באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק יורה דעה · סימן לא
לבני אהובי הרה"ג ומפורסם לתהלה כו' מוה' מנחם מענדל ראללער שליט"א רב בעיר אקערמאן בסרביא
בדבר הוראתך. לאסור יי"ש הנעשה מסתם יינם. כפסק הרמ"א ז"ל. ביו"ד סי' קכ"ג הלא תדע בני יקירי, כי היא הוראה פשוטה וברורה, כאשר אבאר בארוכה בס"ד.
הנה הלכה פסוקה. ונאמרת בשפה ברורה. בש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ״ד. אגיאה ארדיינטי של עכו"ם אסור בהנאה כיין עצמו הגה ופירש דבריו. יין שרף שעושין מיין נסך. אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי היה כאיסור עצמו. (ריב"ש סי' רצ"ה) ולעין כל רואה ומבקש האמת הלא הוא פשוט וכמבואר. כי גם לפסק הרמ"א ז"ל, בסעי' א' דיין שלנו אינו אסור בהנאה אך בשתיה, נאמרה זאת ההלכה, והוא שהאריך בהג"ה לפרש דברי המחבר כי נ"מ בזה גם ביינות שלנו האסורים אך בשתיה, וזה שבא בדיוק לשונו הקדוש, מבלי לאמור שאסור בהנאה אך הרי הוא כאיסור עצמו. ומובן הכוונה לכל מר כדאית ליה, להמחבר כאיסור הנאה ולדידן כאיסור עצמו לשתיה. אם כי ביין שרף שנעשה מיין כשר ונגע בו עכו"ם לאחר שהוא יי"ש הלא מבואר בברכי יוסף שם בשם רדב"ז מהר"מ חגיז שבו"י ועוד פוסקים ז"ל להקל. והעידו שכן המנהג. ודלא כהלק"ט שהחמיר גם בזה יעו"ש. אולם בהיה תחלתו יין נסך. כיון שהזיעה היא כאיסור עצמו הלא היא בקו המשוה עם חומץ של עכו"ם שהיה מתחלתו יין. דתנינן בע"ז כ"ט ע"ב. אלו דברים של עכו"ם אסורין. ואישורן איסור הנאה. היין והחומץ של עכו"ם שהיה מתחילת יין. ובגמ' עוד קמתמה פשיטא משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה. אמר רב אשי כו'. והגאון מהרש"ק ז"ל שם. בספרו עבודת עבודה. על התוס' ד"ה יין. דייק בזה"ל והחומץ שהיה מתחלתו יין. וקשה מה כוונת התנא בזה. דפשיטא דכל חומץ שבימי הש"ס היה תחלתו יין. ואם כוונתו כפרש"י ז״ל. שהיה היין ביד נכרי הו"ל לפרש כן שהיה מתחלתו יין ביד הנכרי. והעלה שם להלכה. דבחומץ הנמצא ביד עכו"ם אם שלא ידענו אם בא לידו כשהיה חומץ. או שהיה יין מ"מ אסור מספק. אשר מדבריו יש לדון גם ביי"ש שנעשה מיין. בכגון דא לאסור גם מספק. ואם כי לישוב דיוקו. לענ"ד י"ל בפשיטות. לכלל הידוע דדרך התנא לשנות בקצרה, וכיון דפתיחת דברי המשנה. יאירו בכלל. אלו דברים של עכו"ם אסורין כו'. ונשנית בפרט היין והחומץ של עכו"ם. הלא מובן מאליו. כי "שהיה מתחלתו יין״ סובב והולך על של עכו"ם. הנאמר מקודם זה פעמים כלומר ביד הנכרי ותנא א"צ לפרש דבריו. וביחוד בכגון דא שהוא כמבאור כפירש"י ז"ל. אולם מה שהעלה להלכה אין עיקר יסודו על ישוב דיוק זה. אך בנוי על פלפול נעים וסברות ישרות כיד הגדולה של חכמת שלמה יעו"ש ולפ"ז גם בספיקא יש מקום עיון. אמנם ביי"ש שנעשה בוודאי מיין שהיה מתחלתו יין ביד הנכרי אשר האיסור פשוט במשנה גמ' וכל הפוסקים וסתימת פסק הרמ"א ז"ל ביי"ש שנעשה מיין נסך היא כמבואר להדיא האיסור. גם ביינות שלנו. והיא הלכה פסוקה מרבותינו הב"י ורמ"א ז"ל. אשר מהם תצא הוראה לכל בית ישראל. וידוע הכלל כי שתיקת הדו"פ ב"ח ע"ז וש"ך. הוי כודא' וכן דעת כל הפוסקים הבאים אחריהם. ולא רפרף שום אדם כי זה השלחן אשר לפני ה' הוא שלחן ערוך לכלל ישראל עם קודש. הדבקים בתורת א' חיים.
אם כי החת"ס בחיו"ד סי' קי"ז. התיר בשמן הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצנים והם יי"נ. וביאר טעם ההיתר בזה"ל. דכח יין שבחרצנים נתהפך ונעשה ממנו שמן יש להתיר ודברי מג"א סי' רי"ו צ"ע. יפה פסק בחק יעקב סי' תס״ז. כל דבר שנשתנה לדבר היתר הותר. כגון בשר לדבש. והכא היין לשמן כו'. אבל דברי ח"י נכונים ואמיתיים עכ"ל. אין זה ענין כלל לפסק הרמ"א ז"ל. וכאשר יבואר בס"ד.
דהנה המג"א ז"ל. בסי' רט"ז סק"ג. על המוסק שנעשה מדם שמתקבץ בגרון חיה. כ' וז"ל. שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש כו' כמו דבש דיינינן ליה ומותר. ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי ומותר כו'. ולע"ד צ"ע דאמרי' בבכורות ו'. דחלב חידוש. כיון דדם נעכר ונעשה חלב. הו"ל לאסרו. א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלי' כו' עכ"ל. אם דלהלכה קיי"ל כר"י ר"י ור"ש בנדה ט'. דאיבריה מתפרקין כו'. ולא דדם נעכר ונעשה חלב. כבטוש"ע יו"ד סי' קפ"ט. מדחזי' דגם בסי' תצ"ד סק"ו כ' המג"א ג"כ טעם זה דדם נעכר ונעשה חלב. והפמ"ג שם העיר בזה. היה נראה לכאורה לאמור בדעת המג"א ז"ל. כי הסוגיא דנדה יפרש. במה דקאמר הש"ס מהו דתימא ר' יוסי תרתי אית ליה. קמ"ל. פי' דס"ל דעיקר סילוק הדמים תלוי באבריה מתפרקין. אמנם זה גם המה מודים. דמקצת דמים נתהפך לחלב. אך דס"ל דזה אין בכחו לגרום סילוק הדמים. אבל דם נעכר ונעשה חלב. הוא מוסכם וכמבואר מזוה"ק. בכמה דוכתי. ודוחק לומר דכ"ז שלא אליביה דר"ש. מרא דזוה"ק ובזה מקום ליישב קושית התוס' ותוספי הרא"ש ז"ל שם, דלמה לא קמשני הש"ס. גם בדר"מ דקאמר לפיכך. יען דהוי אמינא דתרתי אית ליה יעו"ש כי כיון דס"ל דדם נעכר כו' למה נימא גם בס"ד דס"ל עוד דאבריה מתפרקין. אך בדר"י ר"י. ור"ש הוי ס"ד דס"ל דסילוק הדמים תלוי. גם בדם נעכר כו' יען שהוא מוסכם מסוגיין דעלמא. לזאת איצטרך לאשמעוי' בלפיכך דרק אבריה מתפרקין כו' מסבב סילוק הדמים אולם מסוגיא דבכורות שם. דקאמרה הניחא למ"ד דם נעכר נעשה חלב, אלא למ"ד איבריה מתפרקין כו'. הלא מבואר דלמ"ד איבריה מתפרקין לא ס"ל כלל דדם נעכר נעשה חלב. ואולי י"ל דלמ"ד אבריה מתפרקין. אם כי לדידיה גם זה היא אמת במציאות. כי דם נעכר ונעשה חלב אולם הוא אך מעט ולזאת אין בכח זה לסלק הדמים – עד דבטל בששים בחלב ואם כי ידוע שיטת המרדכי. דבדבר שבתחילת ביאתו לעולם מעורב ל"מ ביטול הלא העלה הנו"ב בחיו"ד מהד"ת סי' נ"ד דבששים שאין הטעם נרגש ל"ש חילוק המרדכי יעו"ש וביו"ד סי' י"ד ובדרכי תשובה שם ס"ק נ"ד ציין לכמה ספרים ושו"ת המדברים בזה. והדברים ארוכים ועתיקים ואכ״מ. ולפ"ז אין כאן סתירה לזה גם מסוגיא דבכורות. אולם אין בזה ישוב אך לדברי המג"א שבסי' תצ"ד. אבל לא שבסי' רט"ז וכמובן. ויעיון במ"מ פ"ב מהמ"א ה' ג' ובלח"מ שם ויעוין בשיירי טהרה. להגאון מהרש"ק ז"ל בסי' קפ"ט קצ"א. דלזאת נקראת מינקת ולא יולדת. אם דתלוי באיבריה מתפרקין. כי בעי' גם התחלת הנקה לגרום פירוק איבריה שתהיה מסולקת דמים יע"ש ובהגהות ר"ד לוריא ז"ל בנדה שם שכתב כן. וצ"ע כי מתוס' ותוספי הרא"ש ז"ל שם. שכ' דאין סברא שלא תהא מסולקת דמים ע"י שני דברים להחמיר לא משמע הכי יעו"ש. אם דיש לדחוק ולחלק. אולם סתימת הפוסקים מורה דלא בעי' שיהיה התחלת הנקה ויעוין פת"ש יו"ד סי' פ"א סק"י מש"כ בשם החב״י. ובדרכי תשובה שם ציין לכמה תשובות שאינם עמדי ואין להאריך בזה. כי הפמ"ג ומחה"ש שם הלא העמידו ראיית וקושית המג"א. גם למאי דקיי"ל איבריה מתפרקין כו' יעו"ש.
וליישב שיטת רבינו יונה ז"ל. מקושיית המג"א. י"ל דהנה ז"ל הסוגיא דבכורות שם. וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי. אילימא מדאסר רחמנא בב"ח. הא לחודיה שרי. ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה בב"ח בהנאה נמי אסור. ולר"ש דשרי בהנאה משכחת ליה למלקי על בשוליה כו'. וידוע קושית העולם לשיטת רש"י ורמב"ם ועוד מראשונים ז"ל. דטכ"ע בשאר איסורים. היא רק מדרבנן. ולשיטתם מא ראייה מבב"ח. הלא י"ל דאיצטרך לאסור בב"ח גם טעמא משא"כ בשאר איסורים. ונלע"ד די"ל בהקדם עוד קושיא שהקשיתי מהא דאמרי' בכתובות ס' ע"א. יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא כו'. ת"ל את הגמל כי מעלה גרה הוא. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. יכול מוציא את החלב שאיני שו"ב. ולא אוציא את הדם שהוא שו"ב ת"ל הוא. הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ע"כ. ופירש"י ז"ל ל"א זה זה טמא כו'. דכתיב אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא – יעיון מ"מ פ"ב מהמ"א – מבואר לפירושא דא דאיכא תרי מיעוטי. מיעוטא דזה ומיעוטא דהוא להוציא חלב ודם של מהלכי שתים כי מחדא הוי אמינא דווקא למעוטי חלב מהלכי שתים שאיני שו"ב. היינו שמותר בטהורה. ומאי קשאיל תלמודא. וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי. הלא מהכא מוכח דשרי. ולא מיבעיא לשיטת רוב המפרשים שהבינו בקושית התוס' בקידושין ל"ד ע"ב ד"ה סד"א. דעל דבר דמוכח מהוכחה. לא איצטרך עוד קרא לזה. יע"ש. בוודאי דיש מקום לקושיא זו. אך גם לשיטת הפ"י ז"ל שם שאין מקום להקשות כלל קושיא כזו דל"ל קרא כיון דמוכח מהוכחה. יע"ש שהאריך להעמיד כלל זה. ויש להביא עוד סמוכין לשיטתו. מהא דאמרי' בשבת קל"א ע"ב מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת. דברי ר"א מנא ליה לר"א הא. אי מעומר כו'. אלא גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות כו' ולכתוב רחמנא מצה וניתי הנך. פי' לולב עומר ושתי הלחם – וליגמר מיניה משום דאיכא למפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים. ע"כ. הרי יש הוכחה. מדאיצטרך קראי גבי הני. דמכשיריהן דוחין את השבת. דנשים חייבות במצה. ומכל זאת מבואר בפסחים מ"נ. דאיצטרך לימוד לר"א לחייב נשים במצה (ולהמעיין בסוגיא שם. יראה כי גם להגורסין. א"ר אלעזר נשים חייבות כו'. מוכח כי לר"א דמתני' שם. ג"כ נאמר ומוכרח לילפותא דא) הרי אם דמוכח מהוכחה. מ"מ בעי' לזה קרא וכמש"כ הפ"י ז"ל. גם לשיטתו יש מקום לקושיא זו. כי הוא לא אמר רק. אם דמוכח מהוכחה מ"מ אמרי' דטרח וכתב הקרא. אולם הג"מ להקשות מנלן דשרי. ולהביא ראיות להתיר גם מדברי קבלה. במקום שיש הוכחה. לזה מן התורה. מדאצטרך תרי מיעוטי. דזה. והוא. בוודאי דצריך ישוב. ונלע"ד די"ל דשאלת הגמ' קאי לרבנן דר"ש דהתם. דס"ל כי טמא הנולד מן הטהור טהור דדרשי'. גמל טמא הוא. הוא טמא ואין טמא הנולד מן טהור טמא וא"כ לא נשאר רק מיעוטא דזה ושפיר פריך הש"ס וחלב מנין דשרי (והא דקאמרה הגמ' ולר"ש דשרי בהנאה. הפירוש הוא גם אם נימי דרבנן ס"ל בהא כר"ש שמותר בהנאה) והנה רבנן דר"ש. אין לומר שהם ר' יהודה סתם בר פלוגתיה דר"ש כברש"י ז"ל עירובין ל״ו ע"ב ותמורה ל"ג ע"א – דא"כ איך קאמר הש"ס הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב. דמאי ניחותא דאיכא מ"ד דסובר כן כיון דר"י ור"ש. שניהם ס"ל איבריה מתפרקין ונעשה דם כמבואר בנדה שם. ועכצ"ל דרבנן הם ר"מ שהם סתם משנה. דטמא הנולד מן הטהור טהור. ור"מ ס"ל דם נעכר ונעשה חלב. ולפ"ז מיושב קושית העולם כי התוס' שם בפסחים ד"ה ורבנן, כ' דלר"מ דס"ל בע"ז ס"ז דנטל"פ אסור. שפיר יליף טכ"ע בכל האיסורי' מגיעולי מדין יעו"ש. וכיון דהסוגיא אזיל אליבא רבנן דר"ש. שהם ר"מ. שפיר יליף הש"ס דחלב שרי מבב"ח. כי דווקא לדידן דקיי"ל נטל"פ מותר פ' רש"י ורמב"ם ז"ל. דטכ"ע בשאר איסורים דרבנן משא"כ ר"מ לשיטתו דס"ל דנטל"פ אסור. גם הם מודים דס"ל טכ"ע בכל האיסורים. מה"ת וכמש"כ התוס' – ואי קשיא לך דאיך אפשר לומר דסוגית הש"ס קאי לר"מ. דס"ל דם נעכר ונעשה חלב. א"כ מאי ראיה מבב"ח. דלעולם אימא לך דאסור משום דם אך בבשלו דקיי"ל דם שבשלו דרבנן ומה"ת שרי. לזאת איצטרך לאסרו משום בב"ח. הלא רש"י ורמב"ם ז"ל לשיטתם דס"ל דם שבשלו מה"ת ושפיר י"ל דשקלא וטריא דש"ס קאי אליביה דר"מ אמנם התוס' לשיטתם. דס"ל דם שבשלו דרבנן. ועכצ"ל דלא קאי הסוגיא רק אליבא דר"מ. וכמש"כ בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ל"ו. אלא דקאי גם לר"ש – ולישוב קושיתי נאמר דהם מפרשים. כפי' הראשון של רש"י ז"ל בכתובות שם והדק"ל אמאי לא קאמר הש"ס. דאיצטרך לאסור בב"ח גם טעם. הלא הם לשיטתם דס״ל טכ"ע מה"ת בכל האיסורים. ומיושב שיטת כל אחד בשיטתו וכאמור. וא"ש.
והנה י"ל כי אם אזלי בתר מעיקרא או אזלי בתר השתא. תלוי בזה אם נטל"פ אסור או שרי. דלר"מ דס"ל בע"ז ס"ט דנטל"פ אסור אזלי' בתר מעיקרא ונאמר כי רבנו יונה קאים בשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל והסוגיא דבכורות אזדי אך אליביה דר"מ:
ושפיר קאמר הגמ'. הניחא למ"ד נעכר ונעשה חלב שהוא ר"מ, כי לשיטתו אזלי' בתר מעיקרא. ומ"מ שרי החלב והוא חידושא. ופסק הר"י ז"ל הוא למאי דקיי"ל נטל"פ שרי. ואזלי' בתר השתא ולזאת התיר גם המוסק באכילה ומיושב קושית המג"א ז"ל אולם זה אך בדרך הפלפול. וליישב שיטת הר"י ז"ל. אבל אין לישוב זה מקום לדידן. דקיי"ל דם שבשלו דרבנן ועכצ"ל דהסוגיא לא אזדי אך אליביה דר"מ וכנ"ל. ובישוב קושית המג"א כבר העיד החת"ס שם.
דנכונים ואמיתיים המה דברי הח"י הנאמרים בזה בסי' תס"ז ס"ק י"א ולזאת התיר השמן יעו"ש.
אמנם ההבדל בין שמן הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצנים של יי"נ ליי"ש הנעשה מיי"נ. הלא מבואר הוא. בראשית. בשו"ת אמרי יושר מהד"ת סי' ק"מ. שכ' בזה וז"ל. ובס' שת"ש ליו"ד סי' קכ"ג סק"י הביא דברי הח"ס הנ"ל וכ' דצ"ע מהג"ה סעי' כ"ד שם דיי"ש שעושין מיי"נ מהזיעה אסיר כמו היי"נ. אף דנשתנה לדבר אחר ואין בו טעם יין. והנה מקור דברי הרמ"א שם. מריב"ש סי' ת"ה. ובריב"ש שם מתחילה דאף שנשתנה לגמרי אוסר. וז"ל. דאם בחטים של שכר הבאת סתם יינם. אסור האפר אחר שרפה. כ"ש בסתם יינם עצמם שאסור בהנאה. אף לאחר שנשתנה לצורה אחרת. במראיתו וטעמו יעו"ש. ובוודאי לפי הנ"ל. דסתם יינם אסיר בהנאה ל"ש כלל לומר דנשתנה לדבר המותר. דכל דין נשתנה לדבר המותר הוא רק באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה ל"ש שינוי דעדיין הוי הנאה כמש"כ רש"י כע"ז ד' מ"ו איבעיא אם יש שינוי בנעבד. וא"כ לדידן דסתם יינם מותר בהנאה י"ל דנשתנה לגמרי שרי כהחת"ס הנ"ל. אבל הרי הרמ"א סתם דאסור ושום אחד מהמחברים לא העיר דלדידן דסתם יינם שרי בהנאה יש להתיר היי"ש הנעשה מזיעת סתם יינם. אמנם הדבר נכון. דגם בתשות הריב"ש באמצע התשובה כ' וז"ל אבל אלו המים שעיקר היא היין. וגם טעם היין וריחו נשאר בו קצת. ולזה אסורין אפי' בהנאה יעו"ש. הרי מבואר מדברי הריב"ש דהיי"ש יש בו קצת טעם וריח מיין. וע"כ שפיר סתם רמ"א לאסור אף לדידן. דמתירין סתם יינם בהנאה. כיון דלא נשתנה לגמרי. אבל בעובדא דתת"ס דנשתנה לגמרי לשמן. שפיר י"ל דשרי בסתם יינם. לדידן עכ"ל לענינינו. אשר המה באמת אמרי יושר ודברים ברורים.
שנית הגאון מהרש"ק ז"ל עבודה לע"ז שם כ"ט. ד"ה גמ' כיון דאחמיץ פקע ליה איסורא כו'. כ' דאך בענין אחר וגוף חדש. אז הוי נשתנה לדבר המותר יע"ש וסברתו בקצרה. ביאר בארוכה, בשו"ת אבן יקרה מה"ד תליתאה סי' ק"מ. לדחות הסברא שהביא השואל דיי"נ שנשתנה ליי"ש הוא בקו המשוה עם השמן שדן החת"ס. וז"ל, יפה כ' כ"ת שאין בזה כדי סמיכה. שבוודאי לא נאמרו דברי הרר"י דאזלי' בתר השתא. רק בשנשתנה האיסור למין אחר טבעי. כבשר שנתהפך לדבש. שהדבש הוא בספרו עבודת מין אחר ממש בטבע היצירה והוא עם בשר שני מינים שונים זה מזה בתולדה. וע"כ שפיר עלינו לומר שבשר נבלה אסרה תורה ולא דבש. וכן יין שנהפך לשמן דמיירי ביה החת"ס דשמן היא מין בפ"ע. ויין בפ"ע אבל במין אחד רק שע"י מלאכה או מעצמו פשט צורתו שהיתה לו בעת תולדתו ולבש צורה אחרת אבל לא נשתנה למין אחר טבעי בוודאי לא יעלה על הדעת להתירו ע"י שינוי זה. וא"כ יין שעשו ממנו יי"ש הא לא נשתנה היין למין אחר. שהרי היי"ש אינו מין בתולדה רק בא ממינים אחרים טבעיים. שנותנים להם צורה אחרת ע"י המלאכה. הנעשה בהם ביד אדם. בוודאי אין להתיר ע"י שינוי כזה. אף שיש כמוהו דבר המותר עכ"ל. והביא לזה שני ראיות ברורות. אשר סברת חכמת ״שלמה״ הנאמרת בקצרה משובצת באבן יקרה. באמרי נועם בארוכה הם דברים ברורים ויקרים.
ועוד בה שלישיה. אשר אני מוסיף בזה. כי הלא בעי' שינוי טעם ושינוי השם. ולזאת הצמח צדק בסי' ע"ד אוסר ווירמיט יין והכי קיי"ל וכמש"כ החכ"א ועוד אחרונים – והאריך להעמיד פסק זה בסברות ברורות וראיות חזקות ובתוך הדברים כ'. וז"ל. לכך נראה ביין ווערמיט שלנו. אע"ג דנשתנה טעמו לא מהני כיון דלא נשתנה שמו. אע"פ שאין קורין אותו יין סתם אלא יין ווערמיט הא לא מיקרא שם מיוחד בפני עצמו כו' אבל מה שקורין אותו ווערמיט וויין. אין זה אלא שם לוויי. ולא מיקרי שינוי השם. עכ"ל לענינינו יעו"ש באריכות. ואלו הדברים גם ביי"ש נאמרים. כיון דשם יין עליו. בשם הקודש שהיא עיקר השם. – ויש להעמיס זה גם בלשון רבינו הרמ"א ז"ל במש"ש. ופירוש דבריו יין שרף שעושין מיין נסך. כלומר כיון שבשם הקודש. שמו הראשון של יין עליו – אך שנקרא עוד בשם לוי של שרף אין כאן שינוי השם. משא"כ בדינא של הרר"י ז"ל. דממוסק נעשה דבש. דיש כאן שינוי מעשה ושינוי השם. וכן בשמן שנעשה מחרצנים. שהתיר החת"ס איכא שינוי מעשה ושינוי השם שנקרא שמן משא"כ הכא ביין שרף דעדיין שם יין עליו. ולדברי הצ"צ אשר הוקבע כן להנכה גם זה טעם ברור.
אשר חוט המשולש לעולם לא ינתק. כי ביין שרף שנעשה מיין נסך ובשו"ת מהרש"ם ז"ל מהדורא תליתאה סי' רל"ד ד"ה ויען מבואר ג"כ הכא דגם בדבר הנעשה מסתם יינם בזה"ז שהוא מדרבנן בעי' לאלו התנאים שיהיה משתנה לגמרי בתוארו טעמו רחו ומהותו יעו"ש. – גם בסתם יינם ובזה"ז. כיון דיש בו קצת טעם וריח מיין וכמש"כ הריב"ש ז"ל. ונתבאר באמרי יושר וגם לא נשתנה למין אחר שהיא סברת המהרש"ק ז"ל ונתבאר בארוכה באבן יקרה. ועוד שאין כאן שינוי השם. כי עוד שם יין עליו. וכאשר ביארתי. ע"י שלש אלה דקדק המחבר ז"ל לאמור. כיין עצמו. והרמ"א ז"ל כאיסור עצמו. אשר במלת עצמו נרמז עיקר טעם האיסור יען כי אין כאן שינוי לדבר חדש. וגוף חדש. ומין בפני עצמו. אך הוא כעצמות האיסור של יין. מכל אלו טעמים האמתיים וברורים הנאמרים. ודבר אמת בפי גאון הגאונים וירא ה' באמת האמרי יושר. כי סתימת פסק הרמ"א ז״ל וכל מפרשי הש"ע והמחברים הוא כמבואר להדיא כי גם בסתם יינם ולדידן דאינו אסור אלא בשתיה נאמרה הלכה זו וכדאמרן.
ידעתי גם ידעתי כי האריכות בזה כמעט למותר יחשב כי כל זה פשוט ואמת. וכללא כייל הד"ח ז"ל בחאה"ע ח"ב סי' כ"ב, דבדבר פשוט לאיסור אין לפלפל הרבה. אך יען כי במחילה מכ"ת של האבן יקרה. אשר כ' בזה דברים שאינם ראוים אליו כלל. וחלילה עי"ז תצא הוראה בשגגה. להתיר איסור המבואר בש"ע. ונתפשט בכל ישראל. ולמען להסיר את המכשלה הזאת מישראל. הארכתי גם בדברים פשוטים. ואני מוכרח עוד להאריך. ובראשית להעתיק את כל לשונו מש"כ שם בזה"ל – אך מ"ש כ"ת בשם החכם הנ"ל דהריב"ש בתשו' לא אסר יי"ש הנעשה מסתם יינם. אלא לשיטתו דסת"י אסר בהנאה אבל לדידן דנהגינן היתר הנאה בסת"י היי"ש העשוי ממנו מותר וכבודו חלוק עליו בזה. ודחה דבריו בשתי ידים. אם אמנם כנים דברי כ"ת שאחרי שכ' הריב"ש בסי' רנ"ה. בטעם איסור היי"ש הנעשה מסתי"י. שהוא משום דזיעת משקין כמשקין. כמבואר במשנה דמכשירין. אין לחלק בין זיעת משקין דאסורין בהנאה. או רק בשתיה. ובשניהם דין הזיעה כדין המשקין. בכ"ז נ"ל כדעת החכם שהביא. אף אם לא מטעמו. ואיירי דדלא לן חספא. אשכחנא מרגניתא תותיה. בהבנת דברי הריב"ש ז"ל.
דהא לכאורה יש להקשות. אהא דמקשי בש"ס ע"ז (ד' כ"ט ע"ב) אמתני' דחומץ של נכרי אסור בהנאה. פשיטא משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה. ומתרץ ר"א. הא אתא לאשמעי'. דחומץ שלנו ביד נכרים. א"צ חותם בתוך חותם אי משום אינסיכי לא מנסכא כו' עיי"ש. וקשה ל"ל להש"ס לדחוקי כ"כ. לפי מה דאמרי' בש"ס יבמות ד' מ"ט. אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה. שאין הוולד ממזר כו'. סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין. ופירש"י ז"ל. שם וז"ל דהא תפסי בה קידושין לאשה. דחף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושין הראשונים עכ"ל. הרי לפנינו. שאם התפיסו איסור על איזה דבר. שלא היה בו האיסור ההוא בתולדה. אם אירע בו מקרה. שאם היה רוצה להתפיס עליו אותו האיסור בפעם ההוא לא היה יכול אז נפקע גם האיסור שהותפס בו מקודם. והא כ' התוס' והפוסקים שם. דאע"ג דגזרת סת"י הוא משו זה לא היו אוסרין אותו בהנאה. מידי דהוי אפתן ושמנן. אלא עבדי ליה רבנן כיין נסך גמור. שנתנסך לע"ז שאסור מה"ת משום דדמי ליה וכ"כ התוס' שם נ"ז ע"ב – וא"כ מאי מקשה הגמ' אמתני' דחומץ של נכרים אסיר ואיסורו איסור הנאה פשיטא הא כיון דחומץ לאי בר ניסוך הוא. ואם היה רוצה הנכרי לנסכו אז לא היה יכול. א"כ הא אף אם באמת ניסך את היין שנעשה ממנו החומץ הזה בעודו היה יין. הא עכשיו כשנעשה חומץ פקע איסור יי"נ ממנו. שהתפיס בו בהיותו יין כסברת רש"י ז"ל הנ"ל. וא"כ הא מצד הסברא. היה לחומץ של נכרים להיות מותר בהנאה דהא מה בכך דעבדו רבנן לסתם יינם כיי"ל גמור. הא אפילו אם היה יי"נ גמור בהיותו יין. פקע איסורו כננעשה חומץ. דהא אם היה רוצה לעשות יי"ל בעת ההוא לא היה יכול א"כ מאי מקשה פשיטא. ודוק היטב כי היא קושיא נפלאה – ולדרכו בזה הולך הלאה להקשות תור קושיא זו גם על יין מבושל יע"ש – אולם אחר העיון אין כאן קושיא דהא מבואר בר"ן ז"ל במשנה בנדרים (נ"ז ע"א) דגידולי איסורי הנאה אסורין. אף בדבר שזרעו כלה. משום דאע"ג דליכא מידי ממאי דאסור בגידולין. מ"מ לא גרעו מחליפין דאסירי משום דמחמת איסור הנאה קאתי וא"כ בחומץ יין. נהי דכשנעשה חומץ נפקע ממנו איסור יי"ל מהטעם הנ"ל מ"מ החומץ אסור בהנאה שהרי בהיותו יין היה אסור בהנאה וא"כ הא החומץ הזה מכח איסור הנאה קאתי. ואע"ג דעכשיו נתהפך היין לחומץ דלית ביה משום יי"ל. מ"מ הא לא גרע מגידולי איסור הנאה בדבר שזרעו כלה. דאע"ג דליכא מידי ממאי דאסור בגידולין אסורין משום דמכח איסור הנאה קאתי וא"כ גם החומץ הזה אף שאין בו עוד מהאיסור יי"ל שהרי היין נסך כלה ונעשה חומץ שאין בו איסור מ"מ אסור. וא"כ הא שפיר מקשה הש"ס פשיטא. ודו"ק היטב כי היא עצה יקרה. ועל יסוד קושיתו ותירוצו שהמציא מעצמו. סובב והולך כל בנינו שם לאמור. דכיון דכל האיסור הוא רק מכח דהוי כגידולי איסור הנאה. משא"כ ביינות בזה"ז לשיטת הפוסקים דקיי"ל כוותייהו. דאינו אסור אלא בשתיה. ואיסורי אכילה הלא גידוליהם מותרים וכמש"כ התוס' בעז מ"ט ע"א ד"ה שאם נטע. שנב אין לאסור היי"ש העשוי מסת"י אחר שנתבשל ועל ציר זה האריך בפלפול. והוכרחתי להעתיק כל לשונו בזה. למען כל עין רואה הלא יראה. ולבבו יבין כי במחילה מכת"ה. אין ממש בכל דבריו הבנוים על איסור שהוציא מפירש"י ז"ל. שאם א"א להתפיס איסור עתה. אז פקע גם האיסור מקודם. אשר באמת אין התחלה כלל לזה. ומעולם לא עלה כן על דעת רש"י ז"ל. ודברי רש"י ז"ל הלא מתפרשין היטב כפשוטן ואמת.
דהנה ז"ל הסוגיא שם ביבמות מ"ט ע"ב אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה, שאין הוולד ממזר, נדה דהא תפסי בה קידושין שנאמר, ותהי נדתה עליו, אפי' בשעת נדתה תפסי בה קידושין, סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין, תנ"ה הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הוולד ממזר, ואביי שומרת יבם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל, ופירש"י ז"ל, דהא תפסי בה קידושין לאשה דאף לאחר שזינתה, לא פקעה מינה קידושיה הראשונים, עכ"ל, והדיוק מבואר במלת לאשה, דנראה לכאורה כמיותר, כי תפסי בה קידושין הנאמר, הלא פשיטא דמלת בה על אשה קאי, והרש"ש ז"ל, שם הגיה לאשה ביוד, אילם קשה לאמור כי טעות נפל בכל דפוסי השסין, עוד יש מהדיוק בציון ד"ה נדה, דכתיב ותהי נדתה עליו, תהי לשון הויה דקידושין עליה, שבא מאוחר, כי מקומו קדום להד"ה דהא תפסי בה קידושין, כסדר הנשנות בג"מ, ונלע"ד די"ל דרש"י ז"ל כוון בזה כוונה מיוחדת, דהנה התוס' שם בד"ה סוטה נמי כו', כ' פי' בקונ"ט דאף לאחר שזינתה, לא פקאי מינה קידושיה הראשונים וק' לר"י דנדה נמי לא פקעי קידושיה, ואפ"ה איצטרך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין, ואר"י דגרס וכן ברוב ספרים, סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגרשה ומחזירה, והויה דכתיב בה, היינו קרא להיות לו לאשה, דמוקמ"י בפ"ק י"א ע"ב. לרבות סוטה כו' יעו"ש, ובתוס' קידושין ס"ח ע"א ד"ה הכל מודים, שהובא ג"כ פי' הר"י, והרא"ש מדריוש מקיים פי' הקונ"ט יעו"ש, אשר מתבאר כי לפי' ר"י ז"ל, תפסי בה קידושין קאי על סוטה שגרשה ומחזירה, אשר שם, סוטה עליה, ולפירש"י ז"ל כאן ובקידושין שם, שפי' שאין הוולד ממזר שהרי עדיין הקידושין עומדין בה תפסי בה קידושין, קאי על קידושי הראשונים שלא פקעי, אשר אז אך שם אשה עליה, והוא הנרמז בלשון הזהב של רש"י ז"ל, בהוספת מלת לאשה, לשלול הפי' דתפסי בה קידושין קאי על סוטה, אשר ע"י שזינתה, נתוסף לה שם סוטה, אך הפי' דתפסי בה קידושין, הוא לאשה בקידושיה הראשונים, אשר אז אך בשם אשה כשרה נקראת – ולקושית הר"י ז"ל, דנדה נמי לא פקעי קידושיה. ואפ"ה איצטרך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין, לכאורה י"ל דמקודם קאמרה הסוגיא דבנדה יש קרא על זה, ובסוטה מסברא וכפירש"י ז"ל, ולאחר שיש הסברא א"צ קרא גם בנדה, אך מלתא דאתיא בסברא טרח וכ' לה קרא, וכדמצינו כה"ג בכמה דוכתי בש"ס, אמנם באמת רש"י ז"ל, יישב קושית הר"י ז"ל בדרך אחר ומורווח, וכמש"כ המרש"א ז"ל בקידושין שם וז"ל, ובתו"ס ביבמות הקשו, דא"כ בנדה ל"ל קרא, שהרי בה נמי עדיין קידושין תופסין וכבר הרגיש רש"י ז"ל בשמעתין, במה שפי' אפי' נדה נמי, אם קידש פנויה בימי נדותה כו' ודו"ק עכ"ל, אשר לישוב זה, גם לאחר שנאמרה הסברא דבסוטה, יען דלא פקעי קידושין הראשונים, לזאת אין הוולד ממזר, מ"מ יש מקום בנדה דבעי לקרא בקידש לפנויה בימי נדתה, וכמש"כ המהרש"א ז"ל, ומדיוק היטב לשון וסדר פי' אא"ז רש"י ז"ל המזוקק כאור שבעתיים.
ויש לעשות סמוכין לפירש"י ז"ל, מסוגיא דקידושין שם דאמרי' אלא אר"י ואיתימא ר"ה בריה דר"י, א"ק כל אשר יעשה מכל כו'. הוקשו כל העריות כולם לאחות אשה, מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין, אף כל העריות כולם לא תפסו בה קידושון, א"ה אפילו נדה נמי, אלמה אמר אביי, הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה, שאין הוולד ממזר, אמר חזקיה ותהי נדתה עליו. אפי' בשעת נדתה תהא בה הויה. מכדי איכא לאקושה לנדה, ואיכא לאקושה לאחות אשה, כו' לחומרא מקש"י, מה שיש לדייק בסוגיא, דלמה מקשה הש"ס ממימרא דאביי ולא מקשי מהברייתא, דקתני בהדיא, הכל מודים הבא על הנדה וסוטה ושומרת יבם שאין הולד ממזר, כבר עמדו בזה הפי' והמקנה שם בחי' והאריכו בפלפולים נעימים, בישוב זאת הקושיא יעו"ש, ולדעתי העניה י"ל בפשיטות, כי בברייתא נשנית גם שומרת יבם, אם כי בפלוגתא דרב ושמואל היא, הלא הברייתא קדומה להם, והכל מודים נאמר אך על תנאים שמעון התימני ור"ע, וכמו שלא נאמרה הברייתא אליביה דשמואל, כן נאמר שלא נאמרה, אליביה דר"י ור"ה בריה דר"י, ואין להקשות מהברייתא אמנם אביי דהשמיט שומרת יבם, כי גם בפלוגתא דאמוראי לא קמיירא, והכל מודים סובב והולך כפשוטו, על כל העולם, אשר בכלל המה תנאים ואמוראים דמודים לזה, שפיר קמקשה הסוגיא אלמה אמר אביי הכל מודים כו'. הלא דר"י ור"ה בריה דר"י להיקשם, אינם בכלל דהכל מודים – ויש עוד מהדיוק, דבסוגיא שם, לא הובא הטעם אשר בסוטה דאין הולד ממזר, כבסוגיא דיבמות, אם כי בפשיטות הוא, יען דיבמות שם עיקר ההלכה, לזאת בא בארוכה. אולם לפירש"י ז"ל וגירסתו א"ש טפי יען דקרא איכא אך לנדה, ובסוטה אך מכח הסברא, שהרי עדיין הקידושין עומדים בה אשר הקושיא דבסוגיא דקידושין שם דאקשה לנדה. אין מקום להקשות דאקשה לסוטה, כיון שגם בסוטה אין קרא מיוחד לזה, לזאת הטעם דבסוטה לא בא שמה, ולפ"ז יהיה מסוגיא דקידושין סעד לגירסת ופי' רש"י ז"ל וכדאמרן.
והנה כוונת פירש"י ז"ל, הלא הוא כפשוטו, דכיון דלא פקעי קידושין הראשונים, ולאשתו נחשבת לו, איך יחול על הוולד שם ממזר, אשר אמר ר' אבהו בירושלמי קידושין פ' האומר וכ"ה ברע"מ צ"ו ל"ג ע"ב מהו ממזר מום זר, הובא גם בפי' הרמב"ן ז"ל פ' תצא יעו"ש בפ"מ וק"ע אולם פי' הפשוט הוא כי מומו הוא יען שהוא זר, אשר אין מקום לזה במקום ויתפסי הקידושין, והבן הוא מאשתו אשר אינה זרה לו – ובתו"ס קידושין שם, לכך אימר הר"ש מדריו"ש ז"ל דיש ליישב פי' הקול"ט, דכיון דכ"ז דלא גרשה לא יהא הולד ממזר כדפי', אין לומר דמשום שגרשה כו'. וכיון דסברא הוי לומר, דלאחר גירושין נמי אין הולד ממזר, הכי נמי איכא למימר, דתפסי בה קידושין, דהא בהא תליא מלתא, ע"כ. ולהמעיין הלא יראה כמבואר. כי רש"י ז"ל נאיד מפי' הר"י ז"ל, אך ע"י גירסא אחרת שהיה לו, וע"י הקושיות שהקשו בתוס' שם ובתי' ביבמות ועוד בראשונים ז"ל על פי' הר"י ז"ל. וכוונת פירש"י ז"ל הלא הוא מפורשת בדבריו, דכיון דלא פקעי קידושין הראשונים וכיון דבנדה, לישנא דג"מ מוכרח להאמר, תפסי בה קידושין, כלומר אפ"י בשעת נדתה וכפי' רש"י ז"ל בקידושין שם, לזאת בה בסוטה נאמר בזה הלשון כדרך הסוגיות בכמ"ד, לאמור בלשון אגב והוא אשתו היינו טעמא דאין הוולד ממזר, וזה פשוט וברור בכוונת פירש"י ז"ל, והאבן יקרה לקח לו בזה דרך לעצמו, כלומר אך לעצמו להמציא המצאה חדשה כי לא עלה כלל כזה על דעת רש"י ז"ל, לאמור שאם א"א להתפיס איסור עתה, אז פקע גם האיסור מקודם, ולהקשות מכח זה על סוגיות ערוכות והלכות קבועות, מחומץ ויין מבושל של יין נסך, אשר כל דבריו בזה ישא רוח, ואין בזה אך קשר של נימא בנימא, וחבל בחבל בפלפול של הבל במכת"ה, ואיך אפשר כלל לאמור ולהשוות, לגידולי איסורי הנאה או אכילה בדבר שזרעו כלה, דליכא מידי ממאי דאסור, יי"ש שנעשה מיי"נ, אשר הוא כעצמות האיסור, כי לא נשתנה למין אחר, ועוד בו קצת טעם וריח מיין, ועוד שם יין מרחף עליו, וכנ"ל. וסיומו על כל פלפולו כי הם דברים נפלאים, הוא אמת אך בכוונה אחרת כי הפלא ופלא הוא, איך יצא מגדול התורה, כבעל אבן יקרה, דברים כאלו ?? אשר אחשוב בזה, כמו שאחז"ל במורה הלכה בפני רבו. דלא מסתייע מלתא להורות כהלכה יעוין כו"פ סי' ח"י ד"ה ויכול למחול – כן יהיה מי שיהיה בשעה שבא לפקפק בפסק המבואר ויצא מפי רבותינו בעלי הש"ע והבאים אחריהם. לא מסתייע מלתא לאמור דברים אמיתיים וישרים. פוק חזי דברי התומים. בכללי תקפו כהן ס"ק קכ"ד לענין טענות קים לי שכ' בזה"ל. ובפרט דין שנזכר בש"ע והמחבר והרמ"א ז"ל השמיטו דעת החולק. קבלה בידי. וכן ראיתי מדיינים מומחים. וכן דן אני ובא מבלי לטעון קים לי כדעה החולק. כיון שהב"י ורמ"א ז"ל. שמו זכרנו אחר הדלת. אין לחוש לו וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האמור במטבע הקצר ש״ע והגהות רמ"א ז"ל. ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכל על ידם כו'. רק רוח ה' נוססה בקרבם. להיות לשונם מכוון להלכה בלא כוונת הכותב וחפץ ה' בידם הצליח. ולכן ח"ו לומר קים לי נגד הכרעת המחבר והרמ"א ז"ל כו' עכ"ל של הגאון רשכבה"ג בדורו. הבנוים על יסוד האמונה והתבונה – יעוין פמ"ג יו"ד סי' מ"ח בש"ד ס"ק כ"ה – אם כי חזקת ממון עדיפא מכל החזקות אשר גם ע"י ס"ס אין מוציאין. וכאשר ביארתי באריכות בש"ד. בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס. בחי' לעירוכין ז' יעו"ש. מכל זאת קבע התומים להלכה ולמעשה. גם להוציא ממון. על יסוד האמונה. כי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכל על ידם וידוע שיטת כמה גדולי אחרונים כי דיעה שאינה נזכרת בש"ע, אין לעשות ממנה ספק פלוגתא, הובאו בדרכי תשובה יו"ד סי' נ"ז סק"ט על אחת כמה וכמה במה שהוא הלכה פסוקה בש"ע, כבנד"ד, פסק מפורש דזיעת משקין כמשקיי, כברמב"ם ז"ל פ"ז מהט"א ובתשו' הרא"ש ז"ל כלל כ"ו סי' כ"ו, והריב"ש ז"ל שם, שהוכיחו זאת זאת ממשניות דפ"ב ופ"ה דמכשירין דזיעה היוצא מן חום המשקה כמשקה דמי יעו"ש בד"מ קכ"ג סק"ז, ובר"י או"ח תמ"ב סק"ד, ופמ"ג או"ח תמ"ז במ"ז סק"ט. ובהנהגת שו"נ בפתיחה ח"ב אות ל"ז, ובביאור גנזי יוסף שם, ודברת שו"ת פ"י, ובקונ״ט אחרון לקידושין בחי' פ"י בפסק דחדש ועוד מה שהאריכו בזה גאוני קמאי ובתראי ומהם הובא בספר ארחות חיים, הלא ידועים המה והדברים עתיקים וארוכים, ופירות הנושרים מכל דבריהם, הוא דזיעת משקים כמשקין, וכדאיפסקא ביו"ד סי' צ"ב, והוא היסוד להלכה הברורה מפסק הש"ע דיי"ש הנעשה מיי"נ הוא כעצמות האיסור של יי"ל, אשר סתימת ההלכה הוא כנאמרת בשפה ברורה, דגם ביינות שלנו היא להלכה פסוקה, וכנ"ל. וכל המפקפק בזה בפלפולים, הכל ישא רוח ודבריו בטלין ומבוטלין, נגד פסק רבותינו, בעלי הש"ע שהוא תורת א' חיים, אשר לעד קיים, כאור שבעתיים.
ובזה נביא גם דברי המראה פנים על מאמר הירושלמי בפ"ד דסנהדרין, ה"ז. הכל כשרין לדון דיני ממונות, ר' יהודא אמר אפ"י ממזרין, ר"י אמר אין מדקדקין ביין נסך, שהראה בזה פנים מסבירות בזה"ל, כמה שיבושים ראיתי ושמעתי בפי' זה, והבל יפצה פיהם, וז"ל הסמ"ג בלאוין קמ"ח ה' יי"נ אהא דאמר רב אשי בע"ז ד' ס' ע"א זיקא בין מליאה בין חסירה שרי, דאין דרך יין נסך בכך, ומביא שם דברי ר"ת בתוספות וכן הלכה ולא כרב פפא דאסרי מכאן התיר רבינו יעקב על ברזא שהיתה רפויה בחבית. וכן סתימת מגופה שהיתה כפויה ע"פ החבית. ובא עכו"ם והדקה בפנים. וגם בפיטם גדול שלא היה השוליים מהודקין ובא יהודי ושם נעורת של פשטן. והיה תופס כנגד הנקב ומנע קצת היין מלצאת. ולא כל כך. ובא הנגר העכו"ם להעמידו בהידוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הפיתם. כ"ז התיר שאין זה דרך ניסוך בכך. ויראה לי דהא דגרסי' בירושל' ד"פ אד"מ אמר ר"י אין מדקדקין ביי"נ שעל כיוצא בענינים אלו אמר כן. עכ"ל הסמ״ג והובאו דבריו בהג"ה מי"י פי"ב מהמ"א. עכ"ל. אשר מפורש יוצא מפי רבותינו הראשונים ז"ל באיזהו ענינים ופרטים נאמרו דברי הירושלמי. ואך עליהם סובבים והולכים אלו דברים הנאמרים ויש מקום לרמוז עוד בזה. כי לכאורה שייכות הענינים דאמר ר"י הוא תמוה ועמד בזה היפה עינים בסנהדרין ל"ו ע"ב. וי"ל כי בעל המאמר מירושלמי הוא רב יהודא. וכדאמרי' בבבלי סנהדרין ל"ו הכל לאתויי מאי. אמר רב יהודה לאתויי ממזר. ובע"ז ס"ה. דרב יהודה שדר ליה קרבנא לאבידרנא ביום אידם. אמר ידענא ביה דלא פלח לעכו"ם הרי כי בזמנו נאמר עוד דלא מנסכי לעכו"ם. וכמש"כ בתוס' שם נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי וברא"ש ז"ל שם סי' ז' יעו"ש. ולזאת מגע עכו"ם ביין שלנו אינו אסור בהנאה אלא בשתיה. ומכל זאת סיים הרמ"א ז"ל כי טוב להחמיר. אך אין לדקדק בזה כ"כ. וכמבואר בסי' קכ"ג שם ובאחרונים. והוא הנרמז במה שהסמיך ר"י אלו שני הדברים. אשר כמו בממזר אין מדקדקין וכשר. א לם אך לדיני ממונות כן אין מדקדקין ביי"נ לענין איסור הנאה הנוגע אך לממון. כיון דלא שכיח שהאומות ינסכו לעכו"ם. אמנם חלילה לענין שתיה הנוגע לנפשות קדושת בית ישראל אשר בזה מדקדקין ומדקדקין. כי ישראל קדושים המה.
ומה נעמו דברי הברכי יוסף ז"ל. בסי' קכ"ב אות ב' שכ' וז"ל אולם הצער לסגור לב גם עינים ממ"ש גורי האר"י זצ"ל משם הרב מהרח"ו ז"ל וז"ל פעם אחת שתיתי עם מומר אחד ישמעאל שעשה תשובה ועדיין לא השלים תשובתו והראו במצחי ששתיתי יי"ל. ואמר לי מורי ז"ל. שצריך לעשות תיקון שותה יי"נ שהם ע"ג תעניות עכ"ל וילמדו מזה שותים שקלקלו לשתות ס"י וכמש"כ הרב הנשיא. ובסלת בלולה ד' ל"ז וכבר גדולי עולם האריכו למעניתם. מרן ובית דינו ושאר גדולי הדור והגאון מהר"ר ליווא. וגזרו בחרם על העוברים בשאט בנפש. כאשר דבריהם הובאו בספר יין המשומר ואחריהם החזיקו הרב המוסמך מהריטץ סי' י"א והרב הגדול מהראנ"ח ח"ב סי' נ'. והגאון בעל של"ה. והרב החסיד הרשב"א אבוהב בספר הזכרונות. ובתשובותיו בספר דבר שמואל סי' מ"ט וס"ט.
ובאמת כי גדול הכאב על אחינו בית ישר שוד שתו' ס"י דמלבד דהעובר על דברי חכמים חייב מיתה. ובר מן דין דאין לו חלק לעוה"ב כמש"כ בזוה"ק פ' שמיני כו'. עוד בה שנלכדים בחרם גאוני עולם רבותינו גדולי הדורות. ה' הטוב יכפר בעדם ויחזירנו ויחזירם בתשובה שלימה כי"ר.
וזאת תורה העולה מן האמור עד כה. כי יי"ש הנעשה מסתם יינם גם בזה"ז אסור כיין עצמו של נכרים בשתיה כפסק רבותינו בעלי הש"ע ז"ל. ומה שהיא אמת לאמתו להלכה פשוטה וברורה. כתבתי אביך החותם לך בני יקירי באה"ר בכל חותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי