אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק חושן משפט › סימן ע

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק חושן משפט · סימן ע

סימן סט

להחתן היקר אהובי, בר אכהן ובר אוריין יאה ויאה, בתירה ויראה כו' ר' אלעזר צבי שליט"א גאטליעב.

הנה חידושי תורה, אשר ערכת לפני. חדאי נפשאי בפלפולא דאורייתא. יהי ה' בעזרתך לעלות מעלה מעלה בתורה עושר ויראה. השי"ת יהי' בעזרתי להוציא לאור עולם שו"ת ח"ד. שמה אי"ה יבואו דבריך עם התשובה. ועתה דבר בעתו מה טוב לבאר לך הסוגיא דשלהי תענית (וב"ב קכ"א) בדרך פרד"ס בעזהש"י.

שני חכמים בלשון המשנה (שלהי תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים (ופי' הריטב"א ז"ל ללמד כי יצה"ר מסולק מהם ושהם נקיים מחטא. כמה דכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ובמדרש אמרו דראוי ללבוש לבנים ביוה"כ על שם כך, וזהו שהיו בנות ישראל אומרות בחיר שא נא עיניך וגו', ולא היו חוששין ליצה"ר, עכ"ל הקדוש והטהור) כו' וכה"א צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ובגמ' שם (ל' ב"ב קכ"א) בשלמא יוה"כ משום דאית בה סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט"ו באב מאי הוא, אמר רב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה כו' כו' כל הסוגיא, עד. מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, ימים ושנות חיים יוסיפו לך (פירש"י ורשב"ם ז"ל שם) ויש מהדיוק בסוגיא דחמשה עשר באב, חמשה עשר דיוקים.

א.) המהרש"א ז"ל בח"א בתענית, כ' וכה"א צאינה וראינה הו', פירש"י ז"ל כו' והוסיף הרע"ב ז"ל, וביום שמחת לבו זה בנין ביהמק"ד שנתחנך ביוה"כ עכ"ל. ולא ידענא חנוכו בי"כ, ולפי ענינו נראה דאט"ו באב קאי, שטעמי שמחתו אמרי' בגמ' תלוים בבנין ביהמ"ק, ובהגהות אוצר בלום יישב דברי הרע"ב מסוגיא דמ"ק ט, וכ' על דברי המהרש"א דצריכין ביאור, דמאי שייכות הטעמים שהותרו השבטים. או שבט בנימין, וכלו מתי מדבר, לבנין ביהמ"ק יעו"ש ובכן ט"ו באב, שיתאחד עם יוה"כ, שהיה מתן תורה בלוחות שניות וחינוך ביהמ"ק גם שניהם להמציאם ביו"ט של ט"ו באב צריך ביאור.

ב.) בהא דאר"י א״ש יום שהותרו שבטים לבוא זב"ז, מאי דרוש, זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה, אשר הדיוק מבואר, כי בקרא זה, הלא נאמר זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמור, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים ור"י אמר שמואל בעצמו דרש מזה (ב"ב ק"כ) כי בנות צלפחד היתרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. עצה טובה השיאן הכתוב. שלא ינשאו אלא להגון להן, וכיון דבקרא זה, מבואר ההיתר לבנות צלפחד, איך יתפרש בכאן הדרשה, מדבר זה של איסור שלא יהיה נוהג אלא בדור זה, ורש"י ז"ל לתקן זה פי' שם בתענית שלא יהיה זה נוהג אלא בדור זה. בדור של בנות צלפחד. ויתפרש לבנות צלפחד לדורם. ולרשב"ם ז"ל נ' דלא ניחא ליה לפרש כן ולזאת הוכרח לפרש. זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' ולא תסוב נחלה, ועל כרחך האי זה לאו אבנות צלפחד קאי, אלא אוכל בת יורשת נחלה דכתיב בתריה, ולא תסוב נחלה, אשר גם לפירושי הדיוק במקומו עומד כיון דדרש של זה הדבר, סובב והולך אך על הקרא, של וכל בת יורשת וגו', שני פסוקים לאחריו, הלא שם מקומו ולא כאן. ג.) בסוגיא דב"ב שם, א"ל רבה זוטי לר"א כו' זה הדבר דשחוטי חוץ הני נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה, שאני התם דכתיב לדורותם, זה הדבר דראשי המטות ה"נ כו', א"ל האי יליף זה זה מהתם האי נמי לילף זה זה מהתם, האי מאי כו' לשתוק קרא מיניה, ואנא ידענא דלדורות הוא, כו', ופי' רגמ"ה ז"ל, ומקשי' האי נמי, הפרת נדרים ליגמר זה הדבר, מזה הדבר דבנות צלפחד, דאזהרה דבנות צלפחד, אינה נוהגת אלא ההוא דור ואף הכא הפרת נדרים לא יהא נוהג אלא בדור זה, ולא לדורות, ומא חזית דמקשת ליה הכי, אקיש ליה הכי, כו' יעו"ש, פי' לפירושו לכללא, דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינין, כן הכא נקיש לחומרא דלא יהיה הפרת נדרים נוהג לדורות, ומבואר מפירושו שכי לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלדורות הוא לא היה בגירסתו (וידוע כי רגמ"ה ז"ל קבל מרב האי גאון ז"ל וכמש"כ בתשו' מהרש"ל ז"ל סי' כ"ט, ופירושו וגירסתו הוא כגי' הגאונים ז"ל) אמנם לגרסתינו א"א לפרש אך כפי' הרשב"ם זיל, ופרי' ה"נ לענין הסבת נחלה, נילף זה דידיה מזה דשחוטי חוץ לדורות, הרי דס"ד דגמ' הוה לילף זה הדבר דבנות צלפחד. מזה הדבר דשחוטי חוץ לדורות, ולפרקים מצינו, אם דמסקנא לא קיימא כס"ד, מ"מ יש בצד מה לקיים גם סברת הס"ד. ד.) למה לכל דור המדבר נאמר באזהרה של ל"ת ועשה (שם קי"ב) ולבנות צלפחד הותר מכללם, ולא נאמר להם אך לעצה טובה, זה טעמא בעי. ה.) תוה"ק הזהירה לנו. ולא תתורו אתרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו. ולהם לשון הקרא (יעיון בספי שו"ת בח"מ ח"א סי' נ"ח מש"כ בזה) לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אשר זה צריך ביאור. ו.) רבב"ח אר"י, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור, איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה מאי דרוש ממנו ולא מבנינו, הלא אם בשעת השבועה, לא עלה זה על דעתם לחשוב ממנו ולא מבנינו, וסתם. נדרים ושבועות קיי"ל להחמיר (נדרים י"ח טוש"ע יו"ד סי' ר"פ יעו"ש ובסי' רל"ו בש"ך סק"א), וגם צריכין להבין. הלא אמרי' בשבת (קל"ט ע״ב) הערמה בדרבנן היא, ופירש"י ז"ל הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא, אלא באיסורא דרבנן כו', אשר ידועים המה דברי התב"ש (בחי' פסחים כ"א) להוציא מכאן דבדאורייתא לא שרינן הערמה יעו"ש באריכות והשבועה היה בארור כנאמר שם (שופטים כ"א) ארור נותן אשה לבנימין ועוד יותר שבועה בשם החמורה, (כבטוש"ע חו"מ סי' פ"ז סעי' י"ט) כדכתיב ואנחנו נשבענו בה' לבלתי תת להם מבנותינו לנשים. ופתה עפ"י הלכה (יעיון בפי' מלבי"ם שם) איך ויצוו את בני בנימין וגו' וחטפתם לכם איש אשתו וגו', שנעשה ברצון חכמים הסנהדרין וראשי בני ישראל, בנוי על התשובה לאמור כי לא אתם נתתם להם, שהיא כעין הערמה דלא שרי בדאורייתא בפרט בשבועה החמורה (יעיון בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ס"ו) וצריכין ליישב זה, שיהיה כהלכה. ז.) רב דימי בר יוסף אר"נ יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו וגו', וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמור אלי היה הדבור, ופי' הרשב"ם ז"ל ולכך עשו ימי משתה ושמחה, על הדיבור שחזר למשה, ובתוס' שם כ' שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר' אלא שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקו גזירה מעליהם. אשר מפתיחה למדרש איכה וירושלמי שלהי תענית, נראה ג"כ עיקר השמחה ממה שפסקו למות, וצריכין לאחד הטעמים גם שניהם. ח.) הקשו הראשונים דהלא גם מקמי הכי כתיבי בהו וידבר, וכ' ליישב זה, רש"י ורשב"ם וריטב"א וכן רבינו בחיי ובאר שבע ז"ל הובאו בעץ יוסף יעויש. ט.) בסנהדרין י"א ע"א פעם אחת כו' יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים עיניהם בהלל הזקן. אם כי הרש"ל ז"ל תיבות חלו ״כמשה רבינו״ מטעם הידוע מחקו, וסעד לדבריו מגי' ר"ח ז"ל דלא גרס הכא אך שראוי שתשרה שכינה עליו, הלא בגליון שם הביא מאבות דר' נתן, ילקוט ורמב"ם ז"ל בספ"ז לשמנה פרקים כ' הנוסחא כדאיתא לפנינו, וגם ר"ח ז"ל גירסתו בלפנינו בסוכה כ"ח. יע"ש ובמהרש"א ז"ל בח"א מש"כ לפרש בזה, ולענ"ד ליישב עוד י') חז"ל אמרו (קידושין מ') מאי ולחושבי שמו אר"א אפילו חשב אדם מצוה וננאס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ולפ"ז מי שהוא ראוי ליחוד הדבור של חבה והשראת השכינה אלא שאין דורו זכאי לכך. הלא נחשב לו כאלו השיג, כל מה שהיה בכוחו להשיג, ביראתו חכמתו וקדושתו, ובכן צריכין להבין ולהסביר יותר. גודל השמחה של החזרת הדבור למשה רבינו. י"א,) עולא אומר יום שביטל בו הישע בן אלה, פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים, שלא יטלו ישראל לרגל והקשה המהרש"א ז״ל בח"א ב"ב שם ק"ק דמאי שמחה איכא, דהא מתוך זה נענשו ישראל שגלו, כדאמרי' פ"ב דגיטין כתוב כו'. ואפפ"כ לא עלו לרגל כו' ויש ליישב, לבוא אל הישיב בזה, י"ב) רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביחר לקבורה:

דאמר רב מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. מלבד פי' הפשוט. צריכין להסביר יותר זה הטעם, לשמחת היום. י"ג) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו, יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה, ופירשב"ם ז"ל, ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת, דיש להקשות מהא דאמר"י במכות (ח' ע"א) מה חטבת עצים רשות כו', א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה כו' א"ל כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה כו' אשר משם נראה דחטבת עצים למערכה לאו מצוה ולשמחה מה זו עושה שפירשב"ם ז"ל שהיו משלימין מצוה גדולה כזו. י"ד.) אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגלא מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף. מאי אשמעוי' בזה דקרו ליה יום תבר מגל, והמהרש"א ז"ל שם כ' שהיו משמיחין על שגמרו מצוה גדולה כזאת, ולכך קראו לו יום תבר מגל. כלומר שכבר נגמרה המצוה, ואין צריכין עוד אף למכשירי מצה שהיא מגל. אשר גם דבריו צריכין ביאור. ט״ו.) יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, הלא היה אחר היום שכלו מתי מדבר, ולמה בא טעם זה, ומשבט בנימין בראשונה. וכן הרוגי ביתר היה לאחר חורבן בית שני, והפסיקה להכרתת עצי מערכה, הלא בזמן שביהמ"ק ראשון ושני היה, ולמה טעם זה בא באחרונה, ולשלב אלו הטעמים בסדרם זה אחר זה, הלא תראה בעץ חיים (בדרוש למהרח"ו ז"ל על סוד ט"ו באב וט"ו בשבט) אור חדש בגודל מעלת יום זה, (והרבות בתפלות) ומונה אחת לאחת, עד שבעה מעלות טובות (כי נאמר שם עוד טעם כי כל הנטיעות של אותו יום פסקה ערלה שלהם לזמן מיעוט שהוא ב' שנים ומחצה דווקא והוא שיעור תיכון הזמן. שנחלקו ב"ש וב"ה פ"ג דעירובין אם נוח לאדם שנברא וכו') והאריך בנועם אמרי קודש, בדברים העומדים ברומו של עולם, הצפונים בכל אלו דברים המאירים כספירים. וצריכים לתן לב גם לסדר הטעמים של חז"ל המזוקקים באור שבעתים. כי כל דבריהם המה דברי א' חיים.

והנלע"ד בעזהש"י בישוב כל זה. הנה אהרן כהן הגדול הראוי לעבודת המקדש דרנו בקודש היה, במדת החסד של אוהב שלום ורודף שלום. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פ"א דאבות ויעיון באדר"נ). אשר הן המה עמודי קיום בית המקדש. כי רורבן בית ראשון הלא נאמר (ירמיה ט' יעו"ש בפי' האלשי"ך) על מה אבדה הארץ וגו'. ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' ואחז"ל (ילקוט שם) מצינו שויתר הקב"ה כו' ולא ויתר על מאסה של תורה, על מה אבדה הארץ. על עכו"ם ועל ג"ע ועל ש"ד אין כתיב אלא על עזבם את תורתי ובית שני הלא אחז"ל (יומא ט') שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמ"ח. מפני מה חרב. מפני שנאת חנם שהיה ביניהם. והוא הנרמז יען כי אחד באב מת אהרן. כלומר כי מדתו לקרב לתורה, ואהבת שלום. נסתלק מישראל בראשן ביטול תורה, ובשני שנאת חנם. לזאת משנכנס אב ממעטין בשמחה. ולתקן זה בא יו"ט של חמשה עשר באב בקו המשוה ליוה"כ שיש בו מתן תורה וגם לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבירו. וכמש"כ בטור או"ח (סי' חר"ו בשם פרקי דר"א פט"ו) כי הקטיגור נעשה לסניגור ביוה"כ. לאמור יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת כו' מה מה"ש שלום ביניהם. כך ישראל ביוה"כ. כן גם שניהם. המה ביום טו"ב של חמשה עשר באב אשר בראשונה באו הטעמים שהותרו השבטים לבוא זה בזה ושבט בנימין בקהל המורה על האחדות ויצאו בכלי לבן שאולין מלבד טעם המבואר במשנה כדי שלא לבייש את מי שאין לו, יש בזה אהבה יריעות והטעם שבא באחרונה, שפסקו לכרות עצי המערכה, פי' רגמ"ה ז"ל, ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה, היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו, ועשאוהו יו"ט שמכן ואילך היו עוסקין בתורה עכ"ל. כי תלמוד תורה נגד כולם, ולפירושו מה יפה הסמיכות לטעם זה, מכאן ואילך דמוסיף יוסיף בלימוד התורה, נמצא כי ביוה"כ, וט"ו באב, בשניהם יש אהבת תורה ושלום, המביאים קיו ובנין ביהמק"ד שיבנה במהרה בימינו, ונתיישב דיוק א'.

הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהא"ב ה' י"ד) כ' ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו וה"ה לבת אחיו שנאמר ומבשרך לא תתעלם, ובמ"מ שם, ודעת רבינו כמ"ש במדרש נשא אדם מקרובותיו עליו הכתוב אומר, עצם מעצמי ובשר מבשרי כו' אז יהיה האוהל נכון ושלום יהיה בבית יעו"ש. וז"ל רבינו בחיי (בפ' חיי שרה) ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם. שנאמר כי וגו' ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק, וכן עמרם כו' כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד, אל מינו, השלום מתקיים ומתרבה בעולם עכ"ל. וליכא מידי דאחז"ל, דרמיזא גם באורייתא אשר עצה טובה שהשיא הכתוב, לבנות צלפחד, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, עצה טובה זו לקחת ממשפחה, הלא גם לדורות נאמרה, ובפרט זה, יש צד השתוות זה הדבר דבנות צלפחד לזה הדבר דשחוטי חוץ כסברת הס"ד, כי עצה טובה זו נאמרה לשעה ולדורות והלא ידוע דדבר שהותר מכללו הוא קיל, ודרשי' ביה לקולא לאמור כשם זכו', כדמצינו כן בכמ"ד בש"ס, וכיון דבזה הדבר יש מקום גם להחמיר, ללמדו מזה הדבר דשחוטי חוץ לדורות כס"ד דגמ', לזאת בא זה הדבר בקרא, שנאמר ההיתר לבנות צלפחד להנשא לכל השבטים שיהיה נלמד מענינא דקרא, כשם שהותר מכללו לבנות צלפחד גם בדור המדבר, כן זה הדבר נדרש לקולא, ועל הכלל כולו יצא, שלא נאמרה אזהרה זו לדורות אך לדור זה – אברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה, (שלהי קידושין יומא כ"ח) וכן כל האבות הקדושים כאמרם ז"ל, אשר ידוע הטעם, כי בגודל קדושתם, השיגו התורה מעצמם, ולא היו צריכין לאזהרה:

כן מה שהוצרך להדור באזהרה, היה די לבנות צלפחד בעצה טובה, וזה. כאשר צוה ה' את משה, לכל הדור באזהרה, כן עשו בנות צלפחד לקיים העצה טובה (יעיון באוה"ח הק' שם) ושומע לעצה חכם, כי כולם חכמניות הן דרשניות הן, צדקניות הן (שם קי"ט) וזכו שנכתבה פרשה על ידן, והשי"ת אמר, כן בנות צלפחד דוברות אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו (פירש"י ז"ל פינחס בשם ספרי) ולזאת, כאשר נאמר ברות (רות ב') עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן וגו', ופי' בזוה״ק (הקהל רי"ז ע"ב) מאי והלכת אחריהן אלא בגין עינהא קאמר כו', ועל דא והלכת אחריהן בתר עיניך כל שאר בני עלמא לית להו רשו למיהך בתר עינוי, ואנת לבתר עיניך דמיניך גרמין ברכאן סגיאין, כן לבנות צלפחד חכמניות וצדקניות להם נאמר, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. כי כגודל קדושתן וחכמתן כן גם עיניהם אך לטוב שאין טוב אלא תורה. ומיושב דיוקי ב'. ג'. ד'. ה'. וכמובן.

הלכה פסוקה היא בטוש"ע יו"ד (רי"ד סעי' ב') קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם. מהא דאמרי' בפסחים (נ' ע"ב) בני ביישן נהוג כו' אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן כו' אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תט״ש תורת אמך. וכ' בתשו' חו"י (סי' קכ"ו) ונלע"ד דוודאי קרא דשמע בני מוסר אביך וגו'. היא אסמכתא בעלמא ותדע דאל"כ הו"ל מקרא דשאל אביך ויגדך דבתורה, וביאר שם דאין בכח האבות להטיל שבועה על בניהם מן התורה. ואך מדרבנן חלה על זרעם. יעוין שם בנעימת דבריו הברורים. ובזה יש מקום לפרש מאי דרוש ממנו ולא מבנינו, וקבלותינו החלה גם על בנינו היא רק מדברי קבלה שנדון להלכה כדרבנן, אשר בכגון דא לא אמרי' סתם שבועה להחמיר, כי בדרבנן שומעין להקל, ושוב יכולין אנו לפרש דברינו ממנו ולא מבנינו ובדרבנן (מלבד מה אשר הוראת שעה היתה להעמיד שבט מישראל) שרי גם הערמה, וכל מה שעשו נעשה כדין וכהלכה, ולגלויי מלתא, אשר למדי' דברי קבלה מדברי תורה כדרשה דזה הדבר שלא יהא נוהג אלא בדור זה, כן ממנו ולא מבנינו למען אחדות ושלום בית ישראל. ומיושב דיוק ו'.

פרשת גדולת הדור דעה של מתי מדבר גם בעולם הבא הלא יראה עין רואה ולב מבין, בזוה"ק שלח (מן קס"ב עד קע"ד) במדבר הזה יתמו, הא באתר אחרא לא, ושם ימותו הא באתר אחרא לא, וכנאמר באברהם תמים תהיה עם ה' א', ויעקב איש תם, כן אמר ר' אילאי (שם קס"ג ע"ב) כל אלין דהכא כגוונא דא מתקנן למהוי כל חד תמים עם ה', ועל רזא דא במדבר הזה יתמו. ואך המה היו דורו של משה כפני חמה, ובאי הארץ דורו של יהושע כפני לבנה (ב"ב ל"ה) ובמשה ונאמר וישמע את הקול מדבר אליו כי מדרגת הקול ודבור אך אליו, (דבור קול במספר משה טס האותיות, שהוא שמח, וזה ישמח משה במתנת חלקו, שזכה לכל זה) ועבור דורו דור דעה, ולאחר כי תמו כל הדור, ונעשו תמימים וצרורים בצרור החיים, ודעת משה רבינו רבם קשורה עמהם, ובעוה"ז נשאר אך דורו של יהושע, ובמקום שהדבור יהיה אך במדרגת יהושע פני לבנה, נתייחד הדבור של חבה עם משה פני חמה, וזה וידבר ה' אלי לאמור, אלי היה הדבור כמקדם אשר הקול והדבור אך אליו (וכפירש"י ז"ל בשם ת"כ ריש ויקרא) היה בזה שמחה כפולה, בראשית כי נעשה אות לטובה לדור המדבר בהתגלות לעין כל, כי לאחר שקבלו ענשם והגזירה מאהבה, ופסקו למות בזה העולם ואך במדבר תמו ומתו ובאתר אחרא לא והמה בעולם הבא חיים ודלא כר"ע בסנהדרין ק"ח ק״י יעו"ש בגמ') ומאירים כאור שבעתיים, ובכח זה של משה ובני ישראל דורו שבשמים, נתייחד עמו הדבור (יעיון בלשון רבינו בחיי ז"ל פ' דברים שם) של חבה כמאז פנים אל פנים. שנית כאשר בדורו של יהושע היה הדבור ע"י משה, כן התפשטותא דמשה בכל דור ודור כאמרם ז"ל בזוה"ק (בכמ"ד), אשר גם לאחר הסתלקותו, במדבר שיהיה ביחד עם דורו כאמרם ז"ל רוח קדשו שופע על נביאים וחכמי הדור, כידוע מפ' האר"י ז"ל, על משה שפיר קאמרת (בכמ"ד בגמ') כי בחכמי התורה, וביחוד על ראשי הדור יש ניצוץ ממשה רבינו, ובכח זה שפיר קאמרת, ובכן מלבד מה שיש לפרש, יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך, כלומר דצד השתוות הוא בזה. כמו למשה לא היה הדבור אליו ל"ח שנים ע"י הדור, כן להלל, שלא היה הדור זכאי לכך. ומלות כמשה רבינו משולב עם של אחריו שאין דורו זכאי לכך, וכמובן. להאמור מתפרש יפה גם כפשוטו, כי לא קם נביא בישראל כמשה וגו', הלא נאמר על עצמותו. אמנם אור פני משה שיש בכל דור ודור, הלא הוא אך התפשטותא, אשר בכלל הבדל רב יש בין השורש להתפשטות ועל זה אמרו שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו כלומר כהתפשטות דמשה שיש בדור, אך שאין דורו זכאי לכך, וזה יש להעמיס בלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל בספ"ז מפרקיו, ולא יעלם ממך ענין הדמיון שהם דמו אותו בו, ולא שישווהו אליו חלילה כו', כלומר שהשווהו אך להתפשטות ולא לעצמותו והמשכיל בכל זה יבין. ונתיישב דיוקי ז'. ח'. ט'.

והנה נודע פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי פ' מי שאחזו ובפ"ג דקידושין. דלר' יוחנן אונסא כמאן דלא עביד דמי, וקיי"ל כוותיה. ובקידושין שם פי' הר"ן ז"ל בקצרה. ונתבאר בארוכה בש"ך חו"מ סי' כ"ה הטעם דאך אונסא רחמנא פטריה אמרינן. אבל אונסא רחמנא חייביה לא אמרי' ואם כי הגאון מהרש"ק ז״ל בהקדמתו לטוטו"ד. מכח אמרם ז"ל, דאפילו חשב אדם לעשות. מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. הוציא לאמור דבדיני שמים אמרי' אונסא כמאן דעביד דמי. הלא ביארתי בספרי שו"ת ח"א (סי' כ') דמדחזי' דבעבירה בפועל באונס, וכן במחשבה רעה אם דנאנס ולא עשאה מ"מ לא נענש הרי דגם בד"ש לא אמרינן אונסא רחמנא חייביה לעונש אך לטוב הוא לפנים משה״ד בחסד א' כרחמי האב על הבן. ומקרא נדרש לאחריו. דנאמר בתר ולחושבי שמו. והיו לי אמר ה' צבאות וגו' וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. להורות בא כי המעלה כאלו עשה ולחושבי שמו הוא רק מסבת מדת החמלה והחנינה כרחמי האב על הבן לישראל שנקרא בנים למקום ולפ"ז לצדיקים אשר המה בזרוע באו אליך בוודאי שמחה גדולה להם בעת אשר גם על פי' הדין נחשב להם כי עשו רצון הבורא ב"ה וב"ש. ובכן מתבאר הטעם של גודל השמחה בהחזרת הדבור למשה רבינו. כי מקודם היה נחשב כאלו השיג אך למדת החסד והרחמים. ובזה מובן הטעם של היו"ט שבו ביום ביטל הושע אותן פרדסאות, למען ההצדיקים שבדור שלא היה די להם העליה ברגל אך במחשבה שחשבו לעלות ונאנסו שלא יכלו לעלות אשר נחשבו כאלו עלו. בכף הדמיון. אך בפועל לעלות וכמש"כ העיון יעקב ז"ל (בגיטין פ"ה) בישוב קושית המהרש"א ז"ל דאע"ג דלפי סוגיא דשם היה זה רעה לישראל, מ"מ הצדיקים וחכמי הדור שלא נתעכבו לעלות לרגל קבעו ליו"ט אף שרשעי בני עמינו לא עלו ונחשב להם לרעה מ"מ נקבע ליו"ט עכ"ל יעו"ש. ומרובה מדה טובה להשגיח על טובת הצדיקים אם כי יש. בזה רעה לרשעים ויש עוד להסביר זה. לאמרם ז"ל (נדה י"ג) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (ישעיה נ"ז) כי רוח מלפני יעטיף ונשמות אני עשיתי, דיש לפרש המשך הקרא עם שלפניו, כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, דהנה גם זה אחת מטעמי אריכת הגלות, כדי שכל הנשמות יקנו שלימותם בימי הבחירה. לפני השנים שנאמר עליהם (קהלת י"ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה (שבת קנ"א) אולם יש מקום לשאול על טעם של אריכת הגלות, שיולדו כל הנשמות לקנות השלימות, דהלא לעומת זה בכל יום ויום. כמה ניצוצות קדושים נשבים, וכמה נפשות נלכדו ברוח העת. וא"כ יש לרחם על הנשמות הנמצאות, ומאי חזית. וחשובת שאלה זו כי גבר חסדי ה' וקץ שם לחושך להעונש, וסוף כל סוף לא ידח ממנו נדח ויוציא בלעם מפיהם, להציל את כל השביה של חלקי הקדושה משא"כ עונג ושכר הרוחני שהיא קיימת לעד, וזה יען "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף״ הוא הטעם של ״כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. כי מה שיקולקל באריכת הזמן, סוף כל סוף יתוקן, ומה שיזכו הלא יהיה לקנין עד ולנצח נצחים. והוא הטעם גם כאן בביטול הפרוסאות שנתנו חכמים עיניהם אך להטוב שבא מזה להצדיקים שבדור וקבעו אותו ליו"ט. ומיושב דיוקי י'. י"א. וכמובן.

הצל"ח בברכות (מ"ח ע"ב) ד"ה אותו יום כ' וז"ל וראה שתקנו הטוב והמטיב כו' כו', הראה אותנו הקב"ה מופת זה בהרוגי ביתר, כי האדם בחייו הנפש אשר בקרבו משמרו שלא יסריח הבשר, והרי בהרוגים הללו, אף שנסתלקה הנפש מן הגוף, אעפ"כ היתה חופפת מבחוץ להחזיק הבלי דגרמי הנשאר אחר המיתה, ולהשפיע בהבל הזה, שיגן על הגוף שלא יסריח כן אנחנו אף שאנחנו חוץ למשכן שכינה, והשכינה לא זזה מכותל מערבי משם משפעת עלינו לסייע להבא להטהר שיוכל לשמור עצמו מסרחון העבירות ולהתקדש בקדושת התורה עכ"ל יעו"ש באריכות בנועם אמרי קודש אשר בזה יש עוד טעם לשבח במעלה שיש לו לעושה בפועל על מחשבת המצוה ולא עשאה ע"י אונס אם כי מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, כי נאמר (ישעיה מ"ט) הן על כפים חקתיך חומותיך נגדי תמיד כלומר במצוות מעשיות של הידים וכפ״ס. וע"י עשיה תזכה כי גם ״חומותיך״ אשר יכונה בו הגופים, יען כי המה שומרים ולבושים להנפש כחומה לעיר ״נגדי תמיד״ בתמידיות הנצחיות כקיום הנפשות, ולזאת בחשב אך לעשות מצוה, אם כי מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, מ"מ עיקר השלימות בזה אך להנשמה שורש המחשבה, ולא להגוף שלא עשה, משא"כ בעושה בפועל שיש בזה הזדככות גם לגוף העושה ובספרי באר חיים מרדכי לברכי נפשי (קפי' קכ"ז) בביאורי להשיר של מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, כ' בזה"ל ״אליך ה' אקרא ואל א' אתחנן״ כי האדם צריך להשלים נפשו וגם לזכך גופו, אשר הוא לבוש נפש הפנימי, ובצלם א' עשה את האדם אשר שם הויה ב"ה. וב"ש, הוא נשמת וחיות כל השמות, ושם אדני הוא הלבוש (וכאמרם ז"ל קידושין ע"א זה שמי וגו' וזה זכרי וגו' יעו"ש במהרש"א ז"ל בח"א) וזה ״אליך ה' אקרא״ לשלימות נפשי הפנימי, ״ואל ה' אתחנן״ לזכך גם הגוף, כי הוא ית"ש ברא הנפש, וגה הגוף ופעולותיו ית"ש המה נצחיים, וכמו שנפש הישראלי היא נצחי, כי קב"ה אורייתא וישראל חדא הוא (כבזוה"ק בכמ"ד) כן נתן השי"ת כח באדם אם שהוא חומר להפך החומרי לרוחני עד כי מדם החיוני נתהפך לשכל נבדל, והולכת עם הנשמה, ויותר שהאיש צדיק יותר גופו זך ונהפך לרוחני, עד מעט שבמותו נבלע ונרקב בקבר, ויתר נסע עם נפש לחיי נצחי (יערות דבש בח"א ד"א יעו"ש באריכות) והוא אשר אל א' אתחנן, לזרך גם גופי, כי בלא זה, ״מה בצע בדמי ברדתי אל שחת״ בדמי דייקא שהיא דם החיוני, אם גם הוא תתבלע ותרקב בקבר, הלא אז אשר כל הגוף תתהפך לעפר ״היודך עפר היגיד אמיתך״ הלא אמת מורה על נצחיות הדבר וכנאמר אמת לעד קיימת, ואחז"ל חותמו של הקב"ה אמת, אותיות, ראש, תוך, סוף המורה על היה הוה ויהיה (פירש"י ז"ל שבת נ"ה) והלא גם הגוף פעלך, ואם הוא יתבלע כולו בעפר איה נצחיות פעולתך בהגוף, ובכן נפשי בשאלתי וגופי בבקשתי, ושמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי' וכאמרם ז"ל (סוכה נ"ב) אלמלי הקב"ה עזרו כו', לעזרני לנצח את היצר, ולחוס על עמלך כי גם הגוף יזדכך, אשר הנשמה וגם מהגוף יתדבקו באור החיים אשר אז הפכת מספדי למחול לי כי ביום ההספד שהוא יום המות הלא תחשב להלולא ומחול לי יען כי פתחת שקו שהוא הגוף לבוש הנפש, הלא אז ותעזרני שמחה להוציא ממסגר נפשי' ולשמוח בשמחה נצחיות בהתדבקות בצרור החיים ״למען יזמרך כבוד ולא ידום״ הנשמה שנקראת כבוד (ר"ח שער הקדושה פט"ו) לאחר התפרדה מהגוף שתעלה מעלה מעלה באין הפסק מפני אי מניעת החומריות (יעיון בשו"ת השיב משה סי' א' בזה באריכות ותבין ותתענג נפשך) תשמח ותזמר לה' ולא ידום כלל אך ״ה' אלקי לעולם אודך״ כי נפשי וגם חלק גופי, שתתהפך ותהיה לנפש חיה. אותך ה' א' אודך מעולם ועד עולם עכ"ל שם וכאשר נראה עין בעין כח זה של הזדככות הגוף שלא יסריח ולא ירקב בהרוגי ביתר תקנו חז"ל הטוב והמטיב כי בכח לימוד וקיום תוה"ק שנקראת לקח טוב (מנחות נ"ג) הוכפל בו כי טוב להנשמה והגוף גם יחדיו באור הנצחי ונתבאר ונתיישב דיוק י"ב.

והנה ז"ל הגמ' (במכות ח') א"ל ההוא מרבנן לרבא כו'. א"ל כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. איתביה רבינא לרבא יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו כו' הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי. ואשר יבא את רעהו ביער. מה יער דאי בעי עייל, ואי בעי לא עייל. ואי ס"ד מצוה מי סגיא דלא עייל. ופירש"י ז"ל, לאו מלתא היא דאמרי. ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי כלומר דמעיקר הדבר דחטבת עצים:

דסוכה ומערכה לאו מצוה היא לא הדר רבא וכמבואר בחי' הריטב"א ז"ל שם, לאו מלתא היא דאמרי פירש"י ז"ל אע"ג דקושטא קאמינא דחטבת עצים דסוכה לא מיקרי מצוה כו' מ"מ תשובת נצחת יותר, הייתי יוכל להשיב דעל כרחין קרא לא מיירי אלא בחטבת עצים דרשות. ויפה כיון ז"ל דודאי טעמא דלעיל טעמא תריצא הוא בין מאי דקאמר דחטיבת עצים דסוכה לא חשיבא מצוה כו' עכ"ל יעו"ש. אמנם מפיר"ח ז"ל שם בזה"ל:

והדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי, דאפילו חטבת מצוה היא. ומשום דאי מצא חטובין לאו מצוה כו'. (לשונו הקדוש צריך תיקון והגה קצת כמובן) אשר נראה כי פירש דרבא הדר גם מזה דאמר כיון דאם מצא חטוב כו'. ולמסקנא ס"ל לרבא (גם מהריטב"א נראה קצת כי זה אך שיטת ופי' רש"י ז"ל והסכים לשיטתו לאמור כי יפה כיון:

אבל יש בזה שיטה אחרת בפי' הגמ') דחטבת עצים דסוכה ומערכה הוי מצוה. וי"ל דגם הרשב"ם ז"ל קאים בשיטת ופי' הר"ח ז"ל. ולזאת פירש דהיו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת של חטבת עצים למערכה. כי למסקנא הדר רבא וס"ל דמצוה היא. אמנם רגמ"ה ז"ל רביה דרביה דרש״י ז"ל קאים בשיטת תלמידו (לכלל הידוע דמסתמא דעת הרב ותלמיד שווין המה) דגם למסקנא קיימא הא דחטבת עצים דסוכה ומערכה. לא נחשב למצוה, לזאת נאיד מהאי פירושא, ופי' יען כי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יו"ט שמכאן ואילך היו עוסקין בתורה:

ויש מקום לפרש כפי' הרשב"ם ז"ל גם לשיטת זקנו ורבו רש"י ז"ל, למש"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' בד"ה כיון דאם מצא חטוב כו' לזאת גם כשלא מצא חטוב, שהוא צריך לחטוב ולא סגיא בלאו הכי אין החטיבה ההוא חשובה מצוה, מ"מ להכשר מצוה יחשב (בזה יש לחזק מנהג המדקדקין דעושין הדפנות ועצי הסכך קודם יוה"כ, ומניחין הסכך במוצאי יוה"כ אם לאו כולו מקצתו, הובא בברכי יוסף או"ח סי' תרכ"ה. אשר בספר ארחות חיים שם בהגהות הגאון מהרש"ם, העיר על זה מגמ' דמכות ופירש"י ותוס' דליכא מצוה בחטיבת עץ לצורך עשיית סוכה ורק בהעשיה עצמה עושה מצוה יעו"ש, ולהמבואר בחי' הריטב"א דמ"מ מכשירי מצוה יש בזה, והלא קיי"ל דמכשירי מצוה כמצוה, א"כ המנהג כהלכה) אשר מכשירי מצוה כמצוה היא והיה שמחה של מצוה, בהשלמת המצוה דמכשירי מצוה. (ומתאחד גם עם טעם הסמוך לד של הרוגי ביתר, שראו עין בעין כי הגוף נעשה צורה, שהגף שהיא כמכשירי מצוה לשלימות הטוב של הנשמה נעשית כנשמה כי מכשירי מצוה כמצוה, ומצילין תיק הספר עם הספר (שבת קט"ז פ"ב, ויעיון בסידור האר"י ז"ל במש"כ על לבד הנשמה הטהורה) ולהמתבונן בדבריי שכתבתי בעניי יראה כי משולבים המה כל הטעמים זה בזה, וגם הטעם שכ' האר"י הק' ז"ל בענין שיעור תיקון הזמן (אשר כנראה היה גירסתו כן בגמ') שנחלקו ב"ש וב"ה לענין נוח לו לאדם כו', להמעיין לעיל בס"ס י"ד, ובמש"כ באריכות בשירת דבורה בהפטרה לשבת חנוכה ד"ה ויראני את יהושע וגו', בפלוגתת ב"ש וב"ה דאזדי לשיטתם ושורשם, הלא עין חכם יראה כי אלו השבעה טעמים הולכים למקום אחד בפנימיות הדברים כולם כאחד מאירים כספירים. והמשכיל יבין) ובזה יש להמתיק טעם קריאת השם של תבר מגל, בהקדם דבריי שכ' בספרי באר חיים מרדכי על ברכי נפשי (קפי' קכ"ב) בזה"ל:

שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אם האדם מעורר את הרבים לדבר טוב ועושה בשמחה יוכל היות כי יתעורר בזה שמחה זרה מסבת הכבוד שהוא המאסף מאגד ומעורר את הרבים. אילם אם הוא יתעורר מאחרים אשר אז אין בזה שום כבוד מדומה ומכל זאת יעשה בשמחת הלב, זה לאות כי היא שמחה של מצוה, נקיה מכל פניה, אך הנובעת מלב טהור לעשות רצונו ית"ש באהבה ובשמחה, וזה שאמר נעים זמירות ישראל שמחתי גם באומרים לי אחרים בית ה' נלך והמה הקוראים ג"כ ישמח לבי, כי אך בה' אעלוזה, ולבית ה' אלך ברגשי שמחה ובאהבה רבה, וזה שעמד לי אשר גם בעת כי בית ה' נלך היה נחשב לי כאלו עומדות היה רגלינו בשעריך ירושלים, וביאור הדבר הוא כי הזמנה לגוף המצוה לדבר שבקדושה לכ"ע מלתא הוא (סנהדרין מ"ח ובנ"י ז"ל שם ובטוש"ע או"ת סי' מ"ב) ואר"י אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אעפ"י שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ' ובכמ"ד) ולפ"ז העשיה שלא לשמה הוי הכנה לשמה והזמנה לזה נחשב אך הזמנה למשמשי מצוה אשר במחלוקת שנויה, אם בזה הזמנה מלתא הוא או לא, ובזה יש לפרש הנאמר (בשמות י"ב) וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, ופירש"י ז"ל אף ההליכה מנה הכתןב ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה, יען כי כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, אך לקיים מצות ה', ולזאת גם ההליכה שהיא הזמנה לגוף המצוה, כעשיית המצוה נחשבת והוא הנאמר (תהלים א') כ"א בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה, ואמר רבא (ע"ז י"ט) בתחלה נקראת ע"ש של הקב"ה, ולבסוף נקראת ע"ש, שנאמר בתורת ה' חפצו. ובתורתו יהגה יומם ולילה, כי לקיים הגיית התורה יומם ולילה כפשוטו הלא א"א, כי איכא זמני דמיכל ומשתי ושינה ועסק מו"מ (יעיון ר"ש ז"ל ריש פאה בשם הירושלמי) אך בקיימו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, שהוא בכל דרכיך דעהו (ברכות ס"ג) וכיון שכל פעולותיו הגופניות, מוגבלים להזמנה לעבוד את השי"ת, אשר מי שנוהג כן נמצא עובד את בוראו ית"ש תמיד כמבואר בטוש"ע או"ח סי' רל"א והוא הנרצה בדרשת רבא. בתחלה כלומר שעוסק בתו"מ שלא לשמה נקראת על שם של הקב"ה, שנאמר בתורת ה' חפצו, ולבסוף כלומר שעוסק בתורה לשמה נקראת על' שמו שנאמר ובתורתו ואז, כשהוא תורתו יוכל לקיים יהגה יומם ולילה, כי כל פעולות הגופניות אשר המה להזמנות ללימוד התורה ועשיית המצוות, כעשיית המצוות יחשב, ונמצא עוסק בעבודת מלכנו מלכו של עולם בכל עת. וזה שנאמר (תהלים קי"ט) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. כי ע"י אשר אהבת לבי ונפשי אל תורתך. תורה הקדושה בעצם. יען שהיא תורת ה' ולא לשם סבה אחרת. היא שהביאני כי כל היום היא שיחתי כי כל מה שאעשה בהזמנה לזה כאהגה בתורת ה' יחשב. וזאת הכוונה יש להעמיס גם כאן יען כי שמחתו היה נקיה ברורה וזכה. אך לשם מצוות הליכת בית ה'. לזאת גם בהזמנת שדרך בעת כי בית ה' נלך, חשב לי ה' כאלו עומדת היה רגלינו בשעריך ירושלים ובשעה הזאת מצוות ראיה נתקיים. להתראות באור פני מלך חיים עכ"ל שם. ונתבאר כי פקידי ה' גם במכשירי מצוה משמחי לב. וזה היום שגמרו המצוה של חטיבת עצים למערכה היו שמחים. אמנם המגל היה אך מכשירים להחטיבה שגם הוא רק מכשירי מצוה וכנ"ל בשם הריטב"א ז"ל וא"כ המגל הוי אך הזמנה למשמשי מצוה אשר במחלוקת שנויה. אם גם בזה הזמנה מלתא היא. והוא דאמר רב מנשה דקרו ליה יום תבר מגל דייקא ופי' המהרש"א ז״ל ואין צריכין עוד אף למכשירי מצוה שהיא מגל כלומר להמגל שהיא אך מכשירי דמכשירי להחטיבה וא"ש ונתיישב דיוקי י"ג י"ד.

לעולם פותחין ומסיימין בכי טוב כאמרם ז"ל לזאת הסוגיא בכוונה שינתה הסדר שלא יבא מתי מדבר בראשונה, והרוגי ביתר באחרונה. אך פיה פתחה בשמחה שהותרו השבטים לבוא זב"ז. ושבט בנימין לבוא בקהל בשמחת מצוה של זיווגים והכנסת כלה כבמשנה ובחתימה מעין הפתיחה שפסקו מלכרות עצים למערכה ג"כ בשמחה של מצוה. והתחלת כריתת העצים למערכה, היה בחמשה עשר בשבט כמש"כ המהרש"א ז"ל בח"א (נ"ב שם יעו"ש) כי ט"ו בשבט ט"ו באב שניהם כאחד שוים. אשר פירות האילן מבין שניהם (כמש"כ. בדרושי מהרח"ו ז"ל בעץ חיים שם) תתחנט לטוב. תורה שנקראת טוב ועץ חיים ומיושב גם דיוק ט"ו וא"ש כל בעזהש"י

ויום טוב של חמשה עשר באב, הלא ידוע (כאשר ביאר הבני יששכר ז"ל במאמריו ליום זה) כי הוא ראשית והתחדשות הטוב לשנה החדשה, והוא הנאמר בלשון חכמים ז"ל, לא היו ימים טובים לישראל, כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, כי בחמשה עשר הפתיחה, וביום הכפורים גמר החתימה לטובה ובזה אחתום המילה"ח באהבה, ובברכה, בכח התורה לכל טוב לך מעולם ועד עולם. חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה