באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן יג
לידיד לבי המצוין ומפורסם למוכתר בתורה חכמה ויראה כו' מו"ה יהושע נח, גלבר נ"י ניאמץ
הן יראת ה' היא חכמה. לגרוס באורייתא תדירא, כאשר כת"ה שוקד על דלתי התורה. וביחוד בלומור גמרא הקדושה, הרבה פלפלנו. ומה שחדשתי בעזהש"י, ושמתי באזני יהושע, לקונ"ט מיוחד על ש"ס היה, אם היה כתוב כל זאת בספר אמנם אך מיעוטא דמיעוטא שכתבתי, אלו גרגרים הקטנים, אמרתי עתה בזה ספר להיות נחקקים וגם במנחת עני נאמר ריח ניחוח:
וכאמרם זכרונם לברכה.
ברכות ב' ע"א, גמ' תנא היכא קאי דקתני כו', תנא אקרא קאי כו', ואב"א יליף מבריאתו של עולם כו', הראש יוסף ז"ל כ' וז"ל, ואב"א תירוץ לקושיא שניה לחוד, וא"י אמאי לא סגיא בתי' א', דהיא תי' לקושיא א' ג"כ וצ"ע ע"כ, יעיון בספרי ח"י בן יאיר ישוב לזה, וי"ל עוד לאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) כי בשעה רביעית דיום הששי נזרקה בו נשמה לאדם הראשון, שהיא לאחר זמן ק"ש דשחרית, ומ"ע הראשונה בק"ש היה לו בערבית דשבת קודש, ולזאת תנא ערבית, וקתני מאימתי הסובב והולך על קיום מ"ע הראשונה דק"ש, שהיה לאדה"ר בערבית ונתיישב בתי' זה גם קושיא הראשונה וכאמור
שם ד' ע"ב, כדתניא חכמים כו', וקורא ק"ש ומתפלל, ואוכל פתו ומברך, יש מהדיוק במלת ומברך, הלא פשיטא דלאחר אכילה צריך לברך, וי"ל לדעת הת"ה שהובא במג"א רל"ה סק"ד דק"ש שהיא דאורייתא, וגם איכא אונס שינה, לזאת גם טעימה אסור, זה דווקא באוכל שיעור חיוב ברכה לאחריו, אבל בפחות משיעור זה גם הוא מודה דשרי, ולאשמעוי' זה נאמר ומברך.
שם י"ד ע"ב, אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כו', ארחב"א אר"י כאלו הקריב עולה בלא מנחה, וזבח בלא נסכים, ופי' רש"י ז"ל וה"ה דמצי למימר כאלו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים כ"ו, אלא לישנא דקרא נקיט, יעיון בתו"ס וצל"ח, וי"ל עוד למש"כ בתהר"י ז"ל, הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כו', טעם הדבר מפני שבתפילין שבראש אדם משעבד להבורא ית"ש, הנשמה שהיא במוח. ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו כו' יעו"ש, ומצוות תפילין המה לאחדים, וגם לשנים שאינם מעכבות זא"ז (מנחות ל"ח) נגד תפילין של ראש, שהיא הנשמה שבמוח, אומר כאלו הקריב עולה בלא מנחה דעולה כולה לגבוה בח"י נשמה, וזבח בלא נסכים, הכולל גם שלמים שים בו גם לכהן ולבעלים, בחי' גוף מגביל לתפילין של יד. שאדם משעבד גופו לעבודת השי"ת וכמש"כ תהר"י ז"ל
שם ט"ו ע"ב, תני רב עובדיה קמיה דרבא, ולמדתם שיהא לימודך תם, שיתן ריווח בין הדבקים, וכ' המעיו"ט אות תי, ותמיהני דלא דרש ושננתם שיהא שינונך תמה, שהיא ב"פ שמע דקדמה בתורה ובסדר הקריאה יעו"ש מש"כ בזה, וי"ל דושננתם איצטרך לדרשתם, בקדושין ל' אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, (ועוד שם ובספרי ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, ויש לרמז בזה סדר לימוד שלשה פעמים כל דבר אשר אז בתלתא זימני הוי חזקה, שיהיו שגורים על שפתיו, וזה א"ת ושננתם שיהיו מחודדים בפיך. אלא ושלשתם כשתלמוד כל הלכה שלשה פעמים) לעולם ישליש אדם כו' וכיון דאפיק ליה לדרשה אחריתי, לזאת דרש הכא מולמדתם שיהא לימודך תם.
שם ל' ע״ב, רב הונא רב חסדא ח"א כדי שתתחונן דעתי עליו וח"א כדי שתתחולל כי', דכתיב ואתחנן כו', ומ"ד כדי שתתחולל כו' דכתיב ויחל משה, ופירש"י ז"ל והיא היא, אלא בלישנא בעלמא פליגי, וכ"ה בשט"מ יעו"ש, וחולי ר"ה אמר כדי שתתחונן נפש חיה משורש שמו רב הונא, אשר לשון נופל על לשון כאמרם ז"ל, ורב חסדא אמר כדי שתתחולל דכתיב ויחל משה, שר שם בעיקר התפילה י״ג מדות של רחמים נאמר ורב חסד נוצר חסד.
שם גמ', אר"י אני ראיתי את ר"י דצלי והדר צלי, א"ל ר״י לר"ז ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה. ולבסוף כוון דעתיה, יש מהדיוק קצת, בהוספה של ולבסוף כוון דעתיה, ל"ל, ונראה דאגב קמ"ל דאם גם בפעם שניה לא כוון דעתיה מעיקר הדין צריך לחזור גם פעם שלישית. – ושלא נאמר דאם בשני פעמים לא כוון, גם בפעם שלישית לא יכון ויעיון באו"ח ק"א בזה"ז פסק הרמ"א ז"ל, – וכיון שראה את ר"י אך דצלי והדר צלי שני פעמים, מוכח דלבסוף כוין דעתיה,
שם מ' ע״ב ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים אר"ז כו', אין ה' כר"י, אם דבלא ה כללא, ד״ה כסתם מתנ"י שהיא כרבים, נגד ר"י מ"מ יען דבסוכה מ"ו פליג ג"כ ר"י עם חכמים, בהיו לפניו מצוות הרבה, אשר לר"י מברך על כל אחת ואחת בפ"ע, ואר"ז שם ד"ה כר"י וג"כ מהאי דרשה וטעמא דקרא דבכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו, וס"ד כיון דהיינו טעמא גם הכא, מסתבר טעמיה, דליהוי ה' כוותיה גם נגד רבים, לזאת איצטרך ר"ז לאשמעו"י, דבכאן אין ה' כר"י אך כסתם משנה,
שבת ו' גמ' אמר מר כו' בשוגג חייב חטאת פשיטא במזיד ענוש כרת ונסקל איצטרכא ליה הא נמי פשיטא כו' בפי' ר"ח ז"ל הג"י פשיטא על כל המימרא ומשני לא נצרכה כו' דתני בהדיא בשוגג חייב חטאת כו' דמבואר דעתו דגם על שוגג סובב והולך דברי איסי בן יהודא, וא"ש לגירסתו, ויעיון תו״ס ד״ה הא קמ"ל מש"כ לגירסתינו.
שם כ"א ע"ב, מאי שמן קיק אמר שמואל עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. וכ' הרא"ש ז״ל ע"ז, ירושלמי תנא דבר"י ואת הקאת זו קיק ובק"נ סק"נ כ' ותמיהני הא תלמוד ערוך הוא בחולין פא"ט ד' ס"ג ונראה כי הרא"ש ז"ל גרס בחולין שם כגירסתינו אר"י קאת זו הקוק, בי"ו ולא ב"י ובגליון שם, גי' הערוך קיק – ב"י כדאיתא. שבת כ"א עוף אחד כו' יע"ש. הרי דאך גי' הערוך ביו"ד אבל גירסתינו בוא"ו והיא היתה גם גי' הרא"ש ז"ל לזאת הוכרח להביא מירושלמי דשם כתוב ביו"ד כבמשנתינו,
שם כ"ג ע"ב, ואי לאו בר הכי פירש"י זיל שאינו רגיל לעסוק בתורה, דאמרי' במגלה ו' אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וא"א לומר ואי לאו בר הכי לכך פירש"י ז"ל שאינו רגיל ובדדחיל מרבנן כו' יעיון מהרש"א בח"א ובהגהות הגר"א ז"ל מש"כ בזה, אמנם הר"ן ז"ל בח"י כ' שהיראה גדול מכבוד שהכבוד איני אלא בפניו והיראה בפניו ושלא בפניו יע"ש,
שם כ"ד ע"ב, ג"מ חכמים כו' א"ב דר"ב כו' ולא מסיימי, יעיון תו"ס ד"ה א"ב וח"י רמב"ן ורשב"א ז"ל אמנם מפיר"ח ז"ל נראה דלא גרס ולא מסיימי ותנא בתרא לטפויי אתי יע"ש.
שם כ"ט ע"א ג"מ והא דרב מכללן איתמר כו' יעיון מהר"ם מלובלין ז"ל מה שפי' ובח"י פי' ז"ל שפי' בדרך אחר, להמעיין בפיר"ח ז"ל מבואר כפ"י הפ"י ז"ל יע"ש היטב,
שם ע"ז ע"א בתו"ס ד"ה ועוד, ויעיון בפיר"ח ז"ל וקאמר רב יוסף כו' והכין סבר ריב"י דרביעית דם לכשיקרוש יהיו בו כזית, וזה שלא כתו"ס, ויעיון במהרש"א ז"ל שהקשה דא"כ מנלי' נר"י, דר"נ וריב"י אמרו דבר אחד דאימא דר"נ ס"ל כת"ק דמתנ"י. ובפחות מרביעית נמי הוי יבש כזית. לפיר"ח ז"ל י"ל דדחיקא טובא לעשות פלוגתא כזה במציאות דלר"נ רובע רביעית או יותר קצת כשיקרוש יש בו כזית ולריב"י דוקא רביעית ולכך אמר ר"י שניהם אמרו דבר אחד, וצ"ע.
שם קכ"ט ע״א גמ' א"ל רבינא למרימר מר זוטרא מתני לקולא, ורב אשי מתני לחומרא הלכתא כמאן, א"ל ה' כמ"ז ספק נפשות להקל אם כי מימרא דר"א קדום, מכל זאת להלכה בשאלה. הקדים רבינא למר זוטרא דמתני לקולא, מלבד מה דלפרקים, במה דסליק פתח, י"ל עוד יען כי בדיני נפשות פותחין לזכות, והא דלא אמר רבינא בקצרה על פלוגתא דמ״ז ור"א הקדום הלכתא כמאן י"ל יען כל כללא דהלכתא כרב אשי נגד מר זוטרא וזה שהמתיק בלשון חכמים לאמור מ"ז מתני לקולא. כלומר אם כי הוא מ"ז נגד ר"א הלא הוא מתני לקולא בד"נ, ורב אשי אם כי הלכה כוותי' נגד מ"ז אבל הוא מתני לחומרא בד"נ. ושוב עומדים בקו המשוה אשר יש מקום שאלה הלכתא כמאן, וא"ל ה' כמ"ז יען כי ספק נפשות להקל, ולזאת הלכה בזה גם נגד הכלל.
עירובין ה' ע"ב, הוה לי' ספק דבריהן וספק דבריהן להקל, הי' מקום לקצר ולאמור הו"ל דבריהן ולהקל, ויש לרמז בזה מש"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל, דכל דרבנן בכלל לאו דלא תסור, א"כ גם ספק דרבנן הוי ספיקא דאורייתא ולמה הני לקולא, ותירצו כי הם אמרו והם אמרו להקל בספיקם, וזה יש להעמיס הו"ל ספק דבריהן, וספק דבריהן להקל כלומר דבריהן היו בזה להקל.
שם י"א ע"ב אשכחי' ר"ש כו' א"ל אי משכחת להו לא תימא להו לבי ריש גלותא ולא מידי מהא מתניתא דכיפה, ולא פי' רש"י ז"ל על זה, ולקמן ל"ט ע"ב פי' אי משכחת להו לר"נ ור"ח לא תימא להו להאי מלתא דמיכספי לי על דלא חכלית מיניה. ובב"ק צ"ח ע"ב פי' אי משכחת להו לבני הישיבה, לא תימא להו ולא מידי משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי, – בגה"ש בציונו כ' כעין זה לקמן וכו', וכ' עליו הרש"ש ז"ל כי שכח לציין עוד לשבועות מה' ע"ב, ואין כאן שכחה כי לא ציין אך להמקומות שנאמר גם שם כעין זה ולא תימא להו וכו'. ובשבועות לא נאמר זה יעוי"ש וזה טעמא בעי ונראה כי על תפילת רנב"ה, שלא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא יכשלו חברי בד"ה ואשמח בהם. כ' אא״ז המהר"ל מפראג ז"ל בהקדמת ספר תפארת ישראל, וז"ל, הרי שאף בת"ח גדולים לבם נוטה לשמוח כאשר מצא בדברי זולתו חסרון כי טבע כל אדם שישמח בשלמות אשר לו על זולתו, לכך מתפלל שלא ילך אחר טבעו, וישמח כשחברו נכשל בהלכה, והוא אינו נכשל עכ"ל, (בהקדמת שו"ת החת"ס פי' שלא אכשל בדבר הלכה, ואצטרך שליח להחזירני, וישמחו בי חברי על שזכו להצילני, וכדמצינו ברב עיזא ורבא ב"ב קל"ג וכ וכעין זה בסגנון אחר כ' גם המהר"ל מפראג ז"ל שם יעו"ש). ולזאת על ר"נ ור"ח, לא פירש״י ז״ל דישמחו כי הם היה למעלה מטבע האדם בזה, אך דמיכספי לי, אמנם על בני הישיבה אם כי גם הם היו גדולים מאוד, מכל זאת מצינו הבדל בין הרב והתלמידים בכמ"ד בש"ס, שלא היו במדרגת רבם פי משים דחדו, ובכאן די"ל בטעמא דנא תימא להו, (כעין זה דמצינו בכ"ד בש"ס כבר הרחיב הדבור בשו"ת מהרלב"ח ז״ל בסי' קכ"א, ובקונ"ט הסמיכה בראשיתו ד"ה ובר מן דין יעו"ש ובשו"ת רמ"ע מפאני ז"ל סי' ה') בשני פנים או משום כסיפא, או שלא יחבשו דבי ריש גליתא עוד הפעם לרב גדא שמעי' לזאת לא פירש"י ז"ל כאן על זה, והגאון הר"ח ז"ל פי', א"ל ר"ש אי משכחת להו לאלו שחלקו עלי, לא תימא להו הא מתניתא, כלומר אני אחזיר בי מעצמי, אולי יש להעמיס בכוונת לשון הר"ח ז"ל, כאשר ספר לי אאמ"ו הרה"ג וירא ה' זללה"ה, כי להגאון ר' משולם מטיסמניץ ז"ל, פ"א בדרשתו לרבים, הקשה לו תלמיד אחד ממשנה, והשיב ע"ז יותר משלשים תירוצים, ואח"כ אמר הוא תדעו כי האמת היא כדברי התלמיד, ושאלו אותו, א"כ למה השיב רבינו כל אלו התירוצים, אמר הלא ומודה על האמת, לא יחשב בעת אשר מוכרח להודות לזאת הראיתי אשר"י בידי להשיב בזה, ומ"מ הנני מודה על האמת, וזה, לא תימא להו להא מתניתא, אשר אהיה כמוכרח לחזור, אלא אני אחזור בי מעצמו בלא הכרח, אך להיות מודה על האמת ברצון וא"ש.
שם י"ג ע"ב, ושונין דבריהן ודברי ב"ש סו' ופי' בספר גאון יעקב כי היו שונין גם דברי ב"ש משא"כ ב"ש, וי"ל דלכך זכו ב"ה אשר ב"ש במקום ב"ה לאו משנה היא, ויל"פ עוד דווקא במקום ב"ה שהיא עוה"ז אשר אך חסד יבנה כמדתם לאו משנה היא משא"כ בשמים ולעתיד, וכמש"כ המפרשים, ה' כב"ש כי או"א דברי א' חיים.
שם ס״ה ע"א אר"א הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה כו' אבוה דשמואל כי אתי באורחא כו', והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ט"ו לא כ' רק הבא מן הדרך תפלה ה' וכ' שם הכ"מ דבדבריו נכלל ג"כ דין זה דבא בדרך יע"ש אמנם הלא דרך הרמב"ם ז"ל להעתיק ההלכה כלשון הש"ס המבואר, ונראה דגירסתו היו כגירסת ר"ה ז"ל וז"ל, אר"א הבא מדרך כו' אבוה דשמואל כי הוי אתי מאורחא תלתא יומי לא הוי מתפלל, ע"כ אשר לא נזכר רק דינא דבא מן הדרך וכהעתקת הרמב"ם ז"ל.
שם ע"ט ע"א, אמר רבא ל"ש כו' חבל לארכו אפי' כ"ש כו', וז"ל הר"ח ז"ל בפירושו. אבל אם נתן הנסר לארכו של החריץ מצ"ח של חריץ אפי' פחות מ"ד מערבין אחד כו', אשר מתבאר מפירושו כפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עירובין ה' י"ג דבכגון דא מערבין אחד ולא שנים יע"ש ובלחם משנה.
שם צ״ד ע"א, ולשמואל למה לו הא הא אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה והרש"ל ז"ל גורס והיכי עביד שמואל הכי והא אמר כו' וכן הוא הנ"י ברי"ף ז"ל, וחילוף הגרסאות טעמא בעי וביחוד הגירסא היכי עביד שמואל הכי, והר"ן ז"ל בשבת פ' כל הכלים ד"ה וכ' רש"י ז"ל פי' היכי עביד שמואל הכי כלומר למה הוצרך לכך כו' ואכתי איני מובן למה נאמר זה בלשון דהיכי עביד הכי, ונלע"ד די"ל למש"כ המ"מ בפכ"ה מה' שבת, וב"י ז"ל בסי' ש"ח, בשיטת הרמב"ם ורשב"א ור"ן ועוד פוסקים ז"ל, דגם כלי שמלאכתו להיתר אין לטלטל שלא לצורך כלל (יעיון תו"ס שבת קכ"ג, קכ"ד וא"ר שם באו"ח בשם הש"ג) ויש חולקין, ובזה יש לתלות חילוף הגירסאות דלגי' דלמה לי מבואר כדעת היש חולקין דגם שלא לצורך כלל שרי אך דלמה לי, ולגוי דהיכי עביד מבואר כדעת האוסרין שנא לצורך כלל, וזה שפי' הר"ן ז"ל היכי עביד שמואל, כלומר למה היצרך וכיון דל"צ כלל הלא אסור לטלטל והיכי עביד הכי וא"ש.
פסחים ב' ע"א בפי' הגאון ר"ח ז"ל, מיתבי וכאור בוקר יזרח שמש אלמא אור יממא הוא, ושנינין וכאור בוקר כתיב כלומר כאור בוקר כו', פירושו כפי' אא"ז רש"י ז"ל בד"ה וכאור בוקר כתיב ופי' ר"ת ז"ל, שהביא התוס' ציינו על וכאור בוקר בעוה"ז, שזה הביא לפרש בדרך אחר וכמש"כ המהרש"א ז״ל, וכוון להתו"ס רי"ד ז"ל שכ' פתרון המורה נ"ל דחוק לפי הגירסא ופ"י פי' שלישי יע"ש, אמנם מפי' הגאון ר"ת ז"ל שכ' כלומר כו' והאריך לבאר נראה דלא גרס בגמ' אך וכאור בוקר כתיב, והכי קאמר וכו' דבגירסתינו לא היו בגירסתו וכ"נ גי' רש"י ז"ל, ולגירסתם פירושם ברור כאור בוקר.
שם הללוהו כל כוכבי אור כו', נ"מ לנודר דאמר מר הנודר מן האורה כו', מה יפה אף נעים גירסתו דאמר מר אשר הגרי"ב מגי' במקום דתנן דתניא, והצל"ח מוחק גם דתניא דאינה גם בתוספתא יע"ש, ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ד ועתה באור חדש של גי' הגאון ז"ל נלך דאמר מר, והיא מימרא דאמורא, ולפ"ז אין מקום לדברי הצל"ח ונו"ב, ושוב טעמא בעי במה דהשמיטו הפוסקים הלכתא דא, ויעיון בתו"ס יבמות ע"א ד"ה והני, ובע"ז כ"ז ד"ה אלמא ובספר יד דוד ז"ל בח"י כ' ליישב זה יע"ש.
שם ה' ע"ב ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל, והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וכו', גירסתינו בתלמודא, הקרא דולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך מ"פ בא, וכ"ה בילקוט שם סי' ר"ג יע"ש, ובמהר"מ מלובלין והגהות רש"ש ז"ל מש"כ בזה, אמנם מה טוב גי' הגאון ר"ח ז"ל מהקרא דפ' ראה ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים שהוא לגז"ש שוה ממש להקרא דשבעת ימים שאור וגו', אשר בשניהם נאמר אך שאור וגם שבעת ימים.
שם רבא אמר לא תיפוק וארישא קאי, כלומר בתחלת הענין הדברים אמורים כו', באלו הדברים הקצרים המאירים כספירים. מסולק קושית הצל"ח שהקשה כאן בח"י וז"ל. הנה יפלא לרבא הוה ליה לברייתא למתני הא ברישא וכך ה"ל למתני שבעת וכ"ו לא ימצא למה נאמר, לפי שנאמר לא יראה כו' אבל אתה רואה כו' אין לי אלא שלא כיבשתו כו', יכול יטמין כו' ולמה המתין בהך א"ל עד שלא כיבשתו עד ששנה בנתים איסור קבלת פקדונות עכ"ל יע"ש שהאריך בישוב זאת הקושיא אשר ליישב זה כוון הגאון ז"ל בפירושו כלומר בתחילת הענין הדברים אמורים, שלך אי אתה רואה כו' כו' כלומר דזאת באמת שינויא דרבא כי אלו הדברים בברייתא נשנו קדומים.
שם אין לי כו' אלא בנכרי שלא כבשתו כו' שאין בך יכולת למנעו נכרי שכבשתו כו' מנין שאע"פ שיש בך יכולת למנעו שמותר שנאמר כו', בסברת הגאון ז"ל דכאן שהתורה אסרה בבל יראה כיון שבידו למנעו הוי אמינא כיון שלא מיחה והוא הגורם שנראה ברשותו אסור, לזאת איצטרך. כאן תרי קראי יש מקום בזה ליישב קושית ר"ת ז"ל כתו"ס ד"ה משום כמובן.
שם ופרק"י הייתה אומר אסור שנאמר לא ימצא מ"מ קמ"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לך לך תרי זימני כו' להבין היטב פירושו יעיון פירש"י ורז"ה והשגות הראב"ד ובמפרשים ז"ל מש"כ בביאור הסוגיא.
שם כדרבא דאמר לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כו' והיו נותנין להם קמח, ואומרים להם עשו לנו להם. ואפילו אם אבד אותו הלחם באונס, אין משגיחין אלא מענישין אותם. נמצא אותו לחם כ"ז שהוא אצלם כאלו שלהם, מבואר מפירושו כשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' חו"מ יע"ש במ"מ ולח"מ ובאו"ח סי' ת"מ ובט"ז סק"א ובאחרונים להלכה, וכעת הלא מצינו חבר לשיטת הרמב"ם הגאון ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה.
שם ו' ע"א כדתניא שואלין ודורשין בה' הפסח קודם הפסח שלשים יום, ובשלהי מגילה משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום כו' יעיון ב"י וב"ח באו"ח בסי' תכ"ט מש"כ בישוב הקושיא על אלו שני המאמרים ואולי י"ל עוד דעל המנהיג ומורה לעם את הדרך אשר ילכו בה, החיוב לדרוש שלשים יום מקודם, שזה נלמד ממשה רבינו רבן של כל ישראל, שעמד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ומשה תקן להם לישראל כלומר לכל אחד ואחד שעכ"פ בכל חג וחג ישאול וידרוש מענינו של יום.
שם נ"ח ע"ב בפירש"י ז"ל ד"ה בשני בשבת יעיון בצל"ח במש"כ שכוון לדברי הלח"מ בפ"א מה' תמידין ה ז' בשיטת רש"י ז"ל דאך על לא בדיו פסח לא היו משגיחין בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה אבל על לא אד"ו ראש גם בזמן הראי' לא היה יע"ש, והוא האמת בשיטת רש"י כי כן מתבאר מפירש"י ז"ל, בסנהדרין י"ג ע"ב ד"ה וליעברה לאדר יע"ש, ויעיון בתו"ס ופיר"ח ז"ל כאן ובמאירי בח"י לשבת קנ"ד ע"ב ד"ה יוה"כ שחל להיות בערב שבת ש"כ וז"ל, ודברים אלו אין להם מקום בזה"ז, שאין יוה"כ חל כלל לא במוצ"ש ולא בע"ש גם כן עכ"ל אשר מבואר שיטתו כי בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה היו חל גם יוה"כ ושבת בהדי הדדי ויצא גם מהכלל דלא אד"ו ראש והוא גם שיטת הרמב"ם ז"ל שם ב"ה תמידין ובפ"ה מ"ה שבת ה' כ"א שפסקה לזמן שביהמ"ק יהי' קיים כדרכו להביא גם הלכתא למשיחא וכדברי המ"מ בה"ש שם ומיושב קושית הלח"מ מה שהניח בצ"ע ב"ה תמידין שם יע"ש.
שם קט"ו ע"ב ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה, ר"ה אומר כו' והלכתא כר"ה. יעיון לח"מ בפ"ח מ"ה חו"מ שכ' בטעם פסק הרמב"ם ז"ל דעוקרין השלחן מלפני קורא הגדה לבד, דלא היו בגרסתו והלכתא כר״ה והוא האמת כי גם בפיר"ח ז"ל לא גרס לה אשר כגי' הר"ח רוב פסקי הרמב"ם ז"ל.
ר"ה כ"ו ע"א. גמ' והא תנא מפני שהוא קרן קאמר, חדא ועוד קאמר חדא דאין קטיגור נעשה סניגור, ועוד מפני שהוא קרן. בתירוצא דא יש מקום להעמיס כוונה מיוחדת, כי בדם הפר קאמר הש"ס הואיל ואשתני אשתני, ולזאת אם היו נקרא שופר אחר חתיכת הקרן מהפרה דהוי שינוי השם גם לטעמא דאין קנ"ס לא היו מקום והוא דאמר תנא דמתני' עיקר הטעם מפני שהוא קרן מתחלתו ועד סופו אשר עי"ז יש מקום גם לטעם השני וכדאמרן.
שם מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא כו' יעיון פ"י ז"ל שכ' ויותר יש לתמוה בהא דאמר"י בסמוך ומאי משמע דהאי יובלא כו', ואהיכא קאי כיון דממתני משמע אדרבה לאו דווקא אלא ה"ה לכל המינין. והאריך בישוב זה יע"ש. אמנם ר"ח ז"ל פי' כתיב והיו במשוך בקרן היובל ופי' ר"י בקרן האיל לפיכך אמר מאי משמע דהאי יובל דכתיב בהאי קרא איל הוא כו' ולזה כוון גם רש"י ז"ל במתני' בקרן היובל ויובל דכרא הוא כדמפרש בגמ', הרי שפירשו דקאי הש"ס לר' יוסי וא"ש בפשיטות.
והנה בירושלמי אמרי' הוון בעי מימר ולא פליגין כלומר דר"י מכשר אך בדיעבד, תני ר' יוסי מכשיר כו' כלומר גם לכתחלה. ובזה יש לפרש הא דקאמר הש"ס שפיר קאמר ר' יוסי אשר דקדק היום תרועה ז"ל באמרו איכא למידק דלמה לי סמכא זו אטו לא ידעי' דשפיר קאמר ר"י יע"ש, ולהאמור בירושלמי י"ל שפיר קאמר ר"י להכשיר גם לכתחלה ולא אך בדעבד וכמסקנה הירושלמי.
שם מפני מה אין כה"ג נכנס לפני ולפנים כו' והקשה הטורי אבן ז"ל א"כ למה נשתנה אבנט של כה"ג דביוה"כ של בוץ וכל השנה של כלאים יע"ש. ולמש"כ הי"ת לפרש המ"מ יען דיש ב' טעמים או משום דביבין ישראל – וכמ"ש ביומא בפ' הוציאו חביבין כו' – או משום דאין קטיגור נ"ס דאיזהו טעם עיקר. מיושב קושית הט"א כי חין להקשות על שינוי חבנט למה כי כמה חוקי התורה יש בעבודת יוה"כ אך בכאן דיש שני טעמים קשאל הש"ס אך מ"מ כלומר איזהו טעם עיקר.
ויעיון בט"א ד"ה מאי שור פר שכ' וי"ל דס"ל לר"י דאי אשור של מ"ב לחוד קאי ל"ל דכתיב משור פר, במקרן מפריס לחוד סגי יע"ש. ואולי יש להעמיס זה בלשון פירש"י ז"ל ותיטב לה' תפלתי משופר ובשור קא משתעי קרא (יעיוץ י"ת מש"כ בזה) כלומר כיון דממקרן מפריס מוכח דבשור קא משתעי קרא והאי שור פר ל"ל ועכ"ל דלדרשה אתי משופר.
שם כז ע"ב גמ', צפהו זהב מבפנים פסול וכ' היום תרועה וז"ל והיינו וודאי אפילו לא נשתנה קולו וא"כ ק"ק מאי זה שאמרו התוס' דטעמא דפיסולא הוא לפי שאינו קול שופר אלא קול זהב. הלא אין כאן קול זהב אלא קול שופר, ולא העלה לזה ישוב יע"ש. יעיון בחי' ריטב"א ז"ל דמבפנים גם בכל שהו לעולם משתנה קולו בוודאי יע"ש א"ש פי' התוס'.
שם אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב, וחקר הי"ת אם הרחיב את הקצר לחוד או קיצר את הרחב לחוד אם מיפסל או לא, והעלה בבירור דאה"נ דצד א' ששינה פסול יע"ש וגם בפמ"ג בס' תקפ"ו במ"ז ס"ק ט"ז הביאו להלכה והיא הלכה ברורה. יצאה עוד מגאון קדמון ר"ח ז"ל שכ' בפירושו וז"ל הפכו כגון שהרחיב את הקצר והוא ראש הקרן או קצר הרחב כו' ותקע בו לא יצא כדרב מתנה ע"כ במלת או שהוסיף מבואר יוצא מפי רבינו חננאל ז"ל שכל דבריו דברי קבלה כפסק הי"ת ופמ"ג ז"ל.
שם בתוס' ד"ה ושמע קו"ש כו' יעיון ביום תרועה ז"ל שהקשה וז"ל כ' עוד והא דאמרי' בשלהי כיצד צולין כו' א"כ הוי דלא כריב"ל כו' ק"ל מה הוא דלא כריב"ל, ודלמא הפי' דהצבור יושבים בבית והש"ץ תחת האגף א"נ ט' בבית ויחיד תחת האגף ובכה"ג הו"ל כצבור בגדולה וש"ץ בקטנה כוי ובכן יש לתמוה על מרן הב"י א"ח סי' ר"ה כו' עכ"ל יעו"ש באריכות אשר מכח קושיתו וישובו על התוס' תמה על הב"י ז"ל, אמנם לענ"ד נ' בפשיטות דמטעמא דאמר ר"י אפי' מחיצה של ברזל אינו מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, מוכח דלא מיירי בכה"ג רק בש"ץ ויחיד תחת האגף דאל"כ טעמא אחרינא בדבר דהוי כצבור בגדולה וכו' ומדאמר ריב"ל ט"א מוכח דא"א לאוקמי רק בכה"ג ול"ק על התוס' וא"ש דברי רבינו הב"י ז"ל.
סוכה ל"ה ע״ב בפירש"י ז"ל בד"ה הרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק כו' ויכול להאכילה לב"ב כהן אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל והאומר כן רשע הוא. יעיון כפות תמרים על מתנ"י בד"ה של מע"ש שכ' ואפשר כשנדקדק מ"ש רש"י והאומר כן רשע הוא וכי מי שטועה בדין ואומר דתרומה יש לה פדיון יקרא רשע לא יקרא אלא ע"ה יע"ש מה שתי' בדרך פלפול. ובפשיטות י"ל דכיון שהאומר בדעתו להוכיח מהסוגיא שיש בה היתר לאכילה היינו ע"י פדיון לאו בשם ע"ה יקרא אך לגס לבו בהוראה אשר כנו אותו חז"ל בפ"ד דאבות לרשע שהוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ויש להעמיס עוד בכוונת לשון הזהב דרש"י ז"ל לאמרם ז"ל בעירובין דהעושה כקולי ב"ש וקילי ב"ה רשע, כחומרי ב"ה וכחומרי ב"ש עליו הכתוב אומר והכסיל בחושך הולך, ואולי מטעם זה קראו חז"ל לגס לבו בהוראה לשוטה רשע וגס רוח כי לאוקמי שמעתתא הוא אך סייעתא דשמיא וכדאיתא במגילה ו', וזה נתן העניו אשר וה' עמו (סנהדרין צ"ג) שהלכה כמותו וכמבואר מדחז"ל בכמה דוכתי, ולזאת הגס לבו בהוראה אשר ה' אומר עליו אותו לא אוכל ואין לו סייעתא דשמיא לכוון להלכה. ואם מחמיר בחנם לשוטה וכסיל יחשב, ואם מיקל שלא כדת הרי הוא רשע. והנה לשיטת רשיי ז"ל שהוא דלא כשיטת הר"ן ז"ל דאך כהן אם נטל יצא דבעי' שיהיה לאותו אדם היתר אכילה, אך גם ישראל יוצא יען שיכול להאכילה לב"ב כהן אשר מזה נצמח גם קולא דיוצא גם במקום שיכול אך להאכיל לאחרים וכמבואר בפוסקים וא"כ זה האומר הטעם יען דיש לו פדיון להיות ניתרת גם לישראל בעצמו שיוצא בזה, אינו נחשב אך למחמיר שלא לצאת במקום שראוי להאכיל אך לאחרים אשר לשיטת רש"י ז"ל הוא מחמיר בחנם להקרא כסיל ויוכל להיות כי ספוקי מספקי לי' אשר גם משם זה יצא וכדאיתא בר"ה י"ד, לזאת שכל רש"י ז"ל בקולמסו לאמור כי עוד רשע הוא להקל שלא כדת התורה להתיר לישראל ע"י פדיון תרומה טהורה. כנלע"ד בכוונת לשון אא"ז מאור ע עינינו רש"י ז"ל.
ביצה ט"ז ע"א גמ' חק לישנא דמזוני הוא, דכתיב ואכלו את חקם וגו' מר זוטרא אמר מהכא הטריפני לחם חוקי. ודייק המהרש"א ז"ל בח"א דכיון דהביא מתחלה קרא מן התורה למה הביא עוד מדברי קבלה, ובספרי שער נפתלי בהפטרה כ' בזה יעו"ש. אולם בגי' הגאון ר"ח ז"ל כ' וז"ל והאי חק מזונות הן כדכתיב הטריפני לחם חוקי וכתוב ואכלו את חקם כדרך הסוגיות להביא מקודם מדברי קבלה, ולחזק להביא עוד מדברי תורה כי מעלין בקודש.
שם ט"ז ע"ב ערובי תבשילין צריכין כזית כו' תנן אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת, מאי כל שהוא לאו אע"ג דליכא כזית, לא דאית ביה כזית. ופירש"י ז"ל לא דאית ביה כזית, ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא. לכאורה נראה הפירוש דלגבי כר שלם דמערב לכתחלה נקרא השיעור דכזית כל שהוא אמנם זה אינו כי מלבד דבע"ת לא בעי' ככר שלם גם במזכה לאחרים יעיון בהגהות רש"ש ז"ל הלא במתני' לא אידכר כלל עירובא דפת אשר הראשונים ז"ל הקשו מזה על שיטת ר"ת ז"ל דבעי עירובי דפת ותבשיל לאכי' ולבישול דלמה לא הוזכר במתני' וגם אם נדחוק ולומר כיון דבהג"מ בפ"ו מה' יו"ט כ' בשם רש"י ז"ל שרבו נוהג בתבשיל ופת (יעיון צל"ח על פירש"י ז"ל ד"ה ופת לא מלפתא דרש"י קאי בשיטת ר"ת ז"ל, אולם בחי' הרשב"א ז"ל בד"ה אמר רבא הלכתא כתנא דידן כ' ואף רש"י כן דעתו דבתבשיל אחד סגי בין לאפוי בין למבושל וזה סותר לדברי הגה"מ וצ"ל הא דידיה והא דרביה. ויותר נראה כי בחי' הרשב"א ז"ל צ"ל ואף ר"י ז"ל כמבואר בתוס' וראשונים ז"ל החולק על שיטת ר"ת ז"ל ולא חשש לדעתו רק להחמיר על עצמו יעיון בתוס' וחי' הרשב"א ז"ל שם) אשר מסתמא רש"י ז"ל תלמידו נהג וס"ל כדעת רבו וכדאמרי' בשבת קכ"ח וביצה מ' וכמה דוכתי ואיכא שיטתו עירובא דפת ואם כי אין חיובא גם לכתחלה בככר שלם מ"מ להידור מצוה לוקחין ככר שלם וגם לעשות בו מצוה אחריתי לבצוע עליו בסעודת שבת וכאשר נהג מהר"ם ז"ל וכן מהרי"ל ז"ל כמבואר באו"ח סי' תקכ"ז יע"ש בב"ח ומג"א ז"ל וזה לרמז גם בפירש"י ז"ל מלבד דכ"ז דחוק מאוד וכמובן מעצמו גם אם נסבול זה הדוחק בפירש"י ז"ל מה נאמר באור זרוע שהוא ז"ל בה יו"ט סי' שמ"ג האריך לחלוק על שיטת ר"ת ז"ל ובתבשיל לחודא סגי ובאות שד"ם כ' כפירש"י ז"ל אר"א אמר רב ע"ת צריך שיהיה בהן כזית בין לאחד בין למאה וכ"ש דקתני במתני' דאית ביה כזית ולגבי ככר שלם קרי ליה כ"ש, הלא לשטתו אין כאן עירובא דפת כלל, לזאת כברור נראה בכוונת דבריהם ז"ל דבעירובי חצירות הלא קיי"ל כר"י בעירובין פ' דבעי' ככר שלם והוא שאמרו ז"ל ולגבי ככר שלם כלומר דעירובי חצירות קרי ליה כל שהו, כנלע"ד בפי' דבריהם ז"ל.
והנה בצל"ח דקדק דכיון דנשתייר ממנו כזית, א"כ מאי קמ"ל דסומך עליו הרי גם בתחלה אין שעורו יותר מכזית יע"ש ובהגהות רש"ש ז"ל מה שתי' בזה ואולי י"ל עוד כי אמרי' לקמן י"ז ע"ב אם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו, אכלו עד שלא אפה כו' אשר גם בזה עמד הצל"ח דמה הוצרך לאשמעוי' דבר זה שהוא לכאורה מלתא דפשיטא יע"ש תירוצו. ונלע"ד כי נודע מנהג רבותינו הראשונים ז"ל להניח העירוב עד ש"ק לצרפו ללחם משנה ולאכלו בסעודה שלישית כמבואר שם באו"ח אשר יסודתם בהררי קודש כאמרם ז"ל בברכות ר"א ור"א כי הוה מתרמי להו ריפתא דעירובא מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אמרי הואיל ומיתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי, ואם כן יש ס"ד מטעם זה לאמור דאין רשאין לאכול העירוב עד ש"ק, לזאת קמ"ל דאם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו כי זה להניח לסעודות ש"ק דליתעביד בי' עוד מצוה היא רק מהידור מצוה ומנהג וותיקין אבל לא מעיקר הדין (ולמנהגינו וכשיטת ר"ת ז"ל יש לפרש כי הוי מיתרמא להו ריפתא דערובא גם על עירובא דתבשילין, ורש"י ז"ל שפי' שם על עירובי חצירות יען כי בע"ת מעיקר הדין אין אנו צריכין אך כזית גם בתחלה ולא ככר שלם אולם למנהג רבותינו הראשונים ז"ל אשר מסתמא גם ר"א ור"א נהגו הכי לקח ככר שלם להידור מצוה יש לפרש ריפתא דערובא גם על ע"ת אך כי הוי מיתרמא להו דמעיקר הדין אם רצה לאכלו הרשות בידו, אך כי הוי מיתרמא להו דנשאר לש"ק אמנם לאכול את כל העירוב קודם שאפה ובישל גם איסורא איכא כי יהיו למפרע ברכת העירוב ח"ו ברכה לבטלה ולזאת הדעת נותנת כי קודם שאפה ובשל אין רשאי לאכול מעירוב מאומה שמא יבוא לאכול עד פחות מכזית ויגרום ברכה שאיני צריכה קמ"ל במתני' דאם דעשה שלא כהוגן ואכלו מכל זאת לא קנסו אותו ואם שייר (ובזה מדוקדק היטב לישנא דמתני' ואם שייר ולא נאמר ונשתייר שיהי' סובב והולך גם על ואבד דנקיט ברישא כי לישנא דואם שייר שהוא בכוונה לא יאמר אך על ואכלו בכוונה ולהאמור א"ש כי אך על ואכלו בכוונה שעשה שלא כהוגן איצטרך לאשמעוי' דמכל זאת סומך עליו בשבת אם שייר כ"ש) ממנו כ"ש שהוא כזית סומך עליו בשבת וק"ל.
יומא ל"ז ע"א אר"י המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן הסגן בימינו ורב"א בשמאלו, ועוד תניא שלשה שהיו מהלכין בדרך כו' וכן מצינו כו' מיכאל באמצע גבריאל בימינו ורפאל בשמאלו, כו', אם כי ידוע כי מיכאל מימין וגבריאל בשמאל ואוריאל או רפאל באמצע, כי מאן אינון ג' אנשים אברהם יצחק ויעקב (זוה"ק וירא) אשר הם נגד המלאכים, ולזאת יעקב אבינו אשר אחז"ל כי הוא בחיר שבאבות, בריח התיכון, לזאת לעומתו אוריאל או רפאל בבחי' גדול באמצע גם למעלה. אמנם זה היה לאחר לידת כל האבות הקדושים אשר ע״י עבודת ישראל סבא קדישא למטה נתעלה עוד מעלה מעלה, שורשו גם למעלה, אולם בזמן שהיה שלשה אנשים נצבים עליו אשר אחד היה אברהם אבינו אור העולם ובו נכלל כל, אז היו מיכאל שורשו למעלה באמצע וכמובן. ולכאורה יש לדייק דלאחר הקושיא ממשנה למה איצטרך עוד מתניא, ויפה אמר בזה כת"ה ידי"נ כיון שפירש"י ז"ל הרי זה בור אפי' בדרך ארץ אינו בקי לזאת קמקשה תלמודא גם מברייתא זאת שהיא בפ"ד במס' דרך ארץ והוא נכון, וי"ל עוד כי ממתני' י"ל הטעם יען שהיה בשעת עבודה בבית ה' אשר אין גבהות לפני המקום וגדול כקטן יחשב, ועוד דהלא הסגן היו משמש לכהן גדול כבירושלמי הובא בפיר"ח ז"ל חמשה דברים היו הסגן משמש כו' אשר היה נראה לעין כל כי האמצעי הוא כה"ג, לזאת מקשה עוד מברייתא שלשה שהיו מהלכין בדרך כו' אשר אין מקום לזה ולשינויי דמצדד אצדודי א"צ לזה ומיושב גם ממתני' ויעיון ברכי יוסף ז"ל יו"ד סי' רמ"ב.
שם ס"א ע"א בפירש"י ז"ל ד"ה זה לפני ולפנים כו' אם נכנס אדם שם בטומאה כו' נראה דלא על כה"ג ביוה"כ קאי אך על האומנין כדתנן בפ"ד דתמיד ולולין היו פתוחין בגלוי לבית קה"ק. שבהן היו משלשלין את האומנין בתיבות כו' ובזה מיושב קושית המהרש"א ז"ל דהלא כבר נתחייב בנכנס לעזרה יעו"ש כי עליות לא נתקדשו כדאמרי בפסחים פ"ה, ויעיון בתוס' פסחים פ"ב ע"ב, ובהגהות רש"ש ומצפה איתן כאן.
שם ס"ג ע"ב גמ', טעמא דרבי רחמנא כו' הו"א שעיר המשתלח קדוש במח"ז והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם כו' רבינא אמר כגון שהומם וחיללו על אחר כו', רבא אמר כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ וכה"ג מי אסור כו', דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. בתשובת מלחמות ארי הביא קושיא בשם אמרי צרופה לריא"ף ז"ל הלא רבא ס"ל בב"מ כר' יונתן ולר"י חוששין לזרע האב עיי"ש במס' ר"ה דף ה' ועיין תוס' חולין ד' ע"ט ובבכורות כ' ע"ב דגדיה יולדת תוך שנתה א"כ שפיר צריך קרא למעט, אם הביא השעירים אב ובנו דכל אחד היו ראוי לשם ואחר הקרבה נעשה חבירו מח"ז משום או"ב עכ"ד יע"ש תירוצו בדרך הפלפול, והנה בפי' ר"ח ז"ל הגירסא רבא בת"י קמא ותי' בתרא בשם רבינא אשר לפ"ז אין מקום להתחלת הקושיא גם לגירסתינו. ראה זה אור חדש מש"כ ר"ח ז"ל:
רבינא אומר פחות מבן ח' ימים לא איצטרך קרא דהא פשיטא הוא דלא קדוש כי איצטרך קרא כגון שהיה לו חולה מסוכן ושחט לו שעירה ביוה"כ, ויש לו בן ראוי לקרבן לאותה השעירה והיה מזומן עם שעיר אחד והגריל עליהן מקודם שתשחט אמו ועלה עליו הגורל לעזאזל כו' סד"א כבר נקדש וישתלח קמ"ל דלא כו' ע"כ הרי דבתי, בתרא בא להוסיף על תי' קמא דס"ד אך דליקדוש דקמ"ל דלא קדוש. ובתירוצא בתרא אתי לאשמעוי' אם דכבר נתקדש דהוי ס"ד כיון שנתקדש כבר ישתלח מ"מ קמ"ל דלא אשר זה לא היה נשמע בתירוצא ובדרך רחוקה של האמרי צרופה וא"ש בפשיטות וכמובן להמעיין ומבין.
שם ע״ו ע"א. תניא כו' מן שירד להם לישראל כו' שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' כוסי רוי', אמר אביי ש"מ כסא דדוד לעלמא דאתי כו' שנאמר כוסי רוי' בגימטריא הכי הוי כו' יעיון מהרש"א ז"ל בח"א שכ' מלת ש"מ הוא מגומגם דמשמע דש"מ מדלעיל יע"ש אולם אור חדש על כסא דדוד תאיר בפיר"ח ז״ל שכ' וז"ל ודייק אביי מהא דאיסי דאמר המן היו מתגבר ועולה בחשבון ערוך כדי שיראו אותו הכל כסא דדוד לעלמא דאתי שיעורו כחשבון שרו"' רכ"א לוג עכ"ל אשר לביאורו וגירסתו מלת ש"מ איש בפשיטות.
ואחתום באהבה. בברכת תורתינו הקדושה חיים מרדכי