באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן יג
הן יראת ה' היא ראשית דעת, זה טהרות נתפשט מנהג ישראל ובתוכם גם לומדי תורה, עם יראת ה' טהורה, להזהר מאוד בטבילת מקוה, בשבת קודש שחרית קודם התפלה, וטובלין גם במקואות של מים חמין, אשר הוא סוגיא ארוכה בשבת ל"ט. והלכה פסוקה בטוש"ע או"ח סי' שכ"ו, כי חז"ל גזרו על הרחיצה בחמין אפילו שהוחמו מע"ש, בין אם הן בכלי בין אם הם בקרקע, ומן המנהג שנהגו בנות ישראל לטבול בחמין בליל שבת, כבר דברו בזה, החכ"צ ז"ל בסי' י"א ונו"ב מהד"ת סי' כ"ה הובאו בפת"ש יו"ד סי' קצ"ז סק"ב – וציין עוד לתשובת תפארת צבי חא"ח סי' ט' ובתשו' רעק"א סי' י"ז אשר לא ראיתי את דבריהם מש"כ בזה – והסדרי טהרה שם בסק"ט יעו"ש – ובשו"ת מהרי"א ענזיל סי' ע"א. חסד לאברהם סי' ל' ואבני צדק סי' ל"ז דברו מטבילת אנשים בשחרית הובאו דבריהם בס' ארחות חיים שם בסי' שכ"ו יעו"ש.
והנה נשאלתי על זה מהרבנים הגאונים כו' דקלויזענבורג. הרב הגאון כו' ר' עקיבא גלאזנער נ"י האב"ד, והרה"ג כו' ר' אליעזר פריעד נ"י דיין הראשי והאריכו בזה גם שניהם בקונטרוסיהם ואבוא בראשית לתשובת דברי הרה"ג רע"ק נ"י, מש"כ בזה"ל, ק' לי על מה שהעלה הנוב"ת לשיטת המקילין לטבול בלילה, אולי ליכא משום גזירת רחיצה שיבוא להחם כיון דלא משכחת חמין שהוחמו בשבת משום דבעי' סמוך לחפיפה טבילה, לא זכיתי להבין דהא מותרת לחוף ביום עש"ק במשך כל היום וכן עמא דבר נוהגין שחופפין כמה שעות קודם הלילה והולכין לבית ובערב חוזרין למקוה טובלין, ואיך כ' שצריך לטבול בליל ש"ק מיד בתחלת הלילה, ולא עוד דביו"ט שחל להיות בע"ש וודאי דהיה מקום לגזור עכ"ל. הן כדבריו כ' גם בשו"ת חסד לאברהם שם יעו"ש אמנם לדעתי דברי הנו״ב ז"ל צודקין כיון דלכתחלה צ"ל החפיפה סמוך לטבילה כמבואר בש"ס נדה ובטוש"ע יו"ד סי' קצ"ט. אך היכי דא"א בקושי התירו ההרחקה, אולם כל מה דאיכא לסמוכי הטבילה לחפיפה טפי עדיף, אשר דרך בנות ישראל הכשרות לעשות לכתחלה החפיפה סמוך לערב ולטבול בתחלת הלילה ואין מביאין ראיה מעמא דבר דזמנינו לזמן הנו"ב הלא בט"ז שם סק"ח העיד, דדרך הנשים שטובלות בליל ש"ק, שאינן זזות מבית המרחץ עד שטובלות יעו"ש. ויש עוד לחזק דברי הנו"ב, מהא דאמרי' בריש ברכות, מאימתי מתחילין לקרות ק"ש בערבית משעה שב"א נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות ופירש"י ז"ל ממהרין לסעודה שהכל מוכן. כן הנשים הטובלות בליל ש"ק ממהרין לסעודת שבת, וטובלין בתחלת הלילה, כאשר הוא באמת המנהג ולהדיוק מיו"ט שחל להיות בע"ש וכן מה שהוסיף הרב רע"ק לתמוה, ולאמור, ומש"כ עוד הנו"ב דבמקוה ליכא חששא דצונן לתוך חמיך דאם היה שאובים, ק' להבין דשפיר אפשר ע"ר השקה, תשובה אחת לשניהם כי יו"ט שחל להיות בע"ש הוא אך לפרקים, וכן טהרת מקוה ע"י השקה הוא מיעוטא, וחז"ל גזרו אך על דבר השכיח ורגיל, ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן כבעירובין ס"ג ע"ב וש"נ לכמ"ד, ולק"מ על דברי הנו"ב ז"ל.
עוד כ' הרה"ג הנ"ל וז"ל. והנה הגאון בעל סדרי טהרה בסוף סי' קצ״ז ס"ק ט"ז. הביא דברי השו"ת דברי יוסף ז"ל שכ' שהמנהג נתפשט ביניהם. שטובלין בחמין בליל שבת ואין פוצה פה ומצפצף עכ"ל, וכן הביא דברי הה"מ בפ"ב מה' שבת דין י"ד שכ' דלרמב"ם מרחיצין התינוק לפני המילה בשבת, דרחיצה רק משום גזירה אסרו ולא העמידו לדבריהם במקום מצוה עכ"ל. ותמצית דברי הס"ט היא דגזירת רחיצה הוה רק כמו שבות דשבות ולא גזרו במקום מצוה וסיים לבסוף דמכל הלין טעמים הנוהגין לטבול בחמין בליל שבת אין למחות בידם, שיש להם על מה לסמוך עכ"ל. והנה הגאון ז"ל גליה לדרעיה ונפל נהורא עפ"י דברי הה"מ דבטבילת מצוה ליכא כלל גזירה דרק על רחיצה של רשות גזרו, ולפ"ז פשיטא דלא רק על טבילת נשים לא גזרו, מפני שהיא טבילת מצוה מן התורה. אלא ה"ה על טבילת אנשים אעפ"י שאינו דאורייתא. מ"מ כל שאינה רחיצה של רשות, וטובל לצורך מצוה אפי' הוא רק לחומרא, שוב לא הוה בכלל גזירת רחיצה דרק על רחיצה גזרו ולא על טבילה, עכ"ל הנה מה דפשיטא ליה ללמוד מטבילת נשים שהיא מה"ת לטבילת אנשים, לא זו דלאו מלתא דפשיטא הוא, אף זו כי מצד הסברא נראה שאין למדין זה מזה, וכ"כ הגאון מהרש"ם ז"ל בהגהותיו בספר ארחות חיים סי' תקי"א סעי' ג' וז"ל אך לפי טעם הרמב"ם ז"ל באיסור רחיצה בחמין שהוחמו ביו"ט משום גזירת מרחצאות, דמבואר בב"מ דיש להתיר בזה. משום ביטול עונה כמש"כ הס"ט, א"כ י"ל דמשום טבילת עזרא דמדינא בטליה בזה"ז, אף שנוהגים להחמיר ונזהרים בה, מ״מ אין להתיר גזירת מרחצאות כו' יעו"ש.
ויש להביא עוד כעין ראיה ולאמור, כי ממקומו הוא כמוכרע דעל מצוה כזו שהוא אך ממנהגא, נאמרה גזרות מרחצאות, והוא מהא דאמרי' בשבת כ"ה ע"ב, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות ואני אומר מצוה, מאי מצוה דאר"י א"ר כך היה מנהנו של ר"י בר"א ע"ש מביאין לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פיו"ר, ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ה' צבאות ואיפסקא למצוה ברמב"ם וטוש"ע סי' ר"ס, מצוה לרחוץ כל גופו ואם א"א כל גופו ירחוץ פיו"ר. אשר מקורו מהא דאמרי' שם, נשיתי טובה, א"ר ירמיה זו בית המרחץ, ר' יוחנן אמר זו רחיצת ידים ורגלים בחמין ויש מהדיוק דלמה לא סדרו דברי ר' יוחנן בראשית שהיה קודם לר' ירמיה, וגם במאי פליגי, ונראה דלא פליגי, כי ר"י אמר זו בית המרחץ שהיא שם הכולל לרחיצת כל הגוף. ולזיעה וכן הוא באו"ז ה' שבת סי' ז' לאחר שהביא דברי ר"י ור' יוחנן ופירש"י ז"ל, כ' למדנו מכאן שמצוה לרחוץ פיו"ר ע"ש בחמין וכר' יוחנן. ומצוה נמי לרחוץ במרחץ ולהזיע דזה מדר' ירמיה וזה שציין הגר"א ז"ל עמש"כ בש"ע שם כל גופו. שם נשיתי טובה כו' פי' דמדברי ר' ירמיה, נלמד לכל גופו, ור' יוחנן אמר זו רחיצת ידים ורגלים, כלומר דגם הוא ס"ל כר"י דלכתחלה מצוה כל הגוף ולזאת דברי ר' ירמיה על לכתחלה קדומים. אך בא"א לא תימא דשוב אין כאן מצוה כלל, דמ"מ גם ברחיצת ידים ורגלים איכא חיובא דמצוה – ורש"י ז"ל פי' על ערבית ליל שבת, וכ' בראש יוסף דלאו דווקא אלא ערב שבת מבע"י, ולכאורה נ"ל דרש"י ז"ל אזיל בזה לשיטתו בביצה י"ז ע"ב בד"ה בה"א כו' שכ'. והא דנקיט שבת רבותא אשמעי' אשר מזה הוציא הצל"ח שם דנראה דס"ל לרש"י ז"ל כי מה שאחז"ל חייב אדם לטהר א"ע ברגל לאו דווקא בערב הרגל אלא יכול להיות גם ברגל יעו"ש, וכיון דפיו"ר בחמין שהוחמו מע"ש הלא מותר גם בשבת, כמבואר בסוגיא דשבת שם ובש"ע סי' שכ"ו לזאת פירש"י ז"ל גם הכא ערבית ליל שבת, דיכול להיות גם בשבת, אמנם מלבד מה דגם בחיוב הטהרה דרגל אין הכרח בשיטת רש"י ז"ל דס"ל הכי, והצל"ח ספוקי מספקי ליה, הלא שם כיון דבטעם הטהרה כ' הרמב"ם ז"ל פט"ז מהט"א מפני שהם מוכנים ליכנס במקדש ולאכול בקדשים, ומקור מקומו הוא בפי' הגאון ר"ח ז"ל בר"ה ט"ז ע"ב יעו"ש, יש מקום לאמור דבטומאה שהוא אך מד"ס שא״צ הערב שמש, דיכול לטהר ברגל עצמו וכמש"כ הצל"ח שם יעו"ש באריכות. אבל מצוה דרחיצת חמין שהוא לעונג וטהרה לשבת בוודאי דהמצוה היא בע"ש כדי לכנוס לש"ק בעונג קדושה וטהרה וכדקיי"ל גם ברגל דחיוב הטהרה היא בערב הרגל כדי לכנוס לחג בטהרה (וכמש"כ ביו"ד סי' שע"ג יעו"ש), וכאשר פי' ר"ן אלפסי ובאו"ז שם וברמב"ם וטוש"ע דהמצוה היא בע"ש, וכמבואר במנהגו דריב"א דבע"ש מביאין לו כו' ורוחץ פיו"ר, אם דזה אפשר גם בליל שבת מ"מ זמן המצוה הוא בע"ש, ולזאת הביא הסוגיא ממנהגו דריב"א לאשמעי' אם דלכתחלה המצוה ברחיצת כל הגוף, וזה דבשבת אסור בוודאי המצוה אך בע"ש, אמנם בא"א כל הגוף, גם על רחיצה פיו"ר מרחף שם מצוה, וגם זה הוא דווקא בע"ש, אשר שתים זו שמענו ממנהגא דריב"א וא"ת למה אחז"ל בלשונם רחיצת יו"ר בחמין ערבית כו' ולא אמרו ע"ש, י"ל למש"כ הרמ"א ז"ל בסי' רס"ב. וילבוש עצמו בגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת. וע"כ לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילביש עצמו מיד. והש"ג בסי' רפ"ז בשם ראבי"ה ז״ל למדו מריב"א (ובביאור הגר"א ז"ל שם בש"ע ציין עוד ע"ז לשבת קי"ג ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, אר"א אלו בגדים של שבת) שלאחר שרחץ פיו"ר תיכף היה מתעטף (ואולי יש ליישב בזה, מה שדייק בא"א להגאון מבוטשאטש ז"ל בסי' ר"ס דהלא סתם חסיד שבש"ס – לדיעה חדא – הוא ריב"א אשר התנא הק' בוודאי קיים כל מילי דחסידות. ובכללם גם רחיצת כל הגוף בע"ש שהוא מצוה מן המובחר, ואיך נאמר במנהגו אך רחיצת פניו ידיו ורגליו יעו"ש מש"כ בישוב זה ולהאמור י"ל דרחיצת כל הגוף קיים בעוד היום גדול, אשר זמנו בע"ש כל היום, אך לקיים כל מילי דחסידות הביאו לו עוד סמוך לערב, עריבה מליאה חמין, ורחץ פיו"ר למען להתעטף תיכף בבגדי שבת) והוא שרמזו חז"ל בלשונם המזוקק שבעתים, רחיצת יו"ר בחמין ערבית, כלומר סמוך לערב, ויש לפרש הא דקאמר תלמודא מאי מצוה, דסובב והולך בדיוק על מלת ערבית, המורה על סמוך לערב, מאי מצוה כלומר, מאי הוה המצוה והטעם שיהיה סמוך לערב, דאר"י א"ר כך היה מנהגו כו' ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף כו' תומ"י וזה טעם מצות הרחיצה שיהיה סמוך לערב וכמש"כ הרמ"א ז"ל דלא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילבוש עצמו מיד וא"ש.
והנה עיקר טעם הפשוט של מצוות הרחיצה דע"ש, הוא התענוג והנאה דשבת כאשר ביאר בתשו' מהרש"ל ז"ל סי' צ"ב (יעוין מש"כ בזה בספרי חידושי בן יאיר בחי' לתענית ל') וכ"כ המאירי ז"ל בחי' לשבת כ"ה בטעם זאת המצוה, בזה"ל, והמרבה בתענוג נקיות ובחיבוב מצוות שבת הרי זה משובח יעו"ש ולפ"ז קודם שנאסר הרחיצה בשבת מגזירת חז"ל, גם על הרחיצה דשבת היה מרחף שם מצוה הרי דראשית גזירת מרחצאות נאמר גם על רחיצה דמצוה, אמנם על סברת המ"מ והסד"ט אין מכאן מקום דיוק כלל למש"כ הר"ן ז"ל בחי' שם בשבת וז"ל, ואני אומר מצוה, פי' מורי נ"י. נראה דלאו מצוה ממש קאמר שיברך עליו. אנא מנהגא בעלמא. ולא מברכין אמנהגא, כדאמרי' גבי ערבה, תדע דאמרי' מאי מצוה דאר"י כו'. כך היה מנהגו כו' (בדרך רמז יש להעמיס בכוונת מלת מנהגו. כי אדם השלם לפרקים ורגעים אשר עולה למעלה אלהיות להיות כמלאך אלהים צבאות אמנם זה התנא הא' ריב"א החסיד, היה לו כעין מנהג קביע בכל ע"ש להיות דומה למלאך ה' צבאות) דאלמא לאו מצוה אלא מנהגא, לענין הברכה, וכ"כ בתוס' דמש"ה רחיצה מצוה, משום דקיי"ל דמנהג אבותינו תורה היא וכ"כ הר' יהונתן ז"ל, ואני אומר מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים עכ"ל, (בראש יוסף ז"ל שם כ' ומה שאין מברך על הרחיצה איני יודע, ואפשר דאין כ"כ מצוה, מש"כ בדרך אפשר הוא האמת כמבואר בחי' הר"ן ז"נ) וכן בתוספות שם ע"ב ד"ה חובה ובחי' הרשב"א ועוד ראשונים ז"ל, כ' דלהכי קרי נר שבת חובה, משום דלגבי רחיצת יו"ר בחמין חובה הוא. כי רחיצת חמין בע"ש אינה מצוה כ"כ יעו"ש ובאו"ז הובא בד"מ שם, ולזאת רק בזה דהוא אך מצוה מכח מנהגא, ואינו מצוה כ"כ גזרו חז"ל איסור רחיצה בשבת, משא"כ במצוות מילה דאורייתא, שפיר כ' המ"מ וכן הס"ט שצירף זה לענין טבילת נדה דאורייתא לאמור דבמקום מצוה לא גזרו גזירת מרחצאות ולפ"ז גם בטבילת שחרית דש"ק, כיון דמעיקר הדין בת"ע בטלוה לטבילותא כמבואר בטוש"ע סי' פ"ח, אך ישראל קדושים הם ומדקדקים מאוד בטבילה זו, ואשרי וטוב לו הנזהר בזה, וביחוד בש"ק שחרית, מכל זאת יש להשוותה בעמק השוה למצוה רחיצה דשבת. שהוא ג"כ מכח מנהגא ואינה מצוה כ"כ וכנ"ל. אשר בזה הלא ראינו כי העמידו חז"ל גזירתם גזירת מרחצאות גם במקום מצוה אולם דקדקתי לאמור אך כעין ראיה כי יש לדחות ולחלק דאך לרחיצה דשבת העמידו חכמינו ז"ל גזירתם גם במקום מצוה כיון דאפשר לקיימה בע"ש, ואז הוא עיקר זמן המצוה וכנ"ל. משא"כ בטבילת מצוה דש"ק שחרית. אמנם באמת א"צ לראיה כי מצד סברא הברורה ידענו זאת שאין ללמוד ממילה ומטבילת נדה דאורייתא לזאת הטבילה וכמש"כ המהרש"ם ז"ל אשר סברתו ודעתו היא דעת תורה.
ועוד בגוף הצורף מהמ"מ שהביא הס"ט לדעתי העניה יש לפקפק בזה כי ז"ל המ"מ בפ"ב מה' שבת ה' י"ד. וכאן אין כוונתו וכוונת ההלכות כו'. אלא להרחיצו בחמין שהוחמו בשבת. כגון שחממן עכו"ם מאליו, או עבר ישראל וחממן הוא בעצמו או הוחמו למי שיש בו סכנה. בכל אלו מרחיצין אותו לפי שכל אלו מותרין אפי' לבריא דבר תורה, ואין בהם, אלא משום גזירת מרחצות. ובמקום מצוה לא העמידו גזירתם. וכן כתבו ז"ל עכ"ל. ולאחר שסיים שכ"כ ז"ל מוכרח להעתיק לשון הראשונים בזה, בר"ן אלפס"י ז"ל, בפ' ראד"מ ד"ה וכ' הרי"ף ז״ל, כ' וז"ל, אבל לפני המילה דווקא בחמין שהוחמו מע"ש, דנהי דרחיצה דידהו מדרבנן מיהו אסרה, ורבנן לא שרי במכשירי מילה, אפילו שבות של דבריהם, וכדאמרי' כו' אפ"ה כיון דרחיצה בחמין שהוחמו מע"ש, לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת ואומרים מע"ש שהוחמו, במקום מילה התירו דלא שייכא בה הך גזירה כולי האי עכ"ל, וכלשונו כ' גם הריטב"א ז"ל בחי' בשבת שם קל"ד ע"ב. ומן המפורש ילמוד על הסתום בלשון הרשב"א ז"ל שכ' בחי' שם בזה"ל וכן הרחצת כל גופו לאו מלאכה היא שהרי בצונן מותר וכן פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין שהוחמו מע"ש, אלא שאסרוה מפני הבלנין היו מחממין בשבת. ובמקום מילה לא גזרו וכן תי' מורי הרב ר' יונה ז"ל ע"כ, אשר גם הוא לא כ' דבמקום מצוה לא גזרו, אך דייק לאמור דמקום מילה לא גזרו, אם כי יש לפרש בכוונתו, דאזיל לשיטתו, דקאים בשיטת התוס' שאין להתיר אמירה לא"י, אלא בדבר שהוא עצמו דוחה שבת כגון מילה ולא בשאר מצוות שהוא דעת היש אוסרין שבסי' ש"ז סעי' ה' וכמש"כ שם הב"י בשם תשו' הרשב"א ז"ל, אולם יותר מסתבר לפרש בכוונת לשונו הסתום, כמפורש הטעם בר"ן וריטב"א ז"ל דלא שייכא בה הך גזירה כולי האי והרי מפורש יוצא מדברי רבותינו הראשונים. רבינו יונה רשב"א ר"ן וריטב"א ז"ל דגזירת מרחצאו' העמידו גם במקום מצוה. ואך במקום מילה לא גזרו, מהטעם דלא שייכא בה הך גזירה כולי האי ולסברתם לק"מ קושית הל"מ בפ"ו מה"ש ה' ט' שהובא גם בסד"ט שם כמבואר להמעיין יעו"ש ודברי המ"מ ז"ל ששינה בלשונו לאמור, ובמקום מצוה לא העמידו גזירתם בשם הכולל לכל המצוות צריך ביאור אם דקאי התם להרמב"ם ז"ל, דלא שני ליה בין שבותי דמילה לשאר מצוות שהוא דיעה הראשונה שבש"ע שם סי' ש"ז. מ"מ הלא רבינו המ"מ ז"ל סיים וכ"כ ז"ל שכוון לרבותיו הראשונים שהם ר"י רשב"א ר"ן וריטב"א ז"ל. והם דייקו לאמור דאך במקום מילה לא גזרו. ומלתא בטעמא יען דל"ש בה הך גזירה כולי האי. וחייב אדם לאמור בלשון רבו אחז"ל. ומה זה ששינה לאמור ובמקום מצוה. ולא רחוק הוא לאמור כי יש בזה טעות ממדפיסים הראשונים אשר האי לישנא דבמקום מצוה רגיל ומצוי יותר ע"י אשגירת לישנא שינו לכתוב ובמקום מצוה. אבל המ"מ בעצמו כ' ובמקום מילה כלשון הרשב"א ור"ן וריטב"א ז"ל אשר כ' זה בשמם. ואם כנים אנחנו בזה הלא גם לטבילת נשים דאורייתא אין כאן צירוף היתר מדברי המ"מ זיל ובזה מיושב מה שצע"ק על הגאונים שקדמו להסד"ט אשר גם הם חפשו צדדי היתר גם ע"צ הדחק להמליץ על המנהג שנהגו הנשים בטבילה בליל ש"ק גם במקואות חמין ולמה לא הביאו גם מהמ"מ אשר יש בזה כדי סמיכה. ולדברי א״ש.
ואגב יש להעיר קצת בזה. למש"כ הנ"י ז"ל בפ' חרש וז"ל ומדאמרי' דאין ב"ד מצווין להפרישו באיסורא דאורייתא הוה משמע דבאיסורי דרבנן נחתי' ליה דרגא ומאכילין אותו בידים. וזו סברת הרשב"א ז"ל. אלא שהרמב"ם ז"ל כ' בסוף המ"א שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים עכ"ל, והנה איסור רחיצה דשבת על קרקפתא דגברא הרוחץ רכיב, לדוגמא אם אחד עביד אמבטי ממים שהוחמו בע"ש ואחר רחץ בזה האמבטי מי שעשה את האמבטי נידון אך כמסייע ידי עוברי עבירה (יעוין בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ל"ה) ועל הרוחץ נאמר מאן דעבר אדרבנן שרי למקרי ליה עבריינא. וכאן הלא הקטן הוא הנרחץ בשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דגם לקטן אסור להאכיל גם שבות דרבנן בידים שפיר איצטרך המ"מ ליתן טעם להיתר הרחיצה לתינוק בחמין שהוחמו מע"ש. אמנם הרשב"א ז"ל לשיטתו דגם במידי דאכילה דחמיר כביו"ד סי' קנ"ה – שרי להאכילו למה איצטרך כלל לטעם זה וגם לדעת הרמב"ם ז"ל הלא באיסור התלוי בזמן קיל וכמש"כ המג"א ז"ל ברס"י רס"ט יעו"ש ואולי יען כי בתינוק כזה בן שמנה ימים העיקר הוא המרחיץ יעיון באו״ח סי' תקי"א סעי' ב' ברמ"א ז"ל דמותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו ע"י ישראל ביו"ט. ושם בב"י ומג"א בשם המרדכי ז"ל הטעם דכיון דהיינו רביתיה לא גזרו כביומא ע"ח יעו"ש ובמג"א סי' שמ"ג וסי' תרט"ז וביו"ד סי' פ"א ופמ"ג בא"א סי' שכ"ח סקט"ו ואכ"מ להאריך בזה, ובספרי חב"י בחי' לע"ז ל"ט כ' בזה יעו"ש.
ועתה אבוא בעזהש"י לדברי הרה"ג ר"א פריעד נ"י הביא דעת הח"צ ז"ל סי' י"א שהחליט לאסור גם טבילת נשים בליל ש"ק בחמין שהוחמו מע"ש. וביאר כי צדדי ההיתר אשר צדד הנו"ב יען שהטבילה צ"ל בכניסת ליל ש"ק דלא משכחת בחמין שהוחמו בשבת וכן צונן לתוך חמין לא משכחת במקואות כי אם החמין קודמין הלא הם שאובין – וגם בזה לא החליט להתיר והזהיר להבלנין ליתן מבעו"י שיהיו פושרין אך העלים עין – אין להם מקום לטבילת אנשים בשחרית ובחימום ע"י דאמפף בפרט על קוטב שאלתם בקלוז' לבאזאנעס שאינם מקואות והם שאובין אך לטבילת אנשים דכשרים גם בשאובים לת"ע. כמבואר בברכות כ"ב ובש"ע סי' פ"ח – וכן מש"כ הס"ט ליישב המנהג בזה"ל דמקואות דעיקרן ממעיין נובע צונן אלא ששופכין לתוכן מים חמין להפיג צינתן אע"פ שלפעמים המים צוננים נעשו חמין מ"מ אין שם חמין עליהם דהא תמיד נובע מן המקור מים צוננים ואין עומדיך בחמימתן אלא זמן מיעוט. ל"ד לגזירת מרחצאות כו' פשוט דלא נאמר זה בבאזאנעס שאינם מקואות כשרות לנשים וכן גם במקואות כשרות שבאים ע"י המשכה מנהר ומחממין אותם בדאמפף. אשר הם חמים בשוה מטה כמעלה. ועומדין בחמימותן זמן רב. וגם הנו"ב וסר"ט לא צדדו אך לט"נ. ולא מיירו כלל מטבילת אנשים – והאבני צדק שם שדבר מטבילת אנשים אשר בשב"ק שחרית מטילין ע"י גוי מים חמין שהיחמו מע"ש. צדד לאמור שאין המקואות שלנו דומה למרחצאות. דממנ"פ אם כששופכין בשבת המ"ח מערבין אותן אזי אינן אלא פושרין ואם לפעמים יקרה שאין מערבין אז היא חם רק למעלה אבל למטה בקרקע היא צונן גמור כנראה בחוש אז מהאי טעמא גופא אינו דומה למרחץ דמרחץ חם למעלה ולמטה משא"כ מקוה צונן למעלה יעו"ש. שהוא כעין סברת הסד"ט. וגם לזה אין מקום לנד"ד – ולאמור כיון שהמנהג לטבול בש"ק שחרית עפ"י האר"י ז"ל ובפרט לב"ק דהוי מצוה וכמש"כ בתשו' ריב"ם שניטוך סי' כ"א לסמוך על סברת הדברי יוסף ז"ל שהביא הסד"ט שם וכן על דברי המ"מ דבמקום מצוה לא העמידו גזירת מרחצאות הלא גם הדברי יוסף והסד"ט לא החליטו זה אך צירפו זה להסברא דמקואות אינם דומין למרחץ וכנ"ל כי עמש"כ שם הסד"ט בפרט בזה"ז שירדה חולשה לעולם וא"א להם בצונן. לזאת יש לצדד להתיר טבילת נשים בחמין, שהיא טבילת מצוה יש לתמוה דהלא בין צונן לחמון יש עוד דרך ממוצע והיינו פושרין וזה י"ל הטעם מכל הגאונים האוסרים וגם המתירים שחפשו צדדי היתר בט"נ בליל ש"ק בחמין ולא הביאו מדברי המ"מ כי שאני התם דרחיצה להתינוק מדרכי הרפואה מוכרח בחמין ולא בפושרין משא"כ הכא. ועכצ"ל דעיקר הסמיכה של הסד"ט הוא אך על הסברא דמקואות אינם בקו המשוה כמרחצאות וכן בס' תו"ד סי' שכ"ו סק"א. כ' דרחיצה בשבת בחמין אסור אף במקום מצוה וכן בס' מנח"ש כלל פ"ו סק"א שכתב לצדד להקל מטעם זה, לא התיר אך בס' פושרין כיון שהוא ס' דרבנן במקום מצוה משא"כ בוודאי חמין. ונידון שאלתינו הוא בוודאי חמין ולפרקים עוד הם בגדר יס"ב ועוד איכא בזה כי הולכין המים רותחין להבאזען שעות אחדים בליל ש"ק וא"כ הוי עוד חמין שהוחמו בשבת דחמיר מהוחמו בע"ש. כי גם בהוחמו בהיתר כגון לחולה וכדומה. אסור לרחוץ בהם אפי' אבר אחד כמש"כ המג"א ז"ל בסי' שכ"ו סק"ו מסוגיא דשבת קל"ד יעו"ש ובמחה"ש – ובס' מנחת שבת סי' פ"ו אות ה' לימד זכות על המקילין להפשיר בשבת שחרית את המקוה ע"י עכו"ם מחמת דבמצוה סומכים על בעה"ע להתיר שבות דאמירה לעכו"ם ולא כן דעת הד"ח ח"ב סי' כ"ו שכ' גם לט"ל אבל להשים מים חמין בשבת נ"ל דבוודאי אסור. ולא יניח להם. וגם המנ"ש שם כ' אבל צריכין ליזהר שלא לכנוס בה בשבת תיכף לאחר ששפכו לתוכה המים חמין. כי אז עדיין חמה ולזה אין שום היתר אפילו לרחוץ בה אבר אחד. ומסיים וז"ל. דאם אינו ממתין עד שתהא נפשרת מחמימותה יותר טוב להם שלא יטבול כלל. משיחללו שבת ויטבלו במקוה חמה כזו שהוחמה בשבת עכ"ל. הרי מבואר דאוסר במקוה במקום ביטול הטבילה. בפרט בעירו אשר יש באזען אחד אחורי בית המרחץ ששם המים בשבת בבוקר אך כשיעור פושרין בוודאי דאסור לטבול בהבאזענעס שהוחמו בש"ק ע"י מים רותחין או דאמפף והם חמין עכת"ד הרה"ג ר"א פריעד נ"י הנאמרום בהשכל ודעת תורה.
והנה ספרים האלו אינם עמדי לראות כל דבריהם אך בארחות חיים שם סי' שכ"ו. הביא דבריהם בקצרה בזה"ל. בשו"ת חס"ל סי' ל' כ' שהמים שהם בהיורה מע"ש ונסתמו הנקבים באופן דל"ש שמא יחתה אין מקום לאסור לשפוך למקוה לצורך טבילת אנשים בשבת כי מים חמין מועטין לתוך צוננים מרובים שרי. ובפרט ע"י עכו"ם (ראיתי בחס"ל שם דבגוף הטבילה בחמין טעמו כסברת הסד"ט הואיל והמעיין ממקורו מתברך בכ"ע במים צוננין. אין שם מרחץ עליו ועשה לזה סמוכין מתענית י"ג. ליישב בזה קושיית התוס' בתמורה י"ב ע"ב ד"ה ואין המים יעו"ש יש לפקפק בראייתו. כי ממקום שבא מדחזי' להתוס' ושט"מ בתמורה שם. שיישבו קושיתם בדרכים אחרים. מוכח דלא ס"ל זאת הסברא אשר דעתינו בטלה נגד דעת רבותינו הראשונים ז"ל יעו"ש ובשו"ת ח"ס חיו"ד סי' רי"ד רי"ז – וכ' שם החס"ל ואולם לערות חמין שהוחמו בשבת ע"י האש שניסוק בתנור בע"ש הס מלהזכיר כו' יעו"ש) וכ"כ בשו"ת בר ליוואי סי' ו' ובשו"ת אבני צדק כו' דמותר לשפוך מים חמין במקוה בשבת ע"י עכו"ם יעו"ש – ציין עוד לענין טבילת נשים במים חמין בשבת. לישיע"ק ולספר שארית צבי סי' תקי"א ושו"ת דברי שאול ויוסף דעת סי' מ"ו אשר לא ראיתם ועי' בשו"ת מהרי"א ענזיל סי' ע"א כו' ע"ד המקואות שמטילין לתוכן מים חמין בשבת מן היורה שהאש תחתית כל הלילה אף שסותמים פי התנור הרי המים מתחממים והולכים כל הלילה מכח האש שתחת היורה. והו"ל חמין שהוחמו בשבת דאסורים כל היום. ועוד יש ליזהר שלא יטילו מים רותחין הרבה לעשות כל המקוה חמה כמו אמבטי. וזה איסור כפול. שרוחצין כל גופו בחמין וגם מחממין המים הצוננים בשבת וכ' שם דהמנהג להטיל חמין לתוך המקוה בשבת שגורפין כל האש מבעוד יום וסותמים וטחין פי התנור שלא יצא החום לגמרי ומ"מ המים הולכים ומצטננים כל הלילה עד בוקר כשמטילים מפיגים צינתן של מי המקוה אבל לא מחממים וא"א למנוע זאת לגמרי מפני הקור בימי הסתיו. כי הרבה אנשים מוסרים נפשם על טבילה כידוע דאכשיר דרי בעזהש"י. וכל המון ודלת העם זריזים בטבילה זו. ועי' בשו"ת ריב"ם שנייטוך סי' כ"א. דמותר לטבול בשבת בבוקר מ"ט ואין בו משום מתקן וגם מצוה הוא כו' עכ"ל והעתקתי כ"ז למען לראות כי גם מכל דברי גאוני בתראי אשר חתרו להמליץ על המנהג. מ"מ במקואות אשר הכשרם ע"י השקה או הם נמשכים מהנהרות שאינם מעיינות ומתחממים ע"י דאמפף. כאשר עתה ברוב המקואות. וכן הוא בעירי. ומעלה ומטה הם שווים בקרירות ובחמימות כשהם חמין. אין שום צד היתר לטבילת אנשים בשבת שחרית. ובפרט אם הוחמו בשבת. אשר האיסור בכ"ז הלא מפורש בש"ס ופוסקים וכל צדדי ההיתר אשר למעלה מבוארים. אין להם מקום להיות בזה נאמרים.
והנלע"ד בזה בס״ד, דהנה מראש צורים אראנו, בהלכה הזאת דטבילה במקוה בחמין, אין זה בדרך להיות מורין כן לכתחלה, אך ליישב ולהעמיד המנהג, ושלא למחות, הש"ע בס"ס ר"א אוסר גם בחול הטבילה במקוה של מים חמין, משום גזירת מרחצאות כמבואר שם בב"י ז"ל, והרמ"א ז"ל כ', ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממה, ומ"מ יש להחמיר, אם לא במקום שנהגו להקל. אז אין למחות בידן וכל בית ישראל יוצאין ביד הרמ"א ז"ל – ובטבילת נשים בליל ש"ק במקוה של מים חמין, הלא האיסור דרחיצת כל גופו, גם בחמין שהוחמו מע"ש, מבואר בש"ס ופוסקים. אשר הח"צ דעוד גדולים שאסרו באמת הטבילה בחמין בליל שבת, ובא הנו"ב וחתר למצוא צדדי היתר, וסיים ואני מעלים. עין מזה. ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואחריו הסד"ט, לאחר כל מה שצדד בזה, סיים מכל הלין י"ל דבמקום שנהגו לטבול בשבת בחמין, אין למחות בידם, כי יש להם על מה לסמוך כו', אבל במקום שלא נהגו להקל כו' וכן בשו"ת ד"ת שם כ', והנח להם לישראל כו' – בשו"ת מהרי"א ענזיל, אבני צדק, וחס"ל, חפשו למצוא צד היתר, גם לטבילת אנשים דשחרית בש"ק, וכן בספר מנחת שבת. וללמד זכות גם על המקילין להפשיר בשבת את המקוה ע"י א״י, אשר להמעיין בדבריהם יראה כמבואר שלא היו מורין כן לכתחלה, אך ליישב את המנהג הראו פנים מסבירות – כן אני בעניי אומר, עתה שנתפשט המנהג להקל בטבילה דשב"ק בשחרית. גם במקואות שאינם מעיינות והוכשרו ע"י השקה או שנעשו ע"י המשכה מנהרות, והמים הם חמין גמורים, שהוחמו ע"י חימם הדאמפף. ולפרקים אשר ילך הדאמפף גם בליל ש"ק שעות אחדים לחממם, וע"י חמימות הדאמפף המקוה חמה למעלה כלמטה, שגם זה אם שהוא מהלכה שאין מורין כן לכתחלה, אמנם חובה עלינו, וגם מצוה להמליץ על מנהגן של ישראל, שהוא מנהג וותיקין – יעיון מג"א ז"ל סי' תר"צ ס"ק כ"ב חסידים לומדי תורה ויראי ה', אשר היסוד בזה, המה דברי הקרבן נתנאל ז"ל, בשבת פ' ב"מ סי' כ"א ס"ק ק', לאחר שהביא דברי הח"צ ז"ל כ' בקצרה, וז"ל, ובעיקר הדין כ' באריכות, שטבילת מי מקוה בחמין, לא הוי בכלל גזירת מרחצאות עכ"ל, ואם כי הנו"ב ז"ל שם בסי' כ"ד כ"ה, כ' ע"ז, ואמנם לא ביאר טעמו, ומפליג שביאר טעמו ואין עלינו לקבל דברים, שאין אנו רואים הטעם, אם הוא טעם לשבח, יש להשיב בזה, כדאמרי' בעירובין ס"ז בדרבנן עבדי' מעשה, והדר מותבינון, יכולין לסמוך בדרבנן, כי טעמו טעם לשבח ויפה הורה, והלא סברת הק"נ היא פשוטה וברורה, כי על הרחיצה מצינו שגזרו חז"ל, ולא על הטבילה, ובגזירת חז"ל שהוא דרבנן, הלא זה כלל גדול, כי על המחמיר להביא ראיה, ובפרט בגזירת מרחצאות אשר לשיטת הרי"ף בשם הגאונים ז"ל והסד"ט שם בסק"ט כ' דכן הוא לכ"ע, ובשם הלח"מ כ' דהוי דומיא משבות דשבות יעו"ש אינו אלא גזירה וקיל משבות, נוכל לאוקמי אותו גאון בעל ק"נ ז"ל, על חזקתו חזקת חבר שאינו מוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, ובוודאי נתן בזה טעמים לשבח בדעת זקנים, ואם כי הוא כיחידאה בין גאוני בתראי, בזאת השיטה והסברא, הלא אמרי' בחולין ז' ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו, ואמרי' בנדה ט', כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק, ואיפסקא הכי ביו"ד סי' רמ"ב בכללי הוראות או"ה, דבדרבנן סמכי' לפרקים איחיד נגד רבים, – בשו"ת בר ליוואי שם עשה צירופא משיטת הק"נ יעו"ש – וגם מנהג עוקר הלכה, דיחיד ורבים ה' כרבים במקום שהמנהג מסייע לדיעה יחידאה כמש"כ המג"א בסי' תר"צ שם יעו"ש.
וכעין סמוכין לסברת הק"נ. ולהאמור, דאין להכניסו בכלל הגזירה, מה דלא נאמר במפורש, יש לעשות מהא דאמרי' שם בשבת מ', דאר"ש בן פזי, אמר ריב"ל, משום בר קפרא, בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש, התחילו הבלנים להחם בשבת, ואומרים מע"ש הוחמו, אסרו את החמין, והתירו את הזיעה ועדיין כו' אסרו להן את הזיעה והתירו חמי טבריה כו' ראו שאין הדבר עומד להן, והתירו להן חמי טבריה, וזיעה במקומה עומדת והנה באמרם והתירו אם שלא נאסר מקודם, שנצטרך להתרה, הלא הפ"י הוא, דנשארו בהתרתן כמקדם ובמאירי שם והניחם על היתר חמי טבריה יעו"ש – נאמר זה יען דלבסוף יצטרכו להתיר חמי טבריה, שראו שאין הדבר עומד שלא היו הצבור יכולין לקבל מתוך שאסרו להם את הכל כפירש"י ז"ל, לזאת הכוונה, נאמר והתירו את הזיעה, והתירו חמי טבריה, דע"י התרתן באלו הדברים כמאז, לא נחשב לגזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה, וגם כיון שאח"כ איצטרך לאמור ואסרו את הזיעה ואסרו חמי טבריה, נופל הלשון לאמור אגב סיפא ברישא והתירו, אבל הפירוש הוא דקמו בהיתרן הראשון. אמנם בהא דקאמרה הג"מ התירו להן חמי טבריה, וזיעה במקומה עומדת, יש לדייק דהאי וזיעה במקומה עומדת לאיסור למה לי (ובחידושי הר"ן ז"ל שם כ', פי' שאסור ליכנס לביה"מ של כפרים אפי' לטייל בהן ג' שמא יזיע בהן כדאמרי' בסמוך דכיון דזוטרן כו' אולי כיון ליישב דיוק זה דאתי לאשמעיו' וזיעה במקומה עומדת דאתי גם בכה"ג וצ"ע בכוונתו) דלכאורה פשיטא הוא, כיון שההיתר נאמר אך לחמי טבריה, אין זו בכלל ההיתר וי"ל דכיון דבזיעה הוי כעין גזירה לגזירה, זיעה אטו חמין, וחמין מע"ש אטו חמין שהוחמו בשבת, וכן הוא בחמי טבריה אטו חמי האור, וחמי אור מע"ש, אטו חמין משבת, וכיון שהתירו חמי טבריה, הו"א דכיון שהותר בזה גל"ג, גם זיעה בכלל האי היתרא, דהוי ג"כ כעין גל"ג, לזאת אצטרך מסקנא דתלמודא לבאר דזיעה במקומה עומדת לאיסור, ואוני לא בא האיסור מפורש, היינו אומרים מצד הסברא, כיון שהותר חמי טבריה, להתיר גם זיעה – ובתוס' שם ד"ה למוצאי שבת כ', דאלמלי לא היה מבואר דמשרבו עוברי עבירה קאי על יו"ט. הייתי אומר דדווקא בשבת אסרו הזיעה ולא ביו"ט יעו"ש – מהטעם דבגזירת חז"ל, על המחמיר להביא ראיה, והיינו גם טעמא דהק"נ, דהלא לא מצינו גזירתם אך ברחיצה, ולא בטבילה, ואמרי' בברכות כ"ב ותענית י"ג טבילה בחמין מי איכא אשר רבים הם האוסרים טבילה בחמין גם בחול, ואף לדידן דקיי"ל כהמתירין, מ"מ לכ"ע בזמן הש"ס ובמקומותיהם מקומות החמין, לא היו רגילין בחמין (והוא דקמקשה הסוגיא בביצה י"ח תינח מים יפים רעים מאי א"ל, תינח בימות החמה, בימות הגשמים מאי א"ל, ולא קמקשה תינח מים קרים, מים חמין מאי א"ל, דאין כאן משום דנראה כמיקר, וכמש"כ הנו"ב ז"ל בסי' כ"ו יעו"ש. יען דדרך תלמודא להקשות ממלתא דפסיקא ורגיל, וזה היו רגילין לטבול במים מכונסין גם בסרוחון, כמבואר בכמ״ד ובשבת י"ד. ולזאת יש מקום להקשות, תינח מים יפים. רעים מאי א"ל, שהיה שכיח לטבול גם בהם, ואם נימא דהיתרא דבמשנתינו של, ואדם בשבת, נאמר רק ביפים ולא ברעים, דבר כזה היה צריך לבוא בביאור, ומסתימת המשנה כמבואר דשרי בכל גווני, ובסגנון זה הקושיא מימות הגשמים, משא"כ בחמין גם להמתירין לא היו רגילין בחמין, וסתמא דמתני' של ואדם בשבת מיירי בדבר ההוה ורגיל אז אך בקרים), וכ"כ השט"מ בתמורה י"ב ע"ב בהשמטות דבכל ימות השנה לא היו רגילות בחמין, יעו"ש, ולא דברו כלל מזה, ועל האומר להכניס גם טבילה במקואות בכלל גזירת מרחצאות, עליו להביא ראיה, וכל עוד שאין מבואר כן, סמכי' בדרבנן לקולא, ולאמור כי טבילה במקוה במי חמין לא היה בכלל גזירת מרחצאות וכמש"כ הק"נ ז"ל.
ויש בזה עוד טעם לשבח, לחלק בין טבילה במקוה, ורחיצה באמבטאות, והוא, כי בירושלמי שם ה' ג' אמרי'. ואסרו להן רחיצה תירו להן זיעה כו', ואסרו להן רחיצה וזיעה כו', ואסרו להן את הכל, כיון שנתגדרו היו מתירין להן והולכין, מתירין להן והולכין, עד שהתירו להן מי מערה, וחמי טבריה – מתירין והולכין דנאמר בכפילא, נראה יען דהתירו כשני דברים מי מערה, וחמי טבריה – ולא התירו הבאת לונטיות כו' כו' יעו"ש, מה בירושלמי נאמר הטעם בהיתר חמי טבריה, כיון שנתגדרו, שלא פרצו לטבול במרחצאות והיו רגילין להזהר מחמת הגדר שגדרו עליהם חכמים, כפי' הק"ע ופ"מ שם ובבבלי נאמר הטעם יען כי ראו שאין הדבר עומד – מפי' הר"ח ורש"י ומרי"ף ורא"ש ז"ל נראה דלא היה בגירסתם מלת ״להן״, הכתובה בגירסתינו – אלמלי פי' רבן של כל ישראל אח"ז רש"י ז"ל, היה מקום לפרש, כי ראו שאין הדבר עומד, בפרצות כבתחלה, שרבו עוברי עבורה אך נתרגלו להיות זהירין בטבילת מרחצאות ע"י גדר החכמים, לזאת התירו להן חמי טבריה, אשר לפי' הזה, דברי הירושלמי והבבלי המה לאחדים, וטעם אחד להם, במה שראו חכמים להתיר חמי טבריה – והנה מסמיכת שלא התירו הבאת לונטאות, מחששא דסחיטה לגזירת מרחצאות מלבד פי' הפשיט. אם דהתירו חמי טבריה, אמנם הבאת לונטאות לא התירו – יש לרמז כי גם זה כענף לגזירת מרחצאות כי גזירת חז"ל ברוח קדשם היה עד סוף כל הדורות אם כי הם היו בימים הראשונים אשר היו טובים מאלה, שאמרו בגיטין נ"ד בזמנם. נחשדו ישראל על השביעית, ולא נחשדו על השבתות, אמנם בעו"ה ע"י אריכת הגלות הלא כל עין הדעת יראה באלו הדורות וגם שלפנינו, אלמלי לא היה גזירת מרחצאות והיה שרי לרחוץ בחמין באמבטאות ולהזיע בשבת קודש, כמה וכמה איסורי דאורייתא ודרבנן, היו עוברין עי"ז, סחיטה בלונטאות – עיי' מג"א ז"ל סי' ש"א ס"ק מ"ח, ואם בזמנם היו אך הבלנים, חשודים על הסחיטה, בדורות של אחריהם ובשער, ולרחוץ בבורית (עיין בספרי, שו"ת בח"מ ח"א סי' י"ב) כנהוג בחול, חפיפת הראש, ותלישת שערות, איסור הוצאה, ע"י חליפת כתונת פזמקאות ועוד בגדים דשכיח ברחיצה בחמין, וידוע כי בגזירות חז"ל, מלבד טעם הגלוי היה עמהם עוד טעמים צפונים, והם אמרו אך טעם אחד או שנים וכמש"כ הגר"א ז״ל, יעיון פ"ז ל״ה – ולמאי דאמרי' במ"ק י"ד דאסורין לגלח במועד, כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין, כדתנן באנשי משמר כעין סניף י"ל גם הכא בגזירת מרחצאות למען שיקיים מצות רחיצה בע"ש, ושלא יכנס לשבת כשהוא מנוול אך ברחיצת הגוף, וטהרת הלב והדעת, יעיון בויקרא רבה פ' ל"ד ובשאלתות פ' בראשית שהובא לשונו בחידושי הרד"ל במדרש שם אשר בטעם גזירתם היה, לגדור את הדורות אשר יבואו אחריהם, ולשמרם מכל אלו התקלות, אולם כל אלו החששות יש להם מקום, אך בשם רחיצה, משא"כ בשם טבילה, אשר מצוה בעדנא דעסיק בה מגני ומצלא כבסוטה, כ"א ואמרי' בסנהדרין ע' ע"ב, בסעודת דעבור החודש, אם דאיני אלא בפת דגן וקטניות והוא אסיק בשר ויין, כיון דבמצוה קעסיק לא ימשוך, כן בטבילת מקואות, אם דאפשר בצוננין או בפושרין, וטובלין בחמין כיון דישראל קדושים הם והולכים אך לשם טבילת מצוה, אם מפני ת"ע או לקבלת תוספת טהרה וקדושה, מקדושת שבת דשחרית, והזמנה לעבודה שבלב שהוא התפלה. אז הם נבדלים, מכל אלו הדברים הנ"ל, אשר זמנם אך בעת שהולכים לרחיצה, ולא בזמן הליכה לטבילת מצוה, והכל הולך אחר הכוונה, וכעין הא דאמרי' בשבת שם, אמבטאות של כרכין מטייל בהן ואיני חושש, וכ' בחי' הר"ן ז"ל, פי' מכיון שאינו מתכוין לזיעה, וגם כאן אם כי בטבילה דמקוה מים חמין, יש גם רחיצה, מ"מ הלא עיקר כוונת הליכה של בני ישראל ההולכים. הוא לשם טבילה, וזה תשובה, למה שלכאורה כעין סתירה, לסברת הק"נ, מהא דתנינין בשבת קמ"ז הרוחץ במי מערה, ובמי טבריה, ובג"מ קתני מי מערה דומיא דמי טבריה, מה מי טבריה חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא כו' ורש"י ז"ל פי' מי מערה מקוה מקורה שהוא חם כו', הרי דגם במקוה של חמין לכתחלה לא, מלבד מה שאין הכרח לפרש מי מקוה כשרה הלא לדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל יען שהוא מקורה אסור משום זיעה, ולהמפרשים והפוסקים החולקים עליהם, אך מקוה מים הם ממים שהוחמו מע"ש, גם אם נימי לפרש שם מקוה ושהיא כשרה, הלא הרוחץ קתני, ולא הטובל ואז לא היו רגילין בטבילה בחמין וכנ"ל, אשר בזה יש ג"כ לחזק סברת הק"נ, למש"כ המג"א בסי' ש"א ס"ק נ"ח, ולכאורה משמע דבזה"ז, דאפשר בלא רחיצה, אסור להסתפג. ומיהו י"ל כיון דלא גזרו חכמים שרי וכמ"ש סס"י י"ג בב"י ז"ל יעו"ש ובמחה"ש, ה"נ כיון שבזמנם לא היה טבילה בחמין, לא גזרו על זה אם כי בזה"ז יש טבילה בחמין אנן לא נגזור ונחדש גזירה חדשה, להכניסו בכלל גזירת מרחצאות שהולך אך לרחוץ, דבזה חיישי' לכל התקלות הנ"ל, ויש בזה גזירת חז"ל של מרחצאות משא"כ בהולך לשם טבילה במקואות. אשר כ"ז לענ"ד המה טעמי לשבח ואולי באריכות שכ'. גם אלו הטעמים נאמרים להעמיד פסק הק"נ ז"ל.
וכל האמור הוא אך לכלל היתר הטבילה, במקוה חמה, ולהוציאה מגזירת מרחצאות אמנם לפרט זה, אשר לפרקים מחממין המקואות בדאמפף או מים רותחים ע"י עכו"ם גם בשבת הוי כמים שהוחמו בשבת מה נאמר, ומה נדבר ואולי יש להמליץ ולצדד גם בזה, למש"כ בר"ן אלסס"י וכן בחי' הריטב"א ז"ל בסוגיא שם. דנקטי' משמעתין דחמין שהוחמו בשבת אסורין בהנאה ליומן כו' יעו"ש הרי דעיקר האיסור בזה, הוא מה שאסורין בהנאה, והלא זה כלל גדול כי מצוות לאו ליהנות נתנו, וידוע שיטת הרשב"א ז"ל בנדרים ט"ו דגם באיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אמרי' מללה"נ, ובספרי חידושי בן יאיר בחי' ר"ה כ"ח, הארכתי בזה בס"ד, וביארתי כי הרשב"א ור"ן ז"ל בנדרים שם לא פליגי, אך באין הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה, אז גם באפשר לקיים המצוה בדרך אחר ג"כ שרי, ובדאיכא הנאת גוף בהדי הנאת מצוה, ואפשר באחריתי אסור. ובא"א שרי והבאתי שכן העלה באבני מלואים באה"ע סי' כ"ח ובתשו' סי' כ"א, וכתבתי בזה בספרי שם גם בחי' לשבת כ"א יעו"ש, ולזאת הלא ישראל קדושים הם, אשר כוונתם רצויה אך לטבילת מצוה, ואם דבהכרח יש כאן פסיק רישא דנהנה הגוף מהטבילה כשהם מים חמין. וא"כ נהנה מחמין שהוחמו בשבת דאסורין בהנאה, מלבד מה דיש בזה עמוד גדול הת"ה והעומדים בשיטתו דפ"ר בדרבנן שרי, ולסמוך עליהם בשעה"ד ומצוה דרבים, גם להמג"א בסי' שי"ד סק"ה החולק בזה, הלא אין כאן נהנה דמללה"נ, וכ"כ בשו"ת בר ליוואי שם סי' ו' ד"ה איברא, דלדעת הרשב"א ז"ל הוי מותר לטבול הכ"ג אף בחמין שהוחמו ביוה"כ, דלא שייך גביה איסור דנהנה ממלאכת שבת, דמצות לאו ליהנות ניתנו בכה"ג יעו"ש, ולזאת ל"מ בטבילת נשים שהוא דאורייתא בוודאי דיש מקום לאותה סברא לאמור דלא נחשב לנהנה ממלאכת שבת כי מללה"נ, אך גם בטבילת אנשים בבוקר שחרית שאיני אלא ממנהגא, (שיטת הרז"ה ז"ל דבמצוה דרבנן אמרי' מלה"נ ידוע הוא כי הוא בזה כמעט דיעה יחידאה, ולא קיי"ל הכי, והדברים עתוקים וארוכים ואכ"מ) מלבד מה דיש מקום לאמור כיון שנהגו הוי כקבלה, כאשר צדד החת"ס בחיו"ד סי' ק"ז לענין חלב שחלבו עכו"ם, ואין ישראל רואהו, דמצד המנהג והקבלה יהיה דאורייתא יעו"ש, כיון שכל הכוונה הוא אך לשם טבילת מצוה, הלא יש להכניסו תחת סוג מללה"נ, ופשיטא ומובן מאליו כשאפשר לו לטבול במקוה אחרת בפושרין, דבוודאי לא יטבול בחמין. דאיכא הנאת הגוף, וגם אפשר באחריתי דאז אסור כנ"ל, אך באין לו מקוה אחרת, שפיר יש מקום לסברא זאת הנאמרת להמלצת זכות על מנהגן של ישראל וכדאמרן.
והנה ידוע מש"כ הרשב"א ר"ן וריטב"א ועוד ראשונים ז"ל, דכיון דאמרי' בגיטין נ"ד נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות, גם הכא לא נחשדו הבלנים – בזמנם – על השבתות, אך כדאמרי' בירושלמי שם נחשדו להיות ממלין אותו עצים מע"ש, והיא דליקה והולכת בשבת, וכ' הרשב"א ז"ל בחי' בשבת שם בסוגיא וז"ל, אלא שעדיין ק' לי וכי מאי איכפת להן. אם היתה דולקת והולכת בשבת, והתניא פוסקין מים לגנה בע"ש עם חשכה, ומתמלאת והולכת כל השבת כולה, וי"ל דכיון שנקביו פתוחין, והוא דולק והולך בעודו רוחץ וודאי אתי לחתויי, ולפכך אסרו בדולק בשבת, והתירו בפוקק וחזרו ואסרו כו' עכ"ל, וכדבריו כ' גם בחי' ריטב"א ור"ן אלפסי ז"ל שם, אך בשינוי לשון מוודאי לשמא, דשמא יחתה בגחלים יעו"ש, אשר לפ"ז יש מקום לאמור, דבחימום הדאמפף למקוה, שמתחיל לילך מע"ש, ולפרקים הולך גם בליל שבת שעות אחדים למקוה שאינה מעיין, אך ע"י משיכה מנהר, עד אשר בבוקר לטבילת אנשים המים הם חמין ממש, אשר זה הדאמפף בוא יבוא מזיעת המים רותחין, שביורה הגדול, כל יום ע"ש והמים המרותחין שביורה הזה, הם עבור הזיעה, וכל אמבטאות שבמרחץ והיורה בעת הזאת, מוכרח להיות בכל שעה, מלא ומרותח מאוד, ולפרקים רבים, אשר הבלן אין לו מה לעשות עם הדאמפף, והוא מוכרח לתן לו דרך לאיזהו מקום, כי בלא זה יבקע היורה מגודל רתיחת המים וכאשר בכניסת שבת וגם זה לצירופא כ"ד יחשב, כי בכל עת מקוה הזאת בכניסת שבת קודש, הוא חמה לטבילת נשים, אך שלא תצטנן עד הבוקר הילך הדאמפף, והמים נעשו מרותחין מאוד עד שהיס"ב, למען בבוקר תהיה חמה כאשר היתה בכניסת שבת אשר הוי כעין דאמרי' בס"פ במה טומנין, ואיפסקא בטוש"ע סי' שי"ח, דמניחין מיחם ע"ג מיחם, וקדירה ע"ג קדירה, ולא בשביל שיחמו, אלא בשביל שיהיו משומרים, שיהא חומו משתמר בהן, ה"נ פעולת הדאמפף ההולך בליל ש"ק הוא אך שיהיו חום המקוה שבכניסת ש"ק משומר, אשר גם בבוקר לטבילת אנשים, יהיו במצב הזה – ולאח"כ ילך הדאמפף להמקוה, בעת הליכת הדאמפף, שא"א אך בשעה שהיורה מרותח מאוד. באש הבוער תחתיו, לא זו שאין כאן חששא דבוודאי יחתה, אך גם לשמא יחתה, אין לזה מקום כלל, והוי כמו גזירת חז"ל דלא יקרא לאור הנר שמא יטה, מ"מ בדברים אשר אורן מרובה לא חיישי' לשמא יטה כמבואר בש"ע סי' ער"ה כן ה"נ בדאמפף אשר לא יכול לילך, אך בזמן כי היורה מרותח עד מאוד, והחששא מטעם המבואר בדברי חז"ל בגזירת מרחצאות שלא יבואו הבלנים לחתות כמש"כ בירושלמי עם ביאור הראשונים ז"ל וכנ"ל אין בחימום מקוה ע"י דאמפף שום מקום, וכמובן
עוד אמרתי מסברא דנפשאי, ואח"כ מצאתי תנא דמסייע לי, בהגהות הגאון מהרש"ם ז"ל לארחות חיים סי' תקי"א, באמרו בזה"ל, אבל נראה כיון דהנזהרים בה יטבלו גם במים קרים שוב יש להקל משום צער וחשש סכנת נפשות כמש"כ כה"ג המג"א ז"ל שכ"ט סוס"י עכ"ל, אשר הוא עמוד הוראה בדעת תורה בדורתינו, ומגן אברהם בעזרו כי ראייתו מהמג"א ז"ל היא ברורה והלא ערך מעלת הטבילה במקוה גם להוספת טהרה, הוא מאוד גדולה ובסידור הקדוש להתנא ה"א האר"י ז"ל כ', צריך לטבול בשחרית, כי כמו שיש הפרש, בין קדושת שבת לחול כן יש הפרש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום, לענין רזי א' כי הוא קדושה חמורה כו' דוגמא דכ"ג ביוה"כ בין בגד לבגד כו' יעו"ש ויש חסידים ואנש' מעשה אשר גם בכל יום להם משפט קדומה הטבילה לתפלה, ובספר מחדש שו"ת תורת יקותיאל בסי' ד' ראיתי שהעתיק לשון הגה"ק ערוגות הבושם בחאו"ח סי' י"ט. וז"ל, אין להביא ראיה מתנאים ואמוראים שהיה דבוקים בו ית"ש בכל עת ורגע, ולא הוצרכו הכנה לתפלה. משא"כ אנן בני אדם מגושמים בתאות עוה"ז, כל מה שעושים הכנה לתפלה. בדברים שגורמים. טהרת המחשבה טפי מעלי, ומבואר בספה"ק גודל חיוב המקום, ודורשי רשומות, אמרו בלב טהור ברא ר"ת טבל, כולא האי ואולי נזכה לומר אפי' דיבור א, בתפלה במחשבה זכה, ע"כ ענין גדול הוא, טבילה במקוה טהורה, קודם התפלה, אפי' שלא לצורך טבילת עזרא עכ"ל. וגם הוא ציין לזה"ק ויקהל ולר"ח שער האהבה פי"ח ועוד לכמ"ק, שמבואר גודל מעלת הטבילה במקוה יעו"ש, ויש לי בעזהש"י אריכות דברים בכתובים בשש מעלות במקואות שהם זו למעלה מזו, וגודל ערך הטבילה במקוה כשרה, לזכך המחשבה, וטהרת הלב, ואכ"מ להאריך בזה ואשרי למי שיעלה בידו לטבול בכל יום קודם התפלה, ויש סמוכין לזה עוד מגמרא ערוכה, ברכות ט"ו דא"ל רבא לא סבר לה מר כאלו טבל, דכתיב ארחץ בנקיון ולא כתיב ארחיץ כפי ופירש"י ז"ל, שמעלה עליו שכר רחיצת כפיו. כאלו טבל כל גופו, אשר הוא כמבואר כי טבילת כל הגוף היא במעלה יתירה על רחיצת כפיו לתפלה, כי הוא הכנה דרבה לטהרת המחשבה, וזה לב טהור ברא לי א' שהוא ר"ת טבל, לעבודה שבלב שהוא התפלה, ובפרט לטבילת ב"ק ת"ע, הלא ידוע. איך לישראל קדושים חמור זאת הטבילה, כמבואר בש"ס בבלי וירושלמי פ"ג דברכות ובדחז"ל בכמ"ד. והכל חולים אצל צינה ויש כאן כעין סכנת נפשות – וכמש"כ גם הגאון מהרי"א ענזיל ז"ל דאכשר דרי בעזהש"י. וכל המון ודלת העם זריזים בטבילה זו והרבה אנשים מוסרים נפשם על טבילה זו – וכ"ת דאפשר בפושרין. אם כי הב"מ בסי' קצ"ז ביו"ד אוסר גם בפושרין. כבר האריך הגאון מהרש"ם שם לדחות כל ראיותיו. ולהעמיד פסק הח"צ ז"א נו"ב ועוד גאונים ז"ל דכולם התירו בפושרין, שם. ומ"ש הב"מ דכל האיסור הוא בפושרין. דברותחין בלא"ה א"א לרחוץ. לק"מ דהאיסור הוא בחמין שאין היס"ב. אבל מ"מ חמין היטב. כדרך שב"א רוחצים בהם יעו"ש. ואין כ"כ מרחק רב בין פושרין לחמין וא"א לצמצם כ"כ. ולפעמים יתכוין לעשותם פושרין ויהיו חמין. ולרבים וכללות העולם. א"א לתן הדבר כ"כ לשיעורין ואם תאסר להם הטבילה בחמין. יבואו רבים לידי סכנה לטבול בקרים. אשר חמירא סכנתא. ונאמר וחי בהם. וכסברת המהרש"ם הבנויה על דברי רבינו המג"א ז"ל.
וזאת העולה מכל האמור לרצון לפני אבינו שבשמים. החפץ לטהר ולזכות את ישראל הדביקים בתורת א' חיים לאמור בזה כלשון חז"ל בירושלמי המזוקק שבעתים כיון שנתגדרו. כלומר כיון שראו ורואין חכמי הדור שיש בזה גדר קדושת וטהרת בית ישראל. היו מתירין להן והולכין להמליץ על בית יעקב אלו הנשים. שטובלין בליל שבת קודש. במקואות חמין. מתירין להן והולכין. לבני ישראל. אלו האנשים שטובלין בשב"ק שחרית במקואות גם אם המים הם חמין. שיש להם על מה לסמוך. אשר לדעתי העניה. בצירוף כל הסברות וטעמים הנאמרים יש בכח התורה ללמד זכות על הכלל. אשר אין עליהם חלילה מכשול מגזירת מרחצאות. ומנהג ישראל תורה הוא כלומר שעושין כדת התורה בטבילה במקוה טהורה. ובחתימה מעין הפתיחה, הנני. שגם זה היא מהלכה שאין מורין כן לכתחלה. אך להמליץ על הנוהגין להקל. אשר רבים המה ושלימים בתורה ויראת ה'. אמנם בכל מה דאפשר צריכין לראות מבלי לכוות בחמין לקיים את הטבילה בפושרין. אשר הוא דרך הטוב גם לכתחילה. והבא לטהר מסייעין אותו משמים.
והנלע"ד בכ"ז ליישב המנהג. ולהלכה בס"ד כתבתי. חיים מרדכי