באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן ג
לחתני אהובי בלבי הרה"ג בהלכה, וגאון באגדה, מוכתר בתורה חכמה ויראה, יקר רוח ואיש תכונה מפורסם בעולם לתהלה. כו' כש"ת מו"ה לוי שליט"א שטרנבורג אבד"ק דומכרבני. בסרביא
הנה המשלוח מנות שלך חוליא וחירפא גם יחד (כבמגלה ז') נתקבל במועדו ביום הפורים לעונג נפש ושמחת לב, כי אם חכם בני ישמח לבי גם אני בלשונך הזך הנותן אמרי שפר בחקירתך חקירת חכם עם התשובה גם יחד בזה"ל, אם יוצאים ידי משלוח מנות בחידושי תורה, הנה התה"ד וספר מנות הלוי מובאים בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ו, הביאו שני טעמים לשליחת המנות א.) אולי לא יספיק סעודתו להיות שמח וטוב לב והרי חבירו מסייע לו. ב.) בכדי להרבות השלום והריעות, היפוך הלישנא בישא של הצורר המן ימ"ש, שאמר מפוזר ומפורד ע"ש, וא"כ לא מבעי לטעם השני שהוא משום ריעות והתחברות בוודאי יוצאים בת"ת כי אין לך התחברות יותר מתורה כמו שפי' הנתיבות עולם פי' מאמר חז"ל (שבת ס"ג) שני ת"ח המקשיבים זל"ז בהלכה דכשהם מקשיבים זה לזה בהלכה הם נעשים אחד ע"י התורה שהיא אחת, אלא אפי' לטעם הא' י"ל דיוצאין בת"ת כי עיקר הטעם של ריבוי הסעודה בפורים הוא משום שמחה ואין לך שמחה גדולה יותר מתורה כדמצינו בש"ס עירובין נ"ד ע"א, דדרש ר' זירא על מאמר שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו, וגם חזינין כי רשב"י היה עוסק בתורה במקום שלש סעודות כמובא בש"ע או"ח הל"פ סי' תמ"ד במ"א סק"ב בשם השל"ה אמנם יש לשדות נרגא בזה, דלפ"ז אפשר לומר דגם ידי חובת סעודת פורים יוצאים בד"ת ובאמת חזינין בש"ס מגלה ז' ע"ב היפוך זה דרב אשי הוה יתיב קמיה דרב כהנא נגה ולא אתו רבנן א"ל מ"ט לא אתו רבנן דלמא טרידי בסעודת פורים הרי מבואר דאין יוצאין בתורה ידי סעודת פורים, הגם דיש לתרץ בדוחק שאלה כזו עכ"פ די לנו לצאת משלוח מנות כפי טעם השני.
ויש מקום לאמור דגם הפוסקים פליגי בשני טעמים האלה דהנה הרמ"א ז"ל בסי' תרצ"ה פוסק דאם שלח מנות לרעהו וחבירו אינו רוצה לקבלם או מוחל לו דיצא, והפר"ח חולק על הרמ"א בדין זה, וי"ל דהרמ"א סובר כטעם השני וא"כ כיון שהראה לו כבר חובתו כבר יצא ידי מ"מ. והפר"ח סובר כטעם הראשון דהוא משום ריבוי סעודה וא"כ אם אינו רוצה לקבלם לא שייך ריבוי סעודה ולפע"ד יש סעד לפסק הרמ"א ז"ל מהא דחזינן בש"ס מגלה ז' ע"ב דאביי בר אבין ור"ח בר אבין הוו מחלפי סעודתייהו להדדי, והן לפי' רש"י והן לפי' הר"ן שם לא היה ריבוי סעודה לחבירו מהמ"מ שלהם אלא ע"כ הטעם של מ"מ הוא בכדי להראות התבה והריעות – וליישב דעת הפר"ח י"ל כי שעת הדחק כבשם שאני – זה לזה כפי הטעם השני וכפסקו של הרמ"א ז"ל.
והנה זו נחשב למנה ראשונה, ועכשיו עלי לשלוח עוד מנה שניה כדינא, והוא בגמ' מגילה הנ"ל פירש"י ז"ל בד"ה מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד עם חבירו, אשר פירושו צריך ביאור כיון דפשטות הלשון דהוו מחלפי סעודתייהו סובל יותר הפירוש הפשוט דזה נתן לזה סעודתו כמשמעות חליפין בכ"מ אשר באמת כן פי' הר"ן ז"ל, הוו מחלפי סעודתייהו להדדי לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו היו שולחין כאו"א סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות מש"מ, וטעמא בעי אשר רש"י ז"ל נאיד מפירושא דא ולפרש דהחילוף היה בשתי שנים, והנלע"ד בהסבר פירושיהם, גם שניהם – דהנה האחרונים הביאו פלוגתת הפוסקים אם משלוח דווקא או לאו דווקא, ורש"י הוא מהסוברים דמשלוח לאו דווקא כפי פירושו של הלח"מ בפ"ב מה' מגילה בדברי רש"י, והר"ן נאמר דהוא סובר דמשלוח דווקא, וכן ידועה פלוגתת הפוסקים אם יכולין להקנות דשלב"ל היכא דגם הוא רוצה לקנות יעיון בש"ע חו"מ קע"ו סעי' ג' ובסי' ר"ט סעי' ח'. והר"ן הוא מהסוברים דיכולין להקנות דשלב"ל היכי דגם הוא רוצה לקנות כמצויין שם בסי' קע"ו משמו, ונאמר דרש"י חולק וסובר כיש חולקין שמה וגם ידועה היא פלוגתת הפוסקים אם יכולין להקנות דבר שאינו מסוים, יעיון בש"ע חו"מ סי' ס' וסי' ר״ג ר"ט ורמ"א דדעת רש"י כשיטת הסוברים דיכולין להקנות דבר שאינו מסוים, ונאמר דהר"ן אזיל בשיטת הסוברים דאין יכולין להקנות דבר שאינו מסוים ובאופן זה יבוא הכל על נכון דהוקשה לו לרש"י פי' הר"ן דאם איתא דהתנו זה לזה להחליף סעודתם זל"ז א"כ הוה רק כמו קנין חליפין ומנות כתיב יעיון בט"ז או"ח סי' תרצ"ה, וחוץ לזה תינח דמשלח הראשון יצא שפיר ידי חובת מש"מ בסעודתו אבל השני איך יצא במה שמשלחו לו בחזרה את סעודתו דהא אנן קיי"ל המחליף פרה בחמור כיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית פרתו לבעל החמור בכל מקום שהוא, א"כ גם כאן כשמושך הראשון סעודתו של חבירו שוב נקנית סעודתו לחבירו בכל מקום שהוא, ואם אח"כ שולח לו סעודתו הלא שלו הוא שולח לו לזאת הוכרח לפרש וכפי פירושו של הלח"מ בדבריו דהיה בדרך זה דאחד שלח לחבירו סעודתו בשנה זו ואחר שהיתה שלו נתן לחבירו מאותה הסעודה להיות סועד עמו נמצא שגם הוא נותן לו כיון שכבר היתה קנויה לו במתנה, והרי נותן לו מהניתן לו, ורש"י אזיל לשיטתו דמשלוח לאו דווקא. והר"ן לא רצה לפרש כפי' רש"י עפ"י פירושו של הלח"מ כי הוקשה לו על פירש"י בשתים א.) לפי סברתו דמשלוח דווקא וא"כ לא יצא השני ידי חובת מש"מ. ב.) הוקשה לו כשנאמר דעיקר ההכרח של רש"י בפירושו הוא משום דלא יהיה כקנין חליפין שמנות' כתיב. וגם כששולח לחבירו סעודתו בחזרה שלו הוא שולח לו כנ"ל, א"כ מה יענה בשנה השניה הלא אז ג"כ הוה קנין חליפין וכששולח השני סעודתו לא קיים בזה ידי מש"מ כי שלו הוא שולח לו כיון שהתנו כן בשנה הראשונה, לזאת יפרש פירושו, ונאמר דהיה בדרך זה דהיו מתנין זל"ז להחליף סעודתו קודם שנודע להם מה שהכינו בביתם הסעודה והוה כדבר שאינו מסוים שאין יכולין להקנות לשיטת הר"ן, ולא הוה קנין חליפין כלל, אבל רש"י לשיטתו דדבר שאינו מסוים יכולין להקנות א"כ לא הועיל הר"ן בפירושו לשיטתו, ולקושית הר"ן על פירושו של רש"י דמה יענה בשנה השניה דהוה ג"כ קנין חליפין כנ"ל ל"ק כלל כי אזיל לשיטתו דסובר דאין יכולין להקנות דשלב"ל או דגם הוא רוצה לקנות, ומשלוח לאו דווקא לשיטתו וכנ"ל וא"ש פירש"י, ופי' הר"ן ז״ל.
יקבל נא את המנות העניות שלי כמו שהן ותהיינה נחשבות לכהד"ג כחתיכות הראויות להתכבד ונזכה בשנה הבע"ל להתראות בארץ ישראל, ולשמוח במפלה הרוחניות של כל ההמונים שבעולם, ולראות בהרמת קרן התורה, קרן העם, וקרן הארץ. כל הרשעה כעשן תכלה, ומרן די בשמיא יעבור ממשלת זדון מן הארץ. ויתגדל ויתקדש שמיה בעולם, עכ"ל דבריך הנעימים וחריפים.
והנני לך חתני יקירי בתשובה מאהבה רבה בהקדם אמרם ז"ל פסחים ס"ח אר"א הכל מודים בעצרת דבעי' נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, אמר רבה הכל מודים בשבת דבעי' נמי לכם כו' אר"י הכל מודים בפורים דבעי' נמי לכם מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב ביה אשר כל אלו הזמנים היו מיוחדים באור קבלת התורה, עצרת יום שנתנה בו תורה. והכל מודים דבשבת נתנה תורה (שבת פ"ו) ובפורים, הלא אמר ר' אבדימי בר"ח (שם פ"ח) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"ר אחא ב"ר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קימו מה שקבלו כבר אשר בפורים נתקיים הקבלה שמאז לתורת א' חיים ולהבין דברי חכמים וגם ליישב הקושיות אשר במאמר זה נאמרים ביארתי כי הרשב"א ז״ל הקשה דלפ"ז דקודם הקבלה שבפורים היה להם מודעה רבה, מדוע נענשו מקודם בארץ ישראל יעו"ש במהרש"א ז"ל בח"א. עוד הקשו המפרשים דהלא כמה נסים עשה להם השי"ת בעת היותם בא"י ולמה לא קבלוה אז עד הנס דמרדכי ואסתר. ועוד בה שלישיה קושית התוס' שם במגלה ז' בהא דאמר שמואל אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר קימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ואמר רבא לכלהו אית להו פירכא לבר מדשמואל והלא גם לזה איכא פירכא דבעי' קרא להדר קבלוה יעו"ש. וליישב כל זה נראה להידוע מש"כ הפרשת דרכים בזה להקשות דמה מקום למודעה גם אם היה באונס הלא קיי"ל דינא דמלכותא דינא (נדרים כ"ח וכמ"ד) ק"ו דינו של ממ"ה הקב"ה, ותי' למש"כ הרא"ש ור"ן ז"ל שם ואיפסקא בחו"מ סי' שס"ט סעי' ח' דאם אין שוה לכל עם שבמדינה לא הוי דינא דמלכותא, ולזאת יש מקום למודעה, אולם אם אנו בני ישראל נחשבים לבנים למקום ושאר האומות כעבדים, א"כ על כל בני מלכותו השוה גזירתו ושוב הוי דינא דמלכותא, ובפר"ד כדרכו בקודש וכידו הגדולה הרחיב בזה הדבור יעו"ש דבריו הנעימים, ונודע ההבדל בין בחי' בן לעבד כי בחי' עבד הוא שנמסר תחת מערכות ומשטרי השמים כאשר כל האומות המה תחת הטבע והמזל, אבל על ישראל נאמר (דברים ל"ב) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יציב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אשר אין מזל לישראל (שבת קנ"ו) כי הנהגתם הוא רק בהשגחתו ית"ש כדרך האב המנהיג לבנו. ואחז"ל במדרש דמזה הטעם נתן השי"ת להם ארץ ישראל יען שגם עליה נאמר (דברים י"א) ארץ אשר א' דורש אותה תמיד עיני ה' א' בה וגו'. בהשגחה פרטיות ולא נמסר תחת שום שר ומזל ולזאת בא"י לא היה כלל מקום למודעה יען כי ידעו בבירור דשמה נחשבים כבנים למקום ומונהגים רק בהשגחתו ית"ש וא"כ על כל בני מלכותו הש״ה גזירתו ודינא דמלכותא דינא. ומיושב קושית הרשב"א ומפרשים ז"ל. אמנם לאחר שגלו מארץ ישראל לשאר ארצות טעו כי נחשבו כיתר העמים תחת ממשלת משטרי השמים, וא"כ יש מקום לטענת מודעה, וזה שהלשין המן הרשע ימ"ש ברשעתו (אסתר ג') ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך בחוץ לארצם ובין העמים ונחשבו ככל הגוים ודתיהם שונות מכל עם כי לכל העמים לא ניתן אך ז' מצוות, ולהם תרי"ג מצוות והוא הטעם אשר עי"ז ״ואת דתי המלך״ מלכו של עולם ״אינם עושים״ כי אין כאן דינא דמלכותא ולזאת ״ולמלך״ מלכו של עולם ״אין שוה להניחם" לעשות להם נס למעלה מהטבע, אשר קיום אומה הישראלית בזה העולם הוא רק בלמעלה מן המזל וכמש"כ המפרשים הטעם יען כי עפ"י המזל לא היה אברהם מוליד עד שנאמר לו הבט נא השמימה וגו', אשר אמר לו ה' (שבת שם) צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל, מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח והינו דכתיב (ישעיה מ"א) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, וגם בגלות חיינו וקיומינו אך בהשגחתו ית"ש למעלה מן המזל וכאשר עוד בגלות בבל אמר הנביא יחזקאל (כ) מפי ה' והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות וגו' וידעתם כי אני ה' וגו'. המשגיח עליכם ביחוד גם בגלות והן הן נוראותיו, אומה אחת המתקיימת בין שבעים אומות (יומא ס"ט) ואנו נחשבים כבנים למקום, אשר נתברר להם זאת בראותם גודל הנס שעשה עמנו ה' כי ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם (אסתר ט') ועין בעין ראתה כי אך יד ה' פעל כל זאת לשדד מערכות השמים והטבע כדרך האב העושה את כל עבור בנו, לזאת היתה אז עת דודים לקיים את הקבלה שקבלו בנעשה ונשמע בסיני עליהם ועל זרעם בכל מקום ובכל זמן כי על כל בני מלכותו השוה גזירתו ויען שאנו כבנים אהובים לאבינו שבשמים לזאת נמסר לנו הכח אשר מה שהיהודים מקבלים למטה מסכימים גם למעלה (וכאמרם ז"ל בירושלמי פ' הנודר על הקרא ל"א גומר עלי הובא גם בש"ך יו"ד סי' קפ"ט יעו"ש) וקימו למעלה מה שקבלו למטה. ומיושב קושית התוס' כי מקימו למעלה עה שקבלו למטה, דמזה מוכח דאנו כבנים למקום בכל מקום ובכל זמן, ממילא גם בגלות אין כאן טענת מודעה וקיימו בכל תוקף ועוז מה שקבלו מכבר עליהם ועל זרעם עד עולם, ושני הדרשות המה לאחדים וא"ש.
והנה בעצרת פי' רש"י ז"ל הטעם דבעי' נמי לכם שישמח במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה שנתנה בו תורה, ולדבריי בזה נתינת טעם לשבח גם לשבת ופורים שגם המה נחשבים כיום קבלת התורה, ויש להסביר הטעם כי מצוות פרטיות אפשר לקיים גם כלא ממון ע"י שאלה וכדומה, גם ד' מינים שבלולב שנאמר בהם לכם משלכם, במתנה ע"מ להחזיר יש עצה משא"כ לקיות כללות התורה שיש בהם מצוות והחזקת בו, נתון תתן וכדומה. ללמוד וללמד לתלמידים בהחזקת התורה לכל זה צריכין לכם ממון המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וע"י קבלת אור תורת א' חיים זכינו להקרא בשם בני בכורי ישראל הנוטל פי שנים בנחלת שני עולמים, לגוף ונפש גם יחד בשמחה כל הימים והכל מודים דבעי' נמי לכם. ובפורים מייתי ליה מיום משתה ושמחה וכ' המהרש"א ז"ל בח"א מיום משתה יליף ליה דבעי לכם ולא מלשון שמחה, דהא ביו"ט נמי כתיב ושמחת בחגך, והיינו דאפשר דכולו לה' בשמחת לימוד התורה המשמח הלב וכאשר גם אתה הראית פנים לאמור האי טעמא דיוכל היות שמחה גם במש"מ של דברי תורה יעו"ש, אמנם לשמחה זו הנסמכת למשתה נלמד מענינו על השמחה כפשוטו מהמשתה, וכדרשתם ז"ל (שם ט"ז) ליהודים היתה אורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב יש מקום לפרש כדתני רב יוסף שם (ה' ע"ב) ויו"ט מלמד שאסור בעשיית מלאכה, ובזה יש לתן טעם להסמוכין של וששון זה מילה ויקר זה תפילין אשר עמדו בזה המפרשים למה נפרטו דוקא אלו שני מצוות יעיון בתרגום שם ובענף יוסף מש"כ בשם הגר"א ז"ל כי בשבת ויו"ט קיי"ל דלאו זמן תפילין המה משום דת"ל והיו לך לאות על ידך כו'. יצא אלו שהן גופן אות ומה"ט לדעת הזוה"ק וכמה פוסקים גם בחוה"מ אין להניחם כבטוש"ע או"ח סי' ל"א שנקרא אות יען דאסור בעשיית מלאכה יעיון בדברי חמודות בה' תפילין ס"ק ע"ד וא"ר סי' ל"א סק"ב ופמ"ג מ"ז סק"א, ובמש"כ בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' י"ד ח"ב סי' כ' והפמ"ג הביא שם בשם הלבוש שיצא עוד מהסמ"ג ואבודרהם דאיש הישראלי עפ"י שני עדים ילך בכל עת בחול אות דתפילין ומילה. ובשויו"ט אות דקדושת הזמן במקום אות דתפילין יעו"ש. אמנם בפורים גם למ"ד דהוי יו"ט לענין דאסור בעשיית מלאכה מ"מ חייבין בתפילין, כי אין לו ערך כזה להיות כאות במקום תפילין כאשר רבי נטע נטיעה של שמחה בפורים ופירש"י ז"ל דכיון דפורים יום שמחה הוא מותר לנטוע נטיעה של שמחה, דחזי' אשר יסוד ועצומו של היום טוב הוא להיות ימי משתה ושמחה ובהלל והודאה, אשר קרייתא זו הלילא (שם י"ד) ומש"מ ומתנות לאביונים וזה ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה זה יום טוב דאסור בעשיית מלאכה. וששין זה מילה אשר יש אות דמילה לא תחשוב כיון דהוא יום טוב באיסור עשיית מלאכה להחשיבו לאות כיו"ט, אך ויקר זה תפילין להיות לך לאות גם ביום הפורים.
אמנם למסקנא דתלמודא שם דמלאכה לא קבילו עלייהו (אשר מעיקר הדין הכי קיי"ל כבטוש"ע או"ח תרצ"ו) פירוש הקרא כפשוטו ליהודים היתה אורה זו תורה אשר הדר קבלוה ונחשב כיום קבלת התורה דלכ"ע בעי' נמי לכם, שישמח במאכל ומשתה שהיא ושמחה זה יום טוב (בקרא זה לא נאמר משתה. ושמחה זה יום טוב במקומו) וכן הנאמר (אסתר ט'. פ' י"ט כ"ב) ימי משתה ושמחה – השמחה היא מהמשתה. ובאותו קרא בדבור אחד נאמר גם ומשלוח מנות איש לרעהו שהיא דווקא כפשוטו במידי דאכילה ושתיה אבל מילי של דברי תורה לא מימסרי לשליח לקיים בזה מצוות משלוח מנות איש לרעהו.
ואם כי הסברתך חתני יקירי נכונה היא כי להטעמים גם שניהם המובאים בחת"ס להמצוה דמש"מ גם בדברי תורה יש להם מקום להיות נאמרים אולם גם אם אלו הטעמים במקרא היו מפורשים, הלא ידוע כי האי דינא אם דרשי' טעמא דקרא בפלוגתא דתנאי ואמוראי היא שנויה וגם בפוסקים ואין בזה החלטה גמורה להלכה ברורה, בפרט היכי דלא נאמר הטעם בקרא בשביל טעמים הנאמרים לא ישתנה גם זוז כל שהו ממצוה הכתובה בפשטות הקרא – רק היכי דהיתה בזה קבלת חז"ל, אשר כולם נתנו מרועה אחד וכל דבריהם דברי א' חיים – הלא רחבה מצותך מאוד ומלבד שני טעמים הללו שהביא החת"ס בשם תה"ד (החת"ס שהביא מאלו הטעמים לפלוגתא דרמ"א ופר"ח וכ"כ בברכי יוסף שם ז"ל – מש"כ החת"ס שם, כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אינו במחילתו כלום כו' לכאורה יש מהדיוק קצת דמנ"ל הא לפשיטא הלא יש גם מקום לאמור כיון דהוא עשיר השמח בחלקו וטוב מעט לצדיק ושמח ביותר במה שהוא משלו הן מעט הן רב. למה לא יוכל למחול, ונראה כיון דמש"מ מצוה היא מדברי קבלה יצא מהכלל של שונא מתנות יחיה, אדרבה אוהב מצוה יאריך ימים – הלא שמה נתקיים המצוה ככתובה בשליחת המנות אך רעהו מחל בכגון יש מקום ע"י טעמים להכריע מפשטות הקרא שנאמר אך משלוח מנות ולא קבלת מנות נראה כי העיקר אך לקיים מצוות שילוח. וכדעת הרמ"א ז״ל וגם דבריך לתלות פלוגתתם באלו שני הטעמים ולעשות מזה סעד לשיטת הרמ"א ז״ל נכונים המה. ובספר ארחות חיים בש"ע שם הביא בשם כמה ספרים אשר כולם אינם עמדי שהאריכו בזה והחזיקו בפסק הרמ"א ז״ל) רבים המה טעמים פנימים וגלוים הנאמרים בזה כבכל מצוות תוה"ק – ובדרך הצחות בלישנא דקרא שנאמר משלוח מנות איש לרעהו אשר הדיוק במלת איש מבואר לאחר דקיי"ל גם בזה כפסק הרמ"א ז"ל דגם אשה חייבת במש"מ כי גם הן היו באותו נס ובקו המשוה המה אשה ואיש לכל מצות פורים ודברו בזה בשו"ת שבו"י הובא בשע"ת וברכי יוסף והחת"ס שם י"ל דלרמז בא איש ולא מלאך לא באכילה ושתיה שנמשלה בהם דברי תורה אשר בזה נאמר (מלאכי ב') ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וכן אמר אמימר (נדרים כ') מאן מלאכי השרת רבנן וכן (בקידושין ע"ב) הראינו ת"ח שבבל א"ל דומים למלאכי השרת אך המשלוח מנות יהיה באישיות בדברים גופנים ולזאת הוכרחו להחליף סעודתייהו – מידי דמיכל ומשתי דווקא והפוסקים הוסיפו שיהיו מבושלים הראוי לאכילה מיד (שם במג"א ס"ק י"א ופמ"ג) והטורי אבן באבני שהם בחי' למגלה ז' ביאר כי זה יוצא מפורש מתיבת מנות באמרו שם בזה"ל. דמצוות משלוח מנות ליתא אלא במידי דמיכל ומשתי דווקא וכמ"ש המ"פ. וכמו ושלחו מנות לאין נכון לו בס' עזרא דדרשי' ברפ"ב דביצה (כ"א) דמי שלא הניח ע"ת וקא"ל דישלחו לו מידי דמיכל שיהי' לו מה למיכל ביו"ט וכמו בש"א א"מ ביו"ט אלא מנות והיינו דברים המוכנים ועומדים לאכילה ביו"ט עכ"ל יעו"ש ואת אשר הבאת מהא דרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית בשבת שחל בע"פ מלבד מה שיש לחלק בין סעודה שלישית למש"מ בפנימיותם אשר לא אוכל לבאר בכתובים, כי הן הן מהדברים אשר אך מפה לאוזן נאמרים והנגלות לנו ולבנינו ממקום שבאת בני יקירי, הלא גם שמה בעלי הש"ע בסי' תמ"ד והפוסקים אחריהם לא סמכו על זה אך בדרכים אחרים נתנו עצות איך לצאת סעודה שלישית בע"פ שחל להיות בשבת כמבואר שם. ויעיון עוד בספר ארחות חיים ובהגהות מחו' הגאון מהרש"ם ז"ל שם. ואך המג"א הביא זה בשם השל"ה, וגם על זה כ' המטה אפרים בסי' תקצ"ז דאין לו לסמוך שיצא סעודה שלישית בעסק התורה כי מי הוא שידמה בעסק התורה לרשב"י ז"ל – ובכן נתבאר דאין יוצאין כלל מצוות משלוח מנות בדברי תורה. אך כמבואר בש"ס ופוסקים בשתי מנות מאכילה ושתיה והיא הלכה פסוקה וברורה.
והמנה השניה בפלפול יפה אף נעים, תחת הפלפול יגיע לקח טוב בדבור אחד הנוגע להלכה, אשר בדרך אגב ראיתי בהגהות הרש"ש ז"ל על פירש"י ז״ל ד"ה מחלפי סעודתייהו שכ' עמש"כ בק"א להט"א בס"ד ועיינתי שם בד"ה קיימת בסופו וכ"ת כו' פשיטא מאי קמ"ל כו' שכ' בזה"ל. ולענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש (אף שהוא נגד משמעות גדולי האחרונים) והוא שכשולח אחד לחבירו קיימו שניהם הנותן והמקבל מצוות משלוח מנות כיון דע"י שניהם נעשתה המצוה והכי דייק לישנא דקרא ומשלוח ולא קאמר לשלוח ע' רש"י שם ובזה מדוקדק שפיר קיימת בנו ר"ל אני ואתה, וזה אשמעי' ומיושב קושית רבינו מאי קמ"ל. וגם יתיישב היטב דברי רש"י בד"ה מחלפי סעודתייהו אשר כבר צווחו עליו ולא העלו כלום, והכי משמע לי עוד דהא המג"א ורבינו כ' דמנות דווקא מבושלים וראוים לאכילה. וא"כ ק' טובא האיך. שדר בחזרה מרי ב"מ לרבה זנגבלא ופלפלא הא אמרי' ברכות (ד' ל"ו) כס פלפלא ביו"כ פטור וכן כס זנגבלא אמרי' שם דפטור אף שיש לדחוק קצת מ"מ לפי מש"כ א"ש טפי כיון דכבר קיים המצוה בקבלתו, ולכוונה זו שלח לו דברים הללו להורות דין זה עכ"ל. ואני אומר כי חדש זה איני מן התורה, בראשית מש"כ אף שהוא נגד משמעות גדולי האחרונים הלא המה רבותינו מגדולי הראשונים אשר מפיהן אנו חיין בעלי הש"ע הב"י ד"מ דו"פ ב"ח יעיון תומים בכלל תקפו כהן ס"ק כ"ו דח"ו לאמור קים לי נגד הכרעת המחבר והרמ"א ז"ל – וכן כל גאוני בתראי אשר כולם כאחד הלכו בדרכים אחרים בשיטת פירש"י ז"ל, אשר כמפורש יוצא מדבריהם דלא ס"ל הכי. וסברת הרש"ש דגם המקבל מקיים מצוות מש"מ כיון דע"י שניהם נעשתה המצוה, מלבד דמעצמותה אין לה מקום דמסייע אין בו ממש כבשבת צ"ג וביצה כ' (גם בממון קיי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי יעיון ש"ך חו"מ סי' שפ"ח סק"י) אם כי במס' מכות כ' ע"ב אמרי' דאחד המקיף ואחד הניקף לוקה וכ"ה להלכה בטוש"ע יו"ד סי' קפ"א, מטעמא דאמר רב אשי שם יען דהוא מסייע, וידועים המה דברי הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח בזה מלבד מש"כ בנקודות הכסף שם כי דווקא בהקפה א' המקיף וא' הניקף במשמע וכדפירש"י כו' דשמעי' לקרא הכי, לא תקיפו לא תניח להקיף. א"נ מדאפקיה בלשון רבים משמע דאתרי אזהר רחמנא ניקף ומקיף עכ"ל כו' אבל בשאר אזהרות ל"ש לומר דחייב משום מסייע דמסייע אין בו ממש ע"כ יעו"ש ובחי' הריטב"א מכות שם מש"כ בשם הרמ"ה ז"ל אשר מדבריו סעד גדול לדברי הש"ך. ואם כי רבים החזיקו בשיטת הט"ז ומהם גם החכ"צ בסי' פ"ב ובדעת תורה על ה' שחיטה סי' א' ס"ק ס"ה הרחיב בזה הדבור והביא לזה מכמ"ק יעו"ש, גם לשיטתם אין מקום כלל לאמור דמסייע יהיה נחשב ממש כקיים המצוה בשלימות, ומלבד דהוא פשוט מעצמותו יש עוד ראיה לדבר מהא דאמרי' בגטין ז' דאפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה ממה שנתנו לו והיא הלכה פסוקה ברמב"ם ז"ל ובטוש"ע יו"ד סי' רמ"ח ועני אינו חייב רק פעם אחת בשנה לקיים מצוות צדקה כמש"כ הב"ח וט"ז שם בסי' תרצ"ד סק"א יעו"ש ולא אמרי' כיון דמ"ע דצדקה נעשית אך בהצטרפות קבלת העני נחשב כאלו גם הוא קיים המצוה (ואשר בחכמתך כי רב הוא, פקפקת בהראיה וכתבת כי אינה חזקה, לכל דבריך יש תשובה, ולא אבוא בארוכה יען כי האמת הלא הוא כאשר כתבתי דזה פשוט וברור מעצמותו וא"צ כלל לראיה ונאמרה הראיה אך להוספה והעדפה) והן הן הדברים אשר גם במצוות משלוח מנות נאמרים.
ואשר כ' ובזה מדוקדק שפיר קיימת בנו כו' ישוב לדיוק זה הלא כבר נאמר במהרש"א ז״ל בח"א שם וז"ל. דבהנך ב' מנות גדולות טפי משיעור מנות קיימת ג"כ ומתנות לאביונים כשיעור נתינה לר' אושעיא ולבני ביתו, וזה שדקדק לומר וקיימת בנו ולא קאמר וקיימת בי דר"ל וקיימת בנו לשני אנשים שתי מתנות, ומלת לאביונים יש בו רמז אב ובני דיוצאים בשתי מתנות לאב ובנים עכ"ל, ונשמע מזה דין חדש כי מתנות לאביונים גם כששולח לאביון אחד ויש לו ב"ב בנים עניים בשליחת שיעור נתינה של שתי מתנות קיים בזה המצוה של מתנות לשני עניים – צע"ק מה שלא הובא דברי המהרש"א ז"ל להלכה בפוסקים והדיוק נתיישב היטב – אברא כי דברי המהרש"א ז"ל יש להם מקום אך להגי' דגרסי גם ומתנות לאביונים, יעיון ירושלמי ובגי' הגאון ר"ח ז"ל אמנם לגי' רש"י ועוד מפרשים ז"ל דגרסי אך משלוח מנות איש לרעהו דיוק זה צריך ישוב מלבד מה דבכמ״ד מצינו כלשון זה המדבר בעדו גם בלשון רבים י"ל עוד למש"כ בארחות חיים בשם שו"ת מור ואהלות דעיקר מצות משלוח מנות כמ"ש במקרא איש לרעהו שפירושו אוהבו להרבות השלום. ולפיכך לא. נתקן ע"ז ברכה דמי בוחן לבבות לידע אם חבירו אוהבו באמת, ולפ"ז לדינא בשלוח מנות לשונא ידוע לא קיים המצוה יעו"ש. ומלת בנו מציין על פנימיות הלב, וזה שרמז באמרו בנו אשר ע"י ברית אהבה שהיא בנו כלומר בין שנינו קיימת באמת מצוות ומשלוח מנות איש לרעהו. ובזה נתחזק סברת המור ואהלות דרמיזא בגמרא.
הדיוק שעשה מלישנא דקרא משלוח מנות ולא קאמר לשלוח, לאו כלום הוא מעצמותו. ובפרט לאחר אשר רש"י ז"ל תקן זה כאשר ציין בעצמו, וכשנאמר להוציא הלכה מדיוקים כאלו, אדרבה נאמר כי מלת איש – אשר עמדו בזה וכנ"ל בא להורות לחייב כל איש ואיש, ובמשלוח לא קיים המצוה אך איש אחד ולא שניהם ואשר כ' וגם יתיישב היטב דברי רש"י ז"ל, אשר כבר צווחו עליו ולא העלו כלום. חלילה מלאמור כן כי דברי רבותינו ז"ל אשר מפיהן אנו חיין המה מאירים כספירים ונהפוך הוא, כי הוא לא העלה כלום. כי במחכת"ה של הרש"ש בזה אין ממש כלל בסברתו וראיותיו – ראיתו האחרונה באמרו והכי משמע לי עוד כו' וא"כ ק' טובא כו' זנגבלא כו' הא אמרי' ברכות כס כו' לא כלום הוא, וכמש"כ הריעב"ץ ז"ל בהגהותיו שם דוודאי זנגבלא רטיבא הוה דמעלי לכל גופא, כפסחים מ"ב וכ"כ במלא הרועים שם והאמת לאמתו הוא בפירושא דגמ' כפשוטו. כי שלח לו בחזרה לקיים גם הוא המצוה, ומצוות משלוח מנות איש לרעהו, אך בשליחת כל אחד ואחד לחבירו, אז ואך אז קיימו המצוה גם שניהם וכסתימת פסק הש"ע ודעת כל הפוסקים קמאי ובתראי והוא האמת הפשוט וברור להלכה.
והנה חתני יקירי דבריך בטעם לשבח בחילוקי פירש"י ור"ן ז"ל בשיטת ההלכה ובדרך הפלפול, המה מתוקים לחיך, ויש בזה לפלפל הרבה אמנם עתי בל אתי לפלפולים, ובפשיטות יש בזה מקום לאמור כי פירושיהם המה משולבים עם חילוקי הגרסאות כי גי' הר"ן ז"ל הוא הוו מחלפי סעודתייהו להדדי, אם כי במו"ק כ"ז ע"ב נאמר רכ כי האי לישנא להדדי ושם מתפרש לזמנים מחולפים. הלא שמה אי אפשר לפרש בדרך אחר. (פי זה דוחק לאמור דאירע אבילות לשניהם בזמן אחד. יעיון בהגהות מהר"צ חיות) אבל כאן שאין הכרח לפרש כן, מלת להדדי מציין יותר לפרש על זמן אחד וכפי' הר"ן ז"ל משא"כ רש"י ז"ל בגירסתו אך מיחלפי סעודתייהו בלבד, ונחסר תיבת להדדי. מתפרש יותר כפשוטו על זמנים מחולפים, לזאת פי' לשנה שניה וא"ש בפשיטות – ובהיותי בזה עלה על לבי לפרש להמבואר בבכורות ל"ו ע"ב דאחים בתפיסת הבית ירושת אביהן קיימת, וככיס אחד להם, ובזה אם אחד שולח לחבירו ממה שקנה מתפיסת הבית יש מקום לאמור כיון שלא הוברר למ"ד דגם בדרבנן אין ברירה, וגם יש דיעות דדברי קבלה דינם כדברי תורה ממש יעיון לעיל בסי' א' – אם מה ששלח הוא משלו או משל חבירו לחבירו ולא קיים המצוה, ולזאת הני אחים הקדושים השכילו לשלוח ממה שכ"א נטל לסעודתו לאכול, אשר זה הוה כחלקו, להמעיין בסוגיא דבכורות שם, וברמב"ם ז"ל פ"ו מה' בכורות ובלח"מ שם. ובכן אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין שהיו אז שבת אחים גם יחד המה דווקא הוו מחלפי סעודתייהו להדדי שכ"א שלח לחבירו סעודתו וכמו שפי' גם המהרש"א ז"ל, לקיים כ"א מצוות מש"מ עצהיו"ט. ידעתי גם ידעתי מה שיש לבנות ולסחור בזה, וגם העיקר לאמור שהיה זה מירושה ובזמן תפיסת הבית חסר מהספר, ועוד הלא כל רבותינו המפרשים לא פי' כן, מכל זאת לא נמנעתי מלכתוב לך בדרך פטפוטי דאורייתא אשר המה טבין כאמרם זכרונם לברכה בירושלמי שלהי ברכות. ואסיים בברכות חותנך המוקירך כערכך הנשא אוה"נ וחותם באה"ר בברכת תורתינו הקדושה. חיים מרדכי