באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן יב
לחתני אהובי בלבי, תורני ונבון, בר אכהן ובר אוריין, יאה ונאה בתורה חכמה ויראה כו' מוה"ר יעקב חיים שליט"א ראטטער קלויזענבורג.
הן היה למראה עיני ולבי דבריך חתני יקירי בשאלתך שאלת חכם לדייק ולהבין באר היטב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מ"ה ק"פ ובפי"ט מ"ה פה"מ ובסוגיא דפסחים פ"ג והנני לך בתשובה קצרה ואהבה מרובה לסדר אותותיך בעזהש"י.
הנה הרמב"ם ז"ל בהק"פ שם ה' ב' כ' לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבוא בהן לידי תקלה, וכ' שם המל"מ ז"ל וז"ל ולא ידעתי במאי מיירי אי בעצמות שאין בהן מוח הא לית בהו משום ש"ע ואי ביש בהן מוח ת"ל דבעו שריפה משום המוח, ואינו יכול לשבור העצם ולהוציא המוח. ולא הול"ל כדי שלא יבואר בהם לידי תקלה ת"ל משום התקלה המזומנת כו' וסבור הייתי לומר דלעולם ביש בהן מוח מיירי וס"ד דיוציא המוח ע"י גומרתא דליכא משום שבירת עצם וקמ"ל דלא כו' דלמא פקע כו' אך אכתי ק' לישנא דלפיכך דכ' רבינו דמשמע דאם היה מן הדין דלאחר זמנו לא היה בו משום ש״ע לא הוי בעי העצמות שריפה כו' וא"ל בדוחק כו' דמד"ת בעי שריפה כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה עכ"ל יעו"ש. ולענ"ד יש ליישב ונהסביר מלת לפיכך למש"כ במנחת חינוך מצוה קמ"ג ד"ה והנה שרפת נותר ונ' דמ"ע זו ג"כ השיעור בכזית כמ"ש כמ"פ אפילו במידי דלאו בר אכילה השיעור בכזית וה"נ וח"ש שנתותר כו' אין על פחות מכזית מ"ע רק אפשר קצת מצוה איכא כמ"ש בח"ז דקצת אחרונים סוברים דגם במ"ע איכא בח"ש קצת מצוה כו' וער"ם כאן ובפסחים ספא"ע דמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר צופים שורפו במקו מו ואם לאו יחזור וישרוף בירושלים. עד כמה חוזרין' הוא פלוגתא. ופי' הר"ם בכזית חוזרין, ופחות אינו מבואר בר"ם וגם במשנה דשורפין במקומן כמו בדין דעבר צופים. אפשר דמה"ט דעל פחות מכזית אינו חוזר, א"צ לשרוף במקומו ג"כ, דפחות אין מצוה כלל, אך הלשון משמע דאינו חוזר רק שורפו במקומו ומפרשים במשנה שפי' על כביצה חוזר ופחות מכן שורפו במקומו, אין ראי' דפחות מכביצה מיירי דאיכא כזית, אך הלשון משמע כן, דבפחות מכזית שורפו במקומו, וצ"ל דמצוה קצת איכא משום ח"ש כמש"ל, או אפשר דחז"ל הצריכו לשרפן משום בזיון קדשים, אבל עשה ברור לי דליכא רק בכזית, ככל שיעורי תורה כנ"ל עכ"ל ונראה דיש לפשוט חקירת המנ"ח מהירושלמי שם בס"פ א"ע, על המשנה נאמר שם בירושלמי, תני פחות מכאן אין מטריחין עליו שיחזור, וכ' בשי"ק שם, וקשה מאי קמ"ל, פשיטא הא עיקר פלוגתתייהו במתנ"י אינה – אלא עד כמה מטריחין עליו לחזור. וממילא ידעי' דפחות מכאן אינו חוזר עכ"ל ולדברי המנ"ח י"ל יען דממתני' הוי אמינא. דבפחות מכשיעור גם במקומו אין צריכין לשרפו להוציא מזה קמ"ל הירושלמי באמרו תני פחות מכאן אין מטריחין עליו שיחזור אשר מהלשון כמבואר, כי אך אין מטריחין עליו שיחזור אבל במקומו צריך לשורפו ונתיישב קושית השי"ק. ואיפשטא חקירת המנ"ח. אולם זה פשוט וברור באשר העלה המנ"ח דזה אך מפני בזיון קדשים או דקצת מצוה איכא גם בח"ש (יעיון מג"א באו"ח סי' תמ"ד ס"ק י"ד ובפמ"ג שם ובסי' תמ"ב סעי' ז' ובסוגיא דפסחים מ"ה, ובספרי חידושי בן יאיר בחי' לפסחים צ"ה מש"כ בענין זה השייך לכאן יעו"ש) אמנם מצות עשה בודאי דאין כאן, ולפ"ז באם יש ספק אם יש במוח שבפנים כזית כי זה פשוט דגם במוח בעי' דווקא כזית כמבואר בפסחים פ"ה אחד עצם כו' ויש עליו כזית בשר מבפנים שהוא המוח וכמש"כ שם בפיר"ח ז"ל, ויש בו כזית מוח מבפנים אך דאשמעי' דגם מוח אכילה הוא וכפירש"י ז"ל אם היה להלכה כי לאחר זמנו אין בו משום שבירת עצם בכגון דא היינו אומרים כי מחויבים ע"י שבירתם לראות אם יש במוח כזית אז דווקא לשרפם ואם לא יהיה כזית אין כאן חיוב דמ"ע דשריפה ודברי הרמב"ם ז"ל הלא המה לעיקר הדין, ולזאת אחר שאמר, או ששבר אחר כמה ימים ה"ז לוקה, אשר לפ"ז בספק א"א לשברם, דאולי יש כזית ויעבור איסור לאו דאוריתא, דשבירת עצם, ואין תקנה גם בספק אך ע"י שרפה סובב והולך, דיוק לשונו הזהב. לאמור לפיכך, שורפין עצמית הפסח בכלל הנותר מבשרו, כלומר כל העצמות, גם אלו אשר אנו מסופקים אם יש כזית מוח בהם כדרך הרמב"ם בצחות לשונו, בדרך אגב לאשמעוי' הלכה גם במלה אחת (בהלכה שאינו מפורשת בש"ס אך לרמזה) וכיון שהדין דין אמת הלא קרוב הוא ליישב בזה הלשון של ״לפיכך״ שכ' הרמב"ם ז"ל,
בכתמיהת המל"מ שם על התוס' חולין קכ"ה, יעיון בספר יד דוד בחי' לפסחים פ"ג מש"כ שם. ובשם ספר שמן המור חאו"ח סי' א' ובהגהות מהר"צ חיות בחולין שם בשם האור חדש אשר כולם כאחד כ' כי הם דברים תמוהים, עד שהביאם לאמור כי אלו הדברים אינם מתורתו של רבינו המל"מ אך מן החכם המגיה יעו"ש.
בציונך להרמב"ם ז"ל פי"ט מהפ"מ ה' ט' שכ' שם כל עצמות הקדשים שאין בהן מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח. ודייקת למה לא כ' שם הטעם משום תקלה הלא תדע חתני יקירי כי זה דרכו של הרמב"ם ז"ל לסמוך טל מה שביאר במק"א, וגם כאן סמך על מה שיכתוב בה' ק"פ אשר שם עיקר מקום ההלכה, דעצמות הפסח בעו שריפה ושם ביאר גם הטעם שום תקנה. ואם כי ה' ק"פ אחר ה' פ"מ, גם בזה דרכו לסמוך, – וכעין זה מצינו עוד יותר גם במשנה דתני רישא אגב סיפא, – על מה שיבאר במקור ההלכה.
ובדברי המל"מ אשר הבאת, הנה לקושית מהר"י אלפנדארי ז"ל דלפי הסוגיא דכיצד צולין (פ"ג ע"א) לא מצאו מקום לחלק בין עצמות קדשים לעצמות הפסח כ"א אליבא דר"ש דאית ליה דאפי' הו״ל שעת הכושר ונפסל אין בו משום ש"ע. ולהר״ם ש"פ בפ"י מהק"פ דלא כר"ש לא הו"ל לחלק בין מוקדשין לפסח. כ' המל"מ ליישב בזה"ל:
ולדידי אין זה מן התימה דאף דרש"י ז"ל פי' בדברי רנב"י דטעמא דעצמות הפסח טעונים שריפה ומשום וכ"ו כר"ש, מ"מ נראה דאין זה מוכרח דאף לר' יעקב דאי"ל דכל שהי"ל שעת הכושר יש בו משום ש"ע, יש לחלק בין מוקדשין לפסח דבשלמא מוקדשין דלעולם אין בו משום ש"ע אמרי' סתמא דמלתא כו' ומצוה קעביד שמציל את המוח מידי נותר וא"כ לא שמשו נותר ומש"ה לא בעו שריפה אבל גבי פסח דמלבד דליכא מצוה איסורא נמי איכא אין כאן מקום לתלות ולומר דמקמי דנהוי נותר חלצינהו ומידי ספק לא נפיק ומש"ה בעו שריפה. ופי' זה יוצדק יותר לפי גירסת התוספת דגרסי אימר לבתר איסורא חלצונהו. ולפמש"כ טעמא דעצמות הפסח דטעונים שריפה לא משום דאיכא אומדנא לומר דבתר איסורא חלצינהו אלא כיון דליכא אומדנא כמו במוקדשין מספק שורפין אותם דאימר לבתר איסורא חלצינהו ואי הוה ס"ל לר"נ כר"ש הול"ל דעצמות הפסח וודאי לבתר איסורא חלצינהו דאחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אלא וודאי כדכתיבנא. ומ"ש בברייתא מפני התקלה, הכוונה דכיון דאיכא תקלה ליכא אומדנא וכדכתיבנא עכ"ל ולאחר שהאריך שם בנועם אמרותיו בביאור הסוגיא להכריח פירוש זה מסיק לבסוף וז"ל:
ונראה דמה שהכריחם לדוחק זה לומר דר"נ אוקי לברייתא כר"ש הוא משום דס"ל דאליבא דכ"ע לא בעו עצמות חלוצים שריפה מספק כיון דאין שריפתם אלא מדרבנן – ע"י שימוש – ומש"ה כ' דר"נ מוקי לברייתא כר"ש דאיכא אומדנא. ולהר"ם לא נראה בעיניו הכרח זה ובפרט שכפי פירושו שמעתתא רווחא ואזלא עכ"ל. ונלע"ד בטעם פסק הרמב"ם ז"ל להמל"מ דשורפין עצמית חלוצים מספק שימוש נותר. אם דאינו אלא מדרבנן כי גם לר"י דס"ל דגם אחר שנעשו נותר אסור לשברן ובוודאי דעבד איסורא מ"מ מוקמי' ליה בחזקת כשרות דמעיקרא ואמרי' דהשתא איתרע ומקודם היה בחזקת כשרותו אך עתה שברן והמקור לזאת הסברא הלא הוא בפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד ס' בשם האגודה, וגם הט"ז שחולק הלא מבואר שם בבה"ט ופת"ש בשם הפוסקים דבמזיד אפילו המיר אמרי' השתא הוא דאיתרע יעו"ש ובשו"ת עבוה"ג סי' ט"ו. ובתומים סי' ל"ד ססק"ח ובש"ש ש"ג פ"ד ומצאתי בדעת תורה שם ס"ק כ"א שהעיר ג"כ מסוגיא זו יעו"ש ולהאמור הלא הוא בפלוגתא דרש"י ורמב"ם ז"ל וכמובן. והדברים ארוכים ועתיקים ואכ"מ להאריך בזה.
אמנם ראה בני אור חדש בפי' הגאון ר"ח ז"ל שם בפסחים וז"ל עצמית קדשים דלית בהן משום שבירת עצם ״אימר״ קמי איסורייהו חלצינהו ולא שמשו נותר לפיכך לא בעו שריפה, עצמות פסח דאית ביה משום ש״ע חיישי' דלמא בתר איסורייהו חלצינהו, הלכך בעי שריפה עכ"ל משינוי לשון הגאון דבעצמות קדשים תפס לשון אימור' ובעצמות פסח לשון חיישי' מבואר דכיוון בזה כוונה מיוחדת. למש"כ בר"ן אלפסי ז"ל בפא"ט לפרש כל הני אימור דסוגיא שם נ"ג וז"ל וכל אימר דאתמר הכא וודאי חשבי' להו כיון דתלינן בהו לקולא דכוותה הא דאתמר בפ"ק י' אימר בעצם נפגמה, ובפ"ק דיו"ט נמי אמרי' אימר לא בדק יפה יפה וכולן לשון פשיטא הם עכ"ל (יבזה יש לפקפק בראיית המל"מ מגי' התוס'. אולם הרשב"א ז"ל שם בחי' לא קאים בשיטת הר"ן ז"ל ובפמ"ג יו"ד סי' נ"ז במ"ז ס"ק י"ד נתבאר זה יעו"ש) ולזאת הכוונה שכל הגאון ר"ח ז"ל את קולמסו לאמור בעצמות קדשים בלשון אימר המורה גם על לשון וודאי ופשיטא מכח אומדנא דמקמי איסורייהו חלצינהו כדי שלא יבוא לידי נותר, ובעצמות פסח דאית ביה משום ש"ע חיישי' דלמא בתר איסורייהו חלצינהו אשר במלת חיישי' בא ללמד שאין כאן אומדנא כפירש"י ז"ל אך דספיקא הוי. וגם הוא מפרש אליבא דר' יעקב. ומכל זה בעי שריפה ולהידוע כי רוב פסקי הרמב"ם ז"ל סובבים והולכים לפי' וגי' הגאון ר״ח ז"ל מרבותיו הלא נתבאר כי האמת הוא כמש"כ המל"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל
ובדבור של חבה בחבת תוה"ק אשר לי עמך חתני יקירי ברמב"ם ל בהק"פ אהריך עוד קצת. ובראשית מוכרח להעתיק דברים הנדפסים בספרי חידושי בן יאיר בחי' לפסחים ע"ח ע"ב בזה"ל תוס' ד״ה לימא תימה וכו' ועוד היכי תיסק אדעתין למימר השתא דיש מחשבת אוכלין בזריקה הא פשוט בכולא ג"מ דאין מחשבת אוכלין בזריקה כדמוכח בזבחים כ"ו. ונראה דלגי' רש"י ז"ל דנ' מדבריו בד"ה פסח עצמו (יעיון בהגהות רש״ש ז"ל) שגורס לזרוק כגי' הריב"א ז"ל לק"מ כי הא גופא קמ"ל דגם אם חישב בשעת שחיטה לזרוק דמיו שלא לאוכליו הוי בכלל אין מחשבת אוכלין בזריקה. (וכחילוק הריב"א ז"ל לעיל ס"א ע"א ד"ה שחטו או כחילוק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מ"ה ק"פ שמחלק בין ערלים לאינו אוכלין וכמש"כ הלח"מ שם) ומהא דאין מחשבת אוכלין בזריקה הוי אמינא דווקא אם חישב בשעת זריקה לא איכפת לן אבל אם חשב בשעת שחיטה לזרוק שלא לאוכליו הוי מחשבת פסול בשחיטה קמ"ל דגם זה נחשב למחשבת אוכלין בזריקה דכשר אבל הר"י ז"ל אזיל בכאן לשיטתו שם ב"ד ס"א לגרוס וזרקו ולזאת הוכרח לפרש פירוש אחר בפשט הסוגיא והוא פשוט.
ולכאורה טעמא בעי במאי דקס״ד דהש"ס דהברייתא אתיא כר"נ ואסור באכילה ומ"מ כשר לזרוק ואדם יוצא ביה ידי חובתו בפסח דממ"נ אם נחשב למחשבת פסול גם לזרוק יפסול, ואם לא גם באכילה ישתרי, וידי"נ הרב הגאון מו"ה שבתי ז"ל מבאהש, אמר לי כי י"ל לשיטת הריב"א ז"ל דכיון דלא חשב רק לזרוק ולהאכיל שלא לאוכליו ולא שיתכפרו שאינם אוכלים, ולכך שפסול המחשבה לא הוי רק באכילה שחשב שיאכיל אותו לאינו אוכלין ולזאת אסיר לאכול משא"כ לזרוק שבא לכפר ובכפרה לא היה שים מחשבת פסול ולזאת מותר לזרוק גם לכתחלה עכ"ד, והיא סברא ישרה. ולפ"ז א"ש כי רש"י ורמב"ם ז"ל י"ל דעומדים בשיטת הריב"א ז"ל ואם כי הרמב"ם ז"ל לא הביא הדין שיוצא מפ"י הריב"א ז"ל הלא נודע דרכו בקודש מבלי להעתיק רק דינא המבואר בש"ס וכפי' הריב"א בגמ' ע"מ שיתכפרו בו ערלים שהוי דוקא משא"כ להאכיל יש לפרש בלשון הרמב"ם ז״ל) ולק"מ לגרסתם דגרסי לזרוק. ולר"י דחולק על הריב"א ז"ל הלא הוא גרס וזרקו ולא ק' כלל כי י"ל דלכתחלה הוי מחשבת פסול גם לזריקה משא"כ בדעבד אבל לאכול אסור דהוי כלכתחלה. וא"ש.
אמנם הא תמוה לי דברי הרמב"ם ז"ל ב"ה ק"פ שם ה' ו' וז"ל שחטו לאוכליו לזרוק דמיו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ"ל. הלא בג"מ הגירסא דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח דגירסא זו מוכרחת בפירוש הסוגיא כמבואר להמעיין ואיך כ' הרמב"ם ז"ל דאין אדם יוצא ידי חובתו, היפך המבואר בגמ' ועוד תמוה דכיון דאינו יוצא בו למה שרי לזרוק ומה אנו צריכין להזריקה כיון דקיי"ל כרבנן דאכילת פסחים מעכבא וכיון שאינו יכול לאכול מה טובה של זריקה זו. (פי' בשלמא לס"ד דש"ס דהברייתא אתי לר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא ואדם יוצא בו י"ח בפסח שפיר פירש"י ז"ל דכשר לזרוק דמו ולהקטיר חלבו, אולם לפסק הרמב"ם ז"ל כיון שאינו יוצא מסתברא דהוא גם בבל יאכל וכיון שאינו עומד לאכילה ואין יוצא בו י"ח מה מקום לזריקה זו אם כי זה יש לדחוק וליישב אמנם לפסק הרמב"ם ז"ל היפוך הסוגיא, אין מקום ליישב) ואין בידי לומר רק דט"ס הוא שנפל בספרי הרמב"ם ז"ל, וצ"ל ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אבל חפשתי בכמה ספרי הרמב"ם ז"ל ישנים וגם חדשים ואין אדם וכו' כתוב בכולם וקשה לשבש כל ספרי הרמב"ם ז"ל וכעת אנכי העני בדעת לא זכיתי ליישב פסק הרמב"ם ז"ל, השי"ת יזכני לכוון האמת, עכ"ל שבספרי שם.
ובעת שנתקבל ספרי לרצון לפני רשכבה"ג יחיד בדורו כקש"ת ר' חיים סאלאווייצקי ז"ל אבד"ק בריסק בגודל ענוותנותו שלח אלי את מש"כ בחי' בישוב הרמב"ם ז"ל ויצא לדון בדבר חדש לחמור דאם דאין מחשבת אוכלין בזריקה מ"מ כיון דנשחט ע"מ לזרוק דמו שלא לאוכליו שאינם יכולים להתמנות על הפסח הוי שינוי בעלים אשר עיקר פסול דשינוי בעלים הוא בחישב בשחיטה לזרוק דמו שלא לשם בעלים וכדאיתא בזבחים י' אך די"ל כיון דשלא לאוכליו אינו ראוי לקרבן לא הוי חבירו דומיא דידיה וכמבואר בסוגיא לעיל ס"ב וזבחים שם דבעי' חבירו דומיא דידיה ודינו כשוחט על המת שאינו ראוי לכפרה אשר הקרבן כשר ולא עלה לבעלים לשם חובה וכמבואר ברמב"ם ז"ל בפט"ו מה' פסהמ"ק דחבירו דומיא דידיה. הוא רק שלא לפסול הקרבן אבל מ"מ אינו עולה לבעלים לשום חובה. וזה טעם פסק הרמב"ם ז"ל דהקרבן כשר ואין אדם יוצא י"ח בפסח. אולם יש סברא לאמור דיפקע המינוי עי שאינו ראוי לאכילה שלא יחשב כבעלים הוא רק עד שחיטה כמו דנמנין ומושכין את ידיהן עד שישחוט ולזאת הרמב"ם ז"ל דמיירי בשחט ע"מ לזרוק דמיו שלא לאוכליו דבשעת שחיטה לא היה ראוי לאכילה. אם דאין מחשבת אוכלין בזריקה והפסח כשר מ"מ כיון שאינו ראוי לאכילה, נפקע שם בעלים ממנו והוי שינוי בעלים ולא עלה לבעלים לשם חובה. אמנם בגמ' דגרסי' וזרחו דמיו שלא לאוכליו וכיון דבשעת שחיטה היה ראוי שוב לא פקע המינוי ממנו ואין כאן שינוי בעלים אך מחשבת אוכלין שאין בזריקה לפיכך עלה גם לבעלים לחובתם אמנם ר"ח ז"ל דגורס בסוגיא לזרוק דמו שלא לאוכליו ס"ל דדווקא בלא נתמנה כלל הוא דלא חשיבא בעלים אבל בנתמנה אלא דלא חל מיניו לא הוי שינוי בעלים כי מינוי הוא דין מסוים בפסח מאיש לפי אכלו תכוסו ולא לענין דין בעלים ומחולק עם הרמב"ם ז"ל כי להרמב"ם היכא דלא חל המינוי קודם שחיטה בשעה שיכול עוד למשוך עצמו מן הפסח אז נתבטל ממילא גם דין בעלים וחשיב שינוי בעלים. ולר"ח ז"ל גם קודם שחיטה מ"מ כיון שמנה עצמו על פסח זה אלא דלא מהני מינויו ע"כ לא פקע דין בעלים והוי רק שלל"מ ולא שינוי בעלים וע"כ יוצא בו יד"ח. והאריך בזה כידו הגדולה ודעתו הרחבה אבל זה תוכן דברי הגאון בישוב פסק הרמב"ם ז"ל.
הנה בגוף סברתו לדון בזה מכח שינוי בעלים יעיון בירושלמי תמיד נשחט ה' ג' ובפי' פ"מ שם. והגאון ז"ל בעצמו הרגיש את הדחק שיש בסברא הזאת לדון בזה מכח דין שינוי בעלים כאשר האריך בפלפולו. גם אם נדחק עצמינו ליישב את כל למען שלא להגיה ולמצוא טעם חדש בפסק הרמב"ם ז"ל לדעתי העניה לאחר המחילה מכת"ה של אותו גאון ז"ל כי לאור האמת הפשוט א"א כלל לאמור כן, מלבד מה אשר רבינו הכ"מ ז"ל כ' שם והוא הדין אם זרק דמו שלא לאוכליו כו' הרי שהביא בפסק הרמב"ם ז"ל לזרוק וזרק בקו המשוה הלא ידוע לכל באי שערי הרמב"ם ז"ל דרכו בקודש להביא ומבלי להשמיט הלכה המבוארת בגמ', ומה שחידש מדעתו הרחבה לכתוב בלשון יראה לי ואיך נאמר כי דין המבואר בגמ' דבשחט וזרק שלא לאוכליו דהפסח כשר. ואדם יוצא בו ידי חובתו השמיט וחידש הלכה מסברתו בלזרוק ולא בזרק ולכתבה בלא יראה לי אך בסתם המירה כי היא הלכה המבוארת בסוגיא ?? שנית בלשונו שכ' שחטו כו' הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה אשר מבואר כי זה נתינת טעם לדסמך ליה, ונהפוך הוא כי עי"ז הטעם היה צריך לצאת יד"ח ובלשונו הזהב היה צריך לכתוב הפסח כשר לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה ואין אדם. ועוד בה שלישיה מדעברו על זה בשתיקה רבותינו הכ"מ, לח"מ, מל"מ ז"ל ע"י שלש אלה ברור כי מלת ״ואין״ הוא ״לאין״ באמיתיות לשון הרמב"ם ז"ל. והוגד לי בשם גדולי אחרונים בהגהותיהם שהגיהו כן. ואשר כ' בספרי כי ט"ש הוא כוונתי ב"ה לדעת גדולים וצ"ל הפסח כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו. והוא האמת הברור בלשון ופסק הרמב"ם ז"ל.
ואחתום בענינא דיומא דחה"פ הבע"ל בדבור אחד בהגדה. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח. מעשה בר"א ור"י וראב"ע כו' עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. דיש לפרש דסובב והילך על הזמן, דהנה אנן קיי"ל דמ"ע להזכיר יצי"מ בכל הלילות (יעיון לעיל סי' ה') אמנם ביתר שאת ועוז בזאת הלילה מ"ע מיוחדת להרבות בספור וכמש"כ בצל"ח ובמנחת חינוך מ' כ"א סק"א דבליל ט"ו היא מ"ע מה"ת לכ"א מישראל להזכיר וגם להגיד לבניו או לאחר אם יש עמו וגם אפשר לסדר קצת באריכות נסים ונפלאות יעו"ש אולם מ"ע המיוחדת לזאת הלילה היא אך בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ולראב"ע בשלהי פסחים דמ"ע דפסח ומצה זמנה אך עד חצות, עד שם החיוב דמ"ע דספור יצי"מ המיוחדת לזאת הלילה וכ"כ במנ"ח שם דלאחר חצות הוי כמו כל השנה וכל הפסח דאין עליו חיוב מ"ע זו יעו"ש וזה מצוה עלינו לספר ביצי"מ. חיוב מ"ע מה"ת בזמנה המיוחדת בזאת הלילה, וכל הערבה לספר ביצי"מ גם לאחר שעה וזמן החיוב מ"מ הרי זה משובח כי ביתר עוז נח"ר לפני אבינו שבשמים ית"ש. הספור דיצי"מ בלילה זאת הברה כחמה גם לאחר עיקר זמן החיוב ומביא המגיד ראיה מוכרחת לזה כי מעשה בר"א ור"י וראב"ע כו' אשר גם ראב"ע דס"ל אך עד חצות ספר עמהם ביצי"מ כל אותו הלילה וגם לר' עקיבא דהחיוב כל הלילה הלא פשוט כמש"כ המ"ח שם אם דלשיטתו י"מ בליל פסח ג"כ כל הלילה, אבל אך עד עמוד השחר ומשעלה עה"ש יממא הוא וודאי ואז אין מצוה כלל יעו"ש והמה ספרו כל הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית אשר זמנה לכתחילה מהנץ החמה. נמצא כי היו מספרים ביצי"מ גם לאחר עמוד השחר (יעיון ברכות ח' ע"ב ובספרי שו"ת ח"ב סי' ה') אשר מזה ראיה ברורה דכל המרבה לספר ביצי"מ גם לאחר זמן החיוב מ"מ הרי זה משובח לפני מלך מהולל בתשבחות ית"ש בלילה הזה אשר כיום מאירה ולכל בית ישראל אורה ושמחה. ובזה אחתום ואברכך חתני יקירי כי לעולם ישמע בביתך אך קול ששון ושמחה, ללמוד ולקיים תוה"ק מתוך שמחת הלב וכל טוב. חותנך המוקירך באהבה חיים מרדכי