באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק יורה דעה · סימן כג
להחריף ובקי כו' מוה' יחיאל מיכל האלענדער נ"י טארנא. פולין
מכתבו הגיעני. ובדבר מה שהעיר מש"כ אאמ"ו זללה"ה בקונטרס באר יצחק לחי' שבת ר"א. ליישב קושיית הכו"פ בסי' נ"ח וישי"ע ז"ל בסי' ל"ט. בהא דתנינן בזבחים ע"א. כל הזבחים שנתערבו בהם טרפה ירעו עד שיסתאבו כו' וברש"י ז"ל שם ע"ד ע"ב ד"ה נפולה הטעם. דכיון דאתחזק בה ספק טרפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו נא לפחתך. דהרי כל הבהמות צריכין בדיקת הריאה ואיכא משום הקריבהו נא לפחתך. והאריכו בישוב זה בנעימת פלפולם יע"ש. ואאמ"ו זללה"ה שם תי' למש"כ המהרש"ק ז"ל בטוטו"ד מהד"ת בהוספות סי' נ"ג דבמקדש לא היו בודקין הריאה. כי בדיקת הריאה דרבנן ואין שבות במקדש. ומש"כ הפמ"ג בפתיחתו לטריפות הריאה שהיו בודקין. י"ל דווקא בפרה ועגלה שהי' בחוץ. משא"כ במקדש עצמו. לשיטת האומרים דאין שבות במקדש בכל האיסורים נאמר והרחיב בזה הדבור יע"ש ועל ישוב זה פקפק כת"ה באמרו וז"ל. לפענ"ד נ' דעדיין יש מקום לקושיא זו. דהרי קיי"ל דכל הנידר ונידב קרב בבמה בימי היתר במות. כדאמרי' בזבחים קי"ז ע"א ובכמ"ד. ק' דאיך הי' מקריבין שם קרבנות בלא בדיקת הריאה ושם ל״ש לומר אין שבות במקדש כיון דהיה חוץ למקדש. דבמה היא בכ"מ. וגם לטעמא דאין שבות במקדש. משום דכהנים זריזין הן (עיין ערובין ק"ג) ובבמה הלא כשר גם זר להקריב. ואיך היו מקריבין. הלא איכא משום הקריבהו נא לפחתך דשייך בוודאי גם בבמה קטנה ולהקריב טריפה אסור גם שם כדמוכח משלהי זבחים עכת"ד. לדעתי אין כאן שום פקפוק. לא מיבעיא למה שנראה מכ"מ בפ"ב מה' איסורי מזבח ה' י'. דטעמא דהקריבהו איני אלא לפסולא דרבנן. י"ל כי בבמת יחיד לא גזרו. גם למה שביארתי בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' ס"ב. מלשון רש"י ז"ל בזבחים, פ"ה ע"ב ס"ח ע"ב חולין כ"ג. ומלשון הרמב"ם ז"ל ומכמ"ק. דהקריבהו נאמר גם לטעמא דקרא דפסולי תורה יע"ש. מ"מ לאחר אשר כמה דברים בין במת יחיד לבמת צבור. כמשנתינו בזבחים קי"ב כיהון בגדי שרת כלי שרת ריח ניחוח כו'. זה שהוליד רש"י ז"ל דגם דבר שצריך בדיקה. נכנס בכלל סוג זה דהקריבהו מנא תימרא דזאת החומרא נאמרה גם בבמת יחיד ולהקשות מכח זה אשר על המקשן להביא ראיה אם כי רש"י ז"ל בזבחים ק"כ ע"א ד"ה ומומין פי' דלא אשכחן דשרינהו בקטנה. והנה מה דמשמע מלשונו כי גם לאיסור איני מפורש. אשר סוגיא ערוכה היא בבכורות י"ד אר"א מנין לזובח בע"מ בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בל"ת. שנאמר לא תזבח וגו'. ובתמורה ז' מלא תקריבו דמעוך לבמת יחיד כבר עמדו בזה הרש"ש וחשק שלמה ועוד גאונים ז"ל בהגהותיהם שם. והרש"ש ז"ל הוסיף עוד להקשות דל"ל תרי קראי דתמורה ודבכורות לזה יע"ש. ולקושיא זו נראה די"ל בהקדם עוד קושיית השיטה מקובצת בבכורות שם וז"ל, וא"ת מאי קא מייתי אימא דה"מ היכא שקדם הקדשן דמומו. חבל היכא שקדם מומן להקדשן דדיקלא בעלמא הוא מנ"ל דמחייב. וי"ל כו' יע"ש. ונאמר דקושיא חדא מתורצת בחברתה דמילפותא דהני תרי קראי לאסור מום בבמת יחיד אמרי' דחדא אתי לקדם הקדשן למומן. ואידך קרא דל"צ בע"כ דאתי גם לקדם מומן להקדשן. ומיושב קושית השט"מ ורש"ש ז"ל גם שניהם ביחד ובכוונת רש"י ז"ל דהאיסור ג"כ אינו מפורש. תי' הגאונים הנ"ל. יען דסובב והולך גם על כהן העובד. אשר זה אינו מבואר האיסור מקרא. אך דנלמד מסוגיא דזבחים ט"ז. מה להצה"ש שבהן שכן לא הותרו בבמה. וכמבואר בתוס' שם. ס"ח ע"ב ד"ה אמר ובס״ט דה ולטעמך יע"ש – עכ"פ מתבאר מסתימת לשון רש"י ז"ל דכיון דלא אשכחן דשרינהו בקטנה אמרי' לאיסור. כן בהקריבהו נאמר דכיון דאין ההיתר מבורר אמרי' לאיסור. וגם לאחר הלימוד דמום פוסל בקרבן גם בבמת יחיד מקראי דאורייתא. אשר ע"ז נאמר הקרא בקבלה. וכי תגישון עור לזבוח וגו' פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו' הוי כעין האיסור מבורר דהקריבהו נאמר גם בבמת יחיד מכל זאת הלא מצינו אך בפסולא דאורייתא. אמנם חידושא דרש"י ז"ל. דגם בצריך אך בדיקה נכנס תחת סוג של הקריבהו וגו'. לדעתי ברור שאינו אלא מדרבנן. אשר מסתבר לאמור שלא נאמרה האי חומרא דרבנן גם בבמת יחיד. לאחר דקיל טובא בכמה פרטים מבמת צבור. ותירוצא דאאמ"ו זללה"ה יציב וקיים.
ובזה דהאי פסולא איני אלא מדרבנן. י"ל בישוב קושיית הכו"פ וישי"ע ז"ל. כדאמרי' בחולין י"א ע"ב היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. כן נימי הכא. דאך בנתערב בהמה שצריכה בדיקה. אשר יארע כן לפרקים. ואפשר לאמור ירעו עד שיסתאבו אמרי' כן מפני הקריבהו. משא"כ בדיקת הריאה שהוא בכל הבהמות. ולא אפשר הלא לא אפשר. כיון שהוא אך מדרבנן אשר בדרבנן מחלקי' בין אפשר ללא אפשר. וכמש"כ התוס' בחולין שם י"ב ד״ה פסח וקדשים יע"ש – וגם בגוף קושיתם נלע"ד דרש"י ס"ל דקדק בלשונו הזך לאמור. וכיון דאתחזק בה ספק טרפות. אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה משום הקריבהו וגו'. אשר אך באתחזק בה ספק טרפה שעומדת בחזקת איסור. וכשנאבד בלא בדיקה טרפה. נאמר בזה משום הקריבהו. כי שם איסור וטרפה מרחף על הבהמה. משא"כ בדיקת הריאה. לר"מ דחייש למיעוטא הלא לא חייש אלא מדרבנן. כהסכמת התוס' מפרשים ופוסקים בכמ"ד ולדידן דחיישינן מפני דהוי מיעוט המצוי. ג"כ איני אלא מדרבנן. ובנאבדה הריאה בלא בדיקה קיי"ל להכשיר במקום הפ"מ. איני נכנס תחת סוג אתחזק בה ספק טרפה. אשר רש"י ז"ל כ' דיש בזה משום הקריבהו וגו' ולענ"ד ישוב זה הוא פשוט ואמת.
ומה שהעיר כ"ת בזה"ל. עוד ראיתי שם למר אביו הגדול שתי' קושית הקובץ על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' חנוכה. דלמה היו צריכין לנס הלא היו יכולין להטיף ע"י צרצור טיפין טיפין משמן טמא לתוך שמן טהור. וקמא קמא בטיל כדאמרי' במס' ע"ז דע"ג. ותי' דאסור לבטל לכתחלה. ואף להסוברין שהוא רק מדרבנן. מכ"מ יתכן לדברי המהרש"א זיל בשבת מ"ב דהא דאין שבות במקדש הוא רק באיסורי שבת ולא בשאר איסד"ר. וא"כ א"א לבטל עכ"ד. למש"כ בעניי לתרץ קושית התוס' שם בד"ה סבר. בהא דאמרינן שם דיביא קב חולין טמאים ממק"א. וקב ועוד ממין זה סבר אבטלינהו ברובא. ומה יועיל הא אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו בשוגג אם בטלו אינו מבוטל לחד מ"ד בגיטין נ"ד עכ"ק. וכתבתי לתרץ דלא ידענא מנ"ל להתוס' דאין מבטלין איסור לכתחלה שייך גם בביטול טומאה לעשותה טהור. דאפשר אסור רק להפקיע איסור ולא טומאה. (מחולין שהם היתר לאכלם כמובן) והא ראיה מדמותר להשיק מים טמאים עם טהורים אף דנפקע הטומאה מהמים. וה"ה דמותר לבטל טומאה בטהור וכן לפמ"ש בחי' הרי"מ ז"ל למס' חולין. להסביר הדבר דאין מבטלין איסור לכתחלה משום איסור סחורה בדברים האסורים ובנפלו מעצמם לתוך ההיתר הוי כאלו נזדמנו. משא"כ לבטל לכתחלה הוי בכלל סחורה דעשה סחורה להרוויח עכדב"ק. וא"כ זה שייך דווקא בדבר איסור ולא בטמא דבוודאי מותר לעשות סחורה בהם. ואם כנים דברינו נסתר גם תי' אביו הג' ז"ל. דהרי כאן בחנוכה קאתינן לבטל שמן טמא חולין בשמן קודש טהור. א"כ ל״ש בזה הא דאין מבטלין איסור לכתחלה כנ"ל. ואך לרבותינו התוס' בבכורות שם היו פשוט להיפוך. ובוודאי היו להם איזהו מקור ע"ז ואצפה לשמוע דברי מעכ"ג שליט"א בזה עכ"ל – הנה ספר היקר חי' הרי"מ ז"ל לא ראיתיו אך שמעתיו. וטעמו שהביא כת"ה בשמו. לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מלבד דאכמ"ק יש להביא סתירה לזאת הסברא. הלא מעיקרא דדינא פריכא היא. כי לטעם זה דאין מבטלין איסור לכתחלה. יען דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים. להמבואר בירושלמי פ"ה דשביעית ובפ' מרובה. ואיפסקא בטוש"ע יו"ד סי' קי"ז. דמותר לעשות סחורה באיסור דדבריהם. הלא לפ"ז יוולד דאיסורי דרבנן שרי לבטל. אשר היא נגד הלכה ברורה מש"ס ופוסקים בטוש"ע יו"ד סי' צ"ט דגם איסורא דרבנן אסור לבטל. ובאמת אין לנו לחפש ולבדות מלבנו טעמים חדשים. אשר לא שערום רבותינו הראשונים ז"ל. לא מיבעיא לשיטת הראב"ד ז"ל ועוד פוסקים דס"ל דמה"ת אין מבטלין הלא כ' הפרי תואר ז"ל בסי' צ"ט סק"ח ד"ה ונלע"ד. דהוי הללמ"מ. וכן בא הלכה דלכתחלה אסור ובדעבד שרי יע"ש. ופשיטא דזאת הלכה נאמרה על איסורי אכילה וטומאה גם יחד. ולא דרשי' בזה טעמי אך כי כך נאמרה הלכה. גם לשיטת התוס' רשב"א ור"ן ורוב הפוסקים ז"ל שאיני אלא מדרבנן הטעם הלא הוא פשוט וידוע. למען שלא יבוא להכשל ולאכול את האיסור בעין בלא ביטול. וכעין דאמרי' ביומא ס"ו והנך דלאו בני הקרבה נינהו לא טריד בהו. הך דבת הקרבה היא טריד בה. ופירש"י ז"ל איני מהרהר בהקרבתן ומסיח דעתיה מהקרבה דידהו. וזאת הסברא נמצא בכמ"ד בש"ס ופוסקים. כן אם הרשות היה לבטל האיסורים הלא לא יסיח דעתן מאכילתן ע"י ביטול ולא בדיל מינייהו ויבוא עי"ז לידי תקלה. לזאת גזרו חז"ל לאסור הביטול ואין שום מקום לחלק בין הביטול מאיסור להיתר או מטומאה לטהרה (ובטבילת כלים טמאים ביו"ט האיסור משום שמא ישהא ויבוא לידי תקלה לרב ביבי ביצה י"ח) וטהרת מים טמאים ע"י השקה למים טהורים. אינו ענין כלל לזה. כי שמה הוי כטבילת אדם וכולם לצאת מטומאה לטהרה. אשר הטומאה נעקרה מכל וכל. וכל הלכתא טומאה וטהרה הלכתא גמורי לה. כמש"כ התוס' בחגיגה כ' בשם ר"י ז"ל, משא"כ הכא שאם יבוא אליהו הנביא. ויאמר שזה הוא הקב של חולין טמאים. הלא באיסורו עומד (עי' נו"ב מהד"ת סי' מ"ה) ופקיעת האיסור הוא אך ע"י ביטול (מלבד מה אשר בהפקעת הטומאה ירוויח לאיזהו פרטים גם לעניני אכילה) ועל הביטול בכל גווגי גזרו חז"ל. דאל"כ איך מקשה הסוגיא דביצה ד'. מרבה עליהם עצים הא אין מבטלין איסור לכתחלה. אשר מקורו ממתני' דפ"ה דתרומות כמש"כ הר"ש ותוס' ז"ל שם (עיין בפי' הגאון ר"ח ז"ל שם. ומש"כ בביאורו בספרי שו"ת סי' כ״ט) הלא יש מקום לחלק בין איסור אכילה לאיסור מוקצה. ואשר למחר יהיה היתר לאיסורו. דקיל מאיסור שאין לו היתר עולמית לפרטים מיוחדים. אלא וודאי דקים להו דגזירת חז"ל בזה לא יצא לחלק. ובכל שם איסור טומאה מוקצה וכדומה גזרו דאין מבטלין לכתחלה. וכאשר פשיטא להו להתוס' ופוסקים. ותירוצא דאאמ"ו זללה"ה פשוט וברור.
ובדבר הירושלמי פ"א דשבת הלכה ד' חמש חטאות מיתות רצו ב"ד לבטל מבטלין ארחב"א הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה. אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קריבה. אשר התמיה מבוארת דהלא הוא הלמ"מ כאשר עמד בזה גליון הש"ס שם. וכ' כ"ת ליישב וז"ל. ולפע"ד יל"פ בפשוט דהרי אמרי' בריש מעילה וכן במשנה שם י"א ע"ב. דחטאות המתות לא נהנין מהם רק מדרבנן. ומה"ת לית בהו מעילה כלל יע"ש. ולכן שפיר יש כח ביד ב"ד לאמור שיפלו לנדבה. דהיינו שימכרו ויביאו בדמיהם קרבנות. כיון דז"א רק איסד"ר כנ"ל אבל להקריבם בעצמם אינם יכולים לעקור כיון דזהו היתה הללמ"מ דאינם קרבין – ואף דאמרי' דהלכה ד"ה חטאות מתות. היינו דא"צ רעיה דאין בהם אפי' קדושת דמים מה"ת אבל מותר ליהנות מהם מה"ת כנ"ל. ושפיר י"ל דהנאתס אזיל לנדבה מה"ת דע"ז לא היתה ההלכה למ"מ כלל עכ"ל. דא בדותא היא. כי שפיר ציין גה"ש שם לתמורה י"ח בכורות ט"ז ורמב"ם ז"ל פ"ד מהפ"מ. אשר מבואר שם כי עיקר הללמ"מ היה דווקא למיתה ולא לרעיה. והוא הטעם שאין מועלין בהן. וכמש"כ התוס' במעילה י' ע"ב דכיון דאזלי לאיבוד ל"ש בהו מעילה ולא קרינא בהו קדשי ה'. ובפירש"י ז"ל בתמורה כ"ב דכיון דלא היא ולא דמיה קריבין אזלא קדושתה. ואם היה רק רשות לרעיה. אשר יש במציאות להקריב דמיהן שוב היה מועלין בהן. ולא היה בא הללמ"מ למיתה. וכהא דאמרי' בתמורה י"ח והא בהא תליא. כיון דלמיתה חזנא ממילא לא קרבה. ובשט"מ שם אות ג' כ' וז"ל, והמתרץ סבר דה' למיתה למעבד מצוה אבל אי בעי ליקרב. ופריך דהא בהא תליא. דאילו היה ראוי להקרבה לא הוי אזלא למיתה ע"כ יע"ש. כן אולי היה אך ראוי לרעיה ולהקריב דמיהן לא הוי הללמ"מ למיתה. אלא דעיקר הללמ"מ בא לחיוב מיתה כמבואר שם ברמב"ם ז"ל ולא לרעיה. וכן מבואר מסוגיא דסנהדרין קי"ב ע"ב. ומירושלמי שם ה' ז' להמעיין היטב יע"ש והמראה פנים שם הראה פנים בדעת הירושלמי. וז"ל. האי אתיא כהאי דר' יצחק נפחא בתמורה ד' ט"ז. אר"י אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה כו'. א"ר יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה כי'. דאלו לשמואל דלא קאמר בהדיא דגם זו נשתכחה. א"כ הלכתא למ"מ היא ואין שום ב"ד יכולה לבטלה. ולר' יצחק הואיל ונשתכחה ולא ידעי' אם מתה אם רועה כדפירש"י ז"ל שם. וא"כ ב"ד הוא שגזרו ואמרו מתה ואם יעמוד ב"ד אחר גדול ממנו בחכמה ומנין יכול היא לבטלה הואיל וחוץ מי"ח דבר הוא עכ"ל. ובמנחת פתים להגאון מוה' מאיר אריק ז"ל ביו"ד סי' רצ"ד כ' עליו וז"ל. אם נימא דס' הללמ"מ להחמיר. א"כ איך יכולין ב"ד לבטל מספק. וע"כ דספק בהללמ"מ להקל רק דב"ד החמירו בהך ספק. וב"ד אחר יכולין לבטל ולאוקמי אדינא דס' הללמ"מ להקל עכ"ל. ועשה מזה סעד לשיטת הטור דכל ס' הללמ"מ להקל. ולפ"ז לדעת רוב הפוסקים דגם ס' הללמ"מ להחמיר אין מקום לישוב המראה פנים (ובמנחת פתים שם כ' בדעת הירושלמי דמעיקרא כן נאמר הללמ"מ דאם ירצו ב"ד לבטל יבטלו. והביא מפ"ק דשביעית ופ"ד דסוכה. דלמה חוששין באקנות א"ל בשעה שניתנה ה' לכך ניתנה שאם רצו ב"ד לתרום יתרומו ומפי' ק"ע שם אך ש"ס דילן לא ס"ל הך סברא כלל שיהיה הללמ"מ בתנאי כדמוכח במ"ק ג'. והוא ביאור נאה ומתקבל יע"ש) ונלע"ד דיש פנים מסבירות לישוב זה גם לשיטתם. למש"כ המרדכי ז"ל בפ"ק דע"ז סי' תשצ"ט וז"ל. נועל דלת בפניו כו' וצער בע"ח דרבנן הוא. ואתי דרבנן דאמרי אין מקדישין משום דחשו לתקלה. ודחי צער בע"ח דרבנן ע"כ. ולדידן דקיי"ל צער בע"ח דאורייתא כרב יהודה בשבת קכ"ח כדאיפסקא בטוש"ע או"ח סי' ש"ה. (יע"ש במג"א ז"ל ס"ק י"א וברמ"א ז"ל בחו"מ סי' ער"ב סעי' ט'. וביעיר אוזן מערכת צ' אות ד' כ' כי דעת המרדכי ז"ל יחידאה הוא. וגם הוא בעצמו בפ"ב דב"מ כ' להיפוך יע"ש) צ"ל הטעם דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה כביבמות צ' וכ"ד. ואם כי בשעה שנכנסו לכיפה קעביד מעשה. הלא אז לא עשה לו שום צער אך אח"כ במניעת המזון ואז הוי שוא"ת. (עיי' בספרי חי' בן יאיר לחי' יומא ס"ה מש"כ בזה. ויעוי' בתוס' יבמות שם ד"ה כולהו. וברמב"ם ז"ל פ"ה מה' מלכים ה' ח'. ובספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' ע' יע"ש) ולזאת כיון דמספקי לן בהללמ"מ אם למיתה או לרעיה. הלא אם נימי בזה ס' הללמ"מ לחומרא למיתה. אשר מכניסם לבית ונועל בפניהם עד שימותו. (נזיר כ"ה וברמב"ם ז"ל פ"ד מהפ"מ) הלא יהיה חומרא דאתי לידי קולא לעבור על צעב"ח דאורייתא ובכגון דא לכלל הידוע דשוא"ת עדיף היה בדין לאמור לרעיה אך הכח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. ואמרו בספק זה להחמיר למיתה. אם דיסובב מזה צעב"ח. וכיון שיד חכמים בזה. הלא תלוי בב"ד דאם רצו ב"ד אחר לבטל ולאוקמי אדינא בהאי ספיקא להקל מכח צעב"ח. בכחם לבטל. וגם להפוסקים דס' הללמ"מ להחמיר יש פנים מאירות לישוב המראה פנים בטעם הירושלמי וכדאמרן. והנלענ"ד כתבתי חיים מרדכי