אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ב חלק יורה דעה › סימן מד

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן מד

סימן מב

להחריף ובקי כו' מו"ה חיים יצחק שטויבער נ"י בארשא, טראנסילוואניא

מכתבו הגיעני. ובדבר מה שהבאתי בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ב'. בשם השדה יהושע סי' ס' כי נשאל לפני הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל. באשה שזרקה חלה לשרפה. ונפלה לקדירה בתבשיל של בשר. ותיכף נטלה החלה מהקדרה וזרקה לאש ונשרפה. והורה לאסור הקדרה עם התבשיל. כי בכה"ג ל"ש לשאול על האלה דכבר נשרפה. והגאון מהרש"ק ז"ל פסק דיש להתיר התבשיל ע"י שאלה. מכח ממ"נ דאם טכ"ע דאורייתא. ומש"ה נאסר הקדרה והתבשיל. א"כ שפיר מהני שאלה אף על הטעם. ואם טעם אינן כעיקר ומש"ה לא מהני שאלה. א"כ ממילא אין לאסור הקדרה והתבשיל וע"ז העיר כ"ת דהלא הא דבעי' ששים בא"מ. הוא אך דעת היש חולקין שהביא הרמ"א ז"ל. ואם דהב"ח אוסר גם בדעבד. הלא הט"ז בס"ס שכ"ג חולק ומתיר ע"י ביטול ברוב. והבית הלל שם כ' יען דהרמ"א לא הכריע. הוי ספיקא דרבנן ולקולא. וגם המע"מ העלה דהסומך להתיר ברובא לא הפסיד. ואם כי הש"ך שם בסק"ג האריך להשיג עליו. בפת"ש שם בשם המשכנות יעקב סי' ס"ט החזיק בדעת המע"מ. וסיים גם הוא דהמיקל לא הפסיד. ולמה לא סמכו הני גאונים על זה. עכת"ד.

הנה לשיטת הרמב"ם וסמ"ג ז"ל דפ' כר זעירא בירושלמי פ"ד דחלה. דתרומה או חלת חו"ל בטלה אפי' חד בחד כמבואר שם בב"י ז"ל יש לצרף גם שיטת רש"י ז"ל למש"כ בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס. ביבמות פ"ב. וז"ל שם. ג"מ וסבר ר"י בדרבנן לא בעי' ריבויא. והא תנן מקוה כו'. ופירשי' ז"ל וז"ל. וסובר ר"י כו'. קס"ד האי דמותיב דטעמא דר"י, לאו משום דסמוך אשאני אומר. אלא משום דאי הוי נמי איפכא לא איכפת לן. דלא בעינן ריבויא דרבנן. אלא מכי איערב בטיל ליה ע"כ. ותמה הריטב"א ז"ל על פירש"י ז"ל, וז"ל ולא נהירא כלל. דהא בהדיא קתני מתני' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו. אלמא דה"ט דמלתא. ועוד האיך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבויא כלל. דהא בכולהו איסורי דרבנן. חזי' שהחמירו כעין של תורה. בשמנו של גיד דבעי' ס'. וסתם יינם במשהו ביי"נ. ותרומת תאנים במאה. שלא הקלו בענין זה אלא בתרומת חו"ל או בחלת חו"ל שבטלו ברוב, ומ"מ צריכה היא רוב. כדאיתא בירושלמי פ' ד' דחלה ה' ח' הורי ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב. ואר"י מלמד שהיא עולה פחות ממאה. אמר ר"ז מתניתא אמרה אפי' אחד באחד. דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן. ואין חוששין שמא תתערב. וליתא לדר"ז. ואפי' לר"ז היינו בתרומת חו"ל בלבד. שאין לה עיקר מה"ת כלל. ושאינה אלא במקצת חו"ל. אבל בתרומה בזה"ז שיש לו עיקר מה"ת. ליכא למ"ד דלא בעיא רוב. חפי' מאה בעי' לפום פשטא דמתני' דמס' תרומות. דכולהו בזה"ז דרבנן עכ"ל. וליישב פי' רבינו הגדול רש״י ז"ל. נלע"ד דקאים בשיטת הרמב"ן ז"ל. שהעלה בחידושיו דסוגיא זו מיירי בתרומת חו"ל שאין לו עיקר מה"ת ולכך בטיל ברוב. וכן בכל איסורי דרבנן שאין להם עיקר מה"ת כגון גבינה ופת של עכו"ם יע"ש. ואי תקשי לך דא"כ למה איצטרך ר"י לאוקמי ברייתא כרבנן. דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן. הלא בתרומת חו"ל לכ"ע מדרבנן הוא. כבר תיקן זה הרמב"ן ז"ל במתק לשונו הזהב. שכ' וז"ל. ונ"ל דוודאי כל איסור שיש להם עיקר בשל תורה. כגון תרומת הארץ וודאי משום גזירה של תורה עשאוה כשל תורה. ומאה לאחד כו'. אבל בתרומת חו"ל וכן בשאובה. שאין להם עיקר בשל תורה. ואין דרך ליגזר בהן בעי' רבייה כו' ע"כ. מבואר מלשונו הטהור שהתנה תנאי כפול. שאין להם עיקר בשל תורה. ואין דרך ליגזר בהן. הטעם כיון שגם בארץ אינו רק מדרבנן. ל"ש למיגזר חו"ל אטו ארץ. דהוי גזירה לגזירה אבל אם היה תרומה בזה"ז דאורייתא בארץ תו הוי גזרי' חו"ל אטו ארץ. ולכך איצטרך ר"י לאוקמיה מתני' כרבנן. אברא כי תי' זה אינו מעלה ארוכה לקושית הרשב"א ז"ל. שהקשה בחי' ז"ל. ואין תירוצו של רבינו נ"י מיושב בעיני. דהא ברייתא דשתי קופות. מסתמא לאו בתרומת חו"ל דווקא היא שנויה. אלא בתרומת הארץ. וכדמשמע נמי בהדיא בריש פ' אלו עוברין. דפרכי' מינה למ"ד כזית בכא"פ דאורייתא. דאם איתא אמאי אמרי' שאני אומר. ופרקי' מתרומה בזה"ז דרבנן. ולא שאני בתרומת חו"ל דבכ"ז איני אלא מדרבנן ע"כ. וסוגיא דהתם לא מיירי כלל מדין ביטול ברבייה. דנוכל לומר תי' הנ"ל, אבל י"ל עפמש"כ הרשב"א ז"ל בעצמו בחי' דמסתמא דסוגיא דפסחים נראה. דתרומה בזה"ז דרבנן וכשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"י דתרומות. וא"כ י"ל דאגב אורחא (יעיון תו"ס ריש ברכות ד"ה והא קמ"ל) אתי לאשמעוי' הא גופא הסוגיא דהתם דתרומה בזה"ז דרבנן. כי התם לא מיירי כלל מדין ביטול ברבייה דנצטרך לאוקמי בתרומת חו"ל וליישב הקושיא דשם די דנוקמי בתרומה בזה"ז דרבנן. אבל אה"נ דלסוגיא דידן. הברייתא מיירי מתרומת חו"ל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל.

קושית הריטב"א ז"ל דהלא גם ובישוב בתרומת חו"ל לא מצינו דיבטול במע"מ. אך ר' זעירא ס"ל כן וליתא לדר"ז. לענ"ד אין מזה תפיסה על פירשי' ז"ל דלא רחוק לפרש בדעת המקשן דס"ל כר"ז. ובפרט דחזיי לרמב"ם וסמ"ג ז"ל דפ' כר"ז. וכמבואר בטיו"ד סי' שכ"ג יע"ש בב"י ז"ל. וי"ל כי גם רש"י ז"ל ס"ל הכי. ולזאת פי' בדעת המקשן דס"ל כר"ז. ואולי יען דס"ד דש"ס כוותיה וכן הוא לל"ק, ולכך פ' כר"ז וכל"ק עכ"ל בספרי שם הנצרך לענינינו. והארכתי שם בישוב כל הקושיות על פירש"י ורמב"ן ז"ל יע״ש ואם כנים אנחנו בזה. הלא שלשה עמודי עולם המה מרבותיו הראשונים רש"י רמב"ם וסמ"ג ז"ל דפ' כר"ז אם כי להמעיין ברא"ש ז"ל בגיטין פ"ו סי' י"ב ובב"ק פ"א סי' ו' ובק"נ ופלפלא חריפתא שם. יראה כי שיטת הרי"ף ועוד כמה ראשונים ז"ל דס"ל באיכא תרי לישני לפסוק כלישנא בתרא. וכדרך הרמב"ם ז"ל לילך בשיטת רבו הרי"ף ז"ל אולי גם בזה ס"ל הכי. מ"מ כאן כיון דדעת ר"ז יצורף לס"ד דש"ס ולל"ק. וגם הרי"ט אלגאזי ז"ל בפ"ד דבכורות אות מ"ז. עשה סעד לפסק הרמב"ם ז"ל. כר"ז מסוגיא דבכורות כ"ג ע"ב, ואב"א טומאת משקין דרבנן כו' בפלגא ופלגא לא גזרי רבנן. אם כי לבסוף דחה זה. מטעמא יען דשם הוי תרי דרבנן. דטומאת ע"ה ג"כ דרבנן. ופה אשר אמר בזה כ"ת. כי למש"כ הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ״ב. דתרי דרבנן הוי כמי שאין לו עיקר כלל בדאורייתא. וא"כ לא עדיף חלת חו"ל שאין לו עיקר כלל בדאורייתא. מתרי דרבנן דהתם. ואני מוסיף עוד. דלשיטת הרמב"ם ועוד רבים מראשונים ז"ל דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן וחלה לכ"ע בזה"ז דרבנן (עי"י טור וב"י ז"ל ס"ס שכ"ב) הלא בחו"ל הוי ג״כ כתרי דרבנן. תרומת וחלת חו"ל דרבנן. ותרומה יחלה בזה"ז דרבנן. וראיית רי"ט אלגאזי ז"ל מסתמא דתלמודא בבכורות. שנדחית חוזרת ונראה וקמה וגם נצבה. והוי כמש"כ התו"ס בע"ז ז' ע"א ד"ה ובשל תורה בשם ר"ש ז"ל. דבנתברר כחד מהני לישני אזלי' בתריה יע"ש.

והוא דיעה הראשונה בסתם. שהוא הכרעת הב"י ז"ל לפסוק כדעת רש"י רמב"ם וסמ"ג ז"ל, וכר"ז דחלת חו"ל בטיל גם בנתערבה שוה בשוה כש"כ ברובא. אך דהרמ"א ז"ל כ' ע"ז ויש חולקין. ולא הכריע לסיים וכן עיקר וכדומה. אשר בכגון דא לדעת השואל בשו"ת מהר"מ זיסקינד ז"ל סי' ד' הובא בפמ"ג ביו"ד בפתיחה בכללים בהוראת או"ה סי' ג'. דיעה א' עיקר אפ"י דיעה א' במחבר וי"א בהרב. ולדעת הפמ"ג שם ספק הוא. אשר בדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל. וכדברי הבית הלל – וגם היכא דאיכא עוד צירופא דהח"י ז"ל בסי' תנ"ד סק"ד. דאם נפלה חלה לתבשיל רותח והוציאו תיכף דיש להתיר משום חליטה. דבאיסור דרבנן יש לסמוך אחליטה. והביאו היד שאול ז"ל (עי"י בספר ארחות חיים שם בסי' תנ"ד) ביו"ד סי' שכ"ג. וסיים אם דהפמ"ג מחמיר בכ"ז מ"מ לדעתו לעת הצורך והפ"מ יש להקל יע"ש. ובוודאי הסומך להקל בזה להתיר ע"י ביטול ברוב לעת הצורך ובמקום הפ"מ. אין מזניחין אותו. כי יש לו על מה לסמוך. אמנם אין כאן תפיסה כלל על הגאון מהר"ז ז"ל דהורה לאסור (ואולי לא היו שם עת הצורך והפ"מ). כי מה רב גובריה להכריע לאסור באין ס' כדעת הב"ח וש"ך ז"ל גם בדעבד. אשר באמת כ"ל הכרעת האחרונים. וכן מורין להלכה.

ובדעת הגאון מהרש"ק ז"ל ניחא גם לכת"ה, ולאמור דהט"ז לשיטתו שם בסק"ב דלא מהני שאלה מחמת הפסד התערובות לזאת סמך להתיר גם בלא שאלה. אמנם למאי דקיי"ל כרוב הפוסקים היוצאים ביד פסק הרמ"א ז"ל דמהני שאלה. לזאת לא סמך המהרש"ק ז"ל על הביטול באין ס' כיון דאפשר בשאלה. וכמש"כ השבו"י ז"ל בח"ג סי' כ"ז הובא בשע"ת סי' שמ"א. בנפל החלה בקדרה ונמצא בשבת אם דיש ששים כיון דהוי דשיל"מ יתיר הנדר. אך שתמה מאוד על השבו"י ז"ל. דהרי בא"מ גם דשיל"מ בטל, וחתר ליישב דהשבו"י חשש לשיטת הרי"ף ז"ל דגם בא"מ לב' דשיל"מ. וציין לרדב"ז ז"ל סי' תרי"ז דביש תקנה אין ראוי להתיר. אולם ביותר תמוהין דברי השבו"י ז"ל דהא חלה בלא"ה לא הוי דשיל"מ דאיני מצוה לשאול עליהן אלא מדוחק. וכמש"כ הש"ך שם בסק"ז מנדרים נ״ט ומדברי הר"ן ז"ל עכ"ד כ"ת. הלא כדברים האלו ממש המה כתובים עלי ספר שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' מ"ז. שכ' על דברי השבו"י וז"ל. והדברים תמוהים דהא במבשא"מ ל"ש כלל חומרא דדשיל"מ. וכבר תמה עליו בתשו' תשורת שי סי' קפ"ו. וכ' דהשבו"י חושש לדברי הפוסקים דגם במבשא"מ בדשיל"מ לא בטל. והביא מתשו' רדב"ז סי' רי"ז שחושש ג"כ לזה. אמנם הרדב"ז ז"ל לא חשש להכי רק כו'. אבל בחלה דאינו דשיל"מ כלל. כיון דליכא מצוה לאתשולי עלה. עכה"ג לית מאן דמחמיר דלא יועיל ביטול. הדברים תמוהים. וגם לא נהגו עלמא הכי, דתמיד מורין בחלה כשיש ס' בנתערב בא"מ או ק"א במינו דבטל. ולא שמענו מעולם להצריך שאלה בזה כו' עכ"ל יע"ש. וליישב דברי השבו"י ז"ל שלא יהיו תמוהין כ"כ. נלע"ד בכוונת דבריו שכ' שם. וז"ל. ויותר נ"ל דאפי' אם איכא ס' לבטל החלה כיון דאפשר להתיר הנדר. הוי כדשיל"מ ואפילו באלף לא בטל. ואע"ג דאיתא בפ' הנודר מן הירק. דגבי תרומה. כיון דלא הוי צוה לאיתשולי עליה. ולא בא מעצמו מכח זמן לא הוי דשיל"מ כו' מ"מ כיון דמפירין נדרים שהם לצורך שבת כו'. א"כ משום כבוד וצורך שבת להתיר המאכל לאכול בלא שום ביטול. הוי כדבר שיל"מ, ואין לו תקנה בביטול רק ע"י התרת חכם כו' עכ"ל יע"ש, הרי כ' בעצמו שאיני דשיל"מ. ודייק בלשונו לומר בכף הדמיון כדבר שיל"מ לזאת נראה בכוונתו. דס"ל דהוי כניכר ויכול להפריש האיסור. וכעין פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' צ"ח. דבנפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל בששים. צריך לתן שם מים נוננים ויסירנו. דמאחר דאפשר להסירו הוי כאלו מכירו כן הכא אפשר להפריש האיסור ע"י שאלה. ובטעמא דדשיל"מ דאיני בטיל מטעמא דעד שתאכלנו כו'. הלא מבואר ההסבר באחרונים ובשו"ת שבסידורו של שבת סי' ג' בשם הצ"צ. כי אם דאזלי' בכ"מ בתר רובא, מ"מ היכא דאיכא לברורי בטורח קל מברר כמבואר בפ"ק דפסחים ובכמ"ד. דשיל"מ שיכול לאכלו למחר בהיתר בלא ביטול, לא אזלי' בתר רובא דהוי כאיכא לברורי, (בספרי חב"י בחי' ב"מ נ"ג הרחבתי בזה הביאור. ואם כי מהחוו"ד בסי' ס"ג ובס"ס ק"א ובסי' ק"ב סק"ג נראה דעתו דברובא דאיתא קמן א"צ לברורי. הלא הבאתי שם מפר"ח ופמ"ג דלא ס"ל הכי. והשבתי על כל ראיות החוו"ד יע"ש). ואם מתקלקל המאכל ואיכא הפסד או טורח, אז בטל גם דשיל"מ. דסמכי' ארובא במקום דאיכא טורח. ויש מקום לסברת השבו"י. דכיון דאפשר להתיר הנדר, ואין כחן טורח כ"כ. הוי כדשיל"מ לאכול התבשיל בהיתר ע״י שאלה שלא ע"י ביטול. זה י"ל בישוב דברי השבו"י ז"ל. אמנם לדינא, פוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עלה רב האי גאון אמיתי מהר"מ אריק ז״ל באמרי יושר, כי לא נהגו עלמא הכי, ומעולם לא שמענו להצריך שאלה בזה, וכן מורה לשון רבינו הרמ"א ז"ל ואין ק"א לבטלה כו' ישאל לחכם עליו כו'. אבל באיכא ק"א או סי' בא"מ שרי גם בלא שאלת חכם – ויש לפרש קשר דברי רבינו הרמ"א ז"ל, לסברת כ"ת בדעת המהרש"ק ז"ל דלא סמיך אביטול ברובא, יען דאפשר בשאלה. וזה, ויש חולקין עד ס' כו'. ותכ"ד כ' הרמ"א ז"ל. ואם חזרה כו' ישאל לחכם כו' כלומר דבאין ס' או ק"א. למה נסמוך על המקילין. כיון דיש תקנה ע"י שאלה, ובזה מיושב אשר יש מהדיוק קצת בדברי הט"ז שבססק"ב כ' לחלוק על הב"ח, אשר זה היו מקומו בסק"א. לאחר שהביא דברי הד"מ לסמוך על הרשב"א ז"ל דבדעבד בטלה ברוב, יען דלא נחשב לדעבד כיון דאפשר בשאלה, אך אחר שהאריך בסק"ב. והעלה דאין תקנה בשאלה ע"י הפסד תערובות, שם קנה מקומו לחלוק על הב"ח ולסמוך אד"מ דבדעבד בטלה ברוב, אולם להלכה קיי"ל גם במקום שא"א בשאלה, ובדעבד, מ"מ אין להתיר אך ע"י ס' או ק"א וכדאמרן.

והנה שם בתשובה ביארתי כי הני גאונים לא איפלגו רק בסברא הזאת אם יכולין לשאול על טעם בלבד אשר הגאון מהר"ם ז"ל ס"ל דאין תקנה לשאול על הטעם ולדעת הגאון מהרש"ק ז"ל יכולין לשאול גם על טעם. אולם כיון דלאחר שישאל הדרא הטעם לטבלא למפרע וא"כ יש בתבשיל זה טעם טבל שאוסר לכ"ע בא"מ בנ"ט. הלא צריכין להפריש ממקום אחר לתקן את הטעם ולא הוי מחיוב על הפטור כיון דאין ס' וטכ"ע דאורייתא. והארכתי שם בביאור פרט זה. והעליתי דמחד דרבנן על ס' תרי דרבנן שרי להפריש גם לכתחלה יע"ש ובזה צדד כ"ת לאמור די"ל דהמהרש"ק ז"ל התיר גם בלא הפרשה ממק"א אם דטעם כעיקר דאורייתא. מכח דברי רי"ט אלגאזי ז"ל בשמחת יו"ט סי' ב' שכ' דכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב ל"א ביה טעכ"ד. כהא דקיי"ל באו"ח סי' שי"ח יו"ד סי' ק"ב לענין דשיל"מ. והכא האיסור טבל בא ג"כ לעולם בתערובות. דבשעה שנתערב לא היה אסור מטעם טבל ואם דכ' הר"ן בשם הרשב"א ז"ל בנדרים פ"ה דמי שאסר פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטלם דאינם שלו ואם שוב אתשל על נדרו חייבים להחזיר לו דהחכם עוקר הנדר מעיקרו. ואגלאי מלתא למפרע שלא נאסרו עליו מעולם וגזל הוא בידם וא"כ גם הכא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו חשב כנפל טבל בהתבשיל ז"א דבכאן א"א לומר דהחכם יהיו עוקר מעיקרו וכמאן דלא הוי כלל חלה דא"כ הוי ברכתו שבירך על החלה לבטלה. וע"כ מוכרחין לומר דעד שעה ששואל עליו שפיר חייל עליו שם חלה ומטעמא שכ' מהרי' אסאד ז"ל ח"ב סי' של"ב בתי' הב' יע"ש. ולדברי רי"ט האלגאזי הביא עוד מתשו' מהרי' אסאד ז"ל סי' קכ"א וספר תי"ע מש"כ ביישוב קושית השערי שמחה. וגם ציין לברוך טעם ז"ל לשער התערובות פ' ג' ד' זה ת"ד כ"ת.

לענ"ד ז״א מכמה טעמי. חדא מה שהרגיש כ"ת בעצמו דכיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו (יעיון כתובות פ"ד ובאה"ע סי' ל"ט) חשיב כנפל טבל לשם. ומה שכ' כ"ת דבכאן א"א לומר כן כי גורם ברכה לבטלה. כבר עמדו בזה הרש"ש ז"ל בהגהותיו לנדרים נ״ט ובמנחת פתים ביו"ד שכ"ג הביא בשם ספר יושיע פו״כ סי' תקי"ח וכ' דבכה"ג לא מקרי ברכה לבטלה. והוכיחו כן מריטב"א ז"ל חולין ק"ו הובא בשע"ת לאו"ח סי' קנ"ח ומר"ן ז"ל פ"ק דתענית ומתוס' שבת כ"ד יע"ש אמנם זה ברור דגם כאן נעקרה ההפרשה למפרע ע"י שאלה וחשיב כנפל טבל. חדא ועוד קאמינא דכיון דבשעה שנפל איסור חלה היה על העיסה. וע"י שאלה יצא מאיסור חלה לאיסור טבל. לא נחשב לבא לעולם בתערובות כיון שבשעת נפילה שם איסור נפל להתבשיל. ידעתי כי כ"ת יפקפק לאמור כי אין מחזיקין מאיסור לאיסור מלבד מה דלשיטת כמה פוסקים מחזיקין מאיסור לאיסור. גם למאי דקיי"ל דאין מחזיקין יש לחלק וכמובן מעצמו. ואכ"מ להאריך בזה כי הדברים ארוכים ועתיקין. ובכלל הך דינא דבלעב"ת דבטל חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו משא"כ בנפל איסור ואך בקדירה יצא מאיסור לאיסור סברא הישרה נותנת שאין נכנס תחת סוג זה. ועוד בה שלישיה בגוף דבר זה. שהביא בשם רי"ט אלגאזי ואחרונים. אשר כל אלו הספרים שציינם אינם עמדי לראות דבריהם וטעמיהם. אני לעצמי אם כי מה אני מכל זאת אומר אני אשר לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. דטעם כעיקר דאורייתא לא יאסור בבלעב"ת. כי הכו"פ ביו"ד שם הניח האי דינא בצ"ע ומסיק דבמחלוקת שנויה. והשעה"מ בפ"ה מה' יו"ט. לאחר שהרבה להקשות על הלכה זו כ' כי שמא לא נאמר אלא דווקא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא לא. ואם כי בספרי חידושי בן יאיר בחי' מעילה כ' כי מסתימת לשון הרמ"א ז"ל ביו"ד שם שכ' כל איסור שלא כו' נראה כמבואר דלא ס"ל לחלק בין אם האיסור דאורייתא או דרבנן. וכ"נ מאו"ה כלל ז' דין ג' ומבואר הוא בפמ"ג שם במ"ז סק"א במש"כ בשם החו"י. ובסי' ס"ט ס"ק ל"ה במ"ז לגבי חמץ. ובהגהות הנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' נ"ג מש"כ בישוב דברי הר"ן ז"ל בתשובה. ובהגהות הגאון רע"א ז"ל ביו"ד. והארכתי ליישב כל קושיות השעה"מ בדברים ברורים בעזהש"י יע"ש. אמנם זה לא נאמר אך אם כי האיסור הוא דאורייתא. אבל מה שאינו בטיל הוא רק מדרבנן אשר בזה מיושב קושית הכו"פ מתוס' מעילה כ"א ע"ב ד"ה פרוטה של הקדש שנפלה כו'. או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל כו' שהקשו תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכ"ת דשיל"מ הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטל. הא ליכא למימר דדשיל"מ דרבנן הוא. וצ"ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול א"נ מטבע חשיב ולא בטל עכ"ל. הלא גם באמר פרוטה בכיס זה הקדש לא ניכר האיסור מעולם ומ"מ כ' התוס' דמפני דשיל"מ או דבר חשוב אינו בטל והניח בצ"ע יע"ש וכ' שם בד"ה אמנם באמת בזה"ל והנלע"ד בישוב קושיא זו דהנה עיקר הטעם שהקילו בדברים אשר אינם בטלים בלא ניכר האיסור הוא יען דהא דאינו בטל הוא מדרבנן. אבל פשוט וברור דאולי הוי מה"ת מה שאינו בטל לא היינו מקילין בזה לחלק בין ניכר ללא ניכר מקודם ולפ"ז להתוס' דמתרצים דאינו בטל מפני דהוי דבר חשוב. ולהכ"מ גם מפני שהוא דשיל"מ עכצ"ל דס"ל דמה"ת אינו בטל. וכמבואר במל"מ בפ"ז מה' מעילה ולזאת שפיר כ' דלא בטל אם דלא ניכר האיסור מקודם שנתערב (והא דכ' התוס' הא ליכא למימר דדשיל"מ דרבנן הוא. אין הכי נמי דלפ"ז בטל באמת גם מדרבנן. אך דכיון דאצטרכו לזה דאינו רק מדרבנן. דאלו הוי מדאורייתא באמת לא היה בטל. א"כ בלא"ה ניחא כי אין מעילה בדרבנן לזאת לא האריכו. וגם בנפל פרוטה ע"כ צריכין לזה. כי שם באמת מדרבנן אינו בטל.) אמנם אנן דקיי"ל באמת דכ"ז דאינו בטל הוא רק מדרבנן. שפיר פסקי' דבל ניכר האיסור מקודם בטל. וגם התוס' מודים דבדרבנן סמכי' על סברא זו דבלא ניכר בטל ואם כי דעת הכ"מ דדשיל"מ מה"ת אינו בטל מ"מ פ' באי"ח בגיגית דבטל מפני דכל האיסור הוא רק מדרבנן. או דבאמת חזר וס"ל כדעת כל הפוסקים דדשיל"מ דאינו בטל הוא רק מדרבנן כאשר תמהו בזה על הכ"מ כנלע"ד בישוב ק' הכו"פ והוא האמת בס"ד עכ״ל יע"ש ובד"ה וגם לשון התוס' מש"כ בזה אמנם בטכ"ע למאי דקיי"ל שהוא מה"ת. פשיטא לי בעניי דגם בבא לעב"ת אסור מה"ת. וגם להסוברים שהוא מדרבנן וכן באיסורי דרבנן הלא האי חידוש דין דבלעב"ת דבטל מצינו בפוסקים אך ביותר מששים אבל בפחות מששים דאיך אוכל יטעם טעם האיסור ברור לי דאסור גם בלא ניכר האיסור מקודם ובלעב"ת. ויען כי כל הספרים שהביא אינם אתי לזאת קצרתי בזה. ובנדון שאלתינו מכל הלין טעמים פשוט וברור דהוראת הגאון המהרש"ק ז"ל הוא כי לאחר השאלה להפריש ממקום אחר על הטעם וכמש"כ בספרי בתשו' שם. והוא האמת להלכה.

ובדיד אם לסמוך על עדות אב לבנו בסמיכה להוראה. אשר בספרי שם סי' י"ח יישבתי קושית השבו"י על ההלק"ט והראיתי בעזה"י פנים מסבירות להלכה דמעיקר הדין יכולין לסמוך מ"מ על לכתחלה סיימתי בזה"ל. ולדינא גם הש"י ז"ל העלה דלכתחלה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו גם בשו"ב. אם דצידד שם להקל מטעם דבלא"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ורק תקנת אחרונים ליטול קבלה. וגם הוא מלתא דעבידא לגלויי אם הוא בקי או לא ע"כ לא משקר יע"ש כל אלו הטעמים אינם נאמרים בהוראה. כי בימים האלו בעו"ה לאו מלתא דעבידא לגלויי הוא וכמובן וידוע להמשכיל וגם לא נאמר האי כללא דרוב המצויין אצל הוראה יודעין המה. ואם המהרש"ל ז"ל אמר המורים מרובים והיודעין מועטין אנן מה נעני אבתריה. וגם הסמיכה להוראה לאו מתקנת אחרונים הוא אך הוא ש"ס ערוך שם. בסנהדרין ה' ע"ב תלמוד אל יורה. אלא א"כ נוטל רשות מרבו וכן מסיק הברכי יוסף ביו"ד סי' א' סק"ה דראוי לחוש ולקח סמכא מאחר וכן הסכימו האחרונים הדעת תורה ומקדש מעט. והעידו שכן המנהג להחמיר בזה"ז כבל"י ז"ל וכן ראוי להורות עכ"ל שם. וע"ז פקפק כ"ת כי בשו"ת שבבל"י החולק על הלק"ט בהודאה לשו"ב מ"מ מודה בהוראה יען כי נאמר ועצומים כל הרוגיה ואחז"ל (סוטה כ"ב ע"ז י"ט) זה ת"ח שהגיע להוראה ואיני מורה והאריך בזה לצדד דיכולין לסמוך גם לכתחלה הן הבל"י ז"ל אין אתי לראות טעמו (ומה שהבאתי בספרי שו"ת שם הוא מה שהובא בשמו באחרונים) ומש"כ כ"ת בשמו לא הבנתי הלא לעומת זה נאמר ברישא דקרא כי רבים חללים הפילה מי שלא הגיע להוראה ומורה. כאמרם ז"ל ומוקדם בקרא (יעיון ברכות מ"א פסחים ל"ט) כי חמירא ליה נקיט בראשונה (כבסנהדרין מ"ט) דזה בקום ועשה. וזה בשואל"ת. והטעמים אשר כתבתי כי יש פנים להחמיר בהוראה משו"ב הם ברורים ונכונים. וכל האחרונים המקילים אשר ציינם כ"ת הובא בברכי יוסף ז"ל בסי' א' סק"ה ומ"מ סיים דראוי לחוש ולקה סמכא מאחר. והמעיין שם יראה דעל שו"ב והוראה גם שניהם אמר כן יע"ש. ואחר אחרון אני בא אשר רמזתי שם בקצרה הוא מח"ו עמוד ההוראה הגאון האמיתי מהרש"ם ז״ל בדעת תורה ביו"ד סי' א' ס"ק י"ג שכ' וז"ל ועיין ברכ"י סי' זה אות ה' בשם כמה שו"ת להקל לתן קבלה אב לבנו. והביא דברי בל"י בשו"ת שדחה ד' שב"י ופסל אפי' דיעבד. וכ' שהפריז על המדה בזה כיון שכמה אחרונים מקילין גם לכתחלה וכן ראיתי מעשים לכתחלה איש בבנו ואחיו ומ"מ ראוי ליזהר ולחוש ליקח סמכא מאחר עכ"ד וע' עקרי הד"ט סי' א' שסמך למעשה ע"ד הלקט וגם בתשו' פמ"א סי' י"ב התיר ולא חש למש"כ הפר"ח בסי' קי"ט בתי' ב' ע"ש. וכזה"ז יש להחמיר בזה וכן המנהג פשוט עכ"ל אשר אין לזוז מזה אפי' זוז כ"ש כי בזה"ז היא הלכה פשוטה וברורה.

והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה