אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ב חלק חושן משפט › סימן ס

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק חושן משפט · סימן ס

סימן נט

לחתני התורני ונבון כ"ו ר' אברהם צוויבעל נ"י שאץ באקאווינא

בדבר דיוקך ושאלתך בהא דאמר"י בסנהדרין ו' ע"ב ריב"ק אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם כ"ו אלא איזה משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה כ"ו אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע דזה דווקא קודם גמר דין אבל לאחר שנגמר הדין אמר"י שם אי חתה רשאי לבצוע ולשיטת התוס', בד"ה נגמר הדין אם אך יודע להיכן הדין נוטה נאמר כי אי אתה רשאי לבצוע ולפירש"י ז"ל דוקא לאחר שאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ובזה שאלת איך מורין בזה למעשה וגם על מש"כ השלטי גבורים שם בשם ריא"ז ז"ל בזה"ל ונראה בעיני שאין כל הדברים הללו אמורין אלא כשהדיינין רוצין להטיל פשרה כפי הנראה בעיניהם ושלא מדעת בעלי דינין אבל אם הם מודיעין להם טוב הפשרה ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול א' לחבירו או לתת א' לחבירו דבר ידוע ואפי' אחר גמר דין ראוי לעשות כן ובלבד שלא יהיה שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופתויים וזו היא מצוה גדולה והיא הבאת שלום בין אדם לחבירו וכך היה ענינו של אהרן אוהב שלום כ״ו עכ"ל בזה דקדקת כי מהסוגיא ולשון הג"מ הנאמר בסתם נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע משמעות הלשון מורה כי לאחר שנגמר הדין אין עוד שום מקום לפשרה גם בדרך פיוס וריצוי עכת"ד. הנה דיוקך יפה וכוונת בזה לדעת גדולים כי רבינו הב"ח בחו"מ סי' י"ב חולק על הש"ג והתומים שם בסק"ג הניחו בצ"ע יעו״ש. אמנם הש"ך בסק"ו הביא דברי הש"ג להלכה והברכי יוסף ז"ל שם באות ט' – הובא גם בפת"ש שם כ' בשם הכנה"ג דמנהגינו כדברי ריא"ז אבל בארץ הצבי ובארץ מצרים אין נוהגין כך והאריך שם ובאות י' ומסיק דלא כריא"ז ז"ל ובנתיבות שם החזיק והסביר פסק הש"ג והש"ך.

ובתשובת שאלתך הנה בטוש"ע שם איפסקא דגם לאחר שיודע להיכן הדין נוטה מ"מ מצוה לבצוע כדעת רוב הפוסקים החולקים על שיטת התוס' וכמש"כ שם הש"ך סק"ד ואמר כ"ו הב"ח כ' דיש להחמיר כתוס' ולא נהירא דהא מצוה לבצוע וכ"נ עיקר כרוב הפוסקים עכ"ל פירוש דאם היה רק רשות לבצוע היה מקום לאמור אם דעיקר כרוב הפוסקים מ"מ נכון להחמיר כדברי התוס' אבל כיון דמצוה לבצוע א"כ אם נחמיר כתוס' הלא יהיה חומרא דאתי לידי קולא לבטל מצוות בציעה לשיטת רוב הפוסקים אשר העיקר להלכה כוותם ובזה מיושב דיוק הברכי יוסף ז"ל שם סק״ו הובא בפת"ש ש"כ וז"ל ומ"ש דהא מצוה לבצוע ק"ק דהרי לדעת התוס' אף דלא אמרו לאיש פלוני כ"ו כל שהדין ברור להם כל הצורך איני רשאי לבצוע ואיסורא איכא ואם כוונת הרב לאמור דלא קיי"ל כתוס' שרוב הפוסקים סברי להיפוך הא לחוד הול"ל ולא נהירא ונראה דעיקר כרוב הפוסקים עכ"ל ולפירושי א"ש וכמובן.

גם לשיטת התוס' יש מקום לאמור דלא כל העתים שוות (פ"א דתמיד) דכיון דהתוס' שם ד"ה נגמר הדין דייקו בלשונם לאמור כיון שכבר דקדקו בדין היטב כ"ו וידוע דברי הרדב"ז ז"ל בתש"ו המבי"ט ז"ל סי' קע"ב – הובא בפת"ש סי' י"ט סק"ג – דהאידנא לא בקיאי כ"כ בדינין ולזאת ב"ד בתר ב"ד דייקי בזה"ז יעו"ש ואם בדורו של הרדב"ז ז"ל דור דעה ככה ק"ו ב"ב של ק"ו בדורינו ואין לבן של אחרונים כלבן של ראשונים (עירובין נ"ג) וא"א לאחרונים להיות כראשונים (פירש"י ז"ל ר"ה כ"ה ע"ב) ואיך נוכל לאמור בזה"ז דקדקו בדין היטב כאשר כוונו בעלי התוס' (גם הם מיירי בב"ד של שלשה ואולי יש לחלק בין שלשה לאחד אולם מסתימת דבריהם ושאר פוסקים נראה דלא לחלק יצא) ואולי בזה"ז גם התוס' מודים דרק לאחר שאמרו הב"ד אתה זכאי ואתה חייב אז דווקא אין לבצוע את הדין וכשיטת רש"י ורוב הפוסקים ז"ל וגם אם נימי כאשר נראה כי לשיטת התוס' אין לחלק בין זמן לזמן ואין לך אלא שופט שבימיך וכאשר ביארתי בקונט' באר חיים מרדכי להיתר עגונות באות נ"א ובשו"ת בח"מ ח"א סי' ס"ה דהרדב"ז ז"ל בזה יחידאה הוא נגד הב"י בתש"ו מבי"ט ז"ל שם סי' קע"ג וד"מ סמ"ע וש"ך בחו"מ סי' י"ט ובתומים שם סק"ד דכולם חולקים על הרדב"ז יעו"ש ובש"ע אה"ע סי' קס"ט סע"י צ״ו וב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"א מ"מ סברא הברורה נותנת כי ע"י שאין אנו רגילין כ"כ בדינין (יעיון בתש״ו הרמב"ם ז"ל באגרותיו לר"פ ב"ר משולם ז"ל הובא לשונו בספרי שו"ת שם) החיוב וטוב גם עבור הדיין לחפש אחר הפשרה בכל מה דאפשר ומש"כ הפת"ש שם בסק"ד דבפרישה סק"ג כ' דכן פ' מו"ר רש"ל ז"ל סי' כב"ח יעיון בהגהות פרישה דלאחר שהביא שיטת התוס' כי וז"ל (וכן פסק בא"ז מור"ש) י"ל בכוונתו כי הרש"ל ז"ל כ' שכ"פ בא"ז כתוס' אבל הכרעת פסק המהרש"ל ז"ל עדיין לא שמענו מזה בבירור מכל הלין טעמי נראה אם כי הברכי יוסף ז"ל מסיק כי נכון להחמיר כב"ח אנן בעניותינו אין לנו אלא פסק הטוש"ע וכדעת הש"ך וכ"נ הכרעת התומים ונתיבות והכי קיי"ל דכ"ז שלא אמר הדיין אתה חייב ואתה זכאי – וגם לאחר שאמר יש מקום לדברי הש"ג בשם ריא"ז ז"ל וכפסק הש"ך והסבר הנתיבות וביחוד בימים האלו אשר בעו"ה אין כח ב"ד יפה וכאשר מעמידין הדבר אך על דין תורה הרבה פעמים עי"ז הולכים בערכאות (יעיון שו"ת ברכת יוסף חאו"ח סי' כ"ב) בוודאי דגם לאחר גמר דין יש לעשות כפסק הש"ג וש"ך ומצוה כפולה בזה להצילם שלא ילכו בערכותיהם וגם הבאת שלום אם שיודע להיכן הדין נוטה מ"מ מצוה לבצוע את הדין ויש לזה סמך מהקרא שנאמר אמת ומשפט ושלום וגו' דפתח באמת המורה על הדין לרמז דגם לאחר שאתה יודע את האמת להיכן הדין נוטה מכל זאת משפט שיש בו שלום זה פשרה שפטו בשעריכם.

ובאמרם ז"ל משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע יש להסביר הנאמר כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' כי רצונו ית"ש להצדיק את בריותיו וכאמרם ז"ל (ב"ר מ"ט) אר"ל השופט כל הארץ לא יעשה משפט אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש לית עולם – כ"ו אם לית אתה מוותר ציבחר ר כלומר בדרך פשרה. – לית עלמא יכול קאים א"ל הקב"ה אברהם אהבת צדק ותשנא רשע אהבת לצדק את בריותי כ"ו כי מי כהחכם זה הקב"ה שכתוב בו ה' בחכמה יסד ארץ (קהר"ח ובמדב"ר פ' י"ט סי' ג') ומי יודע פשר זה הקב"ה שפירש את התורה למשה אשר פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה להנהיג את העולם כולו במדת החסד והרחמים כ"ו אם עונות תשמר י' מי יעמוד אשר בגמר הדין צריכין הבעלי דינין לעמוד (שבועות ל') ומי הוא זה האיש אשר יוכל לעמוד ולקבל עליו גמר הדין במיצוי הדין כי אך במשפט שיש בו שלום שהוא הפשרה ובפשרה א"צ עמידה גם בגמ"ד העולם עומד והוא שאמר השופט כל הארץ לא יעשה משפט בלבד אך עם צדקה ביחד שהוא פשרה אשר זה רצונו ית"ש להצדיק בריותיו ולהנהיג העולם במדת הרחמים וזה כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט דייקא ביחד שהוא פשרה אשר זה דרך ה' וכאמרם ז"ל כי עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדה"ד היינו דכתיב ביום עשות ה' א' ארץ ושמים בהבראם א"ת בהבראם אלא באברהם כי עולם חסד יבנה שהוא חסד לאברהם. חמיך החותם לך באהבה בחותמי ברכות שבתוה"ק חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה