באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן יט
להתורני ונבון כו' מו"ה צבי שטערן נ״י קלויזענבורג.
בדבר אשר העיר, בלשון הוידוי דיוה"כ, וע"ח שא"ח עליהם קרבן עולה ויורד. אשר ראה באיזהו מחזורים עולה נקוד בסגול, ולדעתו הנוסחא עולה בנקודת בקמץ היא מדויקת, יפה כוון, וכנקודת עולה שבתורה, ופי' עולה ויורד, הו מבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל בכריתות י' ע"ב, וכן פי' כל המפרשים.
הנה ז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שגגות ה' א' ששה מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד ואלו הן, המצורע והיולדת, והנשבע שבועת העדות כו'. והנשבע שבועת ביטוי, כו' והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה, ויש מהדיוק כי במשנה כריתות שם שנינו. אלו מביאין קרבן עו"י, על שמיעת קול ועל טמו"ק, והיולדת והמצורע, אשר יולדת ומצורע באו לבסוף, והרמב"ם ז"ל הקדימם. ולזה נאמר כי כתב כסדר שבת"ר הנאמר שם בגמ' והטעם דשבק סדר המשנה ותפס סדר הנשנה בברייתא, יען כי הרמב"ם ז"ל שם, בה' ב' ג' ד', הולך ומבאר בפרטיות, דיולדת ומצורע, מביאים בעשירות ודלות, ותלתא אחריני מביאים גם בדלי דלות. אשר מקורם מהברייתא דשם, לזאת גם במנין באו כסדר שבברייתא, אולם על הברייתא גופא יש מקום להאי דיוקא מדוע שינתה מסדר השנוי במשנה, ועוד יש מהדיוק כי המשנה והברייתא גם שניהם הקדימו יולדת למצורע, וכ"ה גם ברמב"ם בה' ב' ג' ובמנין הששה הקדים מצורע ליולדת, ועוד בה שלישיה, דבמשנה תנן חמשה, והרמב"ם ז"ל מנאם לששה, וכ' שם הכ"מ ז"ל, דהמשנה מני מקדש וקדשיו בחדא. ורבינו מני להו בתרתי, וגם זה טעמא בעי להידוע, כי לשון צדיק הרמב"ם ז"ל תמיד ככסף נבחר לאמור בלשון חכמים שבמשנה וגמ' ומה נשתנה בזה.
הנלע"ד בפשיטות. בישוב שלש אלה הדיוקים תנא דמשנה אקרא קאי, לשנות כסדר שבתורה, אשר בפ' ויקרא נאמר בראשית, קול, וטמו"ק וביטוי וקדימת ביטוי, שבמשנה, יעוין תוי"ט פ"ב דהוריות, וי"ל עוד יען דקול וביטוי שניהם בשבועה, לזאת סמוכים המה במשנה – ויולדת בפ' תזריע, ואחריו מצורע בפ' מצורע, תנא דברייתא יען שמבאר ההלכה בפרטות, אשר הדרך להיות מוסיף והולך. ולאמור בסגנון, זה מביא בעשירות ודלות וזה מוסיף עליו להביא גם בדלי דלות, לזאת שינה הסדר והקדים יולדת למצורע, המביאים בעשירות ודלות, ולאחריהם שלש אלה, המביאים גם בדלי דלות – והנה בכמות הלא יולדת תדיר ומצוי, ומצורע אך לפרקים. ולזאת במשנה שנשנית בלשון אלו מביאים קרבן עולה ויורד, נאמר כסדר שבתורה, יולדת קודם מצורע, כי המה הרבים ותדירים המביאים, אולם באיכות המצוה, יש במצורע מעלה שהוא גם באנשים, נגד יולדת שהיא אך בנשים, כידוע דגם במצוות שנשים חייבות, מכל זאת עשיית האיש גדולה באיכותה כערך מעלת האיש על האשה, ועוד זאת כי ביולדת בעלה מביא על ידיה, כבמשנה סוף נגעים וברמב"ם ז"ל שם ה' ו' יעו"ש, דהוי כעין שנים שעשאוה, לפיכך הרמב"ם ז"ל, אשר פתח דבריו יאירו בלשון ששה ״מצותן'' שיקריבו כו', אשר בערך מצוה. גדול קרבן של האיש מצורע מקרבן היולדת של האשה עם בעלה, לזאת נתן למצורע משפט קדומה בסדר המורה על חשיבתו, מהשני הסמוך לו כברכות מ"א כל המוקדם כו' ובכמ"ד בדברי חז"ל.
ועתה נסביר דברי רבינו הכ"מ ז"ל, כי בטמא שאכל קודש או שנכנס למקדש יש סברא, למנותן לחדא, כי שם טומאה אחת היא, כבשבועות י"ד ע"ב, ולאמור כי מקדש וקדשיו קדושה אחת ימרחף עליהם, ויש סברא למנותן לתרתי כי קודש ומקדש שנים המה לזאת במשנה דכריתות ט' ע"א אשר נאמר שם ברישא, חמשה חייבין קרבן אחד לזאת שנו חכמים בדרך אגבה – כדמצינו בכ"ד דתני סיפא אגב רישא – גם בזה מספר חמשה ומני מקדש וקדשיו בחדא, משא"כ ברמב"ם ז״ל דאין כאן אגב, כי הלכה זו בלבד נשנית, מני להו בתרתי ובמספר ששה וי"ל עוד למש"כ התוס' שם בכריתות ד"ה טמו"ק וז"ל הכא מני להו בחדא. ובפ"ק מני להו בתרתי' דהתם בכרת הווי תרי, דכתיב כרת בכל חד וחד, אבל הכא בקרבן דכתיב תרווייהו בקרבן אחד, ע"כ. וכ"כ בפי' רגמ"ה ז"ל יעו"ש. אמנם הרמב"ם ז״ל, הלא ביאר שם בה' ה' ו' בזה"ל, כל הקרבנות האלו מפורשין בתורה כו' חוץ מיט כו', שכך כ' שם ונפש כו', מפי השמועה למדו, שזה שחייב כאן קרבן ל"ט כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא לא ידע, אע"פ שהדבר מפי הקבלה, הרי הוא כמפורש (כלומר, כי לשיטתו בפ"א מא"א. ובמנין המצוות, כל הדברים הנלמדים מי"ג מדות אם כי דינם דין תורה ממש, מ"מ נקראים דברי סופרים. לזאת דייק לאמור כאן, כי הרי הוא כמפורש) שהרי בפירוש חייבה תורה כרת כו', באוכל נאמר. והנפש אשר תאכל בשר כו' ונכרתה, ובנכנס למקדש, נאמר ונכרתה, וגו', כי את מקדש ה' וגו'. וכיון שחייבה תורה כרת על טמו"ק, פירש הקרבן, שמביאין על שגגתן עכ"ל. אשר מפורש יוצא מביאורו, כי חיוב הקרבנות שבמקרא זה כאחד הוא, עם המקראות שבחיוב כרת ובכן יראה לנו לאמר, כי המשנה אשר סתמה רבי הולך לשיטתו, דהראי' דהקרא איירי בטומו״ק, אתי' מגז"ש דבהמה, ומגז"ש דטומאתו. כמבואר בשבועות ז' ע"א וזאת אך בכרת מני להו בתרתי, דכתיב כרת בכל חד וחד, משא"כ הכא בקרבן דכתיב תרווייהו בקרבן אחד וכמש"כ התוס' ורגמ"ה ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל דנקט לימוד ולשון הברייתא דשבועות שם. הואיל וענש הכתוב, והזהיר על הטומאה במקום אחד, דהיינו מקדש וקדשיו, ה"נ הוי מקדש וקדשיו וכמש"כ הלח״מ שם יעו"ש, וביאר בארוכה בלשונו הזך כי הוא כמפורש (בדברים האלו יש מקום ליישב קושית התוס' שם בשבועות ד"ה אתיא, כמבואר להמעיין שם, ויש להאריך, אונם עתי אין אתי לפלפולים, וגם זה המעט אני כותב לפום רהיטא). יען שהכתובים שבחיוב כרת, עם מקרא זה שבחיוב קרבן המה לאחדים. ולפ"ז נחשב גם הכא כמו בכרת, וכנכתב קרבן בכל חד וחד, לזאת מני להו לתרתי, כי מקדש וקדשיו לקדושה מנופלת יחשב, ונתיישב היטב כל הדיוקים בלשון הרמב"ם ז"ל בעזהשי"ת – והנלע"ד פשוט ואמת כתבתי. חיים מרדכי