באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אבן העזר · סימן מח
להרה"ג כו' מו"ה יחזקאל ווידמאן נ"י אבד"ק מיטשטעל.
בדבר שאלתו בענין עגונה, בשמה, שרה רבקה, מדראגמירעשט, וז"ל הגב"ע – במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא, ואתא לקדמנא הר' דוד דוב גאנז מפה"ק והגיד לפנינו בתו"ע באל"ו וניע, איך שבא לביתו ערל גיאלי גירגארע מפה ושאלתיו מדוע קפצה עליו זקנה כ"כ והשיב כי הוא ע"י שהי' במלחמה הנוראה ושאלתי היכן היית על איזה מקום שהי' מלחמה כבדה כ"כ שהזקין אותך, והשיב בהומינא, ושאלתיו אם הי' אתך שם היימישע מענשין, והשיב כי הי' הרבה והתחיל לפרוט בשם האנשים שהי' עמו וחשב כמה ערלים, וגם חשב בשם איש יהודי ושמו שימאן וויגדער (אביגדור הי' בעלה של העגונה הנ"ל ששמו מתקריא וויגדער ושם משפחתו שימאן) וסיפר כי הי' שם אגרויסער קאמפף שטורם והרוב מהאנשים זענען דארט פערבליבין, אין שימאן וויגדער איז אויך דארט פערבליבין, ושאלתיו מהיכן ידעת בבירור כי הי' שם שימאן וויגדער אין אז עהר איז דארט פערבליבין, והשיב כי מכירו אני יען שעבדתי עמו כמה שנים אצל המגירה זעג) וגם בשם רצו לשלחו למק"א ואני המלצתי בעדו שישאר עמי אלס היימישער מענש, ואחר שעבר הגרויסער שטורם האב איך איהם גיזעהן שטארק פערוואנדעט, אין ציא דיא פאר שעה איז עהר געשטארבין אין איך בין געווען ביים בעד ערדיגען, ואח"כ שאלתי כ"פ אם אמת הדבר כן כי הוא זה האיש שימאן וויגדער שנהרג שמה אולי טעית והשיב כי דיברתי' עמי בשעה שנפצע וידעתי כי הוא זה. עכ"ד.
עוד בא לפנינו אחיו של הר' דוד דוב הנ"ל ושמו ר' מרדכי גאנז שהי' שם בביתו של אחיו הנ״ל בעת שסיפר הערל הנ"ל לאחיו כהנ"ל ואמר כי הוא שמע שהמלחמה הי' בהומינא והערל אמר בשבועה כי יודע בבירור כי הוא זה האיש שימאן וויגדער שהייתי מכירו ומת שמה, והי' שם בשעת הקבורה, כ"ז אמר הר' מרדכי גאנז בתו"ע באל"י ונ"ע, וחתם ע"ז האבד"ק דראגמירעשט עם עוד שני ת"ח – אמנם כתב לי הגאבד"ק הנ"ל שאיזה שנים לפני הגב"ע משני יהודים הנ"ל, נגבה עדות ע"י שאלה מהערל הנ"ל שבא לבית דינו והעיד שראה שמת והי' אצל הקבורה וידועים דברי הח"מ וב"ש ופ"ת סי' י"ז ס"ק ס"ז שנסתפקו בהעיד ע"י שאלה, ואחר זמן העיד במסל"ת (כי מה שאמר לפני היהודים הנ"ל בנוסח הגב"ע בוודאי נחשב מסיל"ת הגם ששאלו אותו על בירור הדברים כמבואר ברמ"א ויעוי' בב"ש ס"ק מ"ב ובבאה"ט ס"ק מ"ז בשם הרב אשכנזי ומשפטי שמואל, וביותר ביאר בקונטרס עגונות התשו' של הרב אשכנזי סי' כ"א יעו"ש.) אמנם לעומת זה יש ג"כ תעודת מיתה מהערכאות על בעלה של העגינה הנ"ל שימאן וו גדור משם, עכ״ד הגאבד"ק דראגמירעשט יצ"ו. אח"כ הביאה העגונה הנ"ל לפני עד יהודי שמו מענדיל שטעגמאנן מפ״ק יצ"ו והעיד ג"כ בתו"ע כראוי שהי' עם אביגדור שימאן הנ"ל במלחמה אצל הומינא והי' בלילה שטורם גדול' ובבוקר כאשר עבר עם הצבא דרך מקום הנ"ל ראה דרך העברה את אביגדור שימאן הנ"ל שהי' מונח על פניו מת אך לא עמד שם להמתין את קבורתו וגם לא ראה את פניו, רק את אחוריו וצדדי ידיו הנראין יען שהי' מונח על אצילי ידיו ונראה קצת מצדדי פניו והכירו בטב"ע, ויודע בבירור שהוא הי' המת עכ"ד.
והנה בכלל, הלא היה למראה עיניו כי תשובת זאת השאלה, ככתובה היא עלי ספרי קונט' באר חיים מרדכי להיתר עגונות, גם לפרט החדש שבזה, שהעיר הגאבד"ק דראגמירמשט בגב"ע של הישראלים, עפ"י ערל מסל"ת, כי ערל זה ע"י שאלה, העיד בזמן מקודם לפני ב"ד, על מיתתו וקבורתו, וכת"ה כ' שמח"מ וב"ש שם, נראה שנוטין להקל, יש לחזק זה מכח דברי דו"ז רבינו הבכ"ע שבשו"ת זכרון כהונה ז"ל, הובא בקונט' בח"מ שם אות ו' בזה"ל. אך הנלע"ד דבאמת לפי דחז"ל דכל הפסולים מכשרים בעדות אשה מטעם מלתא דעל"ג, ומטעם אשה דייקא ומנסבא (שכך עיקרו של דבר שב' הטעמים מצטרפים לנאמנות בעדות אשה, והאיבעיא דבעי בגמ' טעמא דע"א כו', הוא איזה טעם עיקר עיין בתוס' ובפוסקים. והוא מבואר) וא"כ גם ברשע גמור הגון הדבר להאמינו, דגם גבי רשע אפי' גבי נכרי, שייך מלתא דעל"ג לא משקרי ביה אינשי, וכי היכי דבכל הפסולים אמרי' הכי, וגם מטעם דדייקא, (שהרי גם פסיל עבדים ונשים הוא מצד שדעתן קלה, ואינן בכלל כל המצוות עיין בגמ' פי החובל ועיין בש"ך יו"ד רס"א) ה"נ גבי רשע ונכרי אלא מה שהוציא רשע מכלל כל הפסולים. הוא משום שיש בו לאו מפורש בתורתינו, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ואפילו אם הוא אומר אמת אסור לקבלו, ותדע שהרי עד היודע בחבירו שהוא רשע אסור להצטרף עמו משום שהוא משית ידו עם רשע וכמש"כ הרמב"ם והטור, ואע"ג שהוא יודע שהרשע מעיד אמת מ"מ עובר על ד״ת דאל תשת כו' כו' יעו"ש ובאות י' שם שכ', והנה רבינו הז"כ ז"ל בא שם למסקנא וז"ל. הדרין למלתא למאי דאנן ביה, דעיקר פסלות רשע בעדות אשה, לאו משום דהגון הדבר שלא להאמין רשע משום שהוא חשוד בעינינו, דאי משום הא כו', וגם דכיון דהוי מדעל"ג וחזקה דייקא ומנסבא, כי היכא דמהני לכל הפסולים מהני נמי לרשע, אלא דאיסור הוא מדאורייתא לקבל עדות רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד כו' כו' וזה יתד שלא תמוט עכ"ל. ויעיון בחת"ס סי' מ"ג. הובא לשונו בקונט' שם אות י"ט יעו"ש ובאות כ' כ"ט באריכות יעו"ש ובספרי שו"ת בח"מ ח"ב סי' נ"א ד"ה ובאמרותיו הישרים, והן הן הדברים, אשר גם לזה נאמרים, דאם היינו חוששין שבכיוון להעיד או להתיר, שקורי קא משקרי, יש מקום לחוש גם בהגיד אח"ז במסל"ת דעביד אינש להחזיק את דבריו, אמנם להיסוד שהניח אותו צדיק וגאון הז"כ ז"ל, דגם ע"י שאלה יאמרו האמת, אך דא"א לקבל עדותם, ע"י גזירת תוה"ק דאל תשת רשע עד, ולזאת בהגיד אח"ז במסל״ת דאין כאן איסורא דאל תשת וגו', יען שלא נאמינהו בתור עד. שפיר האמינהו חז"ל מכח מסל"ת והיא סברה חזקה וברורה, בחיזוק זאת השיטה כנראה מדברי הח"מ וב"ש ז"ל להקל בזה.
אולם הפת"ש שם כ' בשם המהריב"ל ז"ל, דבבא לב"ד להעיד – כבנד״ד ולהתיר גרע טפי, אשר בכגון דא, שהעיד מתחלה ע"י שאלה, ואח"כ הגיד במסל"ת לספיקא דדינא יחשב, ובהצטרף לזה עדות יהודי מענדיל שטעגמאן, שראה אותו בעצמו שמת, אם כי לא הזיזו דאיכא חששא דיאמר בדדמי, מלבד מה כיון דכבר עברו הרבה שנים, ונשתקע זכרו, יש לדון בזה מכח תרי רובא להיתרא אשר פרט זה ביארתי בס"ד בספרי שו"ת חלק שני סי' מ"ט נ' יעו"ש באריכות ובזה שלא ראה את פניו, שפיר כ' כת"ה, דאיכא בזה צירוף שיטת ר"ת ז"ל דבקומה שלימה לא בעי הכרת פנים, והוא מבואר בח"מ שם ס"ק מ״ו יעו"ש ובפת"ש ס"ק קי"ב הלא לדעת ראב"ד ורמב"ן ועוד מקמאי ז"ל לא בעי' קברתיו, וגם למאי דקיי"ל שם סעי' ל"ז דבעי' קברתיו הוא רק מדרבנן יען דהיא איבעיא דלא איפשטא ביבמות קט"ו, והוא ספיקא דדינא, וא"כ יש כאן ס"ס שמא הלכה לסמוך על עדות הישראלים מפי נכרי מסל"ת, אם שבזמן קדום העיד הנכרי ע"י שאלה, ושמא לסמוך על עדות יהודי האחרון, שראה את זה האיש שומאן וויגדער מת, אם דבהאי ספיקא איכא תרי חששי לחומרא, שמא אומר בדדמי, וגם רבים המה החולקים על ר"ת ז"ל, כבש"ע שם סעי' כ"ה, ואנן קיי"ל דבעי' ס"ס השקולין, הלא ידוע שיטת הפ"י ז"ל בחי' לכתובות ט', דלדעת הרמב"ם ז"ל, דס' מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא, י"ל דלא החמירו רק בספק אחד, אבל לא בשני ספיקות אף דאינם שקולין יעו"ש. ובספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחידושיי ליומא ס"ה בד"ה אמנם, קבעתי בזה מסמורות, והראיתי שכן הוא גם שיטת הכ"מ בפ"ט מהט"מ ה' י"א י"ב יעו"ש. וא"כ בזה שע"י שאבד זכרו זה י"ד שנים, ואומדנות דמוכחא שיצאה מחזקת א"א דאורייתא, כאשר נתבאר היטב בארוכה בקונט' שם מן אות נ"ו עד ס"ד, ובספרי שו"ת ח"א סי' נ"ג וח"ב סי' מ"ט, נ' נ"א יעו"ש באריכות. ואנו דנין רק בדרבנן, שבזה גם אם אין מתירין ע"י ספק אחד, מ"מ בס"ס לא בעי' שקולין, חדא ועוי"ל, דבספק הראשון לסמוך על הגדת הנכרי מסל"ת, אם שאמר כן ע"י שאלה בזמן קדום, דעת נוטה יותר להיתר וכנ"ל, וכיון דבס' זה איכא רוב להיתר ומיעוט לאיסור, אם דבס' השני רוב לאיסור ומיעוט להיתר, בצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא, כדמצינו כן בכמ"ד, ובשו"ת רח"כ ז"ל בחיו"ד סי' י"ט בסופו כעין זה, ובספרי חב"י לפסחים ט' הבאתי סעד לזה מדברי הראב"ד ז"ל בה' ט"מ שם יעו"ש.
אמנם למעשה, צריכין להתיישב הרבה, ואין בזה בלבד כדי סמיכה, בהיתר איסור א"א החמורה, וכל זה הוא רק לצירופא ליסוד ההיתר, אשר הכל הולך אחר החתום של דברי הה"ג שליט"א מדראגמירעשט, באמרו אמנם לעומת זה יש ג"כ תעודת מיתה מהערכאות, על בעלה של העגונה הנ"ל, שימאן וויגדער מישם. אשר זה ראשית ויסוד ההיתר, כאשר כבר יצאה זאת ההוראה להלכה למעשה, לסמוך על תעודת הערכאות, רובם ככולם מגאוני בתראי בתשובותיהם, וכמו שביארתי באריכות בס"ד באר היטב שם בקונט' ובספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' נ"ג, ולזאת ע"י עדות שני הישראלים, מפי נכרי מסל"ת, ועדות הישראל שראה בעצמו, ואומדנא דמוכח מדלא בא, ולא כ' כארבע עשרה שנים. שלש אלה, שהמה צרופים גדולים ליסוד ההיתר של תעודת הערכאות, הרשות נתונה להתיר זאת האשה מכבלי העיגון עפ"י התורה.
אך כיון שכל זה והתעודה מהערכאות היו לפני הגאבד"ק דראגמירעשט, לזאת אני מתנה בתנאי קודם למעשה שאותו גאון שליט"א יהיה בזה העיקר, ואני הסניף כהדין גרמיזא דאתא בבתריתא. ולא בקדמיתא, וגם כת"ה יסכים לזה בתשו' רח"כ ז"ל סוס"י כ"ג בשם אביו ז"ל, שלא התיר מימיו עגונה פחות מג' וכן נהג הוא אחריו – אז גם אנא מצטריפנא עמכם לקח חבל בזאת המצוה ולאמור בכה תוה"ק בס"ד. כי האשה שרה רבקה מדראגמירעשט, אשת שימאן אביגדור, הותרה מכבלי העיגון, ומותרת להנשא, לאחר שיתירוה, ב"ד של שלשה כפסק רבינו הרמ"א ז"ל, השי"ת יצילנו משגיאות, ונזכה לכוון האמת לאמתו, וכל המתיר עגונה כדת התורה כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה. השוכן במעונה. יקומם במהרה קהל עדת מי מנה, פדוים לציון ברנה. לב המצפה לישועה קרובה משמים לקבץ כל בית ישראל לארצנו ארצות החיים. ובזה אחתום את שמי חיים מרדכי