אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ב חלק אורח חיים › סימן ד

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אורח חיים · סימן ד

סימן ג

לחתני התורני ונבון בר אבהן וכר אוריין. יאה ונאה גם להוראה מו"ה יעקב חיים ראטטער ג"י בקלויזענבורג.

מכתבך הגיעני. ובדבר שאלתך. בנחתום שיש לו פועלים ישראלים. אשר יש לחוש שלא יטלו ידיהם שחרית. אם יש ליזהר שלא לקנות פת מהם. הנה המקור לזה. הוא מהא דאמרינן בשבת קט' מלבד המבואר בזוה"ק שהובא בב"י ז"ל באו"ח סי' ד' יד לעין תקצץ כו' יד לחסודה כו'. לאמה כו' לפי טבעת כו'. יד לגיגית תקצץ רש"י ז"ל פי' שמטילין בו שכר. ובמאירי שם הוסיף שבו שכר או יין ודייק התב"ש בסי' ו' סק"ד. דצריך טעמא מ"ש גיגית דנקיט מכל מאכל לחם ומשקה יעו"ש. אם כי למש"כ בש"ע התניא בסימנים הראשונים סי' ד'. ולא למים שבגיגית המוכנים לנט"י לכב״ב כו'. דנראה דפי' כן באמרם ז"ל יד לגיגית. אשר בזה מיושב דקדוק התב"ש. כי דברו בהוה במים המכונים. לנט"י הראשונה דשחרית. אמנם לא כן פי' הראשונים ז"ל. וכן בכל מקום בש"ס יתפרש גיגית לשכר וכפירש"י ז"ל. ודיוק התב"ש במקומו עומד. ומכח האי דיוקא כ' החיי אדם בכלל ב' סעי' ב'. וז"ל. לפ"ז היה משמע. דאם נגע באוכלין אסורין. וכן הורה מורה א'. אך נ"ל מדלא אמר הש"ס סתם יד לאוכלין תקצץ. משמע דדווקא בגיגית שכר. אבל שאר אוכלין עכ"פ בדעבד אין לחוש. וכ"מ בסוף יומא גבי שמאי הזקן ע"כ. אשר לחלק יצא. דבגיגית גם בדעבד אסור. ובשאר אוכלין להתיר בדעבד. יען שאינו מבואר להדיא בדחז"ל. ולענ"ד ז"א. כי בישוב דיוק התב"ש. י"ל למש"כ הר"ן ז"ל בח"י לשבת שם. וז"ל. יד לאמה תקצץ. וא"ת והא אחר שנטל אסור ליגע באמה משום הרהור. וי"ל דאה"נ אלא קודם שנטל נוסף בו איסור משום סכנה דידים ומסתכן הוא בה. משא"כ אחר שנטל דאיכא איסורא ולא סכנה כנ"ל. וכן ראיתי לרא"ה ז"ל כו' עכ"ל יעו"ש. כלומר דבזה איכא תרתי סכנה ואיסורא קודם שנטל. ולא רחוק הוא להעמיס זאת גם בכוונת פירש"י ז"ל. דבראשית פי' דמסמתו קאי על כולן משום רוח רעה. ואח"כ פי' ול"נ דיד לאמה. לאו לענין שחרית נקיט אלא כו'. כלומר דלאו לענין שחרית בלבד נקיט. אך דאית ביה תרתי. אם כי הוא כדחוק קצת בלשונו הזהב. אבל ניחא לפרש כן בכוונתו שיהיה כמבואר בחי' הר"ן ז"ל. ואולי גם הב"י ז"ל שם ובש"ע כוון לזה. אשר עי"ז יסולק ממנו תמיהת הב"ח וט"ז שם ואין עתי אתי להאריך ולבאר. אך להמעיין יראה שיש בזה מקום ליישב דברי הב"י ז"ל ועתה להמבואר מדברי הר"ן וכן מב"ח וט״ז ז"ל שם. דבהני שלשה חסידה. אמה. ופי הטבעת. תרתי אית בהו משום ר"ר קודם הנטילה. וגם לאחר הנטילה באמה איכא איסורא ובחסידה ופי הטבעת המשמוש דיד מזיק להם. הוא דנקטי חז"ל אך גיגית דשכר. דאית ביה ג"כ תרתי. משום ר"ר והמשמוש מזיק השכר. ומיושב דיוק התב"ש. ואין ראיה. וגם אין מקום לחילוקו של החיי אדם. לאמור דשכר חמור משאר מאכל ומשקה לענין רוח רעה כי באמת לזה כולן שווין. כאשר מפורש יוצא מהא דאמרי' ביומא ע"ז. מדיחה אשה ידה אחת במים. ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת כ"ו. ופירש"י ז"ל לפי שר"ר שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית כו'. וכ"ה שיטת הרמב"ם ז"ל כפירושא דא. וכמו שביאר בכפות תמרים בח"י שם יע"ש, הרי מבואר דר"ר דקודם נט"י שחרית שורה על הלחם וכן כל מאכל בכלל, ולאו דווקא שכר, אם כי רוב הראשונים הסכימו לפי' ר"מ ז"ל דבתוס' שם. וכ"ה בטוש"ע סי' תרי"ג יעו"ש בב"י ז"ל. מ"מ כיון דעל מה חיוצא מפירש"י ורמב"ם ז"ל לא מצינו דפליגי עליו בזה. משמע דגם הם מודים דהסכנה הנאמר בשבת שם מפני ר"ר דקודם הנטילה, על כל מאכל ומשתה נאמר, וכאשר באמת כ"כ כל האחרונים שם בסי' ד' ולא העדיפו שכר משאר דברים יע"ש

והראיה שהדיא החיי"א משמאי הזקן להתיר בדיעבד, אשר כוונתו נראה, כי אך עליו נאמר, שלא רצה להאכיל בידו. כלומר שלא רצה ליטול גם ידו אחת. ועי"ז מנע בנו מלהאכילו, כפירש"י ז"ל בחולין ק"ז ע"ב יעו"ש ובת"י ביומא שם. אמנם כללות העולם, האבות והאמהות של הבנים קטנים, אשר היו מוכרחים להאכילם, היה צריך להיות בלא נט"י, לשיטת שמאי הזקן דאין להתיר הרחיצה ביוה"כ עבור זה, ונחשב לדעבד דשרי, לענ"ד יש לדחות, דלפ"ז נאמר בטעמא שגזרו עליו להאכיל בשתי ידים, יען כי הם אוסרים גם בדיעבד. ולאחר דקיי"ל כרשב"ג, יהיה מכאן ראיה לאסור גם בדעבד. אמנם באמת אין מכאן שום הכרעה לאסור מרשב"ג, ולהתיר משמאי הזקן, די"ל כי שיטת שמאי היה. דע"י קדושת עצומו של יום הכיפורים. אשר בו גם לשטן אין רשות לקטרג כאמרם ז"ל, אין כאן גם ר"ר, אך הוא החמיר על עצמו, והעולם יאכילו בלא נט"י. כי אין כ"כ ר"ר ביום הקדוש הזה, להתיר עי"ז הרחיצה ביוהכ"פ. וחכמים פליגי עליו דאין לחלק. וכל העתים שוות לענין זה. לזאת התירו הנט"י למען להאכיל לקטני' וגם אם ס"ל דבדעבד שרי, מ"מ התירו כיון שאינה רחיצה של תענוג ואין מסוגיא זו שום הכרעה וכדאמרן.

והנה בהגהות פורת יוסף ז"ל בחולין שם הקשה לשיטת הסוברין דכל החמשה עינויין הם מה"ת, וכדקיי"ל, איך גזרו עליו ליטול שתי ידיו, כיון דסגי בידו אחת, אם כי לדברי החת"ס ז"ל בח"י לחולין שם ד"ה אשה מדיחה יש ליישב יע"ש. מ"מ טעמא בעי מה ראו על ככה, לגזור עליו כזה, ועוד יש מהדיוק קצת, שמאי הזקן מראשי בית ישראל, בזמן שביהמ"ק היה קיים, אשר בוודאי הי' מהזוכים שמלאכתם נעשית ע"י אחרים, הי' קוק בעצמו ביום הקדוש להאכיל לבנו, הלא דבר הוא, ועיין במאירי יומא שם מש"כ בזה, ונראה דכוונת שמאי הזקן. היה להורות בזה הלכה למעשה שאין להתיר הרחיצה גם ליד אחת, עבור להאכיל לקטן, ולזאת מנע מלהאכיל לבנו אשר בוודאי היה בגוונא שלא היה כלל חשש סכנה, ובמקום אשר מוכרחים להאכיל יתנו בלא נט"י שחרית מטעמא הנ"ל, וחכמי הדור חלקו עליו מפני חשש סכנה דשיבתא, ועוד חששו אשר לא יגררו העולם אחר דעתו. להחמיר בזאת הרחיצה, ורבים ימנעו ג"כ מלהאכיל לבניהם הקטנים עי"ז, ויבוא הדבר לסכנת נפשות. לזאת הוכרחו לגזור עליו להאכיל בשתי ידיו ולרחצם. אשר הפה שאסר יהיה הפה להתיר, הלכה למעשה, בהיתר הרחיצה, להאכיל להבנים, וכעין דאמרי' בר"ה כ"ה. דר"ג שלח לר"י גוזרני עליך כו' ומצאו רע"ק לר"י מיצר, כן גם פה אשר גזרו עליו להאכיל בשתי ידיו ולרחצם. נגד דעתו ושיטתו, ג"כ היה מיצר, אשר גם להסוברים דרחיצה ביוה"כ אסור מה"ת. אינו אסור אך רחיצה של תענוג, ובזה שהיה מיצר על זאת הרחיצה, אשר היה מוכרח, בעשייתו לקיים דברי וגזירת חכמים. אשר רבו עליו, לא זו דלא נחשב לרחיצה של תענוג, אך לרחיצה של עינויי יחשב, דאינו אסור ביוה"כ מה"ת, ולמען גודל הדבר הנוגע לכללית בני ישראל הקטנים, העמידו דבריהם שירחיץ שתי ידיו, להאכיל לבנו בהם, למען כי יקבע זאת להלכה ברורה בישראל. וא"ש כל וכמובן.

ולפ"ז דאין ראיה משמאי הזקן. וגם אין לחלק בין שכר לשאר דברים, לכאורה יהיה מקום, להוראת המורה, שהביא החיי"א לאסור גם בדעבד, אמנם ז"א כי החיי אדם סובב והולך בזה לשיטתו למש"כ בבינת אדם. כלל ס"ג הובא בפת"ש יו"ד סי' קט"ז, וכן שמעתי שהגאון החסיד ז"ל, צוה בצנון שהניחו תחת המטה, לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה, כדי שלא ימצאנה אדם. ואמנם דבר זה מצוי מאוד כו', ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים, כדאיתא בגמרא בדוכתי טובא וכמש"כ תוס' ביומא גבי שיבתא כו' יעו"ש, הרי דקאי בשיטת הגר"א ז"ל, דמפני ר״ר אסרו גם בדעבד, וידוע כי השבו"י ז״ל בח"ב ביו"ד סי' ק"ה התיר בפשיטות בדעבד. וכמש"כ הב"י ביו"ד סי' ו' בשם בעל העיטור ז"ל דלטעם הירושלמי מפני ר"ר בדעבד שחיטתו כשרה. והביא עוד סעד לזה, מהא דאמרי' בב"ב נ"ח דע"ה מניחין תחת מטתן אוכלים וכלים. ומ"מ לא חששו חכמים לאכול עמו הלא חמירא סכנתא מאיסורא, אלא ודאי פשוט דכל הני הוא רק אזהרה לכתחלה, אבל בדעבד אין קפידא כלל, גם לא הוזכר בשום פוסק שום איסור בדעבד בענינים אלו עכ"ל יעו"ש ביו״ד סי' קט"ז אשר האחרונים הביאו להלכה, והן הן הדברים, אשר גם לחששא דר"ר מנט"י שחרית נאמרים, וכה ראיתי במסגרת הש"ע שבקש"ע שכ' בשם א"ר וסד״ה דבדעבד אם נגע באוכלין אין לחוש יעו"ש. ולענין יש לעשות סמוכין לזה מלשון חז"ל המזוקק שבעתים שאמרו יד לעין תקצץ כו' יד לגיגית תקצץ. נוח. לו שתקצץ, וכפירש״י ז"ל, אשר יש מהדיוק, בשלמא בכולהו, עין. חוטם, פה, אוזן, חסידה, אמה, וטבעת, אשר אך בהנחת היד. נעשה תיכף ההיזק, שייר ע"ז לאמור תקצן. אמנם ביד לגיגית, למה חר״ו גם ע"ז העונש של תקצץ, הלא בלשון חכמים מרפא לאמור יד לגיגית לא ישתה (ולפי' הב"י ז"ל, דמשמוש היד מזיק לשכר, ניחא.) ומדלא אמרו כן הוא מורה דבדעבד לאחר הנגיעה שרי, ולזאת אי אפשר לומר לא ישתה, הלשון דמורה לאסור גם בדעבד, ונקט בלשונם תקצץ כבשאר הדברים על לכתחלה ובמקור ההלכה יש סעד להתיר בדעבד וכהכרעת האחרונים ז"ל.

ועתה שנתברר כי בדעבד שרי, הלא יש מקום לצדד ולאמור, דהקניה נחשב לדעבד. כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' ק"ח סק"ד בשם הת"ח עו"ש ובאחרונים, וזה גם אם בוודאי אינם נוטלים ידיהם שחרית, אולם בזה צריכין ליזהר לכתחלה בהקניה אמנם בשאלתך דאין כאן אלא שמא אינם נוטלים ידיהם, הלא זה כלל גדול, דהיכי דבדעבד שרי, בספיקא שרי גם לכתחלה (אם כי בסכנתא לא אזלי' גם בתר רובא, וכ' בזה בספרי שו"ת ח"א סי' י"א יעו"ש, החילוק מבואר וכמובן). בפרט היכי שאין פת אחר, רק פת פלטר עכו"ם. אם כי נוהגין להקל כמבואר ביו"ד סי' קי"ב. מ"מ עדיף ליקח פת ישראל, אשר על זה יש אך חששא דלא נט"י שחרית, ובוודאי דצריכים להזהיר על זה להפועלים ישראלים. אמנם על הקונים גם מהפלטר דיש לחוש שלא נטלו ידיהם שחרית יש להמליץ ולאמור דישראל אוכלי פת בטהרה. אמנם אד חשוב שאני, וכדאמרי' בשבת נ"א. לענין בש"ע בדבר הנאכל כמו שהיא חי, ובספרי חידושי בן יאיר בח"י לשבת שם הארכתי בזה והעליתי כן להלכה ברורה בעזהש"י יעו"ש כי בכגון אלו הדברים אדם חשוב שאני והמחמיר לעצמו קדוש יאמר לו והנלע"ד כתבתי חמיך החותם לך באהבה בחותמי ברכות שבתוה"ק חיים מרדכי.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה