אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק חושן משפט › סימן סח

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק חושן משפט · סימן סח

סימן סז

לחתני היקר אהובי בלבי הרה״ג בהלכה וגאון באגדה, מוכתר בתורה חכמה ויראה מפורסם בעולם לתהלה כו' כש"ת מו"ה לוי שליט"א שטערנבורג אבד״ק דומכרבני בסרביא.

בדבר שאלתך שאלת חכם יחד עם התשובה, הנאמרת בשפה ברורה, בזה"ל. גופא דעובדא הכי הוה, שני סוחרים עשו ביניהם בכדי לדעת למי אני מתכוון, נכנה אחד בשם ״ונוסע״ כי הכניס סכום קטן, והוא המוציא והמביא, ואת השני נכנה בשם ״יושב בית״ ועשה אנאליזים לתבואה, ועבודה בעיר, והניח בשותפות סכום יותר גדול מהנוסע, בבית היושב בית' היו מונחים שני פנקסים באחד כ' הנוסע הקניות והמכירות הרוח ואת ההפסד, ובשני כתב היושב בית את ההוצאות וההכנסות להשותף הנוסע, ושאר החשבונות עם הקונים והמוכרים, וביחוד את החשבון של נתינת כסף להשותף וחשבונם שבינם.

ביום 3 מארט היה השותף בבלצי, ומכר הרבה חטים ופ"ש, לסוחרים שונים בתוכם מכר גם 87 פוד חטים, דרכו של הנוסע היה לעשות רשימה מכל הפדיונות שפדה, ולהמציא להשותף היושב בית, ביום זה, אין הפדיון של ה87 פוד חטים, עכשיו טוען היושב בית, שאת הפדיון בעד ה87 פוד חטים לא הביא לו אלא עכבו לעצמו, והא ראיה שאין פדיון זה ברשימת הפדיונות מיום 3/3. הנוסע טוען שאמנם הביא לו בחזרה את הכסף, ומבאר את הסבה של אי רשימת הפדיון הזה, בתוך שאר הפדיונות, כי קנית ה87 פוד חטים. היתה קניה מיוחדת, שלא היתה לה שום שייכות להפדיונות מחטים שמכרו מרכבות ע"כ החזיר לו, הסך שבעת אלפים לעי בעדם במזומנים, ומשום זה, לא הציג אותם ברשימתו, ומביא ראיה לדבריו, שהתחשב עם השותף היושב בית שע"ג של ה87 פוד וגם התחלקו עם הרוח שלהם, והרוח כתוב בפנקסו של היושברבית בעצם ידו, וכבר עברו שני חדשים. והתחשבו כמה פעמים וזה לא תבע אותו כלום, אך עכשיו מכיון שמגיע מהיושב בית כספו שהניח בעסק, תפס לו את כל כספו, באמרו שיש לו דין ודברים עמו, ואגב נכה לו מכספו גם את ה - 7000 לעי בעד ה - 87 פוד חטים, וכל זה עלילה הוא היושב בית טוען שאמנם תבע אותו במשך שני החדשים את התמורה של ה87 פוד חטים. אבל הנוסע דחה אותו בתירוצים שונים.

כשבדקתי את הפונקס של היושב בית מצאתי שהיושב בית כ' בעצם ידו ״ביום 30 מארט (כ"ז ימים אחר המכירה) התחשבנו ומגיע להנוסע מן השותפות כך וכך״ שאלתיו אם תבעת אותו 7000 לעי למה כתבת שמגיע לו כך אחר נכיון סכומים שוניה שנתת לו ושנתן לך. ומדוע לא נכית גם את ה - 7000 לעי ? השיב מפני שהנוסע דחה אותו ואמר לו שעוד ימציא לו חשבון מן ה 7000 לעי לאן נחנם. אח"כ מצאתי עוד חשבון בפונקס ההמשך של הקודם ששם רשומים נתינות ולקיחות במשך חודש בערך. שעוד הפעם כ' היושברבית בעצם ידו התחשבנו דמגיע להנוסע סך 23 אלפים לעי' הרשימה היתה בעת שנתפרדה החבילה והחליטו לבלי לסחור עוד בשותפות והרי הוא ״חשבון גמר״ ושאלתי את היושב בית אם אמנם היה מגיע לך, 7000 לעי מדוע לא נכית אותם עכ"פ בחשבון השני שהיה גמר החשבון, השיב אותו התירוץ דלעיל, ושאלתיו איך מחכים כשני חדשים, ומסתפקים בתירוצים כאלה של חבירו, ואינם דורשים במפגיע ממנו או להחזירם, או להראות חשבון לאן הוציא את הכסף ? ולא די הצער הזה, אלא שרשם עוד בעצם ידו, בגמר החשבון שמגיע לו כך וכך, ולא רשם לו כי ע"ח זה מגיע לו עוד 7000 לעי השיב, ״אולי היתה זאת שגיאה מצדו".

והנה לולא תפס את כספו של הנוסע והיו באים לפני עם הכחשה זו, היה הדין פשוט שהנוסע פטור אפילו משבועת היסת, לכאורה אפשר לומר, שהיה חייב שבועה ולא היסת כדין שותף שנשבע אפילו על טענת שמא, כמבואר בחו"מ סי' צ"ג, אבל יעיון בנתיבות, דבטענת ברי דיש להנתבע חזקה, דאין אדם מעיז אינו יכול להשביעו שבועה חמורה אלא היסת, אמנם במרדכי פ' כל הנשבעין משמע דס"ל דאף בטענת ברי חייב שבועת השותפין ״וז"ל״ תשובת מור"ם ז"ל, ומה שטען ראובן שהלוה ממעות השותפין מ' ליטרא ולא פרעו עדיין ושמעון משיבו שפרעו ויפטר וכו', דשותפין נשבעין אפילו שלא בטענת ברי כדתנן וכו' כ"ש הכא שכל אחד טוען טענת ברי עכ"ל. הרי להדיא דכש"כ בטענת ברי נשבעין ש"ח, יעו"ש ובש"ך סי' ע"ב ס"ק קט"ו, שכ' גבי שבועות השומרים דבטוען ברי ליכא ש"ש משום דחזקה אין אדם מעיז, ובבית יצחק מביא ראיה מירושלמי להרמב"ם וטוש"ע דעל טענת ברי ליכא שבועת השותפין רק ע"י ג"ש ומסיק דהעיקר לדינא כן הוא) כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סעי' ו' ברמ"א ז"ל, דהוא הדין, כשכתיבת יד התובע מסייע לנתבע, שפטור משבועה ובנדון דידן הלא החשבון שכ' היושב בית בפנקס השותפים ביום 30/3 ובערך כעבור עוד חודש, כ' בעצם ידו עוד הפעם התחשבנו ומגיע להנוסע כך וכך, ועל פנקס זה סמכו שניהם, הרי זה כמסייע ממש לדברי הנוסע (האמתלאות והתירוצים, שהיושב בית משיב שמשום זה, לא נכה את הסך חד לעי מפני שהבטיח הנוסע להראות לו איפה הוציא סך זה, אינם עומדים בפני הבקורת, כי מכיון שדרים בעיר אתת, ובכל יום ויום התראו והתחשבו, והנוסע לקח ונתן במשך העת הזאת כמה פעמים, והכל כתוב בפונקסו של היושב בית, וגם עסקו בחליקת הרוח של הדם פוף, וכתוב שנתקבל מחצית רוח, וגם בפעם החשבון השני בזמן ההתפרדות, כ' בעצם ידו שמגיע לו כך וכך, במצא שכל התירוצים, אינם מתקבלים כלל על הלב) שמגיע לו כך וכך.

ויעוין בסי' צ"א סעי' ה' דיש לדון עפ"י פונקס של אדם אפילו להוציא מיתומים. ויעוין בפליטת ב"י סי' י"ח ובמהר״א ששון סי' קל"ד מובאים בב"ה שם ס"ק י"ט דבב' שותפים ובפונקס ששניהם סומכים עליו. הנה כל מה שנמצא בפונקס מהני אפי' לחוב שותפו. – אבל מכיון שהשותף תפס את הכסף של הנוסע. אפשר לומר שהיושב בית נשבע ונפטר, כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סעי' ל' דהיכא שתפס נאמן במגו שלא תפסתי משלך כלום ונשבע היסת ונפטר. ויעוין בתשו' עה ג סי' ק' ובשבו"י ח"א סי' קנ"א. מובאים גם בפת"ש שם ס"ק ל"ג דהיכא שפטרוהו הבי"ד משבועה ע"י עד המסייע ואח"כ תפס התובע שלא בעדים. דהדין עם התובע ונשבט ש"ד להכחיש את העד.

אמנם בראשונה יש לדון אם תפיסתו זו נקראת תפיסה שלא בעדים מכיון שהכל יודעים ששותפים הם. ומכיון שבפונקסים מבוארים כל החשבונות שלהם באופן שאין לו האפשרות להסתירם אין זה נקרא תפיסה שלא בעדים. חוץ לזה הלא תפס את כל כספו, דבר שהכל יודעים שיש אצל זה כספו גם הפנקסים יצאו מרשותו ונכנסו לרשות הבוררים והם ידעו עפ"י הודאתו שמגיע לו 23 אלפים אך הוא מעכב אותם. הרי זו תפיסה בעדים דלא מהני לכ"ע.

ואפילו לו היתה תפיסה זו שלא בעדים. בכל זאת סמכינן אנן על הפנקס אפי' להוציא אם שני השותפים סמכו עליו כמבואר לעיל.

ואפילו אם נניח שהפנקס הרי הוא כעד א' המסייע להנוסע. והיושב בית הלא מחויב שבועה דאורייתא להכחישו, מחויב ג"כ לשלם כי בעד מסייע האמינה התורה להכחישו בשבועה דאורייתא. אבל בנ"ד הלא העד הוא בעצמו והוה כמחויב שבועה ואינו יכול לשבע דמשלם. ויעוין בסמ"ע בחו"מ סי' ע"ה ס"ק כ"ז דאף אם חזר התובע ואמר טעיתי בחשבוני, ועתה דקדקתי ומצאתי שנ"ח לי, לא מהימן, וכ"כ בנ"ד, מכיון שכ' בעצם ידו אחר פדיון החטים שתי פעמים בשני זמנים, התחשבתי עם השותף, ומגיע לו כך וכך הרי כאלו מחל לו אפילו בוודאי שהוא חייב לו, ומה גם שזה טוען ברי, שאינו חייב לו כלום, ושהחזיר לו את הפדיון בשלימות אלא שמעליל עליו עלילה.

מכל הלין טעמי נראה לי, דאין תפיסתו של היושב בית תפיסה והנוסע הנתבע פטור אפי' משבועה, כי הפינקס מסייע לו, וליתר שאת צריכין רק להטיל חרם ולא יותר.

מעניני מאד חות דרעתו הגדולה וברורה להלכה כי למעשה זה דרכי להתרחק מדין תורה כבחו"מ סי' י"ב סעי' כ', אך בדרך פשרה, עשיתי גם בנדון זה, עכ"ל שאלתך שאלת חכם, ביחד עם תשובה ברורה.

הנה פתח דבריך יאירו בציונך, לחו"מ סי' פ"ז, ובעיוני בסי' זה נתחדש לי בדרך אגב חידוש מה להלכה, אמרתי להודיעך חתני יקירי לידע בזה דעתך הרחבה

הטור שמה הביא דעת הרמב"ם ז"ל ולשונו דפ"א מה' טוען וז"ל. כל הטוען לחבירו טענה, שאפילו אם הודה לו, לא יתחייב לו ממון, אע"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כיצד כו' אין משביעים אותו לא היסת ולא חרם כו', אתה קללת אותי, אתה הוצאת עלי שם רע, וזה כופר אין מחרימים על כיוצא בזה, ע"כ. ומסתברא שמחרימים על זה, שהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו, אתה כו', אתה ביישתני, וזה אמר להד"ם, אם הוא במקום שגובין קנס, נשבע היסת, שהרי אילו הודה, היה חייב לו הבושת ע"כ. וההבדל שבין אתה הוצאת עלי ש״ר, לבין אתה ביישתני, לדברי הפרישה שם סק"מ, הוא דאתה ביישתני מיירי מבושת הבא ע"י מעשה, דחמור לזאת במקום שגובין קנס נשבע היסת, משא"כ באתה ק' או הוצאת ש״ר, דאין כאן אך ביוש דברים, לזאת אין כאן לא שבועה ולא חרם, גם במקום שגובין קנס, לשיטת הרמב"ם ז"ל, והטור חולק בזה, ולפ"ז באומר, אתה הוצאת עלי ש"ר בקריאת מלשין וכדומה, בפלוגתא שנויה בין הרמב"ם וטור ז"ל.

ולביאור הב"ח שם הוא. דבבא דרישא בהוצאת ש"ר הוא בסתם כל המקומות שאין קונסין. ומאתה בוישתני הוא במקום שגובין בו קנס. והטור חולק מטעמא דעכשיו קונסין בכל המקומות ועיקר החילוק בזה הוא בין ספק לוודאי יעו"ש. ובש"ך סי' ת"כ סעי' ז' ואני בעניי לא אבין דא"כ למה לו לרמב"ם ז"ל לחלק בין הוצאת ש״ר לביישתני ולעשות מזה שני בבות היה לו לכוללם בחדא מחתא ולבאר אך עיקר ההבדל שהוא בביוש דברים בין מקום שגובין בוודאי קנס עבור זה. או לא. אשר זה העיקר לשיטת הב"ח. ולפום רהיטא לענ"ד צ"ע להבין דבריו הקדושים. אמנם זאת העולה מדבריו. כי במקום כגון במדינתי אשר בקריאת שם מלשון וכדומה קרוב לוודאי שאין קונסין על זה ממון. ומכלל ספק בוודאי דלא יצא. אז לשיטת הב"ח גם להטור אין מחרימין על זה וכאמור.

ולדינא בפלוגתא דרמב"ם וטור ז"ל. הב"ח שם בשם מהרי"ו ז"ל כ' דעיקר כדעת הרמב״ם ז"ל גם נגד ע"א, והמהרי"ק ז"ל ס"ל כדעת הטור, ובש"ע שם סעי' כ"ה, הב"י ז"ל פ' כדעת הרמב"ם ז"ל, והרמ"א ז"ל כ' וי"א דמחרימין ע"ז דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו, שהוא דעת הטור, ולא סיים וכן עיקר וכדומה, אשר לדעת השואל בשו"ת מהר"ם זיסקינד ז"ל סי' ד'. הובא בפמ"ג יו"ד, בהוראת או"ה בכללים סי' ג', בכה"ג דיעה א' עיקר, אפי' דיעה א' במחבר וי"א בהרב, ולהפמ"ג שם ובכמ"ד שיטת הרמ"א ז"ל בהבאת דיעה החולקת על המחבר בשם וי"א שהוא ספיקא דדינא יעו"ש, ולזאת נלע"ד די"ל דבתלמוד חכם, דאמרי' בשבועות נ"ח ואיפסקא בש"ע שם סעי' ט"ו, ט"ז, דבשבועה בנק"ח שצריכין ס"ת ומעומד, בת"ח גם לכתחלה די בתפילין ומיושב ובמקום שבועת היסת בת"ח די בקב"ח, וכמש"כ בשו"ת כנ"י סי' צ"ה הובא בפת"ש שם ס"ק י"ט ושכן נוהגין יעו"ש. הרי דבת"ח אמרי' חות דרגא, בהאי דינא דכפירה בביוש דברים, אשר לדעת רוב הפוסקים אין מחרימין ועכ"פ מידי ספיקא דדינא לא יצא, בת"ח לכ"ע אין מחרימין כי ת"ח לא משקר, ונאמן אך בדבורו ידעתי דיש לפקפק בזה, אבל זה ברור, היכי דהתובע אומר שמא ביישתני, ואמרת עלי מלשין וכדומה, והנתבע בא בטענת ברי לאמור כי נא בוישתיך, בזה גם להטור אין כאן חרם כלל ונלמד בק"ו מתביעת ממון אשר בטענת ברי משביעין שבועה דאורייתא או היסת על טענת שמא אין משביעין כבחו"מ סי' ע"ה סעי' י"ז. בדינא דמחרימין בכפירת תביעת ביוש דברים. שהוא במחלוקת שנויה. הוא רק בברי וברי, אבל בשמא וברי, ככללא הידוע דאפושי פלוגתא לא מפשינין בוודאי דגם הטור מודה בזה, דאין מחרימין, ובפרט היכא דאיכא תרתי למעליותא ת"ח, (הפלוגתא אם דנין בזה"ז דין ת"ח ל"ש לזה וכמובן) וטענת שמא וברי, בוודאי דאין כאן קב"ח לכ"ע, ולענ"ד הוא פשוט ואמת להלכה.

ותשובת שאלתך הוא, כי כל דבריך המה כנים וברורים. והדין דין אמת גם להלכה ולמעשה. מכל זאת, יפה עשית כי היית כחכם היודע פשר, דקיי"ל דמצוה לבצוע את הדין (סנהדרין ו' חו"מ סי' י"ב) אם שיודע להיכן הדין נוטה. כאשר ביארתי בספרי שו"ת ח"ב (סי' ס' יעו"ש באריכות). ויש לזה סמך גם מהקרא. אמת ומשפט ושלום וגו' דפתח באמת המורה על הדין. לרמז דגם לאחר שאתה יודע את האמת להיכן הדין נוטה מכל זאת שפטו בשעריכם דרך פשרה, שהוא משפט שיש בו שלום, כלי המחזיק ברכה ואסיים בשלום וברכה, חותנך המוקירך וחותם באה"ר בכל חותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה