באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן א
כבוד אאמ"ו הרב הגאון המפורסם ביראת ה' כו' כש"ת מו"ה יצחק יהודה אייזיק ליב (שליט״א זללה"ה אבד"ק פאנזעשט יצ"ו.
באהבה כבוד ויראה כמצוות התורה הנני לקיים פקודתו הטהורה, לשום עין ולב לדברי אא"ז רבן של כל ישראל רש"י ז"ל. אשר כהד"ג כ' בזה"ל לא זכיתי להבין דלכאורה נראה כסותרים זא"ז דבברכות מ"ה ע"א פירש"י ז"ל מד כמה מזמנים כמה יאכל עמהם ויתחייב בזימון ונ"מ להוציאם לידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך ע"כ, וביומא ע"ט ע"א, מפרש ג"כ על מחלוקת של ר"מ ור"י, עד כמה מזמנין מברכין על המזון לאחריו, ולא זכיתי להבין מדוע שינה טעמו, ולא מפרש כמו בברכות, או בברכות יפרש כמו ביומא, אולם בדברי רש"י ז"ל יש ברעיוניי דרך לתרץ, אמנם זאת לא אוכל אבין מש"כ רבינו הפ"י ז"ל, בחי' מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אי בעי אכיל, באמצע הפיסקא וז"ל לפי שיטת רש״י ומשנתינו א"א לפרש כן מד"כ דנ"מ בפלוגתא דר"מ ור"י לענין אם המזמן יכול להוציא אחרים ידי חובתן כוי, וא"כ משמע להדיא דלענין ברכת המזון עצמו לא נ"מ מידי בהך פלוגתא דלכ"ע בכזית צריך לברך, והיינו משום דלשון עד כמה מזמנין משמע ליה הכי, דלא פליגי אלא בזימון אבל בברכת המזון לכ"ע בכזית, כדקתני רישא והשמש שאכל כזית ע"כ. אשר מפורש יוצא מפי גאון גדול דלענין ברכת המזון אין שום מחלוקת בין ר"מ ור"י, וכ"ע סוברים דבכזית צריך לברך. לשיטת רש"י, והלא רש"י ז"ל בעצמו כ' להיפוך ביומא שם, לפרש פלוגתתם לענין ברכת המזון, דר"מ ס"ל דבכזית חייב לברך, ולר"י דוקא בכביצה, וצ"ע. בני רחומאי דנפשאי תן לבך להצדיק צדיק דמעיקרא דו"ז הפ"י ז"ל, בני יקירי אור עיני, שפתותיך ברור והנה מללו בהכרעתך, דברכת הזימון אינו מן התורה אלא מדרבנן, אמנם תדע, כי דעת הפ"י ז"ל הוא דברכת הזימון הוא דאורייתא, ממש"כ על המשנה בד' מ"ה, שלשה שאכלו כאחד באמצע הפיסקא וז"ל שאין סברא לומר שיפטרו מברכות הזימון שהוא מדאורייתא הרי דפשיטא ליה דברכת הזימון הוא דאורייתא, וכן בד' מ"ח בגמ' ת"ר מנין לברכת המזון כו', כ' הוצרכתי להאריך בכל זה למידק מינה דלת"ק הוי עיקר ברכת הזימון מן התורה, ולא אסמכתא, והא דאמרי' לעיל אין זימון למפרע, ולא אמרי' שצריך לחזור ולברך כל ברכת המזון ע"י זימון כו' וק' מה הקשה הפ"י, דלמא מרימר דאמר לעיל אין זימון למפרע, פליג את"ק, וסובר דברכת הזימון אינו מן התורה אע"כ דפשיטא ליה להפ"י ד"ה כת"ק דברכת המזון הוא מן התורה, והא דפסק הפ"י כת"ק נגד רבי, הלא קיי"ל דה' כרבי מחבירו מלבד מה דסתימת דעת הת"ק נחשב כרבים, (יעיון בהגהות יפה עינים במס' ב"ב פ"ד) הלא בתוספתא פ״ו הביא רק הדרשה של הת"ק דברכת הזימון מה"ת שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון (יעיון תוס' שם מ"ט ע"ב ד"ה ר"מ סבר, ד"ה כר"מ נגד ר"י יען דר' יוחנן קים לי' בשיטתו) אשר נראה כי קים ליה להתוספתא, דבזה אין ה' כרבי לזאת לא הביאה דעת רבינו הקדוש, כי קיי"ל ה' כרבי מחבירו ולא מחביריו.
וזאת תדע בני יקירי דחביבי. מה דפשיטא לך דהלבוש סובר דברכת הזימון הוא מה"ת. והבאת כן בשם הא"ר, וכן הפמ"ג במ"ז סי' קצ"ב סק"א כ' אבל בלבוש סי' קצ"ט בהג"ה, אנדרוגינוס חייב לזמן במינו דספק תורה לחומרא, לענ"ד אין מזה הכרעה בדעת הלבוש, כי י"ל דגם הלבוש ס"ל דהלימוד משם ה' אקרא הבו גודל אינו אלא אסמכתא, וכמש"כ הפר"ח בסי' מ"ז אך דסובב והולך לשיטתו דמי שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה משום דאסמכיה אקרא, הובא בפמ"ג במ"ז סי' קפ"ו סק"א, וביאר דעתו דהלבוש סובר דהיכא דאסמכיה הקרא הוי דין תורה ממש, ולזאת לשיטתו אם אכל רק כזית וספק אם בירך בהמ"ז מחויב לברך ברכת המזון לאחריו, וכמש"כ הפמ"ג בא"א סי' קפ"ד ס"ק י"א בשמו ודלא כמג"א שם, וכן בפתיחה כוללת חלק ראשון אות כ' מסכים גם הפמ"ג דאסמכתא הוי כדין תורה ממש, ולא מקילינין בספיקו, וגזרו גזירה לגזירה, אך דמחלק שם בין אסמכתא חשובה לאינו חשובה, והלבוש אינו מחלק בין חשובה לאינו חשובה יעו"ש ולפ"ז יש מקום מרווח לאמור דגם הלבוש סובר דברכת הזימון אינו מה"ת, ומש"כ אנדרוגינוס חייב לזמן במינו דספק תורה לחומרא כוונתו כיון דנלמד מקרא דכי שם ה' אקרא, אם כי אינו אלא בדרך אסמכתא, מכל זאת נדון כספק תורה לשיטתו, אבל י"ל דגם הלבוש ס"ל כדעת רוב הפוסקים דברכת הזימון אינו מה"ת אלא מדרבנן, וקמה וגם נצבה זאת ההלכה, גם לדעת הלבוש וכאשר העלית בני אהוב נפשי, להלכה פסוקה בשפה ברורה, עכ"ל של כהד"ג מר אבא זללה"ה.
ועוד פקד עלי כהד"ג, להאריך הדיבור של חבה בחבת תוה"ק, ולעשות לו מטעמים כאשר אהב, בדרך פרד"ס, לזאת בראשית הנני להביא על שלחנו הטהור פרפרת אחת, בהאי ענינא לענג את נפשו הטהורה, אשר בזה ישמח לבי גם אני, והוא – בסוגיא דברכות מ"ח ע"ב, אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, כו', עד ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף, אשר יש בסוגיא זו ח"י דיוקים א.) משה תקן לישראל, וברי"ף ז"ל הגירסא תיקן להם לישראל, וברא"ש ז"ל משה תיקן להם, רעיון מעיו"ט כהאי לישנא נאמר גם בשלהי מגלה, משה תיקן להם לישראל כו', אמנם התם תנא אקרא קאי, וידבר משה וגו' אל בני ישראל, ובגמ' ב"ק פ"ב עשרה תקנות תקן עזרא, לא נאמר לישראל, כי זה מובן מאליו, לזאת יש מקום דיוק על לישראל הנאמר פה. ב.) בשעה שירד ״להם״ המן מלת ״להם" נראה כמיותר, כי באמרו אך בשעה שירד המן די, ומלת ״להם״ כנראה לדייק מה בא. ג.) משה תקן כו' יהושע תקן כו' דוד ושלמה תקנו כו' למה לא נאמר ברכת הזן משה תקן, ברכת הארץ יהושע תקן בונה ירושלים דוד ושלמה תקנו שהיא העיקר לאשמעו"י סדר ברכת המזון. ד) דוד תקן על ישראל עמך כו' שלמה תקן כו' בשלמא ביהמ"ק שלמה בנה, אמנם ישראל עמך וירושלים עירך אנה נקראו על שם דוד. ה.) הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, מה נשתנה זאת הברכה, בהקדמתה להמקום, ולא נאמר ביבנה תקנוה הטוב והמטיב, כסגנון הלשון בברכות הראשונות. ו.) ת"ר סדר ברכת המזון כו' ת"ר מנין לברכת המזון מה"ת כו' אשר משפט הקדומה היה לת"ר מנין לבהמ"ז מה"ת. עיקר החיוב, ואח"כ ת"ר לסדר הברכות, ולאחריהם מימרא דרב נחמן שהיה אמורא. ז.) ברכה ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב מנינא למה לי. (כדדייקי' בריש קידושין ובכ"מ מנינא למעוטי מאי) ועוד דדרך התנא לקצר ובאמרו אך סדר ברכת המזון, ברכת הזן, ברכת הארץ, בונה ירושלים. הטוב והמטיב, ממילא ידעי' איזה ראשונה ואיזה שניה שלישית, ורביעית. ח.) ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה אשר שיטת הרי"ף ועוד מראשונים ז"ל בשבת לאמר נחמנו, וחתרו לתן טעם לזה. ט.) לפירש"י ושיטת הפוסקים ז"ל וכדקיי"ל לאמור גם בשבת רחם, כי רחם היינו נחם, התאחדות הלשונות של רחם נחם צריכין להבין, וביאור לשון חכמים ובשבת מתחיל בנחמה. י.) ואומר קדושת היום באמצע, ר' אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה, בברכת הארץ אומרה כו' וחכמים אומרים אינו אומרה אלא בנחמה בלבד, חכמים היינו ת"ק א"ב דיעבד, טעמי מחלוקתם ושיטתם צריך ביאור. יא.) קושית הפ"י ז"ל למה בברכת הזן גם לר' אליעזר אין לאומרה. יב.) ת"ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, את ה' א' זו ברכת הזימון כו' לגירסא שלפנינו, וכן בבה"ג כן הוא הגירסא, למה קדום ברכת הזן לזימון הלא ברכת הזימון אומרים בראשית. יג.) להגירסא שבתוספתא ס"ו ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון. את ה' א' זו ברכת הזן, וכ"ה בירושלמי ובתוס' שם מ"ו ד"ה עד היכן ובתוס' הרא"ש, והגר"א ז"ל הגי' בש"ס כגירסא זו, הקשה המהרש"א ז״ל דאיך נלמד מקרא דואכלת ושבעת וברכת ברכת הזימון, ואא"ז עטרת ראשנו כהן הגדול רבינו מהר"נ ז"ל בסמיכות חכמים והפ"י וצל"ח כ' בזה ליישב יעו"ש בדבריהם הקדושים. יד.) אין לי אלא לאחריו לפניו מנין אמרת ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, רי עקיבא או רבי אומר אינו צריך כו' רי"א א"צ כו' רנ"א א"צ כו' שלש אלה איני צריך להטעימם. טו.) אשר נתן לך משנתן לך, רי"א כו' וברך את לחמך כו רנ"א כו' כבואכם וגו' כי הוא יברך הזבח כו' טעמי הילפותות מכל אלו המקראות לכל אחד ואחד. טז.) תניא ר"א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ כו' לא יצא ידי חובתו. הטעם של אלו השלשה יעיון בתהר"י וב"י ז"ל בסי' קפ"ז. טו"ב.) צריך שיזכור בה ברית כו', צריך שיזכור בה תורה כו'. צריך שיקדים ברית לתורה כו', ההסבר של התאחדותם, ולברית משפט קדומה. ח"י.) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף טעם חיוב ההודאה בכפלים.
כל חי לתקן ולהשביע רצון קדשו, בדרך פרד"ס נלע"ד בס"ד, דהנה ידוע כי תיקון אלו הארבעה ברכות נתייסדו בפנימיותם, לתקן מוח חכמה, בינה. דעת, שלשה שהן ארבעה כי דעת כולל חסד. גבורה, אשר אבות הקדושים הן הן המרכבה לזה, כי אברהם זקן זה קנה חכמה, קו הימיני יצחק בן ארבעים לבינה, קו השמאלי, ובריח התיכון זה יעקב איש תם, בהכרעה שלישית היא הדעת הכולל חסד וגבורה, כנאמר בני בכורי ישראל, אשר הבכור נוטל פי שנים, (כאשר מבואר כ"ז בכתבי האר"י ז"ל) והיעב״ץ ז"ל בסידורו כ' כי מספר תיבות ברכה ראשונה כמנין זין, והוא גי' א' הוי"ה וגי' החמה, מנין זן עם התיבה, כפני משה שתקנה וגם ישראל סבא קדישא נקרא שמש, כנאמר ויזרח לו השמש, ונאמר ויקרא לו א' א' ישראל הקב"ה קראו ליעקב א' (מגילה י"ח) ונאמר וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם, ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך (ש״ר פ"ו) וזה א' ה' ויאר לנו אור תורה, כי תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, משה מלגיו ויעקב מלבר (כבזוה"ק) אשר שניהם כאחד המה שורש הדעת תפארת יסוד התורה, וכה היתה תפלתו של יעקב אבינו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כלומר לי בדיוק הוא המן כנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (ובזוה"ק כי שמים רומז ליעקב אשר היה בלול מאש ומים) לכם ולא לנכרים ובני ישראל דייקא אכלו את המן (כבזוה"ק) לחם לאכול תיכף בלא תיקון כקודם החטא, שהוא לחם אבירים לחם מן השמים, טל מלמעלה טל מלמטה (יומא ע״כ) טל בכפלים במספר מזלא לחם, ודומה כמונח בקופסא בלבוש, שהוא ובגד ללבוש, את המן והוא הנרמז בלשון חכמים. משה תקן לישראל בכח שניהם שם משה וישראל, ברכת הזן מספר החמה, כזריחת אור פני שניהם בשעה שירד להם מן, להם דייקא אשר אך ובני ישראל אכלו את המן. בזכות אבינו ישראל סבא כבזוה"ק (בראשית כ״ד) ובגין יעקב דאיהו ישראל, אתמר כו' בני חיי ומזוני כו' דאיהו בני בכורי ישראל ואיהו עץ החיים, ואיהו אילנא דמזון לכלא, ובזכות משה רבינו אשר ירד להם המן (קידושין ל"ח) וזה משה בבחינתו תיקן ברכת הזן, וכן יהושע, דוד ושלמה. כבחינתם תקנו ברכת הארץ. ובונה ירושלים, כאשר האריך להסביר היעב״ץ שם באריכות, יעו"ש אמרי נועם – בזוה"ק (ויקהל) אמר ר"א כתיב מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל וגו' לא בחרתי בעיר וגו', ואבחר בדוד עבדי (מלכים א' ח' יעיון בפי' המלבי"ם שם) האי קרא כו', ואבחר בדוד כו', מאי האי עם האי, ואבחר בירושלים מיבעיא כו' אלא כד כו' אלא כד כו' הה"ד לא בחרתי בעיר, עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעיא על ישראל כו' כלהו קיימין כו', הרי מבואר דישראל, ירושלים ודוד המה לאחדים, ושפיר דוד בבחינתו תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך – ויען כי ג' ברכות הראשונות המה מה"ת, והטוב והמטיב קיי"ל שהיא מדרבנן לזאת שינה בזה ר"נ להקדים ולאמור הטוב והמטיב כלומר שאינו מה"ת כברכות הראשונות, אך מדרבנן ביבנה תקנוה, ונתיישבו דיוקי, א. ב. ג. ד. ה.
והנה רוב פעמים מקדימין מצוות דרבנן לדאורייתא כמו בתקי"ש תקיעות דמיושב דרבנן קודמין למעומד דאורייתא, ברכת התורה גם למאי דקיי"ל שהוא מה"ת, הלא ברכה שלישית המעולה שבברכות (ברכות י"א) היא העיקרת (יעיון פר"ח או"ח סי' מ"ז, שאג"א סי' כ"ה) מכל זאת היא השלישית. בליל פסח לכל המצוות דאורייתא של סיפור יצי"מ, פסח, מצה, ומרור, כוס ראשון מארבע כוסות שהוא דרבנן קדום, וזה הנרמז בקרא כי טובים דודיך מיין אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך (דברי סופרים) יותר מיינה של תורה (עיקר תורה שבכתב. ע"ז ל"ה ופירש"י ז"ל) כלומר מיין של ארבע כוסות בליל פסח הקודמת לכל מצוות דאורייתא, נלמד עריבות דברי סופרים, ועוד נתנו טעם לקדימת מצוות דרבנן לדאורייתא יען כי מעלין בקודש, והוי אמינא גם הכא להקדים ברכת הטוב והמטיב דרבנן לזאת אחר דמוכח מן דברי ר"נ כי הטוב והמטיב הוא אך מדרבנן, הביא תלמודא ת"ר סדר ברכת המזון כך הוא:
ברכה ראשונה ברכת הזן כו', לאשמעי' כי הכא סדר ברכות דאורייתא קדומים, כסדר זמני תקנתם והתנא מונה והולך ראשונה, שניה, שלישית, רביעית לרמז לנו דיוק מספר ארבעה בשרשם סדר המוחין חכמה בינה, חסד וגבורה, ונתיישב דיוק ו. ז.
ותניא (ר"ה י"א) ר' אליעזר אומר כו' בניסן נגאלו ובתשרי עתידין ליגאל ר' יהושע אומר כו' בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, אשר ידוע הנאמר בזה כי לר"י בניסן חודש החסד נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, במדה זו כנאמר (ישעי' נ"ד) ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה', ולר' אליעזר מתלמידי שמאי כבירושלמי הובא ברש"י ז"ל שבת ק"ל ובתוס' נדה ז' שרשם בגבורה כנאמר בזוה"ק (רע"מ פנחס ד' רמ"ח) נגד גבריאל יעו"ש ובסנהדרין צ"ג פלוגתא דר"י ור"א בגאולה העתידה לבוא) בתשרי במדת הגבורה, ונאמר יהי נא חסדך לנחמני (תהלים קי"ט) כי נחמה מחסד יבוא, וזה ובשבת הרומז לגאולה העתידה יום שכולו שבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, מראשית ועד אחרית, כי כימי צאתך מארץ מצרים, בניסן במדת החסד, כן אראנו נפלאות. באחרית כבראשית ליגאל בניסן בחסד וברחמים. ואומר קדושת היום דוקא באמצע ברכה שלישית נגד מוח החסד, ור' אליעזר לשיטתו, כי גאולה העתידה תהיה גם במדת הגבורה משורש הבינה (אשר מינה דינין מתערין) לזאת רצה לאומרה גם בברכת הארץ אומרה, אם כי הוא מוח הבינה, רצה לאומרה בברכה שתקנו חכמים ביבנה אומרה. מוח הגבורה אומרה, ובברכת הזן מוח החכמה, אשר אין כלל שורש הדינים שמה, לר"א אין לאומרה, ועוד טעם פשוט בזה, כי בשעה שירד להם המן נתקנה ברכת הזן, ובשבת לא ירד המן. לזאת אין לאמור שם קדושת היום (משא״כ יבול הארץ הצומח גם בשבת, מטעמים הנאמרים וידועים) ומה דלת"ק אך לכתחלה, לחכמים – סתם בר פלוגתיה דר"א שהוא ר"י – אשר חכמה מקור החסד והרחמים. גם בדעבד הוא לעיכובא לאומרה אך בנחמה, ברכה שלישית תיקון מוח החסד, כי עולם אך בחסד יבנה – ובילקוט (ישעי' נ"א) על הקרא אנכי אנכי הוא מנחמכם, ארשב"נ דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים. ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא אנכי אנכי הוא מנחמכם, אשר ביאור כוונתם ז"ל הוא להנאמר, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו (תהלים ק"ג) ולא אמר כרחם אם (יעיון ליקוטי מהרי"ל ז"ל) כי הרחמנות של האב היא ממקור הדעת, לזאת עיקר הבטת עין הרחמים הוא על הנפש, אבל רחמי האם שהיא מן הטבע הוא על הגוף, והוא שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם בלשון רבים על הגוף והנפש לנחמם גם יחד, וביאר רשב"נ כי אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא לנחם ולרחם, את הגוף והנשמה, כי מה טוב ומה נעים שבת אחים אלו גם יחד בישועה שלימה, ובשבת קודש וקראת לשבת עונג גם בדברים גופנים, לזאת אומרים נחם במקום רחם כי נחם הוא גם על הגוף, ולפירש"י ז"ל כי נחם היינו גם רחם, כי אושר הגופני והרוחני המה כאחד משולבים ושלם בגוף, ממון, ובנים. המוצב ארצה הוא הסולם אשר ראשו בשמים להיות שלם גם בתורת א' חיים ור"ת של רחם נא היא נר ר"ת של נחמה רחמים (בספר קהלת יעקב ערך נר כ' כי נחמה רחמים סוד אבא ואמא יעו"ש הטעם, ומה מתוק לרמז זה באמרם ז"ל אנא עבדית דאבא ודאמא, לנחם ולרחם וכמובן) נר שבת לקבלת קדושת היום ומונה והולך כל אלו הדברים. אשר שם נר ה' מרחף עליהם, על ישראל עמך שנאמר (שמאול כ"א) ולא תכבה את נר ישראל, ועל ירושלים עירך כמה שנאמר (צפניה א') אחפש את ירושלים בנרות, ועל ציון משכן כבודך כמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון וגו' ולשונינו רנה כבקשתנו והביאנו לציון עירך ברנה תמן רנה, תמן הנר. באור חדש על ציון להאיר ובמדרש (הובא בקהלת יעקב שם) אמר הקב"ה אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, ועל מלכות בית דוד משיחך כמ"ש (תהלים קל"ב) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, כאמרם ז"ל (ב"ב ד') הוא כו' שנאמר כי נר מצוה וגו' יעסוק באורו של עולם כו' יעו"ש. ומיושב דיוקי ח. ט. י. יא.
והנה תמן (מ"ז ע"א) עד היכן ברכת הזימון ר"נ אומר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן ואנו נוהגין כפסק הרמ"א זיל (סי' קצ"ט) להפסיק עד שיאמר הזן את הכל, ולזאת בא ברכת הדמון לגירסתנו לאחר ברכת הזן לרמז לנו זאת ההלכה כי צריך להמתין בברכת הזימון עד גמר ברכת הזן (דליכא מידי דאחז"ל דלא רמיזא באורייתא ולפ"ז יש מקום לאמור דפלוגתא דר"נ ור"ש תלוי באלו שני הגירסאות) ולהגירסא ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון, איך נלמד מוברכת ברכת הזימון מלבד מש"כ בזה המפרשים, ורבינו הגדול מהר"נ ז"ל שם בסמיכות חכמים כ' ליישב זה, בזה"ל וי"ל דלפי' התוס' דלא יליף זה אלא ממלת וברכת דהוי בלא שם ומלכות ע"כ יעו"ש, נלע"ד די"ל עוד כי הילפותא הוא משינוי הנקודות, דואכלת ושבעת מנוקד בקמץ, וברכת מנוקד בצירי, כי נקוד החיריק מורה על פועל יוצא (יעיון בראשון לציון בשיר השירים על הפסוק בצלו חמדתי וישבתי) ומבואר בפירש"י ז"ל פ' בלק בפסוק וברך ולא אשיבנה, דאין הבדל בין נקודת חיריק לצירי יעו"ש, וא"כ וברכת שבא בנקודת צירי מורה יותר על פועל יוצא, ולזאת למדי' ממנו ברכת הזימון, דעיקר הזימון הוא שהמזמן יוציא את המסובין, ולכך הר״ם ז"ל לא היה מברך כלל גם בלחש, כמבואר בב"י סי' קפ"ג והב"ח בסי' קצ"ג האריך בזה יעו"ש ושפיר ילפי' ממנו ברכת הזימון, וזה אני אומר אך בדרך אפשר יען כי מעולם לא למדתי חכמת הדקדוק ואין אתי יודע עד מה, ומיושב דיוק יב. יג.
ביאור הק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ, הוא לאמרם ז"ל גדול נסיון העושר יותר מנסיון העוני, ונאמר ואכל ושבע וגו' ופן תשבע וגו', וזה אם כשהוא שבע איני מגיס דעתו ומאמין ויודע כי השי"ת נתן לו כח לעשות חיל ומברך על זה ק"ו כשהוא רעב שמבקש ומברך להשי"ת שיתן לו, ולהאי ק"ו הלא יאה עניותא ליהודאי (חגיגה ט') אמנם רבינו הקדוש אשר היה אצלו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נ"ט) אמר אינו צריך לק"ו זה כי ביתר שאת ויתר עוז יכולין להגדיל תורה ולהאדירה מתוך עושר והרחבה, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפי' המשנה שהיה לו מן העושר וההון ורחב היכולת, מה שנאמר בו אהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא (ב"מ פ"ה) לזאת היה ביכלתו לקבץ כל חכמי ישראל ולסדר סדר המשנה, תורה שבעל פה, הורה שא"צ לק״ו זה כי טוב יותר לישראל וכבוד שמים, לברך מתוך עושר ושבע (ולדבריו הסכימו גם ר"י ור"נ אשר כן תקום הלכה למעשה) וידוע כי הברכה לאבינו שבשמים ית"ש, מביא השפעת כל טוב לכל העולמות ועולם הזה בכללם, ובראשית שנות האדם אשר הוא בבית אבותיו נאמר עליו הקרא אשר נתן לך משנתן לך כי לאחר הברכה הארץ נתן לבני אדם (ברכות ל"ה) ואז משנתן לך יחשב, ולך כי לך בעוד שהוא יחידי בבית אביו – ר' יצחק אמר ובירך את לחמך א"ת ובירך אלא וברך, בזמן אשר הוא איש וביתו זה אשתו שנקראת לחם (פירש"י ז"ל וישב בשם חז"ל) פתח הקרא בלשון רבים וסיים בלשון יחיד ובירך, על הבע"ב שהוא בוצע, ומברך להוציא כל ביתו ומביא בזה ברכת כל הבית, וצדיק ראש הדור מביא ברכה לכל העולם רע"ד כל העולם ניזון בשביל חנינא בני – לזה מביא ר' נתן מקרא כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים. זה שמואל הנביא ראש כל ישראל בברכתו הביא ברכה לכל בית ישראל ולפ"ז רבי, ר"י, ור"נ כ"א מדבר בבחי' אחרת והכל הולך למקום אחד, ומיושב דיוק יד. ט״ו.
והנה שורש ויסוד שלשה שהן ארבעה. ברכות של בהמ"ז הלא המה האבות הכוללים חכמה ובינה חסד וגבורה כנ"ל, ולזאת נוהגין לסיים הרחמן הוא יברך אותנו כלנו יחד כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב (ובביאורי בעזהש"י לבהמ"ז הראיתי כי בכל ברכה וברכה המה נרמזים כי כלולים המה זה בזה) וחז"ל בשמו"ר פ' ל"ב סי' ב' ובמדבר רבה פ' כ"ג סי' ז' כ' כמה טעמים על קריאת שם חמדה יעי"ש, ואחד מהם למה נקראת חמדה שביהמ"ק נתון בתוכה שנאמר ההר חמד אי' לשבתו (תהלים ס"ח) ואברהם הוא שקרא לביהמ"ק הר (פסחים פ"ח) ובזוה"ק לך (ד' ע"ח) כיון דחמא קב"ה איתערותא דיליה ותיאובתא (לשון חמדה) דיליה כו' להאי ארעא יעו"ש, ויצחק קרא אותו שדה והוא שאמר כריח שדה אשר ברכו ה' שנתן בו ריח טוב. ובזוה"ק תרומה ועל הארץ הטובה, האי טובה שבעא כמה דאת אמר ונשבע לחם ונהיה טובים בג"כ איצטרך חדוה ושבעא, אשר יצחק כשמו שורש השמחה של מצוה וכידוע שהיא שדה תפוחים שדה טובה, וליעקב נאמר ופרצת ימה וקדמה וגו' שהיא נחלת יעקב בלי מצרים (שבת קי"ח) וזה על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו אשר אברהם קראו חמדה ויצחק טובה ויעקב רחבה, ולזאת כל שלא אמר שלש אלה לא יצא ידי חובתו, כי האבות תקנום אשר המה המרכבה לברכת המזון כנ"ל ומיושב דיוק ט"ז
וה' ברך את אברהם בכל אחז"ל (ב"ב ט:) בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, ונאמר בזה כמה פשטים ורמזים, ויש לרמז עוד כי שני אלפים תורה התחלתם בזמן שהיה אברהם אבינו נ"ב שנים (ע"ז ט') וברכתינו להכניסו בברית של אברהם אבינו כי הוא היה הראשון שנכנס בברית והוא הנרמז בנוטריקון של בת' ברית. תורה. ובכל שמה במספר נ"ב עת זריחת ב' אלפים תורה וגם ב-כל, ב' פעמים כל מספר מאה כי בשנה הסמוך ונראה למאה שנים מספר של בימים, בא בברית וכ"ה בזוה"ק (בא ד' ל"ו) וה' ברך את אברהם בכל דאתבסם בחסד מדאתגליי יוד, אר"א והוא יושב פתח האהל כמה דכתיב וה' ברך את אברהם בכל כו' יעו"ש, וידוע כי ענוה היא המביא לקדושת ושמירת הברית (כאשר האריך בזה הנועם מגדים) ובשר רומז לענוה כאמרם ז״ל (סוטה ה' יעו"ש במהרש"א ז"ל בח"א) ונקרא חותם קודש כי צריך להיות חותם בתוך חותם בקדושה, ואך למצוות עונה, פ"ו, וכדומה אשר בש"ע מבוארים, והרמב"ם ז"ל (בסוף הא"ב) כ' יתירה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים וגו' באהבתה תשגה תמיד, ועל זה תקנו חז"ל בבהמ"ז על בריתך שחתמת. ״בבשרינו״ ועל תורתך שלמדתנו כי לימוד הוא המביא לשמירת קדושת הברית ולא קבל ישראל התורה עד שנכנסו לברית (כאמרם ז"ל) והוא אשר ברית תורה בדבור אחד נאמר בלשון חכמים כי המה כאחד משולבים – ונאמר טוב אחרית דבר מראשיתו כי יש יתרון האור מן החשך אשר מתחילין בעבדים היינו ומסיימין בכוס ישועות של גאל ישראל, אמנם מה טוב ומה נעים כי מראשית עד אחרית אך טוב וחסד, ששון ושמחה אשר ע"ז נאמר אברכה את ה' בכל עת, הודו לה' כי טוב עתה וגם כי לעולם חסדו, וזה צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף. כלומר כי צנור הברכה יהיה לישועה ולטוב מראשית ועד אחרית תחלה וסוף בהלל והודאה על החסדים טובים אשר יעשה אבינו שבשמים ית"ש לנו ולבנינו מעולם ועד עולם, ומיושב דיוקי טו"ב. ח"י. וא"ש כל ח"י בעזהש"י.
ועתה זו תשובה מאהבה ויראה, לדברי כהד"ג הנה את אשר כתב בלשונו הזך ״ אולם בדברי רש"י ז"ל יש ברעיוני דרך לתרץ" בוודאי כוונתו הטהורה לדרך הישר העולה לאמרם ז"ל בירושלמי פ"ג דר"ה הובא בתוס' כריתות י"ד) על הקרא היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר, ונאמר כי גם שיטת רש"י ז"ל כדעת התוס' ושאר ראשונים המפרשים פלוגתא דר"מ ור"י לענין ברכת הזימון, וברכת המזון דבשניהם לר"מ בכזית ולר"י בכביצה ולזאת שינה רש"י ז"ל את טעמו בברכות לפרש על ברכת הזימון כענינא דמשנה בחיובא דשלשה שאכלו כאחת דחייבין לזמן. וביומא ע"ט על ברכת המזון אשר משינוי פירושו שנים שמענו בפלוגתא דר"מ ור"י בברכת הזימון וברכת המזון גם שניהם למר בכזית ולמר בכביצה, כאשר באמת כן הוא פי' ושיטת רובם ככולם מראשונים ז"ל וליישב דברי דו"ז הפ"י ז"ל שלא נחשוד מאורן של ישראל בהעלמה גם לשעה ליעיון שו"ת חות יאיר ז"ל סי' קצ"ב) פירש"י ז"ל דיומא נאמר כיון דעיקר הזימון הוא שהמזמן יוציא את המסובין וכנ"ל, בשם הב"י סי' קפ"ג והב"ח בסי' קצ"ג יעו"ש, יש מקום לפרש לשון רש"י ז"ל עד כמה מזמנין מברכין על המזון לאחריו דסובב והולך על המזמן כי הוא עיקר המברך להוציא את כל המסובין, ולפ"ז כוונתו גם שם כפירושו בברכות דפלוגתא דר"מ ור"י נאמר אך לענין אם המזמן יכול להוציא אחרים ידי חובתן. אולם זה אך ליישב דברי הפ"י ז"ל, אמנם המחוור כנ"ל בכוונת שינוי פירושו ולאחד גם פירש"י כשיטת ופ"י הראשונים ופוסקים ז"ל.
ומה שהלביש כהד"ג בדעת הלבוש לאמור בטעמו דהחמיר בספיקו יען דהולך בשיטתו להחמיר בספק אסמכתא כס' תורה, הנה בטורי אבן ריש פ"ק דמגלה ד"ה חזקיה כ' דמסתבר ליה דדברי קבלה כשל תורה וספיקא להחמיר יעו"ש ובראש יוסף והפרמ"ג באו"ח סי' תרפ"ח במ"ז סק"ד ובפתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות ח"י שכ' לרז"ה ז"ל דד"ק הוי כד"ת שא"צ חיזוק הוי כד"ת גם לענין ספיקא להחמיר, אם כי להלכה קיי"ל כדעת הראשונים הרמב"ן, רשב"א ור"ן אלפסי שם במגלה הביאם גם הב"י ז"ל באו"ח שם דבספק מגלה אם כי הוא ד"ק אמרי' להקל יעו"ש, ובשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו ובאה"ע סי' ח' ובספר דרכי תשובה ליו"ד סי' ק"י ס"ק ר"ו ציין לכמה ספרים ושו"ת מקמאי ובתראי שדברו בזה, ובשם רובם ככולם הביא שהסכימו להלכה דגם בדברי קבלה ותקנת נביאים אזלי' בספיקן להקל יעו"ש, מ"מ כיון דגם רבים המה הסוברים להחמיר בספק ד"ק ותקנת נביאים אשר לשיטתם י"ל הכי גם בספק אסמכתא, ודעת הלבוש הראה כהד"ג כי הוא כמבואר להחמיר בוודאי יפה גם נעים להעמיס הכוונה במש"כ חייב לזמן במינו דספק תורה לחומרא כלומר כיון דנלמד מקרא דכי שם ה' אקרא, אם דאינו אלא בדרך אסמכתא מכל זאת נדון כספק תורה לחומרא לשיטתו, ומה נעמו בזה אמרותיו הטהורים להזמין גם את רבינו הלבוש לדעת כל הפוסקים דברכת הזימון היא דרבנן, ונתחזק הפסק אשר העליתי בספרי חידושי בן יאיר בחי' לברכות מ"ה בזה"ל א״כ קאים הלכתא על מכונה מכון האמת כדעת הרש"ל מג"א ע"ת ופרמ"ג שאגת אריה והרב בעל התניא ועוד פוסקים קמאי ובתראי ז"ל, דברכת הזימון גם בעשרה אינו אלא מדרבנן (ולקטן בן יג"ש ויום אחד גם שלא ידעי' בוודאי אם הביא ב' שערות אך מכח חזקה דרבא בנדה מ"ח דבדרבנן סמכי' בזה כבאו"ח סי' נ"ה ברמ"א ז"ל הרשות נתונה וגם מצוה לזמן אם כל אחד מברך לעצמו כבמג"א ז"ל בסי' קצ"ט סק"ז יעו"ש) מקרא דגדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו והכי נקטינין להלכה ולמעשה בס"ד.
ובזה אברך על המוגמר בנו ותלמידו היוצא בהכנעה בקידה והשתחוואה וחותם ברגשי כבוד ואהבה רבה, בכל חותמי ברכות שבתורתינו הקדושה והטהורה. חיים מדרכי