אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק אורח חיים › סימן ד

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אורח חיים · סימן ד

סימן ג

להרה"ג כו' מו"ה שלום הכהן נ"י שיין אבד"ק רינא.

עתה זו תשובה לשאלתו שאלת חכם בזה"ל. הנה אנכי נתעוררתי להקשיב מאמר מאת כהד"ג על השמועה ששמעתי שיש מוהלים חותכים ופורעים ואינם מוצצים כלל, נגד הדין דכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו, ואם המניעה היא מפני חשש סכנה של העברת איזו מחלה הלא כבר יצא הדבר בהיתר כו', למצוץ ע"י קנה חלול כו' וציין לספר תו יהושע בהלכות שמירת הגוף והנפש סי' ט"ז סעי' ח' ולספר כורת הברית סי' רס"ד אשר לא ראיתים ולתפארת ישראל בשבת פ' ראד"מ עכת"ד.

הנה כבר דברו בזה גאוני בתראי בתשובותיהם וראיתי בספר חותם קודש סי' י"א שהביא בשם גדולי האחרונים, כי המציצה הוא מצוה גם מלבד הסכנה והוא הללמ"מ, ואם אינם מניחים למצוץ מוטב שהמוהל לא יקבל עליו למול, וציין לתשו' מהרי"א ז"ל יו"ד סי' רנ"ח ומהר"מ שיק ז"ל סי' רמ"ד, ואינם עמדי לראות דבריהם, אך בספר מלבושי יו"ט על הלבוש או"ח ראיתי תשובה אחת מהגאון מו"ה יצחק הכהן פייגענבוים ז"ל מווארשא בענין זה דברים כנים וברורים לזאת הנני להעתיקה כלשונה וז"ל. רבים חושבים שכל ענין מציצה במילה הוא רק מטעם סכנה המאמר רב פפא שבת (ד' קל"ג ע"ב) האי אומנא דלא מייץ סכנה ועבריניץ ליה, אבל באמת אינו כן דהמציצה הוא בכלל מצות מילה ואינו מטעם סכנה לחוד, וכן משמע במהרי"ל הובא בד"מ דבמציצה איכא מצוה לבד מסכנתא. דכ' דיש נוהגים לזרוק מפיו דם המציצה בחול שמו הערלה, ויש נוהגין לזרוק מפיו דם המציצה לתוך היין. ורמ"א ז"ל בש"ע (סי' רס"ה סעי' י') הכריע כמנהג הראשון שכ' וכן רוקקין דם המציצה אל העפר ואי אמרי' דכל המציצה הוא רק מטעם סכנתא, האיך שייך מנהגים בהאי מלתא הא יכול נזרוק הדם לאשפה, וז"ל הרב הקדוש איש אלקים הגאון ר"מ קארדווארו זצוק"ל. לפי שאדם הראשון בחטא שלו חטא בשליחת הידים והפה, בידים לקח בפה אכל לכן גם זאת המצוה נימול ביד ומוצצין בפה לתקן חטא הזה, וכ"כ האר"י ז"ל בלקוטי תורה (פ' לך) דמילה בגי' פה, לרמז על המציצה בפה וכ' שם סוד ע"ז. והרה"ק ר"ח בן עטר ז"ל באור החיים פ' תזריע כ' שיש רמז על המילה והפריעה ומציצה מהפסוק ביום השמיני ימול בשר ערלתו עיי"ש. שוב ראיתי בתשובת בנין ציון סי' כ"ג נגד החדשים מקרוב באו באמרם שראוי לבטל המציצה, משום דנתברר להם דליכא סכנה בביטול המציצה שנשתנו הטבעים, כ' וז"ל. שהרי אנו רואין שבימי המשנה היתה כבר המציצה דבר ידוע ומי יכריע מאיזה טעם נתקנה, שהרי במשנה לא הוזכר טעם המציצה, וגם ר"פ שהזכיר טעם הסכנה לא אמר שזה לבדו טעם המציצה וגם לא ביאר לנו ענין הסכנה מה הוא, וכ' עו"ש שהוא חושב המציצה רק לתקנתא, מדחזי' דאינו מעכב ואפשר שתיקון נביאים הוא או משה רבינו תקנה עיי״ש – ולי נ' יותר דהיא מצוה דאורייתא בכלל מצות מילה היינו שאנו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו דיש לעשות מציצה בכלל מצות מילה אלא דאינו מעכב בדיעבד, והיא בכלל שירי מצוה כמו תנופה בסוכה (ל"ח ע"א) שאינו מעכב בדיעבד מ"מ הוי בכלל מצוה ונקרא שירי מצוה, אך תנופה הוי מצוה מפורשת מה"ת, ומציצה הוי מצוה מקובלת וכן כו' כו' א"כ י"ל דה"ה מציצה אף שאינו מעכב בדיעבד מ"מ הוא מצוה מקובלת מדאורייתא, אלא שנקרא שיירי מצוה, אך מטעם שירי מצוה לא עברינין ליה לאומן כיון שאינו מעכב בדיעבד ולכך צריך רב פפא לומר דמלבד המצוה איכא נמי סכנה ולכך עברינין ליה – עוד אפשר לומר דמטעם שירי מצוה לחוד נמי עברינן ליה לאומן אלא רב פפא מיירי דליכא אומן אחר אלא הוא, ולכך אי לאו מטעם סכנתא לא עברינן ליה לאומן, דעי"ז יתבטל מצות מילה לגמרי בשמיני, אך מטעם סכנה מוטב שלא לימול מלימול ולא למצוץ כדי שלא יבוא לידי סכנה. שוב מצאתי בספר הקנה על המצות שכ' וז"ל. מילה ופריעה ומציצה שוין הן אלא שמציצה צריך ואינו מעכב והיינו דהיא מדאורייתא בכלל שירי מצוה. אך קשה לפי מה שכתבתי דמציצה היא מצוה מקובלת א"כ מאי מקשי הגמרא שם על רב פפא, פשיטא מדמחללי עליה שבתא סכנה היא, מאי פשיטותא דלמא מצות מציצה שהיא מצוה מקובלת דוחה שבת, הגם שמצות מציצה אינה מעכבת מ"מ כו' כו' (יעו"ש שהאריך באמרי נועם ובדרך חריף ליישב זאת הקושיא) ולפמש"כ לעיל דמציצה הוא בכלל שירי מצוה נ"ל ליישב דרב פפא אינו חולק על דברי הרופאים דזמנינו, שאמרו דליכא סכנה בביטול המציצה, ומה שאמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא הכי פירושא, דאיתא במשנה (מגילה כ"ד ע"ב) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, ופי' שם בתוס' בשם ר"ת בשעת הגזירה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס עיי"ש. ואיתא בגיטין (נ"ז ע"ב) על פסוק כי עליך הורגנו כל היום ריב"ל אמר זו מילה שנתנה בשמיני ופי' שם רש"א שהקטן רך ומסוכן למיתה, הרי מבואר שבכל מילה איכא סכנה אך שהתירה ציותה בכאן כל שהילד אינו חולי כדי שלא לבטל מצות שמיני לגמרי ואפי' עבר זמנו כדי שלא להניח ערל עד שיגדל, לסמוך על זכות המצוה שתגין עליו, ומבואר שם בסוכה (ד' ל"ח) דשירי מצוה מעכבין את הפרעניות, משמע דאם לא עשה שירי מצוה איני מעכב את הפרעניות ואינו מגין עליו זכות המצוה. וכן איתא ביומא (ה) שאם לא עשה לתנופה שהוא שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר ממילא איכא כנתא מחמת מילה, הגם שידוע שיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא רפואה שע"פ הטבע דוחה שבת, א"כ קשה לפירוש זה איך דוחה מציצה את השבת הא אינה רפואה ע"פ הטבע רק דאמרינן שתגין עליו זכות המצוה, והמצות מציצה מצ"ע אינה דוחה את השבת כנ"ל, אך די"ל כוון דהתורה הקדישה צותה למול שמביא הילד לידי סכנה ולסמוך על זכות המצוה שתגין עליו כנ"ל, הוי כמו שהיא רפואה ע"פ הטבע ובפרט אי אמרינן כנ"ל כתי' הב' דבלא מציצה אסור לימול מטעם סכנה, א"כ אם לא יתירו את המציצה יהא אסור לימול בשבת, א"כ הוי מציצה כמו מכשירי מילה שא"א לעשותן בערב שבת ודו"ק. א"כ לפ"ז אלה האנשים הרוצים לבטל המציצה בפה, רק ע"י תחבושת כיון דמבואר כדברי מהרי"ל והרמ"א והרמ"ק והאר"י וס' הקנה והאו"ח. דהמציצה צריך להיות בפה א"כ לא די שרוצים לבטל מצוה מקובלת מן התורה מישראל, אך גם מביאים הילד לידי סכנה, כי המצוה לא תגין עליו כנ"ל עכ"ל הנאמר באמת ובנוים על אדני האמונה והתבונה.

ולענ"ד נראה די"ל עוד בהא דאמר רב פפא דמעברינן לאומנא דלא מייץ אך מטעם סכנה ובישוב קושית הגאון מהרי"פ ז"ל דמאי מקשי הגמ' על ר"פ פשיטא וכנ"ל. בשנדייק עוד איזהו דיוקים בזה. א.) בציון הנרשם בגמ' מוצצין וכו' הלא עיקר הדבור בגמ' הוא אך בביאור דינא דמוצצין, האי וכו' למאי בא. ב.) למה נקיט ר"פ לישנא דאומנא ולא מוהל כדרך האמורא לאמור בלשון המשנה דאמרה מוהלין – ובטוש"ע יו"ד סי' רס"ד הלשון באמת וכל מוהל שאינו מוצץ – אם דמצינו בסנהדרין י"ז רופא ואומן – י"ג שם רופא אומן – ופירש"י ז"ל רופא למול תינוקת והוא כמש"כ רש"י ותוס' ז"ל בש"ס ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה לאפוקי, דיש לפרקים במילה גם משום רפואה ואומן מקיז דם הלא אך מקיז דם ביד מוכרח להיות אומן יד. משא"כ מציצה בפה אשר כמעט לכל אדם מסורה. ועוד כיון דדברי ר"פ נאמרו למתני' דאמרה מוהלין ופורעין ומוצצין היה מקום לקצר ולאמור אך מאן דלא מייץ כו' וכ"ה סגנון לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה"מ ה' ב' יעו"ש. ומה שהוסיף ודייק ר"פ מלת אומנא בוודאי לאשמעי' מה בזה. ג.) בראשית היה לו לר"פ לאמור טעמא דמוצצין שהוא משום סכנה, ולזאת מאן דלא מייץ מעברינין ליה. ד.) לשון הרמב"ם ז"ל שמר – וכן הוא בטוש"ע יו"ד שם – ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו, והלא סתימת לשון הרמב"ם ז"ל הוא בכ"מ כמבואר או נרמז בדברי חז"ל, מה שהוסיף במצוות המציצה תנאי עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כו'. מקור מקומו צריכין לידע, דאין לומר כי דבריו המה אך מחכמתו חכמת הרפואה הלא אז דרכו לכתוב בלשון יראה לי ולא בסתם. ה.) יש מהדיוק בלשון המשנה מוהלין ופורעין ומיצצין ונותנין עליו איספלנית וכמון, אשר כל אלו נאמרו בדבור אחד עם ו' המוסיף הלא מילה פריעה ומציצה המה עיקרי המצוה אשר אם שלש אלה – דייקא ובקו המשוה השוה אותם הקדמון בעל ספר האשכול רבינו הראב"ד ז"ל בחרוזיו לברית מילה – לא יעשה עבודתו פסולה משא"כ נתינת איספלנית וכמון וא"כ היה צ"ל כן נותנין עליו כו' להבדיל בין עיקרי המצוה לזה שהוא אך משום רפואה. ו.) בפירש"י ז"ל בד"ה קמ"ל מדקתני במתני' גבי איספלנית וכמון, אשר לכאורה אינו מובן הלא הוא שנוי כסדר העשיה מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין איספלנית וכמון והיה מוכרח לבוא מציצה אצל איספלנית וכמון, אם כי כל אלו הדיוקים כ"א בפ"ע לקטן יחשב בהצטרפות כולם לגדול יחשב, וליישב כל זה נראה לאמור כי במציצה שני דברים נאמרו בה. מצוה המקובלת הללמ"מ, ומה"ת היא מצוה המשולשת מילה פריעה ומציצה, אולם גם במציצה קלה לאחר החיתוך ופריעה אשר הדם מכסה את העטרה כשמוצץ את הדם ומתגלה העטרה של ברית קודש בזה בלבד קיים את המצוה וכמבואר מטעמי המצוה הנאמרים בפנימיות הדברים בכתבי האר"י ז"ל, אשר המה דברי א' חיים, ולזה גם לאומנות א"צ, אמנם לצורך רפואה ושלא יבוא לידי סכנה צריכין למצוץ בחוזק והיטב עד שיוציא את הדם גם ממקומות רחוקים, ולזה צריך להיות אומן מומחה ורגיל בזה, ומציצה שנשנית במשנה גבי איספלנית וכמון בלשון ונותנין כו' עם ו' המוסיף המורה כי טעם אחד לשניהם, ולאחר מילה ופריעה נדרשת לפניה ולאחריה, המציצה היא כלפניה מילה ופריעה מחלקי עיקר המצוה, אך מילה ופריעה מפורשת ומציצה מקובלת, וחיוב המציצה יוצאין גם במציצה קלה. וכלאחריה בנתינת איספלנית וכמון לצורך רפואה ולזה צריכין לעשות מציצה חזקה להוציא את הדם גם ממקום רחוק והיא הנרמז ברשימת הציון מוצצין וכו' אשר וכו'. ללמד בא כי במציצה מלבד חיוב המצוה אשר בה יש בזה גם דבר הנלמד מענינו שבא אחריה ונותנין איספלנית וכמון עם ו' המוסיף המורה על צד השתוות שביניהם לצורך רפואה, ועל פרט חיוב זה שבמציצה החזקה לצורך רפואה אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ כלומר דלא מייץ היטב כאומן לאותו דבר עד שיבוא הדם גם ממקום רחוק סכנה ועברינן ליה, והוא המקור ללשון הרמב"ם ז"ל מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה. וכל מי שאינו מוצץ – באופן כזה – מעבירין אותו אשר זה נשמע מלשון אומנא דתפיס ר"פ דלזאת המציצה בעי' אומן – וקפריך הגמ' פשיטא מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא פי' כיון דממתני' מצד השתוות לאיספנית מוכח דגם לרפואה אשר מוכרח למצוץ עוד עד שיבוא גם ממקום רחוק מחללי שבתא פשיטא דסכנה הוא, ומשני מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד וכדפירש"י ז"ל. וצד השתוות דמציצה עם איספלנית וכמון הוא רק בזה דשניהם לצורך רפואה קמ"ל חיבורי מיחבר, ודומיא דאיספלנית וכמון מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה אף ה"נ כי לא עביד סכנה הוא כלומר דשוה ממש לאיספ' וכמון גם לענין סכנה, ולזאת שרי גם איסור תורה מדקתני במתני' גבי איספלנית וכמון כלומר מדקתני ונותנין עם ו' המוסיף להורות כי מציצה הוא גבי איספלנית ושוה אליו גם לענין סכנה וכפירש"י ז"ל. ובזה נתיישבו כל הדיוקים וקושיות הנ"ל וכמובן להמעיין היטב ומבין וא"ש כל בס"ד.

והנה הר"ן ז"ל בחי' לשבת שם כ' וז"ל. אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי הוא פי' דלרבנן כל דהו חשיב להו פרישה, וכיון דמתוקמא ברייתא כרבנן ראוי להחמיר שלא לחזור על ציצין שאין מעכבין בשפירש ומסתברא דכל זמן שהוא מתעסק בצרכי מילה כגון חתיכתה ופריעתה ומציצתה לא מקרי פירש דכולהו צורך מילה נינהו אבל אם סילק ידיו אחר מיכן היינו פירש אע"פ שעדיין יש לו ליתן איספלנית וכמון וחלוק דהני צרכי רפואה נינהו ואפי' במציצה עצמה יש לעיין דכל שפרע הרי סיים צרכי מילה ודילמא המציצה מיקריא רפואה ולא צורך מילה היא וצ"ע עכ"ל. מלבד מה שאין ספיקו של הר"ן ז"ל בסוף דבריו שהניח בצ"ע מוציא מידי וודאי ראשית דבריו דפשיטא ליה דבחתיכתה פריעתה ומציצתה לא מיקרי פירש דכולהו צרכי מילה נינהו ותפוס לשון ראשון כי כן מבואר מסתימת כל הפוסקים ומפרשים (ויש מקום לדחוק ולפרש גם סוף דברי הר"ן ז"ל דסובבים על מציצה החזקה שהוא אך לצורך רפואה וכנ"ל. אם כי הוא דחוק מ"מ ניחא להשוות גם סוף דבריו עם דעת כל הפוסקים ולא יסתרו לפשיטא דראשית דבריו) ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מילה ה' ו' וטוש"ע יו"ד סי' רס"ו סעי' ב' שלאחר גמר העשיה למילה פריעה ומציצה – קודם נתינת האיספלנית – כ' לחלק בין פירש ללא פירש אשר מבואר לעין כל מהלכה הנאמרת בשפה ברורה כי מציצה אינה אך לרפואה רק שהיא בכלל כל צרכי המילה יען שהיא מחלקי עיקר המצוה. ובזה מובן לשון הר"ח ופירש"י ז"ל שם בשבת ד״ה כולהו כל דברים העושין למילה מוהלין ופורעין ומוצצין כו' אשר יש מהדיוק הלא לא שיירי אלא ונותנין איספלנית שאין דרך לשייר חדא למה לא פרטו גם זה, ואם לקצר היה די לאמור מוהלין כו' אלא וודאי יען כי נתינת איספלנית היא רק לרפואה משא"כ הני שלשה המה יסודי ושרשי המצה ובכלל לא פירש הוא גם בזמן שעוסק במציצה שהיא מצוה מקובלת מה"ת הללמ"מ ונכללת במצוות מילה כהכרעת דברי הגאונים הנ"ל הנאמרים באמת וצדק.

ויש בזה להאריך אך יען כי שו"ת אשר בזה מדברים לא ראיתי לפלפל בדבריהם והמה האריכו למעניתם לזאת רק למסקנתם שהובא להלכה כי המציצה מלבד הסכנה יש בה מצוה מקובלת הללמ"מ באתי לענות אמן אחריהם בכל כחי ובקצרה ולהראות כי לא זו שאין מדברי ר"פ לזה סתירה אדרבה ביאור הסוגיא באר היטב תתבאר אך בבנין זה היסוד כי עיקרה של המציצה היא מצוה מקובלת ועוד מהללמ"מ אך כמש"כ הגאון מהרי"פ ז"ל דהוי כשיירי מצוה שאינו מעכב בדיעבד. אולם מתי לא נאמר לעיכובא רק באונס גדול ואי אפשר (יעיון מג"א ז"ל סי' תרכ"ט סק כ"ב) אמנם לבטל המציצה בפה חלילה חולין הוא ואסור לעשות כן בבשר קודש, ואם בגזירה ופסול דרבנן קיי"ל דבעבר במזיד לא קיים גם המצוה מה"ת וכמש"כ התוס' ברכות י"א סוכה ג'. וכדמצינו כן בכמ"ד ק"ו למציצה שהיא מצוה מקובלת מהללמ"מ בתור שיירי מצוה מה"ת וכנ"ל שאין לזוז מפסק רבותינו הגאונים המפורסמים ביראתם הקודמת לחכמתם אשר מהם תצא תורה בהוראה ברורה, יען כי ה' עמם כי מוטב שהמוהל לא יקבל עליו למול מלבטל חלילה מצוות מציצה הצריכה להיות אך בפה וכמש"כ הג' מהרי"פ הנ"ל בשם מהרי"ל והרמ"א והרמ"ק והאר"י וס' הקנה ואו"ח וכנ"ל. ושהיא מסורה לנו מהללמ"מ ואך בשלש אלה מילה פריעה ומציצה בפה אז ואך אז עבודתו כשרה עפ"י התורה. והיא האמת לאמתו להלכה פסוקה וברורה לגוי אחד בית ישראל הדבקים באמת בה' א' חיים תוה"ק שבכ' ושבע"פ המסורה לנו משמים.

ובדבר למצוץ ע"י פכי המציצה ובפה בספר חותם קודש שם אות ז' כ' כי רבים מרבני גאליציען ירחקו הענין ההוא מטעם דהוי ח"ו כהתחלת ביטול מנהגם של ישראל אשר הנהיגו לנו זה אלפי שנים. אבל רבים מגדולי הדור התירו זה דמה לי ע"י הפה בעצמו ומה לי שמוצץ בפה ע"י הכלי אם עיקר המציצה נעשית כראוי ונכון. ובסי' י"א אות י"א ובהגה שם הראה פנים מסבירות להיתר זה יעו"ש. וכשאני לעצמי אם כי מה אני, מכל זאת אומר אני כי מאוד נאמנו דברי הגאון מהרי"פ ז"ל בחתימת תשובתו הנ"ל בזה"ל. ועל השאלה שנשאלנו אם יכול לעשות המציצה בפה ע"י כלי זכיכות נ"ל דאסור לשנות אפי' כקוצו של י' מקבלותינו באופן עשיית המצוה. וע"ז כ' הר"ן ז"ל בתשובה הובא בב"י ז"ל או"ח (סי' תר"צ) על מצות מגילה שרצו לשנות לקרוא בלשון לעז וז"ל. שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר רחוק עאכ"ו שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם, ואיך נניח הדרך אשר דרכו רבותינו הקדושים ונניח עצמנו במקום צר ובמשעול הכרמים, ובפרט לפי מה שנתברר כי דם המציצה אינו בא לתוך פיו ע"י כלי זכיכות ודאי הוא נגד דברי מהרי"ל ורמ"א ורמ"ק ז"ל עכ"ל. וכן אני מורה, וזה לי פה בעירי ארבעים שנים אשר למאות ואולי לאלף ילדים הייתי סנדק וגם לאחד מאלף לא נעשית המציצה אך בפה והיה לי בזה מלחמת מצוה ודידן נצח בכת תוה"ק שהיא לעד ולנצח נצחים כקבלת אבותינו באופן עשיית המצוה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, אדרבה כי חיים הם למוצאיהם בפה.

ובזה אחתום את שמי חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה