באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק יורה דעה · סימן מה
להרה"ג כו' מו"ה משה קליערם נ"י אבד"ק עה"ק טבריא תיבב"א.
מכתבו הגיעני, ובדבר מה שפקפק כת"ה עמש"כ בספרי שו"ת באר חיים מרדכי סי' ב' בד"ה אמנם לדינא, בזה"ל, וכיון דקיי"ל דגם ח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת, הרי דלא אזלי' בסברא דאחשביה, וא"כ א"א לומר כסברת החלת לחם, וגם אם נימי דהסוברים טכ"ע דרבנן ס"ל הסברא דאחשביה, מלבד דזה דוחק ואפושי פלוגתא לא מפשינין, גם אם נימי הכי אכתי יש לפקפק בסברתו, שחידש דבנותן שאור לעיסה אם דהיה שוגג שלא ידע אם הוא אסור, מ"מ כיון דנתקנה העיסה, ונעשית כוונתו פשיטא דאחשביה, מה דפשיטא ליה לאותו גאון לדידי מספקא טובא, כי ממ"ש הריטב"א ז"ל במכות י"ז, בטעמא דר"ש דאמר כ"ש למכות ולא אמרו כזית, אלא לענין קרבן וז"ל, ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש, אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג, בעי כזית לחשיבות ע"כ, הרי אם דנעשית כוונתו לדבר אחר מ"מ כיון דלענין איסור הוא שוגג ל"ש אחשביה וזה היפוך סברת בעל חלת לחם לפום רהיטא, וצ"ע לי בזה עתה, בר מן כל דין היסוד שהניח החלת לחם, דהפוסקים דס"ל טכ"ע דרבנן הוא מטעם דהו"ל ח״ש ע"י תערובות, חזינין דלא כן דעת רבותינו הראשונים ז"ל, כי ראש המדברים בזה הוא רש"י ז״ל, והוא כ' להדיא בחולין צ"ח ע"ב בד"ה לטעם כעיקר בטעמא דטכ"ע דרבנן יען דמה"ת נאמר אחרי רבים להטות וחד בתרי בטיל גם בא"מ (יעיון חוו"ד סי' צ"ח סק"ג) יע"ש, וא"כ אין מקום כלל לחלק בין שאור לשאר דברים, וא"א לומר כתירוץ החלת לחם וכאמור, וע"ז כ' כ"ת וז"ל לפענ"ד אין הנידונים דומים שהריטב"א ז"ל כ' על מי שאכל שוגג לא אמרי' אחשביה. דהדבר כבר נאכל ובשעה שאכל לא ידע שהוא איסור אבל בנידון דהח"ל, בשעה שיאכל ידע כבר שיש כאן תערובות שאור. ובשאר תערובות לא אמרי' אחשביה. משום דלא מנכר דרוצה לאכול מה שנתערב וכשהוא אוכל לא מנכר דמחשיב, הדבר שנתערב כאן. אבל בעיסה שנתן לתוכה שאור, כשאכל הפת מנכר דמחשיב להשאור. דהא לכתחילה נותנים השאור כדי לתקן העיסה, אף דבשעה שנתן לא ידע שהשאור הוא איסור, מ"מ כשאוכל יחשיב השאור שבתוך הפת. דידוע ומנכר דפת נעשה ע"י שאור. ואף דדברי הח"ל לא משמע הכי מ"מ זה נכון עכ"ל כת"ה.
הנה סברתו דפעולת השאור מנכר בפת. נמצאת בפוסקים בטעמא דמעמיד אפי' באלף לא בטיל יען דמנכר פעולתו נחשב כמו בעינא. ובמג"א ז"ל סי' תמ"ב סק"ט בשם הטור שהוא מה"ת. ובספרי שם בסי' ב' הבאתי דברי הנאות דשא בסי' מ"א. שלא מצא חבר לשיטת הטור אך הר"ש ז"ל, דס"ל במחמץ שהוא מה"ת וה"ה מעמיד, ואני הבאתי מתשו' ר"י שהובא בב"י ז"ל יו"ד סי' קי"ח דס"ל ג"כ הכי, וכה ראיתי בחי' חת"ס ז"ל על חולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני שאור, ש"כ בזה"ל. ולהרא"ן מיגאש ורוב הפוסקים דס"ל דחשיב מעמיד כמי בעינא מן התורה ממש כו'. וזה לפלא בעיני כי באמת רוב הפוסקים ס"ל במעמיד דלא בטיל הוא רק מדרבנן. והכי קיי"ל אולם עכ"פ מדרבנן נחשב כמו בעינא. מ"מ לסברא דאחשביה לא חזי לאיצטרופי. אשר גם כ"ת כתב כי מדברי החלת לחם בעצמו לא משמע הכי. יען כי האמת הוא אשר הזמן דאחשביה הוא בשעה שנתן השאור לעיסה. כי אז אחשביה להשאור בעצמו. וע"ז יש לפקפק מדברי הריטב"א ז"ל. יען כי אז לא ידע. שהוא איסור. אבל אח"כ בשעה שאוכל. אם כי ניכר פעולת השאור. הלא השאור בעצמו איני ראוי לאכילה כמבואר בביצה ז', ואך בצירוף העיסה, מה בכך דמנכר פעולתו. מ"מ כיון שהוא בתערובות ואך ע"י העיסה ראוי לאכול. אין מקום כלל לזאת הסברא דאחשביה להשאור בעצמו וכמובן – גם מה שפקפקתי על תי' הח"ל מכח דברי הריטב"א ז"ל סיימתי בצ"ע. יען כי ידעתי שיש לדחוק ולחלק. והעיקר אשר סמכתי בדחיית דברי החי"ל בזה. הוא למאי דקיי"ל לאסור מה"ת גם ח"ש ע"י תערובות אשר טעמא דאחשביה בח"ש נדחה מהלכה. וגם מה דיהיב הח"ל האי טעמא לשיטת הסוברים טכ"ע דרבנן – ואנן הלא קיי"ל טכ"ע דאורייתא – הלא מבואר טעמם ברש"י ועוד ראשונים ז"ל, יען דמה"ת אחרי רבים להטות ואין מקום לתי' הח"ל. ומש"כ בזה הוא פשוט ואמת.
ובגוף סברת הריטב"א ז"ל. ובלשונו שכ', דכיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש לר"ש. אשר האחרונים עמדו בביאור זאת הסברא. נלע"ד דיש לפרש בכוונתו, יען דבאיסור הלא נאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. כבשלהי נדרים, ובתוס' שם, כדאמרי' בסנהדרין ניטל טעם ביאה ונתנו לעובר עבירה, שהוא נאמר גם באיסורי אכילה. שנהנה יותר באיסור ע"י פיתוי היצר המשים מר למתוק. ויש רח"ל הנאה בכ״ש מאיסור. כבאכילת כזית מהיתר. וזה יש להעמיס בלשונו. דאחשביה לחומר האיסור להתחייב בכ"ש, ובזה סרה קושית האחרונים. הלא י"ל אדרבה דלכך אכל רק ח"ש משום שלא יעשה איסור ולא אחשביה לאיסור דהא יש לו חזקת כשרות ותי' דאיתרע חזקת כשרות שלו באכלו גם ח"ש והאריכו בזה, ולסברתי א"ש בפשיטות וכמובן, ויש להאריך ולהסביר זה, אולם עתי בל אתי להאריך בפלפולים.
ובמה שדנתי שם בפלוגתא דרבותינו הב"י וד"מ ז"ל אם רשאין להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן, עלה על לבי עתה להעיר בזה, מהא דאמרי' במס' נדה מ"ו מ"ז, תניא עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה, חייבת בחלה, ואינה נפסלת בטבול יום. דברי ר"מ ור"י, ר' יוסי ור"ש פוטרין מן החלה, סברוה כו' מ"ד תרומה דרבנן חלה דרבנן, אי אמרת בשלמא קסבר ר' יוסי חלה בזה"ז דרבנן, אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן כו', אם דחלה הוי חד דרבנן ודמוע תרי דרבנן. כי תרומה בזה"ז דרבנן. ומה"ת גם תרומה בטלה ברוב וכמש"כ שם בתוס' וראשונים ז"ל. מ"מ אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן. וזה כעין סעד לשיטת הד"מ ז"ל דרשאין הפריש מחד דרבנן לתרי דרבנן. ויש לדחות וכמובן אולם מחד דרבנן על ספק תרי דרבנן בוודאי דשרי להפריש וכמש"כ בספרי יע"ש באריכות מלתא בטעמא.
כה ראיתי שיש מהדיוק כיון דבפ"ג דטבו"י תנינין עיסה שנדמעה כו' אינה נפסלת בטבו"י ר"י ור"ש פוסלין. ואמאי לא נאמר כהאי לישנא גם בברייתא ר"י ור"ש פוטרין מן החלה. ונפסלת בטבו"י אם כי בהגהות הגר"א ז"ל בתוספתא פ"ב דטבו"י הגיה כן יע"ש. אולם גי' הש"ס שלפנינו וכן הוא בזר זהב שם צריך ישוב. ואולי י"ל למש"כ הר"ש ז"ל פ"ג דחלה משנה ד' דמשמע בירושלמי דמדומע פטור מן החלה היינו כשאין מן החולין ה' רבעים. דאם נתערב סאה תרומה בציט של חולין ולקח מהן ה' רבעים קמח וגלגלן נמצא אחד מק' שבהן תרומה ולכן פטורה מן החלה. אבל אם אחר שתסור אחד מק' נשתיירו עדיין ה' רבעים לפי חשבון תרומה שנתערבה נתחייבת בחלה עכ"ל. ולפ"ז לר"מ ור"י דס"ל דגם בכה"ג חייב בחלה עכצ"ל הטעם כמו דאיסור נתהפך להיתר. (וגם בנתערב היתר ברוב איסור חקר הפמ"ג בפתיחתו לתערובות אם נתהפך ההיתר להיות איסור. ויש להעיר ע"ז מהא דאמרי' בנדה כ"ז ע"א א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת של עפר ונפיש ליה שעורא וכמובן. יעיון ר"ן ז״ל נדרים נ"ט ע"ב ד"ה ועד כאן והדברים ארוכים ועתיקים, ואכ"מ) כן התרומה נהפכת לחולין להשלים השיעור דחמשה רבעים וא"כ כיון דכולו חולין פשיטא דאינה נפסלת בטבו"י. והוא שנאמר בדבור אחד חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבו"י. כי זה תולדות זר. אמנם ר״י ור"ש אם דס"ל דפטורין מן החלה הוא מטעמא דס"ל דתרומה אינו מתהפכת לחולין גמור להשלים עוד השיעור. וחלה בזה"ז דרבנן דאתי דמוע דרבנן ומפיק מידי חלה דרבנן מ"מ אין הכרח עי"ז דנפסלת בטבו"י דיש סברא לומר כיון דעיקר היא העיסה דתולין. אינו נפסלת בטבו"י ולזאת לא בא בברייתא הסיוס דגם נפסלת אם דבאמת הם ס"ל הכי למען לרמז כי אינם משולבים זה בזה ולזאת בחלה שם סתם לן רבינו הקדוש דמדומע פטור בחלה. ובטבו"י שנה בסתם דאינה נפסלת בטבו"י ר"י ור"ש פוסלין אשר ידוע דסתם זה נחשב כרבים ויחיד דה' כת"ק. והוא שפ' הרמב"ם ז"ל בפ״ח מהט"א דמדומע אינו נפסל בטבו"י ולענין חלה פ' בפ"ו מה' בכורים דפטור. ובהגהות מצפה איתן כ' וז"ל ולדידהו – לר"י ור"ש – נפסלת בטבו"י והכי תנן בפ"ג דטבו"י מ' ד'. ויש לתמוה דהרמב"ם פ' בחלה כר"י ור"ש ובט"י פ' כת"ק דאינה נפסלת, והוא לכאורה תרתי דסתרי וצ"ע ע"כ. ולדבריי א"ש כי אינם תלוים זב"ז וכהוראת סתומות המשניות המה פסק הרמב"ם ז"ל.
אמנם בגוף דברי הר"ש ז"ל ממש"כ התוס' ד"ה אתי דימוע אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה ליפטר מן החלה כאלו הכל תרומה ז"א אלא מדרבנן ל' דלא ס"ל כר"ש ז"ל כי לדבריו אין אנו צריכין רק לאמור דהתרומה לא יהיה כחולין אבל לא החולין כתרומה וכמובן. והפ"מ בירושלמי שם פי' הירושלמי דקאי על ס' דמוע יע"ש כבר הרחיב בזה הדבור הרי"ט אלגאזי ז"ל בה' חלה ס"ק י"ט ד"ה ואולם דנ' דעת הרמב"ם רמב"ן רשב"א ורא״ש ז"ל דלא כשיטת הר"ש ז"ל יע"ש. מ"מ מש"כ בישוב פסקי הרמב"ם ז"ל יש לו מקום בשנאמר כי מקולי טבו"י שנינו כאן כמו שהקילו בכמה דברים בטבו"י ואיני תלוי זב"ז וכאשר יוצא ומוכח מסתמי המשנה כן פ' הרמב"ם ז"ל וצ"ע בזה. כי כתבתי לפום רהיטא בלא עיון אך אשר עלה על לבי בהשקפה הראשונה כתבתי ה' יהיה בעזרתי לכוון האמת בתורת א' חיים ונזכה במהרה לקיים מצות תרומת חלה בארצות החיים ולראות בבנין ושמחת ציון וירושלים ותגלה ותראה על כל העולם כולו מלכות שמים דברי לב חיים מרדכי
סליק חלק יו"ד חלק אה״ע