באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק יורה דעה · סימן לח
לאחי אהובי הרה"ג ומפורסם לתהלה כו' מו"ה בן ציון ראללער שליט"א אבד"ק באהאשוי
יקרת מכתבך הגיעני. ובדבר עשבים אשר רוצה בקיומם למאכל בהמה אם יש בזה איסורא דכלאי זרעים. והבאת דברי הכ"מ בפ"א מה' כלאים. האוסר ולעומתו דברי המראה פנים בירושלמי ריש פאה. החולק עליו. ואתה אחי יקירי הארכת בזה. ואני אבוא בקצרה. בתשובה מאהבה להלכה. הנה, ז"ל הרמב"ם ז"ל שם ה' ד'. אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם. אבל עשבים המרים וכיוצא בהן. מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן. אין בהן משום כלאי זרעים. וכ' הכ"מ ז"ל. יש לתמוה ע"ז דהא תנן בספ"ה מ' ח', המקיים קוצים ר"א אומר קידש, וחכ"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ"ק אמרו שהזונין אע"פ שאינו כלאים בחטים. הוא כלאים בשאר מינים. אע"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כ' בפ"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך ב"א לזרוע כו' ה"ז לא קידש. עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום, לכן נ"ל דלאו דווקא נקיט רבינו, מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זביז, ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה, ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד. וכדייק סיפא דלישניה, ודין זה נ"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין עכ"ל, ונראה כי דברי הכ"מ מוכרחים וכמבוארים בלשון הרמב"ם ז"ל, אשר דרכו לבאר הלכה בשפה ברורה ובדרך קצרה, ואם איתא דס"ל דבמאכל בהמה אין בהן משום כלאי זרעים. במקום שלש עשרה תיבות. מן אבל עשבים כו' עד וכיוצא בהן. הו"ל לכתוב בקצרה בחמישה תיבות, אבל הראויין אך למאכל בהמה אין בהן משום כ"ז. אשר היתה זאת ההלכה מבוארת ובקצרה אלא וודאי בכוונתו כמש"כ הכ"מ. ולזאת. האריך לבאר דדווקא עשבים המרים שאינן ראויין אלא לרפואה, באלו אין בהן משום כ"ז. ואין לך לדון בזה אלא כעין הפרט. ולזה כוון הכ"מ במש"כ וכדדייק סיפא דלישניה. וכדאמרן.
וסיים הכ"מ לאמור. ודין זה נ"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין. כוונתו כי אין מקור זאת ההלכה (בפי' הרדב"ז ז"ל ברמב"ם ז"ל דפוס ווארשא ציין לפסק זה ממשנה דפ"ה דכלאים הואירוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. אשר ציונו צריך ביאור. ויעיון בכ"מ בפ"ה מה' כלאים ה' ג', ובפי' הרדב"ז ז"ל שם דעשה בכלאי כרם ג' חילוקים. ולא ככ"מ, ובמש"כ שם בה' ו' – אשר בזה יש ליישב הציון. כמובן להמעיין) מהדמיון לקוצים בכלאי כרם (או כציון הרדב"ז ז"ל), כי מלבד דחלוקים זה מזה בכמה דברים. וכמש"כ התפא"י בבתי כלאים סי' ב', הלא ידוע דדרך הרמב"ם ז"ל בהלכה הנאמרת מכח הוכחה ודמיון. לשנותה בלשון יראה לי וכדומה. ולא בסתם. אך מקור זאת ההלכה. מבוארת היא בירושלמי ריש פאה. בזה"ל. החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. הא עם השעורים כלאים. החטים והזונין אינן כלאים זב"ז. דבר שאינו איכל הוינן מטעי ומתני כלאים. א"ר בא ביר זבדא, שכן מקומות מקיימין אותן ליונים. א"ר בא ב"ר זבדא כר"א דתנינין תמן המקיים קוצים בכרם. ר"א אומר קידש. וחכ"א לא קידש. אר"א טעמא דר"א שכן מקומות מקיימין אותם לגמלים בערביא כו', רבנן אמרין מקום שמקיימין אותן אסורים כו' מ"ט דר"א מכיון שמקיימין אותן במק"א נאסר מינן בכל מקום שהוא. אלא ר' בא ב"ר זבדא כר"א. תמן אין דרך בני אדם. להביא קוצים ממקום למקום, ברם הכא דרך בנ"א לחביא זונין ממקום למקום. מעתה יהיו כלאים עם החטים. א"ר יונה מין חטים הם אלא שהפירות מזנין כו ר' יעקב בר זבדי בעי כו' כו' תמן למעשרות' וכאן לכלאים ע"כ אשר מתמיהת הירושלמי דבר שאיני אוכל הוינן מטעי ומתני כלאים. מבואר כיון דלא חזי למאכל אדם. אם דראוי לרפואה. לאדם כיון שאיני אוכל לבריאים. אין בזה משום כלאי זרעים. ומהא דזונין הוי כלאים עם שעורים יען דמקיימין אותן ליונים. מבואר דברוצה בקיומו למאכל בהמה. יש בזה משום כלאי זרעים. ולא ביאר זאת כאן בהדיא כי סמך עצמו על פסקיו בפ"ג מה' כלאים ה' ג' דהחטים וזונין אינם כלאים זב"ז. שהם מין אחד מטעמא דאמר ר' יונה כי מין חטים הס. הא עם השעורים ושאר מינים הזונין כלאים כהוכחת הירושלמי. מלשון המשנה. ובפ"ה מה' תרומות ה' ג' דזונין אינן אוכל אדה. אשר מתוך שניהם יוצא מפורש. כי גם במקיים למאכל בהמה. יש בזה משום כלאי זרעים. ודברי רבינן הכ"מ ז"ל מבוארין וברורין להלכה.
ועתה נראה אם יש פנים לדברי המראה פנים. נגד דברי הכ"מ בזה. ראשית ומה שהאריך המ"פ בצידוד סברות מעניני גזירות. ולחלק בין כ"כ דאסורים בהנאה לכ"ז דמותרים. ולזאת און למדין זמ"ז. אם כי זאת הסברא מבוארת בקידושין ל"ט וברמב"ם ז"ל פ"ה מה' כלאים ה' ול דמה"ט לא גזרו על כ"ז בחו"ל, במש"כ הכ"מ ללמוד כ"ז ממקיים קוצים בכרם הלא הלא לעומת זה, בכרם גם זרעים הנאכלים אינם כלאים מה"ת אך מדרבנן. כמבואר מסוגיא דמנחות ט"ו. ושלשה שיטות בזה. שיטח תו"ס ור"ן ז"ל, שיטת הרמב"ם, ושיטת הראב"ד ז"ל. יעיון ברמב"ם ז"ל פ"ה מה' כלאים ה' ג' ובכ"מ ובפי' הרדב"ז ז"ל שם. וביו"ד רצ"ו ובאר הגולה שם. ובבתי כלאים לתפא"י מאות ל"ו אות מ"א. ובפי' משנה ראשונה – במשניות דפוס ווילנא – בפ"ה דכלאים מ' ח"ו דמבואר כי במקיים קוצים בכרם. דהוי כזרעים בכרם. גם לר"א אין כאן איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת, כי זרעים בכרם עיקרו איני אלא מדרבנן. משא"כ כלאים בזרעים עיקרו מה"ת. אשר לעומת החומר דיש בכ"כ מאיסור הנאה. יש בכאן בכ"ז החומר דעיקרו מה"ת לזאת כאן הם בקו המשוה. והוא הטעם של הכ"מ דמדמה אותם. אשר יש לזה מקור בירושלמי. כי לכל פירושי וצדדי המ"פ. אין בכחו להוציא מפשטות דברי הירושלמי. דמדמה זונין בשעורים כ"ז למקיים קוצים בכרם כ"כ כמבואר להמעיין.
שנית בעיקר טענת המ"פ באמרו שם וז"ל. ומזה תראה שמ"ש הכ"מ בפ"א יש לתמוה וכו' ע"ש ובמכ"ת המה דברים שא"א לקיימן בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל שהרי להדיא נ' מדבריו דפ"ה דבין אם הוא לבהמה ובין הוא לרפואה. מקדש הוא כמקום שדרך לקיים אותו בשביל כך. וא"כ איך נפרש דבריו דפ"א שלא נתכוון לשלול אלא עשבים המרים שהן לרפואה ומאכל אדם דנקט לאו דווקא הוא, אלא אפ״י רוצה בקיומו למאכל בהמה, הא מצדה תברה דדין מאכל בהמה ודין רפואה שוין הם לדעתו ז"ל. וא"צ לאריכות דברים בזה כו' עכ"ל. אין ממש בטענתו נגד רבינו הכ"מ כי ז"ל הרמב"ם ז"ל שם ה' ח"י ובש"ע שם. הרואה בכרם עשב שאין דרך ב"א לזורעו. אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קדש. עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום. כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם ה"ז קדש. אשר הרמב"ם ז"ל ברישא רבותא קמ"ל דאם כי העשב ראוי למאכל בהמה. וגם לאדם לפחות לרפואה. דאית ביה תועלת לאדם ולבהמה. מ"מ כיון דאך הוא רוצה בקיומו לחד מינייהו – וה"ה לתרווייהו בטלה דעתו וה"ז לא קדש. כי תלוי בדעת הקהל רוב העם. והאריך לבאר כיצד כו' לגמליהם אשר הרצון לקיום הוא למאכל בהמה. ואדרבה מדפתח בתרתי. מאכל בהמה. ולרפואה וסיים בחדא בקיום למאכל בהמה נראה דעתו ז"ל כי אך במקיים למאכל בהמה ה"ז קדש וכשיטת הכ"מ ז"ל.
ויש להאריך עוד בסתירת דבריו. אמנם כדברת המ"פ ז"ל שא"צ לאריכת דברים בזה. כן אני אומר. ומש"כ הוא על דברי רבינו הכ"מ ז"ל. נהפוך הוא כי במכ״ת המ"פ ז"ל. שכ' בזה דברים שא"א לקיימן. נגד המבואר בירושלמי. דהזונין כלאים עם השעורים מטעמא דמקיימין אותן ליונים. הרי דיש משום כלאי זרעים במקיים למאכל בהמה. והמ"פ לאחר שראה כי הירושלמי עומד נגדו. רצה להציל את עצמו במלות קצרות. באמרו. ובטעם הזונין פשוט הוא דסמיך אמסקנא דהכא. כדאמר ר' יונה מין חטין הן אלא שהפירות מזנין. וכ"כ ברפ"ג דמטעם שהן מין אחד עם החטין אינן כלאים זב"ז ע"כ. אשר נראה כוונתו. דלר' יונה דמין חטין הם הוי מאכל אדם. ופליאה גדולה עליו. ובמכ"ת כי רב היא. אין פנים כלל לאלו הדברים. ומבואר לעין כל. דר"י לא אמר אך דמה"ט אינן כלאים עם החטים. ולא פליגי במציאות. וגם לר"י איני מאכל אדם. והא דהוי כלאים עם השעורין הוא מטעמא דמקיימין אותן ליונים. וכמבואר האי טעמא דירושלמי בפיה"מ שם לר"ם ר"ש ורע"ב וכל המפרשים ז"ל – ומשנה מפורשת היא בפ"ב דתרומות מי"ו. ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה. חוץ מן הזונין על החטים שאינן אוכל. (עיי' בערוך ובפרש"י ז"ל בב"ר פ' כ"ח ד"ה אלין זונייא מדרא דמבולא אינון. ומש"כ שם במ"כ. ובפרש"י ז"ל משמע שהוא הרגין שעושין ממנו פת בארץ אשכנז והוא מין חטין ולכך נקרא זונין כו' או יוכל היות כי ע"י תערובות ותיקון שעושין ממנו הפת צריכין לפרש כי הפת שעושין הוא אך עבור בהמה. ובאמת אין הכרח להמשמעות שכ' המ"כ מפירש"י ז"ל. יהיו איך שיהיו כוונתו אנו אין לנו אך הנאמר במשנה וירושלמי וכל המפרשים ופוסקים שאיני מאכל אדם) ודברי רבינו הכ"מ ז"ל שרירין וקיימין.
ועתה הלא נתבאר להלכה. מהא דתנינין ואיפסקא ברמב"ם ז"ל פ"ה דתרומות ה' ג' וביו"ד של"א סעי' נ"ג חוץ מן הזונין על החטים מפני שאינן אוכל אדם. וגם תנינין דהחטים והזונין – דווקא אינן כלאים זב"ז. ואיפסקא בלשון זה ברמב"ם ז"ל פ"ג מה' כלאים ה' ג' וביו"ד רצ"ז סעי' י"ד. הא עם השעורים ושאר מינים הוו כלאים. כמבואר בירושלמי ובכל המפרשים קמאי ובתראי. הרי מפורש יוצא דבמקיימין למאכל בהמה (יונים) אסור משום כלאי זרעים. ופסק רבינו הכ"מ ז"ל (והתפא"י בבתי כלאים סי' ב'. החמיר עוד יותר. כי גם בעשבים המרים שהם רק לרפואה. אין בהם משום כלאי זרעים. אך לענין מלקות אבל איסורא איכא וצ"ע בזה) היא הלכה פשוטה וברורה מוכרחת ממשנה. ומבוארת בירושלמי ובפסקי הרמב"ם וטוש"ע מהא דזונין עם שעורים ושאר מינים הוי כלאים דבמקיים למאכל בהמה יש בזה משום כלאי זרעים. וכ"כ הט"ז בסי' רצ"ז ובאר הגולה שם. וגדולי גאוני בתראי בתוס' רע"ק תפא"י ומשנה ברורה ועוד מגדולי האחרונים ז"ל. והנלע"ד פשוט וברור להלכה בס"ד כתבתי.
אחיך החותם באהבה חיים מרדכי