אור ברסלב

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אבן העזר

חלק יורה דעה

סימן מו

להרב הגאון מוה' צבי קינסטליכער נ"י אבד"ק הערמאנשטאדט טראנסילוואניע

יקרת מכתבו הגיעגי ובדבר שאלתו בזה"ל ואגב אודיע צערי במה שאני נבוך בענין אחד ולא אוכל לשות עצה בנפשי איך לצאת י"ש וידי הבריות הנה זה כשתי שנים אשר יצא קול מזנה בעירנו. על בתולה א' שנבעלה מאברך א' מפה. וגם הנה הרה לזנונים. ופתאום נעלמה ונסעה למדינת רומעניען לא' ממשפחתה. ואחר עבור איזה חדשים באתה בחזרה לבדה. ואנחנו לא נדע מה נעשה עמה כי לא עשינו דרישה וחקירה אם יש איזה ממש בהקול רק שאיש זקן א' מפה אמר לי אז שאבי הבתולה התנצל לפניו אודות בתו שפתה אותה פלוני בן פלוני וגם היא מעוברת ממנו. ז״ז אין אתנו יודע עד מה בדבר זה – ועתה נשתדכה בתולה הנ"ל עם אברך אחד שהוא כהן והנה האברך הנ״ל קל בדעתו ואינו שואל ואינו מבקש כדת מה לעשות ואף אם יאסרו אותה עליו ג"כ לא יניח כי הוא כרוך אחריה וד"ל אך כשאני לעצמי לא אדע מה לעשות כי הבתולה הנ"ל היא ממשפחה נאה וחסידה וגם אביה הוא ת"ח והנה עירנו פה רוב הגרים פסולים אצלה כי היא עיר גדולה אולם אז תיכף כשיצא הקול שזנתה ונתעברה. יצא הקול ג"כ ממי נתעברה דהיינו מאברך א' מפה הכשר לה. שהיה ידוע לכל שהולך אצלה וחברותא נמי איכא כי תמיד היו בצוותא חדא אולם לכאורה כיון דרוב פסולין א"כ אפי' בדעבד לא מהני רק מטעם הזה שאומרת לכשר נבעלתי – וגם זה איני לכ"ע וא"כ היו צריך להוציא בלעה מפיה שתאמר בפי' לכשר נבעלתי והיו צריך לבדקה. נקרא לנערה ונשאלה את פיה ואין ספק אצלי. כשנשאל אותה תהיה מכחשת את כל המעשה מפני הבושה. ועוד זאת כי בני המשפחה יתנו בקולם עלי שלא חסתי לפגם משפחה גדולה כזו. ויהיו לי לאויבים וד"ל. ועוד זאת יש לעיין אולי אינה נאמנת כלל כעת לאמור לכשר נבעלתי. אחרי שעיניה נתנה באברך זה והיה הזקן אמר לי שאביה התנצל רוצה להנשא אליו ואף גם זאת אם אומרת לכשר נבעלתי. ג"כ לא מהני רק בדעבד כשכבר נשאת. אבל לכתחלה לכ"ע לא תנשא ברוב פסולים אצלה. וא"כ אולי יותר טוב מזה ומזה. שאעלים עין ואעשה עצמי כאיש אשר לא שומע. אחרי שבלא"ה לא נחקר הענין אצל הב"ד. ואולי אין ממש בהקול ונימי ביצא לה שם מזנה בעיר דל"ח לה. כמבואר בסי' ו'. רק דכאן גרע שיצא שם שנתעברה וגם היו מרננים. ויע"ש בב"ש ובפרט שגם אותו לפניו. והנה בדעתי שאהיה מושך את עצמי שלא לסדר קידושין בעצמי אבל לא ידעתי אם אני יוצא בזה. ולאידך גיסא ג"כ הדבר רחוק שאוכל לפעול ולעשות פירוד בין הדבקים ומה נעשה כי אין בידינו להעמיד הדת על תלה. ומחמת סמוך להכנסת כלה שבת מלכתא הוא מוכרח לקצר. ועל תשובתו אחכה עכ"ל שאלתו שאלת חכם.

הנה בגיטין פ"ט תנינן. יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת כו' וקפריך בגמ' ואסרינן לה אגברא והא אר"א כל קלא דבתר נשואין ל"ח ליה ה"ק יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. מקודשת ומגורשת הרי זה מגורשת. מ"ט קול ושוברו עמו. ובר"ן אלפסי ז"ל שם כ' דמפירש"י ז"ל נ' שאפי' יצא קול שני של גירושין אפי' מכאן ועד י' ימים מהני. וכפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' גירושין ה' כ' שכ' ואח"כ יצא עליו קול שנתגרשה מאותן הקידושין. הקול אסרה והקול התירה. וה"ז מגורשת. ובחי' הרשב"א ז"ל הסביר עוד דטיט אסר וטיט שרי. וכ' כי כן הוא דעת הרמב"ן ז"ל יע"ש. אולם הראב"ד ז"ל בהשגותיו שם כ' לא נ' כן בגמ' אלא כשבאו שתי קולות יחד מפני שהוא קול ושוברו עמו. והכרעת הב"י ז"ל באה"ע סי' ו' בבד"ה ובש"ע שהשמיט תיבת מיד הוא שלא כדעת הראב"ד ז"ל. וכ"נ מסתימת הרמ"א ז"ל דשתיק בזה. אולם הב"ח שם פי' בדברי הטור כדעת הראב"ד ז"ל (עיי' ק"נ שם בגיטין סק"מ) וכ"כ הט"ז וב"ש שם סק"י יע"ש ובאחרונים.

ובדרך פלפול י"ל כי שיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל שיטתם בשיטתם. כי הרשב"א ור"ן ז"ל שם בסוגיא. הקשו על קושית ר"א. דילמא הכי קאמר שאם היתה בחזקת אלמנה מותרת לכהן ויצא עליה קול שהיא גרושה אוסרים אותה להנשא ותי' דאי הכי פשיטא ומרישא שמעי' לה יע"ש. והרש"ש ז"ל בהגהותיו הקשה על תירוצם. דלמא אשמעוי' דאפילו בחייבי לאווין חיישי' לקלא יעו"ש. אולם י"ל דהסוגיא אזדי אליביה דרבא ביבמות קי"ט דאמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ולזאת פשיטא כיון דבאיסור מיתה חיישי' לקלא כברישא. ה"ה לאיסור לאו. וסיפא לא איצטרכא וכמש"כ הרשב"א ור"ן ז"ל והנה בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס. לשבת מ"ד ע"א. כ' וז"ל במתני' ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופירש"י ז"ל בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר. ותמה המהרש"א ז"ל דהרי לא קאי האי טעמא במסקנא יע"ש וגם על דברי הרמב"ם ז"ל יש לתמוה כן. שפי' וז"ל ור"ש אינו חושש למין ממיני המוקצה. ולפיכך יתיר כל מיני הנרות מלבד הנרות הדולקות גזירה שמא יכבה ע"כ והשלטי גיבורים הניחו בצ"ע יע"ש. ובישוב דברי הרמב"ם ז"ל יש מקום לומר דהנה ז"ל הסוגיא לקמן מ"ו ע"ב. רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמר ר"ש כו'. לא כבתה לא. מ"ט דלמא בהדי דנקיט לה כבתה. הא שמעי' ליה לר"ש. דאמר דבר שאיני מתכווין מותר. דתני ר"ש אומר כו'. כל היכי דכי קא מכווין איכא איסורא דאורייתא. כי לא מיתכווין גזר ר"ש מדרבנן כו'. מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן כו'. והא הכא דכי מכווין איסורא דאורייתא איכא כי לא מיכווין שרי ר״ש לכתחלה אלא אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה. הואיל ונעשם בסיס לדבר האיסור ע"כ. ולכאורה יש להקשות דמאי הקשה רבא מכלאים אשבת. הלא י"ל דדווקא בשבת דחיישי' לשמא יכבה ובצריך להבהבה שהוי מלאכה הצריכה לגופה. וכמש"כ תוס' רמב"ן ורשב"א ז"ל. ויבוא לידי איסור סקילה חייש והחמיר ר"ש משא"כ בכלאים דליכא אלא איסור לאו אבל ניחא כי רבא לשיטתו דאמר ביבמות קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. וה"נ אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה. וכמש"כ התוס' בקידושין י"ד ע"א בד"ה ותהא. והרשב"א ור"ן ז"ל שם גבי הא דאמרינן אה הקלנו בשבויה ניקל בא"א יע"ש והנה נודע דברי הכ"מ בשם הנוסחא ישינה. דגם לדעת הרמב"ם ז"ל דס' מה"ת לקולא. מ"מ בספק איסור כרת ס"ל ס' מה"ת לחומרא. וכ' המפרשים דלפי"ז צ"ל דפ' כרבה בר אבוה ביבמות שם דס"ל לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. (יעוין נו"ב מהד"ק חאו"ח סי' כ"א) וכמו שהאריך בזה הכפות תמרים בסופו בקונט' יע"ש. ולכך שפיר כתב הרמב"ם ז"ל הטעם שמא יכבה. וגזרי' מפני דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא. ולק"מ מכלאים לשיטתו. דפ' כרבה בר אבוה. דיש לחלק בין איסור לאו לכרת וא"כ שאני כלאים דליכא רק איסור לאו משא"כ בשבת דאיכא איסור סקילה וכאמור וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל שבספרי שם. ולפי"ז כי הרמב"ם ז"ל ס״ל לרלק בין איסור לאו לאיסור כרת הדרא קושית הרשב"א ור"ן ז"ל לדוכתא דא"א לומר כתירוצם דזה מרישא שמעינן לה כי טובא קמ"ל בסיפא דגם בחייבי לאווין חיישי' לקלא והאי שינויא ניחא יותר כי הוא כפשטות המשנה וכמש"כ בתוס' רי"ד ז"ל וז"ל ומקשה כו' ומהדר הק' מקודשת כו' מקודשת ומגורשת ה"ז מגורשת קול ושוברו עמו פי' אחר שאמרו נתקדשה לפלוני חזרו ואמרו כי גרשה אותו פלוני ומועיל זה הקול לשבר הקול הראשון (מלשין פירושו מבואר דגם התוס' רי"ד ז"ל קאים בשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל) ולפי תי' זה לא גרסי' במתני' גירש איש פלוני את אשתו על תנאי אלא קידש. ונ"ל דכעין רבותא תי' בך דפשט מתני' משמע דהיא מגורשת ואסורה להנשא לכהן שני אם נתאלמנה כדפי' מילתיה דשמואל כו' עכ"ל. הרי מבואר מפי' קדמון דשיניא דאסורה לכהן מכח קלא דמגורשת בסיפא. ניחא יותר. דהוא כפשוטא דמתני' (עיי' בהשגות הראב"ד ז"ל באלפסי שם) אך דכעין רבותא משני הסוגיא. האי שינויא דמקודשת ומגורשת ה"ז מגורש' ולכאורה מאי רבותא איכא בזה. וצ"ל יען דבהאי שינויא תרתי שמעי' לה. חדא דמכח קלא דמגורשת אסורה לכהן אם כי הוא אך ח״ל. (יעין בביאור הגר"א ז"ל בסי' ו' סק"ט שכ'. אע"ג דמוקים בגמ' להתירה לישא מ"מ עיקר הענין לאוסרה לכהן ממ"ש ובלבד שלא כו' וזה כמש"כ התוס' רי"ד ז"ל) ועוד רבותא דקול דמגורשת מבטל הקול דמקודשת אולם כשבאו שני הקולות ביחד. ס"ל לרמב"ם ז"ל דזה פשיטא ואין כאן רבותא ולא איצטרך לאשמעי' ועל כצ"ל דלזאת אתי האי שינויא לאשמעוי' דגם ביצא הקול דגירושין אחר כמה ימים מ"מ בכחו לבטל קול הראשון דקידושין. ולא דמי לאמתלאה מטעם שכ' הראשונים ז"ל אמנם הראב"ד ז"ל אשר לדעת הכ"מ בפ"ט מהט"מ חולק שם על הרמב"ם ז"ל וס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא יע"ש וא"כ ס"ל כרבא (כי מאביי ורבא ה' כבתראי גם נגד דעת רבותם לדעת רובא מרבוותאי) דאמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ולא היה מקום כלל להאי שינויא דבסיפא קמ"ל דע"י קלא דמגורשת אסורה לכהן כי זה מרישא שמעי' לה וכמש"כ הרשב"א והר"ן ז"ל והוכרח הסוגיא לשינויא דא דקלא מבטל קלא ולא בדרך רבותא נאמרה. לזאת פי' קול ושוברו עמו כפשוטו עמו ביחד ואזדי שיטתם לשיטתם אולם זה אך לפלפולא כי באמת גם הראב"ד ז"ל ס"ל בספיקא דאורייתא דמה"ת הוא לקולא וכמש"כ בסוף ה' כלאים ובהט"מ שם תמה אך על טעם הרמב"ם ז"ל. וכמש"כ בכ"ת שם בשם הראנ"ח ומהרי"ט ז"ל וכ' שהם דברים ברורים יע"ש. וגם בדעת הרמב"ם ז"ל רובם ככולם חולקים על הנוסחא ישינה ובישוב פיה"מ וגם פירש"י ז"ל בשבת שם יישבתי בדרך נכון בספרי יע"ש ואכ"מ וגם עתי בל אתי להאריך בפלפולים ופתחתי הדבור בזה כאמרם ז"ל לפתוח במלתא דבדיחתא – וכפי' הפני יהושיע ז"ל בפתיחתו לסדר נשים במאמר זה יע"ש – בריש פתיחת השמעתתא בס"ד.

אשר להלכה הלא הוא כמבואר בסוגיא. כי גם לראב"ד וטור ז"ל דבעי' שיבואו שני הקולות ביחד. הלא גם הכא דמזנה. ונתעברה בדבור אחד נאמר. כי מפלוני האברך שהיתה דיימא ממנו ורגיל אצלה, ממנו נתעברה – ובסגנון זה היה גם דברי הזקן בשם אביה לכת״ה – ואם באיסור מיתה דחזקת ואיסור א"א. אמרי' דקולו ושוברו עמו. ק"ו כאן שאין בזה אך איסור לאו דזונה לכהן בפרט לשיטת רש"י רמב"ם תוס' רי"ד ורמב״ם ועוד מפרשים ופוסקים ז"ל וכן מורין דברי הש"ע דקלא דגירושין גם אם יצא אחר י' ימים מבטל קלא דקידושין אם כי בראשית נאסרה ע"י הקול דמקודשת מ"מ אמרי' כי קול אסרה וקו התירה גם באיסור מיתה. על אחת כמה וכמה בנד"ד אשר הוא אך איסור לאו ושאינו שוה בכל שג"כ נחשב לצד קולא נגד לאו השו"ב כמבואר בכמ״ד בש"ס ואין כאן תרי קלא:

רק בדיבור אחד נאמר הקול דנתעברה ומפלוני בוודאי דלא פלגי' דבורא לאמור דחצי אמת וחצי שקר אך או כולו שקר או כולו אמת והוי קול ושוברו עמו. ועוד עדיפא משם אשר הקול דמגורשת צריך להוציא מהקול דמקודשת אך דעדיף מאמתלא מטעם המבואר בראשונים ובר"ן ז"ל שם שכ' וז"ל ואע"ג דלקמן מסקי' דבאמתלא שריא אלא כשהוא יוצאת כאחד עם קול הקידושין התם היינו טעמא לפי שהאמתלא היינו על תנאי וכיוצא בו הפך הקול הראשון שהיה סתם. אבל קול של גירושין אינו סותר כלל קול הקידושין ע"כ פי' דשניהם אמת הקדושין ואח"כ הגירושין מ"מ הלא הגירושין סותרין הקידושין ואפ"ה אמרי' דקלא מבטל קלא ק"ו כאן (ולאמור דכהונה שאני ומעלה עשו ביוחסין זה לא נאמר אך היכי דראו חז"ל לאמור כן ועוד יש טעמים המבנים מעצמם דל"ש זה לאמור כאן) דאין כאן סתוירה כלל אך לאמור כי האמת דנתעברה. אולם מאותו פלוני דכשר לה פשיטא דאין לחוש יותר מהקול ולענ"ד היא סברא ברורה. ואמת להלכה. דשאני התם דלקלא דנתגרשה. שוב אין עוד שום חששא לקלא דקידושין משא"כ הכא דהקול שנתעברה מאברך פלוני איני בתור וודאי לבטל החששא דאיסור זונה לכהן די"ל כשם שאפקרה עצמה לפלוני כן אפקרה עצמה לזנות גם עם אחרים אשר רוב הם פסולין לה ז"א כי לעומת זה לקלא דמקודשת היא בוודאי א"א ובקלא דנתעברה גם ברוב פסולים אין כאן וודאי איסור די"ל דלכשר נבעלה ובאומרת לכשר נבעלתי בדעבד להרבה פוסקים גם ברוב פסולים, לא תצא וא"כ המה בקו המשוה לאמור כשם דקלא דגירושין היתר ברור מבטל קלא דקידושין איסור ברור. כן קלא דמאברך פלוני נתעברה אם שאיני היתר ברור בכחו לבטל הקלא דנתעברה שאיני איסור ברור וכעין דאמרי' בפסחים ט' ואב"א ספק וספק הוא. ובכמה סוגיות וכן בפוסקים כעין זה.

ובגוף הדבר דבדיימא מאחד ולא דיימא מעלמא אם חיישי' לשמא זנתה גם עם אחרים הלא הדברים ארוכים. וידוע מקורם מסוגי' דיבמות ס"ט קידושין ע"ה וכתובות י"ד ובטוש"ע אה"ע סי' ד' וסי' קנ"ו וברמ"א ז"ל סס"ג. והאריכו בזה שם רבותינו. הב"ח (בסי' קנ"ו) ח"מ (סי' ד' ס"ק כ"ה) וב"ש (שם סק"מ קנ"ו ס"ק ט"ו) ז"ל ואחרונים שם. והעולה מדבריהם דבאיסור דרבנן לא חיישי' לשמא זנתה גם עם אחר והוא הסכמת רובם ככולם מהפוסקים ולא כמהרי"ו ז"ל יע"ש. והלא מבואר בראש ז"ל שלהי גיטין ובב"י ז"ל בסי' מ"ו וב"ש ז"ל שם ס"ק י"ד דלמיחש לקול חוששין אך מדרבנן וא"כ כיון דהקול אשר הכל מרננין אחריה שנתעברה כ"ז שלא הוחזק בב"ד ע"י עדות ברורה אין כאן אך חששא דרבנן ועתה דהקול יצא שנתעברה מאברך פלוני וכשר הוא. ולא דיימא מאחרים אין חוששין שמא זנתה גם עם אחר. יען דעיקר החששא ע"י הקול הוא רק מדרבנן וכדאמרן.

אם כי לכאורה יש לחלק מפסק הרמב"ם ז"ל דפ"ח מה' תרומות ה' י"ד שהוא המקור להלכתא דא דבדרבנן ל"ח לשמא זנתה גם עם אחרים. יען דתרומה בזה"ז עיקר האיסור דרבנן. משא"כ הכא אם כי החששא לקלא היא רק מדרבנן הלא החששא היא לספק איסור תורה דזה חמור. עי' בש"ך יו"ד בכללי ס"ס אות י"ח. ובמל"מ פי"ח מהא"ב שכ' ונ"ל כו' יש להחמיר בה משאר איסורי דרבנן ובספרי חידושי בן יאיר בשבת י"ג הבאתי ראיה ברורה דגם להסוברום ס' מה"ת לקולא ואך מדרבנן לחומרא מ"מ גזרירנן משום ספיקא ולא נחשב גזירה לגזירה אשר האחרונים נסתפקו בזה וכן בנו"ב מהד"ת חאה"ע סי' כ"ט ד"ה ומה שהקשה מדידי אדידי כ' לחלק בין עיקר איסור דרבנן להא דחכמים אסרוה שמא נבעלה לפסול ואסרוה משום חשש איסור תורה יע"ש ז״א כי הב"ש שם בסק"מ ביאר הטעם וז"ל מיהו לפסק הלכה נראה דבאיסור דרבנן ל"ח דהא הרא"ש ורשב"א ז"ל ס"ל אפי' באיסורי דאורייתא ל"ח כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל פ"ג והרשב"א בתשובה סי' תר"י יע"ש (ובב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ג ובשו"ת עה"ג צ"צ שבו"י ז"ל המצוינים שם בפ"ת) והאי טעמא נאמר גם בזה. לכלל גדול הידוע דלמעט בפלוגתא עדיף. וכיון דהרבה ראשונים ז"ל ס"ל דגם באיסור דאורייתא ל"ח מסתברא לאמור דבאיסור דרבנן אם כי נאסר מחשש איסור תורה. מ"מ ל"ח לשמא זנתה גם עם אחר וגם החולקים באיסור דאורייתא ממש מודי בזה להרמב"ם ז"ל והמעיין יראה זה לברור.

והנה אם נשאל את פיה והיא תודה ותאמר כי לכשר נבעלתי הלא מבואר בש"ע שם סעי' י"ז וי"א דבאומרת לכשר נבעלתי בחד רובא לכתחלה מכשירין ובדעבד אפי' ברוב פסולין ואם כי לכללא דבדיעה א' בסתם והשניה בוי"א הכריע הש"ע כדעה הראשנוה בכאן יצא מהכלל. כי הפוסקים הכריעו כדיעה זה וכמבואר באחרונים ובספר מנחת פתים באה"ע שם יע"ש ומה שהעיר כת"ה דעתה גם אם תאמר לכשר נבעלתי כיון שנתקשרה בקשר החיתון עם כהן חיישי' לעיניה נתנה בו הלא ראש המדברים בזאת הסברא היא ההפלאה בחי' לכתובות במתני' ד' י"ג ראוה מדברת כו' איש פלוני וכהן הוא לפרש מלת כהן כפשוטו. ולאשמעי' אתא דגם בהוא מודה לה אסורה לו מחששא דשמא ענ"ב. ואם דמסוגיא דכתובות י"ד דאמריני' חדא הא קא מודה. מבואר דבמודה לה מותרת לו גם לר"י הוא רק לענין איסור סוטה אבל לא לענין יוחסין איסור כהונה הדין כמו בשבויה דאין בעלה נאמן עליה וכה"ג אמרי' ביבמות פ"ח ע"ב דאיסור כהונה שאני עכת"ד יע"ש באריכת דבריו כי נעמו הנה מה שהביא מיבמות סעד לסברתו הלא האי שינויא דאיסור כהונה שאני נאמר שם אך בשינויא קמא. ומדחזי' דתלמודא קמהדר לשינויי בתראי נראה דלמסקנא לא קיימא האי סברא ולשיטת הגאונים ורמב"ם ז"ל בכ"מ קיי"ל כל"ב. וגם לריב"א ז"ל בתוס' ע"ז ז' ע"א ד"ה בשל תורה ובראש ז"ל שם דכל א"ד לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר ולישנא קמא עיקר לא אמר רק היכי דאיכא אך תרי לישני א"ד מול א"ד. משא"כ היכי דאיכא תרי ותלתא לישני נגד לשון ראשון הלא אז נחשב שינויא קמא כיחיד לגבי רבים. ובפרט למאי דקיי"ל כר"ת ז"ל דבדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא – ולרש"י ז"ל בשל סופרים הולכין אחר אחרון וכאן הלא אנו עסוקים אך בחששא דמעלה דרבנן. וכיון דמלישני ושינויי בתראי נ' דלא קאים בזה האי סברא דאיסור כהונה שאני הכי קיי"ל ובגוף פי' החדש אשר פי' ההפלאה ז"ל הלא גם הוא כ' כי לולי דבריו של פירש"י ז"ל היה אומר לפרש כן ולאחר דחזינן כי רש"י ר"ן וכל הראשונים ז"ל פי' וכהן הוא מיוחס הוא. ובישוב דיוק של ההפלאה בלישנא דמתני' איש פלוני כו' כבר תי' בכמה אנפי הריב"ש ז"ל בתשו' סי' רל"א הובא בשט"מ בכתובות שם יע"ש אשר מבואר בדבריו דלא קאי בסברת וביאור ההפלאה ז"ל ולהלכה הלא דברי הראשונים ז"ל מכריעין.

כי הנו"ב ז"ל במהד"ת חאה"ע סי' אברא כ"ח כ"ט. החזיק במעוז זאת הסברא להלכה הלא הפת"ש שם ס"ק ט"ו ט"ז הביא בשם הגאונים מליסא בקהלת יעקב ובתשו' רעק"א וברית אברהם ז"ל שהאריכו לחלוק עליו בזה וכל אלו הספרים אינם עמדי לראות דבריהם בזה ולעני בדעת ובבקיאות כמוני כמעט למותר יחשב להרחיב הדיבור בדבר אשר גאוני בתראי כבר האריכו בזה נמעניתם כידם הגדולה בש"ס ופוסקים והכריעו כן להלכה ובדעת החת"ס ז"ל אין כאן הכרעה ברורה כי בח"ב סי' ט' חולק בזה על הנו"ב ובסי' י"ח החזיק בסברתו כאשר האיר בזה הפת"ש שם ומש"כ דיש לחלק בין דידיה לדידה הלא הוא בעצמו כ' דמלשונו לא משמע כן ועוד כי בח"א סי' קע"ה כ' ג"כ האי חששא דענ"ב ושם מיירי בשניהם מודים ואיכא ברי דידיה ודידה יע"ש ומש"כ בשו"ת ב"ש סי' י"ג בהגה מבנו שם כי התשובה דח"א סי' ט' הוא בתרא להתשובה דסי' קע"ה ולה שומעין מה יענה להתשובה דסי' ח"י שהיא בתראה להתשו' דסי' ט' הוא אשר כתבתי כי אין להחליט בדעתו הכרעה ברורה אך בדעת נוטה להכרעת הגאונים הנ"ל – ושלא לאמור סמי חדא דסי' ט' מקמי תרתי דסי' קע"ה וסי' ח"י – ממה שבסי' ט' האריך בזה בדברי טעם בסתירת דברי הנו"ב ז"ל ומסיק בפשיטות דלא נ"ל לבדות דברים חדשים מלבנו אשר לא שיערום ראשונים ז"ל וכן בשו"ת בית שלמה ז"ל שם האריך בזה וכ' דמדברי הצ"צ סי' ק"ד וחכ"צ ז"ל סי' מ"ד נראה דלא כנו"ב ז"ל יע"ש ובמנחת פתים בסי' ו' דגם הנו"ב וחת"ס בסי' ח"י לא חששו לחומרא זו רק לכתחלה יע"ש ועתה כיון דגאוני בתראי רבים הם החולקים בזה על רבותינו ההפלאה ונו"ב ז"ל אשר בספק פלוגתא בדרבנן קיי"ל לקולא בפרט שהם רבים בתראי ובדרבנן. ע"י שלש אלה, להם שומעין להקל הכרעתם להלכה.

ועוד בנד"ד אם תודה להקול כי מאברך פלוני נתעברה י"ל דגם להפלאה ונו"ב ז"ל נאמנת כיון דאיכא רגל"ד ל"ח לענ"ב כמבואר בש"ע סי' קט"ו סעי' ו'. וכסברתי כן ראיתי גם בב"ש שם שכ' וז"ל אבל באומר שבא עליה שפיר נאמן דהא אף באשה שאמרה טא"ל למשנה אחרונה שא"צ להפקיע עצמה מבעלה ואמרי' דענ"ב ואעפ"כ אם יש רגל"ד נאמנת ועי' בב"ש סי' קט"ו סוף ס"ק כ"ג כ"ו וא"כ ה"ה בנ"ד נאמן ולא ענ"ב כמו בט"אל ביש רגלים לדבר דל"א ענ"ב כו' עכ"ל יע"ש והוא הנאמר גם בנד"ד כיון דהקול יצא שמאברך פלוני נתעברה והיה ידוע לכל שהולך אצלה ותמיד היה בצוותא חדא עמה. אשר כ"ז נחשב לרגל"ד להאמינה כל עוד שאברך פלוני לא יכחישה באומרת כי ממנו נתעברה ולזאת אם כי נשתדכה לכהן ל"ח לענ"ב כיון דיש רגל"ד וכדאמרן.

ועתה לאחר שנתבאר כי ע"י הקול יש מקום להתירה לכהן יען כי הקול שהוליד חששא דאיסורא הביא ההיתר בצידו אשר מאברך פלוני וכשר הידוע נתעברה וכנ"ל – וגם אם היא תאמר לכשר נבעלתי ובפרט אם תאמר כהקול שמאברך פלוני אם נשאת לא תצא וכנ"ל הלא יש לפנינו כשלש ספקות ספק שמא כל הקול שקר. כי גם קלא דהחוזק בב"ד לא נחשב כברור ומה"ט לקלא דבתר נשואי' ל"ח כמבואר בסוגיא שלהי גיטין ובטוש"ע סי' מ"ו (עי' בספרי חידושי בן יאיר בחי' לב"ב קל"ה שהארכתי בביאור הסוגיא דשם ודקידושין י"ב השייך לזה) ואת"ל שהוא אמת שמא כולו אמת שנתעברה מאברך פלוני שיצא הקול עליו וכשר הוא ואת"ל שלא מאברך פלוני אך מאחר שמא גם האחר כשר היה אם כי הספק הראשון דשמא הקול שקר שכיח לאיסור כי יש רגל"ד דהקול אמת וכן הס' השלישי שמא האחר כשר הי' הלא רוב פסולים אצלה ועוד דהס"ס שמא מפלוני האברך ושמא מאחר וגם הוא כשר היה הוי כס"ס מש"א ואנן קיי"ל דבעי ס"ס השקולין וס"ס מש"א לא נחשב לס"ס ז"א חדא אם דהספק שמא הקול שכיח יותר לאיסור לעומת זה הספק דשמא מפלוני האברך שכיח יותר להיתר כי הרגל"ד דיש לחזק הקול הוא המעמיד דגם זה אמת ובצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא כמבואר בפוסקים בכמ"ד בכה"ג ובספרי הנ"ל בחי' לפסחים ט' יישבתי בזה דברי הראב"ד ז"ל בפ"ט מהט"מ יע"ש חדא ועוד כי ידוע שיטת הפי' ז"ל בחי' לכתובות ט' דלדעת הרמב"ם ז"ל דס' מה"ת לקולא ואך מדרבנן לחומרא י"ל דלא החמירו רק בס' אחד אבל לא בס"ס אם דאינם שקולין יע"ש ובספרי שם בחי' ליומא ס"ה ד"ה אמנם קבעתי בזה מסמרות והבאתי כי כן נראה דעת הכ"מ בפ"ט מהט"מ ה' י"א י"ב יע"ש באריכות. בפרט בנד"ד דכל החששא ע"י הקול הוא רק איסורא דרבנן דחששו לקול וכנ"ל בוודאי דנחשב לס"ס אם דאינם שקולין וזאת היא תשובה גם להא דשני ספיקות האחרונים הוי כס"ס מש"א כי בדרבנן גם ס"ס מש"א ושאינו מתהפך יש דעות להחשיב לס"ס כמבואר בכו"פ ובאחרונים ביו"ד בכללי ס"ס יע"ש וכיון דס"ס מעליא בוודאי יש כאן אך דיש עוד כעין שלש ספיקות הלא ידוע פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד ס"ס ק"י ובש"ך שם אות ל"ה דבס"ס גם בדאורייתא א"צ לברורי רק בטורח קל ואין הפסד אז יש לברר ובנד"ד אשר כ' כת"ה דהדרישה והחקירה והדבור בזה קשה לביוש של משפחה גדולה ויש עוד משום איבה הבירור בזה בוודאי שאיני נכנס תחת סוג טורח קל ואין הפסד – וגם לרשב"א ז״ל דס"ל דצריכין לברר גם בס"ס ידוע דעת הנו״ב ז"ל מובא בפ"ת שם דהיכא דליכא רק חזקת איסור גם לרשב"א ז"ל א"צ לברר והכא אדרבה דיש חזקה דמעיקרא חזקת כשרות והיתר לכהן בפרט דיש כאן כעין שלש ספקות ובדרבנן בוודאי דגם לרשב"א ז"ל בכה"ג א"צ לברורי ולזאת מלבד עיקר יסוד ההיתר שנתבאר למעלה מכח אשר הקול מוחזק כולו לאמת הלא יש עוד בזה להתיר מכח ס"ס ושאין מחויבין לעשות בזה חקירה ודרישה מטעם האמור.

אם כי יש עוד לפקפק בזה ולמעשה שיהיה בפירוש הוראת ב"ד להתיר צריכין עוד להתחשב בכל זה אמנם לאחר שגלוי וידוע לפני כת"ה שאין בידו למחות ואולי יש עוד בזה חששא המבואר ברמ"א ז"ל ביו"ד ס"ס של"ד ורואה בעין חכמתו כי טוב לעבור ע"ז בשתיקה הלא כיון שנשאת בוודאי דלא תצא כאשר נתבאר למעלה הלא איכא סברת המבי"ט ז"ל דבאיסור דרבנן אף לכתחלה אין שום חכם חייב להתרות בה שלא תנשא אלא שלא להורות בה היתר אם כי רבינו הב"י ז"ל חולק עליו הובא פלוגתתם בקו"ע ס"ס י"ז אות רי"ד יע"ש ובדעת תורה בפתיחתו לה' שחיטה אות ל"ו הביא ראיה לדעת הב"י ז"ל מקידושין ס"ט יע"ש מ"מ רב גובריה המבי"ט ז"ל אשר חזי לאצטרופי דעתו לכל האמור למעלה. שיש בזה די להתיר מעיקרא דדינא ולהורות כן להלכה ולזאת דעת כת"ה שלא לסדר קידושין בעצמו למען שלא תהיה בזה הוראת בי"ד להיתר אך לעשות עצמו כאיש אשר לא שומע יען כי רואה מבפנים. אשר החכמה מה היא השתיקה. היא דעת תורה מכל הלין טעמים הנאמרים אשר כולם כנים וברורים בעזהש"י.

והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי

סימן מז

להרה"ג כו' מוה' אליעזר זאב מארילום נ"י אבדק"ק בוטשעטשא.

מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו, באשה שנשאת לבעלה הראשון בן חמשים שנים. ושהתה עמו י"ב שנים. והיה לה בנים ממנו, ובת אחת נשארת בחיים, אשר היא גדלה ובעלה מת בן ס"ב שנים. וקודם שנשאה היו לו חולי משעול דעכוונטשע – ונישאת לשני וישבה עמו כ"ב שנים ומת. ולאח"כ הצליחה האשה עוד יותר מבחיי בעלה, בנתה לה בית גדלה בתה ומתפרנסת בהרחבה ועתה הוא מדוברת לכ"ת להיות לו למצא, כי היא מתאים והגונה לפניו בכל הפרטים לטוב וגיסו הרה"ג מדאהרוי וכל משפחתו משיאין לו עצה טובה לקחתה לעזר ונפשו בשאלתו לידע דעתי דעת תורה בזה.

הנה ביבמות ס"ד ע"ב. אלא נישואין מ"ט, א"ל ר"מ כו' משמיה דר"ה מעין גורם ורב אשי אמר מזל גורם מאי בינייהו א"ב דאירסה ומת כו', ופי' אא"ז רש"י ז"ל, דאירסה השלישי ומת אשר הדיוק מבואר לעין כל, דלמה נקיט רש"י בעל ה"ג שלא אליבא דהלכתא, כי הלא קיי"ל כרבי דבתרי זימני הוי קטלנית, ובשו"ת ד"ח ז"ל ח"א סי' י"ג. כ' בזה וז"ל. והנה לכאורה י"ל לפמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' (כלל נ"ג דין ח') דמזל גורם היינו לא שמזל האשה גורם שימותו בעליה כי אין המזל גורם בחיי אדם אחר. אך שרוע מזלה גרם שלא תהיה פרנסתה מצויה ומחמת זה מתו בעליה וכו' אך י"ל מטעם אחר שאין לה דין קטלנית, גם לסברת הרא"ש ז"ל הנ"ל, דהנה מבואר במס' נדה ד' ס"ג ע"ב וז"ל. אר״ה ב"ח אמר שמואל הרי אמרו כו' למה שלא מנו חכמים שלשה למה שלמ"ח לאתויי מאי אר"י כו' וכ' התוס' שם בד"ה ימים שנים, וז"ל היינו כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה, ושלמ"ח. הואיל ואינו ווסת גמור, מודה רבי דבעי ג' זימני והכי קים ליה עכ"ל התוס', והנה לפי סברת הרא"ש ז"ל דרוע מזלה איני גורם בחיי הבעל, רק שגורם לה שתחיה בצער, וממילא מתים בעליה, וא"כ הוי כמו ווסת שבא ע"י מעשה, כיון שאין מזלה גורם בגוף חיות הבעל, והוי שפיר כמו ווסת שהמעשה גורם הראיה, דלא מתחזקה לכ"ע בפחות מתלתא זימני ה"נ אין מזלה גורם רק שתחיה בצער ועי"ז מתים בעליה והוי כמו ווסת שע"י מעשה, ולפע"ד יש לכוון זה ברש"י ז"ל כו' דלמה תפס רש"י ז"ל בעל ה"ג שלא אליבא דהלכתא דפסקי' דבתרי זימני הוי קטלנית ולדברינו א"ש דלמ"ד מז"ג לכ"ע בעי' תלתא זימני כו' עכ"ל יע"ש. גם בשו"ת אורין תליתאי סי' קמ"ז עלה על רעיוניו לאמור כן וללמוד זאת מפירש"י ז"ל יע"ש. ולענ"ד נראה בסברת התוס' שכ' דבווסת התלוי במעשה גם לרבי בעי' ג"פ, יען כי קיי"ל כרבינא בבכורות כ' דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא, ומפרישה ביו"ד שט"ז וש"ך שם סק"ב מש"כ רשם מהרי"א ז"ל. ומט״ז צ"ח סק"ב ומהראנ"ח ח"א סי' כ"ב – יעיון מלחמות פ"ב דקידושין גבי סבלונות ורי"ט אלגאזי ז"ל פ"ג דבכורות ובמג"א ז"ל סי' תקט"ו ס"ק י"ג – מתבאר דמה"ת לא הוי רובא ומה שפקפק ע"ז הגו"ו בכלל ס"ב מדמאי יישבתי בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחי' ע"ז ל"ט בד"ה ונלע"ד יע"ש, ולזאת גם בחזקה דווסת דתלוי במעשה איני ווסת גמורה ובעי' גם לרבי ג"פ (יעיון בג"וו שם דאך בחזקה ורובא אז אזלי' בתרם אם דתלוים במעשה ואם כי בפמ"ג או"ח סי' ח' ס״ק י"א כ' דבחזקה אלימתא אם דתלי במעשה אזלי' בתרה הלא קאי שם לסברת הב"ח ומג"א ז"ל דחזקה הוי ק"ו מרובא יע"ש ותבין) משא"כ הכא דסבת הגרמא מהמול שתחיה בצער ועי"ז מתים בעליה, איני תלוי במעשה ידי אדם גם בתרי זימני הוחזקה לרבי – ומה דנקיט רש"י ז"ל בעל ה"ג, י"ל בפשיטות דכחא דהיתרא עדיפא ליה, לאשמעוי' דגם בהוחזקה תלתא זימני, אשר גם לרשב"ג הוי חזקה, מ"מ לר"ה דמעין גורם, לא הוחזקה לקטלנית, באירסה ומת ומותרת להנשא, ואין מכאן שום הכרע דלמ"ד מז"ג בעי' דווקא ג"פ ולדעתי ממקומו מתשו' הרא"ש ז"ל שם מבואר ההיפוך, כי נשאל שם באיש שמתו שתי נשיו, שהוא דינא המובא בטוש"ע סי' ט' סעי' ב'. ומלשונו בתשו' שם, שכ', וטעם זה ל״ש באיש, כי הוא מפרנס א"ע ואין פרנסתו ע"י אשתו (יעיון ביאור הגר"א ז"ל באה"ע שם) נשמע דאלמלי היה טעם זה שייך גם באיש, בנידון שאלתו הוחזק האיש לקטלן. אם דהוחזק רק במיתת שני נשים, הרי מבואר – וכן ממה דלא נקטו בטוש"ע לרבותא גם בג', מוכח דגם לפירושא דא אין סברא לחלק וכמובן – דגם לסברת ופי' הרא"ש ז"ל במז"ג. גם בתרי הוחזקה לקטלנית למאי דקיי"ל כרבי, והוא הלכה פסוקה שם בש"ע, אשה שנשאה או נתארסה לשני אנשים ומתו אם כי בנתארסה אין כאן טעמא אך דמז"ג, מ"מ גם בתרי הוחזקה (וכ"כ בשו"ת או"ת שם) ובב"ש ז"ל שם סק"א הביא ע"ז פי' הרא"ש ז"ל, אשר מכ"ז מבואר דגם לפי' הרא״ש ז"ל ולמ"ד, מ"ג, מ"מ הוחזקה גם בתרי זימני וזה ברור להלכה.

והנה רובא ככולא מקמאי ובתראי פסקו כטעמא דר"א שהוא בתרא כמבואר במפרשים ופוסקים, אך רבינו הרמ"א ז"ל שם כ'. וז"ל. וי"א דדווקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהג אחד מהן, או כו' אינו כלום, ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם, שהוא כמ"ד מעין גורם, (כמבואר מהציון לי"א שברמב״ן וכמש"כ בב"י ז"ל יע"ש) אולם בזקן גם למ"ד מז"ג לאו קטלנית היא, וכמש"כ שם בב"ש סק"ט בשם מהרי"ו ז"ל יע"ש. ובמהות גדר זקן בזה שלשה המה הגאונים החלוקים בדעותיהם, זמנו של זה לא כזמנו של זה להמהרש"ק ז"ל בן שמונים, ולהחת"ס בן שבעים ולשו"מ במה"ד תליתאה ח"א סי' ק"י. יש לצדד גם בבן ששים כל שלא הוחזקה אך בתרי ובספר מנחת פתים באה"ע שם הראה לזאת הסברא פנים מסבירות והנלע"ד בזה, כי בטעם המהרש"ק ז"ל שכ' באה"ע שם בהגהות חכמת שלמה, וז"ל והנה ראיתי בב"ש שהביא בשם הת"ה, שכ' דבזקן לא נעשית קטלנית. ולפענ"ד יש לחלק כן, דעד שמונים דבאופן המבואר בש"ס גיטין ולקמן סי' קמ"א דהמביא גט ממדה"י נותן לה בחזקת שהוא קיים יש לה דין קטלנית, אבל משמנים ואילך, דבענין אם היה מביא גט ממנו היה ספק חי ס' מת. אז אין לה דין קטלנית כנ"ל, דס' נפשות הוא וראוי להחמיר ביה כמה דאפשר ודו"ק עכ"ל. לדעתי העניה ההבדל מבואר, כי המביא גט והניחו זקן או חולה דנותן לה בחזקת שהוא קיים, הלא הוא מטעמא דאיכא חזקת חיים. אשר מדאורייתא נפ"ל בחולין י' העמד דבר על חזקתו, כמש"כ בר"ן אלפס"י שם בגיטין כ"ח ובמפרשים ז"ל. לזאת לא מפקי' מהחזקה אך בגוסס דרוב גוססין למיתה, ואיכא רובא נגד החזקה. וכן משמנים עד מאה, לכל מר כדאית ליה, כבש"ע סעי' ס"ח וב"ש שם יע"ש. אמנם עד שמנים מוקמי' אחזקת חיים משא"כ הכא אשר אדרבה לה יש רובא, דרוב נשים לאו קטלנית הם, (יעיון שו"ת בית שלמה חאה"ע סי' י"ח. ובציונו לתוס' כתובות נ"ב סוע"א, ופ"ג ע"ב ד"ה מיתה, ובמהר"מ שיף ז"ל. ויעיון בפיה"מ לרמב"ם ז"ל נדה פ"ה מ"ו ובשעה"מ פ"ד מ"ה סוכה ה' ט"ז) כיון דיש לנו אך סבה לתלות המיתה מבעלה מחמת זקנה, כדרך העולם אין אנו תולין בה כלל להוציאה מהרוב, ואין זה בסוג דבר הלמד מענינא דהשולח גט שנותנו לה בחזקת שהוא קיים עד שמנים שנים וכמובן.

והחת"ס ז"ל בח"א סי' כ"ג כ' וז"ל. מיהו כ' שם התה"ד, וכן הסכים הב"ש סי' ט' דאם היה א' מהם זקן יש לתלות בזקנה, וזקן נ"ל בר שבעים, דאלו בר ששים הלא אביי נמר חי' שתין שנין. בר"ה י"ח ע"א אפ"ה אמרה (כתובות ס"ה) קטלה תלת אע"כ לא מקרי זקנה לענין זה, אלא כבר שבעים עכ"ל, אשר נראה דעתו מדבריו. דאלמלי ההוכחה מאביי, היינו מפרשים מלת זקן כפשוטו דבן ששים לזקנה, אולם בשו"מ ז"ל שם על דברי השואל שהעיר ג"כ הראיה מאביי כ' וז"ל. אמנם נ' דע"כ לא אמרי' דבזקנים תלינין, רק כל שלא הוחזקה אבל כיון דבקטלנית חיישי' לתרי א"כ אף דהשלישי היה זקן לא תלינין בהזקנה רק בהחזקה דקטלנית כו' עכ"ל יע"ש. אשר לדבריו בתרי כבנד״ד כל שאחד היה זקן גם מששים שנים תלינין בזקנה.

וברמב"ם ז"ל פ"ב מה' תענית ה' ה' כ'. וז"ל. ועל כו' עיר שיש בה תיק רגלי. ויצאו ממנה שלשה מתים בג' ימים כו' היה בה אלף כו' וכן לפי חשבון זה, ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה עכ"ל ועמדו בזה רבינו הראשונים ז"ל, לגלות מקור מוצא דברי הרמב"ם ז"ל. לדעת הר"ן אלפסי ז"ל בתענית י"ט במשנה, מלשון המוציאה, דייק הרמב"ם ז"ל הכי, כי נשים קטנים וזקנים רגילין לישב בבית ולא לצאת חוצה, כאשר ביאר בהגהות הב"ח שם יע"ש. והמ"מ שם כ' דדייק מרגלי דמשמע הגברים לבד מטף, והכ"מ שם ובב"י ז"ל סי' תק"ע פי' וז"ל. ול"נ שמהירושלמי למד כן דגרסי' התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים, וכי היכי דממעט זקנים יש למעט קטנים. וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושי המזג עכ"ל. והלח"מ שם כ' ע״ז דנ' דאין זה במשמע דברי רבינו. דנ' דמאי דקאמר הוא לענין מנין החמש מאות כדקאמר ואין הנשים והקטנים כו' ממנין הזה. אבל לא דבר ממנין מאשר ימותו, אם יהיו נשים וקטנים או גדולים יע"ש. ועתה האיר ה' אור חדש פי' הגאון ר"ח ז"ל. שם בתענית כ"א שכ' בזה"ל. עיר המוציאה ת"ק רגלי, עיר גדולה המוציאה אלף ת"ק רגלי יוצאי צבא כגון כפר עכו כו' עכ"ל אשר ידוע כי פסקי הרמב"ם ז"ל, רובם ככולם סובבים והולכים לגירסת הגאונים. וביחוד גי' הר"ח ז"ל שהיו מרבותיו וכגירסתו היה גם גירסת הרמב״ם ז"ל בתלמוד יוצאי צבא למעט בזה זקנים נשים וטף שאינם יוצאי צבא. הלא מה שלמד הרמב"ם ז"ל מדיוקא דרכו לכתוב בלשון נראה לי, ומסתימתו בזה, נראה שהיה לפניו מבואר בתלמוד, וכנראה כי גי' הר"ח ז"ל בזה, לא היה לפני רבותינו הר"ן מ"מ וכ"מ ז"ל לזאת הוכרחו לעשות דיוקים. מאין הוציא הרמב"ם ז"ל אלו הדברים, אמנם לגי' הגאון ר"ח ז"ל שלפנינו הלא דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים המה בגמ', הנאמר בזה דווקא יוצאי צבא. ולולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל אשר מפיהן אנו חיין, הייתי אומר בעניי כי זה אמת הברור במקור מוצא דברי הרמב"ם ז"ל.

ובזה נבוא דברי רחומאי דנפשאי הגאון מהר"מ אריק שליט"א בספרו מנחת פתים באה"ע שם, לאחר שהביא דברי החת״ס ולשון הרמב"ם ז"ל כ' וז"ל. ופי' בכ"מ דמקורו בירושלמי בחורים ולא זקנים, והיינו דתלינין שמחמת זקנה מתו ומדכ' רמב"ם ששבתו ממלאכה, נלע"ד דהיינו מבן ס' שנים ומעלה דהא חזי' לענין עירוכין דבן ס' ומעלה נפחת ערכו הרבה, ועיין בעירוכין י"ח, אמרו אינשי סבא בביתא פאחא בביתא וברש"י שם. ולפ"ז ל״ק מהא דכתובות ס"ה, דיתכן דאביי מת ביומא דמישלם שתין שנין, ולענין עירוכין נפחת ערכו דווקא בבן ס' ומעלה, והיינו כשנכנס יום א' בשנת הס"א כמ"ש הרמב"ם. בפ"א מה' עירוכין ודו"ק. ומ"מ אין זה מוכרח, ועיקר היסוד מדברי הרמב״ם, הנה באמת נ' דהרמב"ם ז"ל אינו מיירי כלל, כשמתו הזקנים אם מיקרי דבר רק דמנין העיר ת"ק רגלי היינו לבר מזקנים, יתכן באמת דזקנים לענין זה. היינו יותר מבן ס' כמו בעירוכין אבל כשמתו הם או אפי' נשים אפשר דמתענין ומתריעין, וע"כ צ"ע עוד בזה עכ"ל מה שבא המ"פ למסקנא הוא האמת, דנראה כי גם לרבינו הכ"מ וב"י ז"ל, לא היו ברירא ליה כ"כ האי פירושא לדינא מדלא הביאו מבואר בש"ע. דבמתו ג' זקנים קטנים או נשים דלא הוי בכלל דבר, אשר הוא חידוש דין, והיה צריך לבוא מפורש אך הביא לשון הרמב"ם ז"ל. אשר יותר קרוב להתפרש, כפי' הר"ן מ"מ ולח"מ ז"ל. ונתחזק זה ביתר עוז, מגי' הגאון ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה, דזקנים כו' אימעטו אך שלא יבואו למנין ק"ק או אלף רגלי העיר, אולם לענין מיתת שלשה אין לחלק וכנראה מסתימת ההלכה, ואין מכאן לימוד לענין זקן גבי קטלנית שיהיה נחשב מבן ששים וכמש"כ גם המנחת פחים.

אמנם ההערה שהעיר המ"פ מעירוכין י"ח דאמרי אינשי סבא בביתא כו' שהוא במנין ששים, ונחשב למשא מחלישת כחו היא נכונה, וכן יש להביא מאמרם ז"ל בפ"ה דאבות בן ששים לזקנה, ופירש"י ז"ל שכן בכלח עולה ששים, שנאמר תבא בכלח עלי קבר, ובשיר החוקר אלקי, וטבעי הבריאה הראב"ע ז"ל, הובא במד״ש שם. שאלו מה היה לבן ששים אין מעשיו ברים ושרשיים, כי ידיו דלים ונכשלים, לא יקימון אותו במלחמתו. ובמו"ק כ"ח ששים זו הוא מיתה בידי שמים, אמר מ"ז מאי קרא דכתיב תבא בכלח וגו'. ובפי' הר"ח ז"ל בן ששים זו הוא מיתת כל אדם, אשר בעין יעקב בא ג"כ זאת הגירסא, אך מוקף בעיגול למען שיהיה כגי' דתלמודא, ובאמת גי' הגאון ר"ח ז"ל גם בגמ' כן. וב"ז דברים הנאה לצדיקים ולעולם בפ"ו דאבות זקנה ושיבה כאחד נחשבים (יעיון שו"ת ברכת יוסף ז"ל חיו"ד סי' נ"ו מש"כ בביאור דברי קודש של התנא ה"א האר"י ז"ל דמפני בן ששים לקום שנ' והדרת פני זקן, שלא תקשה עליו מהא דאיתא בש"ס ופוסקים דזקן זה שקנה חכמה ושיבה היא בן שבעים יע"ש) אשר מכל אלו המקומות יש כעין ידים מוכיחות להחשיב בן ששים לענין קטלנית לזקן, לתלות מיתתו מסבת החולשה והזקנה, לאמור כי מת במיתת כל אדם. ושלא להוציא את האשה מהרוב שאינם קטלנית, ודווקא היכי דלא הוחזקה אלא בתרי שאין לזה סתירה מהא דאביי וכמש"כ בשו"מ כנ"ל, וגם בזה יש מקום לצדד אך לא להחליט.

ובנד"ד שהיה גם חולה, הלא באשה שמתו לה ב' אנשים, ואחד מהם היה חולה כשנשאה, העלה בשו"ת בית שלמה ז"ל סי' י"ח דתלינן להקל כמו בזקן יע"ש טעמיו באריכות והמ"פ שם הסכים לו וכ' דדבריו מסתברין, ואם כי הביא בשם שו"ת מהרי"א ז"ל ח"א סי' קנ"ג שפקפק בזה, והמ"פ לאחר שפלפל בזה, מסיק וז"ל. בעיקר הדבר שנשאל ה"ג מהרי"א בענין קטלנית ב"א בריא ו"א חולה, נלע"ד שאין לחלק בין חולה לזקן. דהא גם בזקן יוכל לומר דמעיינה גרמה לו שימות דכמה זקנים שמאריכים ימים ביותר ואעפ"כ כיון דיש לפנינו סבה לתלות המיתה בזה מחמת הזקנה כדרך העולם, אין אנו תולין בה כלל, א"כ ה"ה בחולה שיש בו סכנה, כעובדא דמהרי"א, שהיה חולה מקודם במחלת רזון הריאה. מהיכי תיתי לתלות בה, והא גם מת בדבר ג"כ י"ל שמזלה גרם לו זאת, ואעפ"כ כיון דלפנינו חזקה טובה לתלות אין חוששין עליה כלל. וה"ה בחולה שיב"ס, אמנם יתכנו דברי הגאון מהרי"א ז"ל בהיה חולה שאין בו סכנה כשנשאה ותש כח דבזה אין לתלות סבת מתתו בחליו, ויותר מסתבר דמעיינה או מזלה גרם, רק דנוכל לומר דמעיינה או מזלה ממית רק אנשים חלושים, ובזה בעי' שיהיו שניהם חלושים דב"א בריא וא' חלש הוחזקה לשניהם עכ"ל הנאמרים בהשכל ודעת תורה, ומסתברים להלכה – אולם זה רק באם יש מקום לתלות אך בחולי לבד, אולם באיכא תרתי, חולי שאין בו סכנה וגם בן ששים אם כי בהא דאמר' בגיטין כ"ח. זקן או חולה, העלה היש"ש ז"ל שם בסי' ס'. דבשבעים וחולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ובבן שמונים וחולה איני נותנו לה בחזקת שהוא קיים, וגם ע"ז חולק הב"מ ז"ל באה"ע סי' קמ"א דמשתיקתן של ראשונים ז"ל איכא למשמע דה"ה אף זקן וחולה, דאל"ה לא הוה שתנן מלהשמיענו יע"ש ובפ"ת ס"ק ס"ח שהביאו וגם בשם ה"ג רע"א ז"ל כ"כ (ובמ"פ שם באה"ע ציין לתו"ס ב"ב ע"ט ע"ב ד"ה אימור במש"כ וי"ל בחולה וזקנה, דאז רובן למיתה לסייע להיש"ש יע"ש) יע"ש, הלא ההבדל מבואר דהתם צריכין להוציא מחזקת חיים לזאת גם בחולי וזקן ביחד אין מוציאין אותו מחזקת חיים משא"כ הכא כל היכי דאיכא למיתלי מיתת בעלה בסבה אחרת תלינין, למען שלא להוציאה מרובא, אשר רוב נשים אינם קטלנית בזקנה דיתר מששים וגם חולה מסתבר דבשניהם יחד תלינין (בבית מאיר שם כ' בשם בן המלך והנזיר שער ד' ה'. אמרו בעלי המשלים שלשה אין להם רפואה, וחד מנייהו, חולה שנתערב בו הזקנה, אם כי הב"מ שם כ' שאין זה אלא משל, הוא רק לנידון דידיה, מבלי להוציא מחזקת חיים וכדאמרן) נלפ"ז אשר עלה לנו מהמדובר אם כי הכרעה שלישית דעת החת"ס בזה תכריע להגביל גדר מהות זקן לבן שבעים, אמנם בתרי' ואחד מהם היה יותר מבן ששים וגם חולה יש להחשיבו כבן שבעים בריא, וא"כ בנד"ד שמת בעלה הראשון בן ס"ב שנים, וגם היה חולה עוד קודם שנשאה, ואך שני בעליה שמתו, יש להחזיק בעל הראשון כזקן, אשר זה כבר איפסקא בזקן לתלות מיתתו בהזקנה ולא הוחזקה בקטלנית מטעמים הנאמרים.

חדא ועוד קאמינא. דידועים המה, דברי הנוצר חסד בפ"ג דאבות, שכ' וז"ל. תנן ניסת לראשון כו' ובשלהי כיצד דס"ד מיתה אמיתה וגירושין אגירושין, דלא כרבי, ומשני לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, ובפ"נ טעמא דהשיאה וגירשה כו' קא סתים תנא כרבי כו'. ותנן בזוהר דהא רוחא דיליה מכשכשא במעהא כו'. וכ"ז כשאין לה בנים כו'. אבל אם יש לה בנים כו'. וזה הוא שמביא בת"ה מעשים בכל יום חכמים גדולים ואנשי מעשה דלא קפדי, בוודאי היה כשהיה לה בנים מן השני, ולכן לא קפדי, וזה שמסיים ומולידים בנים ובנות, ומסתמא גם אצל השני היה לה בנים כו'. ולא תאמר שבחסידות אני בא עליך אביא לך ראיה שאין לה תשובה, תנן בת ישראל שניסת לכהן תאכל בתרומה מת ולה הימנו בן תאכל בתרומה, ניסת ללוי תאכל במעשר, מת ולה הימנו בן תאכל במעשר, ניסת לישראל לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר, למה לא דייק בגמ' דהכי סתים לן תנא כרשב"ג דהא ניסת לישראל אחר שמתו לה שני בעלים ולמה לא נקיט באופן המותר גירשה הכהן כו'. אלא וודאי ראיה שאין עליה תשובה, דהכא כיון שיש לה בנים יצאה מדין קטלנית ומזלה טוב, ומעיינה טוב ותל"מ ודו"ק היטב עכ"ל, ובשו"ת שו"מ מהד"ת ח"ב סי' פ"ז, כ' עליו, וז"ל. ושם נדפס היתר כו' והטעם ע"פ קבלה, דעיקר החשש משום שהרוח מכשכש בקרבה וכל שיש לה בנים שוב אין הרוח מכשכש בה כו' אביא לך ראיה ממשנה מפורשת כו' ומסיים שזה ראיה שאין עליה תשובה, וכשמעי זאת נבהלתי איך התיר קטלנית. בדברים כאלו, וראייתו איני ראיה די"ל דמתו בדבר או במפולת ובכה"ג שמבואר דל"ש חשש קטלנית כמבואר באהע"ז סי' ט' כו'. אמנם בגוף הדין הנה דברי הזהר לא יתכנו רק למ"ד מעיין גורם, והרי אנן קיי"ל דמזל גורם, וגם דא"כ היה להש"ס לומר נ"מ זו ביבמות ד' ס"ד. וע"כ דליתנהו לדברים אלו עכ"ל. הנה דחייתו דא"כ היה לו להש"ס לומר נ"מ זו. התשובה לזה מבוארת בתשובה מאהבה, סי' צ"ב. שהקשה כן גם על סברת הנו"ב ז"ל. וכ' אבל ז"א כבר כ' התוס' ב"ב ה' ע"ב ד"ה ואפי' מיתמי כו'. ועוד דבכמה מקומות יכול למצוא א"ב טובא ואיני חושש אלא דבר אחד או שנים כו' עכ"ל והביא עוד ראיה לזה, משיטת הרא"ש ונ"י ז"ל. דבקטלנית כופין אותו להוציא יע"ש. וזאת היא תשובה מספקת גם לקושית השו"מ על סברת הנוצר חסד – אולם מה שתפס עליו דהלא י"ל דמתו בדבר או במפולת ובכה"נ, לכאורה היא תמיה נשגבה על הנצ"ח, במש"כ שהוא ראיה שאין עליה תשובה, במקום אשר התשובה מבוארת דאיכא גווני טובי דל"ש חשש קטלנית, גם במ"פ שם ועוד אחרונים בתשובותיהם, תפסו עליו בזה, ואני אומר להצדיק אותו צדיק וגאון מהרי"א מקאמרנא ז"ל. כי גם לפניו היה גלוי וידוע דבגוף המשנה יש ליישבו דמיירי בגווני דליכא חששא דקטלנית, אך עיקר כוונתו בראייתו, סובב והולך למה שהקדים להביא בראשית דבריו, הסוגיא דבס"פ כיצד דקמקשה ס"ד כו'. הרי דהסוגיא דתלמודא מהדר לעשות ס"ד ולהקשות דקא סתם תנא דלא כרבי, ומשני. ובכתובות קמ"ל דסתם תלא כרבי, והכא דמשנה שלימה נשנית כרשב"ג, ולא קמקשה הסוגיא דסתם לן תנא כרשב"ג ושלא כרבי. וליישב דמיירי בגווני דלא הוחזקה בקטלנית. והוא שדייק בלישניה לאמור, למה לא דייק בגמרא דהכי סתם לן תנא כרשב"ג, דזה עיקר ראייתו, דמדעברה הסוגיא על זאת המשנה בשתיקה, מוכח בראיה שאין עליה תשובה, דהיו פשיטא להו לבעלי התלמוד, כי ביש לה בנים לא נאמר דינא דקטלנית. מטעמא שעפ"י קבלה, אשר כל דברי חז"ל מיוסדים על פנימיות נשמת התורה. ובזה גליתי ממנו מה שתפסו עליו הגאונים בתשובותיהם וזה לענ"ד ברור בכוונת הנוצר חסד ז"ל. וראייתו קמה וגם נצבה.

והנה המ"פ שם מצא תנא דמסייע ליה להנוצר חסד. אחד מגדולי הראשונים רבינו יהודא החסיד ז"ל, בספר חסידים סי' תע"ח, ובס"ח הנדפס מחדש ע"י חברת מקיצי נרדמים סי' תת"ש כ"ב, דמבואר מדבריו דביש לה בנים אין תורת קטלנית עליה, וכ' שם המ"פ וז"ל. אמנם יפלא מאוד על הפוסקים שלא הביאו דברי הס"ח, וביותר יפלא על התה"ד סי' רי"א. שמזכיר מדברי הס"ח בענין קטלנית, ומזה דיש לה בנים השמיט, ונראה שטעם הס"ח, דהוא פוסק כמ"ד מעיין גורם כנראה להדיא מלשונו שכ' ובאו עליה דמוכח דבאירוסין גרידא ל"ש קטלנית. והיינו ע"כ למ"ד מעיין גורם היינו שמקורה משחת ומזיק לבעל המשמש עמה עד שיחלה וימות. וכיון שמעיין אשה זו נרפש כ"כ להמית הבעל, מכ"ש שכח מעיינה צריך להיות ארסי להשחית זרע הבעל הבא במעיינה, לבל יעשה פרי' וכיון דאנו רואין שנתעברה מהם וילדה בנים של קיימא, מוכח שאין מעיינה מזיק, וכ"ז למ"ד מעיין גורם, אבל למ"ד מזל גורם, גם בילדה בנים, איכא למימר דמזלה גורם, להמית הבעל דווקא שתהיה מחוסרת מזונות וכמ"ש הרא"ש ז"ל, ולזה כיון בתה"ד שכ' דבס"ח פוסק כמ"ד מעיין גורם ולשונו שם מקום גורם, והיינו הך. והוא פליג עליו דקיי"ל כרב אשי דמזל גורם ולכך לא הביא בתה"ד האי דיש לה בנים, כיון דסובר מזל גורם אין מועיל וזה ברור – ומעתה לדידן לפימ"ש רמ"א ז"ל דנהגו רבים להקל בנפל מן הגג ומת, דסומכין על מ"ד מעיין גורם יעו"ש, וא"כ ה"ה ביש לה בנים מהבעלים שמתו, דיש לסמוך להקל ע"ד הס"ח הנ"ל עכ"ל. אשר דברי ידי"נ הגאון מ"פ המה דברים ברורים, אברא מש"כ דלפסק הרמ"א ז"ל דנהגו רבים להקל, וסומכין על מ"ד מעיין גורם, יש לסמוך להקל. יש לפקפק בזה, יען כי הציון שברמ"א ז"ל הוא לי"א שברמב״ן ז"ל, אשר הרמב"ן ז"ל לא הודה לו. כי אנן קיי"ל כר"א דמזל גורם וכמש"כ בב"י ז"ל, והי"א הוא דעה יחידאה. ובמ"פ שם בשם המהרי"א ז"ל שהתפלא ונדחק בזה. והמ"פ יישב קצת לאמור כי כן גם דעת ר"י החסיד, וחתר בדרך הפלפול להפיס גם דעת רש"י ז"ל לזה יע"ש. אמנם כ"ז כדיעה יחידאה יחשב, נגד רובם ככולם מקמאי דפ' כר"א, ועכצ"ל הטעם כמש"כ המג"א ז"ל בסי' תר"צ ס"ק כ"ב בשם מהרא"ש ז"ל בביאור סמ"ג ז"ל. דמנהג עוקר הלכה. כלומר ההלכה דיחיד ורבים ה' כרבים יע"ש, אשר הטעם, יען דמנהג מסייע דעת היחיד בזה נחשב כרבים, והוא שסיים הרמ"א ז"ל. ולכן רבים מקילים בדברים האלו ואין מוחין בידיהם, דכיון דהם רבים, הוי כמנהג מסייע דיעה יחידאה, דהולכין אחר המנהג, ולפ"ז בכגון אלו הדברים, אנו אומרים אין לך בו אלא מה שנהגו להקל ומבואר בפוסקים. משא"כ ביש לה בנים דבזה לא נהגו להקל הדרי' לכללא דה' כרבים דקיי"ל כר"א דמז"ג וכמובן.

אולם בנד"ד אשר האשה הזאת הצליחה, ומפרנסת א"ע בהרחבה הלא ידועים המה דברי הנו"ב בסי' ט' דלפ"י הרא"ש ז"ל דמזלה גורם להתפרנס בנער, אם היא מוצלחת במו"מ גם לאחר מיתת בעלה מותרת למאי דקיי"ל מזל גורם. אם כי לא סמך ע"ז בלבד להתיר, וגם להחת"ס וד״ח ז"ל לא שמיע להו כ"כ סברתו בזה, מ"מ יישבו דבריו, ורבים המה מהגאונים בתשובותיהם אשר עשו זה לצירופא מעליא, אך שכ' דזה ל"ש למ"ד מעיין גורם וצריכין לחוש לחומרת שני הטעמים, ובנד"ד יש לדון בתור ממ"נ להתיר, דלמ"ד מעיין גורם הלא היה לה בנים מראשון, ולא הוחזקה גם מתרי (אם כי במ"פ שם כ'. דלדידן דחיישי' בתרי זימני צע"ק להס"ח, איך הדין כשיש לה בנים מראשון ולא משני יע"ש. לדעתי כיון דמראשון אין חששא למ"ד מעיין גורם, הלא הוית אך כמת לה בעל אחד, שהוא השני דאין לחוש וכמובן) וכמש"כ הנוצר חסד. ויוצא זה עוד מפורש מפי גאון קדמון ר"י החסיד ז"ל ואך לחוש למ"ד מזל גרם דקיי"ל הכי וכטענת השו"מ. הלא היא מצלחת במסחרה דאין לחוש למ"ד מז"ג לשיטת הנו"ב ז"ל,

ועוד בה שלישיה. צירוף כ"ד. אשר בית כ"ת פתוח לרווחה לעניים, וכאשר תבוא האשה הזאת לביתו, שהיא הוגנת לו. ותהיה עקרת הבית על ידה יעלה בידו לקיים מצוות הכנסת אורחים, ביתר שאת ויתר עוז, אשר גדולה הכנסת אורחים והיא מצוה דרבים ועיון פסחים ק"א לאפוקי אורחין ידי חובתן. דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, אם כי שיטת התוס' במגלה כ"ח ופ"ק דב"ב דקאי על החדרים הסמוכים לביהכ"נ, אבל בביהכ"נ עצמו אסור וכן כי' המאירי וריטב"א ז"ל והוא שיטת רוב המפרשים. אולם דעת הרשב"א בתשו' חלק רביעי סי' רע"ח ובר"ן פ"ג דמגלה ד"ה בתי כנסיות שבבל על תנאי הן עשיות בשם הרמב"ן ז"ל ור"ן אלפסי פסחים שם דגם בבי כנישתא שרי וע"ש ובב"י ב"ח סי' קנ"א ובט"ז סק"א ומג"א רס״ט סק"ב ופמ"ג שם, ובר"ן אלפסי פסחים שם כ' הטעם יען שמצות הרבים היא יע"ש וביאור דבריו בספרי שו"ת חלק ראשון סי' ז' כתבתי בזה יע"ש. גם בזה יש לצרף ולאמור מצוה דרבים שאני (יעיון חת"ס סי' כ"ד). וידוע שיטת הראנ"ח ז"ל ועוד פוסקים העומדים בשיטתו, דבמקום מצוה אמרי' שומר מצוה לא ידע דבר רע. ולמ"ד מז"ג דקיי"ל הכי הלא צדקה בכרה לשנות המזל לבכלה שבת.

ועתה מכל הלין טעמי שאין כאן אלא תרי כי בתלתא אין מקום לכם אלו הצירופים – ומראשון היה לה בנים וקודם שנשאה היה לו חולאת, ומת בן ס"ב שניים. והיא אשת חיל להצליח במסחרה, ומתפרנסת בהרחבה. וגם על ידה. תתגדל בביתו מצוות הכנסת אורחים. וכאשר ביארתי בס"ד את כל בדברים של טעם בדעת תורה. אני אומר לכת"ה אם ברצונו למיעבד עובדא בנפשיה, יהי ה' עמו. ואורך ימים ושנות חיים, יוסיפו לו משמים,

סימן מח

להרה"ג כו' מו"ה מחתי' יחזקאל גוטמאנן נ"י בעיר הוש.

מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו באיש שעבר חדרגמ"ה ונשא אשה אחרת ועתה הראשונה נתגרשה ונשאר עם השניה אם צריך לגרש גם השניה וכשיתרצו אח"כ לדור ישאו זא"ז מחדש בחופה וקידושין כפסק השו"מ במהד"ק ח"א סי' קכ"ג והביא בשם הבית יצחק סי' צ"ו שהאריך להסביר דבגירש הראשונה א"צ לגרש גם את השניה

הנה שו"ת בי"צ חאה"ע אינו עמדי. אמנם הלא פסק הרמ"א ז"ל באה"ע סי' א' לפנינו דצריך לגרש אחת מהן והשניה תדחה כמבואר שם בח"מ ט"ז וב"ש ז"ל. ובכנה"ג שם ס"ק ט"ז כ' אם רוצה הראשונה לשבת תחתיו יגרש השניה ואם אינה רוצה יגרש הראשונה ויקיים שניה. אשר מפורש יוצא שא"צ לגרש אלא אחת מה ובגירש הראשונה יקיים השנייה וא"צ לגרשה ולשאנה מחדש. ובעיקר פקפוק השו"מ בחלות הקידושין שנעשו באיסור יעיון במרדכי ז"ל ריש האומר וב"ב מ"ח ע"ב בתוס' ד"ה תינח ופירשב"ם ז"ל ובספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחי' לקידושין ב' גמ' ד"ה ונתנו ובספרי קונט' באר חיים מרדכי להיתר עגונות אות כ"ט כתבתי בזה יע"ש. ומה שהביא הגאון השו"מ ז"ל לזה מבדיקת הריאה מה שעלה על לבי לחלק ראיתי כי קדמוני בזה בשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' ע"ז וכעין אלו הדברים גם בשו"ת אוריין תליתאי סי' כ"ט מ"ד יע"ש. – והביא מביצה י"ז. ומב"ש אה"ע סי' קי"ט ס"ק י"א לחזק סברות המבדילים בין זה לזה דברים ישרים בהשכל ודעת יע"ש שהאריך והעלה ג"כ להלכה כדעת הבי"צ שהביא כ"ת דבגירש את הראשונה א"צ לגרש גם השניה. ולדעתי אם כי השו"מ שם סיים ועל כן לדינא נראה לי ברור דצריך לגרש גם השני'. עיקר כוונתו הקדושה היה למגדר מלתא לפני פורצי גדר ביתר שאת ויתר עוז וכהא דאמרי' בסנהדרין מ"ו ואיפסקא בחו"מ סי"ב דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה אם השעה צריכה לכך לעשות סייג לתורה. אבל גם לאותו גאון ז"ל היה גלוי וידוע שאין זה משורת דין ההלכה ולזאת כת"ה ישים עינו ולבו למה שלפניו ולמגדר מלתא יראה לעשות בהשכל ודעת תורה אמת לאמתו ודי בזה.

והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי

סימן מט

לגיסי אהובי הרה"ג כו' מוה' מנשה נ"י רב ביאסי

מכתבך עם שאלתך שאלת חכם קבלתי ובדבר העגונה בראנא בת ר' יוסף אשת אלטר דאסקעל. הנקרא בשם היהדות מרדכי בר' משה הגב"ע בזה הוא בזה"ל. במותב תלתא כחדא הוינא יתבי ואתא לקדמנא הר' שלום בר' אברהם מפה יאסי סטר קורוטשאו' 17 והעיד לפנינו בתו"ע באם ליונ"ע אחר האיום שאיימנו עליו ובשבועה חמורה בנק"ח וזה תורף לשונו. איך שהוא היה מיביליזירט בשנת 1916 אצל מאנאטאנצי דיוויזיע דעפאזיט. אין דעם זיממער תרפ"ח לערך בר"ח אב דעם פינקטליכען טאג געדענק איך ניכט. האב איך באגעגינט מיט הערל יעאן איפרים Ean Ifrim מפה יאסי אצל סטר' פאקוראר. אין מיר האבען צואזאמען גירעט פאן דעם רעזבאוי (קריעג) איך האב איהם דערציילט וויא איך בין געוועזין אין ער האט מיר דערציילט וויא ער איז געווענין מאבליזירט אין צווישען דיא רעדיס האט ער מיר דערציילט. ניכט געפרעגט במסל"ת אז ער איז פאן ריגימענט ג' 8 ארטילער אין איז געוועזין בייא אויטאז. אין מאנאט דעצעמבער 1916 האט ער געזעהן וויא עס איז און געקיממען א גילעה – דאס הייסט א שטיק סקיזשע פאן א טוהן – אין האט געהרגיט 4 מענטשין אין איינער פאן דיא 4 מענטשין איז געוועזין איינער א יוד אלטר דאסקעל. הערל האט דעם אלטר דאסקעל זעהר גיט געקענט פאן ואסי וואל ער פלעג בייא איהם פיעל מאהל זיך אויס העלפין מיט געלד דאס האט מיר דער א"י יעאן איפרים דערציילט. איך האב דאם אויסגעהערט עס האט בייא מיר ניכט געמאכט קיין שום איינדרוק וואל איך האב ניכט געוויסט ווער דער אלטר דאסקעל איז. שפעטיר מיט אייר ניגע וואכען האב איך מיך געטראפען בייא הר' אברהם דוד גרינבערג סטר' פאקוראר. וועגין געשטפט איינגעלעגענהייט האב איך געזעהן א האקט דע דעספארוטע איינגיגלעזט הענגין אויף דער וואנד איך האב געלעהנט האב איך געזעהן דעם נאהמען אלטר דאסקעל דאמולס האב איך מיך דער מאנט אז דער יעאן איפרים האט מיר פאן איהם דערציילט אז ער האט געזהן וויא ער איז דער הרגית געווארען דאס ווייס איך אין אויף דעם שוועהר איך בנק"ח אז דאס אללעס וואס האב פיר אייך ב"ד געזאגט איז אמת ולראיה על כל הנ"ל באעה"ח היום ב' א' לחודש מרחשון התרפ"ט לפ"ק יאס שלום בן אברהם בפנינו ב"ד הח"מ חתם א"ע ר' שלום בר' אברהם בחת"י. ואישרנוה וקיימנוה כדחזי וע"ז באעה"ח יום ב' א' לחודש מרחשון התרפ"ט לפ"ק יאס. נאום ה"ק מנשה בהרב ר' חיים ז"ל רומו"צ דפה יאם. נאום משה גדלי' במו"ה אברהם ש' ז"ל חופ"ק הנ״ל נאום אהרן בר' מרדכי יואל שו״ב ז״ל עכ"ל הגב"ע

הנה כאשר לפנינו עדות ישראל כשר מפי ערל ושאמר בפירוש כי היה מסל"ת עיי' ש"ע אה"ע סי' י"ז סעי' ט"ז ובט"ז ס"ק י"ז וב"ש ס"ק נ"א ולסגנון לשון העדות היה גם ע"י קישור דברים – וכדעת הר"ן שברמ"א ז"ל סעי' י"ד – והזכיר שמו והכינוי שלו ושם עירו דמהני – כמבואר שם סעי' י"ח ברמ"א וב"ש ז"ל יע"ש ובאחרונים – אשר בזה ההיתר מבואר בש"ס ופוסקים כי משיאין אשה ע"פ ע"א מפי ערל מסל"ת והיא הלכה פשוטה וברורה.

אמנם זה צריך עיונא כי מסוגיא דיבמות קט"ו איפסקא בטוש"ע שם סעי' ל"ג וסעי' נ' דבע"א במלחמה חיישי' דאומר בדדמי לזאת בעי' שיאמר גם קברתיו ובכאן בעדות הישראל בשם הערל מסל"ת נאמר אך שראה כי נהרג ע"י הנילעה ולא ראה גם הקבורה

ומה שיש בזה כחא דהיתרא ראשית דעת המהריב"ל ז"ל המובא בקו"ע אות מ' מ"ח רצ"ג. דעד מפי עד מהני גם בלא אמר וקברתיו. אם כי רבים חלקו עליו בזה הלא לעומתם רבים העומדים בשיטתו. ולהמעיין בכה"ג שם על הטור באות שמ"ב הלא יראה כי החולקים המה אך המהרי"ט ור"מ אלשקר ותומת ישרים. – וראנ"ח ספיקי מספקי ליה – ורשב"ם וקו"ע הסכימו בזה אך ביצאה מחזקת א"א דאורייתא ואנו דנין אך בדרבנן וכה דעת עבוה"ג סי' ס"ז ע"ג יע"ש. אולם רבינו בצלאל. רש"ך. מהר"ש הלוי. ורב אחי. ראב"ח ומהרח"ש. כולהו ס"ל כמהריב"ל ז"ל. עיי' בפת"ש שם ס"ק ל"ג וכ"ה דעת המל"מ בפי"ג מה"ג ה' כ"א ותפארת צבי בק"ע סי' כ"ו ובשו"ת מהרש"ם ז"ל ח"ג סי' ש"ג. הביא בשם הגאון ר' העשיל ז"ל שנדפס בסוף ס' זרע חיים סי' א' שאין לסמוך ע"ד מהריב"ל. אמנם בס' מקור חיים בסופו. תשו' בעל מנחת אהרן ותשו' מהרי' פדאוה סי' כ"ו שפסקו כדעת המהריב"ל ז"ל יעו"ש. אשר מזה מבואר כשנעמוד למנין רבו העומדים בשיטת מהריב"ל ז"ל

שנית דעת המרדכי שהוא היש מקילין שברמ"א ז"ל סעי' נ' דבנכרי המעיד מסל"ת ל״ב קברתיו. אולם הח"מ וב"ש שם כ' דכמה פוסקים חולקים ואין נסמוך על זה אם כי הט"ז שם בס"ק ס"ז כ' בשם ר' יצחק בר' בצלאל והרש"ל. שהביאו דברי המרדכי ז"ל האלו להלכה הלא ראיתי בתשו' בית שלמה בסי' מ' שכ' דתשו' האלו נדפסו בתשו' הב"ח סי' ע' ע"א. ומבואר שם דלא סמכו על המקילין ולא הביאו דבריהם רק לסניף יע"ש, וכן בשו"ת ד"ח ח"ב סי' ס"ב כ' דרוב הפוסקים הסכימו דמסל"ת לא עדיף מע"א דצ"ל וקברתיו במלחמה אבל בסי' מ"ח החזיק זאת הדיעה באמרו דבזה מיושב קושית הרמב"ן ז"ל במלחמות ביבמות שם יע"ש. ובשו"ת ד"מ מהד"ת סי' ל"ג דמקושית הרמב"ן ועוד ראשונים ז"ל עשה הוכחה דהם חולקים על ס' המרדכי ז"ל. אולם בשו"ת חומר בקודש סי' י"ד ט"ו וכן בהרבה משו"ת גאוני בתראי סמכו לעשות שיטה זו צירופא להיתר עגונות.

ובאם יבאו אלו שני הדברים ביחד הלא מבואר בקו"ע שם אות מ"ח. דבאיכא תרתי לטיבותא עד מפי עד. וגם עד האחד הוא עכו"ם מסל"ת. יש להתיר גם בלא קברתיו. ובשו"ת מהרש"ם ז"ל שם הביא גם בשם תשו' מים חיים סי' י"ז להקל בתרתי לטיבותא. והן הן הדברים. אשר גם בנד"ד נאמרים. עד מפי עכו"ם מסל"ת. אם כי מערל אמר לו אך שנהרג ולא מקבורתו. יש מקום לתלות. שהוא ראה כעין וקברתיו. המבואר ברמ"א ז"ל סע"י י"ז בשם הר"ן ז"ל ופוסקים. ואחרונים שם יע"ש.

והנה יסוד ושורש ההלכה. דבע"י שיאמר וקברתיו בע"א במלחמה. לשיטת הרי"ם. ורמב"ם ז"ל הוא. יען דהוא איבעיא דלא איפשטא ביבמות קט"ו. וכ' בב"י ז"ל שם. המרדכי כ' בפ' האשה בתרא גבי מ"א במלחמה מהו תיקו. פ' ר"ח וראב"ן לחומרא. דספק דאורייתא הוא. ומיהו נ' לראביה דאם נשאת לא תצא, מדמדמי ליה תלמודא למים שאין להם סוף. ועוד ראיה מירושלמי עכ"ל. הרי דעת המרדכי ז"ל. דקיי"ל בזה לחומרא. יען דהוי ספיקא דאורייתא. ובנד"ד. אשר משנת 1916 זה כשנים עשר שנים שאבד זכרו. ונפסק ממנו הכתיבה לביתו. ואומדנות דמוכחות. אשר כבר נתבאר באריכות באר היטב בס"ד. בקונט' שלי באר חיים מרדכי להיתר עגונות. מאות נ"ו עד אות ס' ביאור שיטת המבי"ט ז"ל. ח"א סי' שכ"ו. והחולקים עליו – ומאות ס' עד אות ס"ד ביאור וישוב פסק הרמ"א בשם המהרי"א מקושית הרדב"ז ז"ל. ונתבאר שם כי בנדונים כגון אלו ממלחמה. גם הרדב"ז ז"ל יודה דהוי אומדנא גדולה ומוכח ובאות ס"ה. ס"ו. ס"ז. דברי החת"ס בח"א סי' מ"ח ובח"ב סי' קל"א ובירור שיטתו דבזמנינו דבי"ד קביעי. ומכל זאת הופסק הדבור דכתיבה ממנו. שהחזיק זה לסניף וצירוף גדול. אך שאין בידינו לסמוך ע"ז בלחוד יעו"ש – וכה ראיתי בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' כ"ד אות ו. שהביא בשם העין יצחק סי' כ"ב ענף ד' שצירף זה. והא"י הוסיף לאמור. ואף אם נימי דהגאון חת"ס ז"ל. יאמר בשעת שלום מכ"מ ידוע שמזמן החת"ס ז"ל עד עתה. נתוסף ישוב המדינות ומכתבי העתים. באופן שנקל יותר בזמנינו. ענין ההודעה ממרחק. מכפי שהיה בשעת החת"ס ז"ל. ואם הח"ס דן כזה בשעת שלום בימיו. יש לדונו עתה אף בשעת חירום. כי לעומת זאת נתוסף הרבה. אמצעים להודעה. ומהגם שזה יותר משנה כבר נתהוה השלום. ועכ"ז לא באה שום הודעה. עכ"ל. וביתר שאת נאמר זה בנד"ד. אשר זה כשנים עשר שנים. שלא באה שום הודעה. אשר בוודאי ע"י כ"ז יצאה מחזקת א"א דאורייתא. וכאשר העליתי בקונ"ט שם. ועתה ראיתי גם בשו"ת א"י שם סי' ק' אות ז'. שכ'. אך בנ"ד. הרי עבר כמה שנים ונשתקע זכרו. ולמהרי"א בכה"ג אם ניסת לא תצא. אף שבפסקי מהרי"א ז"ל שם צירף ג"כ הא דקלא דל"פ שמת. כבר כ' בתשו'. דכל שירד למקום סכנה. כמו במלחמה האיומה. ועברו כמה שנים ונשתקע זכרו. בכה"ג אף בלא קדל"פ. יצאה מחשש א"א דאורייתא. ואנו דנין רק בדרבנן. אשר ספיקא דרבנן לקולא. וא"כ י"ל דבדרבנן ל"ב לאמירת קברתיו וכ"כ בשו"ת שו"מ מה"ד תנינא ח"ד סי' צ"ח לענין. מים שאל"ס. ושהו עד שתצא נפשו. כיון שיצאה מחשש א"א דאורייתא ל"ח לדדמי. כיון דאיני רק ס' דרבנן. אברא דבשו"ת ב"ש שם סי' מ'. ובד"מ מהד"ת סי' פ"ד. תמה על אחיו הגאון שחידש לאמור כדברי השו"מ. באמרו כי בכ"מ דמבואר החילוק לענין טבע. בין ראה הטביעה ללא ראה. מיירי להדיא. באופן דנ"ד ע"י שנטבע במים שאל"ס. וכבר יצאה מחזקת אש"א דאורייתא. ואעפ"כ לא מהני ההכרה בטב"ע. כשראה הטביעה. והביאו לזה כראיות ברורות יע"ש ובש"ע שם סע"י כ"ח ופת"ש שם ובשו"ת תפארת צבי סי' י"ז שהרחיב בזה הדבור יע"ש. אמנם מהסברא נראה. בע"א במלחמה. דהוא איבעיא דלא איפשטא. אם חיישי' שיאמר בדדמי. אך דמחמירין בזה. מפני דהוי ס' דאורייתא. ביצאה מחזקת א"א דאורייתא נקט"י לקולא. ככל יעו"ש נלענ"ד ספיקא דאיבעיא דלא איפשטא בדרבנן. ואין לפקפק דהוי סד"ר באתחזק איסורא. מלבד מש"כ השו"מ שם ליישב זה. בדברי הר"ש ז"ל פ"ב דמקואות יע"ש. הלא הוי ס' איבעיא. וידוע דקיי"ל דבשביל חזקה לא ישתנה הדין. אשר לכאורה מסתברין דברי השו"מ. אולם עם הב"ש וד"מ ראיות חזקות לשיטתם. וצ"ע בזה.

וראיתי בשו״ת א"י שם סי' קע"ז. בנידון כזה שלא נאמר וקברתיו. ועיקר צידוד ההיתר היה מכח עמפ"ע באות א' וז"ל אמנם מאז ראיתי ומפי עד מסל"ת. שכ' בספר עין יצחק להגאון מהרי"א ז"ל מקאוונא סי' כ"ב ענף ד' שכ' צד להקל בעגונה במשאל"ס וכבר עברו כמה שנים ונשתקע זכרו דהוי כתרי רובא להתירא. רק דלא סמכי' ע"ז כיון דנודע מקודם שנטבע במשאל"ס ודנו לאיסור אף בעבר אח"כ כמה זמנים ונשתקע זכרו תו לא מצטרפין הני תרי רובא ומה"ט אף בת"ח אסורה אף דהוי רובא. דאם איתא דסליק קלא אית ליה כיון דנודע שנפל למשאל"ס ונאסרה אף שאח"כ במשך הזמן יש עוד רובא להתירא דאם איתא דסליק קלא אית ליה אין מצטרפין אבל כשלא נודע כלל שנפל למשאל"ס עד שנשתקע זכרו הוי כבאין תרי רובא בב"א י"ל דשריא. יע"ש. וא"כ י"ל גם לענין חשש בדדמי בע"א כן דכיון דאם ניסת ל"ת הוי כמשאל"ס כמש"כ מרדכי סוף יבמות בשם ראביה ז"ל והוי רובא להתירא וכיון דזה כמה שנים שנשתקע זכרו ולא נודע להאשה עד עתה אחר שנשתקע זכרו הוי כבאין תרי רובא בב"א ובמק"א דנתי ע"ד הע"י הנ"ל דכיון דהעד ידע שנטבע במשאל"ס הרי נודע רובא זה מקמי רוב השני אבל בנ"ד שהעד נכרי שאין לו שום נ"מ ידיעתו של נכרי ודאי אינו פועל כלום כעין שכ' קצה"ח סי' קצ"ב סק"ב יש לצדד היתר הנ"ל ועכ"ז צ"ע עדיין ובשגם כי לא נתברר בגב"ע אימת היה אולי היה הגב"ע של הנכרי בטרם שנשתקע זכרו ואזדא ליה היתר זה עכ"ל אמנם בנד"ד שנתברר בגב"ע כי בקיץ שנת תרפ"ח בר"ח אב שמע מערל ועאהן איפרים עדותו במסל"ת. כי זה האיש אלטר דאסקאל מיאסי נהרג אשר בעת ששמע הישראל. כבר נשתקע ואבד זכרו משנת 1916 זה כשנים עשר שנים א"כ קמה וגם נצבה היתרא של העין יצחק ז"ל.

והנה הא דתרי רובא מהני בעיגונא הלא הבית יעקב ז"ל בסי' ט' המציא זאת ומקורו נובע עוד מקדמון הריב"ש ז"ל בסי' שע"ט. כמש"כ הע"י והא"י שם בסי' כ"ד אות ד' יע"ש. וידוע מה שהקשו ע"ז מתוס' יבמות קכ"א ד"ה לא אתא דמוכח משם דגם בתרי רובא לא תנשא לכתחלה יעיון בפת"ש ס"ק קל"ג בסופו והאריכו בזה גאוני בתראי ומהם בשו"ת ברכת יוסף ז"ל. סי' ל' ובדעת תורה סי' ט"ו ס"ק ל"ד ובשו"ת מהרש"ם שם סי' רצ"ב וא"י סי' כ"ד בישוב זה לחששא דבדדמי לאמור דתרי רובא מהני י"ל עוד שאין סתירה לזה מהתוס'. להידוע מש"כ הפמ"ג בכמ"ד ומהם ביו"ד סי' ק"י בש"ד ס"ק כ"ח. בשם הכה"ג שכ' בשם הג"ה אלפסי והתב"ש דבספיקא דפלוגתא דרבוותא ל"ש לומר אוקמי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וסיים והכין הלכתא דפלוגתא או בעיא לא אוקמי אחזקה וא"כ ס"ס בפלוגתא או בעיא הוי ס"ס. וזה לו ליסוד מונח עד שהשתמש בזה בכמה מקומות אברא דממש"כ הח"מ בס"ק נ"ה בשו"ת שם וז"ל. הן אמת ראיתי כי הרב בעל מ"ב פ' בשם הרב מזרחי דכל דאיכא פלוגתא בדיני עגונה הולכין להקל והביא ראיה ממס' עדיות כו' ולדעתי הדבר פשוט דכשם דגבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אזלי' לחומרא דאוקי אשה בחזקת א"א. ומה לי עדים ומה לי דיינים וא"כ אשה זו בחזקת איסור עומדת ומי יתירה מספק ע"כ הרי מבואר מלשונו דגם בס' פלוגתא אוקמי אחזקת א"א (יע"ש ברמ"א ז"ל סעי' ט"ו ובח"מ ס"ק ל"א ב"ש ס"ק מ"ז ובאחרונים שם) – וגם למה שהעלה הפרמ"ג ביו"ד סי' י"ח בש"ד ס"ק ל"ג כדעת השבו"י מטעמא דבספיקא דשמא פגימה כ"ש לא הוי פגימה. הוי ספיקא דדינא ול"ש אוקמי אחזקה וא"כ כיון שבזה צריכין להתחיל תחלה והוי ספק השקול וכשבא ס' השני נוסף על הראשון אם שהוא ע"ד ההזדמן שפיר הוי ס"ס יע"ש נ' לכאורה היפוך זה מתשו' מהריב"ל ז"ל שהובא בקו"ע סי' ל"ה וז"ל יש לגמגם אם נאמר מאחר שבגמ' נסתפקו אי סימנין דאורייתא או דרבנן כשיצטרף לזה עוד ס' אם סי' זה הוי סי' מובהק אם נאמר להקל מטעם ס"ס או נאמר העמד אשה בחזקת א"א ע"כ אין להקל עכ"ל והרי גם בכאן אנו מתחילין אם סימנים דאורייתא או דרבנן כמו גבי פגימה דהוי ספיקא דדינא ולהפרמ"ג כיון דבזה ל"ש אוקמיה אחזקה של א"א כשיצטרף עוד ספק המקרה לס"ס יחשב וחזי' למהריב"ל ז"ל שלא פסק כן מיהו י"ל דמהריב"ל ז"ל לשיטתו דאין להתיר בעיגון מכח ס"ס וכמש"כ בשמו בקו"ע אות נ"ג וידוע מה שהרחיב בזה הדבור הנו"ב בסי' מ"ג יע"ש ובבה"ט שם ס"ק נ"א ופת"ש שם ס"ק ע"א ציין לקו"ע לכמ"ד אשר מכולם נתבאר להתיר גם בעגונה ע"י ס"ס וכדקיי"ל יע"ש – ולהלכה הלא היא כהכרעת הפרמ"ג בכמ"ד דבספק איבעיא. לא מוקמי אחזקה ולזאת י"ל כי דברי התוס' ביבמות שם במשאל"ס ובצ"מ דאיכא תרי רובא ומ"מ לא מהני להתיר גם לכתחלה להנשא לא נאמרו רק במשאל"ס דרוב הראשון והמיעוט הוא מקרה ועשאו חז"ל כוודאי וכמש"כ הברכת יוסף ז״ל בסי' ל' ד"ה אברא יעו"ש מה שהביא מגבינות עכו"ם ומש"ך דיני ס"ס אות טו"ב ח"י ויעוין בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחי' לע"ז ל"ט ד"ה אמנם אי קשיא מש"כ בזה – (ובזה תשובה גם למש"כ המהרש"ם ז"ל בשו"ת ובדע"ת שם דלמש"כ התוס' ורא"ש ז"ל דמשאל"ס הוי מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה גזרו חז"ל א"כ גם בתרי רובא אין להקל יעו"ש ולדברי הברכת יוסף יש לחלק וכמובן) והחזקה עם המיעוט מסלק את רובא הראשון דמשאל"ס כאלו אינו יען כי הוא ס' המקרה משא"כ בחששא דיאמר בדדמי שהוא בעיא דלא איפשטא אשר בשביל החזקה לא ישתנה הדין והרוב הראשון במקומו עומד גם בעלי התוס' יודו דחזי לאצטרופי לרובא השני ובכח תרי רובא להתיר בעגונה גם לכתחלה להנשא וכמש"כ הבית יעקב ז״ל.

עוד יש בזה מש"כ בא"י שם בסי' כ"ד אות ט' ויש לצרף בזה בנ"ד שהאשה ילדה ורדופה להנשא מ״ש בתשו' שבו"י ח"ג סי' ק"י צד קולא בכה"ג דשעת הדחק כדעבד דמי וגם בעין יצחק סי' כ"ב צירף דברי השבו"י לסניף בעובדא דידיה אם כי בסי' קע"ז כ' דקשה לסמוך על השבו"י כי סתימת הפוסקים ל"נ כן וגם מ״ש דיל"ח שתצא לתרבות רעה. בתשו' דבר הלכה סי' י' תמה דא"כ יהיה חוטא נשכר וגם לא אשכחן כלל בפוסקים שום צד להקל בעגונה מה"ט שתצא לתרבות רעה וכן בתשו' תה"ד סי' קל"ח דאין להתיר מחמת חשש תקלה עכת"ד יע"ש לדעתי מסוגיא הידועה דבגיטין נ"ח באשה שחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה ועשאה ב"ח. יען כי מנהג הפקר נהגו בה. סעד גדול לסברת השבו"י ולא אמרי' בכה"ג דא"כ יהיה חוטא נשכר ועי' בתוס' שבת ד"ה וכי אומרים בסה"ד והא"י בעצמו הביא שם בשם האו"ז הגדול ה' עגונה סי' תרצ"ג דצירף החשש דתרבות רעה ומש"ה הקילו בעגונה, וכ"ה בתשו' מבי"ט שהוא בתשו' ב"י ז"ל בדיני משאל"ס יעו"ש – וגם י"ל מסתימת הפוסקים דל"נ כסברת השבו"י בהאי צירופא הוא רק במשאל"ס שאיני אלא חד דרבנן משא"כ כבנד"ד דלהאי דרבנן דחששא בדדמי איכא עוד כל האומדנות ונשתקע זכרו שיצאה מחזקת אש"א דאורייתא וכנ"ל דהוי תרי דרבנן אשר בכמ"ד מצינו בחז"ל ופוסקים להקל בתרי דרבנן יותר מבחד דרבנן אשר לזה אין סתירה מסתימת. הפוסקים וביחוד בזה"ז ובימים האלו שאין בהם חפץ בעו"ה דבוודאי צריכין לתן עין ולב לזה ודברי השבו"י ז"ל יש להם מקום לסניף ולצירופא.

האמרי יושר שם. חידש בזה סברא והנה ברורה. לאמור בזה"ל. אמנם אף שדברי השבו"י בזה אינם מוסכמים כלל, לענין חשש קברתיו, לכאורה היה נראה לסמוך ע"ז בילדה ורדופה להנשא כיון דכל החשש הוא רק מדרבנן. דהא אם ניסת ל"ת, וכיון דדעת ראב"ד ורמב"ן להלכה דל"ב קברתיו כלל, וע"י בריב"ש סי' שע"ח ש"כ דמעיקר הדין ל"נ כן. רק דיש לחוש לרי"ף ורמב"ם ז"ל. והרי במידי דרבנן סומכין על יחיד במקום רבים בשעת הדחק. וילדה כבנ"ד הוי שה"ד, יש מקום לסמוך על המקילין. והיינו ראב"ד ורמב"ן הנ"ל. ועי' ט"ז סי' י"ז ס"ק ט"ו וח"מ וב"ש שם בשם הרא"מ. ודבר זה הוא דבר המסתבר, אבל לא ראיתי לשום אחד מהמחברים שישתמשו בסברא זו, לענין חשש קברתיו לעמוד על ראב"ד ורמב"ן, ואפשר משום דהמחבר והרמ"א ז"ל. לא הביאו כלל דעתם בש"ע, ויחיד במקום רבים היינו כשעכ"פ הובא דיעה זו בש"ע בשם י"א, וכ"מ בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות או"ה, ועכ"פ לענין מסל"ת דהובא דיעה זו בהג"ה. שוב יש לסמוך עכ"פ בילדה כמו בנ"ד לסמוך על יחיד במקום רבים בשעה"ד, והח"מ וב"ש שכ' שלא לסמוך ע"ז, היינו כשאינו שעה"ד כ״כ, ואולי י"ל לפי משמעות לשון המרדכי פ' ה"א, שכ' על איבעיא דע"א במלחמה, בשם ר"ת ורמב"ן ז"ל דאזלי לחומרא ד"ס דאורייתא הוא כו' יע"ש. א"כ אין לסמוך על יחיד אף בשעה"ד. וזה נראה דפת הב"ח בתשו' סי' ק"ה, שהחמיר בחשש בדדמי, וכ' דהוי ס' דא״ו וכ"ת תמה עליו דחשש בדדמי הוא רק. מדרבנן. דאזיל בשיטת ר"ת וראב"ן ז"ל הנ"ל. אמנם לראבי"ה דמייתי המרדכי ז"ל. שם אח"כ דאם ניסת לית כמו במשאל"ס והכי קיי"ל, שפיר נ"ל דהוי רק מלתא דרבנן. ובשעה"ד כגון בילדה יש לסמוך ע״ז עכ"פ במסל"ת. דסומכין על יחיד במקום רבים בשה"ד. ועל מהריב"ל דמיקל בעמ"עה – ועכ"ז הלב מהסס בדבר, אך אם לא נודע להאשה כלל מעדות הנכרי שראהו מת עד שנשתקע זכרו זמן רב בצירוף הקולא הנ"ל. שכ' באות א' מתשו' עין יצחק הנ"ל. יש להקל באופן אם יסכים לזה עוד רב מפורסם בהוראה ונמטי שיבא מכשורא, ובלתי הסכמת רב גדול ידי מסולקת מזה, ואיני אומר לא איסור ולא היתר. וידון מי שלבו שלם בדבר עכ"ל יעו"ש העתקתי לשונו. והבאתי דבריי, דברי רב האי גאון אמיתי מהר"מ אריק ז"ל. המיוחד בגאוני זמנינו בתורה ענוה ויראת ה'. איך צדד וסמך להקל על אלו יסודי ההיתר אשר גם בנד"ד נאמרים.

ואני בעניי מוסיף על דבריו. כי הלא האי חששא שיאמר בדדמי. דלזאת בע"י שיאמר קברתיו, בע"א במלחמה. קיי"ל דאיני אלא מדרבנן כמבואר בפוסקים, וביאר זה באריכות בשו"ת תפ"צ סי' י"ז י"ח. ובשו"ת מהרש"ם ז"ל ח"א סי' י"א יע"ש. וא"כ סברתו הוא ברורה, דבדרבנן הלא כללא הוא, דסמכ"י על יחיד במקום רבים בשעה"ד, ובכאן הלא הסוברים דל"ב קברתיו הם הרבים. וכמש"כ הריב"ש ז"ל דלפי סוגית הלכה ועיקר השמועה, נדחו דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שסוברים דבע"א במלחמה צ"ל וקברתיו. ושכן דעת כל גדולי האחרונים שלא לחוש לקברתיו כו' הובא לשונו בכה"ג על הב"י ז"ל שם ס"ק רכ"ב, ובעבוה"ג סוף סי' ס"ז הביא לשון תשו' מהריב"ל ז"ל, שכ' ואם סברת הרי"ף והרמב"ם. היתה מוסכמת מכל הפוסקים. לא הייתי סומך על זאת הסברא להקל. אבל כיון ש כל גדולי ראשונים והאחרונים. כ' דוקא באשה עצמה חיישי' לבדדמי אבל בע"א סגי אפי' לא אמר וקברתיו, כדאי היא זאת הסברא – דבעמ"ע ל"ב וקברתיו לסמוך עליו כו' וכ"כ בקו"ע אות מ'. ומאחר דרוב הפוסקים לא בעי וקברתיו וכו' יעו"ש. ושפיר אמר בשו"ת תפארת יוסף ז"ל סי' ז' בסוף התשו'. דרוב הפוסקים סברי דלא בעי קברתיו. גם בע"א במלחמה. ואם ביחיד סמכ"י בשעה"ד נגד רבים, כש"כ על רבים. ומה דשדי הא"י נרגא בזה. דאפשר כיון דהמחבר ורמ"א ז"ל לא הביאו דעתם בש"ע, אין לסמוך ע"ז גה עשה"ד. אם כי כן כ' התומים בקיצור ת"כ ס"ק קכ"ד, שאין לומר קים לי נגד פסק הש"ע ורמ"א ז"ל יעו"ש בדבריו הקדושים הבנוים על יסודי האמונה והתבונה. ובפמ"ג בש"ד סי' מ"ח ס"ק כ"ה, ובספר דרכי תשובה סי' נ"ז סק"ט, הביא בשם כנה"ג ומהרי"ט ז"ל, כמש"כ הלב"ש בחידושי דינים ס"ק מ"א. דדיעה שאיני נזכרת בש"ע, אין לעשות ממנה ספק פלוגתא, הלא לעומתם. הובא שם. בשם הקול אליה, מחזיק ברכה, יעיר אוזן, שלחן גבוה מגן שאול הספרדי. שכ' דכמה אחרונים עבדו ס"ס בס' פלוגתא הפוסקים אף בדבר הפ' בש"ע לאסור יע"ש – ובאמת טעמא בעי. כיון שדעת החונקים על הרי"ף ורמב"ם ז"ל מהם הרוב וכנ"ל. הובאו בב"י ז"ל. ובד"ה ואם יש מלחמה בעולם. הביא תש"ו הר"ן ז"ל. שטעמו של בעלי סברא זו הם דברים נכונים וקרובים אל הדעת. אך מי יקל את ראשו להקל באיסור א"א כנגד – עיי' שם בד"ה כ' הרמב"ם יצא ישראל כו'. מש"כ בשם תש"ו הרשב"א ז"ל – דעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. עכ"פ כיון שהחולקים הם רוב מנין, היה לו להביא גם דעתם בש"ע – וביחוד הרמ"א ז"ל אשר לא אזיל בכללא של הב"י ז"ל, לפסוק בכ"מ כרי"ף ורמב"ם ז"ל – בשם י"א. ולעשותו ספיקא דדינא. אשר כשיוולד עוד ספק, יהיה ס"ס. אולם י"ל כיון דהכריעו בש"ע בזה, דאם נשאת לא תצא. שאיני אלא מדרבנן. ובחד ספיקא כשיוולד, די לדון בזה מכח סד"ר לקולא. וכיון שאין נ"מ בהבאת דעתם. לזאת לא הביאם וכמש"כ הלב"ש שם כעין סברא זו יע"ש. אך הלא עוד נ"מ לסמוך עליהם בשעה"ד. אמנם להשבו"י ניחא דבזה דפסקו, דבדעבד לא תצא די גם לשעה"ד. אשר כדעבד דמי, ויהיה מזה כעין סמוכין לסברת השבו"י ז"ל.

עוד יצורף בזה. כי המהרש"ם ז"ל שם בסי' צ"ב כ'. ואני מצאתי בתש"ו רשד"ם חאה"ע סי' קס"ה. שהעלה היכי דהעכו"ם היה מכירו וקראו בשמו שדעת הה"מ ותשו' הר"ן ז"ל דבעלמא א"צ לומר וקברתיו. ה"ה במלחמה כן הוא. וזה הוא דלא כהח"מ ס"ק ק"ג וע"ש דבכ"מ שיש אומדנא. שלא אמר בדדמי אצ"ל קברתיו יע"ש. אם כי בא"י שם סי' קע"ז כ', כי בתש"ו האריך להשיג עליו ולסתור הראיה, מרשד"ם ז"ל. אך במלחמה. אין הבדל כלל בין מכירו מ"מ כ' שם. שו"ר בכנה"ג בהגהות ב"י ז"ל, ס"ק קע"ו שגם הוא עלה על דעתו, דגם במלחמה במכירו ל"ב קברתיו. וחזר בו, והביא בשם המבי"ט ח"ב סי' מ"ט ומהרי״ט ח"א סי' י"ג. ועוד מכמה פוסקים דבמלחמה, אף במכירו בע"י קברתיו. ועכ"ז כ' שם שדעת המורה, שהובא במהרי"ט ח"א סי' י"ג. סובר כן גם במלחמה דבמכירו ל"ב קברתיו. וגם בריב"ש סי' שע"ח כ' בשם הר"ש הצרפתי דגם במלחמה מהני הכרתיו כמו קברתיו, רק שהריב"ש ז"ל השיג ע"ז יעו"ש. אולם להסברא ש"כ השו"מ במהד"ק ח"א סי' ב'. בטעמא דבמכירו ל"ב קברתיו. יש לה מקום גם במלחמה כמבואר להמעיין שם יעו"ש ובסי' רפ"ג – והא"י פלפל עוד שם לחזק הצירוף דנכרי מסל"ת איני אומר בדדמי, והביא בשם עצי ארזים סי' י"ז ס"ק קצ"א ש"נ דעתו לסמוך ע"ז. ומסיק וא"כ אפשר דעכ"פ בנכרי מסל"ת ומכירו יש לסמוך על מרדכי ז״ל. אשר כ"ז יש גם בנד"ד, כי הערל המסל"ת אמר. אז ער האט דעם אלטר דאסקאל זעהיר גיט געקאנט פאן יאסי. ויש כאן עדות עכו"ם מסל"ת, ומכירו. אשר גם ע"ז יש מה בכדי סמיכה.

ובחתימה מעין הפתיחה. כי לדעת מהריב"ל

ז"ל, בעמפ"ע ל"ב לקברתיו. סיים שם הא"י בסי' קע"ז. וז"ל ראיתי בתש״ו מאיר נתיבים סו"ס פ"ד ד"ה ואו שכ' וז"ל. ואי משום שלא אמרו קברתיו. כבר פשוט הדין בפוסקים ראשונים ואחרונים. דבעמפ"ע תולין להקל שהראשון ידע היטב, אם שהדבר פלא. דהרי רבים פליגי על מהריב"ל ז"ל. אבל כבר נודע כמה רב גובריה דהמאיר נתיבים ז״ל. ופליאתו על המ"נ דהלא רבים פליגי על המהריב"ל. סובב והולך בזה לשיטתו שכ' שם בפתיחת התשובה. גם ע"ד מהריב"ל הנ"ל חלקו רוב המחברים אשר לזאת הכוונה הבאתי כל דברי הפוסקים בזה בראשית דבריי, לראות כי אדרבה רובם עומדים בשיטת המהריב"ל כוונת המ"נ באמרו פשוט הדין בפוסקים ראשונים ואחרונים כלומר ברובם. וזה ישוב גם למש"כ בתש"ו מהרש"ם ז"ל שם בסי' מ"ט. ולפלא על המל"מ פי"ג מה"ג ה' כ"א. שהביא בפשיטות דברי מהריב"ל. ולא הזכיר כלל דעת החולקים יע"ש. כי כיון שרוב המחברים ס"ל כמהריב"ל. הביא אך דבריו בסתם להלכה וראה מש"כ עלי ספר שו"ת משיב כהלכה סי' ה' בשם הכני"ח בזה"ל. ועיי' תש"ו כני"ח סי' מ"ח. שהביא דעת הפוסקים דעמ"ע אצ"ל קברתיו. וכ"כ בתש"ו סי' ס"ה. תורה יוצאה בכל מורי הוראה בעמ"ע. אפי' במקום דאיכא תיהוי כגון במקום דצ"ל קברתיו. אפ"י קברתיו במלחמה. י"ל בעמפ"ע בלא קברתיו כו' יעו"ש, חזי מאן גברא רבה קמסהיד, כי כן תורה יוצאה בכל מורי הוראה. כמהריב"ל ז"ל אשר עפ"י שני עדים עמודי הוראה. הכני"ח ומ"ר ז"ל, יקום ויתחזק מאוד האי היתרא של המהריב"ל ז"ל, וביחוד לצירוף גד"ל להורות בזה כהלכה.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה