אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ב חלק אבן העזר › סימן נ

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אבן העזר · סימן נ

סימן מט

להרה"ג כו' מו"ה משה בריל נ"י הרב בנאוואסעליץ בסרגיא

מכתבו הגיעני. ובדבר שאלתו, בזה"ל. באתי בזה כו'. ולהשיבני דבר ה' זו הלכה למעשה, כי תקנת עגונות שנו כאן. באשה רכה בשנים מפה, אשר בעלה הלך למלחמה אחר נשואיה, זה יותר מארבע עשרה שנה, יושבת גלמודה ושכולה מבעלה ודימה כי תוחלתה נכזבה, אך בחמלת ה' עליה. נתעורר לה פתח תקוה, להתרה מכבלי העיגון ויען כי האשה מעירנו החובה מוטל עלי כו' אשה עגונה שמה חיה בת הר' פינחס, אשר בעלה הר' ליבוש וויינשטיין. נכנס בצבא המלחמה הגדולה בשנת תרע"ד. בתחלת המלחמה, והיה לה מכתב אחד ממנו תיכף אחר הפרדו ממנה. ומאז ועד עתה, זה יותר מארבע עשרה שנים, נאבד זכרו, ואין לה שום ידועה ממנו. גם לא לאבותיו ולמשפחתו. והוא היה דר עמדה באהבה ושלו' וריעות אך כעת הביאה לפני ע"א שמו מו"ה אליעזר ריזניק, והעיד לפני שלשה באליונ"ע, איך שהוא נכנס ג"כ בצבא המלחמה בתחילתו, וביחד עם הר' ליבוש הנ"ל. כי גם הוא מהכפרים בסביבותינו, והלכו שניהם יחדיו לכל המקומות שהלכו חיל רוסיא, עד הגיעם אצל פשעמישל, ובשם ביום ד' דחוהמ"ס, נשבה ת"י חיל עסטרייך, חלק אחד מהפאלק וגם הוא בתוכם. וביום ש"ק נשבה חלק שני מהפאלק, ופגע באיש אחד, שמו אברהם בארינבוים, אשר גם הוא היה ביחד עמהם, ושאל לו איו ליבוש והשיב לו כי נהרג, ביום ועש"ק בשעה 3. ואם יש לו אבות או אשה תודיע לשם. והוא היה בשבי מאז הרבה שנים, ובכלות המלחמה, אשר שב לביתו זה איזה שנים דימה, שעבירה תהיה בידו, כאשר יבשר לה בשורה רעה. ממיתת בעלה, אך הודיע לקרובי האשה. בכדי שתגיע לאזניה, אך גם הם לא הודיעו לה, אולם כעת אחר שעלה בדעתו ליסע למרחקים. אמרו לו האנשים אדרבה מצוה הוא, להתיר האשה מכבלי העיגון, לכן בא להעיד את כל זה, והאשה סיפרה ג"כ לפני איך לפני שלשה שנים הלכה בשוק לקנות, והלכו שני ערלים אצלה, ושמעה שאחד אמר לחבירו, זו היא אשת ליבוש, והפך אחד פניו אליה. ואמר לה בלשונו, האם נשאת לאיש בלשון שאלה והתחילה לבכות, ואמרה מה זה, ואמר הלא בעלך ליבוש נהרג, ואני הייתי מכיר אותו בטוב' וגם אחי נהרג אז באותו מקום, וצייר לה המקום מקום קנים. ובאמת היה מכיר אותו כי גם הוא מהכפרים האלו. ונסע עמו איזה פעמים, וכאשר באה לביתה וסשרה כעסו עליה. מדוע זה עזבת את הערל, ולא הלכת עמו להרב. והשיבה כי לא ידעה מה לעשות. שוב שנית לפני שנה, פגע בה הערל הזה עוד הפעם בשוק, ושאלה העוד לא נשאת לאיש. הלא בעלך ליבוש כבר נהרג ובקשה אותו לילך עמה להרב. והלך עמה עד לפני ביתי. ואני לא הייתי אז בביתי. ולא רצה להמתין והלך לו לדרכו. וגם אומרת שאנשי הכפרים שבסביבותינו אומרים כעת, שהקול נשמע עוד מכבר שבעלה נהרג. ומסתמא נשמע מהערלים השבים משדה המלחמה עכ"ל שאלתו שאלת חכם. ביחד עם התשובה.

והוא אם כי בע"א במלחמה. קיי"ל דחיישי' שיאמר בדדמי. ובעי' שיאמר וקברתיו. ובכאן אין אומר זה. פתח כת"ה בכחא דהיתרא. בשיטת המהריב"ל ז"ל. דבעמפ"ע ל"ב שיאמר וקברתיו ותמה על האחרונים שלא הביאו. כי גם הט"ז בס"ק מ"ח כותב כמהריב"ל ז"ל – ועוד צירף שיטת המרדכי דעת היש מקילין שברמ"א ז"ל. דבנכרי מסל"ת ל"ח שיאמר בדדמי. והביא דברי הנו"ב חאה"ע סי' ל"א. ופסקי המהרי"א ז"ל. ודברי החת"ס. אשר ע"י אומדנות דמוכחת. תצא מחזקת א"א דאורייתא. ובדרבנן דעת המבי"ט ז"ל דל"ב מסנ״ת וצירף עוד דעת הריטב"א ז"ל דבמכריז ל"ב ל"ק. וכאן באמרו תודיע מזה לאבותיה ולאשתו הוי כהכרזה – ועוד דאיכא כאן עדות ישראל עמפ"ע. וגם ערל מסל"ת. אשר בשנים ל"ח בדדמי. ולהרבה פוסקים גם בשני עדים פסולים. וציין לתשו' מהרש"ם ז"ל ח"ג סי' צ"ב וסי' ר"ג. מש"כ בשם סש"ש עכת"ד כת"ה.

הנה בכל אלו הפרטים. ואומדנות דמוכחות. ופסק הרמ"א ז"ל. אשר העיר כת"ה. יעיון בקונ"ט באר חיים מרדכי להיתר עגונות. שהוא אצלו מאות נ"ו עד אות חיים. שנתבאר באריכות כ"ז באר היטב בעזהש"י.

וביסודי ההיתר של עמפ"ע ומסל"ת. לסמוך ע"ז גם בלא אמירת וקברתיו. באלו הימים השבתי בהיתר עגונה. הסובב והולך גם כן על מרכז זה. אשר נשלח לכת"ה העתקה מזאת התשובה (והיא בסי' מ"ט) ובעין חכמתו הלא יראה את כ"ל אשר הוספתי והחזקתי בזה. לעשותם בסיס נכון להלכה בס"ד. והראיתי כי העומדים בשיטת מהריב"ל ז"ל הם הרבים – ולמש"כ כת"ה גם הט"ז מכללם. אולם להמעיין בב"ש ס"ק ק"ה ובה"ט ס"ק ק"ח. שהעתיקו כל לשון הט"ז ומלות האלו, "דמהני לענין וקברתיו וכיוצא בו״ וכן השת תיבות. "כההוא וקברתיו, נשמטו נראה כי גירסתם בט"ז. לא היה כתוב כאשר לפנינו. וסרה תמיהתו מהאחרונים שלא הביאו, כי גם הט"ז ס"ל כמהריב"ל ז״ל וצירוף ההיתר של העין יצחק ז"ל מכח תרי רובא. ודברי השבו"י ז"ל בסי' ק"י. וחידושו של האמרי יושר. ואת אשר חידשתי וכתבתי בחיזוק כל זה. והן הן הדברים אשר גם לתשובת שאלתו נאמרים.

אברא כי סברת העין יצחק שהבאתי שם

בתשובתי ד"ה וראיתי בשו"ת א"י סי' קע"ז עם דברי האמרי יושר, היו להם מקום לתשובת השאלה דשם. אשר התרי רובא באו בבת אחת. משא"כ בנד"ד. אשר לשני ישראלים העד מפי עד נודע רובא ה"א קודם שנשתקע זכרו. ועד השני ידע שיש לו אשה – עיי' בשו"ת ברכת יוסף סי' ל' ד"ה אברא בסה"ד וכוון שבהאי רובא לחוד הלא באיסורה עומדת. אם כי לאחר כמה שנים נשתקע זכרו. שוב לא חזי לאיצטרופי לרוב השני וכמבואר בתשובתי שם. אולם הלא הא"י בעצמו בסי' כ"ד אות ג'. כ' וז"ל. אבל בתש"ו עין יצחק משמע דכ"ז שלא נודע להאשה, הוי כלא נודע. ואפשר דתלוי בבעיא דירושלמי פ"ב דערלה. הובא בפר"ח יו"ד סי. צ"ט. ידיעת חבירו מאי שתתיר יעו"ש. ועמ"ש בזה בספרי מפ' יו"ד סי, ק"י. ובתש"ו אמרי יושר ח"א סי' קכ"ט – ואינו תח"י לראות מש"כ שם בזה ונראה לומר דהא דידיעת אחר פועל היינו דווקא לענין דבר שנתערב וכדומה. חפץ שאיננו בעל בחירה. אבל הכא כיון דעיקר הנ"מ הוא לאשה שהיא בעלת בחירה ודעת. אין ידיעת אחר פועל כלום, וכעין זה מחלק הבית מאיר ז"ל אה"ע סי' ליה כו' עכ"ל יעו"ש ולענ"ד מלבד מה כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא אם ידיעת חבירו נחשב לידועה. א"כ בחששא דבדדמי. דהוי ג"כ איבעיא דלא איפשטא גם למה שנראה מלשון המרדכי וכ"ר הב"ח בתשו'. דחששא דבדדמי הוא דאורייתא. הלא איכא כאן ס"ס. ולדידן דקיי"ל דכל חששא דבדדמי איני אלא מדרבנן. א"כ הוי ספיקא דרבנן. אם ידיעת חבירו נחשב לידועה. י"ל עוד בזה בשנאמר דאיבעיא דירושלמי לא נאמרה. אך במקום דיש נ"מ גם לחבירו בהיתר התערובות. אשר ע"י הביטול הותר גם לו (עיין פ"ה דתרומות משנה ח'. ובמשנה ברורה שם מש"כ הוא בטעם האיבעיא דירושלמי. וצע"ק לשיטת הרמב"ם ז"ל פי"ג מה"ת ה' ו' דפ' כר"ש וראב"ש. כי הידיעה מסבב ההיתר. אשר לשיטתו יש מקום לזאת האיבעיא מירושלמי. ולמה השמיטה. יעו"ש בירושלמי בפ"י הפני משה. ובראב"ד וכ"מ ז"ל שם. ואולי הפר"ח דבר מזה. ואינו עמדי). וטעם הספק הוא אם נימא כי אך הידיעה שלו מתרת. כיון שהוא בזה כאדם העושה בשלו לאכלו או למכרו. משא"כ חבירו. או כיון דמשכחת ליה בדרך קרוב. אשר גם לחבירו יהיה הנאה בביטול זה. בקנייתו את התערובות או כי חבירו – ואולי נאמר בדיוק בירושלמי ידיעת חבירו מהו שתתיר. ולא נאמר ידיעת אחר מלבד מה שדבר בהוה. כי כן הדרך אשר לחבירו הרגיל בביתו לידע, י"ל עוד. יען כי בחברים שכיח. שאוכלין זא"ז בסעודת מריעות וחברים – יזמינו לסעודה. משא"כ בעדות אשה. אשר העד המעיד אסור לשאנה. כמבואר מסוגיא דיבמות כ"ה ובטוש"ע סי' י"ב. – ולשיטת הרשב"א ופסק הב"ח ז"ל גם אם כנס יוציא וביש לו אשה דמותר לישאנה. במתה אשתו או נתגרשה דלא חשדי' שהיה רוצה לישא גם את זו. כמש"כ בב"ש שם בס"ק ז' בשם הפרישה כשלא היתה אשתו חולנית ושהרגילה היא את בעלה לגרשה. כמבואר שם בש"ע. כ"ז הוא ע"צ הרחוק ולא שכיח. וכיון דבאותה שעה. לעד המעיד אין שום נ"מ בהיתרה, בזה ידיעתו בוודאי לא מעלה ולא מוריד ואם כנים אנחנו בזה. הלא לחלק יצא דביש שני עדים. אז ידיעתם נחשב לידועה. אשר יהיה בזה ספיקא דירושלמי. יען דנ"מ גם להם בהיתר האשה. כי מותרים לישא אותה – ואין בזה אזהרה אך לבעל נפש. כמבואר שם ברמ"א ז"ל סעי' א'. ולנו"ב הובא בפח"ש שם. בגוונא דסגי בעד אחד. ויש שנים גם בעל נפש א"צ ליזהר. יעו"ש ובשו"ת נאות דשא סי' ק"ח – ולפ"ז. בנד"ד דאין כאן אלא עד אחד ישראל לא איכפת לן בידיעתו וכ"ז שלא נודע להאשה הוי כלא נודע כלל. וידיעתה הלא היתה בזמן שכבר נשתקע זכרו זה י"ד שנים. וא"כ הני תרי רובא באו בבת אחת ועלה לנו מזה. מטעמא דידי. או מסברת האמרי יושר. גם בנד"ד קאים האי צירופא של העין יצחק ז"ל וכדאמרן.

אמנם מה שחתר כ"ת. לעשות הגדת הערלים בתור מסל"ת. באמרו בזה"ל הנה בדבר אמירת הערל נ"ל שכיון שהגיד רק להאשה ובלשון תמיה. נראה שכיון רק להודיע לה ממיתת בעלה ולכן אף שכותב הב"י בתשו'. מובא בקו"ע סי' קפ"א. דכל שהעכו"ם מודיע מיתת פלוני. מקרי מתכוון להעיד אפי' שלא בב"ד. יעיון בתשו' ברכת יוסף חאה"ע סי' כ"ו. שכ' דבמקום עיגון יש לסמוך ע"ד בן לב בקו"ע. סי' ח' וסי' מ"ה וסי' ס"ו דהוי מסל"ת. כו' עכ"ז נראה לחלק בנ"ד. דפגע אותה במקרה בשוק. ואמר לה נראה דהוי רק מתכוין להודיע ובנכרי מסל"ת מביא הרמ"א בסי' י"ז סעי' נ' דעת המרדכי דיש מקילין דלא בעינין וקברתיו. ואף דבח"מ כו' עכ"ל. אם כי לסמוך על המהריב"ל ז"ל, במקום עיגון. שפיר הביא כ"ת מהברכת יוסף ז"ל. אבל להחשיב את אמירת הנכרים בזה כמסל"ת. לא נהירא לי כלל כיון דהסכמת הפוסקים כמש"כ הרשב"א ונ"י ז"ל. להוכיח מסוגיא דיבמות כ"ה. כי רק באומר אמרו לאשתו לא הוי מסל"ת. וכמש"כ בקו"ע סי' מ"ה. ובכמ"ד יע"ש. ובב"ש ס"ק מ"ג. ק"ו בנד"ד. שאמר הנכרי בעצמו לאשת ליבוש בלשון שאלה האם נש את לאיש וע"י שאלתה על דבריו מה זה. השיב הלא בעלך ליבוש נהרג כו'. וכן בפעם שניה. אשר הנכרי שאל אותה. אם היית לאיש. כמפורש יוצא מדבריו את כוונתו להתירה להנשא. אשר זה חמור מנתכוון להעיד כמבואר בסוגיא דיבמות קכ"א ע"ב ובנתכוון להתיר לכ"ע גם אם ניסת תצא. ובנתכוון להעיד לדעת התה"ד בפסקיו סי' קל"ט. איני אך מדרבנן ובניסת לא תצא. אך הרמ"א ז"ל לא סמך בזה על פסקו. אך בצירוף אומדנות דמוכחות יעו"ש ובכה"ג על הטור סי' קי"ג, שכ', וז"ל. גוי שהלך סברת כ"ת לחלק בין הלך לפגע היא ישרה לבית ראובן. ואמר לאשתו כו' הלא תדע שהרגו לבעליך כו' לא הוי כמאן איכא בי חסא. ויש להחמיר. מהריב"ל ס"ב סי' ק"א. אבל הר"מ אלשיך ז"ל בסי' ק"ה. כ' דהאומר עדיין לא שמעה אשת פלוני שמת בעלה. מל"ת הוי ופשטן של דברים שחולק עם מהריב"ל ז"ל, אם לא שנחלק בין בא לאשתו ואומר כן. שנראה שכוונתו להעיד לאומר. עדיין לא שמעה אשת פלוני שמת בעלה שאיני אלא כמתמיה כו' עכ"ל. וחילוקו ברור. כאשר יראה הרואה בלשון תשו' מהר"מ אלשיך ז"ל יעו"ש. ובכאן דאמר להאשה עצמה. ובלשון האם נשאת. אשר גילה דעתו להתירה בהגדתו דמת בעלה. דחמור מלהעיד בוודאי כי גם מהר"מ אלשיך ז"ל יאמר בזה דלא הוי מסל"ת – ושם בכה"ג אות ס"ב כ' גוי שאמר למה אינכם משיאים לאלמנה. והשיב גוי אחר שמצא מת לבעלה של זו. לא מיקרי מסל"ת כו' יע"ש. ועל כעין לשון זה שאנו דנין עליה. מפורש בסש"ש בתשו' שם סי' ג' וז"ל. וגם זה מוסכם מכל הפוסקים. היכי דהזכיר הנכרי שם אשת פלוני לא הוי מסל"ת כו'. והכא מתחלה שאל על האשה למה לא תנשא כו' עכ"ל יע"ש. ובאמת ממקור ההלכה בירושלמי פ' האשה בתרא ה' ה' דאמרי' איזו הוא מתכוין ר"י אמר כל שמזכירין לו אשה רשב"ל כו' אשר רבותינו הראשונים הביאם הכה"ג על הב"י ז"ל אות ס"ב האריכו בביאורו ופי' דכל שמזכירין לו אשה בוודאי כוונתו להתיר. וכמש"כ הפני משה שם יעו"ש. בפרט בנד"ד שדבר הנכרי עמה בפירוש מהנשואין. לא זו שלא נחשב למסל"ת אך נכנס תחת סוג כוונתו להתיר וכדאמרן.

ולכאורה י"ל כיון ששמעה האשה בתחלה מערלים. שאמר אחד לחבירו זו היא אשת ליבוש. אשר זה היה מסנ"ת. לדון בזה. מפסק הש"ע שם סעי' ט״ו. כותי שהסיח לפ"ת תחלה. אע"פ ששאלו אותו אח"כ כו' הרי זה נאמן. ז"א כי המקור לזאת ההלכה הלא הוא מהא דאמרי' בשלהי יבמות. והא איה חברינו קאמרי לה. כיון דחזיתנהו בכתה אמרי לה איה חברינו. אמרה להם מת וקברתיו. וכ' הרי"ף ורא"ש ז"ל שמעי' מהא. דהיכא דמתחיל העכו"ם. ומסל"ת. אע"ג דהדרינן ומגלינן למלתא מיניה. שפיר לא נפיק מתורת מל"ת. אלא נאמן ומשיאין על פיו. אם כי התחלת דבריו לא הספיק להתיר מ"מ מתירין עפ"י סוף דבריו כי התחלה מורה שגם בסוף אמת. וכמש"כ שם הח"מ בס"ק כ"ט. הרי דלא נאמר אך היכי דהתחלה שלא במסל"ת איכא כי תחלת בכייתה היא הוראה. שהיתה רוצה להודיע מיתתי. כאשר הוכיח סוף דבריה וסומכין על תחלת דבריה ואמרי' דאכתי לא נפיק ממל"ת. כי הכל גריר בתר התחלה. וכן בכאן היה מקום לאמור כן אם מתחלה היתה שמעה. כי אחד אמר לחבירו זו היא אשת ליבוש הנהרג. משא"כ שלא אמר אך זו היא אשת ליבוש. מלבד מש"כ בשו"ת סש"ש שם כי מדברי הפוסקים וגם מש"ע ורא"ש ז"ל. נראה דלא הוי התחלה כ"א התחיל מעשה המיתה גם למש"כ שם כי מרש"י ז"ל נראה כי די התחלה בעלמא ולא מגוף המיתה ובב"ש שם ס"ק מ"ב כ' בשם המ"ב. דאם העכו"ם ספר לו הגזילה. מה שהתחילו לספר הגזילה נחשב להתחלה. כי הגזילה היא סבת המסובב של הריגת היהודים יעו"ש. אבל כאן אמירתם זו היא אשת ליבוש. אין להחשיב גם להתחלה לגרור בכח זה סוף דבריו שאמר לה בתור תשובה לשאלתה להיות כל כמסל"ת. כי בהתחלת הדברים יש גם משמעות שאמרו זה לזה. זו היא אשת ליבוש שאנו מכירין אותו מהמלחמה שהלך עמנו ביחד. או כדומה לכוונה אחרת. כדרך שמספרים אנשים זה עם זה. ואיני נכנס גם תחת סוג התחלה. וזה פשוט וברור.

חדא ועוד קאמינא. גם אם היה כאן מקום של התחלה. הלא בקו"ע כ' בשם המהריב"ל ז"ל. באות ס"ג וז"ל. אם בראשונה ספרו העכו"ם במל"ת כו'. אבל אם בפעם השנית נתכוון העכו"ם להתיר שהוא גרע מנתכוון להעיד. יש להסתפק אולי נאמר שסופו הוכיח על תחלתו כו' עכ"ל יעו"ש ובסי' פ"ב. וכיון שבכאן מסוף דבריו מבואר דהיה כוונתו להתיר וכנ"ל. הלא הוי ספיקא דדינא. אם אמרי' בזה הוכיח סופו על תחלתו. ובשו"ת א"י סי' ל"ח. כ' לאמור דעיקר ספיקו של המהריב"ל ז"ל. אם אמרי' הוכיח סופו על תחלתו תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בכ"ד ובחולין ל"ט. בשחט ואח"כ חישב ופלפל בזה כדרכו באמרי יושר יעו"ש. ולא אכניס א"ע בעניי בזה. יען כי בנד"ד לענ"ד פשוט דגם התחלה אין כאן וכאמור.

ובזה דבנד"ד. לא היה כוונת הנכרי רק להעיד אך גם להתיר בהאי צירופא אשר כת"ה צירף דעת המבי"ט ומ"ב ז"ל. דבדרבנן ל"ב מסל"ת ולסמוך על זה. גם אם נאמר דלא הוי מסל"ת. ובכח זה הוסיף לאמור דלפ"ז יהיה לנו עדות הערל עם הישראל. ובשנים הלא קיי"ל דל"ח לדדמי. ול"ב וקברתיו. ואף דכאן ע"א פסול יש לסמוך על המהריב"ל ז"ל. סי' ז'. ומבי"ט סי' ע״ט ונוב"ק סי' ל"ז. דגם בשנים פסולים ל"ח בדדמי. ובכאן יש עוד שהעידו זה שלא בפני זה. אשר ליכא חשש בדדמי. לדעת הרשד"ם ז"ל סי' ע"ט וקו"ע סי' ש"נ ובתשו' מהרש"ם ז"ל שם סי' ר"ג כ"כ בשם הסש"ש. ודלא כהח"ס חאה"ע ח"ב סי' קל"ה עכת"ד כ"ת אם כי להמעיין בב"ש ס"ק קנ"ג. וכנה"ג על הטור אות תק"ו. בה"ט ס"ק קנ"ב נראה כי רובם ככולם חולקים בזה הלא המה רמ"א. רנ"ש. רש"ך. רשד"ם. צ"צ מהרמ"ל עבוה"ג וב"ש. ועוד פוסקים ז"ל אשר גם במהרש"ם ז"ל שם הביאם למנין יעו"ש דס"ל דבעדים פסולים גם בשנים חיישי' לדדמי. מ"מ גאוני בתראי בתשובותיהם צירפו להיתר עגונות דעת הסוברים. דבשנים גם בפסולים ל"ח לדדמי. אשר בפרט זה יש מקום לדברי כ"ת.

אמנם בעיקר יסודו. הבנוי על שיטת המבי"ט ומ"ב ז"ל. הלא ראה זה מש"כ עלי ספר הקדוש שו"ת זכרון כהונה – דו"ז בעל בכ"ע ז"ל – בתשו' המתחלת ב"ד י"ח שהאריך בדעתו הקדושה והרחבה. בענין מסל"ת ובדינא דאמרו לאשתו. וכ' בזה כמה סברות ברורות ופלפולים נעימים. ומ"ד כ"ז והלאה. החזיק לסמוך על הני שלשה מטיבי צעד המבי"ט ר"ם מלובלין ומ"ב ז"ל דביצאה מחזקת א"א דאורייתא. ואין כאן אלא דרבנן כגון במשאל"ס וכדומה יש לסמוך על הגדת הנכרי אם שאיני מסל"ת – הביאו גם המהרש"ם שם בסי' צ"ב ועשה לזה סמוכין כידו הגדולה בבקיאות ובחריפות נפלא כ' ב"ד כ"ח וז"ל אמנם נ' ברור דאע"ג דהנך פוסקים שרו במשאל"ס. אם יש עוד עדות הנכרי שאינו מסל"ת. יודו עכ"פ דבמתכוין להתיר ממש. ודאי אינו מעלה ואינו מוריד. ונכרי לא בר סהדותא הוא כלל. אפילו במידי דרבנן. והא דאמרי' דמהני היינו דווקא באם הגיד ע"י שאלה ולא נתכיוון להתיר. דכל כה"ג באיסור דרבנן שריא. וראיה לדבר כו' עכ"ל. ולאחר שהאריך בנעימת דברי קדשו. בא למסקנא ב"ד ל"ב בזה"ל. וע"פ כל הנ"ל הרווחנו לדעת סמך ברור להא דס"ל להר"ם מלובלין והמבי"ט דמשאל"ס אם יש עוד עדות גוי בלא מסל"ת. על היתר לכתחלה מהני והיינו בוודאי לא שיהיה מתכוון להתיר ממש. דכל כה"ג אפי' באיסור דרבנן בעלמא לא מהימני' לי'. אלא כשאומר ע"י שאלה וא"י אם סומכין עליו להיתר אע"ג דבגוף עדות אשה לא הוי מל"ת כה"ג בשאלת איה חברינו. מ"מ כל שהוא בלא"ה. אם ניסת ל"ת שיצאנו מחשש איסור דא"ו. הדר ה"ל ככל איסור דרבנן דמהני בתורת מסל"ת. אפילו ע"י שאלה כו' עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפי כהן גאון הגדול. דבכנד"ד. אשר כוונת הנכרי היה להתיר – יעיון בז"כ שם ד"ה ומש"ה. ונראה ג"כ כי כעין לשון אמירת הנכרי כאן נדון בכוונתו להתיר גם לדעת המבי"ט מ"ב ומהרמ"ל ז"ל. אין בזה כדי סמיכה כלל. למה שהעלה הז"כ ז"ל. אשר שפתי כהן ישמרו דעת להלכה ברורה כי ה' עמו.

מכל זאת לסניף יחשב הגדת הנכרים להאשה בצירוף קול ההברה. מאז בהכפרים שבסביבות. כי בעלה נהרג אשר כנראה וכברור. כי שמעו זאת מהערלים השבים משדה המלחמה אשר ידוע כי גם בקול הברה צידד המבי"ט בשם רבינו משולם ז"ל להקל. אם כי הב"י ז"ל שם במחודש ה' כ'. כי הרמב"ן ותה"ד ז"ל חולקים עליו. ואנן לא קיי"ל כאותה תשובה. וכמבואר ברמ"א ז"ל סעי' ג'. אשר כבר נתבאר כ"ז באריכות בקונ"ט שלי באות נ"ו נ"ז יע"ש. מ"מ הגדת הנכרים אם כי אינם במסל"ת ביחד עם קול ההברה. חזי לאיצטרופי. ולהחשיב זה כעין רגלים לדבר להעמיד את האמת של עדות העמפ"ע הישראלים.

ועוד י"ל למש"כ המהרמ"פ ז"ל בסי' ל"ו וז"ל חזינא לקמאי דקמאי שביקשו עלילות להקל במשאל"ס. רק שימצאו קצת ראיות לעלילותם ע"כ הובא בז"כ ז"ל ד' מ"ב. אשר מזה יש לדון קו' לחששא דבדדמי. כי במשאל"ס דלא תנשא לכתחלה היא הלכה מבוארת בש"ס וכל הפוסקים. משא"כ בזה דהוא איבעיא דלא איפשטא ולדעת הרוב מקמאי ל"ב כלל שיאמר וקברתיו וכנ"ל. בוודאי דע"י עילה מה שמצינו יש לצדד להקל וכיון שהב"י בשם הריטב"א ז"ל. כ' הטעם דבמכריז ל"ב שיאמר וקברתיו כיון דמעייל נפשיה לאכרוזי כו' יעו"ש בד"ה כ' הרמב"ם ז"ל גם הכא כיון דעד הראשון אמר היום. ודייק את השעה לאמור כי בשעה 3 נהרג. ואחר שמצינו בפוסקים ובשו"ת דכל שיש אך כעין הוכחה דלא אמר בדדמי. סמכי' להקל. כן בזה דנחית לדייק ביחוד גם את השעה שהוא משבע החקירות מורה כי גם מה שאמר שנהרג באותה שעה. נאמר בדיוק ובראיה ברורה ולא בדדמי. והיא סברא ודעת נוטה. דגם זה חזי לאיצטרופי לכל הנאמר בזה.

וזאת תורת העולה להלכה אם. כי הצירוף דמסל"ת אין לנו בנד"ד, מ"מ. כיון דקיי"ל דכל החששא דבדדמי. אינו אלא מדרבנן. ובדעבד אם נשאת לא תצא ואנו דנין אך להתיר גם לכתחלה – נלע"ד. לאחר מה שנתבאר בזה בעזהש"י כי דעת המהריב"ל ז"ל. דבעמפ"ע לא בעי' לקברתיו. הוא שיטת רוב הפוסקים ועדותו של הכני"ח ומאיר נתיבים ז"ל. על זאת ההוראה – וצירוף ההיתר של העין יצחק ז"ל מכח תרי רובא ודברי השבו"י ז"ל יען כי האשה היא רכה בשנים וחידושו של האמרי יושר בזה ובהוספת דבריי להחזיק את דבריהם וכנ"ל – וצירופא של הגדת הנכרים עם קול הברה ביחד ובמה דנחית לדייק גם את השעה. ובמה שאמר העד ישראל תודיע לאבותיו ולאשתו אשר סברת כת"ה היא סברא ישרה, לאמור דזה הוי כהכרזה. ויש בזה צירוף סברת הריטב"א ז"ל. על כל זה יש בכדי סמיכה להתיר בת ישראל רכה בשנים מכבלי העיגון ולהתירה עפ"י התורה. להנשא גם לכתחלה.

והנלע"ד בס"ד להלכה כתבתי. חיים מררכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה