אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק אורח חיים › סימן יז

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אורח חיים · סימן יז

סימן טז

מאאמ"ו הרה"ג וירא ה' וכו' מהרי"א זללה"ה.

ש"ע או"ח בסי' שי"ח במג"א ס"ק י"ד, מותר לשרות אפי' בכ"ר וכו' ומשמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדות בחמין עכ"ל ובהגהות לבושי שרד שם בזה"ל אסור לשרותו אע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כל זמן שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם ב' בכ"ר וכן לעולם ע"כ מסיומו וכן לעולם, נראה דאפי' אם שרה בע"ש בחמין כמה פעמים ובכל שריה ושריה הרתיח מים מחולפין מ"מ אסור לשרות אותו מאכל בש"ק בחמין. ולענ"ד נראה די"ל דאם נשרה שלשה פעמים בע"ש אשר בכל פעם הורתחו מים אחרים להתיר לשרותו בחמין בשב"ק, ומלתא בטעמא קאמינא לפסק הש"ע ביו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז דכלי של בשולי עכו"ם אפילו אם הוא כלי חרס מגעיל' ג' פעמים ודיו וכ' בגליון מהרש"א ז"ל שם וז"ל והטעם של הגעלת ג' פעמים נראה לי די"ל למש"כ הר"ן ז"ל סוף ע"ז והב"י לקמן סי' קכ"א הביאו בד"ה הגעיל כלי הצריך ליבון, יש שמקילין לומר דכלי שתשמישו ע"י האור אם בא להשתמש בו חמין בהגעלה סגי ליה, שכל מה שיפלוט בחמין כבר פלט בהגעלה ראשונה ואין הדבר נראה שכיון שיש לו בלע של איסור עד שאתה אוסרו להשתמש ע"י האור חיישי' שמא יפלוט יותר בחמין שניים ע"כ. (עיין בטור שם כ' בלשון אחר ז"ל וכ"ז שישתמש בו ע"י חמין פולט מעט) ומשמעות דברי הר"ן ז"ל דהטעם משום דאין כל החמין שוים ואפשר שחמין אלו שהגעיל בהן לא היו כל כך חמין כמי חמין שניים שמשתמש בו, וא"כ י"ל דבהגעלה שלשה פעמים החזיק לכל מיני חמין וכעין מש"כ לקמן סי' קפ"ז ס"א דאם גם עם השלישי ראתה דם לא תנשא לאחר שכבר הוחזקה לכל הכחות ולכל אצבעות עכ"ל הגליון המהרש"א ז"ל, ולפ"ז נוכל לאמור הטעם גם כאן דאם רק נשרה בחמין בע"ש דאסיר לשרותו בשבת בחמין כסברת הר"ן ז"ל דיש לחוש שמא החמין שישרה בו המאכל בשבת יהיו חם יותר מהחמין ששרה בו בע"ש ומוסיף בישול בשבת. אבל אם נשרה המאכל שלשה פעמים בע"ש במים חמין מחולפין שנרתח קודם כל שרייה וכבר הוחזק לכל מיני חמין וכמש"כ הגליון מהרש"א אשר בין השלשה פעמים שנשרה בע"ש בוודאי היה פעם אחת כמו החמין שישרה בשבת ואינו מוסיף שום בישול בשבת לזאת יהיה שרי לשרותו בשבת, והיא סברא נכונה וברורה.

אם דהרשב"א והטור בסי' קכ"א טעם אחר עמהם, בהא דכלי שתשמישו ע"י האור לא מהני בו הגעלה להשתמש בו חמין משום דכל זמן שישתמש בו ע"י חמין פולט מעט ולא כסברת הר"ן ז"ל, ולזאת הדרישה בסי' קכ"א סק"ו על שיטת העיטור והרשב"א ז"ל דאפי' בכלי חרס מהני הגעלה ג"פ באיסור דרבנן וכ' הרשב"א הביאו הב"י ז"ל שם וז"ל אלא שאני מסתפק בזה עדיין לפי דלכאורה נשמע בפ' הקומץ דף כ"א דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן אפ"ה אמרי' בפ' כ"ה בפינכא דאימלח בה בישרא בי ר' אמי ותברה, ואמאי ליעביד בה הגעלה שלשה פעמים, ואפשר כיון דבעו הגעלה שלשה פעמים במים רותחין זה אחר זה לא ישהו לה דלמא פשע בנתיים ע"כ, וע"ז כ' הדרישה וצ"ע מה פשיעה שייך בזה יטבלנו ג"פ במים רותחין זה אחר זה ולא ישהו הכלי כלל, ותי' וז"ל ובזה י"ל דהאי ג' פעמים דקאמר ר"ל שיחמם לכל פעם מים בפני עצמו כדי שיעשה זכר שכלי חרס דינו חמור שגם בקדירה שאינו ב"י צריכין ג' פעמים להגעלתן עכ"ל. אך לשיטת וטעם הרשב"א ז״ל הוכרח הדרישה לחפש טעם ולאמור דלהכי צריכי לחמם בכל פעם מים בפני עצמו כדי שיהי זכור שכלי חמור, אמנם לטעם הר"ן ז"ל ולמש"כ הגליון מהרש"א בהסבר דבריו הלא מוכרח לחמם לכל הגעלה והגעלה מים בפני עצמו משום דאם ירתיח רק פעם אחת ויטבול הכלי שלשה פעמים בהמים החמין איך יהיה מותר להשתמש בהכלי חרס רותחין ניחוש דלמא חמין השניים שישתמש בו יהיו חמין יותר מהראשונים שהגעיל בהם ושוב יפלוט וכמש"כ הר"ן ז"ל לזאת מוכרח להגעיל בשלשה מיני חמין מחולפים למען שיוחזק בתלתא זימני לכל מיני חמין שבעולם וכסברת הגליון מהרש"א ז"ל.

ולפ"ז לכאורה האי סברא בפלוגתא דרשב"א ור' ז"ל שנויה, ואיך נכריע להקל כסברת הר"ן ז"ל בזה שהיא איסור שבת החמורה, ועוד יותר יש לפקפק על דבריי להמבואר בטור יו"ד שם ובש"ע קי"ג דאין סומכין בכלי חרס על הגעלה ג"פ רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה. וי״ל דגם התולדה היוצאת מפסק זה דבשלשה פעמים הוחזק לכל מיני חמין לא נאמר לסמוך על זה רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, משא"כ בנד"ד הנוגע לענין בישול בשבת דהיא מן אבות מלאכות. אמנם באמת התשובה לזה הלא מבוארת בלשון המג"א שכ' ומשמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין (ופמ"ג בא"א שם כ' דוודאי דבר שאין דרכו וכו' רק דבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו בכ"ר אז שרי ליתן אח"כ דאין בישול אחר בישול. ומש"כ ומשמע מש"ע כו' וט"ב להחמיר, אפשר כה"ג כדכתיבנא דאל"כ חיובא מחייב וכדכתיבנא יעו"ש ואנו דנין בכה"ג שהוא אך בטיב להחמיר) הרי דמעיקר הדין שרי רק וטוב להחמיר וכאשר ביאר שם מחה"ש וז"ל, אע"ג שכ' הרב ב"י ז"ל בספרו הארוך דנראה מלשון הרמב"ם ז"ל דס"ל כיון שנשרה בע"ש ברותחין אע"ג שלא נתבשל מע"ש מ"מ חשוב כמבושל מע"ש לענין זה דמותר לשרותו בשבת בחמין. ודייק לה מדקתני במתני' כל שבא בחמין בע"ש שורין אותו בחמין בשבת ולא קתני כל שנתבשל מע"ש וכו' משמע דדי כשנשרה בחמין מע"ש וע"ז כ' המג"א דמלשון הש"ע לא משמע כן אלא בעינן דוקא שנתבשל מע"ש לכן כ' המג"א שטוב להחמיר כמשמעות הש"ע דלא כרמב"ם ז"ל עכ"ל. ולזאת מה שאנו מתירין באיסור דרבנן ממש שאין לו עיקר מה"ת יש להתיר בזה אם שיש לו עיקר מה"ת כיון שאין כאן גם איסורא דרבנן אך מצד כי טוב להחמיר ולסמוך בזה על סברת ושיטת הר"ן ז"ל וכנ"ל ובכן נתבאר כי בכגון דא דהאיסור אך מצד וטוב להחמיר ובכה"ג שכ' הפמ"ג וכנ"ל – היכי שנשרה פעמים בע"ש ברותחין ולכל שרייה ושרייה הורתח מחדש דבתלתא זימני הוחזק לכל חמין גם מצד החומרא אין להחמיר כי בוודאי לא יהיה עוד שום הוספת בישול בשבת דבין השלשה פעמים שנשרה בע"ש בוודאי היה פעם אחת כמו החמין שישרה בשבת ושרי לשרותו גם לכתחלה כנלע"ד להלכה וצ"ע עוד למעשה.

בסי' ש"ז במג"א ס"ק ל"א וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה וא"כ אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמן כדי שיבין שיסור הפחם שבראש הנר ודלא כהב"ח וכו', וכ' הבאה"ט בס"ק כ"ד, והיד אהרן פסק כהב"ח וכו' א"כ מותר לרמוז לגוי שיסור הפחם כגון וכו' וכ"כ הכה"ג שרבו מהרי"ט לפעמים היה צריך איזה דבר בספר והנר לא היה מאיר יפה, היה אומר הנר אינו מאיר והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה ע"כ. ולענ"ד אין ראיה מהמהרי"ט לפסק הב"ח, וכן מתבאר מהפמ"ג דבא"א סק"כ פסק דאסור לומר לגוי שיקנח חוטמו וכו' ובס"ק ל"א פ' דמותר לומר אינו יכול לקרות הנר שיש בו פחם ושפחה מבינה ומסירה ראש הפתילה, וההבדל בין כשיאמר לגוי לקנח חוטמו ובין כשאומר איני יכול לקרות (א"ל עיקר הטעם דלאו הנאה כל כך משום דמ"מ יוכל קצת לקרות. וכמש"כ הפמ"ג שם משום דכשיאמר קנח חוטמו ג"כ היה יכול קצת לקרות וכמובן) עיקר הטעם השני שכ' שם הפמ"ג משום דכשאומר אינו יכול לקרית והשפחה מבינה, אינו אומר שום דבר להשפחה רק שהיא מבינה מעצמה לכך שרי אבל כשיאמר להגוי שיקנח חוטמו, האי רמיזא נחשב כאומר להגוי בפירוש (בספר ארחות חיים ציין לחו"מ סי' רל"ה סעי' י"ז ולבאה"ט שם ס"ק כ"ב דמשמע דרמיזה באצבעותיו הוא יותר נחשב כדיבור מקפיצות פיו יעו"ש) שיסיר ראש הפתילה ולכך אסור, וחילוק זה נרמז במג"א עצמו שם סס"ק ל"א במש"כ, ועיין מ"ש בסי"ד בשם רמ"מ דהתם אינו אומר שום ציווי לעכו"ם רק שאינו יכול לקרותו יעו"ש, ולפי"ז אין כאן פלוגתא כי המהרי"ט יודה לדינו של המג"א דאסור והמג"א יודה לדינו של המהרי"ט ז"ל דשרי וכאמור.

בסי' תק"ט סעי' ה' פ' הרמ"א ז"ל וה"ה דאסור להגעיל כלי ביו"ט, וכ' הרדב"ז ז"ל בתשו' ח"ג סי' ת"ב הובא בפמ"ג בא"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד ונרמז בשע"ת כאן וז"ל. שאלת ממני אם מותר להגעיל כלים ביו"ט, מי דמיא לטבילת כלים שנטמאו בעיו"ט שאסור להטבילם ובשנטמאו ביו"ט שרי, ה"נ כלים שנאסרו מעיו"ט יהיה אסור ובשנאסרו ביו"ט שרי להגעיל או דלמא בכל גוונא אסור, תשובה, אך אשר יאכל לכל נפש כתוב ודרשינן הוא ולא מכשירי אוכל נפש, והגעלת כלים מכשירי או"נ ואסור ביו"ט, ולא דמי לטבילה שאין שם מלאכה עליה אבל הגעלת כלים יש מלאכה ואסור, וכ"כ המרדכי בסוף מס' ע"ז בשם יסודו של רבינו פרץ ז"ל. א"כ כיון דטעמא משום מכשירי או"נ, אם היה צריך למים רותחין מותר להגעיל אם יש במים ששים כדי לבטל האיסור, וא"ת נהי דליכא טעמא דמכשירי או"נ, מיהו תאסר משום מתקן מנא, וכדאמר רבא במס' ביצה ד' י"ח. א"נ שמא ישהה כטעמא דרב ביבי, ז"א דכלים הצריכים טבילה לא חזי למידי, מש"ה מחזי כמתקן למר, ושמא ישהה למר, אבל כלים הבלועים מאיסור הא חזיא להשתמש בהו ביבש ובצונן. וליכא הני טעמא דטבילת כלים וכו' עכ"ל. וראיתי בספר שו"ת חיים של שלום סי' פ"ד שכ' דמסתימת פסק הרמ"א ז"ל שאסור להגעיל כלים ביו"ט משמע דבכל אופן אסור להגעיל, והקשה על הרדב"ז דאמאי מותר להגעיל כלים ביו"ט היכי דליכא משים איסור מלאכה כגון שצריך למים רותחין ויש ס' נהי דמשום מתקן ליכא אכתי יאסר שמא ישהה, ומכ"ש דטבילת כלים, השתא כלים טמאים דבטומאתן לא חזיא למידי חיישי' שמא ישהה אותן בטומאה ויבא לידי תקלה, כלי איסור דבעוד שם איסור עליהם ראוים להשתמש בדברים יבשים צוננים, כ"ש שיש לחוש לשמא ישהה ויבוא לידי תקלה עכ"ד. ויש תשובה לכל דבריו, בראש מש"כ דמסתימת לשון הרמ"א ז"ל משמע דבכל אופן אסור להגעיל כלים ביו"ט, אתפלא איך העלים עין ממש"כ המג"א שם בסקי"א בשם הדרכי משה ז"ל דאם לא היה להגעיל בעיו"ט דהיינו שנאסרו ביו"ט. מותר להגעיל ביו"ט, רק שאון מורין כן לרבים, הרי מפורש יוצא מפי רבינו הרמ"א ז"ל בד"מ דיש אופן שמותר להגעיל כלים ביו"ט. ומה שסתם, הוא שסמך עצמו עמש"כ בסעי' א' שאם א"א לעשותו מעיו"ט מותר לתקנו ביו"ט רק שאין מורין לרבים.

והנה השט"מ בביצה שם – הובא גם בתשו' אבני מלואים סי' י"א כ' וז"ל:

ורוב הפוסקים פ' כרב ביבי דגזירה שמא ישהה, דהא תניא כוותיה, וכ' הריטב"א ז"ל דאפי' לדבריו כלים שנאסרו ביין נסך אפי' מעיו"ט מותר להטבילן ביו"ט ולא גזרינן שמא ישהה דזו הדחה הוא ולא גזרו אלא בטבילה כו' אבל בהדחת כלים אינו נראה אלא כמדיח כליו הנותרים ואף הצריכין הגעלה יש להתיר מהאי טעמא לפי שדרך להגעיל כליו ברותחין כדי לנקות, אבל לרבא הגעלה אסורה מפני שנראה כמתקן עכ"ל, וסיים האבני מלואים שם דמבואר מדבריו דלא גזרי' שמא ישהה אלא במקום טבילה יעו"ש, הרי סעד לדעת הרדב"ז שיטת הריטב"א ז"ל דאפי' לרב ביבי דגזר שמא ישהה מ"מ אפי' כלים שנאסרו מעיו"ט מותר להגעיל ביו"ט דהגזירה דשמא ישהה רק במקום טבילה נאמרה, ובזה באו לעמק השוה. אולם בזה מחולקים לטעמא דרבא משום שנראה כמתקן הריטב"א אוסר ולרדב"ז שרי מטעמיה שמחלק דדווקא כלים טמאים דלא חזי למידי מחזי כמתקן בטבילתם משא"כ כלים הבלועים מאיסור דחזיא להשתמש בהו ביבש ובצונן אינו נראה כמתקן וכנ"ל. והפמ"ג בא"א בסי' שכ"ג שם הקשה על זה בזה"ל:

ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהרי כלי טמא נמי חזי בימי טומאתו לחולין כמש"כ המג"א שם בס"ק י"א, ואעפ"כ נראה כמתקן, א"כ אפילו בכלים הבלועים מאיסור אף שראוי ליבש ולצונן מ"מ נראה ג"כ כמתקן דמה חילוק יש בין כלים טמאים הצריכים טבילה לכלים הבלועים מאיסור וצריכים הגעלה יעו"ש, ואולי זה טעם הריטב"א שכ' דלטעמא דרבא אסור להגעיל משום מתקן, ונתחזקו דברי הפמ"ג משיטת הריטב"א ז"ל.

ובישוב קושית תשו' החש"ש דלטעמא דשמא ישהה, אם בטבילת כלים טמאים דבטומאתן לא חזיא למידי חיישי' לשמא ישהה ויבוא לתקלה, כש"כ בכלי איסור שראוים להשתמש בדברים יבשים וצוננים כ"ש שיש לחוש שמא ישהה ויבוא לידי תקלה וכנ"ל, י"ל למש"כ הקרבן נתנאל שם פ"ב דביצה על הרא"ש ז"ל סי' י"ב ס"ק ל' וז"ל:

והנראה ליישב דברי הרי"ף ז"ל דס"ל דהך טעמא שמא ישהה לא שייך כי אם בכלים הראוים להשתמש בהם לח ויבש (היינו תרומת דגן ותרומת לח, היינו תירוש ויצהר) אבל בכלי סחיטה דאינן ראוים להשתמש בהם תרומת תירוש ויצהר כ"א תרומת דגן, משום האי חששא רחוקה אינו מן הסברא לגזור שמא ישהה, עכ"ל הצריך לענינינו יעו"ש, והן הן הדברים אשר גם בסברת הרדב"ז ז"ל נאמרים דאדרבה היא הנותנת, דבכלים טמאים דלא חזיא למידי מחמת טומאתן וכל דבר שישתמש בהם יבוא לידי תקלה, לזאת גזרינן שמא ישהה ויבוא לידי תקלה אבל בכלי איסור שמותר להשתמש בהם דברים יבשים וצוננים ורק דבר רותח אסור להשתמש בהם, משום האי חששא רחוקה אינו מן הסברא לגזור שמא ישהה, וכמש"כ הק"נ בישוב דברי הרי"ף ז"ל כן נאמר בישוב סברת הרדב"ז ז"ל וא"ש.

ודע אם דקיי"ל דגם בדרבנן חיישי' לתקלה כמבואר באו"ח תרע"ז סעי' ד' וביו"ד סי' ס"ט סעי' י"ב וכמש"כ בחת"ס יו"ד סי' נ"ג יעו"ש. מכל זאת לשמא ישהה לא חיישי' בדרבנן כמפורש יוצא מהלכה המבוארת שם בביצה, דכלי שנטמא בוולד הטומאה מותר לטבול ביו"ט ול"ח לשמא ישהה מטעמא שהוא טהור מה"ת, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' יו"ט ה' ח"י והמ"מ שם ובשו"ת מהרלב"ח ז״ל סי' ט"ז יעו"ש, ושלא כמש"כ בשו"ת חש"ש שם כי המה משולבים, ובזה יש תשובה לכמה דברים שהאריך שם, והטעם פשוט כי להשהות זמן מרובה אשר קרוב לוודאי שיבוא לידי תקלה, וכמש"כ המנחת יעקב בכנל ד' סק"ו ובכלל ע"ג סק"ו ז' יעו"ש (בספרי חידושי בן יאיר בחי' ליומא ס"ה בענין חששא דתקלה הארכתי הדבור בזה יעו"ש ובספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' י') לזאת חיישינן לתקלה גם בדרבנן אבל שניחוש לשמא ישהה באיסור דרבנן לא חיישי' משום דניהו דאם ישהה אותו זמן מרובה בוודאי יבוא לידי תקלה, אבל זה גופא הוי ספק דלמא לא ישהה דרב ביבי לא אמר רק שמא ישהה, וא"כ הוי ספיקא דרבנן ולקולא, וכפסק הרמב"ם ופי' המ"מ ומהרלב"ח ז"ל דבדרבנן ל"ח לשמא ישהה, וזה פשוט וברור.

ע"כ מאאמו"ר זללה"ה.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה