באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אבן העזר · סימן נז
להרב הנאון המפורסם כו' מו״ה משה ישראל פעל רמאנן נ"י אבד"ק דראנמירעשט מאראמארעש.
בדבר שאלת כהד"ג, בזה"ל זה איזהו שנים אשר ישבנו אני ועוד ב' כסאות למשפט בדבר הזוג שלמה ביר יוסף מרדכי ואשתו פיגא בת ר' יחיאל כהנא ממשפחת הכהנים המיוחסים בדבר דלא מיתדר להו. ויצא הפס"ד מאתנו הב"ד של שלשה שעל הבעל לסלק ק״פ אלפים חוץ דמי מזונות להאשה ואח"כ תקבל ג"פ אולם הבעל לא קיים הפס"ד ובזה החורף בא אלי הבעל בהתנצלות כי אין בכחו לסלק סכום כזה ורצונו כי נתרה בהאשה שתבוא שנית לקיום הפס"ד. ואזי נראה לפעול כי תמא מסכום הנפסק. ואנחנו נתננו אומן אולי אין ידו משגת (הגם כי אח"כ נודעתי כי הוא עתיר נכסין). וכתבנו לאשתו שתעמוד נית לד"ת, אולם היא לא רצתה לבוא שנית לפני הב"ד, באמרה כי אין אחר מעשה ב"ד כלום, וכשגגה ושיצאה מלפני השליט כי על זה שלא נתנה האשה אוזן קשבת לבוא שנית לד"ת נתן. ליד הבעל כתב סירוב, והבעל בכתב סירוב הלך לאיזה רב המפורסם באיתריו כו' וקיבל עליו היתר מק"ר, שמותר להבעל לישא אשה על אשתו וכשנודע לי זאת כתבתי לבעל המתיר, וכ' לו כי בכרי שלא ליכנס בפלפולים, אם הסירות כדת אם לא כי ה"ז דומה למ"ש ביבמות צ"ב הורו ב"ד ששקעה חמה ולכסיף זרחה, אין זו הוראה אלא טעות, עשיתי לפנים משוה״ד והאשה חתמה לפני בכתב באו' היו"מ, כי מחויבת לעמוד לד"ת עם הבעל בכל עת שיקרא אותה, ולקיים ככל אשר יצא מפי הב"ד בלי שום מגרעת ולקבל ג"פ כדמו"י וא"כ בכה"ג בוודאי ההיתר פורח באויר, כי מסרב אינו מהדברים שאינו מועיל תשובה ח"ו, וכמ"ש בחו"מ סי' י"א, דמיד כשאומר הריני מקבל עלי ציווי ב"ד קורעין כתב הנידוי, ומכש"כ בכה"ג, ועיי' נו"ב סי' א' ומובן. כו' והלום שמעתי כי הבעל עומד במרדו ורוצה לישא אשה על אשתו, או אולי כבר עבר על חדרגמ"ה ונשא אשה על אשתו, אשר לא כדת והשערורי' במדינתינו רבה על אודות המכשול הזה ורבים כ' אלי כי אין עת לחשות, בדור פרוץ כזה, ליתן יד לפושעים ולעקור ולהרוס ח"ו ח' דר"ג, ולעשות בנות ישראל הפקר, ולאשר אני מבפנים, וידעתי את כל ונוכחתי איך נהפך הקערה על פיה, כי כל השנים היה הבעל המסרב, ועוכר הלזה הלך בערמה, ולצוד גם את הרבנים בחרמו של רגמ"ה ז"ל ח"ו, ע"כ במטותא מניה דמר הדר"נ ידי"נ, אשר יאזור כגבור אלציו, וישיבני בתשובה שלימה מיד כו' כו' עכ"ל כת"ה.
הנה פתח דברי כהד"ג יאירו להלכה הנאמרת בשפה ברורה, ביבמות צ"ב על המשנה דניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן דאמר זעירא ליתא למתני' כו', דתני בי מדרשא הורו ב"ד ששקעה חמה, ולבסוף זרחה, אין זו הוראה אלא טעות, אם כי ר"נ חילק בדבר לאמור דהוראה היא, ולחזק הדבר מכח דמסתבר טעמיה אמר עוד ר"נ תדע דהוראה היא כו' בלשון מדע אתוון דדעת המכרעת, הלא לעומתו תפס גם רבא לשון זה, לאמור, תדע דטעית הוא כוין וכוותי' פ' הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"ש ה' ג', וכ' הכ"מ פלוגתא דתנאי ופ' כרבא דבתרא הוא פי' אם דפלוגתא דתנאי היא בין תנא דמתני', לברייתא וכללא הוא לפסוק כמשנה. נגד ברייתא ובפלוגתא דאמוראי הלא רבא קבל גם מר"נ, ואין הלכה כתלמוד נגד הרב מ"מ פ' כרבא דבתרא הוא אשר בכח אמורא בתרא להכריע בפלוגתא דתנאי גם נגד הכלל, ונגד ר"נ מלבד דזעירא ורבא רבים המה, הלא כללא היא דמאביי ורבא ה' כבתראי אפילו בתלמיד נגד הרב ולשיטת הרבה מראשונים ז"ל נאמר זה גם על אביי ורבא בעצמם – וז"ל הרמב"ם ז"ל שם הורו ב"ד שיצא השבת כו וכן אם התירו ב"ד א"א להנשא, לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה, ואח"כ בא בעלה, אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן ״וכן כל כיוצא בזה״ ובמל"מ שם לא ידעתי למאי איצטרך טעם זה דבגמרא לא הוצרכו לזה כו' אבל לדידן דקיי"ל חייב כי נמי חשיב הוראה חייב, וכן תמה הלח"מ שם פ"ה ה' ה', והח"מ באה"ע סי' י"ז ס"ק ע"ח יעו"ש ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' צ"ו מש"כ בזה – אם כי הלח"מ בפ"א מה' נזירות ה' י"ג כ' דדרכו של הרמב"ם ז"ל לתת טעם שהכל מידי בו, אם שלפי ההלכה א"צ לאותו טעם יעו"ש. ובמכות ה' מנא ה"מ אמר אביי נאמר כו' רבא אמר בעי' כאשר זמם לעשות כו'. ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל נקיט טעמא דאביי, אם דבכ"מ קיי"ל כרבא לגבי דאביי (בפי' הר"ח ז"ל שם כ' כטעמא דרבא) ולדברי הלח"מ א"ש למש"כ שם הריטב"א ז"ל דגם רבא ס"ל הגז"ש דאביי אך דקאמר דלא צריכין לגז"ש יעו"ש, לזאת נקיט הרמב"ם ז״ל טעמא דהכל מודים בו, ונראה הטעם דלא ניחא להו בכאן ישוב זה, יען כי גם האי טעמא שאין זו הוראה אלא טעות בפלוגתא דתנאי ואמוראי היא שנויה, ומסיום לשון הרמב"ם ז"ל וכן כל כיוצא בזה, נראה כתי' הלח"מ שכוון הרמב"ם בהבאת טעם זה, ללמד על כיוצא בזה, אשר שפתי כהד"ג ברור מללו לאמור גם על נד״ד דאין זה הוראה אלא טעות, ונכלל בלשון פסק הרמב"ם ז"ל של כיוצא בזה.
ומה יפה ציונו לנו"ב מהד"ת חחו"מ סי' אי, כ' ובפרט בדורינו, שהטעות מצויה ועתה אנן מה נעני אבתריה, אם בדורו של הנו"ב דור דעה ככה, ק"ו בדורינו אשר בעו"ה. . . ואין לבן של אחרונים כלבן של ראשונים כבעירובין נ"ג, וא"א לאחרונים להיות כראשונים כפירש"י ז"ל בר"ה כ"ה ע"ב, והן הן הדברים אשר עוד בתשו' הרדב"ז ז"ל נאמרים. שבתשו' מבי"ט ז"ל סי' קע"ב (הובא גם בפת"ש חו"מ י"ט סק"ג) בזה"ל. ואע״ג דאמרי' בגמ' לא חיישי' לב"ד טועים, וב"ד בתר ב"ד לא דייקי, ה"מ בזמניהם, אבל האידנא דייקינין ודייקינין שכ"כ רי"ו בשם הרשב"א ז"ל בתשובה, דהאידנא לא בקיאי כ"כ בדינין הלכך דייקי' בתר ב"ד, ואם בזמן הרשב"א ז"ל ככה כש"כ בזמנינו זה עכ"ל, אם כי להלכה הרדב"ז ז"ל בזה הוא יחידאה נגד דעת הב"י ז"ל שם במבי"ט סי' קע"ג, וד"מ סמ"ע וש"ך סי' י"ט שם יעי"ש ובתומים סק"ד דכולם חולקים עליו, ויעיון עוד באה"ע קס"ט סעי' נ"ו וב"ש קנ"ה ס"ק י"א, והכי קיי"ל דגם בזה"ז, ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, אמנם במה שדן הנו"ב, הו אמת הנאמר גם בנדון זה, וכמובן להמעיין.
הן בגוף הדבר, במקום שהיא באמת מסרבת להתיר עי"ז חדר"ג במאה רבנים אם כי כל כתוב בספר יהושע ועוד בשו"ת מגאוני בתראי' לאו הלכה פסוקה היא, כי רבים המה החולקים בזה, ומהם גם מתקיפי גאוני בתראי, בשו"ת טוטו"ד מהד"ת סי' קכ"ד, ושו"מ תליתאה ח"א סי' ש"נ, דאין דעתם דעת חכמים להתיר גם ע"י מאה רבנים יעו"ש, ואם כי איזהו גאונים. סמכו בזה, ועל זה לבד להתיר אמנם רובם ככולם מגאוני בתראי, לא עשו זה אך לצירוף וסניף, ולא לסמוך על זה בלבד, כמבואר להמעיין בתשובותיהם, והצנועין מושכין ידיהן מלהצטרף בהיתר מדר הבנוי אך על היסוד דמסרבת.
אולם בנד"ד לא באנו כלל לפרט זה, כי נהפוך הוא, אשר באמת הבעל היה המסרב. והאשה נתנה אוזן קשבת לפס"ד הראשון. דבזה שלא באתה פעם שניה. נקראת אך שוגגת, כי כאשר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע, בלשון זה נאמר גם בכגון דא. כי משמע לאינשי, שאין דין מסרב אך בפעם הראשון. ולא לאחר מעשה ב"ד, אטו נשי דיני גמירי לידע כי גם לאחר שיש בידה פסק ב"ד, מחויבת עוד הפעם ע"י קריאת ב"ד לבוא שנית לדין, אין זה אלא כאומר מותר דמקרי שוגג. אבל חלילה לדונה בזה, כמסרבת ועוברת על דת – בפרט לאחר שהוסיף כת"ה, לעשות בזה לפנים משוה"ד, כי האשה חתמה לפניו בכתב באוהיו"מ כי מחויבת לעמוד לד"ת עם הבעל בכל עת שיקרא אותה, ולקיים ככל אשר יצא מפי ב"ד שנית בלא שום מגרעת ולקבל ג"ש כדמו"י ועתה שעשתה תשובה (דברי שו"ת מהר"מ מלובלין ז"ל בסי' פ"א ידועים המה, ובקונט' שלי באר חיים מרדכי לה"ע באות נ"ד כ' בזה יעו"ש) גם על שגגתה, פשיטא דנסלח לה, וכאשר הביא לזה כהר"ג מהלכה הברורה בש"ס ב"ק קי"ג וטוש"ע חו"מ סי' י"א, דמיד כשאמר הריני מקבל עלי ציווי ב"ד קורעין כתב הנידר, ולאחר כל אלה נמצא רב מרבנן. לדונה כמסרבת ועוברת על דת ולהתיר חדר"ג ז"ל שלא כדת, אלמלי דברי כת"ה לא האמנתי כי רב בישראל יאמר כזה ?? מאוד מאוד לבי עלי דוי על פרצה הנוראה, ושיצא עוד מרב ומורה, וידועים המה, דברי העקידה (שער כ') כי חטא גדול שנעשה שלא ברשות ב"ד, כל ישראל נקיים אבל חטא קטן ובכאן מב"ד. ועוד חטא גדול לפני ה', בהתרת חדר"ג החמור שלא כדת התורה, ואדם. בהטיית משפט האשה הנעשה ברשות ב"ד, הוא חטאת כל הקהל ובוודאי אך אשמת הבעל צייד הרמאי בזה, שהלך בערמה. להטעות ולצד. גם את הרבנים חלילה בחרמו של רגמ"ה ז"ל. אמנם לא יחרוך רמיה צידו. כי ההיתר פורח באוויר הטעות, ונעקר מעיקרו וחדר"ג החמור אקרקפתא דבעל הוא, שאסור עפ"י התורה לישני אשה על אשתו, ואם עבר ונשא אסור לו לדור עם השניה עד שיגרש את השניה כפסק הרמ"א ז"ל בסי' א' (יעיון מש"כ בזה בספרי שו"ת בח"מ ח"ב סי' מ"ח) וגדול כחו של חדר"ג ז"ל, אשר כל אלו העוברים עליו מלבד אשר בעולם הבא גדול עונשם, גם בזה העולם, רואין כי מרה אחריתם, והבעל יתן אל לבו מה שלפניו, ולחזור בתשובה לאמור מעתה נעשה ונשמע לקול התורה, ואז ואך אז טוב יהיה לו כי אין לך. דבר שעומד בפני התשובה. ובזה אחתום את שמי חיים מרדכי