באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן ב
לבני אהובי בלבי הרה"ג בהלכה, וגאון באגדה, מוכתר בתורה חכמה ויראה, מפורסם לתהלה כו' מו"ה מנחם מענדל ראללער שליט"א, רב בעיר אקערמאנן בסרביא.
בני יקירי, חידושי תורה בברכת כהנים האמורה מפי, בפנים מאירות אליך נתנו גם לכתוב להיות לך לזכרון וברכת עולם, והוא:
בסוגיא דברכת כהנים (סוטה לז' לח') יש מהדיוק יג' דיוקים. א) בלשון חכמים ששנו במשנה ברכת כהנים כיצד, במדינה אומר אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת, במקדש כו' ובמדינה כו', במדינה כו' ובמקדש כו'. מה זה אשר ברישא מדינה מוקדם. במציעתא מקדש ובסיפא מדינה. ב) חוץ מכה"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, ר' יהודה אומר כו' שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. והקשו המפרשים, דרבנן מאי עבדי בהאי קרא דר' יהודה. ג) הסבר טעם פלוגתתם. ד) הראב"ד ז"ל בפירושו שלהי תמיד כ' וז"ל, מכל כהן הדיוט שהיה מגביה ע"ג ראשו דהיינו למעלה מתפילין לא חששו דזהו תימא לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש. ואם יש לפרש כך י"ל שהיה צריך לעשות תפלה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה. גם יש לתמוה איך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש הוא למעלה ושמא י"ל דכיון דאיכא תפילין של ראש שהן למעלה מינכרא מלתא עכ"ל. ובספר מנחת קנאות (להגאון מהר"מ אריק ז"ל בחי' כאן) כ' ע״ז וז"ל ומ"ש הראב"ד ז"ל דמה"ט נושא אדם תפילין של יד כיון דאיכא ת' של ראש שהן למעלה. תמוה לי דהא מקודם הוא לובש תש"י ואח"כ של ראש ועוד דהא אמר"י בגמרא מנחות ל' והכי קיי"ל בש"ע או"ח סי' כ"ו דאם אין לו רק תפלה אחת של יד או של ראש מניחה ואיך מותר להניח תפלה של יד לחודא הא הראש למעלה. ול"ש תירוצו של הראב"ד דהא אין מניח תפלה של ראש ע"כ. וצריכין ליישב דברי הראב"ד ז"ל. ה) היראים ב"ה נ"כ והבא"ש הובאו בספר מנחה חריבה ג"כ העירו בזה כקושית הראב"ד ז"ל (אינם תח"י לראות דבריהם מש"כ בזה) ליישב זאת הקושיא. ו) בגמ' ת"ר כה תברכו בלה"ק כו' נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלא יעמדו לברך את העם כו' וכ' התוס' תימה אדרבה אימא ונאמר להלן ואכלת ושבעת וברכת מה להלן בכל לשון כו' יעו"ש ז) קשיא ליה לר"י אי מה להלן כ"ג ור"ח ועבודת צבור אף כאן כו'. רנ"א א"צ הרי הוא אומר כו' וכתיב כל הימים כו' והקשו התוס' וז"ל תימא אכתי עבודת יחיד מהיכא לן דאיתרבי דאיכא נ"כ והא בכל הימים איכא נמי עבודת צבור כגון תמיד. ונ' דוודאי לד"ה אימעיט עבודת יחיד מנ"כ. ור"י נמי אגב שיטפיה נקט ליה כו' יעו"ש. אמנם רש"י ז"ל שפירש וכתיב כל הימים ולא תיקשי לך תו ר"ח וע"צ נראה כמבואר דלא אזיל בשיטת ופי' התוס' צריכין ליישב קושית התוס'. ח) כה תברכו בעמידה, אתה אומר בעמידה או אינו אלא אפילו בישיבה כו'. ולעיל כה תברכו בלה"ק. או אינו אלא בכל לשון. ולא נאמר מלת אפילו ט) ותניא אידך כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש כו' ת"ל ושמו את שמי, שמי המיוחד לי. והקשה בהגהות הרש"ש ז"ל ק"ל דבפ' קדושים בפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר, פירש"י לפי שנאמר כו' מניין לרבות כל הכנויין, ת"ל ל"ת בשמי לשקר, כל שם שיש לי והוא מת"כ עכ"ל. י) עוד יש מהדיוק. כי בכל תניא תניא שבגמ' לא נאמר עם ו' המוסיף, אך בכאן נאמר ותניא. יא) הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' תפלה הי״א כל אלו הלכות סדרם בזה"ל:
אין ברכת כהנים נאמרת בכ"מ אלא בלה"ק שנאמר כה תברכו אב"י, כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה. כ"ת בעמידה, כ"ת בנ"כ, כ"ת בלה"ק, כ"ת פנים כנגד פנים, כ"ת בקול רם, כ"ת בשם המפורש והוא שיהיה במקדש כמו שאמרנו עכ"ל. הלא ידוע דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בכ"מ כלשון התלמוד ומה זה אשר פה שינה מסדר השנוי בגמ'. יב) אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים ולא' אינו קורא כהן שנאמר א' ל' לשנים. ואמר ר"ח נקטי' כהן קורא כהן ואין ישראל קורא כ' שנאמר אמר להם אמירה משלהם תהא. וה' כוותיה דאביי ולית ה' כדרב חסדא. יש מהדיוק בהוספת הואו של ואמר ר"ח אשר יבוא כשאמר מקודם מימרא וכאן הלא אביי הוא בעל מאמר הראשון. ועוד למה הקדים תלמודא נקטי' דאביי לנקטי' דר"ח הלא ר"ח קדום לדאביי. יג) הרמב"ם ז"ל בפ' יד' מה' תפלה ה' יד' כ' בכ"מ משתדלין שיהא המקרא אותן ישראל שנאמר אמר להם מכלל שאין המקרא מהם והוא כר"ח שבירושלמי הובא בתוס' (יעיון קרבן עדה בפ"ה דגיטין ה' ט' שהקשה דר"ח סותר דבריו שבבבלי. ובגה״ש בפ' א"ע הביא בשם כמה שעמדו בזה. והכה"ג כתב דתרי ר"ח הוו, והגה״ש שם חזק זה יעו"ש) וכתב הכ"מ דזה רק לכתחלה ולא לעיכובא וכך פר במראה הפנים בירושלמי גיטין שם דאך לכתחלה צריך שיהא המקרא ישראל. וכן דעת הלבו"ש והמג"א בסי' קכ"ח אולם הט"ז שם בסק"ז והק"ע בירושלמי גיטין שם ס"ל שהוא דרשה גמורה גם לעיכובא, ואם כי אין דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב דרשה מעצמה גם בדרך אסמכתא, הט"ז שם כ' ליישב זה יעו״ש. אמנם אכתי צ"ע כיון דבירושלמי לא הביא רב חסדא קרא לזה, ודרכו של הרמב"ם ז"ל להביא אך המבואר בדברי חז"ל איה מקור מקומו של הדרשה מקרא שהוסיף להביא בזה.
והנלע"ד בישוב כל זה בס"ד כאשר התנא לפרקים מההוא דסליק מיניה מפרש ברישא (כבריש נדרים) כן הכא במיצעתא, ממה דסליק ברישא שהוא מקדש, פתח בזה, ובסיפא פתח במדינה דסליק מיניה במיצעתא. ויש להסביר עוד כי ברישא וסיפא קדום מדינה יען כי תדיר ומצוי קודם שהוא בכל העולם וגם בזה"ז עד שיבא לנו מקדשינו משמים בב"א. אך במיצעתא למש"כ התוס' לקמן מ' ע"ב ד"ה וכ"כ למה ושמא היה עונין בשכ"מ לאלתר כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא ולא היה ממתינין עד סוף הפסוק כו' חשוב להו כפסוק אחת והוא ששנו חכמים בלשון המשנה להסמיך ובמקדש ברכה אחת, במקדש אומר את השם ככתבו. לרמז הטעם דלזאת נחשב במקדש לברכה אחת יען כי אומר את השם ככתבו ועונין בשכמל"ו (וכמש"כ המהרש"א ז"ל בח"א מ' ע"ב דבכתבו אין מקום לעניית אמן יעו"ש) בעת שמיעת שם הנכבד והנורא ית"ש, והיינו טעמא דנחשב לברכה אחת וכמש"כ התוס' ומיושב דיוק א'.
והנה אם דקדושת השם שנכתב על הציץ וגם ע"י בצלאל קדושתו מעצמותו ומן ערך הכותב עלה למעלה ראש. אולם לאחר כל גדולות ופרשת בצלאל אשר גדלו השי"ת בחכמה בינה ודעת, מכל זאת אהרן שני למשה רבינו היה גדול ממנו ועל קדושת ידו של אהרן היה להשראת השכינה הקדושה שלמעלה מקשרי אצבעותיו ערך גדול עד מאוד אשר הוא ואך הוא היה רשאי להגביה את ידיו גם למעלה מהציץ ולא כן כהנים הגדולים שלאחריו. שם הקדוש שבציץ שנכתב עליו קדושתו יותר מערך השראת השכינה שלמעלה מקשרי אצבעותיהם, זה הוא טעמא דרבנן שכה"ג אינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. – ובמקואות (פ"ז מ"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות כו', רי"א אם היה רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דרבנן לא ס"ל גוד אחית ור' יהודה ס"ל גוד אחית (ואולי גם גוד אסיק) כמבואר בחגיגה יט' יעו"ש, י"ל בטעם פלוגתתם בציץ דאזדי לשיטתם דר"י ס"ל כיון דעיקר חיבר היד הוא למטה מהציץ לא איכפת לן בהגבהת היד דשדיא נופו שאר היד בתר עיקרו המחובר בגוף בכח גוד אחית והוה כל היד כלמטה מן הציץ ורבנן לטעמייהו דלא ס"ל גוד אחית לזאת ס"ל דכה"ג לא יגביה את ידיו למעלה מן הציץ וכמובן.
ובישוב דברי הראב"ד ז"ל י"ל לאמרם ז"ל (שבת קט"ז) מצילין תיק הספר עם הספר והמחובר לטהור טהור (כלים פי"ב ב"ק צב') כיון דשם ה' נקרא על האדם בתפילין שבראש (ברכות ה' ומוחין דקדושה שבתפילין המה בראש כידוע מכתבי האר"י ז״ל) לזאת נרים ראש במעלה וקדושה עד שאין קפידא גם בזמן שאין התפלה עליו בזה אשר הראש למעלה מתפלה של יד (ואין להאריך בהסבר הדבר כי מובן מעצמו לחכם ומשכיל על דבר). וזה ליישב דברי רבינו הראב"ד ז"ל. אמנם לולי דבריהם ז"ל הייתי אומר בעניי, למש"כ בספרי חידושי בן יאיר בחי' ליומא ז' דק"ו להס"ה שבתפילין מציץ גם להסוברים דהוא ק"ו גמור והוא מה"ת אינו אלא מסייג וגזירה שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש, כי מצינו דגם התורה עשתה סייג לדבריה. (וכמבואר ממש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז סק"א, ונראה דהרשב"א כו' ובפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללות ח"א אות ס"ז יעו"ש) יעו"ש באריכות. גם הכא באיסורא שלא יגביה הכה"ג ידיו למעלה מן הציץ אם הוא מן התורה או יותר נראה שאינו אלא רק מדרבנן (וראיית ר' יהודא מהקרא הוא דכיון דמבואר ההיתר בקרא אין כח ביד חכמים לאסרו כשיטת הט"ז באו"ח ויו"ד שם. ורבנן ס"ל דמ"מ יש כח ביד חז"ל לגזור ולאסור כאשר רבים חולקים בזה על הט"ז, ולפ"ז כללא של הט"ז בפלוגתא דר"י ורבנן שנויה) הוא בתור גזירה וסייג להזהר בקדושת הציץ אשר שם הקדוש והנכבד נכתב עליו, וכאשר אמרו חז"ל אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ יכולין לעמוד בה ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. לזאת אך בציץ שהוא רק לכה"ג ולפרקים. (יעיון ירושלמי יומא פ"א ה' ב' ופ"ב דחגיגה ה' ד') הוא באפשרת להזהר שלא יגביה ידיו למעלה מן הציץ, משא"כ בתפילין המסורה לכל אדם. וחיוב מצוות עשה בכל יום ועוד מצוה בכל היום. (כעין זה בתר"י ז"ל בפ"ג דברכות בד"ה ויש לשאול במש"כ אבל כשעומד ביראה כו' ואין דעתו עליהם ממש לא נקרא זה הס"ה. דאלת"ה האיך יוכל האדם להניח תפילין כל היום כו' יעו"ש) אין זה באפשרות חק האנושי להזהר בזה. בהגבהת היד למעלה מהראש. ובכגון דא אמרינן כי לא נתנה התורה למלאכי השרת, ומיושב דיוקי ב' ג' ד' ה'.
השתוות הלשון הלא מצינו כמה פעמים כי יש לו משפט קדומה ולזאת כה תברכו שנאמר לרבים ילפי' מן ואלה יעמדו לברך את העם ג"כ לרבים ולא מן ואכלת ושבעת וברכת שנאמרה בלשון יחיד ולכל יחיד וי"ל עוד לאמרם ז"ל בירושלמי פ"ק דתרומה, אבא בר אבין אמר חד חסיד שאיל לאליהו הנביא שכור מהו שיברך, א"ל ואכלת ושבעת אפי' מדומדם כו'. ובזוה"ק תרומה (קנב ע"ב) פתח ר' חזקיה וגו' ואכלת ושבעת מהכא דשכור שרי ליה לברכא ברכתא דמזונא. מה דלית הכי בצלותא כו. בב"מ שכור שרי ליה לברכא ברכת מזונא משמע מהאי קרא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת כו' ושבעת זה שתיה דהא שבעא בחמרא הוא רוי כו' וברכת את כו' דברכת מזונא איצטרך חדוה ושבעא כו' והובא להלכה בטוש"ע או"ח סי' קפ"ה יעו"ש. ובנשיאת כפים הלא גם שתוי לא ישא את כפיו (תענית כ"ו טוש"ע קכ"ח) לזאת לא נלמד מן וברכת דבהמ"ז אשר לא דמי ליה אך מן לברך את התם בלה"ק. ויען כי בכאן יש גם סברא לאמור דעדיף בכל לשון למען יבינו גם העם אשר אינם יודעים בלה"ק. אך דגז״ש לרבנן או כה לר"י בא ללמד דווקא בלה"ק לזאת לא בא כאן מלת אפילו משא"כ עמידה דבוודאי יש לו מעלה על ישיבה, אך דהוי אמינא דגם בישיבה שרי יש מקום למלת אפילו בזה, ומיושב דיוקי ו' ח'.
ובישוב קושית התוס' לשיטת רשי' ז״ל י"ל למאי דאמר"י במגלה ג' ע"א אר"י בו' מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה כו', ל"ק הא דרבים הא דיחיד, ופירש"י ז״ל דהתם כל ישראל הוו וכן בפיר"ח ז״ל ת"ת דכל ישראל ולפיכך חמור מעבודה, הרי דכל ישראל ביחד עדיף מרבים דצבור, ולזאת גבי וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שהיה כל ישראל ביחד במחנה, ואצל המשכן, נגד עבודת צבור דתמיד בכל הימים שלא היה כל ישראל, כרבים נגד יחיד יחשב ושלא לאמור כי אגב שיטפיה נקט ניחא יותר לפרש בלישנא דר"י. באמרו עבודת צבור הכוונה על כלל כל צבור של ישראל וא"ש פירש"י ז"ל ומיושב קושית התוס' שהוא דיוק ז'.
קושית הרש"ש לדידי לק"מ, כי בת"כ אך מכפילת האזהרה שנאמר ל״ת את שם וגו' והוכפל עוד ולא תשבעו בשמי, מזה בא הלימוד דאתי לרבות כל הכנויין, אבל כל עוד דליכא הוכחה ושמו את שמי בסתמא מורה על שם המיוחד ית"ש. ויש בזה עוד הסבר טעמא דסבא קדישא, זוה"ק משפטים צ"ו) באמרו שם על הקרא של מלך א' על גוים, בזה"ל:
ת"ח כל שמהן וכל כנויין דשמהן דאית ליה לקוב"ה, כלהון מתפשטן לאורחייהו וכלהו מתלבשין אלין באלין וכלהו מתפלגין לאורחין ושבילין ידיען בר שמא יחידאה, בריר מכל שאר שמהן דאחסין (לעלמא) לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין, והוא י' וגו' דכתיב כי חלק ה' עמו וכתיב ואתם הדבקים בה' בשמא דא ממש, יתיר מכל שאר שמהן כו' עכ"ל יעו"ש והוא הנאמר שמע ישראל י' א' י' אחד כי שם הוי"ה ב"ה וב"ש שהוא שמא יחידאה. הוא ית"ש י' אלקינו כי חלק ה' עמו, וזה ושמו את שמי המיוחד אך על בני ישראל שהוא שם המפורש הנכבד והנורא ית"ש. ועי"ז אשר במקדש מברכין בשם המפורש יביא ההבדל בין מדינה למקדש כי במדינה נגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן, לזאת דווקא אחר תניא לנשיאת כפים נאמר ותניא אידך בשם המפורש בואו הנוסף ומחובר כי משולבין המה בפרט זה של שיעור הגבהת הידים אשר במקדש למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרו אצבעותיהם. ומיושב דיוקי ט' י'.
והנה התוס' בד"ה לשנים קורא כהנים כ' בירושלמי פ' א"ע אר"ח צריך שיהי' החזן ישראל. רנב"י אומר אם היה כהן אחד אומר כהן. שנים אומר כהנים. אר"ח אפי' כהן קורא כהנים שאין קורא כהנים אלא לאותו השבט ע"כ. ורש"י ז"ל בד"ה קורא ובד"ה משלהם תהא פי' על קריאה זו לכהנים לשון אזהרה. אשר לישנא דאזהרה יבוא ברוב פעמים לגדול העומד בראש ומזהיר את העם (כביחזקאל ל"ג ועוד בכמ"ד) ולפ"ז נאמר כי אביי ס"ל דכהנים לא קאי על השבט, אך להכהנים העומדים בביה"מ על הדוכן אשר רוב פעמים החזן שהוא ש"ץ עומד במעלה יותר מהכהנים כי כמה דברים נאמרו בש"ס וש"ע ליורד לפני התיבה, ולאו לכל אדם מסורה, משא"כ בכהן אם אינו רק מהפסולים לדוכן הלא כהן הוא לברך ב"כ, לזאת החזן גם כשהוא ישראל יכול להזהירם לברך. ולשיטתו שאין אומר כהנים להשבט אלא להעולים על הדוכן, סובב והולך לאמור כי דווקא לשנים קורא כהנים שנאמר אמור להם לשנים. ורב חסדא בזה לשיטתו בירושלמי שאין קורא כהנים אלא לאותו שבט אמר דנקטי' דאין ישראל קורא כהן כי להזהיר את השבט אמורה אך משלהם תהא להזהיר אחיו הכהנים. (ולפ"ז הני תרי מימרות דר"ח דבירושלמי ג"כ מתרי ר"ח נאמרו וכנ"ל בשם הכה"ג) ולישנא דתלמודא הכי מתפרש אמר אביי נקטי' כו' ולאחד אינו קורא כהן כו' יען כי האמורה אך לכהנים שבבה"מד, ואמר ר"ח נקטי' כו', ואין ישראל קורא כהן כו' דס"ל דהקרי' להשבט כלומר דלא כאביי. ולשיטתו גם לאחד קורא כהן והני תרי נקטינן סתרי הדדי. (ולכך נאמר, ואמר ר"ח עם ו' המוסיף ומחלקת כלומר דמדר"ח נשמע דלא כאביי) הלכתא כוותיה דאביי. (לפיכך מאמרו קדום) ומזה הוכרח לאמור ולית הלכתא כוותיה דר"ח וכמובן ומיושב דיוק י"ב.
ועתה למסקנא דלית ה' כר"ח י"ל כי דרשת הרמב״ם ז"ל כמבוארת בסוגיא, כי מלישנא דר"ח שאמר נקטי כו' ואין ישראל קורא כהנים, שנאמר אמור להם, אמירה משלהם תהא, אז ואך אז אמרי' דכהן דווקא הוא הקורא, כשמוציאין הקרא מפשוטו. ודרשי' את אמור להם אמורה משלהם תהא אמנם לפשוטו יתפרש אמור להם, מכלל שאין המקרא מהם, אך ישראל יהא המקרא. וכיון דלית ה' כר"ח ממילא יתפרש הקרא כפשוטו. ומפשטות לשון הסוגיא הוציא הרמב"ם ז״ל את דרשתו כדרכו וכיון שאין כאן דרשה מיוחדת לזה אך מפשטות הקרא אמר"י דזה רק לכתחילה, ולא לעיכובא וכמש"כ הכ"מ ז"ל ובדרך רמז י"ל כה תברכו את בני ישראל אמור להם, לדרוש סמוכין לכתחילה ״ישראל אמור״ ובדיעבד אמור להם, גם כהן שהוא במספר ״להם״ משלהם תהא, וישראל מבואר בקרא כי לו משפט קדומה להשתדל לכתחילה) ויש להסביר הדבר שהוא כעין דאמרי' בברכות (מ"ט נ) אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל ותניא בין שאומר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו בכך, והנקדנין תופסין אותו על כך על שהוציא א"ע מן הכלל כפירש"י ז"ל שם כן נאמר גם הכא כהן המקרא כהנים או שאו ידיכם קודש או אמרו נראה כמוציא א"ע מן כלל כהנים, אך לאחרים אומר לברך לזאת יהיה לכתחילה המקרא ישראל ובדיעבד גם כהן יוכל להקרות כאשר גם בברכו שפיר דמי, אך נברך עדיף ומשתדלין לכתחלה שיהא המקרא ישראל ומיושב דיוק י"ג וא"ש בס"ד.
ולהלכה הלא בש"ע או"ח קכ"ח סעיף י"ז דאם הוא אחד אינו קורא לו אלא הוא בעצמו מחזיר פניו. ולתוס' מנחות הובא במג"א ז"ל שם סקט"ז ולפר"ח כ"ה גם דעת ר"פ ז"ל שהובא בטור שם ריש הסימן דאינו עולה אך מדרבנן. והאריך בזה הב"ח וט"ז שם בסק"ג. ולב"ח אם קורא לכהן אחד עובר, והט"ז חולק וס"ל כדעת הטור, דגם אם אין קוראין אותו מחיוב לעלות מה"ת ועובר כשאינו עולה, גם בלא נקרא כיון שאין עליו חיוב הקריאה. וכ"כ הפר"ח שם סק"ט ודעתו דחייב לעלות מדאורייתא וחולק על הכנה"ג שכ' בשם י"א דאחד אינו מברך וגם אדרבנן מברכי', ובכ"ז האריכו הפוסקים קמאי ובתראי יעו"ש בפמ"ג. ובעט״ז שם כ' דהמנהג לקרוא גם ביחיד. ובספר ארחות חיים שם בשם פיסקי הלכות מהריקאנטי סי' לח' ושו"ת מהרי"א אסאד סי' מב' דבכהן אחד נמי קורין אותו בשם כהנים יעו"ש. אמנם מכל זה נתבאר כי טוב ונכון להדר בכל מה דאפשר שיעלו לדוכן שני כהנים כדי שיהיה הקריאה – להסוברים שהוא מה"ת או בדרך אסמכתא מדרבנן – של כהנים וקיום המ"ע בוודאי מה"ת לכל הדיעות. וכל הנזהר הרי זה משובח בברכות.
והנה ז״ל הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' תפלה ה' יא' אין ברכת כהנים נאמרת בכ"מ אלא בלה"ק שנאמר כה תברכו אב"י כך למדו מפי השמועה, ממשה רבינו ע"ה, כ"ת בעמידה, כ"ת בנ"כ, כ"ת בלה"ק, כ"ת פנים כנגד פנים, כ"ת בקול רם, כ"ת בשם המפורש, והוא שיהא במקדש כמו שאמרנו עכ"ל. ויש מהדיוק להידוע כי דרכו בכ"מ לשמור ולדבר כלשון וסדר התלמוד, וכאן שינה מסדר השנוי בגמרא, וכנ"ל ונראה כי מה שהקדים פכ״פ וקול רם, לכ"ת בשם המפורש אם כי בגמרא כ"ת בשם המפ' קדום יען כי רצה לסיים והוא שיהא במקדש אשר זה נאמר אך על דסמך ליה בשם המפורש (וכמש"כ בנו"ב מהד"ק סי' ה' יעו"ש) ונתן משפט קדומה, לכל אלו שהם בכל מקום, ושמר את הסדר, כאשר יבא הכהן על הדוכן, אשר בראשית יעמוד, שהוא כ"ת בעמידה, ולאחריו ישא כפיו, אשר הוא כ"ת בנ"כ, ואח"כ אומר הברכה, שצריכין לזאת ההלכה, כ"ת בלה"ק וטעמא בעי מה דבגמ' הקדים הלימוד דכ"ת בלה"ק ונראה יען דתלמודא מפרש בראשית מה ששנוי במשנה, דברכת כהנים נאמרת אך בלה"ק, לזאת בא הלימוד דכ"ת בלה"ק בראשונה, ומיושב דיוק י"א בסדר הגמ' ולשון הרמב"ם ז"ל.
ובדרך אגדה נראה בסדר זה, הנאמר בגמ' בדיוק, לרמז לשבעה ימי הבנין אשר המה ז' רועי עולם, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן יוסף, דוד. כי מקור החיים לברכת כהנים המה י"ג תיקוני דיקנא קדישא, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, הנרמז בזקן אהרן כהן גדול הראשין וזה שאח"ל (חולין כ"ד) נתמלא זקנו ראוי לנשיאת כפים ונאמר אתה בהן לעולם על דברתי מלכי צדק ואחז"ל (נדרים ל"ב) כי הקב"ה עשאו לאברהם אבינו כהן שנאמר לו כה יהיה זרעך, שירש הברכה לכה תברכו, כאשר האיר בזה עינינו דודינו ז' הברית כהנת עולם ז"ל במאמר כה תברכו יעיון שם דברי א' חיים העומדים ברומו של עולם, ונאמר והיה ברכה הברכות מסורות לך (ב"ר ל"ט) וביום הראשון שנאמר יהיה אור זה אורו של אברהם כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ב) אשר יומם יצוה ה' חסדו. חסד לאברהם, יומם דכליל כל יומין (זוה"ק בלק קצ"א) וז"ש ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל, ר"ת לברך ברכת כהנים, ובימים הראשונים ימי הבריאה אשר עם שבת קודש חצבה עמודיה שבעה, הוא היה זקן הראשון אשר בא בהם וזה כה תברכו בלה"ק הרומז לאברהם כנאמר בספר יצירה וכיון שבא אברהם אבינו והביט וראה כו' והאמין בה' וגו' וכרת לו ברית וגו' ובין עשר אצבעות ידיו, והוא הלשון' קשר עשרים ושתים אותיות שבלשונו' והקב"ה גלה לו הסוד כו' שהוא לשון הקודש, כ"ת בעמידה, מדתו של יצחק עבודה שהוא בעמידה, ונאמר רומה ה' בעוזך נשירה ונזמרה גבורתך, כי פחד יצחק והגבורות בעמידתם בקומתן לשרשן המה שורש הרחמים והשמחה אשר ע"י גבורתך נשירה ונזמרה. כ"ת בנשיאת כפים להידוע כי אברהם ויצחק המה שני זרועות עולם, יד הגדולה ויד החזקה. ויעקב המכריע במדת התפארת ברית התיכון הוא יד הרמה, וכנאמר ובני ישראל דייקא יוצאים ביד רמה שהוא נשיאת כפים. כ"ת בשם המפורש, בביהמ"ק מקום המיוחד להשראת שכינה הקדושה. מדתו של משה רבינו אשר שכינה מדברת מתוך גרונו ונאמר לו ואתה פה עמוד עמדי וכאמרם ז"ל וכבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו' אליו דייקא ונאמר וארא אל אברהם וגו' כי שם המפורש שהוא שם המיוחד אליו נודע בראשונה כ"ת גם לנשים גרים ועבדים משוחררים אמור לכולהו מדתו של אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב אח הבריות ומקרבן לתורה לכל המדרגות, וכדאיתא באבות דר"נ פי"ב יעו"ש. כ"ת פנים נגר פנים מדתו של יוסף הצדיק שנאמר ויכלכל יוסף את אביו וגו' לחם לפי הטף אשר חז"ל דייקו מלת הטף. ויל"פ עוד לאמרם ז"ל (ירושלמי פ"ק דערלה ה' ג') דאכיל מן תבריה בהית מסתכלת ביה. לזאת בראשית נאמר כי נבהלו מפניו לאחר שראו אשר עתה יהיה הוא המשביר להם, ויוסף הצדיק במדת טובו אמר להם גשו נא חלי וגו' כי למחיה שלחני א' לפניכם ומידכם היתה לי כל זה וכלכל אותם בדרך כאלו הוא המקבל מהם. (כאמרם ז"ל יותר וכו') וזה לחם לפי הטף כאשר בטף לא שייך בושת כן באופן זה כלכל חותם, אשר היה יכול היות פנים נגד פנים וזה בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כי עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון, חושבנא דיוסף, פנים נגד פנים. כ"ת בקול רם, זה קולו של מלכות ב״ת דוד שנאמר וכסאו כשמש נגדי שיהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעתים. כסא רם ונשא. ומשיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו ימחה ויכרות כל זרעו של עמלק שהוא במספר רם. ואליהו הנביא זה פינחס מזרעו של יוסף, שטנו של עשו יבוא (שלום במספר עשי לבטלו) לעשות שלים בעולם בכח של וקול רם שהוא במספר שלום שמו של הקב"ה (שבת י') וזה הנרמז באמרם ז"ל בירושלמי כחן הביאו הטור בסי' קכ"ח שיהיה קולו של הקב"ה משתמע בקולו, וזה קול השביעית משבעה הקולות מדת מלכות של יום שבת קודש מלכתא. כלי המחזיק ברכה מכל השבעה קולות ז' ימי הבנין וחיתם בשלום מספר של קול רמ. והוא הנאמר (ישעיה מ') על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, בקול רם למבשר טוב ומשמיע שלים. לנחמת ציון וירושלים באור פני מלך חיים. והמשכיל יבין אור הגנוז בלשון חול אשר המה דברי א' חיים.
שם אמר ר' יהושע בן לוי (צ"ח ע"ב) מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים כו' כו' באלו ח' מימרות דריב"ל יש מהדיוק ט"ו דיוקים. א.) מנין כו' שנאמר ושמו את שמי על בנ"י ואני אבויכם, איך מוכח מקרא זה כי הקב"ה מתאוה לב"כ יעיון פירש"י מהרש"א ובעיון יעקב ז"ל מש"כ בישוב זה. ב.) ואריב"ל כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך שנאמר ואברכה מברכיך, הלא לר"מ (בקידושין ס"א וכמ"ד) לא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן או להיפוך וכ"ת דריב"ל לא ס"ל כר"מ זה דוחק לאמור לדעת הבה"ג שאלתות ורבינו משה גאון ר"ש בר א' רמב"ם תוס' ורא"ש ריא"ז כי חנם וגו' בעל כנף עיטור ומאור ז"ל ועוד פוסקים דפסקו כר"מ (יעיון טוש"ע אה"ע ל"ח חו"מ סי' רמ"א כי לספיקא דדינא יחשב) כי ריב"ל מבתראי דקיי"ל כוותיה גם נגד ר' יוחנן יחלוק על זה והוי כעין קשיא הלכתא אהלכתא. ג.) ואריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כו' וברמב"ם ז״ל וש"ע שם סעי' ב' אע"פ שביטל מצוה עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה, להבין זה כיון דריב"ל אמר עובר בשלשה מאין יצא להם לאמור שהיא אחת כשלשה. ד.) בתוס' ד"ה כל כהן כו' כ' ירושלמי במס' נזיר פכ"ג מהו שיטמא אדם לנ"כ, אחוי כו' בשם ר' אחא מטמא כהן לנ"כ שמע ר"א ואמר אנא לא אמרי לי כלום חזר כו' דאר"י בר פזי בשם ר"א כל כהן שעומד בביהכ"נ כו' עובר בעשה וסבר למימר שמצות עשה דוחה למצות ל״ת כו' והקשה המה"פ שם בפ"ז דנזיר היא דאמאי לא קפשיט מהא דת"ר (ב"מ ל') והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' היה כהן והוא בבית הקברות כו' דעשה דהשבת אבידה לא דחי עשה ול"ת דטומאה יעו"ש. ה.) אמר אנא לא אמרית ליה אייתונה ואנא מלקי ליה ופי' המהרש"ל ז"ל בח"ש פי' הביאו לידי מי שמטמא לנ"כ ואלקה אותו, ובהגהות הרש"ש ציין להק"ע מה שפי' ודלא כרש"ל יעו"ש, אבל הפירושים גם שניהם. ו.) לגי' הירושלמי שבתוס' ר' אבהו הוה יתיב כו' והוי תמן מיתנא ואתא עוניתא דנ"כ ולא שאלין ליה אתא עונתא דמיצליא ושאלין ליה (צ"ע וגו' זו הלא עונתא דמיצליא קדים לעונתא דנ"כ) אמר להון כו' הוה כל חד וחד מנהון משמט גרמיה וערק, לידע טעם השואלים שלא שאלו על נ"כ אך על מיצליא וגם השמטתם חד חד ולא כולם כאחד נראה דנעשה בכוונה לרמז מה – גי' הירושלמי שהובא בח"ש אתא עינתא דמיכליא ושאלין ליה כו' בוודאי דצריך ביאור. ז.) ואריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגו' ופירש"י ז"ל קודם שיסיים ש"ך רצה צריך לעלות על הדוכן, ובטוש"ע שם סעי' ח' הלשון כשמתחיל ש"ץ רצה כו' ואם לא עקר רגליו ה אשר לכתחלה צריך לעקור ברצה וכמש"כ שם הפרה ופמ"ג בא"א סק"י למה לא נאמר גם בלשון ריב"ל רצה אך תפס לישנא דעבודה וזה טעמא בעי. ח.) ארבעה המה המאמרים דריב"ל לענין נ"כ הסמוכים לדרשם שיהיו גם משולבים. ט.) דאריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר כי טוב עין הוא יבורך וגו' לבאר, וסמיכתו להמאמר דעקירת הרגלים בעבודה. י.)
ואריב"ל מנין שאפי' עופות מכירין בצרי עין שנאמר ועיון פירש"י מהרש"א ועיון יעקב ז"ל שעמדו בזה ופירושם. יא) ואריב"ל כל הנהנה מצ"ע עובר בלאו שנאמר אל תלחם את את לחם רע עין וגו' רנב"י עובר בשני לאוין אל תלחם ואל תתאו. לבאר טעם פלוגתתם רעיון בעיון יעקב ז"ל. י"ב.) ואריב"ל אין ע"ע באה אלא בשביל צרי עין שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה כו' והקשה המהרש"א זיל בח"א מאי מייתי מהכא הא אדרבה אנו זקני בי"ד אמרו שלא בא לידם כו' ולא היו צ"ע לגביה כו' יעו"ש. י"ג.) בסוף הסוגיא (מ' ע"ב) ובמקדש ברכה אחת כו' וכל כך למה כו' להסביר אמרי קודש של וכל כך ולא נאמר טעמא מאי כלשון הרגיל בש"ס. י"ד.) לפי שאין כו' תיר כו' מנין שאין כו' שנאמר קומו וברכו וגו' מן העולם ועד העולם, איך מוכח מכאן שאין עונין אמן במקדש בשלמא בתענית (ט"ז) מביא הגמ' כל הקרא ויברכו וגו' אשר משם מוכח שפיר דעונין בשכמל"ו משא"כ הכא. ט"ו.) בפירש"י ז"ל ד"ה קומו כו' למגן אברהם וכן למחיה המתים ובברכות פי' להתחיל מחונן הדעת וכן כולם, (יעיון בהגהות רש"ש שעמד בזה) ובתענית פי' ברוך גואל ישראל.
וליישב ולבאר כל זה נלע"ד בס"ד. דהנה אם כי הוא הלכה ברורה באו"ח שם סעי' ג' אם עלה פעם אחת ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה מכל זאת אם עולה פעם שנית מברך כבמג"א שם סק"ג יעו"ש בפר"ח ופמ"ג דמ"מ מצוה קעביד וזה אות לאהבה כפי' ר"ח ורש"י ז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב) כדי לערבב כו' כשישמע ישראל מחבבין את המצות כו' פי' מיושב ומעומד בכפלים יעו"ש, ואומרים פעמים (ק"ש דקרבנות ודיוצר ביום ק"ש דערבית ושעל המטה בלילה ולכתבי האר"י ז"ל כולם צריכין זה לזה) יען כי הוא באהבה ועיקר המ"ע דנ"כ הלא הוא יוצא מן כה תברכו וכמש"כ הב"י ז"ל שם ד"ה כל כהן. וז"ל הרמב"ם כו' ה"ז כעובר על ג' עשה ונ' שטעמו משום דליכא בלשון ציווי אלא כה תברכו בלבד, איכא למימר דכי קאמר ריב"ל ה"ז עובר לאו דוקא אלא הרי זה כעובר ואין כאן חידוש אם הקב"ה רוצה בזה כי זה נחת רוח לפניו ית"ש אשר אמר ונעשה רצונו פ"י ישראל סגולתו לקיים כל התורה אשר אך היא למטה ולמעלה לאורה, אמנם לאחר כה תברכו עיקר המ"ע וכל ברכת כהנים של יברכך וגו' נאמר עוד הפעם ושמו את שמי וגו' הרומז כי גם לאחר שקיים המ"ע ועלה פ"א מ"מ ושמו את שמי וגו' כי עוד הפעם יעלה ויחשב למצוה ורצונו ית"ש לזה, מוכח מזה כי הקב"ה מתאוה לברכת כהנים כי הכפילות מורה על התשוקה והאהבה וכאמור ועל זה סובב והולך מאמר השני של ריב"ל כל כהן שמברך מתברך כו' כאשר פי' הענף יוסף בשם השבו"י ז"ל וז"ל. ק' איך ס"ד שאינו מברך כו' וי"ל הכוונה דק"ל דנקט מברכיך בלשון רבים ומקללך לשון יחיד אלא לומר שלא יאמר הכהן כבר נתברכו ישראל מפי כהנים אחרים וא"צ לברכתי או אם כבר ברכו בקהל אחד יאמר א"צ עוד לברכן פ"ב יום זה, ואשמעו"י שאם אינן מברכין כל פעמים שעולין לדוכן לא יתברך ומש"ה אמר מברכיך לשון רבים לומר שאין כהן נפטר בברכת חבירו או בברכת פ"א ביום כי כולם חייבים לברכם וכמה פעמים ביום עכ"ל. אשר לדבריי סמיכת המאמרים כאחד משולבים וכמובן ומיושב דיוק א.
שלשה שיטות המה בהא דאמרי' בשלהי שבועות העדות דבאיסורא גרידא גם לר"מ אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אשר ביארתי אותם באר היטב בעזהש"י בספרי חידושי בן יאיר בחי' לקידושין ס"א מן אות כ"ו עד אות ל' יעו"ש ובתוכם שיטת רבינו יום טוב ז"ל שהובא בתוס' שבועות שם דדווקא באיסור חמור כגון שתויי יין ופרועי ראש דהוא במיתה בידי שמים ושבועה אשר כל העולם נזדעזע כו' וכדומה בזה גם ר"מ אומר דאמרי' מכלל לאו הן או להיפוך יעו"ש, וידוע סברת הר"ן ז"ל בשלהי יומא בטעמא דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבלה כי הרבה איסורי קלים חמור מאיסור חמור. ולפ"ז חוט המשולש מן שלשה עשה יש להחשיבו ג"כ לאיסור חמור, ולזאת לאחר מימרא דריב"ל כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך שנאמר ואברכה מברכיך, ליישב הקושיא – לדעת הסוברים כן להלכה – הלא מכלל הן לאו לא אמרי' בא מאמר השני דריב"ל דכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה (ופי' השבו"י הוא רק להכניס גם אם עלה פ"א בכלל זה, אולם פשטות המאמר הלא נאמר על כהן שאינו מברך כלל וכמובן) אשר עי"ז נחשב כאיסור חמור דגם לר"מ אמרי' מכלל הן לאו ושפיר ילפי' דכהן שאינו מברך אין מתברך אדרבה... ודוקא כל כהן שמברך מתברך ומיושב דיוק ב.
והנה זה כלל גדול דבעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וכאן הלא בעת התחלה שמטמא הכהן עדיין לא קיים המ"ע עד אח"כ אשר הש"ץ קורא והכהן מברך ואומר ברכת כהנים ומאי הקשה הירושלמי (יעיון פ"ז י"ג אמנם נראה כי הירושלמי מיירי גם בטומאה דאורייתא וכמש"כ בשי"ק שם יעו"ש) אולם בעשה דגדול השלום. רבים. וחמור. ל"ב בעידנא כמבואר בתוס' ומפרשים בכמ"ד וגם כאן כיון דאיכא ג' עשה יחשב לעשה החמור דל"ב בעידנא ובזה מדיוק היטב אריכת לשון ציון התוס' כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה ולא בא בקצרה כל כהן שאינו עולה לדוכן כו' כדרכם בזה פעמים רבות, ולהאמור הלא זה אשר עובר בשלשה עשה היא עיקר והקדמה לאיבעיא וקושית הירושלמי שהביאו כי בזה יש ליישב גם קושית המה"פ דאמאי לא פשיט מכהן והוא בבית הקברות (ומה שתירץ שם דאפשר דאיבעיא היא רק היכי שהוא בביהכ"נ שהיא בשוא"ת יעו"ש שפיר כ' בדרך אפשר כי הלשון מורה דבכל ענין נשאל האיבעיא ועוד דעל גוף החילוק דבין קום ועשה לשוא"ת בזה יש לפקפק וכמובן) כי ס"ד דאיבעיא הוה דשאני בהשבת אבידה דאין שם אך עשה אחת משא"כ בנ"כ דאיכא שלשה עשה י"ל דדחי עול"ת דט' וכמש"כ זאת הסברא הפמ"ג שם במ"ז סק"ג יעו"ש – ולמסקנת הירושלמי דמ"מ לא דחי יען דט' עול"ת הלא ידוע פלוגתת הראשונים בזה באיכא עול"ת אשר אין עשה דוחה אותם כי י"א דגם הלאו אלים ואינו נדחה ולוקה (יעיון תוס' שלהי חולין ובמפרשים והדברים עתיקים וידועים) ולשיטתם פי' המהרש"ל ז"ל ואלקה אותו מלקות ממש על שעבר על הלאו, ולהסוברים דמ"מ הלאו נדחה ואין כאן מקום מלקות דאורייתא צריכין לפרש כפי' הק"ע והכוונה על מלקות מרדות וכעין זה בירושלמי פ"ב דיבמות ופ"ג דקידושין שמת ר' חגי אמר ייתי אייתוניה דילקי אשר כוון על מכת מרדות, וכאשר ביארתי בספרי שו"ת ח"ב סי' ל"ט וציינתי שם לב"י ב"ח ז"ל בחו"מ סס"א פירושם במרדכי פ' הזהב ולגיטין י"ט ולב"ר פ' ז' מש"כ שם המתנת כהונה, ולש"ך חו"מ מ"ה סק"ז, ולתומים ונתיבות שהחזיקו בגי' הסמ"ע ולטור אה"ע סי' ק"ל יעו"ש – והשואלין לא שאלו על נ"כ אך על צלותא, י"ל בדעתם דסברו דנ"כ דחי את הט' יפן דהיא דאורייתא ועשה דרבים כי א"א לנ"כ בלא פשרה (יעיון שיירי קרבן שם ד"ה וסבר מימר) משא"כ בצלותא אם כי מצוה רבה להתפלל בציבור אולם כל זה אך מדרבנן ואפשר להתפלל גם ביחיד (ובגיטין ל"ח דאמרי' עשה דרבים שאני הלא הרא"ש ועוד ראשונים ז"ל פי' לענין פ' זכור דאורייתא וא"א בלא עשרה) לזאת כדשמעון כן כו' הוה כל חד וחד מנהון שמט גרמיה כו' כלומר לרמז לרבם דעתם דס"ל דשאני צלותא דנדון כחד חד ולא כמ"ע דרבים ידעתי כי קשה להעמיס פי' זה בפשטות לשון הירושלמי וגם כל המפרשים לא פי' בסגנון זה מ"מ לא נמנעתי מלכתבו בדרך אפשר ולגירסת הירושלמי עונתא דמיכלא אתא ושאלון ליה, יש לרמז בזה דברי רבותינו הב"י וד"מ ז"ל בסי' קכ"ח ס"ק כ"א הטעם שאין נושאין כפים באלו המדינות בכל יום מפני שטרודין במחייתן כו' כ"א הלחם כו' דבר יום ביומו והם טרודין למחייתן כו' לזאת מברכין אך ביו"ט בשמחה כו' יעו"ש וברמ"א ז"ל שם סעי' מ"ד נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפים אלא ביו"ט משום שאז שרויים בשמחת יו"ט וטוב לב הוא יברך (וזה טוב עין הוא יבורך, יברך מי שהוא נותן מלחמו לדל ולא שהוא טרוד במחייתו ורומז למנהגינו ביו"ט אשר אז חיובא יותר לשמח לב עניים משבת קודש כבזוה"ק יתרו פ"ח) משא"כ בשאר ימים אפילו בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפי' ביו"ט אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מביהכ"נ וישמחו בשמחת יו"ט עכ"ל. והוא כששמעו כי ר"א כעס עליהם דבמצוות נ"כ היה פשוט להם שאינו דוחה את הטומאה ועל האכילה שאלו רמזו לו להניח דעתו בהשמטתם חד חד למחייתם ורכילתם כי זאת הסבה של טרדת מחייתם כי רב הוא מחפשין עילה להפטר מנ"כ אשר צריכין לברך בשמחת הלב וכל זה בדרך רמז, אשר ליכא מידי דלא רמיזי בדברי חכמינו זכרונם לברכה והטעם דלא דחי העשה משולשת דנ"כ העול"ת דט' נלמד מסמיכת המאמר דריב"ל דכל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והוי כה דאמרי' בכתובות מ' אי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה ולזאת אין בכח העשה לדחות הל"ת יעו"ש בתוס' ומפרשים. ה"נ כיון שאינו עוקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה – וגם יכול לצאת מביהכ"נ – ואז עדיין לא עקר העשה ולאח"כ הלא אנוס הוא עפ"י חז"ל שאמרו (דנראה דזה אך מדרבנן אשר בכחם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת יעיון א"ר סי' קכ"ח ס"ק ט"ז ובמג"א ז"ל שם וצ"ע) שוב לא יעלה אם כי בזאת העשה דנ"כ בה שלישיה מ"מ אין בכחה לדחות העול"ת ולהשוות הירושלמי עם בבלי אשר ריב"ל אמר כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה ובירושלמי נאמר אך שעובר בעשה יצא לו להרמב"ם ז"ל לאמור בכף הדמיון כעובר בג' עשה ומיושב דיוקי ג. ד. ה. ו. וכמובן.
העיקר בקיום המ"ע של נ"כ ושיהיה בכחה לברך ולהתברך הוא כי הכהן יאמין באמת ולידע כי היא עבודה לאבינו שבשמים ית"ש אשר אז בעוקר רגליו בכוונה לעבודה לה' בכח זה על כפים. ברכת שמים, לברך ולהתברך בכפלים. ובא בסמוכין המאמר דריב"ל דאין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל א"ת יבורך אלא יברך, אשר יל"פ לאמרם ז"ל בריש ב"ב המפייסו בי"א ברכות ויען כי לא יחשוב האדם אם לא יתן לעני אז החיוב לפחות לפייסו בדברים אולם כשיתן הלא יצא י"ח בנתינה אמנם האמת הוא כי טובים השנים מן האחד בנתינה וגם בפיוס דברים וזה טוב עין הוא יבורך כי – יתפרש בלשון אם כלומר אם כי נתן מלחמו לדל מ"מ טוב עין יברך עוד בדברים וידוע כי טוב עין רומז ליעקב אבינו לשנותיו קמ"ז במספר טוב עין אשר אחז"ל כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה ולזאת י"ז שנים במספר טוב האחרונים חיים של שלוה עשו גם את ק"ל שנים במספר עין שהיו מעט ורעים לטובים ולהיות כולם של חיים (אוה"ח פ' ויחי) ונאמר וישא יעקב את רגליו ואחז"ל כי נשא לבו את רגליו הרומז לעקירת הרגלים בעבודה ולברך בעינא ולבא טבא את ישראל באהבה (מספר אחד הרומז לישראל ובניו שהוא כה תברכו את בני ישראל ובך יבורך ישראל כ"ב עם תנ"ך המה כה כמבואר בכתבי האר"י ז"ל) ונתיישב דיוקי ז' ח' ט'
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין של צרי עין לבטלם וכאמרם ז"ל (ברכות כ') אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף וגו' ועוף יעופף על הארץ פי' בזוה"ק דעוף זה יוסף אשר המה במספר השוה, וזה ועוף השמים יוליך את הקול כי יעקב נקרא שמים כמש"כ בזוה"ק אשר שם אש ומים כבפ"ק דחגיגה של יצחק ואברהם הנכללים במדת יעקב ואלה תולדות יעקב יוסף בדיוקנא וקולו אשר עוף השמים יוליך את הקול קול יעקב שנקרא טוב עין ונאמר אמרו לצדיק כי טיב זה יוסף הצדיק אשר במדת טובו גדול כחו לבטל את הכעס שהו במספר השוה עם הכנף כמש"כ בכתבי האר"י ז"ל לכוון בפ' ויאמר באמרו הכנף לתקן כעס יעו"ש וזה נרמז בקרא כי חנם מזורה הרשת בעיני כל הרומז ליוסף שנאמר בו עלי עין ונקרא כל כידוע, והיה בעל כנף לבטל כעס במדת טובו ומכיר בצרי עין לבטלם עם עינא טבא שפירא וקדישא דיליה וכח זה גם באלו המיוחסים לזרעא דיוסף כלומר אשר קדושתו מרחף עליהם והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גזילה וכ"ה בחו"מ סי' שנ"ט דלא תחמוד ולא תתאוה נמנה לשני לאוין, אך לא תתאוה עובר גם בלב ולא תחמוד דווקא בעשה מעשה יעו"ש, והסמ"ג חולק וס"ל דגם לא תתאוה בקו המשוה עם לא תחמוד ואינו עובר רק כשעושה מעשה וגם שניהם ללאו אחד נמנו (יעיון נתיבות באות קנ"ח על הסמ"ק שחתר לצדד גם לרמב"ם ז"ל לכוללם כאחד) והוא הנאמר גם כאן אשר אל תלחם את לחם רע עין שהוא במעשה לכ"ע נמנה ללאו אך ואל תתאו שהוא גם במחשבה ריב"ל דאמר דעובר אך בלאו אחד הוא כשיטת הסמ"ג ורנב"י (ויל"פ דרנב"י אומר כי ריב"ל אמר דעובר בשני לאוין) דמונה לשני לאוין הוא כשיטת הרמב"ם וטוש"ע וכדקיי"ל (יעיון בחינוך מ' ל"ח באריכות מזה) ויהיה גם מכאן סעד לשיטתם וכדאמרן.
חז"ל דייקו במזונות לאמור לא בא לידינו, כי החיוב דמזונות הוא רק בעת בוא העני לידיו, וכנאמר והשענו תחת העץ אצלי ואז ואקחה פת לחם וגו', ובלויה לאמור לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. אולי אם רואה רק אורחים הולכים בדרך ג"כ חל עליו חובת המצוה של לויה, ובסמ"ע סי' תכ"ד סקי"א כ' בשם הרמב״ם ז"ל דגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה ולווייתן יותר מהכנסתם יעו"ש וידוע אמרם ז"ל כי יוסף נפטר מאביו בזאת הפרשה של עגלה ערופה אולם מעגלה ערופה ממש שמר השי"ת אותם וישראל זכה לאמור עוד יוסף בני חי על זה רמזו חז"ל לאמור הטעם כי אין ע"ע בא אלא על צרי עין. וישראל סבא קדישא עם יוסף הצדיק בטלו את הצרי עין בכחם של טובי עין וכמובן, ונתיישב דיוקי י. יא. יב.
והנה בפירש"י ז"ל ויקרא בשם חז"ל כי הפסקות משמשות לתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ולפ"ז מהראוי היה לאמור שלשה ברכות ולהפסיק בין ברכה לברכה שיהיה זמן מה להתבונן בכוונות הברכות אשר רבים וגדולים המה, וזה דקמקשה תלמודא וכל כך לאמור כולם כאחד למה – והמהרש"א ז"ל בח"א כ' וז"ל לפי דעת המקובלים מלת אמן כו' הוא מחבר ומצרף שם הקרי והכתיב, דהיינו שם אדני ושם הוי"ה במספר צ"א כמנין אמן והיינו בגבולין שאינו נקרא רק בשם אדני צריך לכוין גם לשם הכתיב בצירוף במלת אמן כו' אבל במקדש שהקרי והכתיבה בשם הוי"ה אין כאן צירוף אמן, אבל אומר שם על כל ברכה תהלה דהיינו ברכה ברכו את ה' מן העולם וגו' ותהלה דהיינו בשכמל"ו להורות על כוונה זו דשם הכבוד הזה שהוא שם הוי"ה, הוא במקדש מן עוה"ז ועד עוה"ב כו' ונוסח בשכמל"ו ע"ש ויברכו את שם כבודך היינו בש"כ ומרומם היינו מלכותו עכ"ל. ולפירושו הלא הוכחת הגמ' כאן (ואולי לזה כוון המהרש"א ז"ל שלא ביאר זה בתענית דקדום למען ללמדנו הוכחת הגמ' שבכאן איך הוא) הוא, מקומו וברכו וגו' מן העולם ועד העולם אשר מן העולם ועד העולם מורה על קריאת שם הכבוד שהוא שם הוי"ה ב"ה וב"ש, אין כאן מקום לעניית אמן מטעם האמור ויל"פ ברוך ה' א' ישראל דייקא במקדש אשר שם עלו לשם ישראל היה הקריאה בשם הכבוד מן הע' ועד הע' שנאמר עליו זה שמי לעולם, ויאמרו כל העם כללות העם שלא במקדש, אמן והלל לה' אשר אמן במספר הלל וה' מספר שם הקריאה והכתיבה וכמש"כ המהרש"א ז"ל.
אא"ז רש"י ז"ל בברכות פי' על חונן הדעת ראשונה שבאמצעית – ומן העולם ועד העולם רומז גם לזמן אשר יקיום הנאמר ומלאה הארץ דעה את ה' – ובגמ' תענית נאמר על כל ברכה בלבד קאי על האמצעית, דכ"א מהברכות לענין חזרה נחשבה לברכה בפני עצמה, והוספה דברכת התענית מתחלת מן גואל ישראל, משא"כ הכא בגמ' הוסיף לאמור ומנין שעל כל ברכה וברכה בברכה כפולה, לזאת פירש"י ז"ל על שני ברכות הראשונות מגן אברהם ומחי' מתים ודלא נימא כיון דג' ברכות הראשונות נחשבים כאחת אין עונין אך בסיום כל השלשה ברכות קמ"ל דגם בראשונות על כל ברכה וברכה היו עונין בשכמל"ו ובישוב קושית התוס' ד"ה וכל כך למה (גם בתענית שם נאמר כהאי לישנא וכל כך למה אשר שם אין מקום לישוב הנ"ל לזאת נראה יותר לפרש וכל כך למה להאריך באמירת בשכמל"ו במקום שיכולין לקצר בעניית אמן בלבד) דהלא במקדש מפסיקין יותר עם עניית בשכמל"ו, י"ל למש"כ הב"י ז"ל בסי' ס"ו, ונ"ל דה"ה לבשכמל״ו שגם הוא מכלל היחוד, ומטעם זה אין להפסיק בין פ' שמע ישראל לבשכמל״ו יעו"ש כמו דשם נחשב לאחד עם היחוד דשמע ישראל לזאת גם כאן לא נחשב להפסקה כי בשכמל"ו הוא כאחד עם שם הכבוד המפורש שהיו אומרים במקדש, ב"ה וב"ש לעד ולעולמי עולמים, ונתיישב דיוקי י"ג. י"ד. ט"ו. וא"ש כל בעזהש"י.
ואת אשר הראיתיך עוד לדעת כי ז' דברים הנלמדים מכה תברכו ושמנה המאמרים מריב"ל שבאו בזאת הסוגיא המה עם חמש עשרה תיבות של ברכת כהנים משולבים. בדרך רמז ופנימיות הדברים כשיעזריני השי"ת להוציא לאור עולם ספרים שבדרוש ואגדה משם תדרשם כי שם מקומם, ועתה הנני בזה אביך ורבך החותם לך בני יקירי באהבה רבה בכל ברכת כהנים הכתובה בתוה"ק, ונדרשת בהרבה פנים בדברי חז"ל דברי א' חיים. חיים מרדכי