באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן יח
לחתני התורני ונבון כו' ר' ניסן גאלדשטיין נ"י קלויזענבורג.
מכתבך הגיעני. ובדבר שאלתך. איך להתנהג בעניית האמנים באמצע בהמ״ז הנה באו"ח סי' קפ"ג סעי' ח'. לענין לשאול בבהמ"ז מפני היראה או מפני הכבוד. יש מי שאומר שדינה כתפלה. ובספר ארחות חיים שם באות ה' כ', וז"ל. עיין בשו"ת בנין עולם סי' ה' לענין עניית אמן באמצע ברכה. אין עונין אלא אמן דה"א הקדוש. ושומע תפלה. כמו בברכת ק"ש. ובאמן דברהמ"ז אחר אותה ברכה. עונה דמעין איתה ברכה לא הוי הפסק. ובשאר ברכות נסתפק דאפשר דאמן של ג' ברכות דברהמ"ז. כולם מענין אחד הם. והוא כמו מעין אותה ברכה. ואמן של זכרינו דיעלה ויבא אין להפסיק. שאין בו חיוב כלל רק מנהגא בעלמא. וכן אמן של הרחמן. ג"כ וודאי דהוא הפסק עיי"ש. וע"י בפ"ת שכ' דמה שנסתפק אי ג' ברכות דברהמ"ז הוא כאחד. יש לפשוט מסי' קצ"ד. דיכיל לחלקם נג' בנ"א הרי דלאו הוא כאחד גם מה דפשיטא. דמעין אותה ברכה. לא הוי הפסק מהך דסי' ס"ו. דממתין בשירה חדשה. לענות אמן אחר גאל ישראל. כ' לדחות בגאל ישראל שאני. כיון דהוי סוף ברכת ק"ש. דינו כמו ה"א הקדוש ושומע תפנה. דנ' שם הט"ז הטעם. לפי שהם סיום דג"ר והאמצעיות יעו"ש עכ"ל. אשר בזה כמבואר תשובת שאלתך.
ובשם ס' דרכי חיים כ' בסי' ס"ו סעי' ג' דבהמ"ז דהוי מה"ת אסור לענות קדיש או קדושה יעו"ש. וכל אלו הספרים אינם עמדי לעיין בדבריהם. ולענ"ד על פשיטות הפ"ת מסי' קצ"ד יש להעיר ולאמור. אם דמסי' קצ"ד נ' דג' ברכות הם מ"מ זה אמת דמענין אחד הם. והוי כמו מעין אותה ברכה וידוע שיטת הרמב"ם ז"ל לדעת הב"י ז"ל בסי' קצ"א והפ"י בחי' לתוס' ברכות ט"ז ע"א ד"ה וחותם כ' דמסתבר לומר דהא דאמרי' בה"מ דאורייתא לענין ג' ברכות. היינו שצריך לברך ולתן שבח והודיה למקום. על המזון שאכל משלו. ועל הנחלת הארץ ועל ירושלים. ולעולם שאם ברך אותן אפי' בברכה אחת סגיא יעו"ש אולם התוס' שם וב"ד מ"ו ושאר פוסקים ס"ל דמנין ג' ברכות הם מה״ת יעיון ב"ח מג"א שם בסי' קצ"א קצ"ד ובפמ"ג והדברים בזה עתיקין וארוכים – ועוד יש להעיר. במקור האי פסקא דש"ע שדינה כתפלה. שהביא הב"י וד"מ מא"ח ואבודרהם ז"ל באבודרהם ה' בהמ"ז בשער ה"א כ' וז"ל, יש שואלים כו'. וכ' ר"ג בר"ש דמסתבר דדינו כתפלה. וכשם שאינו רשאי להתפלל כ"א בעמידה. במקום אחד ולא בהליכה. כך בהמ"ז אינו רשאי לברך אלא מיושב במקום אחד. ולא מהלך. ועל כן קשה להפסיק בה. משא"כ בקריאת שמע שיכול לאומרה אפי' מהלך מעל לבבך ואילך ע"כ פסק כבה"ג וראב"ד ז"ל דבסי' ס"ג כי עד על לבבך בעמידה – אשר יש לדייק שלא כ' אך דקשה, להפסיק בה. ולא בלשון איסור דאסור להפסיק בה – וגם לסיום דברי האבודרהם ז"ל הלא בהמ"ז הוא בקו המשוה עם ק"ש עד על לבבך. שג"כ לא נאמר אך בעמידה. ומכל זאת מפסיקין בשאלה ולקדיש וקדושה כבסי' ס"ו יעו"ש.
ויש עוד מקום לאמור. כיון דבפוסקים וש"ע נאמר הך דינא אך לענין שאילת שלום אשר מסתמא הוא כדי שאילת שלום תלמוד לרב. בזה דווקא החמירו להשוות אותו לתפלה. משא"כ בעניית אמן שהוא אך דבור אחד. אם כי התב"ש ביו"ד סי' י"ט הובא בפמ"ג במ"ז שם סק"ד. וכ"כ השע"ת בסי' קס"ז ס"ק י"א בשם הפ"מ. דבשיחה גם דבור אחד הוי הפסק. לענ"ד תליא בפלוגתא דט"ז וש"ך ביו"ד סי' שכ"ח. כי הט"ז שם בסק"א. תמה על נוסח ברכת תרומה חלה. דשמא חלה היא העיקר ולא תרומה וא"כ הוי מלת תרומה הפסק בין הברכה למלת חלה. והש"ך בנה"כ כ' ולק"מ דא"א בענין אחר, ועוד דזהו לא הוי הפסק כיון שהוא תוך, כ"ד. הרי מבואר דעת הש"ך דגם הפסק בשיחה לא איכפת לן בתוך כ"ד. ושפיר עביד הפמ"ג שהניח זה שם בצ"ע יעו"ש מכל הלין טעמי נלע"ד לפום רהיטא כפסק הבנין עולם – חמיך החותם לך באהבה בחותמי ברכות שבתוה"ק, חיים מררכי