באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן ב
להרב הגאון האמיתי המפורסם בהכל העולם. לאחד המיוחד שבגאונים. בתורה ויראת ה' טהורה כו' כש"ת מו"ה מאיר אריק (שליט"א) ז"ל אבד"ק טארנא.
הנה כהד"ג. כבדני במנחת עשיר. בספרו הנכבד ויקר. שו"ת אמרי יושר. ח"ב. אשר הוא אור חדש המאיר לעולם. באמרי יושר לאמתה של תורה. ויען כי הגיעני קודם חג העצרת זמן מתן תוה"ק. אמרתי דבר בעתו מה טוב. להשתשע באמרותיו החריפים וישרים. המאירים עיני חכמים. במש"כ כהד"ג בסי' קכ"ז ליישב דכרי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מ"ה תו"מ ה' ט"ו. שתי הלחם כו'. ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זא"ז כו'. ואם אבדו הכבשים יאבדו הלחם. ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים. והביא כהד"ג קושית הגאון מו"ה יואב יושיע ז"ל. מקינצק דאיך אפשר זה. למאי דקיי"ל שהל"ח אין אפייתן דותה יו"ט. ואפילו נפסל אין מביאין אחר. כדמוכח ביומא כ"א. בהא דלא נמצא פסול בשהל״ח. וברש"י. ובמנחות ד' מ"ו ג"כ איתא ומביא לחם אחר. וכהד"ג כידו הגדולה ודעתו הרחבה. תי' בתלתא אנפי. חדא כגון שמערב יו"ט אפו ד' חלות ב' לשהל"ח וב' לאחריות דלמא יפסלו יהיו שתי לחם אחרים. כבמנחות פ"ח גבי חלות תודה. ובכה"ג כ' הרמב"ם ז"ל דמביא לחם אחר שהכין לאחריות. והאריך בזה בחריפות ובקיאות חדא ועוד. למה שנראה מתוס' יומא מ"ו ד"ה אבל. דבאונס ולא הקריבו קרבן ציבור. יוכלו להקריב למחר. והא דעבר זמנו בטל קרבנו היינו שלא היה אונס. וכמש"כ המל"מ בפ"א מ"ה חו"מ. וא"כ י"ל דאם נפסל הלחם מחמת אונס יוכלו למחר ביום חול להקריב כבשים ולחם ועוד בה שלישיה. בזה"ל גם י"ל לכאורה דמשכ"ל דהונפו הכבשים על הלחם בעיו"ט. דיתכן דהנפת הכבשים עם הלחם מחיים רשאים להיות בעיו"ט. ושפיר יכולין להביא עוד שהל"ח אחרים בעיו"ט. אבל דבר זה צריך ראיה. דאפשר דהנפתן דווקא ביו"ט עכת"ד כהד"ג והנה שינויי בתראי מלבד מה דלענ"ד פשטות וסתימת לשון הגמ' והרמב"ם ז"ל. דיביאו לחם אחר. מורה להדיא באותו יום הקבוע בתוה"ק בעצרת ולא למחרתו ביום חול. וכן שהונפו היו תנופתן בעתם ובזמנם בחג. ולא לפניו בעיו"ט. הלא המל"מ בפ"ד מ"ה מע"ק הציון שבספריו שו"ת. וטל תורה. ביומא שם למ"ל ה' תו"מ צ"ל לה' מע"ק כ' דגם התוס' למסקנתם ס"ל. דוודאי לפי האמת אין חילוק בין אנוסין למזידין. דבכל גווני אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו יע"ש ורש"י ז"ל ש"כ בברכות כ"ו ד"ה וכיון כגון מוספין של כל יום ויום. והגרי"פ ז"ל הגיה ותמידין. אשר טעמו יען דתפלות נגד תמידין תקנו. מלבד מש"כ שם בהגהות הרש"ש זיל בזה דבר מתקבל יע"ש. י"ל בפשיטות להודיע כי דרך רבינו רש"י ז"ל לפרש בדיוק גם המלה. אשר עבר יומו מציין יום מוגבל דאתי מזמן לזמן. וזה הלשון נופל יותר על מוספין. מתמידין שהם תמידין כסדרן בכל יום. והגמ' נקיט כלישנא דקרא דבר יום ביומו. שמכאן למדו חז"ל בתמורה י"ד האי דינא דעבר יומו בטל קרבנו. ונאמר במוספי הרגל אבל אין כאן שום משמעות להוציא תמידין. אדרבה בתמידין שנאמר שנים ליום עולה תמיד וגו'. י"ל שנים אמרה רחמנא בדווקא. ולא שלשה או ארבעה. ויש כאן כעין בל תוסף גם בתשלומין. עבור יום העבר וא"צ כלל קרא לזה וממוספי רגל שבת ור"ח וודאי דנלמוד. וכאשר סיים כהד"ג והביא מרמב"ם ז"ל כאן ה' כ' דממש"כ דכל ק"צ שעבר יומו בטל קרבנו. משמע אפ"י באונס גמור. וכן בתמידין הדין כן. וזה מבואר גם בפיה"מ בתמורה שם ש״כ ולפיכך אין הצבור חייב באחריות הקרבנות. ר"ל התמידין והמוספין וכן כ"ו. מדכייל תמידין ומוספין כחדא. מבואר דשווין המה. בדין זה דעבר זמנו בטל קרבנו. וכ"ע גם רש"י ותו"ס ס"ל הכי וכדאמרן.
ומה דספוקי מספקי ליה למר. אם הנפת הכבשים עם הלחם מחיים. רשאים להיות בעיו"ט. בעניי לא הבנתי מה מקום יש לספק בזה. כיון דמקרא מלא בתורה חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. אשר הקרבתם הוא אך תנופתה. ובראשית עם הכבשים בחיים. אשר ע"ז נאמר והניף הכהן אותם וגו' ולאח"כ תנופתן לאח"ש דפליגי בזה רבי וחכמים במנחות ס"ב. ועצומו של יום הקדוש היא שתי הלחם וכדאמר ר' עקיב בריה ט"ז. אמר סקב"ה הביאו לפני שהל"ח בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ואיך אפשר לומר כי תנופתן עם הכבשים בחיים שהיא ראשית עיקר הקרבתם. יהיו בעיו"ט פשיטא לי דהנפתן דווקא ביו"ט ככתוב בתורה בסדר המקראות וכהד"ג אשר ה' עמו לכוון האמת להלכה הכל הולך אחר החתום. אשר סיים. ומחוורתא כתירוצי הראשון דהיו יכולין להכין לאחריות. וכוון כהד"ג לדעת הגאון מהריעב"ץ ז"ל בהגהותיו למנחות מ"ו בש"ס דפוס ווילנא ש"כ וז"ל. הביא לחם וכבשים כ"ו והביא לחם אחר. נ"ב היו שם לחם אחר מוכן מעיו"ט שהרי אינן דוחות יו"ט עכ"ל אשר הן הן הדברים. אשר גם מפי כהד"ג נאמרים. ועוד בהוספת אמרי ישרים. ובפלפולים נכונים בביאור דברי הג"מ ופסק הרמב"ם ז"ל.
ובהיותי בזה ראתה. עיני ברמב"ם ז"ל שם ה'. א'. ביום חמשים מספירת העומר כ"ו וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ר"ח כ"ו והנה במנחות מה ע״ב. ת"ר והקרבתם על הלחם חובה על הלחם. שבעת כבשים תמימים אע"פ שאין לחם א"כ כו' דברי ר"ט. ר' עקיבא אומר יכול הן הן כבשים האמורים בחומש הפקודים. אמרת כשאתה מגיע אצל פרים ואילים אינן הן כו'. מדאישתני סדרן שמו אחריני נינהו ופסק הרמב"ם ז"ל הוא כר"ע. דאתם שבת"כ באים בגלל הלחם. ואותם שבחומש הפקודים בגלל עצמם הה באים כי. הם מוספי היום. והכ"מ כ' בטעם פסקו. ואע"ג דר"ט פליג עליו פ' רבינו כר"ע. פירושא דואע"ג נראה. אם דבכתובות פ"ד לחד לישנא ר"ט רבו של ר"ע היה. וה' כר"ע מחבירו ולא מרבו. אשר הכ"מ בעצמו בפ"ה מה' עדות ה' ח'. כ' ופוסק רבינו הר"ט. אי משום דכי אמר"י ה' כר"ע מחבירו אבל לא מרבו ור"ט רבו היה. וכמ"ד הכי בהכותב. ועוד כו' וא"כ לכאורה היה בדין לפסוק כר"ט. מ"מ פ' כאן רבינו כר"ע. מכמה טעמי. חדא. כי לאידך לישני שם ה' כר"ע גם נגד ר"ט. שנכלל בכלל ד"ה כר"ע מחבירו. ועוד די"ל דמסתבר טעמיה דר"ע. כי היא דבר הנלמד מענינו. אשר ב"פ פנחס נאמר בראשית מוספי ר"ח שהם חובת היום. ובגלל עצמם הם באים. כן כל המוספים הנאמרים שם. ובכללם גם מוספי חג השבועות. וזה שרמז הרמב"ם ז"ל בצחות לשונו וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ר"ח (יעיון בכורות י"ז מודה ר"מ בשעיר של ר"ח ופירש"י ותו"ס ז"ל) כלומר מצד השתוות למוסף ר"ח. מסתבר טעמיה דר' עקיבא שהם באים בגלל עצמם. כמו מוסף דר"ח גם בפנימיות מאמרי קודש הנובעים מעץ חיים של האר"י ז"ל מתבאר כי שבועות שוה לר"ח בבח"י שני המאורות הגדולים ועוד בה שלישיה והוא העיקר. כי בת"כ אמור סי' קע"א לא תני לה בפלוגתא. אך כדברי ר"ע אמר שם ר"ט יע"ש. ובהגהות יפה עינים ורש"ש ז"ל כאן הוכיחו לגרוס גם בסוגיא כג"י הת"כ. וכוונו לדעת קדמון השט"מ באות ג' בהגהתו כי תיבת ר"ע אומר נמחק. אשר כוון בזה לגרוס בסוגיא כת"כ. ולהעמיד גם גירסתינו אולי י"ל, כי לאחר ששמע ר"ט דברי ר"ע. הודה לדבריו ואמר גם הוא כר"ע כגי' הת"כ. ולכ"ע אזדי פסק הרמב"ם ז"ל.
וראיתי בפי' התוה"מ בת"כ שם לפרש הא דאמרי' מדאישתני סדרן ש"מ אחריני נינהו. וז"ל. ר"ל דסדר דשם היא פר ואיל וכבשים. וכ"א להקריב אותם כמש"כ בזבחים צ. ופה שינה הסדר כבשים פר ואילים. משום דמקריב אותם אחר המוספים. וכיון שסיים בכבשים. מסמיך כבשים אחר כבשים. ואח"כ פר ואילים, ומזה מוכח שהם אחרים ע"כ. מריהטת פשטות לשונו. נראה לכאורה כוונתו כי בקרבנות לחובת הלחם. גם בהקרבה משפט קדומה לכבשים להסמיכם לכבשים של מוספי חובת היום. ובזה היו מקום לנתינת טעם. להשינוי אשר בפ' אמור בא הציווי ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה'. אך בכלל. ובפ' פנחס בפרטות. אשר בת"כ שם נאמר ע"ז דבר הכתוב בקצרה. וביאר בתוה"מ הכוונה. דמזה הביא ר"ט ראיה לשיטתו. דז' כבשים דכאן הם אותם שב"פ פנחס. וא"כ לא הוצרך לבאר נסכהם שמבוארים שם. ולכן קצר גם במנחת הפר והאילים יע"ש. ולפ"ז לדידן דקיי"ל דאחריני נינהו. א"כ טעמא בעי מדוע דבר הכתוב בפ' אמור מנסכים בקצרה, ולדברי התוה"מ. י"ל כיון דהטעם דבכ"מ פרים קודמין לאילים ואילים לכבשים. שכן נתרבו בנסכים כמבואר שם בזבחים צ' וברמב"ם ז"ל פ"ט מ"ה תו"מ. לזאת לא בא כאן מספר הנסכים בפרטות. להורות. ברמיזא אשר כאן יצא מהכלל. דאין משגיחין בקרבן המרובה, בנסכים להקדים. אך כבשים קודמין. למען דכבשים מחובת הלחם וחובת היום. זה לזה יהיה סמיכין אמנם האמת נראה כי גם כאן לא יצא מהכלל דבכ"מ. וכמבואר גם מלשון הרמב"ם ז"ל. באמרו, ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים. אשר גם כאן מקדימין הקרבת פר ואילים לכבשים ומוכרחין להעמיס בכוונת דברי התוה"מ כהא דאמר"י בזבחים שם. למקראה הקדימה הכתוב. יע"ש פרש"י ובתו"ס בשם רבינו חיים ז"ל ובשט"מ. אולם להקרבה צריך להקדים פר ואילים לכבשים ובטעם קדימת הכתוב בת"כ כבשים לפר ואילים. י"ל כדאמר"י בר"ה כ"ו שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. כעין זה כאן. אם כי פר ואיל וכבשים לכ"ע אין מעכבין את הלחם. אמנם השני כבשים דשלמים לבן ננס ור"ש שם מעכבין את הלחם והראב"ד ז"ל פ' כוותם. ובטעם פסק הרמב"ם ז"ל חתרו הכ"מ לח"מ ועוד מפרשים למצוא טעם לפסקו יע"ש. וי"ל עוד יען דאמר"י בר"ה ט"ז. תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא מפני מה אמרה תורה כו' ומ"מ אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת. מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה הקריבו לפני שהל"ח בעצרת. כדי שיתברכו לכם פירות שבאילן. אשר ר"ע באמרו זה סובב והולך לשיטתו. דהלחם מעכב את הכבשים.. ואין הכבשים מעכבין את הלחם. אשר עיצומו של יום הוא שתי הלחם. להביא ברכה לפירות האילן. וכיון דר' יהודה דאמר משמיה דר"ע מסתמא כוותיה ס"ל. וסתמא דתלמודא הביא מאמר זה. אשר מזה המאמר כעין סעד. כי שהל"ח הם העומדים בראש לחובת היום. לאשר בכחם לעכב את הכבשים. ואין בכח הכבשים לעכב את הלחם. ולזאת פ' הרמב"ם כר"ע. אולם גם לפסק זה. הלא מצינו חשיבות לכבשים אשר התנופה לפני ה' עם המנחה חדשה לה' היה בכבשים. ע"י כל זה יש מקום לאמור. כי לשם כבש יש עילוי, ביום זה. ולכן בקרבנות לחובת הלחם. הקדימם הכתוב להורות (ברכות מ"א וכמה דוכתי) על חשיבתם. ויש להמתיק הדבר לאמרם ז"ל (במד״ר ופירש"י ז"ל נשא ופינחס) כי הקרבנות של פר ואיל וכבשים הם נגד מדת אבותינו יסודי עולם. אברהם יצחק. ויעקב. וכבשים נגד יעקב עמוד התוך. כנאמר והכשבים הפריד יעקב. אשר התפארת זה מתן תורה (ברכות נ"ח) מדתו של יעקב אבינו. לזאת להם משפט קדומה כאן בקרבנות של חובת הלחם אשר המה נגד שני לוחות הברית לוחות התורה. ונאמר ישראל אשר בך (במספר חטה) אתפאר. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. המשולש בשלש זכיות מאבות שלשה. הנוטל חלק בראש ביום תליתאי לקבלת אוריאן תליתאי. וכנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.
ה' ב'. שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש שנאמר ממושבותיכם וגו' לא מצאו חדש יביאו מן העלייה. ובהשגות. א"א הלכה זו בהפוך. ובכ"מ דייק ופי' מלת בהפוך. ש"כ הראב"ד ז"ל יע"ש. וי"ל עוד כי במשנה מנחות ע"ג תניין. כל קרבנות כו' באים מן הארץ ומחו"ל מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושהל"ח שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. אשר הדיוק מבואר דברישא דמתני' נשנית ארץ קודם לחדש. ובסיפא חדש קודם לארץ. הלא דבר הוא. וי"ל כדאמרי' בסנהדרין מ"ט חמירא ליה נקט בראשונה. הוא דשינה התנא דמתני' בסיפא להקדים חדש, כי בארץ כ"ע לא פליגי דגם בדיעבד לא כמבואר שם בסוגיא. ואלמלי ארץ קדום הייתי אומר יען כי ארץ חמור דגם בדעבד לא. משא"כ בחדש דנשנית אחריו. לזאת הכוונה הקדים רבינו הקדוש בסיפא חדש לארץ. לאשמעוי' דגם בו נאמר לעיכובא גם בדעבד. וכעין סעד לזה ממש"כ בשט"מ שם אות ד'. א"נ משמע חדש דומיא דארץ דהתם דעבד נמי לא יע"ש. ואולי לזה כוון הראב"ד ז"ל באמרו. הלכה זו בהפוך כלומר דבמשנה נאמר בסיפא היפוך מדרישא לאמשעוי' דגם בדעבד לא. וראיתי בהגהות נמוקי הגרי"ב ז"ל. ש"כ ג"כ כעין זה אך בדרך אחר. ודקדק עוד כי הרמב"ם ז"ל שינה מלשון המשנה להקדים ארץ לחדש יע"ש וזה אינו דיוקא. כי לשיטת הרמב"ם ז"ל המשך הלשון נכון יותר בסגנון זה. למען לסיים אם לא מצאו חדש יבא מן העלייה ובטעם פסק הרמב"ם ז"ל ד"ה כברייתא ולא כמתני'. (יעיין בפיה"מ ובתוי"ט ובתוס' ולח"מ ובסוגיא פ"ד ע"ב) האריכו רבותינו הכ"מ ולח"מ. ובלח"מ עשה הוכחה לישובו באמרו. דהכי אמרי' התם. ר"נ ור"ע אמרי. שהל"ח הבאות מן הישן כשרות. ואי מתני' ל"ל הכא גבי שהל"ח קמה לה מתני' דלא כר"ע. פ"י וכללא הוא דסתם מתני' ר"מ הוא. ואליביה דר"ע כבסנהדרין פ"ו. אולם למש"כ בשט"מ שם אות ה' לגרוס ר' נתן ור' יעקב. וכ"נ גי' האמיתיות. כי ר' מאיר ור' נתן חבירים היו כבשלהי הוריות. ור"מ תלמיד ר"ע. ואיך הוזכר ר"ל קודם לר"ע. ועכצ"ל כגי' השט"מ ר"נ ור"י ולפ"ז אין מקום להוכחת הלח"מ. והוסיף עוד הלח"מ להקשות. אם הרמב"ם ז"ל פ' כברייתא עומר הבא מן הישן כשר. שהל"ח הבאות מן הישן כשרות. אמאי לא כתב גם בפ"ז גבי עומר כה"ג. וסיים. בישובו כו' לומר לדעת רבינו בדוחק יע"ש. וליישב בדוחק אולי י"ל יען שבעומר איכא אך חדא ברייתא נגד מתני' הלא כללא הוא דקיי"ל כמתני' נגד ברייתא. משא"כ בשהל"ח דאיכא להדא ברייתא עוד הברייתא דר"נ ור"י אם כי בסוגיא דתלמודא אמרי' בכמה דוכתי. מה לי חדא ברייתא. מה לי תרי יש לחלק וכמובן פ' כהני תרי ברייתות וצ"ע בזה. כי כתבתי לפום רהיטא. וכבר נאמר ישובים רבים בפסק הרמב"ם ז״ל.
ה' ג'. חטים שירדו בעבים יש בהם ספק כו' לפיכך לא יביא ואם הביא כשר. ובמנ"ח מצוה ש"ז סק"א. כ' דאם דכן שיטת הרמב"ם ז"ל בענין הקרבנות דספק הורצה. מטעמא ש"כ הכ"מ דאין לפסול העבודה מכח ספק. מ"מ איני מבין הטעם. נהי דמספק אין בידינו כת לפסול העבודה. מ"מ באלו שהם באים להכשיר. כמו כאן דמתיר באותו יום נסכים במקדש. כיון דהוי ספק עכ"פ לא יתיר וסיים שא"י כעת הטעם יע"ש. ונראה די"ל לסברת ההפלאה בספ"ק דכתובות הידועה. אם כי שם אין כן דעת מפרשים הראשונים והפוסקים וכמש"כ בספרי חידושי בן יאיר לעירוכין ז' יעו"ש. אמנם מובן כי בכאן עדיפא לאמור. כיון דלענין עבודה אין לפסול מספק. והחזקנו לעבודה כשרה. שוב הוי חזקה מעלייתא גם להמסתעף ממנו. וכמבואר כעין האי כללא בכמה דוכתי בפוסקים.
ה' ד'. שהל"ח שהן מן החדש צריכין כו' ומנפין אותו בי"ב נפה. ולחה"פ שהוא בא מן הישן די לו בי"א נפה. וכ' המנ"ח שם סק"ב דלטעם זה לאפוקי לשיטת רש"י ז"ל שהוא הללמ"מ אם בא מן הישן די בי"א נפה גם בשהל"ח. ולענ"ד נראה דגם בכה״ג בע"י בשהל"ח י"ב נפה משום לא פלוג. כדמצינו כן פעמים רבות בתקנות חז"ל ומה דסתם ולא ביאר הרמב"ם ז"ל בענין הנפות. אם כת"ק או כרשב"א במנחות ע"ו ע"ב. אשר עמד בזה הלח"מ בפ"ז ה' י"ב. וברש"ש במנחות שם. תמה על הרע"ב ותוי"ט ז"ל. שפ"ו לדעת רשב"א וכ' ליישב יעו"ש. לפירש"י ז"ל בכת"י שם. אשר גם השט"מ שם הביא פירושא דא בשם רש"י ז"ל דרשב"א לא פליג. אך פרושי קמפרש א"ש בפשיטות כמבואר להמעיין.
ה' ו'. ואופין אותו אחת אחת כו'. וכ' במנ"ח שם סק"ג. דפת אחר מותר לאפות עמו. והביא סעד מכו"פ ס"י ק"ח יע"ש. ובמנחות ציד מה"מ כו' ומנין דאפייתן של לחה"פ שתים שתים ת"ל ושמת אותם. יכול אף שהל"ח כן ת"ל אותם. ויש להעמיס זאת הכוונה. ולפרש אך דומיא דאותם שהם קודש אסיר לאפות. אבל פת אחר מותר לאפות עם שהל"ח וכמש"כ המנחת חינוך ז"ל.
ה' ז'. ואפייתן בפנים ככל המנחות ובמנחות צ"ה ע"ב דלמא מאי מבפנים במקום זריזים. ופירש"י ז"ל ולא בעזרה ממש אלא מבחוץ ואפוהו כהנים זריזים שלא יחמיץ. אשר ידוע קושית האו"ח ונו"ב מהד"ק חאו"ח ס"י ט"ו. דהלא קאי גם על שתי הלחם אשר חמץ תאפינה. והמה ועוד גאוני האחרונים אשר כ' ליישב זה. בדרך דוחק לחומר הקושיא. כמבואר להמעיין בדבריהם. לזאת אלמלי לא פי' כן רבותינו גאוני בתראי. הייתי אומר בקצורי. כאשר רגמ"ה ז"ל פ"י. כלומר במקום זריזין שיהיו כהנים עומדין על גביו בשעת אפייתן. אשר יש לפרש בכוונתו. כמו דבפ"י י"ב נפות למען שיהיה סולת נקיה. ואמר"י בחולין קל"ב ע"ב גבי מתנות כהונה דכתיב בהו למשחה לגדולה לאוכלם כדרך שהמלכים אוכלין יע"ש ובתוס'. והתנאה לפניו במצוות אחז"ל. לזאת יעמדו הכהנים בשעת אפייתן. הזריזין לראות שיהיה נאפה יפה. כן יש לפרש בדברי רש"י ז"ל תלמידו באמרו שלא יחמיץ. דלאו דווקא על איסורא כוון. (אם כי בסוגיא דפסחים ל"ו ע"א כהאי לישנא וסובב אך על איסורא דחמץ כה"ג מצינו טובא מלה אחת מתפרש בכמה גווני לפי הענין) אך לפרקים אם הפת לא נאפה יפה, יש בו קיוהא וטעם הפת מחמין. ונקיט רש"י ז"ל האי לישנא. אשר פי שנים בכוונת המלה. על לחם הפנים כפשוטו. שלא יחמיץ באיסורא דחמץ. ועל שתי הלחם שלא יתקלקל ויחמיץ כלומר אשר טעם הפת יחמיץ לזה צריכין זריזות הכהנים באפיה. וכן בלישה ועריכה. לראות שיהיה נעשה כל בטוב. אשר לאחר האפיה יהיה טוב בטעמא והדר במראה בהדרת קודש.
ואחתום בהא דאמרי' במנחות מ"ה ע"ב כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום. וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת. כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת. ופי אא"ז רש"י ז"ל. חמשים יום משמע יום ולא שבועות. וכתוב אחד אומר שבועות. ושבועות לא קרי אלא אותן המתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת. אשר יש להטעים עוד. ולאמור כי יציור אשר ביום מ״ט לספירה. יהיה באותו יום שנשלם שבע שבתות גם יום חמשים. בקבלת יו"ט מבעוד יום. להסוברים דתוס' שבת ויו"ט הוא מה"ת אשר אז באותו יום גם זמן מיום החמשים (אם כי ידוע מש"כ המג"א ז"ל בשם של"ה ה"ק. הלא לעומתו דברי הריעב"ץ ז"ל בסידור שהוא רק דקדוק מאחרונים. ומי שמקדים גם להתפלל בשיעור שמוסיפין מחול על הקודש. הוא זריז ונשכר בקיום המצוה) אמנם בחל יו"ט לאחר השבת אין כאן תוס' יו"ט ע"י קדושת שבת. וזה ביו"ט שחל להיות בשבת אין כאן אך שבע שבתות תמימות. כאן ביו"ט שחל להיות באמצע השבת. אשר אז בתשלום השבע שבתות יש גם זמן מה מיום החמשים אור קבלת תוה"ק. המאיר מעולם עד עולם ולנצח נצחים ידידו אוה"נ החותם ברגשי כבוד ואה"ר בכל חותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי.