אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ב חלק אורח חיים › סימן ג

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אורח חיים · סימן ג

סימן ב

להרב הגאון המפורסם בתורתו וביראתו הקודמת לחכמתו. כו' מוה' אליעזר דוד גרינוואלד (שליט"א) ז"ל האבד"ק סאטמאר.

מכתבו (היא התשובה שנדפסה בספרו היקר והגדול שו"ת קרן לדוד סי' קמ"א) עם ח"ת היקרים הגיעני בהא דאמר"י בר"ה ט"ז ע"ב. א"ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כו' ואר"י חייב אדם לטהר א"ע ברגל כו'. אשר היה למראה עיני כהד"ג. דבריי שכ' בזה"ל. לכאורה יש לדקדק. כיון דחיוב הטהרה לרגל. הוא בערב הרגל כדי לכנוס בטהרה לרגל. ולהקביל פני רבו הוא ברגל. המימרא דחיוב הטהרה היה לנו משפט הקדומה וברמב"ם ז"ל פט"ז מהט"א ה' י' כ'. כל ישראל מוזהרים להיות טהורים ברגל. מפני שהם מוכנים ליכנס במקדש ולאכול בקדשים. אשר מקור מקומו טהור נובע מפ"י הגאון הר"ח ז"ל שפ״י וז"ל. מיכן אמרו חכמים שחייבין ישראל לטהר עצמם ברגל בבואם ליראות לפני ה' וחקר הצל"ח בביצה י"ז בפירש"י ז"ל ד"ה ובה"א. לטעם זה. אם חיוב הטהרה הוא בערב הרגל או ברגל יע"ש. אולם מהמפרשים ופוסקים כמבואר דחיוב הטהרה הוא בערב הרגל כדי שיכנוס לחג בטהרה. והדק"ל ו"ל דיש לעשות מזה כעין סעד לשיטת הריטב"א ז"ל, הנובע ג"כ מפ"י הר"ח ז"ל. שפ"י וז"ל. חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר כו' מכלל דבחודש ושבת חייב. ואקשי' והא ברגל אמרנו. ופרקי' אם רבו שרוי במקום קרוב לו. חייב להקביל בכל חודש ושבת. ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל עכ"ל. וא"כ כיון דחיוב הקבלת פנים שברגל מיירי במקום רחוק. אשר הוא קדום בצאתו מביתו להטהרה שהוא קודם וסמוך לכניסת הרגל. לזאת נאמר האי חיובא קדום וי"ל עוד למש"כ הבה"ט ביו"ד סי' שע"ג והצל"ח שם. דעיקר חיובא לטהר א"ע ברגל נאמר בזמן שביהמ"ק היה קיים מטעם הנ"ל. לזאת קדום חיובא דהקבלת פני רבו ברגל שהוא בכל עת גם בזה"ז. וכ"ל מש"ע או"ח סי' תקנ"ד (ולא כנו"ב במהד"ת סי' צ"ד) ומג"א ס"ק י"ב יעו"ש והנה הנו"ב כ' שם בטעם הקבלת פנים בימים האלו יען כי אז ניתוסף שפע על הרב להשפיע גם על התלמידים. אולם לפרקים השפע מזריחת שמש דעת הרב. ילך להתלמוד. אך דעת התלמוד אינו זך לקבל. לזאת נסמך החיוב לטהר א"ע ברגל הרומזת על טהרת הנפש. ומה"ט היא בכל עת גם בזה"ז. (כסתימת הפוסקים ומפרשים ויע"ש בה"ט סק"ד) ואז שניהם כאחד טובים. אשר התלמוד מקבלת פני רבו יזרח לו אור השפעת קדושת הדעת עכ"ל בחדושיי כת"י על ש"ס.

וכחד"ג כ' להקשות על חילוק הריטב"א ז"ל. דהקבלת פני רבו בחודש ושבת. נאמר במקום קרוב. ושברגל על מקום רחוק. מהא דקפריך הג"מ בסוכה כ"ז. מהא על ר"א דשבת את העצלנין ומסיק הא דאזיל ואתי ביומיה. הא דלא אזיל ואתי ביומיה. אשר נראה דרגל לא נאמר אך על מקום קרוב. והוסיף לדייק דאיך הקשה הג"מ על ר"א ממימרא דאמורא ר"י. וכ' לפרש דקושית הש"ס העיקר הוא מקרא דדרש ממנו ר"י. והעלה דחילוק הר"יטב"א ז"ל לא נאמר אך לר"י. והוא יחלוק על הסוגיא דסוכה. ולמסקנא דתלמודא דסוכה לחלק בין אזיל כו' ע"כ דליתא חילוק הריטב"א ז"ל. ובזה יישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מ"ה ת"ת שלא הביא חילוקא דאזיל ואתי. כי פסק כר"י עכת"ד כהד"ג.

הנה דיוקו דאיך הקשה הג"מ ממימרא דר"י על ר"א. הלא זה דרך הסוגיות בכמ"ד להקשות גם ממימרא דאמוראים על תנא. בהא דקום להו שהוא מהלכות פסוקות. וזה שאמר מהר"י פיק ז"ל בלשונו המובא בנו"ב שם באמרו. סתמא דתלמודא בסוכה ד' כ"ז קמותיב מיניה והאר"י כו' פי' דמזה מוכח דהיה קים להו לבעלי התלמוד. שזאת ההלכה היא מהלכות הברורות ובטעם השמטת הרמב״ם ז"ל חילוקא דסוכה וסעד לת"י הכ"מ. כ' בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בח"י לשם בזה"ל. אמנם הר"ח ז"ל בפירושו השמיט מימרא זו. ואיכא למימר חדא מתרי פנים. או דלא גרס לה. או דס"ל דזה דווקא לר"א ולא לרבנן ולא קיי"ל כוותיה. וכמש"כ הכ"מ בפ"ה מ"ה ת"ת ה' ז' בשיטת הרמב"ם ז"ל. ומהלח"מ שם נראה דלא ניחא ליה בתי' הכ"מ. ו"ל טעמו דמנא ידע הרמב"ם ז"ל זה. אבל עתה חז"י כי הרמב״ם ז"ל סמך על קבלת הר"ח ז"ל רבו של הרי"ף מרבותיו של הרמב"ם ז"ל. אשר דרכו בפסקיו לילך בשיטתם שיטת הגאונים שכל דבריו דברי קבלה ולזאת גם הוא סתם ופשוט עכ"ל בספרי שם ובשיטת הריטב"א ז"ל גם בח"י הרי"ף ז"ל בעין יעקב שם הקשה כקושיתו. ומה שהעלה כת"ה כי חילוק הריטב"א ז"ל לא אזדי לסוגיא דסוכה. הלא הריטב"א ז"ל בח"י לסוכה שם הובא גם בעין יעקב כי האי חילוקא. ותקן בעצמו קושית כת"ה באמרו שם. וז"ל. מעשה כ"ו והאר"י מנין שחייב א' להקביל כ"ו ברגל. פ"י בדליתיה במתא דאי בדאיתא במתא כל יום ויום הוא חייב. שנאמר מדוע וגו' מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. פ"י כשהוא בתוך התחום. ומינה לראותו ברגל כשהוא מחוץ לתחום. ור"י נקיט מאי דשכיח ביה פשיעותא טפי. ומוקימנא דמיירי דאזיל ואתי ביומיה. דאי לא אין לו לצאת מביתו. ברגל בחוש"מ דמצי נפיק דביו"ט גופיה בתוך התחום הוא. ולא סגי דלא אזיל ואתי ביומיה עכ"ל. הרי, שתי' בעצמו דבריו וחילוקו נאמר גם לסוגיא דסוכה וכמבואר,

ומש"כ כת"ה לתמוה על תי' הנו"ב להשמטת הטוש"ע האי דינא. משום האי דר"א אר"י בקידושין. וז"ל. איברא דדבריו תמוהין דהא הטוש"ע לא הביאו הא דר"י מטעם ש"כ הרא"ש כ"ו. עתה מטעם זה גופא ל"ש לומר דמשום שלא יהיה כ' מרובה משל שמים פטור בזה"ז. דהא אלמלי הביהמ"ק היה קיים היה מקבל גם פני השכינה וצ"ע בזה כו' ע"כ. הלא הנו"ב שם הביא אלו דברי הרא״ש והטור. וכ' שם לענין שבת ור"ח. ובהא אף החולקים בעמידה מודים דכאן כו'. וא"כ לפ"ז בזה"ז שבעו"ה נתקיים והשימותי וגו' מקדשכם שאפי' בשעת שממה קדושתה עליה. והשכינה לא זזה מכותל מערבי. ואין אנחנו הולכים לקבל פני שכינה שמה כלל. כי לא חייבה אותנו התורה כו'. אין מקום להטיל חיוב לקבל פני רבו כ"ו. הרי דשפתיו ברור מללו. כיון דגם בזה"ז יכולין לקבל פני שכינה בכותל מערבי. מ"מ אין כאן חיוב מה"ת. אין יכולין להטיל חוב לקבל פני רבו שלא יהיה כבוד רבו כו'. ובזה גם הרא"ש ז"ל מודה ודברי הנו"ב ז"ל מיושבין וכמובן.

ולדברי כת"ה דלעת"ל יהיה החיוב לעלות בכל חודש ושבת. יש סעד מילקוט שם בישעיה. במקומו. ש"כ ז"ל. זש"ה מתי אבוא וגו'. אמרו ישראל רבש"ע אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד:

שהיינו עולים ב"ג פעמים רגלים ורואים את ה'. א"ל ה' בני בעה"ז הייתים עולים בשנה ג' פעמים. כשיגיע החץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חודש וחודש. שנאמר והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני וגו'. שנראה מדברי חז"ל. כי לעת"ל יהיה חיובא דחודש ושבת בצד השתוות להחיובא דג"פ ברגלים עתה. אולם מה שרצה להעמיס פי' חדש בקרא. הלא כת"ה בעצמו ראה שאין הקרא סובל כלל פי' זה. כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו אשר בעת שהלכה לא היה לא חודש ולא שבת והדיוק במקומו עומד דמה זה דנקיט החיוב דלעתיד ולא אמר לה לא רגל היום חיובא דעתה.

והנה מה שה"ק כת"ה דהלא נשים פטורים ממ"ע שהז"ג ואיך אפשר לחייב נשים בקבלת פני רבו. אשר מפשטות הקרא נ' דגם נשים ישנם בחיוב זה וכמש"כ המג"א ז"ל בסי' ש"א הלא בעיון יעקב. ובעץ יוסף בסוכה שם. בשם איי הים כ' ליישב זה יע"ש ומה אשר כת"ה עשה בזה פלוגתא בין ר' יצחק לר"א. אר"י דקידושין ל"ג ולזאת השמיטו הטוש"ע דינא דר"י דס"ל כסברת ר"א אר"י דקידושין והאריך בזה בנועם אמרותיו. מלבד מה דלא מסתבר ישוב זה. מהא דחז"י כי הרמב"ם ז"ל דבפ"ו מ"ה ת"ת פ' כר"א ארי' דקידושין הביא החיוב דקבלת פני רבו להלכה. והטוש"ע דהשמיטו הא דאר"א ארי' דקדושין. נאמר דדחי דינא דר"י מכח מימרא דאר"א אר"י. ובאמת אין פלוגתא בין הני תרי מימרות. ואם היה בזה פלוגתא, בדין הוא דתדחה מימרא דר"א אר"י מפגי דינא דד"י. כיון דסתמא דתלמידא דסוכה קמותיב ממנו דמוכח דשמיע להו דזאת היא להלכה ברורה. וזה כלל גדול בכ"מ לפסוק כהכרעת סתמא דתלמודא להלכה.

ומה שהוסיף עוד כהד"ג טעם על מה שלא הובא האי דינא דר"י בטוש"ע. יען כי לילפותא דר"י מקרא. אשר גם נשים בכלל חיוב זה. מוכרח לומר דס"ל דנשים סומכות רשות. ומדברי המג"א ז"ל בסי' קכ"ח עשה הוכחה דאנן קיי"ל דאין סומכות. ולשיטת רש"י ז"ל בקיום מ"ע שהז"ג לנשים. איכא עוד איסורא דבל תוסף. ובזה ביאר הת"כ בפ' שמיני. ובנבלתם לא תגעו. יכול יהי' ישראל מוזהרים כו' הא מה אני מקיים ובנ"ב לא תגעו ברגל, אחרים אומרים ובנ"ב לא תגעו יכול אם נוגע אדם בנבלה. ילקה את הארבעים. ת"ל ולאלה תטמאו יכול אם רא הא' את הנבילה ילך ויטמא בה. ת"ל ובנבלתם לא תגעו. הא כיצד הוי אומר רשות עכ"ל (מה שציין כ"ת להכ"מ ב"פ ט"ז מהט"א ולמל"מ (עיון בטורי אבן בר"ה שם מש"כ בזה) ולכאורה פליאה נשגבה אמרם ז"ל. לאלה תטמאו יכול חיוב. מהי"ת יעלה על הדעת שיהיה מצוה וחיוב לטמאות א"ע אלא דהוי אמינא. משום דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו, ולא זרים והו"א דאיכא מצוה וחיוב. כמו דנשים אסירות במ"ע שהז"ג משום ב"ת, והה"ד דזרים לענין טומאה דעוברין על בל תוסף, אם ימנעם מל"ט, לזאת איצטרך קרא דבנבלתם לא תגעו, להורות שהוא רשות והאריך בחריפות כדעתו הרחבה, לקשר בזה שתי המימרות דר"י, ונתינת טעם לקדימת החיוב דקבלת פני רבו מחיוב הטהרה, עכת"ד. הנה כהד"ג סיים בעצמו שנאמר אך ע"ד חידוד. אשר בכחמתו כי רב הוא, ראה מעצמו דחידודו קודם לליבונו, כי גם לשיטת רש"י ז"ל בר"ה ל"ג עירובין צ"ו, דאיכא איסורא דב"ת בקיום מ"ע שהז"ג לנשים, אלא נאמר רק בעושין מעשה, וגם בזה לדעת הרבה, לא נאמר שיטתו אך במקום שיש צד איסור בעשייתם, כגון סמיכה דהוי כמשתמש בקדשים וכדומה, כמבואר שם בר"ה ביום תרועה ובמפרשים יעו"ש אבל בשוא"ת שלא יטמא בנבלה, אין כאן שום סברא וס"ד לאמור דיש בזה משום ב"ת, שנצטרך קרא להוציא מזה, ופליאת כת"ה על הת"כ במקומה עומדת ועלה על לבי, למש"כ שם המלבים ז"ל בכוונת הת"כ דאם היה תופס ג"כ לשון כזה ובנבלתם תטמאו, היה מקום טעות שיהיו ציווי יע"ש, ולפ"ז אם היה נאמר כן יש מקום לפרש מבשרם לא תאכלו ובנבלתם תטמאו, בתור ציווי לדברי הרמב"ם ז"ל בשמנה פרקים, דבמצוות השמעיות ראוי להתאוות ולכוף את יצרו, ולזאת אם היה נאמר מבשרם לא תאכלו ובנבלתם תטמאו, ייעיון מלבים שם בפי' התוה"מ) הוי אמינא דצותה תוה"ק שיטמא א"ע להם ולא יהיה מופרש ובדיל מהם למען יתאוה לאכילתם, ומכ"מ לא יאכל, ויכוף את יצרו טפי, אשר לפום צערא אגרא, וכעין דאמר"י בע"ז י"ז ניזל אפתחא דזונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא ולזאת איצטרך קרא להוציא מזה, ולאמור ובנבלתם לא תגעו דתפס כאן לשון שלילה לא תגעו אם תרצו להיות טהורים, להורות שהוא רשות, כנלע"ד בזה לפום רהיטא, ועדיין צע"ק בזה.

אולם בגוף הדבר ש"כ כת"ה דאנן קיי"ל דנשים אין סומכות אשר זה יסוד כל הבנין. אתפלא כי ז"א. כמבואר בתוס' ור"ן ועוד ראשונים ז"ל דקיי"ל להלכה כר"י ור"ש דנשים סומכות רשות. ואיפסקא הכי בטוש"ע או"ח סי' י"ז תקפ"ט (יעו"ש בב"י ז"ל) ובכמ"ד דהרשות נתונה לנשים לקיים מ"ע שהז"ג. ומקבלין עוד שכר על זה. אך לפסק הש"ע כרש"י ורמב"ם ז"ל שלא יברכו. אשר גם בזה כל בנות ישראל יוצאות ביד רמ"א ז"ל. דהמנהג שהנשים מברכין על מ"ע שהז"ג. ושפיר הרשות בידם לקיים גם המ"ע של קבלת פני רב. אם דנימי דהוי מ"ע שהז"ג. אמנם הם עוד מחויבים. כי לא הוי כלל מעשהז"ג מטעמא שביאר שם האיי הים וכאשר מסיק גם כת"ה והוא האמת.

והנה בדברי המג"א ז"ל מס"י קכ"ח ועוד פרטי הענינים אשר העיר כת"ה יש לפלפל טובא. אולם עתי אין אתי לפלפולים. ואך להלכה אמרתי להאריך קצח. בדברים פשוטים ומבוארים למען תתברר זאת ההלכה בס"ד.

הן מדברי המג"א ז"ל סי' ש"א ותקנ"ד. העלה בשיטתו מחה"ש שם שלשה חילוקים בזה. מצוה זוטא. רבה. וחיובא. בחול מצוה זוטא. ובשבת ור"ח מצוה רבה. וברגל חיובא. והפמ"ג שם בש"א. הניח זה בצ"ע. מסוגיא דסוכה כ"ז דמשמע בהדיא דגם בשבת ור"ח חייב להקביל פני רבו כמו ברגל. מקרא דשונמית יעי"ש. ובטור אבן בר"ה שם. מכח האי דיוקא דבקרא נאמר שבת וחודש ור"י נקט רגל הביאו לפרש חדש דקרא על ר"ה ושבת על רגל. ועולה מביאורו ופלפולו. דבר"ה ורגל חיובא איכא ולא ביוה"כ יע"ש. ובפנים יפות עה"ת פ' ראה כ' וז"ל ולא יראה את פני וגו'. אחז"ל חייב אדם לקבל פני רבו ברגל. י"ל דרמז התורה במלת את פני כו'. מ"י משמע ביומא ד' ע"ג דדוקא יוה"כ מצוה להקביל כו'. וכן משמע גבי אלקנה שהיה עולה בר"ה. ויש לפרש מ"ש לא חודש וגו'. משמע דבשבת וחודש צריך למיזל. דהאי חודש היינו ראש השנה. דכתיב תקעו בחודש שופר. ושבת היינו יוה"כ דכתיב מערב וגו' שבתכם עכ"ל אשר דבריו תמוהים וכמש"כ במנחת פתים בסי' תקנ"ד עליו. וז"ל. ודבריו צ"ע דמשם לא נשמע רק דביוה"כ נמי איכא מצוה. אבל וודאי דבשלש רגלים. היא עיקר המצוה דומיא דעליה לרגל שהיה בג' רגלים. וכמש"כ בנוב"י הנ"ל ובר"ה ויוה"כ לא היה חיוב לעלות לרגל כו'. וציין לשאג"א סי' ס"ז ע"כ יע"ש. ולדעתי ט"ס יש בדברי הפנים יפות ובמקום דדווקא צ"ל דגם מ"י מ' ביומא ד' ע"ג דגם ביוה"כ כו'. וכוונתו לאחר שרמז בקרא דלא יראה. שנאמר על ג' רגלים יש מקום לומר דדווקא בג' רגלים החיוב לקבל וכס' הט"א ונו"ב ז"ל. כ' דביומא משמע דגם ביוה"כ איכא האי חיובא וכ"נ בר"ה מאלקנה. ובדרך דרוש רמו זה בחודש יושבת דקרא. דגם בר"ה ויוה"כ יש האי חיובא דקבלת פני רב. כ"נ בישוב דבריו הקדושים. שלא תקשי עליו מג"מ ערוכה בסוכה ור"ה. אך הוסיף לאמור דחיובא דהקבלת פנים בר"ה ויוה"כ הוא כרגלים ורמיזא ג"כ בקרא ועל איזהו זמן נאמר האי חיובא. לדעת הנו"ב שם. בזמן שביהמ"ק היה קיים היה החיוב ברגל משא"כ עתה בזה"ז. ולזאת לא הובא בטוש"ע. ולדעת היערות דבש (ח"א דרוש י"ב) הוא להיפוך כי בזמן הבית היו מקבלים פני שכינה בעולים לראות פני ה'. לזאת לא היה חיוב לקבל פני רבו דהוי כמקבל פני שכינה ולדעתי העניה הלא משכחת לה האי חיובא גם בזה"ב בלא היה יכול לעלות או שהיה מהפטורים לעלות ואז עליו החיוב דקבלת פני רב. וגם בירושלים עה"ק תובב"א. כשהיה הרב וגם התלמוד. הלא היה בידו לקיים שניהם. קבלת פני ה' בביהמ"ק. וגם קבלת פני רבו דהוי כמקבל פני שכינה ולזאת בשונמית שהיה בזמ"ב. לא הזכיר מועד וחג כ"א חודש ושבת. דאז הו"ל למיזל ממדת חסידות ור"י דאיירי בזה"ז אמר רגל. כי ברגל חייב מן התורה לעלות ולראות פני ה' בעזרה ועכשיו החיוב לקבל תמורתו פני ח"ח. ולזאת לא הזכיר חודש ושבת שזה אינו מן החיוב. כי לא נזכר בתורה. ואינו רק מדת חסידות הואיל ויהיה לעתיד לבא אבל חיובא ליכא רק ברגל (זה הסבר לשיטת המג"א ז"ל בסי' ש"א דמחלק ג"כ בין רגל לחודש ושבת כנ"ל) יעו"ש באריכות. זאת היא דעת ושוטות רבותינו גאוני בתראי בזה. והדיוק דבקרא נאמר חודש ושבת ור"י נקיט רגל. היא העיקר שהביאם לכל אלו החלוקים בזאת ההלכה.

אמנם בזמנם לא נתגלה עדיין אור הבהיר אור קדמון של פי' ר"ח ז"ל, ועתה אשר נתגלה גירסתו וביאורו בר"ה שם. בזה הלשון חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. שנאמר ויאמר איליו מדוע את הולכת איליו היום לא חודש ולא שבת וגו', מכלל דבחדש ושבת חייב ואקשינין והא ברגל אמרנו, ופרקינין אם רבי שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פניו בכל חודש ושבת ואם הוא במקים רחוק חייב להקבילו ברגל עכ"ל, אשר אין לחלוק על גאון, ולראב"ד ז"ל ננעל הדלת לגמרי, וגם לרא"ש ז"ל אין לפתוח המנעל אך בראיות ברורות ומוכרחות מש"ס בבלי וירושלמי, אבל לא בסברא בעלמא. וביחוד הגאון ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה, (עיי' ש"ך חו"מ סי' מ"ב סק"א, ומ"ג ס"ק מ"ג) וגאוני בתראי לא ראו את גירסתו וביאורו, אשר בכגון דא לא נאמר ה' כבתראי, כמבואר בחו"מ סי' כ"ה סעי' בי ברמ"א ז"ל, הסוגיא מסייע לגירסת ושיטת הר"ח ז"ל ודברי הגאון המה המקור לשיטת הריטב"א ז"ל (ולא כמש"כ הנו"ב שם בסי' צ"ד על דבריו שהמה דאוקים וגם הוא אלמלי ראה שיצא עוד מפי גאון הר"ח ז"ל לא היה כותב כן. ובפרט אשר גי' הש"ס היה כן לקבלת הגאון ר"ח ז"ל) ש"כ בחי' לר"ה שם, וז"ל אר"י כו, וכ"ת א"כ הול"ל חייב אדם להקביל פני רבו בשבת, י"ל דר"י תפס קצה האחרון כי הקבלה הוא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ויום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב. פ"א בשבוע או בחודש, וז"ש מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת שראית אותו (זה כפי' הרד"ק בשם אביו ז"ל, ובזה מיושב הדויק מקדימת חודש לשבת, כי פירושא דקרא בדרך לא זו שאין כאן חודש, אף זו דגם שבת אין כאן, מעת שהיית אצלי לראות אותו) ואם הוא במקום רחוק יש לו נראות פ"א ברגל, ולא הוצרך ר"י להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו, ושבת דנקט כולל גם יו"ט עכ"ל (וגו' הרד"ק ובארבנאל בש"ס חייב אדם להקביל פני רבו בשבת וברגל הובא גם בעיון יעקב בסוכה שם יע"ש) הרי מפורש יוצא מגי' ופי' הגאון ושיטת הראשונים ז"ל, דברגל שבת וחודש חיובא איכא לקבל פני רבו דהוא כמקבל פני שכינה, ומבואר הוא גם בזוה"ק ואתחנן (רס"ה ע"ב) ר"א הוה אתי מלמחמי לר"ש כו' א"ל תנינן דחיובא עליה דב"נ לקבלא אפי שכינתא בכל ריש ירחי ושבתי ומאן הוא רביה, כש"כ בוצינא עלאה קדישא דכל בני עלמא (סעד להמבואר בש"ע או"ח סי' תע"ב סעי' ה') בעאן לקבלא אנפוי ע"כ, ובמדרש הנעלם פ' חיי שרה (קכ"ג ע"א) ר"א אזיל למתמי לריב"ז רביה. ההוא יומא ריש ירחא היה כו' מאי בעי הכא, א"ל חייב אדם להקביל פני רבו, א"ל לאו על כך אמרית כו' ע"כ יע"ש (וביפה עינים בר"ה וסוכה שם ציין לויק"ר פי"ח רשב"ח הוה סליק שאיל בשלמיה דרבי בכל ירח וירח) הרי נאמר בזוה"ק בלשון חיוב גם על חודש ושבת, אם דאין למידין מאגדות, הלא הוא אך במקום דסותר לתלמוד ופוסקים, ובכאן אדרבה מפשטות הסוגיא ושיטת הראשונים מתבאר ג"כ הכי, ומלישנא דתנינן הנאמר בזוה"ק מבואר שהיה להם זה להלכה עתיקא ופסוקה.

ובעיקר דיוק כל המפרשים. דלמה נאמר בקרא אך חודש ושבת. הלא כתב הפמ"ג ומחה"ש שם וכן פי' המפרשים כפשוטו כי דרכה היה לילך בחודש ושבת, ויש ליתן לזה טעם פנימי לאמיתי, להמבואר בזוה"ק ריש בשלח, דחבקוק בן השונמית הוצרך להתקשר באתר דחיים יעו"ש באריכות הטעם בנועם אמרי קודש, ובזוה"ק פקודי (רמ"ח ע"ב) איתא בזה"ל בגין דשבת וחודש חותמא דחיים אתקיים בהו יעו"ש, לזאת היה דרכה לילך בחודש ושבת לקשר את בנה בחותמא דחיים, וביחוד ביום זה שהלכה אשר אז קשרו אלישע בזכר וצרור החיים והוא הטעם שנאמר בקרא חודש ושבת, והפשט עם הרמז לסוד פנימי, המה כאחדים זל"ז מצומדים, בדברים כנים וברורים

ועוד זאת נתבאר מדברי זוה"ק והראשונים שאין לחלק בין זמן לזמן. בין בזמן שביהמ"ק היה קיים ובין בזה"ז נאמר האי חיובא על חודש שבת ורגל, ובשבת דקרא נכלל גם רגל וכמש"כ הריטב"א ז"ל, ואם כי לא הובא בפירוש האי דינא בטוש"ע, הלא סמכו על מה שנרמז בסי' ש"א סעי' ד', וגם אשה ישנה בחיוב זה כמש"כ שם המג"א, ולא נכנס בכלל מ"ע שהז"ג וכנ"ל וכפול בסי' תקנ"ד סעי' י"ב, ומשולש בסי' תרי"ג סעי' ה', ובכל יום ויום איכא מצוה ומלשון הריטב״א ז"ל כשהוא בעיר חייב לראותו בכל יום ויום נראה שגם זה בכלל חיוב וכמש"כ המג"א ז"ל בסי' תקנ"ד מחגיגה ה', אמנם בשבת חודש ורגל וגם ר"ה ויה"כ בכלל, כולהו ובכל הזמנים, חייב אדם לקבל פני רבו ואך בזה לחלק יצא דבמקום רחוק החיוב אך ברגל, ובמקום קרוב בשבת וחודש וכמש"כ הריטב"א ז"ל ולגי' הגאון ר"ח ז"ל, האי חילוקא מבואר בתלמודא, ובעיר מצוה או עוד חיובא לריטב"א ז"ל בכל יום ויום לקבל פני רבו דהוי כמקבל פני שכינה, וכך נשנית זאת ההלכה, בשפה ברורה, בפשטות הסוגיא, ובזוה"ק וראשונים ז"ל. ובזה אחתום ברגשי כבוד ואהבה רבה חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה