אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ב חלק אורח חיים

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אורח חיים

הקדמה

סימן א

כבוד אאמ"ו הרב הגאון המפורסם ביראת ה' כו' כש"ת מו"ה יצחק יהודה אייזיק ליב (שליט"א) זללה"ה אבד"ק פאנזעשט

באהבה כבוד ויראה. כמצוות התורה. הנני לפקודתו הטהורה. לשום לב לאמרי קודש של הרע"מ בזוה"ק פ' יתרו ד' צ"ב, ובגין. דא סעודתא דלילא חמור מביממא בדפוס ווילנא (ס"א כביממא). ואנן קיי"ל כסוגיא דפסחים ק"ה דכבוד יום עדיף. מגן אברהם בעזרו. כי גם רבינו המג"א ז"ל בסי' ערא' סק"ד העיר מלשון הזוה"ק פ' יתרו. בעי לסדרא פתורא בלילא דשבתא. בנהמא ובמזוני' רי"א אפ"י ביומא דשבתא נמי עכ"ל והנלע"ד בדברי זוה"ק. ובציון רבינו המג"א ז"ל. אבוא בחתימה ובפתיחה הנני להציע לפני כהד"ג אאמ"ו שליט"א. דבר בעתו בסידור פתורא. דחג הסוכות זמן שמחתינו. בביאור משנתינו. (סוכה כ"ז) ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. א' ביום וא' בלילה. וחכ"א אין לדבר קצבה. חוץ מלילי יו"ט ראשון של חג בלבד. ועוד אר"א מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון. ישלים לילי יו"ט האחרון של חג וחכ"א כו'. ועמד הגאון צבי ז"ל בחי' דמנ"ל לר"א לפרושי תשבו כעין תדורו לחיובי דלמא לפטורי. ב'. דמנ"ל לר"א דאכילת לילה הראשונה ל"ל תשלומין כמש"כ המהרש"א ז"ל אליביה דתוס'. והטעם לחלק בין חיוב זה לשאר שבעת ימים דפשוט ליה דבעי סוכה. ג. מ"ט נקיט ישלים ליל יו"ט אחרון ולא נקיט סתם ישלים יו"ט אחרון. ועל שלש אלה האריך הגאון צבי ז"ל ליישב בנועם פלפולו יע"ש. ד. דקדקו על לישנא דקאמר א' ביום וא' בלילה. דהו"ל לומר אי בלילה וא' ביום. יעיון בהגהות חשק שלמה ז"ל מש"כ בזה. ה'. יש לדקדק בהא דר"א מקיש מה דירה א' ביום וא' בלילה אף סוכה א' ביום וא' בלילה לחיובי. ורבנן כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. דפלוגתתן בהיקש זה טעמא בעי.

ובישוב כל זה נלע"ד דהנה התוס' כ' בשם הירושלמי דר"א יליף בגז"ש נאמר כאן תשבו. ונאמר להלן ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. מה ישיבה שנאמרה להלן עשה בה אף הלילות כבימים. אף ישיבה האמורה כאן עשה בה לילות כבימים. (ובפי' ז"ל כ' טעם דהוכרח ר"א לגז"ש יע"ש) והתם בקרא הלא נאמר יומם ולילה. יום קודם ללילה לזאת הקדים גם במתני' לאמור א' ביום וא' בלילה. וכעין ראמר"י בריש ברכות תנא אקרא קאי יע"ש והנה השבעת ימים דישיבת פתח אוהל מועד. וכן הפרישה דכה"ג קדם יוה"כ. הלא ההתחלה היה מיום. וכמבואר בפ"ק דיומא. וא"כ אין לימוד על לילה הראשונה דסוכות מגז"ש דתשבו תשבו. ומוכרח גם לר"א הגז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות. ולזאת אין תשלומין ללילה הראשונה גם לר"א. כיון דהלימוד הוא מגז"ש דט"ו ט"ו. וכמו במצה אין תשלומין. כן גבי סוכה לילה הראשונה. אך הי"ד סעודות. אשר נלמדו מהיקשא דתשבו אלו יש להם תשלומין. ואלו הי"ד סעודות חשבונם ראשיתם מיום. והוא שפתח התנא ואמר. אחת ביום ואחת בלילה. להורות כי מונין מסעודה הראשונה דיום. ותשלום הי"ד סעודות הוא עם סעודה שלישית של שבת. (ובזה יתיישב קושית העולם. על המג"א ז"ל בסי' תקכ"ט שהביא ר איה ממשנה זו דביו"ט א"צ לסעודה שלישית. הלא אי כא שבת. וכאשר כתוב גם בהגהות חשק שלמה יע"ש) וידוע פלוגתא דר"א ור"י בכמה דוכתי. דלר"א שמחת יו"ט או כולו ל"ה או כולו לכם. ולר' יהושע חציו לכם וחציו ל"ה. ולזאת לר"א א"א לומר דהיקשא דתשבו כעין תדורו לפטור, אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. דלזה א"צ להיקשא. כי מהיכי תיתי לחיובי כיון דבכל יו"ט אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל וכולו ל"ה. ועכצ"ל לחיובי אם דבכל יו"ט הרשות נתונה לכולו לה'. משא"כ בסוכת מפאת חיובא דסוכה. מחיוב בסעודה א' ביום וא' בלילה ולחכמים אשר סתמא בר פלוגתא דר"א הוא ר"י. בא ההיקש אם דבכל יו"ט מחיוב בחציו לכם. והו"א דכן חיובא דסוכה. קמ"ל בהיקשא בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. ואך כשאכל מחיוב בסוכה.

והנה בתוס' רי"ד ז"ל כ' וז"ל, משלים בלילי יו"ט האחרון פי' משלים ואוכל בסוכה. ואין כאן משום בל תוסיף. שכיון שהוא מתכוון להשלים חסרון שבעת ימי הסוכה אין זה מתכוון לה סוף. ובוודאי אילו אכל כל י"ד סעודות בסוכה ועוד היה אוכל בליל שמיני בסוכה. זה היה בל תוסיף. והמורה פי' שאם ימלא החסרון בסוכה איכא בל תוסיף ואינו נ"ל עכ"ל. ולפ"ז דמתני' אתי לאשמעוי' דמותר להשלים ביו״ט האחרון. ואין כאן ב"ת. בכוונה נאמר בלילי יו"ט האחרון למש"כ הטור באו"ח סי' תרס"ח בשם יש נוהגין. שאין יושבין בליל ש"ע בסוכה וביום יושבין. וכ' המג"א ז"ל שם הטעם דחיישי' לב"ת. לכן מפסיקין לילה אחת. ואח"כ ליכא חששא יע"ש. ולזאת אם היה אומר התנא דמתני' ישלים ביו"ט האחרון. סד"א דווקא ביום מותר להשלים בסוכה. שאין כאן ב"ת יען שהיה הפסקת לילה משא"כ בלילה. לזאת קמ"ל דגם בלילי יו"ט האחרון מותר להשלים. ואין כאן משום ב"ת. יען שמתכוון אך להשלים החסרון דשבעת ימי הסוכה. (ואם כנים אנחנו בזה. יהיה מכאן קצת סמך לסברת היש נוהגין שבטור. אמנם להלכה הלא מבואר שם במג"א. ובאחרונים ז"ל דקיי"ל דאין חילוק בין יום ללילה. וכסתמא דסוגיא דאמרי' מיתב יתבינן יעו"ש) וכמש"כ התוס' רי"ד ז"ל ובזה בס"ד נתיישב כל על נכון וכמובן.

ועתה נבוא לדברי זוה"ק. וציון המג"א ז"ל. מה שלא הביא מדברי רע"מ שהביא כהד"ג. י"ל יען דבזוהר הלא מדבר מסידור פתורא בנהמא ובמזונא. וע"ז אמר ר"י אפילו ביומא דשבתא נמי. אשר זה יותר בביאור. לדינא דכבוד יום וכבוד לילה איזה עדיף בסידור פתורא ועוד כי מאמר הזוהר הוא ב"ד פ"ח קדום למאמר הרע"מ. וגם הוא שגור בפי' העולם. כי מנהג ישראל תורה היא לאמרו קודם או בתוך הסעודה ואולי היה גירסתו ברע"מ. כביממא. אשר שניהם כאחד שקולין. לזאת ציין להזוהר. אשר כמבואר מלישנא ד"ר יצחק דכבוד יום עדיף. ובכוונת ציונו כ' מחה"ש שם כדי להזהר במה דאפשר גם בסעודת הלילה. ובאו לעמק השוה שם הפמ"ג. מחה"ש. לב"ש. ז"ל. דהזוהר חולק בזה אגמרא. וקיי״ל כגמרא נגד הזוהר. כאשר הוא כלל גדול בהלכה.

ולדעתי העניה נראה. דהנה ז"ל זוה"ק שם. זכור את יום השבת לקדשו. רי"א כו'. ותאנא כו'. ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא. בעי לסדרא פתורא ולאתקנא סעודתא בלילי דשבתא. בגין דיתברך פתוריה כל אינון שתא יומין כו'. וברכתא לא אשתכח בפתורא רקניא. ועל כן בעי לסדרא פתוריה. בליליא דשבתא בנהמא ובמזונא. ר' יצחק אמר אפילו ביומא דשבתא נמי. ר' יהודה אמר בעי לאתענגא בהאי יומא. ולמיכל תלת סעודתי בשבתא כו'. ר' אבא אמר כו'. בגין דיתברכון כולהו כחדא כו' עכ"ל יעו"ש. אשר יש לפרש אמרי קודש. להנאמר בישוב סתירת הסוגיות דהכא אמרי רבנן. אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. ובפ' שלשה שאכלו (מ"ט ע"ב) אמרי'. שבתות ויו"ט דלא שגי ליה דלא אכיל. אם טעה חוזר. בכמה אנפי. כאן בתוס' ובחי' הרשב"א. ור"ן אלפסי ז"ל. ושם בברכות בתוס'. רא"ש. ותוס' ר"י החסיד. חי' הרשב"א. שט"מ ז"ל יעיון ב"י ז"ל או"ח ס"י תרלט ואחד מהם הוא. שיטת תר"י ז"ל שם ד"ה בהמ"ז דמצי פטר נפשיה. שכ'. וז"ל. ואומרים רבני צרפת ז"ל. שאע"פ שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת. ס' שלישית. אי בעי אכיל פת ואי בעי אכיל פירי כו'. ה"נ בשני הפעמים. שחייב לקדש אחת ביום ואחת בלילה. צריך שיאכל פת. כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה. אבל בפעם השלישית שא"צ לקדש. אם ירצה לפטור עצמו בפירות הרשות בידו. ומש"כ ר"מ ז"ל שחייב לקדש בסעודה שלישית כו'. א״י ג' שלא מצינו שיהיה חייב לקדש. אלא פ"א ביום ופ"א בלילה. דהכי אמרי' זכור כו' עכ"ל יעו"ש ובמג"א ז"ל סי' קפ״ח סק"ט. ש"כ. ותר"י כו'. כ' דבשוי״ט אין חיוב דאורייתא. אלא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה צריך פת. וע' סי' רע"ג סע' ה' דלא משמע כן. כלומר כי קבמ"ס. הלא יכולין לצאת. גם בכוס של יין. וכמש"כ במחה"ש יעו"ש. ובשיטת תר"י ז״ל צ"ל. כיון ש"כ התוס' בפסחים ק"א ד"ה אף י"ק נא יצא. דכתיב וקראת לשבת עונג. כלומר במקום קריאת קידוש שם תהיה עונג ובחי' הרשב"א ז״ל. בברכות שם ד"ה דחובה היא. כ'. דאין עונג בלא אכילת פת. ס"ל לתר"י ז"ל דקבמ"ס אין יוצאין אלא בפת וידוע כי עיקר קידושא בלילה הוא דקדיש. כדאמרי' בפסחים ק"ו. ודרשי' זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ביום מנין. ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. ותלת דרגין אינון בקידושא דשבתא. קידוש הלילה בכניסתו הוא מה"ת. וליש מראשונים ז"ל גם אם קידש בתפלה. זכרהו על היין גם הוא מה"ח. קידושא רבא דשחרית אינו אלא מדרבנן. יעיון שע"ת סי' רע"ב ס"ק ז' ובהגהות מחו' הגאון מהרש"ם ז"ל בספר ארחות חיים סי' רע"א מה שציין בזה) ובמנחה בסעודה שלישית. אין כאן כלל חיוב קידוש. לכל הפוסקים לבד מהרמב"ם ז״ל וכמבואר בש"ע סי' רצ"א יעו"ש בב"י ז"ל.

והנה פתח מאמר זה מהזוה"ק. יאיר במקרא קודש. של זכור את יום השבת לקדשו. דמזה דרשי' זכרהו בכניסתו על היין. (ואין קידוש אלא במקום סעודה אשר לדעת תר"י ז"ל ור' יצחק ור' יהודה שבכאן. המה ששמעו מהינוקא דר"ה סבא. דהא לחם אתקשר ביין. ויין בימינא וכדין ברכאן שריין בעלמא. ופתורא אשתלים כדקא יאות כמבואר בזוה"ק פ' ויחי ד' ר"ח יעו"ש באריכות) זה סבת חיוב הסעודה. וגם בקידוש הלילה אנו אומרים ויברך ד' את יום השביעי דבגיניה מתברך כל אינון שתא יומין. על כן בעי לסדרא פתוריה. בליליא דשבתא בנהמא ומזונא. ולפ"ז יש מקום לחשוב. דאך בלילה דהקידוש הוי מן התורה. וגם נאמר בו ויברך אך אז גם חיוב הסעודה. שיהיה קבמ"ס. משא"כ ביום אם דהוי קידושא רבא. מ"מ אינו אלא מדרבנן ואך הברכה דפה"ג אין כאן חיוב סעודה. לאפוקי מזה בא ר' יצחק לאמור. אפילו ביומא דשבתא נמי (באמת סעודת שחרית. שהוא סעודתא דעתיקא קדישא. היא למעלה מקדושת סעודת ליל שבח. יעיון בסידור האר"י ז״ל בשם קול יעקב. מה שהסביר בפנימיות של סעודות הקדושות. ולהמבואר בכתבי האר"י ז״ל בטעם הצום דיום הכיפורים שהוא שבת שבתון. היה מקום לאמור. יען כי השפע ומה שניזון בסעודתו דעתיקא קדישא. הוא ממקום גבוה מעל גבוה. א״צ כלל לעובדא דלתתא ואין מקום לאכילה דלמטה, להוציא מזה. אמר ר' יצחק אפילו ביומא דשבתא. כלומר שהוא לעילא לעילא. נמי מחויבין לעשות גם אתערותא דלתתא בסעודה. כי שבת שלום באור התורה. משולב בשלם לעילא ושלם לתתא. ולפ"ז מתפרש מלת אפילו לעילוי סעודתא דא. וכדקיי"ל דכבוד היום עדיף. ודברי הגמרא והזוהר הקדושים בנגלה ונסתר המה לאחדים.) ועל זה הוסיף ר' יהודה לאמור. דלא תימא דזה דוקא בשחרית. דאיכא עכ"פ חיוב קידוש מדרבנן ושיהיה קבמ״ס. לזאת בא גם חיוב הסעודה. משא"כ במנחה דאין חיוב קידוש גם מדרבנן. אין כאן חיוב סעודה שלישית ז"א כי בעי להתענגא בהאי יומא. ולמיכל תלת סעודתא בשבתא. יומא דייקא. כי אין הקידוש גורם הסעודה. (ובאמת כל הראשונים הנ"ל. וגם פסק הטוש"ע בסי' רע"ג סעי' ה'. לא אזדי בשיטת תהר"י ז"ל) אך עצמות קדושת היום. כאשר נלמד בשבת קי"ז מתלתא היום (ולרוב הפוסקים המה מה"ת. וגם בסעודה שלישית. העיקר כדיעה הראשונה שבסי' רצ"א. דדוקא בפת יעו"ש.) ולפירושא דא. הלא גם הזוה"ק. בא לשלול דלא נימי דהסעודה מסובב מהקידוש. דאז יש מקום לאמור דשל לילה עדיף. אך קדושת היום גורם להשלשה סעודות. וכבוד היום עדיף באמת למסקנת הזוה"ק (וכן מתבאר ממה שנאמר שם. ר"ש אמר האי מאן דאשלים תלת סעודתו בשבתא. קלא. נפיק ומכרזא עליה אז תתענג על ה'. דא היא סעודתא חדא לקבל עתיקא קדישא וכו' והרכבתיך וגו' דא סעודתא תנינא לקבל חקלא דתפוחין קדישין וכו' הרי דר"ש מרא דזוה"ק הראה. כי סעודתא דשחרית מוקדם בקרא לסעודתא דליל ש"ק. אשר כל המוקדם בקר יש לו מעלה ועדיף כברכות מ"א וכמ"ד.) כאשר היא בגמרא להלכה למעשה ברורה. וחלק הנגלה והנסתר המה לאחדים. כי הכל נתנו מרועה אחד משמים, דברי אלקים חיים. ובזה ערכתי מנחתי מנחת עני אשר גם בזה נאמר ריח ניחוח על שלחנו הטהור. זה השלחן אשר לפני ה' בלחם ויין לסעודת שבת מלכתא וסוכת שלום. והוא ית"ש אבינו שבשמים. באור פני מלך חיים. יפרוס עלינו ועל בנינו סוכת רחמים חיים ושלום. מעולם ועד עולם. דברי לב בנו ותלמידו היוצא בהכנעה. בקידה והשתחוואה. וחותם ברגשי כבוד ואהבה רבה.

בכל חותמי ברכות שבתוה"ק חיים מרדכי

סימן ב

להרב הגאון האמיתי המפורסם בהכל העולם. לאחד המיוחד שבגאונים. בתורה ויראת ה' טהורה כו' כש"ת מו"ה מאיר אריק (שליט"א) ז"ל אבד"ק טארנא.

הנה כהד"ג. כבדני במנחת עשיר. בספרו הנכבד ויקר. שו"ת אמרי יושר. ח"ב. אשר הוא אור חדש המאיר לעולם. באמרי יושר לאמתה של תורה. ויען כי הגיעני קודם חג העצרת זמן מתן תוה"ק. אמרתי דבר בעתו מה טוב. להשתשע באמרותיו החריפים וישרים. המאירים עיני חכמים. במש"כ כהד"ג בסי' קכ"ז ליישב דכרי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מ"ה תו"מ ה' ט"ו. שתי הלחם כו'. ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זא"ז כו'. ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם. ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים. והביא כהד"ג קושית הגאון מו"ה יואב יושיע ז"ל. מקינצק דאיך אפשר זה. למאי דקיי"ל שהל"ח אין אפייתן דותה יו"ט. ואפילו נפסל אין מביאין אחר. כדמוכח ביומא כ"א. בהא דלא נמצא פסול בשהל״ח. וברש"י. ובמנחות ד' מ"ו ג"כ איתא ומביא לחם אחר. וכהד"ג כידו הגדולה ודעתו הרחבה. תי' בתלתא אנפי. חדא כגון שמערב יו"ט אפו ד' חלות ב' לשהל"ח וב' לאחריות דלמא יפסלו יהיו שתי לחם אחרים. כבמנחות פ"ח גבי חלות תודה. ובכה"ג כ' הרמב"ם ז"ל דמביא לחם אחר שהכין לאחריות. והאריך בזה בחריפות ובקיאות חדא ועוד. למה שנראה מתוס' יומא מ"ו ד"ה אבל. דבאונס ולא הקריבו קרבן ציבור. יוכלו להקריב למחר. והא דעבר זמנו בטל קרבנו היינו שלא היה אונס. וכמש"כ המל"מ בפ"א מ"ה חו"מ. וא"כ י"ל דאם נפסל הלחם מחמת אונס יוכלו למחר ביום חול להקריב כבשים ולחם ועוד בה שלישיה. בזה"ל גם י"ל לכאורה דמשכ"ל דהונפו הכבשים על הלחם בעיו"ט. דיתכן דהנפת הכבשים עם הלחם מחיים רשאים להיות בעיו"ט. ושפיר יכולין להביא עוד שהל"ח אחרים בעיו"ט. אבל דבר זה צריך ראיה. דאפשר דהנפתן דווקא ביו"ט עכת"ד כהד"ג והנה שינויי בתראי מלבד מה דלענ"ד פשטות וסתימת לשון הגמ' והרמב"ם ז"ל. דיביאו לחם אחר. מורה להדיא באותו יום הקבוע בתוה"ק בעצרת ולא למחרתו ביום חול. וכן שהונפו היו תנופתן בעתם ובזמנם בחג. ולא לפניו בעיו"ט. הלא המל"מ בפ"ד מ"ה מע"ק הציון שבספריו שו"ת. וטל תורה. ביומא שם למ"ל ה' תו"מ צ"ל לה' מע"ק כ' דגם התוס' למסקנתם ס"ל. דוודאי לפי האמת אין חילוק בין אנוסין למזידין. דבכל גווני אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו יע"ש ורש"י ז"ל ש"כ בברכות כ"ו ד"ה וכיון כגון מוספין של כל יום ויום. והגרי"פ ז"ל הגיה ותמידין. אשר טעמו יען דתפלות נגד תמידין תקנו. מלבד מש"כ שם בהגהות הרש"ש זיל בזה דבר מתקבל יע"ש. י"ל בפשיטות להודיע כי דרך רבינו רש"י ז"ל לפרש בדיוק גם המלה. אשר עבר יומו מציין יום מוגבל דאתי מזמן לזמן. וזה הלשון נופל יותר על מוספין. מתמידין שהם תמידין כסדרן בכל יום. והגמ' נקיט כלישנא דקרא דבר יום ביומו. שמכאן למדו חז"ל בתמורה י"ד האי דינא דעבר יומו בטל קרבנו. ונאמר במוספי הרגל אבל אין כאן שום משמעות להוציא תמידין. אדרבה בתמידין שנאמר שנים ליום עולה תמיד וגו'. י"ל שנים אמרה רחמנא בדווקא. ולא שלשה או ארבעה. ויש כאן כעין בל תוסף גם בתשלומין. עבור יום העבר וא"צ כלל קרא לזה וממוספי רגל שבת ור"ח וודאי דנלמוד. וכאשר סיים כהד"ג והביא מרמב"ם ז"ל כאן ה' כ' דממש"כ דכל ק"צ שעבר יומו בטל קרבנו. משמע אפ"י באונס גמור. וכן בתמידין הדין כן. וזה מבואר גם בפיה"מ בתמורה שם ש״כ ולפיכך אין הצבור חייב באחריות הקרבנות. ר"ל התמידין והמוספין וכן כ"ו. מדכייל תמידין ומוספין כחדא. מבואר דשווין המה. בדין זה דעבר זמנו בטל קרבנו. וכ"ע גם רש"י ותו"ס ס"ל הכי וכדאמרן.

ומה דספוקי מספקי ליה למר. אם הנפת הכבשים עם הלחם מחיים. רשאים להיות בעיו"ט. בעניי לא הבנתי מה מקום יש לספק בזה. כיון דמקרא מלא בתורה חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. אשר הקרבתם הוא אך תנופתה. ובראשית עם הכבשים בחיים. אשר ע"ז נאמר והניף הכהן אותם וגו' ולאח"כ תנופתן לאח"ש דפליגי בזה רבי וחכמים במנחות ס"ב. ועצומו של יום הקדוש היא שתי הלחם וכדאמר ר' עקיב בריה ט"ז. אמר סקב"ה הביאו לפני שהל"ח בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ואיך אפשר לומר כי תנופתן עם הכבשים בחיים שהיא ראשית עיקר הקרבתם. יהיו בעיו"ט פשיטא לי דהנפתן דווקא ביו"ט ככתוב בתורה בסדר המקראות וכהד"ג אשר ה' עמו לכוון האמת להלכה הכל הולך אחר החתום. אשר סיים. ומחוורתא כתירוצי הראשון דהיו יכולין להכין לאחריות. וכוון כהד"ג לדעת הגאון מהריעב"ץ ז"ל בהגהותיו למנחות מ"ו בש"ס דפוס ווילנא ש"כ וז"ל. הביא לחם וכבשים כ"ו והביא לחם אחר. נ"ב היו שם לחם אחר מוכן מעיו"ט שהרי אינן דוחות יו"ט עכ"ל אשר הן הן הדברים. אשר גם מפי כהד"ג נאמרים. ועוד בהוספת אמרי ישרים. ובפלפולים נכונים בביאור דברי הג"מ ופסק הרמב"ם ז"ל.

ובהיותי בזה ראתה. עיני ברמב"ם ז"ל שם ה'. א'. ביום חמשים מספירת העומר כ"ו וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ר"ח כ"ו והנה במנחות מה ע״ב. ת"ר והקרבתם על הלחם חובה על הלחם. שבעת כבשים תמימים אע"פ שאין לחם א"כ כו' דברי ר"ט. ר' עקיבא אומר יכול הן הן כבשים האמורים בחומש הפקודים. אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הן כו'. מדאישתני סדרן שמו אחריני נינהו ופסק הרמב"ם ז"ל הוא כר"ע. דאתם שבת"כ באים בגלל הלחם. ואותם שבחומש הפקודים בגלל עצמם הה באים כי. הם מוספי היום. והכ"מ כ' בטעם פסקו. ואע"ג דר"ט פליג עליו פ' רבינו כר"ע. פירושא דואע"ג נראה. אם דבכתובות פ"ד לחד לישנא ר"ט רבו של ר"ע היה. וה' כר"ע מחבירו ולא מרבו. אשר הכ"מ בעצמו בפ"ה מה' עדות ה' ח'. כ' ופוסק רבינו הר"ט. אי משום דכי אמר"י ה' כר"ע מחבירו אבל לא מרבו ור"ט רבו היה. וכמ"ד הכי בהכותב. ועוד כו' וא"כ לכאורה היה בדין לפסוק כר"ט. מ"מ פ' כאן רבינו כר"ע. מכמה טעמי. חדא. כי לאידך לישני שם ה' כר"ע גם נגד ר"ט. שנכלל בכלל ד"ה כר"ע מחבירו. ועוד די"ל דמסתבר טעמיה דר"ע. כי היא דבר הנלמד מענינו. אשר ב"פ פנחס נאמר בראשית מוספי ר"ח שהם חובת היום. ובגלל עצמם הם באים. כן כל המוספים הנאמרים שם. ובכללם גם מוספי חג השבועות. וזה שרמז הרמב"ם ז"ל בצחות לשונו וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ר"ח (יעיון בכורות י"ז מודה ר"מ בשעיר של ר"ח ופירש"י ותו"ס ז"ל) כלומר מצד השתוות למוסף ר"ח. מסתבר טעמיה דר' עקיבא שהם באים בגלל עצמם. כמו מוסף דר"ח גם בפנימיות מאמרי קודש הנובעים מעץ חיים של האר"י ז"ל מתבאר כי שבועות שוה לר"ח בבח"י שני המאורות הגדולים ועוד בה שלישיה והוא העיקר. כי בת"כ אמור סי' קע"א לא תני לה בפלוגתא. אך כדברי ר"ע אמר שם ר"ט יע"ש. ובהגהות יפה עינים ורש"ש ז"ל כאן הוכיחו לגרוס גם בסוגיא כג"י הת"כ. וכוונו לדעת קדמון השט"מ באות ג' בהגהתו כי תיבת ר"ע אומר נמחק. אשר כוון בזה לגרוס בסוגיא כת"כ. ולהעמיד גם גירסתינו אולי י"ל, כי לאחר ששמע ר"ט דברי ר"ע. הודה לדבריו ואמר גם הוא כר"ע כגי' הת"כ. ולכ"ע אזדי פסק הרמב"ם ז"ל.

וראיתי בפי' התוה"מ בת"כ שם לפרש הא דאמרי' מדאישתני סדרן ש"מ אחריני נינהו. וז"ל. ר"ל דסדר דשם היא פר ואיל וכבשים. וכ"א להקריב אותם כמש"כ בזבחים צ. ופה שינה הסדר כבשים פר ואילים. משום דמקריב אותם אחר המוספים. וכיון שסיים בכבשים. מסמיך כבשים אחר כבשים. ואח"כ פר ואילים, ומזה מוכח שהם אחרים ע"כ. מריהטת פשטות לשונו. נראה לכאורה כוונתו כי בקרבנות לחובת הלחם. גם בהקרבה משפט קדומה לכבשים להסמיכם לכבשים של מוספי חובת היום. ובזה היו מקום לנתינת טעם. להשינוי אשר בפ' אמור בא הציווי ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה'. אך בכלל. ובפ' פנחס בפרטות. אשר בת"כ שם נאמר ע"ז דבר הכתוב בקצרה. וביאר בתוה"מ הכוונה. דמזה הביא ר"ט ראיה לשיטתו. דז' כבשים דכאן הם אותם שב"פ פנחס. וא"כ לא הוצרך לבאר נסכהם שמבוארים שם. ולכן קצר גם במנחת הפר והאילים יע"ש. ולפ"ז לדידן דקיי"ל דאחריני נינהו. א"כ טעמא בעי מדוע דבר הכתוב בפ' אמור מנסכים בקצרה, ולדברי התוה"מ. י"ל כיון דהטעם דבכ"מ פרים קודמין לאילים ואילים לכבשים. שכן נתרבו בנסכים כמבואר שם בזבחים צ' וברמב"ם ז"ל פ"ט מ"ה תו"מ. לזאת לא בא כאן מספר הנסכים בפרטות. להורות. ברמיזא אשר כאן יצא מהכלל. דאין משגיחין בקרבן המרובה, בנסכים להקדים. אך כבשים קודמין. למען דכבשים מחובת הלחם וחובת היום. זה לזה יהיה סמיכין אמנם האמת נראה כי גם כאן לא יצא מהכלל דבכ"מ. וכמבואר גם מלשון הרמב"ם ז"ל. באמרו, ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים. אשר גם כאן מקדימין הקרבת פר ואילים לכבשים ומוכרחין להעמיס בכוונת דברי התוה"מ כהא דאמר"י בזבחים שם. למקראה הקדימה הכתוב. יע"ש פרש"י ובתו"ס בשם רבינו חיים ז"ל ובשט"מ. אולם להקרבה צריך להקדים פר ואילים לכבשים ובטעם קדימת הכתוב בת"כ כבשים לפר ואילים. י"ל כדאמר"י בר"ה כ"ו שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. כעין זה כאן. אם כי פר ואיל וכבשים לכ"ע אין מעכבין את הלחם. אמנם השני כבשים דשלמים לבן ננס ור"ש שם מעכבין את הלחם והראב"ד ז"ל פ' כוותם. ובטעם פסק הרמב"ם ז"ל חתרו הכ"מ לח"מ ועוד מפרשים למצוא טעם לפסקו יע"ש. וי"ל עוד יען דאמר"י בר"ה ט"ז. תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא מפני מה אמרה תורה כו' ומ"מ אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת. מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה הקריבו לפני שהל"ח בעצרת. כדי שיתברכו לכם פירות שבאילן. אשר ר"ע באמרו זה סובב והולך לשיטתו. דהלחם מעכב את הכבשים.. ואין הכבשים מעכבין את הלחם. אשר עיצומו של יום הוא שתי הלחם. להביא ברכה לפירות האילן. וכיון דר' יהודה דאמר משמיה דר"ע מסתמא כוותיה ס"ל. וסתמא דתלמודא הביא מאמר זה. אשר מזה המאמר כעין סעד. כי שהל"ח הם העומדים בראש לחובת היום. לאשר בכחם לעכב את הכבשים. ואין בכח הכבשים לעכב את הלחם. ולזאת פ' הרמב"ם כר"ע. אולם גם לפסק זה. הלא מצינו חשיבות לכבשים אשר התנופה לפני ה' עם המנחה חדשה לה' היה בכבשים. ע"י כל זה יש מקום לאמור. כי לשם כבש יש עילוי, ביום זה. ולכן בקרבנות לחובת הלחם. הקדימם הכתוב להורות (ברכות מ"א וכמה דוכתי) על חשיבתם. ויש להמתיק הדבר לאמרם ז"ל (במד״ר ופירש"י ז"ל נשא ופינחס) כי הקרבנות של פר ואיל וכבשים הם נגד מדת אבותינו יסודי עולם. אברהם יצחק. ויעקב. וכבשים נגד יעקב עמוד התוך. כנאמר והכשבים הפריד יעקב. אשר התפארת זה מתן תורה (ברכות נ"ח) מדתו של יעקב אבינו. לזאת להם משפט קדומה כאן בקרבנות של חובת הלחם אשר המה נגד שני לוחות הברית לוחות התורה. ונאמר ישראל אשר בך (במספר חטה) אתפאר. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. המשולש בשלש זכיות מאבות שלשה. הנוטל חלק בראש ביום תליתאי לקבלת אוריאן תליתאי. וכנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.

ה' ב'. שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש שנאמר ממושבותיכם וגו' לא מצאו חדש יביאו מן העלייה. ובהשגות. א"א הלכה זו בהפוך. ובכ"מ דייק ופי' מלת בהפוך. ש"כ הראב"ד ז"ל יע"ש. וי"ל עוד כי במשנה מנחות ע"ג תניין. כל קרבנות כו' באים מן הארץ ומחו"ל מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושהל"ח שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. אשר הדיוק מבואר דברישא דמתני' נשנית ארץ קודם לחדש. ובסיפא חדש קודם לארץ. הלא דבר הוא. וי"ל כדאמרי' בסנהדרין מ"ט חמירא ליה נקט בראשונה. הוא דשינה התנא דמתני' בסיפא להקדים חדש, כי בארץ כ"ע לא פליגי דגם בדיעבד לא כמבואר שם בסוגיא. ואלמלי ארץ קדום הייתי אומר יען כי ארץ חמור דגם בדעבד לא. משא"כ בחדש דנשנית אחריו. לזאת הכוונה הקדים רבינו הקדוש בסיפא חדש לארץ. לאשמעוי' דגם בו נאמר לעיכובא גם בדעבד. וכעין סעד לזה ממש"כ בשט"מ שם אות ד'. א"נ משמע חדש דומיא דארץ דהתם דעבד נמי לא יע"ש. ואולי לזה כוון הראב"ד ז"ל באמרו. הלכה זו בהפוך כלומר דבמשנה נאמר בסיפא היפוך מדרישא לאמשעוי' דגם בדעבד לא. וראיתי בהגהות נמוקי הגרי"ב ז"ל. ש"כ ג"כ כעין זה אך בדרך אחר. ודקדק עוד כי הרמב"ם ז"ל שינה מלשון המשנה להקדים ארץ לחדש יע"ש וזה אינו דיוקא. כי לשיטת הרמב"ם ז"ל המשך הלשון נכון יותר בסגנון זה. למען לסיים אם לא מצאו חדש יבא מן העלייה ובטעם פסק הרמב"ם ז"ל ד"ה כברייתא ולא כמתני'. (יעיין בפיה"מ ובתוי"ט ובתוס' ולח"מ ובסוגיא פ"ד ע"ב) האריכו רבותינו הכ"מ ולח"מ. ובלח"מ עשה הוכחה לישובו באמרו. דהכי אמרי' התם. ר"נ ור"ע אמרי. שהל"ח הבאות מן הישן כשרות. ואי מתני' ל"ל הכא גבי שהל"ח קמה לה מתני' דלא כר"ע. פ"י וכללא הוא דסתם מתני' ר"מ הוא. ואליביה דר"ע כבסנהדרין פ"ו. אולם למש"כ בשט"מ שם אות ה' לגרוס ר' נתן ור' יעקב. וכ"נ גי' האמיתיות. כי ר' מאיר ור' נתן חבירים היו כבשלהי הוריות. ור"מ תלמיד ר"ע. ואיך הוזכר ר"ל קודם לר"ע. ועכצ"ל כגי' השט"מ ר"נ ור"י ולפ"ז אין מקום להוכחת הלח"מ. והוסיף עוד הלח"מ להקשות. אם הרמב"ם ז"ל פ' כברייתא עומר הבא מן הישן כשר. שהל"ח הבאות מן הישן כשרות. אמאי לא כתב גם בפ"ז גבי עומר כה"ג. וסיים. בישובו כו' לומר לדעת רבינו בדוחק יע"ש. וליישב בדוחק אולי י"ל יען שבעומר איכא אך חדא ברייתא נגד מתני' הלא כללא הוא דקיי"ל כמתני' נגד ברייתא. משא"כ בשהל"ח דאיכא להדא ברייתא עוד הברייתא דר"נ ור"י אם כי בסוגיא דתלמודא אמרי' בכמה דוכתי. מה לי חדא ברייתא. מה לי תרי יש לחלק וכמובן פ' כהני תרי ברייתות וצ"ע בזה. כי כתבתי לפום רהיטא. וכבר נאמר ישובים רבים בפסק הרמב"ם ז״ל.

ה' ג'. חטים שירדו בעבים יש בהם ספק כו' לפיכך לא יביא ואם הביא כשר. ובמנ"ח מצוה ש"ז סק"א. כ' דאם דכן שיטת הרמב"ם ז"ל בענין הקרבנות דספק הורצה. מטעמא ש"כ הכ"מ דאין לפסול העבודה מכח ספק. מ"מ איני מבין הטעם. נהי דמספק אין בידינו כת לפסול העבודה. מ"מ באלו שהם באים להכשיר. כמו כאן דמתיר באותו יום נסכים במקדש. כיון דהוי ספק עכ"פ לא יתיר וסיים שא"י כעת הטעם יע"ש. ונראה די"ל לסברת ההפלאה בספ"ק דכתובות הידועה. אם כי שם אין כן דעת מפרשים הראשונים והפוסקים וכמש"כ בספרי חידושי בן יאיר לעירוכין ז' יעו"ש. אמנם מובן כי בכאן עדיפא לאמור. כיון דלענין עבודה אין לפסול מספק. והחזקנו לעבודה כשרה. שוב הוי חזקה מעלייתא גם להמסתעף ממנו. וכמבואר כעין האי כללא בכמה דוכתי בפוסקים.

ה' ד'. שהל"ח שהן מן החדש צריכין כו' ומנפין אותו בי"ב נפה. ולחה"פ שהוא בא מן הישן די לו בי"א נפה. וכ' המנ"ח שם סק"ב דלטעם זה לאפוקי לשיטת רש"י ז"ל שהוא הללמ"מ אם בא מן הישן די בי"א נפה גם בשהל"ח. ולענ"ד נראה דגם בכה״ג בע"י בשהל"ח י"ב נפה משום לא פלוג. כדמצינו כן פעמים רבות בתקנות חז"ל ומה דסתם ולא ביאר הרמב"ם ז"ל בענין הנפות. אם כת"ק או כרשב"א במנחות ע"ו ע"ב. אשר עמד בזה הלח"מ בפ"ז ה' י"ב. וברש"ש במנחות שם. תמה על הרע"ב ותוי"ט ז"ל. שפ"ו לדעת רשב"א וכ' ליישב יעו"ש. לפירש"י ז"ל בכת"י שם. אשר גם השט"מ שם הביא פירושא דא בשם רש"י ז"ל דרשב"א לא פליג. אך פרושי קמפרש א"ש בפשיטות כמבואר להמעיין.

ה' ו'. ואופין אותו אחת אחת כו'. וכ' במנ"ח שם סק"ג. דפת אחר מותר לאפות עמו. והביא סעד מכו"פ ס"י ק"ח יע"ש. ובמנחות ציד מה"מ כו' ומנין דאפייתן של לחה"פ שתים שתים ת"ל ושמת אותם. יכול אף שהל"ח כן ת"ל אותם. ויש להעמיס זאת הכוונה. ולפרש אך דומיא דאותם שהם קודש אסיר לאפות. אבל פת אחר מותר לאפות עם שהל"ח וכמש"כ המנחת חינוך ז"ל.

ה' ז'. ואפייתן בפנים ככל המנחות ובמנחות צ"ה ע"ב דלמא מאי מבפנים במקום זריזים. ופירש"י ז"ל ולא בעזרה ממש אלא מבחוץ ואפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ. אשר ידוע קושית האו"ח ונו"ב מהד"ק חאו"ח ס"י ט"ו. דהלא קאי גם על שתי הלחם אשר חמץ תאפינה. והמה ועוד גאוני האחרונים אשר כ' ליישב זה. בדרך דוחק לחומר הקושיא. כמבואר להמעיין בדבריהם. לזאת אלמלי לא פי' כן רבותינו גאוני בתראי. הייתי אומר בקצורי. כאשר רגמ"ה ז"ל פ"י. כלומר במקום זריזין שיהיו כהנים עומדין על גביו בשעת אפייתן. אשר יש לפרש בכוונתו. כמו דבפ"י י"ב נפות למען שיהיה סולת נקיה. ואמר"י בחולין קל"ב ע"ב גבי מתנות כהונה דכתיב בהו למשחה לגדולה לאוכלם כדרך שהמלכים אוכלין יע"ש ובתוס'. והתנאה לפניו במצוות אחז"ל. לזאת יעמדו הכהנים בשעת אפייתן. הזריזין לראות שיהיה נאפה יפה. כן יש לפרש בדברי רש"י ז"ל תלמידו באמרו שלא יחמיץ. דלאו דווקא על איסורא כוון. (אם כי בסוגיא דפסחים ל"ו ע"א כהאי לישנא וסובב אך על איסורא דחמץ כה"ג מצינו טובא מלה אחת מתפרש בכמה גווני לפי הענין) אך לפרקים אם הפת לא נאפה יפה, יש בו קיוהא וטעם הפת מחמין. ונקיט רש"י ז"ל האי לישנא. אשר פי שנים בכוונת המלה. על לחם הפנים כפשוטו. שלא יחמיץ באיסורא דחמץ. ועל שתי הלחם שלא יתקלקל ויחמיץ כלומר אשר טעם הפת יחמיץ לזה צריכין זריזות הכהנים באפיה. וכן בלישה ועריכה. לראות שיהיה נעשה כל בטוב. אשר לאחר האפיה יהיה טוב בטעמא והדר במראה בהדרת קודש.

ואחתום בהא דאמרי' במנחות מ"ה ע"ב כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום. וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת. כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת. ופי אא"ז רש"י ז"ל. חמשים יום משמע יום ולא שבועות. וכתוב אחד אומר שבועות. ושבועות לא קרי אלא אותן המתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת. אשר יש להטעים עוד. ולאמור כי יציור אשר ביום מ״ט לספירה. יהיה באותו יום שנשלם שבע שבתות גם יום חמשים. בקבלת יו"ט מבעוד יום. להסוברים דתוס' שבת ויו"ט הוא מה"ת אשר אז באותו יום גם זמן מיום החמשים (אם כי ידוע מש"כ המג"א ז"ל בשם של"ה ה"ק. הלא לעומתו דברי הריעב"ץ ז"ל בסידור שהוא רק דקדוק מאחרונים. ומי שמקדים גם להתפלל בשיעור שמוסיפין מחול על הקודש. הוא זריז ונשכר בקיום המצוה) אמנם בחל יו"ט לאחר השבת אין כאן תוס' יו"ט ע"י קדושת שבת. וזה ביו"ט שחל להיות בשבת אין כאן אך שבע שבתות תמימות. כאן ביו"ט שחל להיות באמצע השבת. אשר אז בתשלום השבע שבתות יש גם זמן מה מיום החמשים אור קבלת תוה"ק. המאיר מעולם עד עולם ולנצח נצחים ידידו אוה"נ החותם ברגשי כבוד ואה"ר בכל חותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי.

סימן ג

להרב הגאון המפורסם בתורתו וביראתו הקודמת לחכמתו. כו' מוה' אליעזר דוד גרינוואלד (שליט"א) ז"ל האבד"ק סאטמאר.

מכתבו (היא התשובה שנדפסה בספרו היקר והגדול שו"ת קרן לדוד סי' קמ"א) עם ח"ת היקרים הגיעני בהא דאמר"י בר"ה ט"ז ע"ב. א"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כו' ואר"י חייב אדם לטהר א"ע ברגל כו'. אשר היה למראה עיני כהד"ג. דבריי שכ' בזה"ל. לכאורה יש לדקדק. כיון דחיוב הטהרה לרגל. הוא בערב הרגל כדי לכנוס בטהרה לרגל. ולהקביל פני רבו הוא ברגל. המימרא דחיוב הטהרה היה לנו משפט הקדומה וברמב"ם ז"ל פט"ז מהט"א ה' י' כ'. כל ישראל מוזהרים להיות טהורים ברגל. מפני שהם מוכנים ליכנס במקדש ולאכול בקדשים. אשר מקור מקומו טהור נובע מפ"י הגאון הר"ח ז"ל שפ״י וז"ל. מיכן אמרו חכמים שחייבין ישראל לטהר עצמם ברגל בבואם ליראות לפני ה' וחקר הצל"ח בביצה י"ז בפירש"י ז"ל ד"ה ובה"א. לטעם זה. אם חיוב הטהרה הוא בערב הרגל או ברגל יע"ש. אולם מהמפרשים ופוסקים כמבואר דחיוב הטהרה הוא בערב הרגל כדי שיכנוס לחג בטהרה. והדק"ל ו"ל דיש לעשות מזה כעין סעד לשיטת הריטב"א ז"ל, הנובע ג"כ מפ"י הר"ח ז"ל. שפ"י וז"ל. חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר כו' מכלל דבחודש ושבת חייב. ואקשי' והא ברגל אמרנו. ופרקי' אם רבו שרוי במקום קרוב לו. חייב להקביל בכל חודש ושבת. ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל עכ"ל. וא"כ כיון דחיוב הקבלת פנים שברגל מיירי במקום רחוק. אשר הוא קדום בצאתו מביתו להטהרה שהוא קודם וסמוך לכניסת הרגל. לזאת נאמר האי חיובא קדום וי"ל עוד למש"כ הבה"ט ביו"ד סי' שע"ג והצל"ח שם. דעיקר חיובא לטהר א"ע ברגל נאמר בזמן שביהמ"ק היה קיים מטעם הנ"ל. לזאת קדום חיובא דהקבלת פני רבו ברגל שהוא בכל עת גם בזה"ז. וכ"ל מש"ע או"ח סי' תקנ"ד (ולא כנו"ב במהד"ת סי' צ"ד) ומג"א ס"ק י"ב יעו"ש והנה הנו"ב כ' שם בטעם הקבלת פנים בימים האלו יען כי אז ניתוסף שפע על הרב להשפיע גם על התלמידים. אולם לפרקים השפע מזריחת שמש דעת הרב. ילך להתלמוד. אך דעת התלמוד אינו זך לקבל. לזאת נסמך החיוב לטהר א"ע ברגל הרומזת על טהרת הנפש. ומה"ט היא בכל עת גם בזה"ז. (כסתימת הפוסקים ומפרשים ויע"ש בה"ט סק"ד) ואז שניהם כאחד טובים. אשר התלמוד מקבלת פני רבו יזרח לו אור השפעת קדושת הדעת עכ"ל בחדושיי כת"י על ש"ס.

וכחד"ג כ' להקשות על חילוק הריטב"א ז"ל. דהקבלת פני רבו בחודש ושבת. נאמר במקום קרוב. ושברגל על מקום רחוק. מהא דקפריך הג"מ בסוכה כ"ז. מהא על ר"א דשבת את העצלנין ומסיק הא דאזיל ואתי ביומיה. הא דלא אזיל ואתי ביומיה. אשר נראה דרגל לא נאמר אך על מקום קרוב. והוסיף לדייק דאיך הקשה הג"מ על ר"א ממימרא דאמורא ר"י. וכ' לפרש דקושית הש"ס העיקר הוא מקרא דדרש ממנו ר"י. והעלה דחילוק הר"יטב"א ז"ל לא נאמר אך לר"י. והוא יחלוק על הסוגיא דסוכה. ולמסקנא דתלמודא דסוכה לחלק בין אזיל כו' ע"כ דליתא חילוק הריטב"א ז"ל. ובזה יישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מ"ה ת"ת שלא הביא חילוקא דאזיל ואתי. כי פסק כר"י עכת"ד כהד"ג.

הנה דיוקו דאיך הקשה הג"מ ממימרא דר"י על ר"א. הלא זה דרך הסוגיות בכמ"ד להקשות גם ממימרא דאמוראים על תנא. בהא דקום להו שהוא מהלכות פסוקות. וזה שאמר מהר"י פיק ז"ל בלשונו המובא בנו"ב שם באמרו. סתמא דתלמודא בסוכה ד' כ"ז קמותיב מיניה והאר"י כו' פי' דמזה מוכח דהיה קים להו לבעלי התלמוד. שזאת ההלכה היא מהלכות הברורות ובטעם השמטת הרמב״ם ז"ל חילוקא דסוכה וסעד לת"י הכ"מ. כ' בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בח"י לשם בזה"ל. אמנם הר"ח ז"ל בפירושו השמיט מימרא זו. ואיכא למימר חדא מתרי פנים. או דלא גרס לה. או דס"ל דזה דווקא לר"א ולא לרבנן ולא קיי"ל כוותיה. וכמש"כ הכ"מ בפ"ה מ"ה ת"ת ה' ז' בשיטת הרמב"ם ז"ל. ומהלח"מ שם נראה דלא ניחא ליה בתי' הכ"מ. ו"ל טעמו דמנא ידע הרמב"ם ז"ל זה. אבל עתה חז"י כי הרמב״ם ז"ל סמך על קבלת הר"ח ז"ל רבו של הרי"ף מרבותיו של הרמב"ם ז"ל. אשר דרכו בפסקיו לילך בשיטתם שיטת הגאונים שכל דבריו דברי קבלה ולזאת גם הוא סתם ופשוט עכ"ל בספרי שם ובשיטת הריטב"א ז"ל גם בח"י הרי"ף ז"ל בעין יעקב שם הקשה כקושיתו. ומה שהעלה כת"ה כי חילוק הריטב"א ז"ל לא אזדי לסוגיא דסוכה. הלא הריטב"א ז"ל בח"י לסוכה שם הובא גם בעין יעקב כי האי חילוקא. ותקן בעצמו קושית כת"ה באמרו שם. וז"ל. מעשה כ"ו והאר"י מנין שחייב א' להקביל כ"ו ברגל. פ"י בדליתיה במתא דאי בדאיתא במתא כל יום ויום הוא חייב. שנאמר מדוע וגו' מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. פ"י כשהוא בתוך התחום. ומינה לראותו ברגל כשהוא מחוץ לתחום. ור"י נקיט מאי דשכיח ביה פשיעותא טפי. ומוקימנא דמיירי דאזיל ואתי ביומיה. דאי לא אין לו לצאת מביתו. ברגל בחוש"מ דמצי נפיק דביו"ט גופיה בתוך התחום הוא. ולא סגי דלא אזיל ואתי ביומיה עכ"ל. הרי, שתי' בעצמו דבריו וחילוקו נאמר גם לסוגיא דסוכה וכמבואר,

ומש"כ כת"ה לתמוה על תי' הנו"ב להשמטת הטוש"ע האי דינא. משום האי דר"א אר"י בקידושין. וז"ל. איברא דדבריו תמוהין דהא הטוש"ע לא הביאו הא דר"י מטעם ש"כ הרא"ש כ"ו. עתה מטעם זה גופא ל"ש לומר דמשום שלא יהיה כ' מרובה משל שמים פטור בזה"ז. דהא אלמלי הביהמ"ק היה קיים היה מקבל גם פני השכינה וצ"ע בזה כו' ע"כ. הלא הנו"ב שם הביא אלו דברי הרא״ש והטור. וכ' שם לענין שבת ור"ח. ובהא אף החולקים בעמידה מודים דכאן כו'. וא"כ לפ"ז בזה"ז שבעו"ה נתקיים והשימותי וגו' מקדשכם שאפי' בשעת שממה קדושתה עליה. והשכינה לא זזה מכותל מערבי. ואין אנחנו הולכים לקבל פני שכינה שמה כלל. כי לא חייבה אותנו התורה כו'. אין מקום להטיל חיוב לקבל פני רבו כ"ו. הרי דשפתיו ברור מללו. כיון דגם בזה"ז יכולין לקבל פני שכינה בכותל מערבי. מ"מ אין כאן חיוב מה"ת. אין יכולין להטיל חוב לקבל פני רבו שלא יהיה כבוד רבו כו'. ובזה גם הרא"ש ז"ל מודה ודברי הנו"ב ז"ל מיושבין וכמובן.

ולדברי כת"ה דלעת"ל יהיה החיוב לעלות בכל חודש ושבת. יש סעד מילקוט שם בישעיה. במקומו. ש"כ ז"ל. זש"ה מתי אבוא וגו'. אמרו ישראל רבש"ע אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד:

שהיינו עולים ב"ג פעמים רגלים ורואים את ה'. א"ל ה' בני בעה"ז הייתים עולים בשנה ג' פעמים. כשיגיע החץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חודש וחודש. שנאמר והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני וגו'. שנראה מדברי חז"ל. כי לעת"ל יהיה חיובא דחודש ושבת בצד השתוות להחיובא דג"פ ברגלים עתה. אולם מה שרצה להעמיס פי' חדש בקרא. הלא כת"ה בעצמו ראה שאין הקרא סובל כלל פי' זה. כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו אשר בעת שהלכה לא היה לא חודש ולא שבת והדיוק במקומו עומד דמה זה דנקיט החיוב דלעתיד ולא אמר לה לא רגל היום חיובא דעתה.

והנה מה שה"ק כת"ה דהלא נשים פטורים ממ"ע שהז"ג ואיך אפשר לחייב נשים בקבלת פני רבו. אשר מפשטות הקרא נ' דגם נשים ישנם בחיוב זה וכמש"כ המג"א ז"ל בסי' ש"א הלא בעיון יעקב. ובעץ יוסף בסוכה שם. בשם איי הים כ' ליישב זה יע"ש ומה אשר כת"ה עשה בזה פלוגתא בין ר' יצחק לר"א. אר"י דקידושין ל"ג ולזאת השמיטו הטוש"ע דינא דר"י דס"ל כסברת ר"א אר"י דקידושין והאריך בזה בנועם אמרותיו. מלבד מה דלא מסתבר ישוב זה. מהא דחז"י כי הרמב"ם ז"ל דבפ"ו מ"ה ת"ת פ' כר"א ארי' דקידושין הביא החיוב דקבלת פני רבו להלכה. והטוש"ע דהשמיטו הא דאר"א ארי' דקדושין. נאמר דדחי דינא דר"י מכח מימרא דאר"א אר"י. ובאמת אין פלוגתא בין הני תרי מימרות. ואם היה בזה פלוגתא, בדין הוא דתדחה מימרא דר"א אר"י מפגי דינא דד"י. כיון דסתמא דתלמידא דסוכה קמותיב ממנו דמוכח דשמיע להו דזאת היא להלכה ברורה. וזה כלל גדול בכ"מ לפסוק כהכרעת סתמא דתלמודא להלכה.

ומה שהוסיף עוד כהד"ג טעם על מה שלא הובא האי דינא דר"י בטוש"ע. יען כי לילפותא דר"י מקרא. אשר גם נשים בכלל חיוב זה. מוכרח לומר דס"ל דנשים סומכות רשות. ומדברי המג"א ז"ל בסי' קכ"ח עשה הוכחה דאנן קיי"ל דאין סומכות. ולשיטת רש"י ז"ל בקיום מ"ע שהז"ג לנשים. איכא עוד איסורא דבל תוסף. ובזה ביאר הת"כ בפ' שמיני. ובנבלתם לא תגעו. יכול יהי' ישראל מוזהרים כו' הא מה אני מקיים ובנ"ב לא תגעו ברגל, אחרים אומרים ובנ"ב לא תגעו יכול אם נוגע אדם בנבלה. ילקה את הארבעים. ת"ל ולאלה תטמאו יכול אם רא הא' את הנבילה ילך ויטמא בה. ת"ל ובנבלתם לא תגעו. הא כיצד הוי אומר רשות עכ"ל (מה שציין כ"ת להכ"מ ב"פ ט"ז מהט"א ולמל"מ (עיון בטורי אבן בר"ה שם מש"כ בזה) ולכאורה פליאה נשגבה אמרם ז"ל. לאלה תטמאו יכול חיוב. מהי"ת יעלה על הדעת שיהיה מצוה וחיוב לטמאות א"ע אלא דהוי אמינא. משום דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו, ולא זרים והו"א דאיכא מצוה וחיוב. כמו דנשים אסירות במ"ע שהז"ג משום ב"ת, והה"ד דזרים לענין טומאה דעוברין על בל תוסף, אם ימנעם מל"ט, לזאת איצטרך קרא דבנבלתם לא תגעו, להורות שהוא רשות והאריך בחריפות כדעתו הרחבה, לקשר בזה שתי המימרות דר"י, ונתינת טעם לקדימת החיוב דקבלת פני רבו מחיוב הטהרה, עכת"ד. הנה כהד"ג סיים בעצמו שנאמר אך ע"ד חידוד. אשר בכחמתו כי רב הוא, ראה מעצמו דחידודו קודם לליבונו, כי גם לשיטת רש"י ז"ל בר"ה ל"ג עירובין צ"ו, דאיכא איסורא דב"ת בקיום מ"ע שהז"ג לנשים, אלא נאמר רק בעושין מעשה, וגם בזה לדעת הרבה, לא נאמר שיטתו אך במקום שיש צד איסור בעשייתם, כגון סמיכה דהוי כמשתמש בקדשים וכדומה, כמבואר שם בר"ה ביום תרועה ובמפרשים יעו"ש אבל בשוא"ת שלא יטמא בנבלה, אין כאן שום סברא וס"ד לאמור דיש בזה משום ב"ת, שנצטרך קרא להוציא מזה, ופליאת כת"ה על הת"כ במקומה עומדת ועלה על לבי, למש"כ שם המלבים ז"ל בכוונת הת"כ דאם היה תופס ג"כ לשון כזה ובנבלתם תטמאו, היה מקום טעות שיהיו ציווי יע"ש, ולפ"ז אם היה נאמר כן יש מקום לפרש מבשרם לא תאכלו ובנבלתם תטמאו, בתור ציווי לדברי הרמב"ם ז"ל בשמנה פרקים, דבמצוות השמעיות ראוי להתאוות ולכוף את יצרו, ולזאת אם היה נאמר מבשרם לא תאכלו ובנבלתם תטמאו, ייעיון מלבים שם בפי' התוה"מ) הוי אמינא דצותה תוה"ק שיטמא א"ע להם ולא יהיה מופרש ובדיל מהם למען יתאוה לאכילתם, ומכ"מ לא יאכל, ויכוף את יצרו טפי, אשר לפום צערא אגרא, וכעין דאמר"י בע"ז י"ז ניזל אפתחא דזונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא ולזאת איצטרך קרא להוציא מזה, ולאמור ובנבלתם לא תגעו דתפס כאן לשון שלילה לא תגעו אם תרצו להיות טהורים, להורות שהוא רשות, כנלע"ד בזה לפום רהיטא, ועדיין צע"ק בזה.

אולם בגוף הדבר ש"כ כת"ה דאנן קיי"ל דנשים אין סומכות אשר זה יסוד כל הבנין. אתפלא כי ז"א. כמבואר בתוס' ור"ן ועוד ראשונים ז"ל דקיי"ל להלכה כר"י ור"ש דנשים סומכות רשות. ואיפסקא הכי בטוש"ע או"ח סי' י"ז תקפ"ט (יעו"ש בב"י ז"ל) ובכמ"ד דהרשות נתונה לנשים לקיים מ"ע שהז"ג. ומקבלין עוד שכר על זה. אך לפסק הש"ע כרש"י ורמב"ם ז"ל שלא יברכו. אשר גם בזה כל בנות ישראל יוצאות ביד רמ"א ז"ל. דהמנהג שהנשים מברכין על מ"ע שהז"ג. ושפיר הרשות בידם לקיים גם המ"ע של קבלת פני רב. אם דנימי דהוי מ"ע שהז"ג. אמנם הם עוד מחויבים. כי לא הוי כלל מעשהז"ג מטעמא שביאר שם האיי הים וכאשר מסיק גם כת"ה והוא האמת.

והנה בדברי המג"א ז"ל מס"י קכ"ח ועוד פרטי הענינים אשר העיר כת"ה יש לפלפל טובא. אולם עתי אין אתי לפלפולים. ואך להלכה אמרתי להאריך קצח. בדברים פשוטים ומבוארים למען תתברר זאת ההלכה בס"ד.

הן מדברי המג"א ז"ל סי' ש"א ותקנ"ד. העלה בשיטתו מחה"ש שם שלשה חילוקים בזה. מצוה זוטא. רבה. וחיובא. בחול מצוה זוטא. ובשבת ור"ח מצוה רבה. וברגל חיובא. והפמ"ג שם בש"א. הניח זה בצ"ע. מסוגיא דסוכה כ"ז דמשמע בהדיא דגם בשבת ור"ח חייב להקביל פני רבו כמו ברגל. מקרא דשונמית יעי"ש. ובטור אבן בר"ה שם. מכח האי דיוקא דבקרא נאמר שבת וחודש ור"י נקט רגל הביאו לפרש חדש דקרא על ר"ה ושבת על רגל. ועולה מביאורו ופלפולו. דבר"ה ורגל חיובא איכא ולא ביוה"כ יע"ש. ובפנים יפות עה"ת פ' ראה כ' וז"ל ולא יראה את פני וגו'. אחז"ל חייב אדם לקבל פני רבו ברגל. י"ל דרמז התורה במלת את פני כו'. מ"י משמע ביומא ד' ע"ג דדוקא יוה"כ מצוה להקביל כו'. וכן משמע גבי אלקנה שהיה עולה בר"ה. ויש לפרש מ"ש לא חודש וגו'. משמע דבשבת וחודש צריך למיזל. דהאי חודש היינו ראש השנה. דכתיב תקעו בחודש שופר. ושבת היינו יוה"כ דכתיב מערב וגו' שבתכם עכ"ל אשר דבריו תמוהים וכמש"כ במנחת פתים בסי' תקנ"ד עליו. וז"ל. ודבריו צ"ע דמשם לא נשמע רק דביוה"כ נמי איכא מצוה. אבל וודאי דבשלש רגלים. היא עיקר המצוה דומיא דעליה לרגל שהיה בג' רגלים. וכמש"כ בנוב"י הנ"ל ובר"ה ויוה"כ לא היה חיוב לעלות לרגל כו'. וציין לשאג"א סי' ס"ז ע"כ יע"ש. ולדעתי ט"ס יש בדברי הפנים יפות ובמקום דדווקא צ"ל דגם מ"י מ' ביומא ד' ע"ג דגם ביוה"כ כו'. וכוונתו לאחר שרמז בקרא דלא יראה. שנאמר על ג' רגלים יש מקום לומר דדווקא בג' רגלים החיוב לקבל וכס' הט"א ונו"ב ז"ל. כ' דביומא משמע דגם ביוה"כ איכא האי חיובא וכ"נ בר"ה מאלקנה. ובדרך דרוש רמו זה בחודש יושבת דקרא. דגם בר"ה ויוה"כ יש האי חיובא דקבלת פני רב. כ"נ בישוב דבריו הקדושים. שלא תקשי עליו מג"מ ערוכה בסוכה ור"ה. אך הוסיף לאמור דחיובא דהקבלת פנים בר"ה ויוה"כ הוא כרגלים ורמיזא ג"כ בקרא ועל איזהו זמן נאמר האי חיובא. לדעת הנו"ב שם. בזמן שביהמ"ק היה קיים היה החיוב ברגל משא"כ עתה בזה"ז. ולזאת לא הובא בטוש"ע. ולדעת היערות דבש (ח"א דרוש י"ב) הוא להיפוך כי בזמן הבית היו מקבלים פני שכינה בעולים לראות פני ה'. לזאת לא היה חיוב לקבל פני רבו דהוי כמקבל פני שכינה ולדעתי העניה הלא משכחת לה האי חיובא גם בזה"ב בלא היה יכול לעלות או שהיה מהפטורים לעלות ואז עליו החיוב דקבלת פני רב. וגם בירושלים עה"ק תובב"א. כשהיה הרב וגם התלמוד. הלא היה בידו לקיים שניהם. קבלת פני ה' בביהמ"ק. וגם קבלת פני רבו דהוי כמקבל פני שכינה ולזאת בשונמית שהיה בזמ"ב. לא הזכיר מועד וחג כ"א חודש ושבת. דאז הו"ל למיזל ממדת חסידות ור"י דאיירי בזה"ז אמר רגל. כי ברגל חייב מן התורה לעלות ולראות פני ה' בעזרה ועכשיו החיוב לקבל תמורתו פני ח"ח. ולזאת לא הזכיר חודש ושבת שזה אינו מן החיוב. כי לא נזכר בתורה. ואינו רק מדת חסידות הואיל ויהיה לעתיד לבא אבל חיובא ליכא רק ברגל (זה הסבר לשיטת המג"א ז"ל בסי' ש"א דמחלק ג"כ בין רגל לחודש ושבת כנ"ל) יעו"ש באריכות. זאת היא דעת ושוטות רבותינו גאוני בתראי בזה. והדיוק דבקרא נאמר חודש ושבת ור"י נקיט רגל. היא העיקר שהביאם לכל אלו החלוקים בזאת ההלכה.

אמנם בזמנם לא נתגלה עדיין אור הבהיר אור קדמון של פי' ר"ח ז"ל, ועתה אשר נתגלה גירסתו וביאורו בר"ה שם. בזה הלשון חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. שנאמר ויאמר איליו מדוע את הולכת איליו היום לא חודש ולא שבת וגו', מכלל דבחדש ושבת חייב ואקשינין והא ברגל אמרנו, ופרקינין אם רבי שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פניו בכל חודש ושבת ואם הוא במקים רחוק חייב להקבילו ברגל עכ"ל, אשר אין לחלוק על גאון, ולראב"ד ז"ל ננעל הדלת לגמרי, וגם לרא"ש ז"ל אין לפתוח המנעל אך בראיות ברורות ומוכרחות מש"ס בבלי וירושלמי, אבל לא בסברא בעלמא. וביחוד הגאון ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה, (עיי' ש"ך חו"מ סי' מ"ב סק"א, ומ"ג ס"ק מ"ג) וגאוני בתראי לא ראו את גירסתו וביאורו, אשר בכגון דא לא נאמר ה' כבתראי, כמבואר בחו"מ סי' כ"ה סעי' בי ברמ"א ז"ל, הסוגיא מסייע לגירסת ושיטת הר"ח ז"ל ודברי הגאון המה המקור לשיטת הריטב"א ז"ל (ולא כמש"כ הנו"ב שם בסי' צ"ד על דבריו שהמה דאוקים וגם הוא אלמלי ראה שיצא עוד מפי גאון הר"ח ז"ל לא היה כותב כן. ובפרט אשר גי' הש"ס היה כן לקבלת הגאון ר"ח ז"ל) ש"כ בחי' לר"ה שם, וז"ל אר"י כו, וכ"ת א"כ הול"ל חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, י"ל דר"י תפס קצה האחרון כי הקבלה הוא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ויום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב. פ"א בשבוע או בחודש, וז"ש מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת שראית אותו (זה כפי' הרד"ק בשם אביו ז"ל, ובזה מיושב הדויק מקדימת חודש לשבת, כי פירושא דקרא בדרך לא זו שאין כאן חודש, אף זו דגם שבת אין כאן, מעת שהיית אצלי לראות אותו) ואם הוא במקום רחוק יש לו נראות פ"א ברגל, ולא הוצרך ר"י להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו, ושבת דנקט כולל גם יו"ט עכ"ל (וגו' הרד"ק ובארבנאל בש"ס חייב אדם להקביל פני רבו בשבת וברגל הובא גם בעיון יעקב בסוכה שם יע"ש) הרי מפורש יוצא מגי' ופי' הגאון ושיטת הראשונים ז"ל, דברגל שבת וחודש חיובא איכא לקבל פני רבו דהוא כמקבל פני שכינה, ומבואר הוא גם בזוה"ק ואתחנן (רס"ה ע"ב) ר"א הוה אתי מלמחמי לר"ש כו' א"ל תנינן דחיובא עליה דב"נ לקבלא אפי שכינתא בכל ריש ירחי ושבתי ומאן הוא רביה, כש"כ בוצינא עלאה קדישא דכל בני עלמא (סעד להמבואר בש"ע או"ח סי' תע"ב סעי' ה') בעאן לקבלא אנפוי ע"כ, ובמדרש הנעלם פ' חיי שרה (קכ"ג ע"א) ר"א אזיל למתמי לריב"ז רביה. ההוא יומא ריש ירחא היה כו' מאי בעי הכא, א"ל חייב אדם להקביל פני רבו, א"ל לאו על כך אמרית כו' ע"כ יע"ש (וביפה עינים בר"ה וסוכה שם ציין לויק"ר פי"ח רשב"ח הוה סליק שאיל בשלמיה דרבי בכל ירח וירח) הרי נאמר בזוה"ק בלשון חיוב גם על חודש ושבת, אם דאין למידין מאגדות, הלא הוא אך במקום דסותר לתלמוד ופוסקים, ובכאן אדרבה מפשטות הסוגיא ושיטת הראשונים מתבאר ג"כ הכי, ומלישנא דתנינן הנאמר בזוה"ק מבואר שהיה להם זה להלכה עתיקא ופסוקה.

ובעיקר דיוק כל המפרשים. דלמה נאמר בקרא אך חודש ושבת. הלא כתב הפמ"ג ומחה"ש שם וכן פי' המפרשים כפשוטו כי דרכה היה לילך בחודש ושבת, ויש ליתן לזה טעם פנימי לאמיתי, להמבואר בזוה"ק ריש בשלח, דחבקוק בן השונמית הוצרך להתקשר באתר דחיים יעו"ש באריכות הטעם בנועם אמרי קודש, ובזוה"ק פקודי (רמ"ח ע"ב) איתא בזה"ל בגין דשבת וחודש חותמא דחיים אתקיים בהו יעו"ש, לזאת היה דרכה לילך בחודש ושבת לקשר את בנה בחותמא דחיים, וביחוד ביום זה שהלכה אשר אז קשרו אלישע בזכר וצרור החיים והוא הטעם שנאמר בקרא חודש ושבת, והפשט עם הרמז לסוד פנימי, המה כאחדים זל"ז מצומדים, בדברים כנים וברורים

ועוד זאת נתבאר מדברי זוה"ק והראשונים שאין לחלק בין זמן לזמן. בין בזמן שביהמ"ק היה קיים ובין בזה"ז נאמר האי חיובא על חודש שבת ורגל, ובשבת דקרא נכלל גם רגל וכמש"כ הריטב"א ז"ל, ואם כי לא הובא בפירוש האי דינא בטוש"ע, הלא סמכו על מה שנרמז בסי' ש"א סעי' ד', וגם אשה ישנה בחיוב זה כמש"כ שם המג"א, ולא נכנס בכלל מ"ע שהז"ג וכנ"ל וכפול בסי' תקנ"ד סעי' י"ב, ומשולש בסי' תרי"ג סעי' ה', ובכל יום ויום איכא מצוה ומלשון הריטב״א ז"ל כשהוא בעיר חייב לראותו בכל יום ויום נראה שגם זה בכלל חיוב וכמש"כ המג"א ז"ל בסי' תקנ"ד מחגיגה ה', אמנם בשבת חודש ורגל וגם ר"ה ויה"כ בכלל, כולהו ובכל הזמנים, חייב אדם לקבל פני רבו ואך בזה לחלק יצא דבמקום רחוק החיוב אך ברגל, ובמקום קרוב בשבת וחודש וכמש"כ הריטב"א ז"ל ולגי' הגאון ר"ח ז"ל, האי חילוקא מבואר בתלמודא, ובעיר מצוה או עוד חיובא לריטב"א ז"ל בכל יום ויום לקבל פני רבו דהוי כמקבל פני שכינה, וכך נשנית זאת ההלכה, בשפה ברורה, בפשטות הסוגיא, ובזוה"ק וראשונים ז"ל. ובזה אחתום ברגשי כבוד ואהבה רבה חיים מרדכי

סימן ד

לחתני התורני ונבון בר אבהן וכר אוריין. יאה ונאה גם להוראה מו"ה יעקב חיים ראטטער ג"י בקלויזענבורג.

מכתבך הגיעני. ובדבר שאלתך. בנחתום שיש לו פועלים ישראלים. אשר יש לחוש שלא יטלו ידיהם שחרית. אם יש ליזהר שלא לקנות פת מהם. הנה המקור לזה. הוא מהא דאמרינן בשבת קט' מלבד המבואר בזוה"ק שהובא בב"י ז"ל באו"ח סי' ד' יד לעין תקצץ כו' יד לחסודה כו'. לאמה כו' לפי טבעת כו'. יד לגיגית תקצץ רש"י ז"ל פי' שמטילין בו שכר. ובמאירי שם הוסיף שבו שכר או יין ודייק התב"ש בסי' ו' סק"ד. דצריך טעמא מ"ש גיגית דנקיט מכל מאכל לחם ומשקה יעו"ש. אם כי למש"כ בש"ע התניא בסימנים הראשונים סי' ד'. ולא למים שבגיגית המוכנים לנט"י לכב״ב כו'. דנראה דפי' כן באמרם ז"ל יד לגיגית. אשר בזה מיושב דקדוק התב"ש. כי דברו בהוה במים המכונים. לנט"י הראשונה דשחרית. אמנם לא כן פי' הראשונים ז"ל. וכן בכל מקום בש"ס יתפרש גיגית לשכר וכפירש"י ז"ל. ודיוק התב"ש במקומו עומד. ומכח האי דיוקא כ' החיי אדם בכלל ב' סעי' ב'. וז"ל. לפ"ז היה משמע. דאם נגע באוכלין אסורין. וכן הורה מורה א'. אך נ"ל מדלא אמר הש"ס סתם יד לאוכלין תקצץ. משמע דדווקא בגיגית שכר. אבל שאר אוכלין עכ"פ בדעבד אין לחוש. וכ"מ בסוף יומא גבי שמאי הזקן ע"כ. אשר לחלק יצא. דבגיגית גם בדעבד אסור. ובשאר אוכלין להתיר בדעבד. יען שאינו מבואר להדיא בדחז"ל. ולענ"ד ז"א. כי בישוב דיוק התב"ש. י"ל למש"כ הר"ן ז"ל בח"י לשבת שם. וז"ל. יד לאמה תקצץ. וא"ת והא אחר שנטל אסור ליגע באמה משום הרהור. וי"ל דאה"נ אלא קודם שנטל נוסף בו איסור משום סכנה דידים ומסתכן הוא בה. משא"כ אחר שנטל דאיכא איסורא ולא סכנה כנ"ל. וכן ראיתי לרא"ה ז"ל כו' עכ"ל יעו"ש. כלומר דבזה איכא תרתי סכנה ואיסורא קודם שנטל. ולא רחוק הוא להעמיס זאת גם בכוונת פירש"י ז"ל. דבראשית פי' דמסמתו קאי על כולן משום רוח רעה. ואח"כ פי' ול"נ דיד לאמה. לאו לענין שחרית נקיט אלא כו'. כלומר דלאו לענין שחרית בלבד נקיט. אך דאית ביה תרתי. אם כי הוא כדחוק קצת בלשונו הזהב. אבל ניחא לפרש כן בכוונתו שיהיה כמבואר בחי' הר"ן ז"ל. ואולי גם הב"י ז"ל שם ובש"ע כוון לזה. אשר עי"ז יסולק ממנו תמיהת הב"ח וט"ז שם ואין עתי אתי להאריך ולבאר. אך להמעיין יראה שיש בזה מקום ליישב דברי הב"י ז"ל ועתה להמבואר מדברי הר"ן וכן מב"ח וט״ז ז"ל שם. דבהני שלשה חסידה. אמה. ופי הטבעת. תרתי אית בהו משום ר"ר קודם הנטילה. וגם לאחר הנטילה באמה איכא איסורא ובחסידה ופי הטבעת המשמוש דיד מזיק להם. הוא דנקטי חז"ל אך גיגית דשכר. דאית ביה ג"כ תרתי. משום ר"ר והמשמוש מזיק השכר. ומיושב דיוק התב"ש. ואין ראיה. וגם אין מקום לחילוקו של החיי אדם. לאמור דשכר חמור משאר מאכל ומשקה לענין רוח רעה כי באמת לזה כולן שווין. כאשר מפורש יוצא מהא דאמרי' ביומא ע"ז. מדיחה אשה ידה אחת במים. ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת כ"ו. ופירש"י ז"ל לפי שר"ר שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית כו'. וכ"ה שיטת הרמב"ם ז"ל כפירושא דא. וכמו שביאר בכפות תמרים בח"י שם יע"ש, הרי מבואר דר"ר דקודם נט"י שחרית שורה על הלחם וכן כל מאכל בכלל, ולאו דווקא שכר, אם כי רוב הראשונים הסכימו לפי' ר"מ ז"ל דבתוס' שם. וכ"ה בטוש"ע סי' תרי"ג יעו"ש בב"י ז"ל. מ"מ כיון דעל מה חיוצא מפירש"י ורמב"ם ז"ל לא מצינו דפליגי עליו בזה. משמע דגם הם מודים דהסכנה הנאמר בשבת שם מפני ר"ר דקודם הנטילה, על כל מאכל ומשתה נאמר, וכאשר באמת כ"כ כל האחרונים שם בסי' ד' ולא העדיפו שכר משאר דברים יע"ש

והראיה שהדיא החיי"א משמאי הזקן להתיר בדיעבד, אשר כוונתו נראה, כי אך עליו נאמר, שלא רצה להאכיל בידו. כלומר שלא רצה ליטול גם ידו אחת. ועי"ז מנע בנו מלהאכילו, כפירש"י ז"ל בחולין ק"ז ע"ב יעו"ש ובת"י ביומא שם. אמנם כללות העולם, האבות והאמהות של הבנים קטנים, אשר היו מוכרחים להאכילם, היה צריך להיות בלא נט"י, לשיטת שמאי הזקן דאין להתיר הרחיצה ביוה"כ עבור זה, ונחשב לדעבד דשרי, לענ"ד יש לדחות, דלפ"ז נאמר בטעמא שגזרו עליו להאכיל בשתי ידים, יען כי הם אוסרים גם בדיעבד. ולאחר דקיי"ל כרשב"ג, יהיה מכאן ראיה לאסור גם בדעבד. אמנם באמת אין מכאן שום הכרעה לאסור מרשב"ג, ולהתיר משמאי הזקן, די"ל כי שיטת שמאי היה. דע"י קדושת עצומו של יום הכיפורים. אשר בו גם לשטן אין רשות לקטרג כאמרם ז"ל, אין כאן גם ר"ר, אך הוא החמיר על עצמו, והעולם יאכילו בלא נט"י. כי אין כ"כ ר"ר ביום הקדוש הזה, להתיר עי"ז הרחיצה ביוהכ"פ. וחכמים פליגי עליו דאין לחלק. וכל העתים שוות לענין זה. לזאת התירו הנט"י למען להאכיל לקטני' וגם אם ס"ל דבדעבד שרי, מ"מ התירו כיון שאינה רחיצה של תענוג ואין מסוגיא זו שום הכרעה וכדאמרן.

והנה בהגהות פורת יוסף ז"ל בחולין שם הקשה לשיטת הסוברין דכל החמשה עינויין הם מה"ת, וכדקיי"ל, איך גזרו עליו ליטול שתי ידיו, כיון דסגי בידו אחת, אם כי לדברי החת"ס ז"ל בח"י לחולין שם ד"ה אשה מדיחה יש ליישב יע"ש. מ"מ טעמא בעי מה ראו על ככה, לגזור עליו כזה, ועוד יש מהדיוק קצת, שמאי הזקן מראשי בית ישראל, בזמן שביהמ"ק היה קיים, אשר בוודאי הי' מהזוכים שמלאכתם נעשית ע"י אחרים, הי' קוק בעצמו ביום הקדוש להאכיל לבנו, הלא דבר הוא, ועיין במאירי יומא שם מש"כ בזה, ונראה דכוונת שמאי הזקן. היה להורות בזה הלכה למעשה שאין להתיר הרחיצה גם ליד אחת, עבור להאכיל לקטן, ולזאת מנע מלהאכיל לבנו אשר בוודאי היה בגוונא שלא היה כלל חשש סכנה, ובמקום אשר מוכרחים להאכיל יתנו בלא נט"י שחרית מטעמא הנ"ל, וחכמי הדור חלקו עליו מפני חשש סכנה דשיבתא, ועוד חששו אשר לא יגררו העולם אחר דעתו. להחמיר בזאת הרחיצה, ורבים ימנעו ג"כ מלהאכיל לבניהם הקטנים עי"ז, ויבוא הדבר לסכנת נפשות. לזאת הוכרחו לגזור עליו להאכיל בשתי ידיו ולרחצם. אשר הפה שאסר יהיה הפה להתיר, הלכה למעשה, בהיתר הרחיצה, להאכיל להבנים, וכעין דאמרי' בר"ה כ"ה. דר"ג שלח לר"י גוזרני עליך כו' ומצאו רע"ק לר"י מיצר, כן גם פה אשר גזרו עליו להאכיל בשתי ידיו ולרחצם. נגד דעתו ושיטתו, ג"כ היה מיצר, אשר גם להסוברים דרחיצה ביוה"כ אסור מה"ת. אינו אסור אך רחיצה של תענוג, ובזה שהיה מיצר על זאת הרחיצה, אשר היה מוכרח, בעשייתו לקיים דברי וגזירת חכמים. אשר רבו עליו, לא זו דלא נחשב לרחיצה של תענוג, אך לרחיצה של עינויי יחשב, דאינו אסור ביוה"כ מה"ת, ולמען גודל הדבר הנוגע לכללית בני ישראל הקטנים, העמידו דבריהם שירחיץ שתי ידיו, להאכיל לבנו בהם, למען כי יקבע זאת להלכה ברורה בישראל. וא"ש כל וכמובן.

ולפ"ז דאין ראיה משמאי הזקן. וגם אין לחלק בין שכר לשאר דברים, לכאורה יהיה מקום, להוראת המורה, שהביא החיי"א לאסור גם בדעבד, אמנם ז"א כי החיי אדם סובב והולך בזה לשיטתו למש"כ בבינת אדם. כלל ס"ג הובא בפת"ש יו"ד סי' קט"ז, וכן שמעתי שהגאון החסיד ז"ל, צוה בצנון שהניחו תחת המטה, לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה, כדי שלא ימצאנה אדם. ואמנם דבר זה מצוי מאוד כו', ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים, כדאיתא בגמרא בדוכתי טובא וכמש"כ תוס' ביומא גבי שיבתא כו' יעו"ש, הרי דקאי בשיטת הגר"א ז"ל, דמפני ר״ר אסרו גם בדעבד, וידוע כי השבו"י ז״ל בח"ב ביו"ד סי' ק"ה התיר בפשיטות בדעבד. וכמש"כ הב"י ביו"ד סי' ו' בשם בעל העיטור ז"ל דלטעם הירושלמי מפני ר"ר בדעבד שחיטתו כשרה. והביא עוד סעד לזה, מהא דאמרי' בב"ב נ"ח דע"ה מניחין תחת מטתן אוכלים וכלים. ומ"מ לא חששו חכמים לאכול עמו הלא חמירא סכנתא מאיסורא, אלא ודאי פשוט דכל הני הוא רק אזהרה לכתחלה, אבל בדעבד אין קפידא כלל, גם לא הוזכר בשום פוסק שום איסור בדעבד בענינים אלו עכ"ל יעו"ש ביו״ד סי' קט"ז אשר האחרונים הביאו להלכה, והן הן הדברים, אשר גם לחששא דר"ר מנט"י שחרית נאמרים, וכה ראיתי במסגרת הש"ע שבקש"ע שכ' בשם א"ר וסד״ה דבדעבד אם נגע באוכלין אין לחוש יעו"ש. ולענין יש לעשות סמוכין לזה מלשון חז"ל המזוקק שבעתים שאמרו יד לעין תקצץ כו' יד לגיגית תקצץ. נוח. לו שתקצץ, וכפירש״י ז"ל, אשר יש מהדיוק, בשלמא בכולהו, עין. חוטם, פה, אוזן, חסידה, אמה, וטבעת, אשר אך בהנחת היד. נעשה תיכף ההיזק, שייר ע"ז לאמור תקצן. אמנם ביד לגיגית, למה חר״ו גם ע"ז העונש של תקצץ, הלא בלשון חכמים מרפא לאמור יד לגיגית לא ישתה (ולפי' הב"י ז"ל, דמשמוש היד מזיק לשכר, ניחא.) ומדלא אמרו כן הוא מורה דבדעבד לאחר הנגיעה שרי, ולזאת אי אפשר לומר לא ישתה, הלשון דמורה לאסור גם בדעבד, ונקט בלשונם תקצץ כבשאר הדברים על לכתחלה ובמקור ההלכה יש סעד להתיר בדעבד וכהכרעת האחרונים ז"ל.

ועתה שנתברר כי בדעבד שרי, הלא יש מקום לצדד ולאמור, דהקניה נחשב לדעבד. כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' ק"ח סק"ד בשם הת"ח עו"ש ובאחרונים, וזה גם אם בוודאי אינם נוטלים ידיהם שחרית, אולם בזה צריכין ליזהר לכתחלה בהקניה אמנם בשאלתך דאין כאן אלא שמא אינם נוטלים ידיהם, הלא זה כלל גדול, דהיכי דבדעבד שרי, בספיקא שרי גם לכתחלה (אם כי בסכנתא לא אזלי' גם בתר רובא, וכ' בזה בספרי שו"ת ח"א סי' י"א יעו"ש, החילוק מבואר וכמובן). בפרט היכי שאין פת אחר, רק פת פלטר עכו"ם. אם כי נוהגין להקל כמבואר ביו"ד סי' קי"ב. מ"מ עדיף ליקח פת ישראל, אשר על זה יש אך חששא דלא נט"י שחרית, ובוודאי דצריכים להזהיר על זה להפועלים ישראלים. אמנם על הקונים גם מהפלטר דיש לחוש שלא נטלו ידיהם שחרית יש להמליץ ולאמור דישראל אוכלי פת בטהרה. אמנם אד חשוב שאני, וכדאמרי' בשבת נ"א. לענין בש"ע בדבר הנאכל כמו שהיא חי, ובספרי חידושי בן יאיר בח"י לשבת שם הארכתי בזה והעליתי כן להלכה ברורה בעזהש"י יעו"ש כי בכגון אלו הדברים אדם חשוב שאני והמחמיר לעצמו קדוש יאמר לו והנלע"ד כתבתי חמיך החותם לך באהבה בחותמי ברכות שבתוה"ק חיים מרדכי.

סימן ה

להמצוין בתורה ועושר כו' מוה' שניאור שעכטר בפאלטשען.

מכתבו הגיעני, ובדבר מה שהעיר בסוגיא דברכות ח' ע"ב, אר"י א"ש ה' כר"ג תניא רשב"י אומר. פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה ע"ה וא' לאחר שיעלה ע"ה, ויוצא בהן ידי חובתו, א' של יום וא' של לילה, וכ' לדייק דפעמים מורה על דיעבד. יפה כתב וכוון לדעת רבינו הגדול הרשב"א ז"ל, שכתב שם בח"י להוכיח דרש"י ז"ל לא קאמר על לכתחלה וז"ל, א"כ מאי פעמים דקאמר ר"ש דמשמע דלכתחלה לא יעו"ש ובצל"ח שכ"כ, והוא שיטת רובם ככולם מקמאי ובתראי, ואיפסקא הכי בטוש"ע סי' נ"ח דאך בדעבד ולאונס נשנית האי ברייתא יעו"ש, ובב"י ז"ל ד״ה ודע שכ' עמשכ' הרא"ש ז"ל, דלא מסתבר שיקרא של ערבית ושל שחרית ביחד, לאחר ע״ה וקודם הנץ החמה, וז"ל, ואיני יודע למה השמיט רבינו דין זה כו'. ואפשר מפני שאח"כ כ' הרא"ש ז"ל, והא דלא נקיט פעמים כו' א"נ כדפרישת לעיל ע"כ, (יעוין צל"ח מש"כ ליישב בזה בטו"ט) נשמע לרבינו דרפויי מרפייא ביד הראש ז"ל דין זה עכ"ל, ובט"ז שם סק"ג כ' ע"ז, ונ"ל שזה פשוט ולא הוצרך לכתוב כלל דכיון שעושה אותו זמן לילה איך יעשנו יום. והרא"ש ז"ל לא קאמר דתלמודא קמ"ל הא מילתא, אלא כ' בזה דלא מסתבר לעשות כן ומשמע מצד הסברא יעו"ש. ולכאורה מתוס' שם שהקשו קושיית הרא"ש ז"ל והוכרחו לישוב אחר, מוכח דלא ס"ל זאת הסברא וא"כ איך א"ל דפשוט כ"כ עד שלא הוצרך לכתבו מיהו דברי התוס' צריכים ביאור, וכאשר הרגיש גם כ"ת והפ"י ועוד מפרשים ז"ל. אשר ביארו דבריהם היטב, וגם כ' די"ל כי גם התוס' ס"ל כסברת הרא"ש ז"ל אך דסמכו בקושיתם עמש"כ בסה"ד, דצריך להמתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי, ולפ"ז משכח"ל לאתר ע"ה, א' של לילה קודם שיכיר ושל יום לאחר שיכיר, אשר עי"ז לא הוי כתרתי דסתרי, יעיון במפרשים באריכות ובמ"ז שם מש"כ בשם המ"כ אולם מקושית התוס' ותירוצם בד"ה לעולם יממא הוא, וכן מהשגות הראב"ד ז"ל (יעוין במלחמות וח"י רשב"א ז"ל שם) שם מוכח דלא ס"ל כהרא"ש ז"ל וכמבואר להמעיין, וראה זה חדש מש"כ השטה מקובצת בברכות ט' ד"ה א"ר אחא בר"ח, וז"ל, ואי קשיא לך איך אפשר למיפק בחד זימנא רק"ש של יום ושל לילה, יש להשיב דגלי לן קרא דלא תלה מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה, וכיון דהאי שעתא תרווייהו איתנהו זמן שכיבה וזמן קימה עולה לכאן ולכאן, (וכעין דברים אלו גם בחידושי הרשב"א ז"ל דזמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זב"ז יעו"ש) כו עכ"ל יעו"ש. אשר לסברתו גם אם בין ע"ה להנץ קורא ק"ש מערבית ושחרית אין כאן תרתי דסתרי ולשיטתו סובב והולך להקשות שם וז"ל, וא"ת כיון דרשב"י רבותא אתא לאשמעוי' אמאי לא נקיט להו לתרווייהו משעלה ע"ה, וזה יוצא בשל יום וזה בשל לילה, וי"ל דאי אמר הכי הי"ל תרווייהו בדעבד, ולא היה אחת מהן כראוי ולא בעי למנקטינהו תרווייהו בדעבד, (זה להיפוך מדברי הראב"ד ז"ל בהשגות שם יעו"ש, ויש מקום להעיר על דברי השט"מ ממש"כ הלח"מ בפ"ד מה' יבום ה' י"ז יעו"ש ובדעת תורה בפתיחתו לה"ש אות לו' שהאריך והביא מכמ"ק דגם כ' דעבד מותר, ויש לחלק בין התם להכא וכמובן) עכ"ל אשר מבואר שיטתו דלאחר פ"ה וקודם הנץ לשניהם יש מקום וכ"נ מתוס' ר"י החסיד ז"ל שם יעו"ש, ועתה אשר מהתוס' ראב"ד ור"י החסיד ושט"מ ועוד מפרשים ז"ל נראה דלא ס"ל כסברת הרא"ש ז"ל, אין לומר בזה כי הוא פשוט אשר לא נצרך להודיעני ודברי רבינו הב"י ז"ל ברורים.

והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי

סימן ו

להרה"ג כ"ו מו"ה שמואל מאיר האלענדער נ"י רב בטשערנאווי"ץ

מכתבו הגיעני, ובדבר מה שהעיר, עמש"כ בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' ד' שאין לשנות קביעת מקום אה"ק ממזרח לדרום, כי בשו"ת בית לחם יהודא סי' ט' מס"ג ר"מ אויזערמאן מקרילאו ברוסיא, דבר ג"כ מזה וצדד מכח דברי המעי"ט, כי אנו אין יושבים ממש במערב של א"י רק במערבית צפונית, ספר זה לא ראיתי, והלא גם אנו בספרי רמזתי לדברי הלבוש ט"ז ומג"א שבסי' צ"ד וחת"ס סי' י"ט ולקיים אמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים, הוא במצדר אצדודי מעט לצד דרום, וכפירש"י ז"ל ב"ב כ"ה. אשר יותר נכון לעשות כן. כמבואר שם בט"ז סק"ג ופרמ"ג ואחרונים יע"ש ובשאלתי דאיכא עוד משום בל תתגודדו, יען כי בכל בהכ"נ שבעיר, מתפללין לרוח מזרחית ושמה קביעת אה"ק, י"ל דגם הבל"י מודה, וגם אם אין דעתו כן, בטלה דעתו נגד דעת גאוני תקיפי בתראי מהרש"ק ורי"ש ז"ל וכמש"כ שם בשם השאילת שלום מהד"ק סי' ל"ז ואין לזוז גם זוז כל שהוא ממה שהעליתי שם להלכה.

ובמה שהתרתי לסתור כותל חדא מביהכ"נ בא"א בענין אחר והוא לתקן להרחיב ולהדר את בנין ביהכ"נ, ואיכא עוד בי כנישתא אחריתא בעיר, מטעמים המבוארים שם בתשובותיי סי' ה' ו' ותמה כ"ת שלא הבאתי כלום מאיסור נתיצת אבן, ופלפל בזה וגם ציין להפוסקים ושו"ת המדברים מזה, הן הדברים עתיקים, ולמה לא ראה מש"כ שם בסי' ו' בד"ה ובכל גלגולי פלפוליו, בזה"ל, ובאיסור סתירת ביהכ"נ ע"מ לבנות סוגיא ערוכה ופוסקים קמאי ובתראי, וטוש"ע לנו לאור בהיר, שאין בזה אך משים צלויי או משום פשיעותא, ומש"כ כת"ה כי המרדכי ז"ל לנגד עיניו לחוש משום ל"ת למה העלים עין מהכרעת הפוסקים, כי בסותר ע"מ לבנות לא נאמר זה, ונאמן עלינו עדותו של רבינו החת"ס בתאו"ח סי' ל"ג, כי אין אומר ואין דברים לחוש מטעם ל"ת, והסכמת הפוסקים ידוע כטעמא דפשיעותא, וכל הפלפולים אינם נוגעים למרכז ההלכה עכ"ל שם להשואל, שגם הוא פלפל באיסורא דנתיצת אבן, וזה גם לתמיהת כ"ת תשובה מספקת.

ואת אשר הוריתי בסי' ז' לאסור עשיית סעודת נשואין בביהמ"ד, וע"ז כ' כ״ת כי כבר הרעישו בזה כל גאוני בתראי לאסור עשיית נשואין בבהכ"נ, וציין לבעלי תשובה המדברים מזה, הלא הם מדברים מעשיית חופה בביהכ"נ, ואני דן על סעודת נשואין אשר המה דברים נפרדים, וזה אינו נכנס תחת סוג האיסור שאסרו הגאונים בתשובותיהם, אך זה צריך תיקון, במפתחות ובפנים בספרי ש"כ אסור לעשות נשואין, צ"ל אסור לעשות סעודת נשואין, כמבואר להמעיין שם, אשר אך ע"ז תשובתי, וגם זה אסור כאשר נתבאר שם.

ובמש"כ בסי' ט' דרשאין לקח ס"ת מביהמ"ד לביהמ"ד אחר גם בנתנוהו בסתם, הביא משו"ת חיים של שלום סי' ל"ח, דאם דשרי מ"מ מדת חסידות אין כאן לדעת הזוה"ק בפ' אחרי עיינתו שם וראיתי ש"כ לאחר שהביא דברי הזוה"ק ומפשט מאמרו משמע דאין לטלטל ס"ת מביהמ"ד לביהמ"ד אפי' בשרוצה להניח בביהמ"ד, ואני אומר כי אין זה במשמעות לשון הזוה"ק להמעיין שם, ואדרבה הוא דבר הלמד מענינו, כאשר מבי כנישתא לבי רחוב, פשוט הכוונה לרחוב אך לשעות אחדים כן יתפרש גם מבי כנישתא לבי כנישתא אך לטלטל לזמן קצר ע"מ להחזיר. אמנם להניחו בביהמ"ד אחר לקביעות גם לדעת הזוה"ק שרי, וכן עמא דבר.

ומס"י י"ג אשר אסרתי גם בעת מלחמה, מבלי להשתמש בפסח בסתם ציקר אך לעשות ממנו קודם החג כמין סיראפף, וע"ז הוסיף כ"ת וע"י סינון, יפה אמר, ובאמת כן יצאה ההוראה ממני, ואין זה אלא שכחה, שלא בא בדפוס אשר התרתי בסיראפף, וע"י סינון קודם החג, וגם זה אך בשנת מלחמה שלא היו באפשרות אחר, אמנם בשנים כתיקונם שנות שלום אין להתיר להשתמש אך בציקר שנעשה בהכשר ושמירה לשם פסח.

והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי

סימן ז

לככוד חמי המוכתר בתורה הכמה ויראת ה' מו"ה אברהם חיים סאריף גי'

מכתבו הגיעני, ובדבר דקדוקו בריש פסחים דקמקשה הש"ס, מיתבי הללוהו כל כוכבי אור, אלמא אור אורתא הוא כו דלמה לא סיים הסוגיא הא דקאזיל ומקשי למ"ד אור יממא הוא, ושלא להפסיק בזאת הקושיא, יפה דקדק, וי"ל כי דרך הש"ס להסמיך מימרות וקושיות שיש להם צד השתוות, וה"נ כיון דמקודם קמקשה הסוגיא למ"ד לילי מקרא דויקרא א' לאור יום (ובפי' ז"ל כ' דזאת הקושיא היה מוכרח לבוא לאחר הקושיא של וכאור בוקר וגו' יע"ש) וקדחי למאיר ובא כו וסתר הש"ס פירוקא דא, מכח אלא מעתה ולחשך קרא כו' עד דקמשני הג"מ אלא הכא קאמר קרייה רחמנא ננהורא כו', ובסגנון זה סובב והולך הקושיא והתירוץ מהללוהו כל כוכבי אור למ"ד אור יממא ולזאת באו סמוכון זל"ז, ויש בזה הסבר כי הקושיא דקמקשה הסוגיא מקרא דויקרא א' לאור יום וקמשני מעיקרא למאיר ובא קראו יום ולא קמשני דקרייה רחמנא לנהורא כו' הוא מפני דתי' זה נאמר קצת בדוחק וכמש"כ המהרש"א ז"ל בח"א דלפ"ז יהיה מקרא חסר יעוש, אך יען דתי' דראשון נדחה, לזאת הוכרח לבוא תירוצא דא, ולפ"ז נתחזק דעת האומר דאור יממא הוא, כי לשיטתו הקרא מתפרש בלא דוחק, ולזאת קמסמך הסוגיא לאמור, דלעומת זה ק' למ"ד זה מהללוהו כל כוכבי אור דמשמע דאור אורתא הוא, ומשני הכי קאמר כ"ו וקדחי לה והוכרח לשינויא אלא הא קמ"ל דאור דכוכבים נמי אור הוא, שגם זה נאמר רק לדחות הקושיא אבל פשטות הקרא אינו כן. אשר מטעם זה כ' הצל"ח דהפוסקיה השמיטו דין זה דהנודר מן האור אסור באורן של כוכבים, יען דלמסקנא דכ"ע אור אורתא הוא קרא משתמע כפשוטו כאלו נכתב הללוהו כל כוכבי אור יעו"ש ונתחזק דעת האומר דאור אורתא הוא, וכיון דפשטות הקרא דויקרא מסייע להמ"ד דאור יממא הוא ופשטות הקרא דהללוהו, מסייע למ"ד דאור אורתא הוא, שוב עומדים על קו המשוה, ואין הכרע לאחד מן המאמרים וא"ש,

חתנו המכבדו חיים מרדכי

סימן ח

להתורני כו' מו"ה אברהם דוב פיינזילבער ני' בפאזענשט

מכתבו הגיעני, ובדבר מה שהעיר בביאור דברי המחבר בסי' תקנ"ד סע"י ד' ובמש"כ הרמ"א ז"ל בתקו"ט. סעי' ד' ובמג"א ז"ל שם ס"ק ז' שלא יהיו כסותרים. הביאור הוא בפשיטות. כי פ' הקרבנות הלא כתוב הוא לאמור בטור סי' א', והובא בש"ע בסתם בדרך טוב לאמור, להוראה סתומה לכל העולם, נחשב כסדר היום. אשר זה טעמו של הרמב"ן ז"ל בטור שם לאמרם, וזש"כ המחבר, ומותר לקרות כל סדר היום ופרשות הקרבנות כ"ו כי גם זה לסדר היום יחשב אולם הכתובים בסס״א הלא הובא בש"ע אך בסגנון יש נוהגין לומר פ' הכיור כ"ו, ואח"כ פ' מזבח מקטר קטרת ופ' סימני הקטרת ועשייתו שהם דברי הא"ח המובא בב"י ז"ל ופטום הקטורת שהובא בטור סי' קל"ב וברמ"א זל לאמרו אחר התפלה (יע"ש ט"ז סק"ב ומג"א ז״ל סק"ג) וזש"כ הד"מ בסי' תקנ"ט אות ז', ו"כ במנהגים דא"א ג"כ, פיטום אף מי שנוהג לאומרו בכל יום, אשר לשונו מי שנוהג לאומרו מורה כי אמירת פטום הקטורת תלוי ג"כ אך ביש נוהגין ומש"כ כת"ה כי הרמ"א ז"ל מיירי מפיטום הקטרת דקודם עלינו, הוא האמת ודבר הלמד מענינו דמירי שם מש"אא"א ולמנצח, שלאחר תפלת שמ"ע ולרמ"א ז"ל בסי' קל"ב אמירת פטום הקטורת הוא רק אחר התפלה והוא ש"כ הרמ"א ז"ל דלא מקרי סדר היום, יען שאין כל אדם אומר אותו אך יש נוהגין, ואם בפטום הקטורת שהובא בטור, וברמ"א ז"ל בסי' קל"ב בסתם לאמור אותו, מכל זאת לא נחשב לסדר היום, כיון שאין כל אדם אומר אותו ומכ"ש סדר הקרבנות הכתובים בסס"א דלא מוזכר בטור. וגם בש"ע הובא אך בלשון יש נוהגין, דלא נחשב לסדר היום אולם עתה המנהג לאמור גם הכתובים סס"י א', כגון פ' הכיור והתמיד וכן פטום הקטורת דקודם התפלה, נראה הטעם יען כי עתה אומרים אותו כל אדם בכל יום נחשב לסדה״י, ומה שאין אומרים שיר של יום ופטום הקטורת דקודם עלינו, אם כי אומרים אותו ג"כ עתה כל אדם, יען דיש לי תשלומין לאמור קודם מנחה, לסיים בראשית תפלת שחרית בשיר של יום וא"כ ופטום הקטורת, ואח"כ תפלת מנחה וכן אני נוהג וכ"ז פשוט וברור.

ומש"כ כ"ת לדקדק במש"כ המג"א ז"ל בקכ"ז סק"ג בשם הז"ח, כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל, וישמרך יראה לצד ימין שלו כו', דלמה לא יקדים צד שמאלו שהיא ימין השכינה כבש"ע קכ"ג למש"כ הב"י ז"ל בסי' צ"ז וז"ל ומירי אבי מהר"ר אפרים קארו ז"ל, כ' שמעתי שהטעם משום דכיון דקיי"ל מעולם לא ירדה שכינה למטה מיו"ד, א"כ אין השכינה כנגד המתפלל ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהוא בשעת התפלה, אבל כשפוסע ג' פסיעות האדם מרחיק עצמו ממקום תפלתו, והוא כנגד השכינה ולפיכך נותן שלום לשמאלו תחלה, שאז הוא כנגד ימינו של הקב"ה, עכ"ל הביאו גם הרמ״א ז"ל שם אשר בזה גם לדקדוקו עלה ישוב, אמנם גם להד"מ ב"ח ט"ז ומג'"א ז"ל דהלכו בדרכים אחרים בישוב הקושיא מרקיקה מ"מ אין כאן מקום דיוק, כי זה כלל גדול דכל פנות שאתה פינה, לא תהיה אלא דרך ימין כאמרם ז"ל יומא ט"ו וכמה דוכתי, יעיון בש"ע או"ח קכ"ח, תר"נא תרעו בט"ז מג"א ואחרונים ז"ל מש"כ בזה וגם באלו ג' פסיעות דבתפלה סבר אביי למיעבד הכי כביומא נ"ג אך דהלכתא כרבא לגבי דאביי להקדים שמאל האדם, שהיא ימינו של השכינה, וזה נאמר רק בכריעות ובהשתחוואות (אולם בכריעות שתקנו חז"ל בשמ"ע כריעה אחת, הוא לאמצע מולפני המנורה זה הקב"ה הכולל שני הקצוות, בכריעה הממוצעת. וכן לעשות בכריעה שבעלינו ובכ"מ שיש אך כריעה אחת כאשר נוהגין) שהמה כעבד הנפטר מרבו, אז ואך אז, יקדים לשמאל דידיה, שהוא כביכול ימינו של הקב"ה, וכן בכריעות של עושה שלום, שבקדיש אשר המה שלשה והגאון ריעב"ץ ז"ל בסידור כ' בשם אביו הגאון החכ"צ ז"ל, בשחיה דבאי כלה בקבלת שבת מלכתא, ג"כ בראשית היה פונה ושוחה לשמאלו נגד ימין השכינה ויש כאן השתחוואה, משא"כ בברכת כהנים, שאין כאן אך נטיה להצדדים ולפניו, ונטיה לחוד והשתחוואה לחוד, לזאת יקדים ימין דידיה ברישא, ככללא דכל פנות שאתה פונה, לא יהיה אלא דרך ימין, לכלול את כל בימין שהוא מדת החסד והרחמים. והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי

סימן ט

להתורני כו' מוה' דובער בערגיר נ"י שו"ב ומו"ץ בלענקווייץ בסרביא.

מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו על המקרה לא טובה רח"ל שאירע בר"ה שנפל ס"ת מהארון על הארץ, ורבים תשושי כח שאינם יכולים להתענות, וגם יש לצדד כי בקש"ע כ' אם נפל ס"ת מידו י"ל מידו דייקא, ונפשו בשאלתו איך להורות בזה הלכה למעשה הנה ידוע מש"כ הכפות תמרים ז"ל בח"י לסוכה מ"א ע"ב וז"ל ולענ"ד דיש סמך למנהג זה שכ' המג"א ז"ל בסי' מ"ד בשם המשפטי שמואל ז"ל משמעתין דהכא דקתני לא יאחוז בתפילין ויתפלל מפני שלבו טרוד במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו, אלמא כשנופלין התפילין הוא זלזול וביזוי לתפילין, וכיון שהוא גרם זלזול התפילין, שלא שמרן יפה נכון להתענות לכפר העון כנ"ל עכ"ל, לדבריו יש מקום לאמור כיון שנאמר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בחיקו אין כאן סמוכין אך לנפל מידו ממש וכן בשו"ת רמ"ץ ז"ל חאו"ח סי' ח' כ' לצדד כן באמרו בזה"ל. ומה גם שבנד"ד לא נפל מידו ממש אלא בגרמתו נפל יש מקום להקל ונימא דבכה"ג לא נהגו וסמך לדבר דאפי' באיסור מחיקת השם דעובר בלאו אמרי' בש"ס (שבת ק"כ) עשיה היא דאסור אבל גרמא שרי ע"ש עכ"ל יע"ש.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה