באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק יורה דעה
סימן כא
להרה"ג כו' מו"ה שמואל פרייפעלד נ"י אבד"ק סערעט. באקאווינא.
מכתבו הגיעני. ובדבר שאלתו שאלת חכם. אשר בקהל עדתו. המנהג מעולם. מבלי לאכול אווזות ובר אווזות הלעוטים. ועתה לאחר כלות המלחמה. אשר רבות שבעה לה. נפשות בית ישראל מזה. ופרצו גדרן של ראשונים רבים מעירו. לאכלם גם בלא בדיקת הוושטין ע"י חכם. ונפשו בשאלתו. אם יותר טוב להתיר להם מנהג הקדום. בתנאי שיבדקו היושטין ע"י חכם כדי להצילם. מאיסור ספק נבלה. רח"ל. או להחזיק במנהג הקדום ביתר שאת ויתר עוז. ואותן שלא ישמעו עתידין לתן את הדין. ולמש"כ בשו"ת תומת ישרים סי' קצ"ח. דתקנת וח' הקהל. משום גדר וסייג. אם רואים שנתהווה איסור חמור יש להתיר. גם בזה מאחר שרוב מבני העיר. אוכלין אותן בלא שום בדיקה. ונכשלים באיסור חמור. לפי דעתי שיותר טוב להתיר להם. כי במכשול רבים אומרין לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו. עכת"ד כת"ה.
הנה ביו"ד סי' רי"ד. בגליון מהרש"א בשם תשו' חו"י ז"ל סי' קכ"ו. דמנהג שקבלה כל המדינה צריך חרטה כל המדינה. ולא של עיר אחת. וכ"כ בנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ס"ה יע"ש. וכעין סמוכין יש לעשות לזה מלישנא דתלמודא פסחים נ"א. ומעשה ביהודא והלל בניו של ר"ג. שרחצו שניהם כאחד בכבול. ולעזה עליהן כל המדינה. אשר יש מהדיוק קצת. הלא לעז העיר שהוא כבול היה בראשונה. ולמה לא נאמר ולעזה עליהן כבול וכל המדינה. אם כי כבול בכלל המדינה. ומעשה שהיה כך היה דלעזו כל המדינה. ולתירוצא דתלמודא. בני מדינת הים כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו ככותים דמי. לשון נופל על לשון. כל המדינה על בני מדינת הים. אולם מה דבסוגיא. בכל הני תלתא עובדי. בא בדיוק אך לעז של כל המדינה. ולעז המקום נשמט. לא רחוק הוא לאמור. כי קמ"ל בזה. גם אם היו בני הנשיא חזו טעמא להיתירא לאנשי המקום לא היה די בזה. כי עדיין איכא לעז בכל המדינה. והעיר ומקום פרטי בתר כל המדינה נגרר. ואין בפרט אלא מה שבכלל. ובאמת דבר זה א"צ לראיה. כי היא הוראה ברורה. כמו בקהל שרוצים להתיר הסכמה ויש מוחים. דהולכים אחר הרוב. כביו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"א. כן במדינה הולכין אחר רוב המדינה. והתומה ישרים (ספר זה איני עמדי לראות דבריו) מסתמא מיירי. בתקנה וח' שעשו הקהל אך לעירם. אבל גם הוא לא יחלוק על דברי החו"י וגליון מהרש"א ז"ל שהם דברים כנים וברורים. ולפ"ז למש"כ בשו"ת שאילת שלום מהד"ת ס' קנ"ד ובמקדש מעט סי' ל"ג ס"ק מ"א. הובא דבריהם בדרכי תשובה שם ס"ק קל"א. אשר יעידון ויגידון. כי בכל מדינת רוסיא. פולין ראמעניען. מעולם נוהגין איסור בהלעטה. וקבלו זאת על נפשם ועל זרעם. והעובר הוא בכלל פורץ גדר כו' יע"ש. פשיטא דאין בכח חכם העיר. להתיר מקום פרטי בלתי חרטה והסכמה מכללות המדינה. כפסק החו"י נו"ב וגליון מהרש"א ז״ל.
ומה שצדד כת"ה. לאמור כי להציל רבים ממכשול. אמרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו. אם אמנם כי זה נאמר מפי הראשונים ז"ל. וחתרו להשוות שלא יסתור. הא דאמרי' בשבת ד' ובכמה דוכתי. וכי אומרים לו לאדם חטא. כדי שיזכה חבירך. להא דאמרי' בעירובין ל"ב. דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא, ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה. אשר אחד מהתירוצים שנאמר בזה. הוא לחלק בין יחיד לרבים. דמצוה דרבים שאני (יעיון תוס' פסחים פ"ט ע"א ד"ה ה"מ ובלח"מ פ"ד מ"ה ק"פ) אולם להמעיין בתוס' שבת שם ופסחים פ״ח גיטין מ"א ובחי' ראשונים ז"ל שם. ובב"י ז"ל באו"ח סי' ש"ו ד"ה כ' המרדכי בפ"ק דשבת. שהביא פלוגתא דתוס' ורשב"א ז"ל. ובש"ע שם סעי' י"ד דאיפסקא כשיטת התוס'. יע"ש בט"ז מג"א ז"ל ובפמ"ג ואחרונים. הלא נראה כי העולה משם להלכה היא דלכל השיטות וחילוקי דיעות שיש בזה בפשיעה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ויש לרמז זה בקרא (הושע י"ב) כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. ולא יטו מדרך התורה שהוא דרך ה' הטוב והישר. לעבוד גם איסורא קלילא. בעת אשר ופושעים יכשלו בם. כי כשלונם גם כשלון הרבים כשיבוא מפשיעתם. אז אין אנו אחראין להם. וידועים המה דברי העקידה בשער כ' כי חטא גדול שנעשה שלא ברשות בי"ד כל ישראל נקיים נקיים. אבל חטא קטן הנעשה ברשות בי"ד הוא חטאת כל הקהל. הביאו גם מחו' הגאון האמיתי מהרש"ם ז"ל. בהגהותיו לארחות חיים סי' תקנ"א אות ל'. לענין הצנעת הסכין של שחיטה. מר"ח אב עד אחר ת"ב. במקום דיש חששא דעי"ז יפרצו קלי הדעת והדת. לאכול טרפות. והרחיב בזה הדבור אם כי הוא דן רק במנהגא בעלמא שאין בזה סרך איסור. בא למסקנא דאין מהנכון לבטל מנהג קבוע בשבילם יע"ש,
גם בהתאסף ראשי וחכמי המדינה. ובחרטה מכללות המדינה. אין בכח להתיר. כי נדון זה. אינו בכלל דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור. אדרבה הוי כעיין דברים האסורים ואחרים נהגו בהם היתר. כי ידוע איך צווחו בזה הפוסקים קמאי ובתראי. לאסור הלעטה גם ע"י בדיקה. וגם במדינ' אונג' באלו המקומות שנהגו להתיר. לאו משנת חסידים הוא. וכמובא בדרכי תשובה שם. בשם גאונים האדירים וקדושי ישראל. בעל ישמח משה. מהר"מ א"ש. מראה יחזקאל. ד"ח. ומהרצ"א מדינוב ז"ל. דיראים וחרדים לדבר ה'. גם באלו המקומות אינם אוכלים מאווזות פטומות. ואשרי למי שאינו אוכל מהם. והצ"צ בפסקי דינים מהד"ק סי' נ"ג אומר דיש לבטל ההלעטה מקרב ישראל. ולגעור ע"ז שלא ילעיטו. והשערי צדק (חיו"ד סי' מ"ג) העיד כי בזה"ז נוהגין ברוב המקומות שלא לאכלם. אשר מבואר כי גם על הראשונים במקומות שנהגו להקל בהלעטה ע"י בדיקה היו מצטערים. ועתה בעו"ה בדור.. כזה. לבוא להוסיף עליהם. הלא אך במקומות שנהגו בזה להקל מאז. יש להם על מה שיסמוכו. בדרך מנהג עוקר הלכה. דיחיד ורבים הלכה כרבים. כמש"כ המג"א בשם מהרא"ש בביאור סמ"ג ז"ל בסי' תר"צ ס"ק כ"ב. אמנם במדינות אלו. פולין, רוסיא. רומעניען. אשר ב"ה מעולם אין אוכלין אותם. הלא עוד קבעו אבותינו. עליהם ועל זרעם הלכה פסוקה כדעת הפוסקים. אשר המה רבים וגדולים. לאסור הלעטה גם ע"י בדיקה. לזאת לדעתי. גם בחרטת כל המדינה. א"א להתיר עפ"י התורה. כי האיסור אינו ממנהגא. אך מעיקרא דדינא. ומצאתי כדעתי בד"ח ז"ל ח"ב סי' ל"ט שכ' ולענד"נ שלא מהני היתר לזה. ואלו שנהגו איסור לא עפ"י טעות רק שאחזו כדברי האוסרים. בוודאי אסור להתיר להם עכ"ל יע"ש וזה לענ"ד ברור להלכה.
עוד זאת ישים כת"ה ללבו לב חכם. כי לא
כל העתים שוות וימים הראשונים היו טובים מאלה. אשר היו זהירים וזריזים לדבר הי'. ובעת אשר במקומות מיוחדים נהגו היתר בהלעטה הלא היו זהירים וזריזים מאוד באופני ההלעטה. אשר פרטים רבים נאמרו בזה. כמבואר באחרונים, ובבדיקה ע"י חכם וגם עתה מנהג אבותיהם בידיהם אולם עתה ובאלו המדינות אשר בעו"ה... כי תצא חלילה זאת הפרצה. אך בעיר אחת ע"י הסכמת רב ומורה. יהיה חלילה. מכה מהלכת בכל המדינה לאמור כבר התירו פרושים את הדבר ולא ישימו כלל על לב איך להלעיט. וגם לבדוק ע"י חכם ומורה. כי לא ידעו מכל זה עד היום לא יהיה בזה מקלקל ע"מ לתקן אך קלקול ומכשול גדול חלילה לכללות המדינה.
זה כתבתי אך להוספה. כאשר הוא האמת לאמתו. אמנם בלא זה מעיקרא דדינא חלילה ואסור לכת"ה להתיר זה בעירו מטעמים הנאמרים אשר המה כנים וברורים ואך זה יעשה כת"ה בכח תורתו. ויראת ה' אשר בלבו. לתן צו ופקודה חזקה בכח מרא דאתרא על השו"ב כי עופות המפוטמים וגם אלו אשר יש להסתפק בהם כי נתפשטמו מבלי לשחטם. וכה עשיתי בעירי – וכת"ה יצוה להכריז בשמו ובשמי. שאסור לקנות עופות הלעוטים ולשחטם. וכל האוכל מהם הוי כנתפטם באיסור. וכאלו אוכל ספק נבלות ובזה את נפשינו הצלנו. וישראל קדושים הם לשמוע לקול אזהרת התורה אשר אך היא לבית ישראל לאורה.
והנלע"ד ברור להלכה ולמעשה כתבתי. חיים מרדכי
סימן כב
להרב המופלא כו' מוה' משה גרשון נ"י רב לעדת תפארת משה טשיקאנא אמעריקא.
מכתבו הגיעני ובדבר דיוקו עמש"כ הט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק ב' בישוב דברי הטור שכ' עבדים משוחררים. כי יש סתם עבדים שבתלמוד. הסובב והולך גם על משוחררים. דהלא ש"ס ערוך הוא בחגיגה ד' ע"א אילימא שאינן משוחררין כלל. לתני עבדים סתמא. הרי מבואר כי סתם עבדים ממעט לגמרי משוחררין. וצע"ג על מאור עינינו הט"ז. וגם על הש"ך בנה"כ שם. שהרבה לתמוה מכמה מקומות בש"ס ולא הביא מסוגיא זו שמבואר יותר מכל המקומות עכת"ד כת"ה.
ומה העיר בזה וכוון לדעת הסר"ח כאשר ראיתי בברכי יוסף ז"ל – ספר פר"ח אינו עמדי – ביו"ד שם אות ג'. ד"ה והרב ש"ך כ' וז"ל. ותו דכל היכא דתני עבדים סתמא הוי שאינם משוחררים. כמש"כ הוא ז"ל גופיה בס' נה"כ. וסייעיה הרב פר"ח מתלמוד ערוך ריש חגיגה כו' יע"ש. וליישב דברי הט"ז והש"ך ז"ל. שלא הביא מזה, אולי י"ל. דהנה ז"ל הסוגיא שם. ועבדים שאינם משוחררין אינם כו' בשלמא כו' אלא עבדים מנלן אר"ה א"ק אל מול פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד. יצא זה שיש לו אדון אחר. הא ל"ל קרא מכדי כל מצוה שהאשה כו' דגמר לה לה מאשה. א"ר לא נצרכה אלא למי שחצי עבד וחצי ב"ח כו'. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה כ' וז"ל. ומנין כו' ומצוות עשה שאין הנשים חייבות בה. אין העבדים חייבים בה. ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל. להוציא העבדים כו' עכ"ל יע"ש וברע"ב ז"ל בפי' המשנה שגם הוא כ' אלו שני הטעמים. והקשה בהגהות הרש"ש ז"ל שם וז"ל, טעם זה ל"מ בגמרא. וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים. כדהוכיחו התוס' בסוכה כ"ח ע"ב. וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם. וא"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ מאותו רבוי ע"כ. ולענ"ד י"ל בפשיטות בישוב דברי הרמב"ם וברטנורה ז"ל דזה דרך הרמב"ם ז"ל בכ"מ להוסיף דרשה המבוארת במקום אחד ממדרשי חז"ל. ועוד יותר מבואר בכללי הרמב"ם ז"ל. בשם מהרי"ק לח"מ ובאר שבע ומהר"י קורקס וכנה"ג ז"ל. דדרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב הדרשה היותר פשוטה – יעיון תוס' גיטין כ"ג ע"ב ד"ה ואינה מתגרשת בסה"ד – אע"ג דבג"מ אידחייה לה. ולפעמים מביא קרא שלא נזכר בג"מ כלל מאחר שהוא מבואר יותר יע"ש. ואם דמישראל אימעוט נמי משוחררים. וצריכין לריבוי. הלא הריבוי יבוא מהאי קרא דאל פני האדון ה'. אשר מי שיש לו אך אדון אחד חייב בראיה. וא"כ עבד משוחרר מעבדות. אשר הוא בכלל אין לו אלא אדון אחד. הלא הוא בכלל חיוב הראיה. ומזה הקרא, שתים שמענו. הפטור לח"ע וחב"ח, והחיוב לעבד משוחרר. ומיושב דברי הרמב"ם והברטנורה ז"ל.
ולפ"ז דבכאן. מגופא דקרא דאתמעט ח"ע וחב"ח אתרבי עבד משוחרר. ולזאת גם אם היה נשנית אך עבדים סתמא. הוי כמבואר דסובב והולך אך על אינם משוחררים. ולא על משוחררים. ואין ללמוד מכאן לשאר מקומות שנאמר עבדים סתמא. לאמור דקחי דווקא על עבדים שאינם משוחררים. אולם לדוחק קצת יחשב. ונאמר אך ליישב דברי רבותינו הט״ז וש"ך ז"ל אשר מפיהן אנו חיין. אמנם פשטות הסוגיא מורה כמש"כ הפר"ח וברכ"י ז"ל.
ובזה אחתום חיים מרדכי
סימן כג
להחריף ובקי כו' מוה' יחיאל מיכל האלענדער נ"י טארנא. פולין
מכתבו הגיעני. ובדבר מה שהעיר מש"כ אאמ"ו זללה"ה בקונטרס באר יצחק לחי' שבת ר"א. ליישב קושיית הכו"פ בסי' נ"ח וישי"ע ז"ל בסי' ל"ט. בהא דתנינן בזבחים ע"א. כל הזבחים שנתערבו בהם טרפה ירעו עד שיסתאבו כו' וברש"י ז"ל שם ע"ד ע"ב ד"ה נפולה הטעם. דכיון דאתחזק בה ספק טרפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך. דהרי כל הבהמות צריכין בדיקת הריאה ואיכא משום הקריבהו נא לפחתך. והאריכו בישוב זה בנעימת פלפולם יע"ש. ואאמ"ו זללה"ה שם תי' למש"כ המהרש"ק ז"ל בטוטו"ד מהד"ת בהוספות סי' נ"ג דבמקדש לא היו בודקין הריאה. כי בדיקת הריאה דרבנן ואין שבות במקדש. ומש"כ הפמ"ג בפתיחתו לטריפות הריאה שהיו בודקין. י"ל דווקא בפרה ועגלה שהי' בחוץ. משא"כ במקדש עצמו. לשיטת האומרים דאין שבות במקדש בכל האיסורים נאמר והרחיב בזה הדבור יע"ש ועל ישוב זה פקפק כת"ה באמרו וז"ל. לפענ"ד נ' דעדיין יש מקום לקושיא זו. דהרי קיי"ל דכל הנידר ונידב קרב בבמה בימי היתר במות. כדאמרי' בזבחים קי"ז ע"א ובכמ"ד. ק' דאיך הי' מקריבין שם קרבנות בלא בדיקת הריאה ושם ל״ש לומר אין שבות במקדש כיון דהיה חוץ למקדש. דבמה היא בכ"מ. וגם לטעמא דאין שבות במקדש. משום דכהנים זריזין הן (עיין ערובין ק"ג) ובבמה הלא כשר גם זר להקריב. ואיך היו מקריבין. הלא איכא משום הקריבהו נא לפחתך דשייך בוודאי גם בבמה קטנה ולהקריב טריפה אסור גם שם כדמוכח משלהי זבחים עכת"ד. לדעתי אין כאן שום פקפוק. לא מיבעיא למה שנראה מכ"מ בפ"ב מה' איסורי מזבח ה' י'. דטעמא דהקריבהו איני אלא לפסולא דרבנן. י"ל כי בבמת יחיד לא גזרו. גם למה שביארתי בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' ס"ב. מלשון רש"י ז"ל בזבחים, פ"ה ע"ב ס"ח ע"ב חולין כ"ג. ומלשון הרמב"ם ז"ל ומכמ"ק. דהקריבהו נאמר גם לטעמא דקרא דפסולי תורה יע"ש. מ"מ לאחר אשר כמה דברים בין במת יחיד לבמת צבור. כמשנתינו בזבחים קי"ב כיהון בגדי שרת כלי שרת ריח ניחוח כו'. זה שהוליד רש"י ז"ל דגם דבר שצריך בדיקה. נכנס בכלל סוג זה דהקריבהו מנא תימרא דזאת החומרא נאמרה גם בבמת יחיד ולהקשות מכח זה אשר על המקשן להביא ראיה אם כי רש"י ז"ל בזבחים ק"כ ע"א ד"ה ומומין פי' דלא אשכחן דשרינהו בקטנה. והנה מה דמשמע מלשונו כי גם לאיסור איני מפורש. אשר סוגיא ערוכה היא בבכורות י"ד אר"א מנין לזובח בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בל"ת. שנאמר לא תזבח וגו'. ובתמורה ז' מלא תקריבו דמעוך לבמת יחיד כבר עמדו בזה הרש"ש וחשק שלמה ועוד גאונים ז"ל בהגהותיהם שם. והרש"ש ז"ל הוסיף עוד להקשות דל"ל תרי קראי דתמורה ודבכורות לזה יע"ש. ולקושיא זו נראה די"ל בהקדם עוד קושיית השיטה מקובצת בבכורות שם וז"ל, וא"ת מאי קא מייתי אימא דה"מ היכא שקדם הקדשן דמומו. חבל היכא שקדם מומן להקדשן דדיקלא בעלמא הוא מנ"ל דמחייב. וי"ל כו' יע"ש. ונאמר דקושיא חדא מתורצת בחברתה דמילפותא דהני תרי קראי לאסור מום בבמת יחיד אמרי' דחדא אתי לקדם הקדשן למומן. ואידך קרא דל"צ בע"כ דאתי גם לקדם מומן להקדשן. ומיושב קושית השט"מ ורש"ש ז"ל גם שניהם ביחד ובכוונת רש"י ז"ל דהאיסור ג"כ אינו מפורש. תי' הגאונים הנ"ל. יען דסובב והולך גם על כהן העובד. אשר זה אינו מבואר האיסור מקרא. אך דנלמד מסוגיא דזבחים ט"ז. מה להצה"ש שבהן שכן לא הותרו בבמה. וכמבואר בתוס' שם. ס"ח ע"ב ד"ה אמר ובס״ט דה ולטעמך יע"ש – עכ"פ מתבאר מסתימת לשון רש"י ז"ל דכיון דלא אשכחן דשרינהו בקטנה אמרי' לאיסור. כן בהקריבהו נאמר דכיון דאין ההיתר מבורר אמרי' לאיסור. וגם לאחר הלימוד דמום פוסל בקרבן גם בבמת יחיד מקראי דאורייתא. אשר ע"ז נאמר הקרא בקבלה. וכי תגישון עור לזבוח וגו' פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו' הוי כעין האיסור מבורר דהקריבהו נאמר גם בבמת יחיד מכל זאת הלא מצינו אך בפסולא דאורייתא. אמנם חידושא דרש"י ז"ל. דגם בצריך אך בדיקה נכנס תחת סוג של הקריבהו וגו'. לדעתי ברור שאינו אלא מדרבנן. אשר מסתבר לאמור שלא נאמרה האי חומרא דרבנן גם בבמת יחיד. לאחר דקיל טובא בכמה פרטים מבמת צבור. ותירוצא דאאמ"ו זללה"ה יציב וקיים.
ובזה דהאי פסולא איני אלא מדרבנן. י"ל בישוב קושיית הכו"פ וישי"ע ז"ל. כדאמרי' בחולין י"א ע"ב היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. כן נימי הכא. דאך בנתערב בהמה שצריכה בדיקה. אשר יארע כן לפרקים. ואפשר לאמור ירעו עד שיסתאבו אמרי' כן מפני הקריבהו. משא"כ בדיקת הריאה שהוא בכל הבהמות. ולא אפשר הלא לא אפשר. כיון שהוא אך מדרבנן אשר בדרבנן מחלקי' בין אפשר ללא אפשר. וכמש"כ התוס' בחולין שם י"ב ד״ה פסח וקדשים יע"ש – וגם בגוף קושיתם נלע"ד דרש"י ס"ל דקדק בלשונו הזך לאמור. וכיון דאתחזק בה ספק טרפות. אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו וגו'. אשר אך באתחזק בה ספק טרפה שעומדת בחזקת איסור. וכשנאבד בלא בדיקה טרפה. נאמר בזה משום הקריבהו. כי שם איסור וטרפה מרחף על הבהמה. משא"כ בדיקת הריאה. לר"מ דחייש למיעוטא הלא לא חייש אלא מדרבנן. כהסכמת התוס' מפרשים ופוסקים בכמ"ד ולדידן דחיישינן מפני דהוי מיעוט המצוי. ג"כ איני אלא מדרבנן. ובנאבדה הריאה בלא בדיקה קיי"ל להכשיר במקום הפ"מ. איני נכנס תחת סוג אתחזק בה ספק טרפה. אשר רש"י ז"ל כ' דיש בזה משום הקריבהו וגו' ולענ"ד ישוב זה הוא פשוט ואמת.
ומה שהעיר כ"ת בזה"ל. עוד ראיתי שם למר אביו הגדול שתי' קושית הקובץ על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' חנוכה. דלמה היו צריכין לנס הלא היו יכולין להטיף ע"י צרצור טיפין טיפין משמן טמא לתוך שמן טהור. וקמא קמא בטיל כדאמרי' במס' ע"ז דע"ג. ותי' דאסור לבטל לכתחלה. ואף להסוברין שהוא רק מדרבנן. מכ"מ יתכן לדברי המהרש"א זיל בשבת מ"ב דהא דאין שבות במקדש הוא רק באיסורי שבת ולא בשאר איסד"ר. וא"כ א"א לבטל עכ"ד. למש"כ בעניי לתרץ קושית התוס' שם בד"ה סבר. בהא דאמרינן שם דיביא קב חולין טמאים ממק"א. וקב ועוד ממין זה סבר אבטלינהו ברובא. ומה יועיל הא אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו בשוגג אם בטלו אינו מבוטל לחד מ"ד בגיטין נ"ד עכ"ק. וכתבתי לתרץ דלא ידענא מנ"ל להתוס' דאין מבטלין איסור לכתחלה שייך גם בביטול טומאה לעשותה טהור. דאפשר אסור רק להפקיע איסור ולא טומאה. (מחולין שהם היתר לאכלם כמובן) והא ראיה מדמותר להשיק מים טמאים עם טהורים אף דנפקע הטומאה מהמים. וה"ה דמותר לבטל טומאה בטהור וכן לפמ"ש בחי' הרי"מ ז"ל למס' חולין. להסביר הדבר דאין מבטלין איסור לכתחלה משום איסור סחורה בדברים האסורים ובנפלו מעצמם לתוך ההיתר הוי כאלו נזדמנו. משא"כ לבטל לכתחלה הוי בכלל סחורה דעשה סחורה להרוויח עכדב"ק. וא"כ זה שייך דווקא בדבר איסור ולא בטמא דבוודאי מותר לעשות סחורה בהם. ואם כנים דברינו נסתר גם תי' אביו הג' ז"ל. דהרי כאן בחנוכה קאתינן לבטל שמן טמא חולין בשמן קודש טהור. א"כ ל״ש בזה הא דאין מבטלין איסור לכתחלה כנ"ל. ואך לרבותינו התוס' בבכורות שם היו פשוט להיפוך. ובוודאי היו להם איזהו מקור ע"ז ואצפה לשמוע דברי מעכ"ג שליט"א בזה עכ"ל – הנה ספר היקר חי' הרי"מ ז"ל לא ראיתיו אך שמעתיו. וטעמו שהביא כת"ה בשמו. לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מלבד דאכמ"ק יש להביא סתירה לזאת הסברא. הלא מעיקרא דדינא פריכא היא. כי לטעם זה דאין מבטלין איסור לכתחלה. יען דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים. להמבואר בירושלמי פ"ה דשביעית ובפ' מרובה. ואיפסקא בטוש"ע יו"ד סי' קי"ז. דמותר לעשות סחורה באיסור דדבריהם. הלא לפ"ז יוולד דאיסורי דרבנן שרי לבטל. אשר היא נגד הלכה ברורה מש"ס ופוסקים בטוש"ע יו"ד סי' צ"ט דגם איסורא דרבנן אסור לבטל. ובאמת אין לנו לחפש ולבדות מלבנו טעמים חדשים. אשר לא שערום רבותינו הראשונים ז"ל. לא מיבעיא לשיטת הראב"ד ז"ל ועוד פוסקים דס"ל דמה"ת אין מבטלין הלא כ' הפרי תואר ז"ל בסי' צ"ט סק"ח ד"ה ונלע"ד. דהוי הללמ"מ. וכן בא הלכה דלכתחלה אסור ובדעבד שרי יע"ש. ופשיטא דזאת הלכה נאמרה על איסורי אכילה וטומאה גם יחד. ולא דרשי' בזה טעמי אך כי כך נאמרה הלכה. גם לשיטת התוס' רשב"א ור"ן ורוב הפוסקים ז"ל שאיני אלא מדרבנן הטעם הלא הוא פשוט וידוע. למען שלא יבוא להכשל ולאכול את האיסור בעין בלא ביטול. וכעין דאמרי' ביומא ס"ו והנך דלאו בני הקרבה נינהו לא טריד בהו. הך דבת הקרבה היא טריד בה. ופירש"י ז"ל איני מהרהר בהקרבתן ומסיח דעתיה מהקרבה דידהו. וזאת הסברא נמצא בכמ"ד בש"ס ופוסקים. כן אם הרשות היה לבטל האיסורים הלא לא יסיח דעתן מאכילתן ע"י ביטול ולא בדיל מינייהו ויבוא עי"ז לידי תקלה. לזאת גזרו חז"ל לאסור הביטול ואין שום מקום לחלק בין הביטול מאיסור להיתר או מטומאה לטהרה (ובטבילת כלים טמאים ביו"ט האיסור משום שמא ישהא ויבוא לידי תקלה לרב ביבי ביצה י"ח) וטהרת מים טמאים ע"י השקה למים טהורים. אינו ענין כלל לזה. כי שמה הוי כטבילת אדם וכולם לצאת מטומאה לטהרה. אשר הטומאה נעקרה מכל וכל. וכל הלכתא טומאה וטהרה הלכתא גמורי לה. כמש"כ התוס' בחגיגה כ' בשם ר"י ז"ל, משא"כ הכא שאם יבוא אליהו הנביא. ויאמר שזה הוא הקב של חולין טמאים. הלא באיסורו עומד (עי' נו"ב מהד"ת סי' מ"ה) ופקיעת האיסור הוא אך ע"י ביטול (מלבד מה אשר בהפקעת הטומאה ירוויח לאיזהו פרטים גם לעניני אכילה) ועל הביטול בכל גווגי גזרו חז"ל. דאל"כ איך מקשה הסוגיא דביצה ד'. מרבה עליהם עצים הא אין מבטלין איסור לכתחלה. אשר מקורו ממתני' דפ"ה דתרומות כמש"כ הר"ש ותוס' ז"ל שם (עיין בפי' הגאון ר"ח ז"ל שם. ומש"כ בביאורו בספרי שו"ת סי' כ״ט) הלא יש מקום לחלק בין איסור אכילה לאיסור מוקצה. ואשר למחר יהיה היתר לאיסורו. דקיל מאיסור שאין לו היתר עולמית לפרטים מיוחדים. אלא וודאי דקים להו דגזירת חז"ל בזה לא יצא לחלק. ובכל שם איסור טומאה מוקצה וכדומה גזרו דאין מבטלין לכתחלה. וכאשר פשיטא להו להתוס' ופוסקים. ותירוצא דאאמ"ו זללה"ה פשוט וברור.
ובדבר הירושלמי פ"א דשבת הלכה ד' חמש חטאות מיתות רצו ב"ד לבטל מבטלין ארחב"א הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קריבה. אשר התמיה מבוארת דהלא הוא הלמ"מ כאשר עמד בזה גליון הש"ס שם. וכ' כ"ת ליישב וז"ל. ולפע"ד יל"פ בפשוט דהרי אמרי' בריש מעילה וכן במשנה שם י"א ע"ב. דחטאות המתות לא נהנין מהם רק מדרבנן. ומה"ת לית בהו מעילה כלל יע"ש. ולכן שפיר יש כח ביד ב"ד לאמור שיפלו לנדבה. דהיינו שימכרו ויביאו בדמיהם קרבנות. כיון דז"א רק איסד"ר כנ"ל אבל להקריבם בעצמם אינם יכולים לעקור כיון דזהו היתה הללמ"מ דאינם קרבין – ואף דאמרי' דהלכה ד"ה חטאות מתות. היינו דא"צ רעיה דאין בהם אפי' קדושת דמים מה"ת אבל מותר ליהנות מהם מה"ת כנ"ל. ושפיר י"ל דהנאתס אזיל לנדבה מה"ת דע"ז לא היתה ההלכה למ"מ כלל עכ"ל. דא בדותא היא. כי שפיר ציין גה"ש שם לתמורה י"ח בכורות ט"ז ורמב"ם ז"ל פ"ד מהפ"מ. אשר מבואר שם כי עיקר הללמ"מ היה דווקא למיתה ולא לרעיה. והוא הטעם שאין מועלין בהן. וכמש"כ התוס' במעילה י' ע"ב דכיון דאזלי לאיבוד ל"ש בהו מעילה ולא קרינא בהו קדשי ה'. ובפירש"י ז"ל בתמורה כ"ב דכיון דלא היא ולא דמיה קריבין אזלא קדושתה. ואם היה רק רשות לרעיה. אשר יש במציאות להקריב דמיהן שוב היה מועלין בהן. ולא היה בא הללמ"מ למיתה. וכהא דאמרי' בתמורה י"ח והא בהא תליא. כיון דלמיתה חזנא ממילא לא קרבה. ובשט"מ שם אות ג' כ' וז"ל, והמתרץ סבר דה' למיתה למעבד מצוה אבל אי בעי ליקרב. ופריך דהא בהא תליא. דאילו היה ראוי להקרבה לא הוי אזלא למיתה ע"כ יע"ש. כן אולי היה אך ראוי לרעיה ולהקריב דמיהן לא הוי הללמ"מ למיתה. אלא דעיקר הללמ"מ בא לחיוב מיתה כמבואר שם ברמב"ם ז"ל ולא לרעיה. וכן מבואר מסוגיא דסנהדרין קי"ב ע"ב. ומירושלמי שם ה' ז' להמעיין היטב יע"ש והמראה פנים שם הראה פנים בדעת הירושלמי. וז"ל. האי אתיא כהאי דר' יצחק נפחא בתמורה ד' ט"ז. אר"י אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה כו'. א"ר יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה כי'. דאלו לשמואל דלא קאמר בהדיא דגם זו נשתכחה. א"כ הלכתא למ"מ היא ואין שום ב"ד יכולה לבטלה. ולר' יצחק הואיל ונשתכחה ולא ידעי' אם מתה אם רועה כדפירש"י ז"ל שם. וא"כ ב"ד הוא שגזרו ואמרו מתה ואם יעמוד ב"ד אחר גדול ממנו בחכמה ומנין יכול היא לבטלה הואיל וחוץ מי"ח דבר הוא עכ"ל. ובמנחת פתים להגאון מוה' מאיר אריק ז"ל ביו"ד סי' רצ"ד כ' עליו וז"ל. אם נימא דס' הללמ"מ להחמיר. א"כ איך יכולין ב"ד לבטל מספק. וע"כ דספק בהללמ"מ להקל רק דב"ד החמירו בהך ספק. וב"ד אחר יכולין לבטל ולאוקמי אדינא דס' הללמ"מ להקל עכ"ל. ועשה מזה סעד לשיטת הטור דכל ס' הללמ"מ להקל. ולפ"ז לדעת רוב הפוסקים דגם ס' הללמ"מ להחמיר אין מקום לישוב המראה פנים (ובמנחת פתים שם כ' בדעת הירושלמי דמעיקרא כן נאמר הללמ"מ דאם ירצו ב"ד לבטל יבטלו. והביא מפ"ק דשביעית ופ"ד דסוכה. דלמה חוששין באקנות א"ל בשעה שניתנה ה' לכך ניתנה שאם רצו ב"ד לתרום יתרומו ומפי' ק"ע שם אך ש"ס דילן לא ס"ל הך סברא כלל שיהיה הללמ"מ בתנאי כדמוכח במ"ק ג'. והוא ביאור נאה ומתקבל יע"ש) ונלע"ד דיש פנים מסבירות לישוב זה גם לשיטתם. למש"כ המרדכי ז"ל בפ"ק דע"ז סי' תשצ"ט וז"ל. נועל דלת בפניו כו' וצער בע"ח דרבנן הוא. ואתי דרבנן דאמרי אין מקדישין משום דחשו לתקלה. ודחי צער בע"ח דרבנן ע"כ. ולדידן דקיי"ל צער בע"ח דאורייתא כרב יהודה בשבת קכ"ח כדאיפסקא בטוש"ע או"ח סי' ש"ה. (יע"ש במג"א ז"ל ס"ק י"א וברמ"א ז"ל בחו"מ סי' ער"ב סעי' ט'. וביעיר אוזן מערכת צ' אות ד' כ' כי דעת המרדכי ז"ל יחידאה הוא. וגם הוא בעצמו בפ"ב דב"מ כ' להיפוך יע"ש) צ"ל הטעם דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה כביבמות צ' וכ"ד. ואם כי בשעה שנכנסו לכיפה קעביד מעשה. הלא אז לא עשה לו שום צער אך אח"כ במניעת המזון ואז הוי שוא"ת. (עיי' בספרי חי' בן יאיר לחי' יומא ס"ה מש"כ בזה. ויעוי' בתוס' יבמות שם ד"ה כולהו. וברמב"ם ז"ל פ"ה מה' מלכים ה' ח'. ובספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' ע' יע"ש) ולזאת כיון דמספקי לן בהללמ"מ אם למיתה או לרעיה. הלא אם נימי בזה ס' הללמ"מ לחומרא למיתה. אשר מכניסם לבית ונועל בפניהם עד שימותו. (נזיר כ"ה וברמב"ם ז"ל פ"ד מהפ"מ) הלא יהיה חומרא דאתי לידי קולא לעבור על צעב"ח דאורייתא ובכגון דא לכלל הידוע דשוא"ת עדיף היה בדין לאמור לרעיה אך הכח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. ואמרו בספק זה להחמיר למיתה. אם דיסובב מזה צעב"ח. וכיון שיד חכמים בזה. הלא תלוי בב"ד דאם רצו ב"ד אחר לבטל ולאוקמי אדינא בהאי ספיקא להקל מכח צעב"ח. בכחם לבטל. וגם להפוסקים דס' הללמ"מ להחמיר יש פנים מאירות לישוב המראה פנים בטעם הירושלמי וכדאמרן. והנלענ"ד כתבתי חיים מרדכי
סימן כד
להרה"ג כו' מוה' חיים ראבינאוויטש נ"י רב בעיר באקארעשם
מכתבו הגיעני ובדבר מה שהעיר על מש"כ בספרי סי' כ"ה לסתור דברי השאילת שלום ז"ל במהד"ת סי' ק"ז. דבטרפות שהוא g"ש סופו. ל"א רק בוודאי ולא בספק. והבאתי מלשון האו"ז בסי' תכ"ח והג"מ פא"ט סי' מ"ט ומרדכי ז"ל בסי' תרל"א דכ' ומכאן יש סמך ל"ד הגאונים שמטריפים בנקב חצה"כ דחיישי' שסופו לינטל כל הכבד. הרי דמשום ספק מטריפין ע"ש סופו. וע"ז הביא כ"ת מלשון הש"ע ביו"ד ל"ג. גבי וושט דנקבר זשלכ"ז מרוח א' דטרפה. דאפשר דמתרמי אהדדי. ומ"מ ס"ל לרבים מאחרונים שהוא וודאי טרפה. כמש"כ בדרכי תשובה שם ס"ק ל"ו. וכן בסי' נ"ח גבי נפילה חוששין שמא נתרסקו והוא וודאי טרפה לדעת רובם מאחרונים המובאים שם בד"ת סק"ב. וכן נאמר לפרש גם הכא בלשון הראשונים ז"ל אם דאמרי' דחיישי' ושמא ובספר קה"י בלשונות הפוסקים ציין כמה מקומות שמצינו לשון חיישי' בוודאי. וכן בתו"ס גיטין מ' ע"ב ד"ה חיישי' וברא"ש ז"ל שם עכת"ד הנה מכל אלו אשר המה רבים וגדולים המובאים בד"ת שם. הסוברים גבי וושט ונפילה. דאינו אלא ספק טרפה. מכח לישנא דאפשר וחוששין הלא יש ראיה ברורה לדבריי לפרש כן. בלשון הראשונים ז"ל. שכ' שמ"א ודחיישי' וגם להסוברים שם דהוי וודאי טרפה. אין שום סתירה לדבריי. כי להמעיין בלשון הר"ן בשם הרמב״ן ז"ל שהובא בפמ"ג סי' נ"ח מ״ז סק"א. ובגיטין, שם במהרש"א וק"נ סק"צ ובפי' ז"ל שם. ובלב ארי' בחולין מ"ב. הלא יראה כי כ"ע מודי דפי' הפשוט של חוששין או חיישי' מורה על ספיקא. כדמוכח ומבואר בכמה דוכתי. אך היכא שיש הכרח והוכחה. כי על וודאי נאמר אז ואך אז מוציאין המלה ממשמעות הכוונה. ולפרש חוששין וחיישי' לוודאי. (ספר קה"י המדבר בזה שהביא כ"ת אין אתי. ולא ראיתיו עד היום. ובהני אימר דפליגי בזה הרשב"א ור"ן ז"ל. הלא כ"א סובב והולך לשיטתו בפירושו. כמבואר בדבריהם. ויעיון פמ"ג נ"ז במ"ז ס"ק י"ד. ובספרי חי' בן יאיר בחי' לחולין שם) וא"כ כאן שאין לנו הכרח (ראייתו מהוריק הכבד לטעם הראשון שכ' המרדכי ז״ל אינו ראיה והכרח כלל. כי הפרי תואר בסי' נ"ב ס"ק י"ג כ' בשם הראב"ד ז"ל דהוריק הכבד לא הוי אלא ס' טרפה. ואם דלא קיי"ל הכי אולם לא רחוק הוא לאמור דגם המרדכי קאים בשיטת הראב"ד ז"ל) על זה. למה נוציא דברי הראשונים ז"ל מפשטן. וכל דבריי שם בסתירת סברת הש"ש המה ברורין.
ובזה שהביא כ"ת מדינא דוושט דנקוב זשלכ"ז נלע"ד ביאור דבריהם ז"ל שאמרו בחולין מ"ג. וושט דאכלה ביה. ופעיא ביה. רווח גמדא ליה. ופשטה ליה. זמנין דמיהנדזן בהדי הדדי. ופירש"י ז"ל ופעיא ביה צועקת שאע"פ שהקנה מוציא קול. א"א שלא יהיה הוושט מתפשט עמו. ואני שמעתי פעיא מנשמת. ופי' האחרון ניחא ליה יותר לרש"י זיל (יעיון יש"ש שם) כי צעקה היא אך לפרקים. משא"כ נשימה שהיא בכל רגע. ואם כי נשימה ג"כ מהקנה. מ"מ מוליך עמו גם הוושט. ובפרי תואר סי' ל"ג סק"ד דקדק. הלא כי פשטי לוושט פשטי ב' עורות. וכי גמדא ליה גמדו ב' עורות וכל נקב נשאר במקומו יע"ש. ונ"ל דכיון דע"י אכילה הפעולה. היא בעור פנימי מהוושט מחוץ לפנים. וע"י הנשימה מהקנה. שמושך עמו את הוושט. פועלת יותר בעור החיצון מהוושט יען שקרוב יותר להקנה. מפנים לחוץ אשר הדעת נותנת לאמור דע"י אכילה נמשך מהעור הפנימי למטה. וע"י הנשימה עור החיצון למעלה. והוא שאחז"ל בלשונם המזוקק שבעתים. דאכלה ביה ופעיא ביה כלומר ע"י שניהם ביחד זימנין דמיהנדז] בהדי הדדי (בהגהות חוות יאיר על הרי"ף ז"ל דעתו לדינא כפרי תואר. ובדרכי תשובה ל"ג ס"ק ל"ה בשם אחרונים להלכה כתב"ש סק"ז יע"ש) וכאמור מלתא בטעמא וא"ש.
ואת אשר דחיתי שם בתשובתי דברי הש"ש גם לסברתו. הביא כ"ת ע"ז משיטת הרא"ה. ור"ן ז"ל שהובא בתב"ש ל"ט ובפמ"ג שם בפתיחה. דבכ"מ דמהני סתימה אמרי דע"י הסתימה אגלאי למפרע דלא היה טרפה כלל. כן בנמצא סתימה וקצת נקב. די"ל כיון שהתחיל להעלות ארוכה כן יוגמר הסתימה כולה. לאו שמיה מתיא כי אין מדמין בטרפות זה לזה ואם הם אמרו כן בנסתם בטוב בסתימה מעלייתא דמדעלולה ליסתם וזה אך בנקבים מיוחדים כמבואר בדבריהם – למפרע לא היה טרפה כלל. מנין לנו לאמור וללמוד כי בהתחיל להתקרם יוגמר הסתימה כולה ולהקל מספיקא באיסור תורה. ואין להאריך בזה. וגם ב"ת ראה כי הדין דין אמת. להטריף. וכאשר ביארתי בספרי שם באריכות. דחלילה לסמוך בזה על הש"ש ז"ל. ובנקב בחצה"כ אם דאנו מכשירין כשנסתם הנקב. כל עוד שלא נסתם כולו אם כי נסתם רובא דרובא מהנקב. ונשאר אך נקב משהו הוי כלא נסתם כלל וטרפה. ואין להכשיר אך בנסתם כל הנקב בשלימות וכאשר העליתי בספרי הוא האמת להלכה בס"ד.
והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי
סימן כה
להרה"ג כו' מוה' שמואל מאיר האלענדער נ"י רב בטשערנאווי"ץ באקאווינא
מכתבו הגיעני. ובדבר מה שהעיר עמש"כ בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א. סי' ב' לענין שאור שנתערב בתבשיל איך להתנהג בהפרשת חלה. לתקן התבשיל. והבאתי שם דברי הל"ש ביו"ד ס"ק רמ"ב. ובזה כ' כ"ת כי בסידור דרך החיים חולק על הל״ש. וגם הביא עצת שו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קל"ז. לערב בתבשיל עוד שאור של טבל. שלא יהיה בוודאי ס' נגד השאור. ואין זה מבטל איסור לכתחלה. ואדרבה מוסיף איסור במה שמערב. ואז יכול להפריש ממק"א. אתפלא עליו. הלא הבאתי שם דעת דה"ח ותלמידו החלת לחם ופלפלתי וביארתי דבריהם. ועצת הב"ש. (אשר אינו תח"י) הובא שם בשם שו"ת הרמ"ץ סי' פ"ד והסברתי דבריו והעמדתי פסקו יע"ש.
וכמש"כ בסי' כ"א לענין מקוה. שמימיה מרודדין ויש שיעור מקוה. דמעיקר הדין שרי להוסיף מים שאובין. עד שיהיה גם שיעור טבילה. וע"ז פקפק כ"ת ממש"כ בשו"ת אבן יקרה ח"ג סי' ס"ח. יען כי מים הנשפכים אינם מתחזקים ועומדים אך מתמעטים. לזאת אין להוסיף מחשש זוחלין. ספר זה אין עמדי לראות כל דבריו. אך מה שהביא כ"ת בשמו לא שמיע לי. כלומר לא ס"ל לי כלל וכלל. בכגון שאלתי שהשבתי עניה לחוש לזה. הלא ידוע דעת המחבר בסי' ר"א סעי' נ'. דאם ישאר מ' סאה אין כאן חשש זוחלין. אם כי אנו חוששין לכתחלה. לדעת היש מחמירין גם בזה. וכפסק הרמ"א ז"ל שם. הלא הלכה פסוקה הוא שם בסעי' נ"א. דאם מימיו נוטפים מעט מעט. או נבלעים בקרקע מעט מעט. כשר לפי שאין זחילתן נכרת. ומש"כ שם בביאור הגר"א ז"ל ס"ק צ"ו וז"ל, דברי המחבר תמוהין. דהרשב"א כ' לשיטתו דס"ל כפי' הר"ש. אבל לפי מ״ש בסעי' הקודם. דאין נפסל אלא א"כ לא ישאר מ' סאה. ואז אף בכה"ג פסול עכ"ל. הן הדברי חיים. ומי השילוח על ה' מקואות. ועוד מאחרונים אשר כולם נמשכו אחר דעת המחבר. דגם באם לא ישאר לאחר הזחילה מ' סאה. מ"מ אם נזחלין מעט מעט ואין זחולתן נכרת כשר. ולדעתי זה מוכרח מראיית הרשב"א ז"ל מרא דהאי שמעתתא. שהובא לשונו בב"י ז״ל באמרו. ואם אי אתה אומר כן. אין לך מקוה כשר. שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט. והלא שיעור מקוה שנתנה לנו תוה״ק הוא על ארבעים סאה. וסתם גם על מצומצמור נאמר. ומקוה שבידי שמים. הלא הוא בור שאול מסויד אשר מאבד מימיו. וכאשר ביאר בחת"ס סי' רי"א. וא"כ כיון שנחסר מה שוב אין שיעור מקוה מ"מ כל עוד שיש השיעור כשרה. ועוד הלא גם בנבלעין מעט מעט בקרקע כל עוד שלא יוסיפו בהכרח בזמן רב יחסר עד שלא ישאר גם מ' סאה. ועכצ"ל כל עוד שאין זחילתן נכרת אין שם זוחלין עליו וכשר בכל גווני וכפסק הש"ע והאחרונים. ובמים הנוספים גם אם נאמר כסברת האבן יקרה. שמתמעטין והולכין – אשר כמדומה לי כי גם זה איני – אין זחילתן נכרת ומתמעטין לאט לאט. ושיעור מקוה בוודאי ישאר הלא אין כאן שום חששא (גם לדעת הגר"א ז"ל) וכאשר העליתי שם בתשובה ברור להלכה. אך לכתחלה לחוש לשיטת הרא"ה ז"ל מטעם המבואר שם ובשיעור טבילה הלא פשיטא דצריכין להשגיח שיהיה כשיעור המבואר בש"ע. וגם באפשר הטבילה במיגנדרא כבניתא. מקוה לרבים אין להתיר. כאשר ביארתי בספרי חידושי בן יאיר. בח"י לחגיגה י"א יע"ש.
בסי' כ"ט באווזות שלא הופשט ונקרשו מקור גדול. הראיתי שם פנים להלכה. דיש מקום לצדד ולהתיר ע"י מליחה וביטול ברוב. כאשר נתבאר שם באריכות. ובזה פקפק דבעור אווזות. יש לדון שלא יתבטלו מכח חהר"ל. הנה בפמ"ג וחוו"ד ביו"ד ק"א מבואר דעור אווז שומן שעומד להתיך לא הוי ר"ל. והאמת הוא מגודל פשטותו. הידוע לכל מורה הוראה מזאת ההלכה לדון בעור אווז מכח חהר"ל. כפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד שם. ומה דפליגי בזה המהרש"ל ט"ז ש"ך ונה"כ שם. אשר בוודאי השואל יתן לב לזה. לזאת לא דברתי מזה. מכל זאת הצדק עם כ"ת שהיה לי לעורר את השואל בזה. וקרח. ושהו כך כשני שבועות ביש הפסד
ומה שהביא כ"ת מתשובות האחרונים. אשר אינם אתי. סעד לכמה פסקי הלכות שהעליתי בספרי. דין הניין לי אשר בעזהש"י דעתי דעת תורה לכוון לדעת גדולים בהוראה ברורה בס"ד. דברי חיים מרדכי
סימן כו
להרב המופלא כ"ו מו"ה יצחק נ"י לעספיץ
מכתבו הגיעני. ואשר שאל אם שרי לעשות ווושניק מוואנשיל שיש מהם מתולעים. והוא רק להוציא טעם הפירות ולא את הממשות. באופן שאין מקום לחוש לממשות התולעת אלא לטעמו. ודעתו להתיר לעשותו גם לכתחלה הנה תשובת שאלתו. כבר כתוב הוא עלי ספר שו"ת צ"צ סי' נ"א. להתיר לעשות י"ש מפלומען מתולעים אם הוא בענין שאין לחוש רק לטעם התולע יע"ש באריכות הובא בפמ"ג יו"ד סי' פ"ד במ"ז סק"ח ופ"ת סק"ג כי גם הפמ"א ח"ג סי' ל"ה כ"כ יע"ש. אם כי הט"ז שם בסק"ט אוסר לעשות יי"ש מקמח שהתליע. מלבד מה שרבו החולקים עליו כמבואר שם. הלא טעמו הוא מפני חשש תקלה. שאם יהיה לישראל שום היתר (יעיון יומא ס"ה הך דבת החרבה היא טריד בה ובספרי חידושו בן יאיר על ש"ס שם שהארכתי בזה. ובספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' י' יע"ש) יבוא לאכול כשהוא בעין. וזה יש לחוש בקמח שהתליע אשר כל הקמח אסור. משא"כ בשאלתו אשר הוואנשיל רובם אינם מתולעים. ויש תקנה לאכלם ע"י שיבדוק כל אחד. אין כאן חשש תקלה ושרי גם לט"ז – ולפ"ז היה מקום לאמור כי הצ"צ לא התיר רק בעשיית יי"ש מפלוימן אם כי הוא מיירי ברובן ככולם מתולעים. מ"מ הלא יש תקנה לאכול ע"י בדיקה היטב המיעוט. משא"כ בקמח שהתליע יודה להט"ז דאסור מחשש תקלה. אולם ממש"כ שם בתש"ו. ומכש"כ בדאיכא בהדייהו נמי קצת פירות שאינם מתולעים. דפשוט הוא דטעם התולעים מתבטל כו' מלת מכש"כ מורה דגם בכולם מתולעים היה מתיר. וכמבואר שם מהטעמים שכ' להיתרא. אשר מוכח דחולק על הט"ז וכמש"כ בפמ"ג שם אמנם בעשיית הווישניק מוויינקשל שרובם אינם מתולעים. פשיטא לי דשרי גם להט"ז. אך לסנן הווישניק בבגד עב כמש"כ הפמ"א ז"ל שלא יתערב ממשות התולע. ושרי בלא שום פקפוק והיא הוראה פשוטה ומבוארת.
ובדבר דיוקו במש"כ הט"ז שם ס"ק כ' נראה דהא דשאר מותר הטעם. דהא יש ס"ס ספק נימוח בשעת האפייה כו'. דהלא לא הוי ס"ס המתהפך לשיטת הט"ז בס"ס מ"ט דגם אם ס' השני תלוי בראשון מ"מ בעי' שיהיה מתהפך יפה דייק. וי"ל למש"כ הש"ך בכללי ס"ס אות ט"ו בשם הרמ"ע ז"ל לענין ס"ס המתהפך דבאיסור דרבנן כמו דשיל"מ וכדומה ל"ב מתהפך יע"ש. והכו"פ ודגול מרבבה שם כ' דלשיטת הרמב"ם ז"ל דס' מה"ת לקולא ואך מדרבנן לחומרא. ל"ב ס"ס המתהפך. כיון שב"ס הראשון אין כאן אך איסור דרבנן יע"ש. לזאת גם כאן דמה"ת בריה בטלה. ואין כאן רק איסור דרבנן. אך דבחדא ספיקא דשמא נימוח. לא שרינן מטעם ש"כ הפמ"ג שם בש"ד ס"ק ל"ב. או מטעמים אחרים ש"כ האחרונים. ובעי' לס"ס. אבל ס"ס המתהפך ל״ב. כיון שאין כאן רק איסורא דרבנן – אולם יש מקום להאי דיוקא גם במש"כ הט"ז שם בס"ק י"ב וז"ל. משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזיני כו' אם יש מילבין כו' ונמצא דהוי ס"ס ובס"ס מותר אפי' בשל תורה כמש"כ ב"י בשם הרשב"א ז"ל כו' ע"כ. (להלכה לא קיי"ל הכי כמבואר שם באחרונים) ובפמ"ג שם כ' דבראזינקס לאכול כמות שהן ליכא אלא ב' ספיקות. גם ל"ש ביטול מה"ת יען כי רוחשין ונראין לעינים יע"ש. דהלא לא הוי ס"ס המתהפך. כי א"א לומר שמא לא פירשו ואת"ל פי' שוב אין כאן עוד סי'. ולכאורה י"ל דכיון שאותן פירות אין דרכן להתליע במחובר. א"כ יש להם חזקה דמעיקרא חזקת כשרות (עי"י כו"פ בבית הספק דבחזקה ל"ב לס"ס המתהפך. אבל אזיל שם לשיטת הש"ך יע"ש) ומה"ת גם בספק אחד אם יש מילבין יש לעמוד על החזקה. אך לדעת צבא רב מפוסקים קמאי בתראי. בס' השקול לא מוקמ"י אחזקה כמבואר בש"ך סי' נ"א סק"ג. אמנם גם לשיטתם איני אלא מדרבנן לזאת דבספק הראשון אם יש מילבין יצא מאיסור תורה. שוב לא בעי' ס"ס המתהפך וכנ"ל. ובזה יתפרש היטב לשון הט"ז במש"כ ובס"ס מותר אפי' בשל תורה. דהלשון מורה דכאן איני אלא מדרבנן. אשר הפמ״ג שם נתקשה בזה יע"ש ולהאמור א"ש אולם חזי לרבינו הפמ"ג וכ"נ עוד מאחרונים דלא ס"ל הכי. אך דבחדא ספיקא יש כאן איסור תורה. ונ' יען דדרכן להתליע בתלוש הוי כשכיח לאיסור (עי"י ט"ז ס"ק י"ז ויש לחלק) דלא מוקמי' אחזקה מה"ת והדק"ל, ונראה די"ל כי אפושי פלוגתא לא מפש"י. ולא מצינו דהט"ז חולק על הש"ך לאמור. דבעי' ס"ס המתהפך גם בספק השני תלוי בראשון. אך בדינא דס"ס מ"ט. אשר יש ריעותא לפנינו. ואנו רוצים להתיר ע"י ס"ס בזה ס"ל דבע"י ס"ס המתהפך. משא"כ כאן דאין אנו רואין שום ריעותא. ויש עוד ס"ס שלא להחזיק שים ריעותא אם כי איני מתהפך כיון דה"ס השני תלוי בראשון. בכגון דא ס"ל גם להט"ז ז"ל דהוי ס"ס להועיל מבלי להחזיק ריעותא. ונוח לאמור כן בשיטת הט"ז. כיון דאנן קיי"ל בכ"מ דס' השני תלוי בראשון הוי ס"ס מעליא ההכרעת הש"ך ז"ל.
והנלע"ד לפום רהיטא כתבתי. חיים מרדכי
סימן כז
להתורני כו' ר' אברהם חיים מיראוויטש נ"י בשאטמאר.
בדבר דקדוקך ביו"ד צ"ה סעי' א'. ואם לא היתה רחוצה יפה. אם יש בממש שע"פ הקדרה יותר מאחד בששים בדגים. אסור לאכלם בכותח. שהוא לשון הרשב"א שבב"י ז"ל שם. דמאי קמ"ל בזה, דפשיטא אם אין ס' דאסור לאכלו בחלב. יפה דקדקת, אמנם הכוונה לדעתי להידוע פלוגתא דקמאי הובא בב"י בטור יו"ד סי' קכ' די"מ שבר"ן ז"ל שלהי ע"ז והרמב"ם ז"ל ס"ל דבכלי שאב"י גם בלא הודח שרי דגם טיחת הכלי נחשב כבלוע שנפגם. שהוא דעת היש מתירים שבסי' ק"ג סעי' ה' והש"ך בסי' פ"ז ס"ק י"ט פסק. דבנתבשל בקדירה שלא הודחה קצת יפה, ויש קצת ממשות של איסור, מכל זאת שרי לאכול אחריו גבינה. ולדעת מקצת אחרונים גם באין ס' נגד הטוח התיר. וכמש"כ שם בפ"ת לזאת היה מקום ס"ד לאמור גם כאן, דקצת הממשות של הקדרה מסבה שלא הודחה, להחשיבו אך כטעם שבקדרה בעלמא. ולדון גם בזה קלישת טעם כנ"ט בר נ"ט. אשר ע"י זה גם בלא ס' יהיה שרי לאכלו בכותח. קמ"ל הרשב"א וש"ע דנחשב כממש ואסור בלא ס'. כי באמת אנן קיי"ל כדעה הראשונה שבסי' ק"ג, אשר גם הרשב"א ז"ל מכללם, דבלא הודחה הכלי אסור גם באב"י כי הטוח שבכלי נחשב כחתיכת איסור שלא נפגמה יע"ש – ואגב נכלל בלשון זה, דאם יש בממש שעפ"י הקדרה יותר מאחד בששים כו' המשמעות דדווקא אם ידוע שאין ס' אסור, אבל בסתמא יש ס' נגד טוח הכלי וכמש"כ הפמ"ג שם בשם סק"א בשם האו"ה– ויעיון בהגהות יד אברהם ז"ל שם ש"כ ז"ל דאגב רישא נקט כותח, ולא דווקא דה"ה דאסור בפ"ע אם אין ס' נגד שמנונית הבשר משום סכנה, דלקמן סי' קט״ז סעי' ג'. וע"ש די״א דאפי' ס' לא מהני דחמירא סכנתא מאיסורא עכ"ל, לכאורה י"ל כמו בטעם אמרי' דאין סכנה כבט״ז שם סק"ג יע"ש ובקט"ז בט"ז וש"ך, ובפמ"ג בסי' ק"ח ש"ד ס"ק חי' ובאחרונים. דבהרבה פרטים שנחשב לטעם כעיקר מדאורייתא לענין איסורא ולא נאמר בזה סכנה לדגים, אולי בטוח שע"פ קדרה שאינו רחוצה, דלהרבה קדמונים באב"י קיל מממשו של איסור, ונחשב אך כטעם אשר יופגם ונהי דלא קיי"ל הכי, אבל לענין סכנה מבשר לדגים דקיל, גם הרשב"א וש"ע ז"ל יודו דשרי, כריהטת פשטות משמעות הלשון, דבאין ס' אך עם כותח אסור. אבל בפ"ע שרי, ולפ"ז טובא קמ"ל בלשון הזה, אמנם צ"ע לי בזה אם נימא שלא כדברי היד אברהם ז"ל וחמירא סכנתא, אבל דקדוקך גם בל"ז נתיישב וכדאמרן.
ומה שעמדת עמש"כ הב"י ז"ל בסי' פ"ז, וכ' רי"ו דברי רש"י והרא"ש, ואח"כ כ' וי"מ דווקא שנגמרו בחלבון ובחלמון. וראשון נראה עיקר עכ"ל הרי שהסכים רי"ו לשיטת רש"י ז"ל ואח"כ כ' וכ"כ רי"ו בני"ד אות כ"ב, שאם אין לה חלבון, עדיין בשר הוא וטעינה מליחה ע"כ, אשר זה שלא כדעת רש"י ז"ל, יש מקום ישוב, למש"כ במ"י ז"ל בכלל ע' אות ב' (יעיון ישועות יעקב ז"ל שם) דלענין בב"ח מקילין יען דבשר עוף בחלב דרבנן משא"כ לענין מליחה דדם דאורייתא, וסמך עצמו על דברי התו"ס וראשונים דחלקו כן מביצת נבלה יע"ש, אשר ה"נ י"ל בשיטת רי"ו ז"ל, דלענין בב"ח, דרבנן. סמך עצמו על רש"י ז"ל להיות לו לעיקרן משא"כ לענין מליחה דדם דאורייתא – אולם אין ספר תא"ו לרי"ו ז"ל עמדי לעיין בו, כי נראה לי מש"כ בני"ד אות כ"ב, הוא לשיטת הי"א שהביא, דלא נחשבו גמורות אך בחלבון וחלמון, וזה לדעתי האמת.
והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי
סימן כח
לבני אהובי הרה"ג ומפורסם לתהלה כו' מוה' מנחם מענדיל ראללער שליט"א רבם בעיר אקערמאנן בסרביא
יקרת מכתבך הגיעני, ובדבר שאלתך בנתערב ג' כפות של בשר, שנים אב"י ואחד ב"י, ולקחו א' מהכפות ותחבו בתבשיל של חלב ולח היה ס' מהו הדין של התבשיל, וכתבת כי בתורת ביטול לדון בזה, יש לפקפק מלבד מה דתליא בפלוגתא אם היתר בהיתר שייך ביטול, כיון שלא' עלה על לבו התערובות, קודם תחיבת הכף להתבשיל של חלב, כי לא היה לו נפקותא בזה. הוי כלא נודע דלא בטיל, אך עיקר ההיתר בזה יען כל דפריש מרובא פריש. ואמרי' דהכף שאב"י נתחב בהתבשיל של חלב ושרי, עכת"ד.
ומה כוונת בני יקירי:
אם דמפאת שלא נודע ולא בטיל, היה מקום לצדד להקל, יען כי נודע דעת הב"ח בסי' ק"ט דגם בלא נודע בטיל אם דהש"ך שם בס"ק י"ב חולק עליו וס״ל דמה"ת אינו בטיל, הלא המ"י בכלל ל"ט אות ח"י הביא מרא"ש ז"ל פג"ה הובא בב"י ז"ל שם, ותשו' הרשב"א סי' תש"ל בשם תשו' מהר"מ מרוטנבורג ז"ל, דגם בלא נודע מה"ת בטיל ואך מדרבנן דאינו בטיל יע"ש הובא בפמ"ג שם בקצרה ובשו"ת מח"ו מהרש"ם ז"ל מהד"ג סי' קפ"ט. הביא מש"ע בעל התניא בשו"ת סי' י"ח ושו"ת אמרי אש סי' ל"ח ומהר"מ שיק ז"ל סי' קכ"ה, שהחזיקו בדעת הב"ח דגם קודם שנודע התערובות בטיל מה"ת, והוכיחו כן בראיות יע"ש, לא מיבעיא אם נאמר בהחלט, דקודם שנודע אך מדרבנן. אינו בטיל, הלא הוי כאן ספיקא דרבנן ולקולא אך גם אם נימי כיון דרבים מגדולי האחרונים שהחזיקו בפסק הש"ך כמבואר שם ובהגהות עבוה"ג יע"ש, נראה דלספיקא דפלוגתא יחשב, אם קידם שנודע בטיל מה"ת או לאו, ומ"מ יש לדון בזה להיתרא מכח ס"ס, שמא לקח הכף שאב"י ואת"ל הב"י שמא מה"ת בטיל והוי ס"ס בדאורייתא וס"א בדרבנן. דהוי ס"ס כמבואר בכמ"ד ובש"ך בכללי ס"ס אות ט"ז אולם צדקת בזה אשר יש לעורר הפלוגתא אם שייך ביטול בהיתר בהיתר, והדברים ארוכים ועתיקים, ואין אנו צריכין לתקוע עצמינו עתה בזה, כי ההיתר ברור מכח סברא האחרונה שכתבת, דאמרי' כל דפריש מרובא פריש. אשר זה פשיטא לי דגם בלא נודע אמרי' הכי ומה דפשיטא לי מסברא, מצאתי תנא דמסייע לי הגאון האמיתי מהר"מ אריק ז"ל, בספרו מנחת פתים ביו"ד, אשר גם אליו היה זה פשוט וברור, והאריך להסביר זה, וגם הביא ראיה מכרחת לזה מדברי הר"ן שבש"ך ז"ל סי' ק"י ס"ק י"ד, ומסיק אבל לענין כל דפריש מרובא פריש, אין הבדל בין קודם שנודע או לרח"כ יע"ש ופשיט דכל פרטי חילוקי דינים שנאמרו ביו"ד סי' ק"י בתערובות דקבוע ל"ש הכא כיון דכל התערובות מהכפות הוא היתר, והוראתך ברורה דהכף אסור והתבשיל שרי וכדאמרן.
אביך החותם לך באהבה רבה בחותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי
סימן כט
להרב כו' במדינת בסרביא.
מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו בזה"ל נשאלתי מאיש אחד אשר פרנסתו הוא שיש לו בית מזיגה מיי"ש, שמוכר שם לערלים, וכנגדו יש ג"כ בית מזיגה משוכר ערל, ועי"ז שזה שכנגדו יש לו למכור גם מאכל איסור קלבוס, עי"ז הולכים הערלים לזה שכנגדו, להיות כי לאיש הזה אין כל, כ"א קותה אחת להתפרנס מבית המזיגה, ע"כ הוא שואל ומבקש איזה התרה שיהיה לו עצה עפ"י התורה למכור ג"כ הקלבוס שזה שכנגדו מוכר וכ"ת חתר למצוא עצה ע"י שט"מ לעשות שותפות עם עכו"ם, אשר מכירת דברים האסורים יהיה ע"ח השותף. וראה בעצמו כי עצתו לא תקום. לטעם הפוסקים באיסור סחורה בדברים האסורים, שלא יבוא לאכול מהם, אשר גם בעצם השט"מ, איכא הך חששא שלא יבוא לאכול מדבר שמוכר בעצמו, אך שהעיר ע"ז מהמבואר ביו"ד סי' קל"ג סעי' ה' שלא יהא ישראל משמש למוזג לעכו"ם ביי"נ, מטעם איסור הנאה, ואם נימא שגם בשל עכו"ם יש לגזור שמא יאכל, ל"ל האי טעמא, הלא בלא"ה איכא חששא דשמא ישתה ממנו עכת"ד.
דהנה מיו"ד שם אין שום הוכחה, כי האי טעמא דאיסור הנאה, נאמר, יען שהוא טעם הכולל, לכל אלו הדברים שנאמרו שם לאיסור, שאין בהם חששא דשמא יבוא לאכול. וכה"ג מצינו בכמ"ד, וגם נ"מ לאסור במזיגה גם בגווני המבואר ביו״ד סי' קי"ז דמותר לסחור. וכבר הורה זקן רבינו החת"ס בחיו"ד סי' ק"ד ק"ה, דפועל אסור לעשות בדברים האסורים מחששא דלמא אתי למיכל מיניה, ובספר מנחת פתים ביו"ד שם ציין גם לשו"ת ב"ש סי' קצ"ב – אינו תח"י – שהעלה לאסור גם בפועל, אם כי בספר מ"פ שם, כ' ע"ז. וקצ"ע בג"מ ב"ב ק"י פשוט נבילה בשוק וחל תצטרך לבריות, ופירש"י ז"ל שם בשכר, הרי דמותר לקח שכר בפעולת דברים האסורים מלבד ישובו שם יע"ש י"ל עוד כי דייקו חז"ל לאמור בשוק, מלבד פי' הפשוט שפי' שם הרשב"ם ז"ל אשר בשוק אין דרך בני אדם לאכול, וביחוד לגברא רבא, וכאמרם ז"ל כל האוכל בשוק כו'. ולזאת בנבלה שהוא מאוסה, ואיני עומדת לאכילה חי – רעיון ש"ך רס"י קי"ז ובשי"ת שו"מ ח"א מהד"ב סי' מ"ג, ובשו"ת אמרי יושר מהד"ת ח"ב סי' קנ"ב – ובשוק, בצירוף כ"ז ל"ח לתקלה דלמא אתי למיכל מיניה. (בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחי' ליומא ס"ה הארכתי בענין חששא דתקלות, אשר ממש"כ שם יש סמוכין לזה יע"ש) וזה פשוט דלפסק החת"ס וב"ש ועוד אחרונים דגם לפועל אסור, שאין כאן שום צד היתר ע"י שטר מכירה עם עכו"ם כי אם בפועל אסור ק"ו לשיתוף וכמובן.
גם לדעת השו"מ שהאריך בח"א מהד"ג סי' קכ״ב ובח"ב מהד"ת סי' נ"ז ובח"ג מהד"ק סי' רס"ט לחלוק על החת"ס בזה, וס"ל להתיר לפועל בדברים האסורים, מ"מ בנד"ד גם הוא אוסר, כאשר מפורש שם בח"ב סי' ס"ה כשאלת כ"ת וז"ל, נשאלתי מאחד שהוא מוזג יי"ש ושכר, ובא עכו"ם ועשו ג"כ להם בסמוך לביתם מזיגת יי"ש, אבל הם מוכרים דברים טמאים בשר נבילה וחזיר, והקונים כו"ם שבאים לבית היהודי, ואין לו למכור דברים טמאים, הם הולכים לבית עכו"ם הנ"ל, וע"כ מקופח פרנסתי, וע"ז שאל אם אולי יוכל לתת לעכו"ם מעות לקנות דברים אלו, והשכר יהיו לעכו"ם אם חסור משום דאין עושין סחורה בנו"ט. ואסרתי לו, והאריך שם ומסיק לאסור, מטעם שליחות, ועוד דחיישי' שמא ישכח דהוא איסור ויאכל ממנו יע"ש, והטעם מובן, להמבואר שם בשו"מ סי' קכ"ב, נ"ז טעם ההיתר בפועל, דכל שנותנין לו במשקל, והוא משלם עבור הנחסר ל"ח לזה, דאם יאכל יצטרך לשלם, וגם יחשדוהו שלקח יותר יע"ש, אשר פשוט דזה ל"ש בשותפין. אשר דרכם בוויתור ושלא להקפיד זע"ז בכגו' אלו הדברים, יעיון פסחים פ"ט ע"ב, ובש"ע חו"מ סי' קע"ו סעי' י' ברמ"א ז"ל ובפת"ש שם ס"ק י"א מש"כ בשם תש"ו כנ"י ז"ל, דבוודאי איכא חששא לדלמא אתי למיכל – והשו"ת מהרש"ם ז"ל ח"ג סי' מ"ה אם שצדד בענין כזה, שם יש עוד הרבה צדדי היתר, ודהוי כנזדמנו ולא דמי לנד"ד כמבואר להמעיין שם.
ועתה הלא נתבאר. להאוסרין בפועל, פשיטא דאסור, וגם להמקילין בפועל אמנם ע"י שליחות של עכו"ם או בשותפות עמו אסור. ואין שום צד היתר ע"י שט"מ. והיהודי השואל יהיה לו קותה אחת בהשי"ת כי יפרנסיהו בהיתר ולא באיסור, ואשרי ש"א יעקב בעזרו בדרך התורה והנלע"ד פשוט וברור להלכה כתבתי. חיים מרדכי
סימן ל
להרה"ג כו' מוה' יהושע קניאל נ"י רב בעה"ק חיפה.
מכתבו הגיעני, ובדבר מה שדקדק על קושיות ותי' התוס' דכתובות ע"ב ע"א ד"ה וספרה המובא בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"מ סי' נ"ו וז"ל וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה, וי"ל דאין מברכין אלא ביובל כו' אבל זבה. שאם תראה תסתור אין לה למנות עכ"ל, ודייק על תירוצם, דהלא חזי' בשחיטה וכדומה דמברכי' אם כי אפשר שיארע קלקול, והאריך כת"ה בבקיאות לחזק דיוק זה, לק"מ. מלבד מה שיש לחלק בין דבר התלוי בזריזות זהירות (עיי' ב"ק צ"ט ובסמ"ע סי' ש"ו ס"ק י"ג) וישוב דעת האדם כשחיטה וכדומה. לשמא תראה הבא בהכרח מהטבע, ובזאת הסברא יש לפקפק עמש"כ בהג"ה נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קכ"ג יע"ש הלא מבואר בפר"ח וח"י ז"ל סי' חפ"ט שהובאו בספרי שם, ליישב קושית הרדב"ז ז"ל ח"ד סי' כ"ז. מתענית אשר לדעת הרבה מראשונים לאמור עננו בשחרית ולא חיישי' שיארע אונס ויסתור תעניתו, ותירצו דאונס לא שכיח ולא חשו חז"ל, משא"כ חששא דשמא תראה. אשר דמים מצוים באשה יע"ש, והוא תשובה מספקת גם לדיוקו, דשאני שחיטה אשר קלקול שיחרע לפרקים למיעוטא דמיעוטא יחשב כמבואר בפוסקים, לזאת לא חיישי' לזה דל"ש ומברכין. ומה שדייק על גוף קושית התוס'. דהלא י"ל כיון שעתה סופרין ז' נקיים רק מספיקא שמא הוא בימי זיבותה, וס' ברכות להקל, אתפלא עליו איך לא ראה כי קושית התו"ס סובב על וודאי זבה דאורייתא, דלא תקנו חז"ל ברכה ובגוף סברת כת"ה, דבזמ"ז לש ברכה, לא כן דעת רבינו ההפלאה ז"ל באמרו בחי' שם ליישב, מה שבחי' שם הביא בשם הפוסקים קושיא זו גם על נדה וז"ל, והנה בנדה ל"ש תירוצם שמא תסתור, דמדאורייתא אפי' ראתה כל ז' ימים ופסקה טובלות לערב, אלא דבנדה לק"מ דלא כתיב בה לשון וספרה אך כוונתם בנדה היינו בנדה בזה"ז דמחמירים לספור ז' נקיים. שיברכו ויספרו על תקנת ר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן, דאפילו במידי דרבנן מברכין עכ"ל יע"ש, ויש לפלפל בזה טובא, אמנם עתי בל אתי לפלפולים.
אך הנלע"ד פשוט כתבתי חיים מרדכי
סימן לא
לבני אהובי הרה"ג ומפורסם לתהלה כו' מוה' מנחם מענדל ראללער שליט"א רב בעיר אקערמאן בסרביא
בדבר הוראתך. לאסור יי"ש הנעשה מסתם יינם. כפסק הרמ"א ז"ל. ביו"ד סי' קכ"ג הלא תדע בני יקירי, כי היא הוראה פשוטה וברורה, כאשר אבאר בארוכה בס"ד.
הנה הלכה פסוקה. ונאמרת בשפה ברורה. בש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ״ד. אגיאה ארדיינטי של עכו"ם אסור בהנאה כיין עצמו הגה ופירש דבריו. יין שרף שעושין מיין נסך. אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי היה כאיסור עצמו. (ריב"ש סי' רצ"ה) ולעין כל רואה ומבקש האמת הלא הוא פשוט וכמבואר. כי גם לפסק הרמ"א ז"ל, בסעי' א' דיין שלנו אינו אסור בהנאה אך בשתיה, נאמרה זאת ההלכה, והוא שהאריך בהג"ה לפרש דברי המחבר כי נ"מ בזה גם ביינות שלנו האסורים אך בשתיה, וזה שבא בדיוק לשונו הקדוש, מבלי לאמור שאסור בהנאה אך הרי הוא כאיסור עצמו. ומובן הכוונה לכל מר כדאית ליה, להמחבר כאיסור הנאה ולדידן כאיסור עצמו לשתיה. אם כי ביין שרף שנעשה מיין כשר ונגע בו עכו"ם לאחר שהוא יי"ש הלא מבואר בברכי יוסף שם בשם רדב"ז מהר"מ חגיז שבו"י ועוד פוסקים ז"ל להקל. והעידו שכן המנהג. ודלא כהלק"ט שהחמיר גם בזה יעו"ש. אולם בהיה תחלתו יין נסך. כיון שהזיעה היא כאיסור עצמו הלא היא בקו המשוה עם חומץ של עכו"ם שהיה מתחלתו יין. דתנינן בע"ז כ"ט ע"ב. אלו דברים של עכו"ם אסורין. ואישורן איסור הנאה. היין והחומץ של עכו"ם שהיה מתחילת יין. ובגמ' עוד קמתמה פשיטא משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה. אמר רב אשי כו'. והגאון מהרש"ק ז"ל שם. בספרו עבודת עבודה. על התוס' ד"ה יין. דייק בזה"ל והחומץ שהיה מתחלתו יין. וקשה מה כוונת התנא בזה. דפשיטא דכל חומץ שבימי הש"ס היה תחלתו יין. ואם כוונתו כפרש"י ז״ל. שהיה היין ביד נכרי הו"ל לפרש כן שהיה מתחלתו יין ביד הנכרי. והעלה שם להלכה. דבחומץ הנמצא ביד עכו"ם אם שלא ידענו אם בא לידו כשהיה חומץ. או שהיה יין מ"מ אסור מספק. אשר מדבריו יש לדון גם ביי"ש שנעשה מיין. בכגון דא לאסור גם מספק. ואם כי לישוב דיוקו. לענ"ד י"ל בפשיטות. לכלל הידוע דדרך התנא לשנות בקצרה, וכיון דפתיחת דברי המשנה. יאירו בכלל. אלו דברים של עכו"ם אסורין כו'. ונשנית בפרט היין והחומץ של עכו"ם. הלא מובן מאליו. כי "שהיה מתחלתו יין״ סובב והולך על של עכו"ם. הנאמר מקודם זה פעמים כלומר ביד הנכרי ותנא א"צ לפרש דבריו. וביחוד בכגון דא שהוא כמבאור כפירש"י ז"ל. אולם מה שהעלה להלכה אין עיקר יסודו על ישוב דיוק זה. אך בנוי על פלפול נעים וסברות ישרות כיד הגדולה של חכמת שלמה יעו"ש ולפ"ז גם בספיקא יש מקום עיון. אמנם ביי"ש שנעשה בוודאי מיין שהיה מתחלתו יין ביד הנכרי אשר האיסור פשוט במשנה גמ' וכל הפוסקים וסתימת פסק הרמ"א ז"ל ביי"ש שנעשה מיין נסך היא כמבואר להדיא האיסור. גם ביינות שלנו. והיא הלכה פסוקה מרבותינו הב"י ורמ"א ז"ל. אשר מהם תצא הוראה לכל בית ישראל. וידוע הכלל כי שתיקת הדו"פ ב"ח ע"ז וש"ך. הוי כודא' וכן דעת כל הפוסקים הבאים אחריהם. ולא רפרף שום אדם כי זה השלחן אשר לפני ה' הוא שלחן ערוך לכלל ישראל עם קודש. הדבקים בתורת א' חיים.
אם כי החת"ס בחיו"ד סי' קי"ז. התיר בשמן הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצנים והם יי"נ. וביאר טעם ההיתר בזה"ל. דכח יין שבחרצנים נתהפך ונעשה ממנו שמן יש להתיר ודברי מג"א סי' רי"ו צ"ע. יפה פסק בחק יעקב סי' תס״ז. כל דבר שנשתנה לדבר היתר הותר. כגון בשר לדבש. והכא היין לשמן כו'. אבל דברי ח"י נכונים ואמיתיים עכ"ל. אין זה ענין כלל לפסק הרמ"א ז"ל. וכאשר יבואר בס"ד.
דהנה המג"א ז"ל. בסי' רט"ז סק"ג. על המוסק שנעשה מדם שמתקבץ בגרון חיה. כ' וז"ל. שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש כו' כמו דבש דיינינן ליה ומותר. ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי ומותר כו'. ולע"ד צ"ע דאמרי' בבכורות ו'. דחלב חידוש. כיון דדם נעכר ונעשה חלב. הו"ל לאסרו. א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלי' כו' עכ"ל. אם דלהלכה קיי"ל כר"י ר"י ור"ש בנדה ט'. דאיבריה מתפרקין כו'. ולא דדם נעכר ונעשה חלב. כבטוש"ע יו"ד סי' קפ"ט. מדחזי' דגם בסי' תצ"ד סק"ו כ' המג"א ג"כ טעם זה דדם נעכר ונעשה חלב. והפמ"ג שם העיר בזה. היה נראה לכאורה לאמור בדעת המג"א ז"ל. כי הסוגיא דנדה יפרש. במה דקאמר הש"ס מהו דתימא ר' יוסי תרתי אית ליה. קמ"ל. פי' דס"ל דעיקר סילוק הדמים תלוי באבריה מתפרקין. אמנם זה גם המה מודים. דמקצת דמים נתהפך לחלב. אך דס"ל דזה אין בכחו לגרום סילוק הדמים. אבל דם נעכר ונעשה חלב. הוא מוסכם וכמבואר מזוה"ק. בכמה דוכתי. ודוחק לומר דכ"ז שלא אליביה דר"ש. מרא דזוה"ק ובזה מקום ליישב קושית התוס' ותוספי הרא"ש ז"ל שם, דלמה לא קמשני הש"ס. גם בדר"מ דקאמר לפיכך. יען דהוי אמינא דתרתי אית ליה יעו"ש כי כיון דס"ל דדם נעכר כו' למה נימא גם בס"ד דס"ל עוד דאבריה מתפרקין. אך בדר"י ר"י. ור"ש הוי ס"ד דס"ל דסילוק הדמים תלוי. גם בדם נעכר כו' יען שהוא מוסכם מסוגיין דעלמא. לזאת איצטרך לאשמעוי' בלפיכך דרק אבריה מתפרקין כו' מסבב סילוק הדמים אולם מסוגיא דבכורות שם. דקאמרה הניחא למ"ד דם נעכר נעשה חלב, אלא למ"ד איבריה מתפרקין כו'. הלא מבואר דלמ"ד איבריה מתפרקין לא ס"ל כלל דדם נעכר נעשה חלב. ואולי י"ל דלמ"ד אבריה מתפרקין. אם כי לדידיה גם זה היא אמת במציאות. כי דם נעכר ונעשה חלב אולם הוא אך מעט ולזאת אין בכח זה לסלק הדמים – עד דבטל בששים בחלב ואם כי ידוע שיטת המרדכי. דבדבר שבתחילת ביאתו לעולם מעורב ל"מ ביטול הלא העלה הנו"ב בחיו"ד מהד"ת סי' נ"ד דבששים שאין הטעם נרגש ל"ש חילוק המרדכי יעו"ש וביו"ד סי' י"ד ובדרכי תשובה שם ס"ק נ"ד ציין לכמה ספרים ושו"ת המדברים בזה. והדברים ארוכים ועתיקים ואכ״מ. ולפ"ז אין כאן סתירה לזה גם מסוגיא דבכורות. אולם אין בזה ישוב אך לדברי המג"א שבסי' תצ"ד. אבל לא שבסי' רט"ז וכמובן. ויעיון במ"מ פ"ב מהמ"א ה' ג' ובלח"מ שם ויעוין בשיירי טהרה. להגאון מהרש"ק ז"ל בסי' קפ"ט קצ"א. דלזאת נקראת מינקת ולא יולדת. אם דתלוי באיבריה מתפרקין. כי בעי' גם התחלת הנקה לגרום פירוק איבריה שתהיה מסולקת דמים יע"ש ובהגהות ר"ד לוריא ז"ל בנדה שם שכתב כן. וצ"ע כי מתוס' ותוספי הרא"ש ז"ל שם. שכ' דאין סברא שלא תהא מסולקת דמים ע"י שני דברים להחמיר לא משמע הכי יעו"ש. אם דיש לדחוק ולחלק. אולם סתימת הפוסקים מורה דלא בעי' שיהיה התחלת הנקה ויעוין פת"ש יו"ד סי' פ"א סק"י מש"כ בשם החב״י. ובדרכי תשובה שם ציין לכמה תשובות שאינם עמדי ואין להאריך בזה. כי הפמ"ג ומחה"ש שם הלא העמידו ראיית וקושית המג"א. גם למאי דקיי"ל איבריה מתפרקין כו' יעו"ש.
וליישב שיטת רבינו יונה ז"ל. מקושיית המג"א. י"ל דהנה ז"ל הסוגיא דבכורות שם. וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי. אילימא מדאסר רחמנא בב"ח. הא לחודיה שרי. ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה בב"ח בהנאה נמי אסור. ולר"ש דשרי בהנאה משכחת ליה למלקי על בשוליה כו'. וידוע קושית העולם לשיטת רש"י ורמב"ם ועוד מראשונים ז"ל. דטכ"ע בשאר איסורים. היא רק מדרבנן. ולשיטתם מא ראייה מבב"ח. הלא י"ל דאיצטרך לאסור בב"ח גם טעמא משא"כ בשאר איסורים. ונלע"ד די"ל בהקדם עוד קושיא שהקשיתי מהא דאמרי' בכתובות ס' ע"א. יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא כו'. ת"ל את הגמל כי מעלה גרה הוא. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. יכול מוציא את החלב שאיני שו"ב. ולא אוציא את הדם שהוא שו"ב ת"ל הוא. הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ע"כ. ופירש"י ז"ל ל"א זה זה טמא כו'. דכתיב אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא – יעיון מ"מ פ"ב מהמ"א – מבואר לפירושא דא דאיכא תרי מיעוטי. מיעוטא דזה ומיעוטא דהוא להוציא חלב ודם של מהלכי שתים כי מחדא הוי אמינא דווקא למעוטי חלב מהלכי שתים שאיני שו"ב. היינו שמותר בטהורה. ומאי קשאיל תלמודא. וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי. הלא מהכא מוכח דשרי. ולא מיבעיא לשיטת רוב המפרשים שהבינו בקושית התוס' בקידושין ל"ד ע"ב ד"ה סד"א. דעל דבר דמוכח מהוכחה. לא איצטרך עוד קרא לזה. יע"ש. בוודאי דיש מקום לקושיא זו. אך גם לשיטת הפ"י ז"ל שם שאין מקום להקשות כלל קושיא כזו דל"ל קרא כיון דמוכח מהוכחה. יע"ש שהאריך להעמיד כלל זה. ויש להביא עוד סמוכין לשיטתו. מהא דאמרי' בשבת קל"א ע"ב מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת. דברי ר"א מנא ליה לר"א הא. אי מעומר כו'. אלא גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות כו' ולכתוב רחמנא מצה וניתי הנך. פי' לולב עומר ושתי הלחם – וליגמר מיניה משום דאיכא למפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים. ע"כ. הרי יש הוכחה. מדאיצטרך קראי גבי הני. דמכשיריהן דוחין את השבת. דנשים חייבות במצה. ומכל זאת מבואר בפסחים מ"נ. דאיצטרך לימוד לר"א לחייב נשים במצה (ולהמעיין בסוגיא שם. יראה כי גם להגורסין. א"ר אלעזר נשים חייבות כו'. מוכח כי לר"א דמתני' שם. ג"כ נאמר ומוכרח לילפותא דא) הרי אם דמוכח מהוכחה. מ"מ בעי' לזה קרא וכמש"כ הפ"י ז"ל. גם לשיטתו יש מקום לקושיא זו. כי הוא לא אמר רק. אם דמוכח מהוכחה מ"מ אמרי' דטרח וכתב הקרא. אולם הג"מ להקשות מנלן דשרי. ולהביא ראיות להתיר גם מדברי קבלה. במקום שיש הוכחה. לזה מן התורה. מדאצטרך תרי מיעוטי. דזה. והוא. בוודאי דצריך ישוב. ונלע"ד די"ל דשאלת הגמ' קאי לרבנן דר"ש דהתם. דס"ל כי טמא הנולד מן הטהור טהור דדרשי'. גמל טמא הוא. הוא טמא ואין טמא הנולד מן טהור טמא וא"כ לא נשאר רק מיעוטא דזה ושפיר פריך הש"ס וחלב מנין דשרי (והא דקאמרה הגמ' ולר"ש דשרי בהנאה. הפירוש הוא גם אם נימי דרבנן ס"ל בהא כר"ש שמותר בהנאה) והנה רבנן דר"ש. אין לומר שהם ר' יהודה סתם בר פלוגתיה דר"ש כברש"י ז"ל עירובין ל״ו ע"ב ותמורה ל"ג ע"א – דא"כ איך קאמר הש"ס הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב. דמאי ניחותא דאיכא מ"ד דסובר כן כיון דר"י ור"ש. שניהם ס"ל איבריה מתפרקין ונעשה דם כמבואר בנדה שם. ועכצ"ל דרבנן הם ר"מ שהם סתם משנה. דטמא הנולד מן הטהור טהור. ור"מ ס"ל דם נעכר ונעשה חלב. ולפ"ז מיושב קושית העולם כי התוס' שם בפסחים ד"ה ורבנן, כ' דלר"מ דס"ל בע"ז ס"ז דנטל"פ אסור. שפיר יליף טכ"ע בכל האיסורי' מגיעולי מדין יעו"ש. וכיון דהסוגיא אזיל אליבא רבנן דר"ש. שהם ר"מ. שפיר יליף הש"ס דחלב שרי מבב"ח. כי דווקא לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר פ' רש"י ורמב"ם ז"ל. דטכ"ע בשאר איסורים דרבנן משא"כ ר"מ לשיטתו דס"ל דנטל"פ אסור. גם הם מודים דס"ל טכ"ע בכל האיסורים. מה"ת וכמש"כ התוס' – ואי קשיא לך דאיך אפשר לומר דסוגית הש"ס קאי לר"מ. דס"ל דם נעכר ונעשה חלב. א"כ מאי ראיה מבב"ח. דלעולם אימא לך דאסור משום דם אך בבשלו דקיי"ל דם שבשלו דרבנן ומה"ת שרי. לזאת איצטרך לאסרו משום בב"ח. הלא רש"י ורמב"ם ז"ל לשיטתם דס"ל דם שבשלו מה"ת ושפיר י"ל דשקלא וטריא דש"ס קאי אליביה דר"מ אמנם התוס' לשיטתם. דס"ל דם שבשלו דרבנן. ועכצ"ל דלא קאי הסוגיא רק אליבא דר"מ. וכמש"כ בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ל"ו. אלא דקאי גם לר"ש – ולישוב קושיתי נאמר דהם מפרשים. כפי' הראשון של רש"י ז"ל בכתובות שם והדק"ל אמאי לא קאמר הש"ס. דאיצטרך לאסור בב"ח גם טעם. הלא הם לשיטתם דס״ל טכ"ע מה"ת בכל האיסורים. ומיושב שיטת כל אחד בשיטתו וכאמור. וא"ש.
והנה י"ל כי אם אזלי בתר מעיקרא או אזלי בתר השתא. תלוי בזה אם נטל"פ אסור או שרי. דלר"מ דס"ל בע"ז ס"ט דנטל"פ אסור אזלי' בתר מעיקרא ונאמר כי רבנו יונה קאים בשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל והסוגיא דבכורות אזדי אך אליביה דר"מ:
ושפיר קאמר הגמ'. הניחא למ"ד נעכר ונעשה חלב שהוא ר"מ, כי לשיטתו אזלי' בתר מעיקרא. ומ"מ שרי החלב והוא חידושא. ופסק הר"י ז"ל הוא למאי דקיי"ל נטל"פ שרי. ואזלי' בתר השתא ולזאת התיר גם המוסק באכילה ומיושב קושית המג"א ז"ל אולם זה אך בדרך הפלפול. וליישב שיטת הר"י ז"ל. אבל אין לישוב זה מקום לדידן. דקיי"ל דם שבשלו דרבנן ועכצ"ל דהסוגיא לא אזדי אך אליביה דר"מ וכנ"ל. ובישוב קושית המג"א כבר העיד החת"ס שם.
דנכונים ואמיתיים המה דברי הח"י הנאמרים בזה בסי' תס"ז ס"ק י"א ולזאת התיר השמן יעו"ש.
אמנם ההבדל בין שמן הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצנים של יי"נ ליי"ש הנעשה מיי"נ. הלא מבואר הוא. בראשית. בשו"ת אמרי יושר מהד"ת סי' ק"מ. שכ' בזה וז"ל. ובס' שת"ש ליו"ד סי' קכ"ג סק"י הביא דברי הח"ס הנ"ל וכ' דצ"ע מהג"ה סעי' כ"ד שם דיי"ש שעושין מיי"נ מהזיעה אסיר כמו היי"נ. אף דנשתנה לדבר אחר ואין בו טעם יין. והנה מקור דברי הרמ"א שם. מריב"ש סי' ת"ה. ובריב"ש שם מתחילה דאף שנשתנה לגמרי אוסר. וז"ל. דאם בחטים של שכר הבאת סתם יינם. אסור האפר אחר שרפה. כ"ש בסתם יינם עצמם שאסור בהנאה. אף לאחר שנשתנה לצורה אחרת. במראיתו וטעמו יעו"ש. ובוודאי לפי הנ"ל. דסתם יינם אסיר בהנאה ל"ש כלל לומר דנשתנה לדבר המותר. דכל דין נשתנה לדבר המותר הוא רק באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה ל"ש שינוי דעדיין הוי הנאה כמש"כ רש"י כע"ז ד' מ"ו איבעיא אם יש שינוי בנעבד. וא"כ לדידן דסתם יינם מותר בהנאה י"ל דנשתנה לגמרי שרי כהחת"ס הנ"ל. אבל הרי הרמ"א סתם דאסור ושום אחד מהמחברים לא העיר דלדידן דסתם יינם שרי בהנאה יש להתיר היי"ש הנעשה מזיעת סתם יינם. אמנם הדבר נכון. דגם בתשות הריב"ש באמצע התשובה כ' וז"ל אבל אלו המים שעיקר היא היין. וגם טעם היין וריחו נשאר בו קצת. ולזה אסורין אפי' בהנאה יעו"ש. הרי מבואר מדברי הריב"ש דהיי"ש יש בו קצת טעם וריח מיין. וע"כ שפיר סתם רמ"א לאסור אף לדידן. דמתירין סתם יינם בהנאה. כיון דלא נשתנה לגמרי. אבל בעובדא דתת"ס דנשתנה לגמרי לשמן. שפיר י"ל דשרי בסתם יינם. לדידן עכ"ל לענינינו. אשר המה באמת אמרי יושר ודברים ברורים.
שנית הגאון מהרש"ק ז"ל עבודה לע"ז שם כ"ט. ד"ה גמ' כיון דאחמיץ פקע ליה איסורא כו'. כ' דאך בענין אחר וגוף חדש. אז הוי נשתנה לדבר המותר יע"ש וסברתו בקצרה. ביאר בארוכה, בשו"ת אבן יקרה מה"ד תליתאה סי' ק"מ. לדחות הסברא שהביא השואל דיי"נ שנשתנה ליי"ש הוא בקו המשוה עם השמן שדן החת"ס. וז"ל, יפה כ' כ"ת שאין בזה כדי סמיכה. שבוודאי לא נאמרו דברי הרר"י דאזלי' בתר השתא. רק בשנשתנה האיסור למין אחר טבעי. כבשר שנתהפך לדבש. שהדבש הוא בספרו עבודת מין אחר ממש בטבע היצירה והוא עם בשר שני מינים שונים זה מזה בתולדה. וע"כ שפיר עלינו לומר שבשר נבלה אסרה תורה ולא דבש. וכן יין שנהפך לשמן דמיירי ביה החת"ס דשמן היא מין בפ"ע. ויין בפ"ע אבל במין אחד רק שע"י מלאכה או מעצמו פשט צורתו שהיתה לו בעת תולדתו ולבש צורה אחרת אבל לא נשתנה למין אחר טבעי בוודאי לא יעלה על הדעת להתירו ע"י שינוי זה. וא"כ יין שעשו ממנו יי"ש הא לא נשתנה היין למין אחר. שהרי היי"ש אינו מין בתולדה רק בא ממינים אחרים טבעיים. שנותנים להם צורה אחרת ע"י המלאכה. הנעשה בהם ביד אדם. בוודאי אין להתיר ע"י שינוי כזה. אף שיש כמוהו דבר המותר עכ"ל. והביא לזה שני ראיות ברורות. אשר סברת חכמת ״שלמה״ הנאמרת בקצרה משובצת באבן יקרה. באמרי נועם בארוכה הם דברים ברורים ויקרים.
ועוד בה שלישיה. אשר אני מוסיף בזה. כי הלא בעי' שינוי טעם ושינוי השם. ולזאת הצמח צדק בסי' ע"ד אוסר ווירמיט יין והכי קיי"ל וכמש"כ החכ"א ועוד אחרונים – והאריך להעמיד פסק זה בסברות ברורות וראיות חזקות ובתוך הדברים כ'. וז"ל. לכך נראה ביין ווערמיט שלנו. אע"ג דנשתנה טעמו לא מהני כיון דלא נשתנה שמו. אע"פ שאין קורין אותו יין סתם אלא יין ווערמיט הא לא מיקרא שם מיוחד בפני עצמו כו' אבל מה שקורין אותו ווערמיט וויין. אין זה אלא שם לוויי. ולא מיקרי שינוי השם. עכ"ל לענינינו יעו"ש באריכות. ואלו הדברים גם ביי"ש נאמרים. כיון דשם יין עליו. בשם הקודש שהיא עיקר השם. – ויש להעמיס זה גם בלשון רבינו הרמ"א ז"ל במש"ש. ופירוש דבריו יין שרף שעושין מיין נסך. כלומר כיון שבשם הקודש. שמו הראשון של יין עליו – אך שנקרא עוד בשם לוי של שרף אין כאן שינוי השם. משא"כ בדינא של הרר"י ז"ל. דממוסק נעשה דבש. דיש כאן שינוי מעשה ושינוי השם. וכן בשמן שנעשה מחרצנים. שהתיר החת"ס איכא שינוי מעשה ושינוי השם שנקרא שמן משא"כ הכא ביין שרף דעדיין שם יין עליו. ולדברי הצ"צ אשר הוקבע כן להנכה גם זה טעם ברור.
אשר חוט המשולש לעולם לא ינתק. כי ביין שרף שנעשה מיין נסך ובשו"ת מהרש"ם ז"ל מהדורא תליתאה סי' רל"ד ד"ה ויען מבואר ג"כ הכא דגם בדבר הנעשה מסתם יינם בזה"ז שהוא מדרבנן בעי' לאלו התנאים שיהיה משתנה לגמרי בתוארו טעמו רחו ומהותו יעו"ש. – גם בסתם יינם ובזה"ז. כיון דיש בו קצת טעם וריח מיין וכמש"כ הריב"ש ז"ל. ונתבאר באמרי יושר וגם לא נשתנה למין אחר שהיא סברת המהרש"ק ז"ל ונתבאר בארוכה באבן יקרה. ועוד שאין כאן שינוי השם. כי עוד שם יין עליו. וכאשר ביארתי. ע"י שלש אלה דקדק המחבר ז"ל לאמור. כיין עצמו. והרמ"א ז"ל כאיסור עצמו. אשר במלת עצמו נרמז עיקר טעם האיסור יען כי אין כאן שינוי לדבר חדש. וגוף חדש. ומין בפני עצמו. אך הוא כעצמות האיסור של יין. מכל אלו טעמים האמתיים וברורים הנאמרים. ודבר אמת בפי גאון הגאונים וירא ה' באמת האמרי יושר. כי סתימת פסק הרמ"א ז״ל וכל מפרשי הש"ע והמחברים הוא כמבואר להדיא כי גם בסתם יינם ולדידן דאינו אסור אלא בשתיה נאמרה הלכה זו וכדאמרן.
ידעתי גם ידעתי כי האריכות בזה כמעט למותר יחשב כי כל זה פשוט ואמת. וכללא כייל הד"ח ז"ל בחאה"ע ח"ב סי' כ"ב, דבדבר פשוט לאיסור אין לפלפל הרבה. אך יען כי במחילה מכ"ת של האבן יקרה. אשר כ' בזה דברים שאינם ראוים אליו כלל. וחלילה עי"ז תצא הוראה בשגגה. להתיר איסור המבואר בש"ע. ונתפשט בכל ישראל. ולמען להסיר את המכשלה הזאת מישראל. הארכתי גם בדברים פשוטים. ואני מוכרח עוד להאריך. ובראשית להעתיק את כל לשונו מש"כ שם בזה"ל – אך מ"ש כ"ת בשם החכם הנ"ל דהריב"ש בתשו' לא אסר יי"ש הנעשה מסתם יינם. אלא לשיטתו דסת"י אסר בהנאה אבל לדידן דנהגינן היתר הנאה בסת"י היי"ש העשוי ממנו מותר וכבודו חלוק עליו בזה. ודחה דבריו בשתי ידים. אם אמנם כנים דברי כ"ת שאחרי שכ' הריב"ש בסי' רנ"ה. בטעם איסור היי"ש הנעשה מסתי"י. שהוא משום דזיעת משקין כמשקין. כמבואר במשנה דמכשירין. אין לחלק בין זיעת משקין דאסורין בהנאה. או רק בשתיה. ובשניהם דין הזיעה כדין המשקין. בכ"ז נ"ל כדעת החכם שהביא. אף אם לא מטעמו. ואיירי דדלא לן חספא. אשכחנא מרגניתא תותיה. בהבנת דברי הריב"ש ז"ל.
דהא לכאורה יש להקשות. אהא דמקשי בש"ס ע"ז (ד' כ"ט ע"ב) אמתני' דחומץ של נכרי אסור בהנאה. פשיטא משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה. ומתרץ ר"א. הא אתא לאשמעי'. דחומץ שלנו ביד נכרים. א"צ חותם בתוך חותם אי משום אינסיכי לא מנסכא כו' עיי"ש. וקשה ל"ל להש"ס לדחוקי כ"כ. לפי מה דאמרי' בש"ס יבמות ד' מ"ט. אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה. שאין הוולד ממזר כו'. סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין. ופירש"י ז"ל. שם וז"ל דהא תפסי בה קידושין לאשה. דחף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושין הראשונים עכ"ל. הרי לפנינו. שאם התפיסו איסור על איזה דבר. שלא היה בו האיסור ההוא בתולדה. אם אירע בו מקרה. שאם היה רוצה להתפיס עליו אותו האיסור בפעם ההוא לא היה יכול אז נפקע גם האיסור שהותפס בו מקודם. והא כ' התוס' והפוסקים שם. דאע"ג דגזרת סת"י הוא משו זה לא היו אוסרין אותו בהנאה. מידי דהוי אפתן ושמנן. אלא עבדי ליה רבנן כיין נסך גמור. שנתנסך לע"ז שאסור מה"ת משום דדמי ליה וכ"כ התוס' שם נ"ז ע"ב – וא"כ מאי מקשה הגמ' אמתני' דחומץ של נכרים אסיר ואיסורו איסור הנאה פשיטא הא כיון דחומץ לאי בר ניסוך הוא. ואם היה רוצה הנכרי לנסכו אז לא היה יכול. א"כ הא אף אם באמת ניסך את היין שנעשה ממנו החומץ הזה בעודו היה יין. הא עכשיו כשנעשה חומץ פקע איסור יי"נ ממנו. שהתפיס בו בהיותו יין כסברת רש"י ז"ל הנ"ל. וא"כ הא מצד הסברא. היה לחומץ של נכרים להיות מותר בהנאה דהא מה בכך דעבדו רבנן לסתם יינם כיי"ל גמור. הא אפילו אם היה יי"נ גמור בהיותו יין. פקע איסורו כננעשה חומץ. דהא אם היה רוצה לעשות יי"ל בעת ההוא לא היה יכול א"כ מאי מקשה פשיטא. ודוק היטב כי היא קושיא נפלאה – ולדרכו בזה הולך הלאה להקשות תור קושיא זו גם על יין מבושל יע"ש – אולם אחר העיון אין כאן קושיא דהא מבואר בר"ן ז"ל במשנה בנדרים (נ"ז ע"א) דגידולי איסורי הנאה אסורין. אף בדבר שזרעו כלה. משום דאע"ג דליכא מידי ממאי דאסור בגידולין. מ"מ לא גרעו מחליפין דאסירי משום דמחמת איסור הנאה קאתי וא"כ בחומץ יין. נהי דכשנעשה חומץ נפקע ממנו איסור יי"ל מהטעם הנ"ל מ"מ החומץ אסור בהנאה שהרי בהיותו יין היה אסור בהנאה וא"כ הא החומץ הזה מכח איסור הנאה קאתי. ואע"ג דעכשיו נתהפך היין לחומץ דלית ביה משום יי"ל. מ"מ הא לא גרע מגידולי איסור הנאה בדבר שזרעו כלה. דאע"ג דליכא מידי ממאי דאסור בגידולין אסורין משום דמכח איסור הנאה קאתי וא"כ גם החומץ הזה אף שאין בו עוד מהאיסור יי"ל שהרי היין נסך כלה ונעשה חומץ שאין בו איסור מ"מ אסור. וא"כ הא שפיר מקשה הש"ס פשיטא. ודו"ק היטב כי היא עצה יקרה. ועל יסוד קושיתו ותירוצו שהמציא מעצמו. סובב והולך כל בנינו שם לאמור. דכיון דכל האיסור הוא רק מכח דהוי כגידולי איסור הנאה. משא"כ ביינות בזה"ז לשיטת הפוסקים דקיי"ל כוותייהו. דאינו אסור אלא בשתיה. ואיסורי אכילה הלא גידוליהם מותרים וכמש"כ התוס' בעז מ"ט ע"א ד"ה שאם נטע. שנב אין לאסור היי"ש העשוי מסת"י אחר שנתבשל ועל ציר זה האריך בפלפול. והוכרחתי להעתיק כל לשונו בזה. למען כל עין רואה הלא יראה. ולבבו יבין כי במחילה מכת"ה. אין ממש בכל דבריו הבנוים על איסור שהוציא מפירש"י ז"ל. שאם א"א להתפיס איסור עתה. אז פקע גם האיסור מקודם. אשר באמת אין התחלה כלל לזה. ומעולם לא עלה כן על דעת רש"י ז"ל. ודברי רש"י ז"ל הלא מתפרשין היטב כפשוטן ואמת.