אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ב חלק אבן העזר › סימן מז

באר חיים מרדכי חלק ב· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אבן העזר · סימן מז

סימן מו

להרה"ג כו' מוה' אליעזר זאב מארילום נ"י אבדק"ק בוטשעטשא.

מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו, באשה שנשאת לבעלה הראשון בן חמשים שנים. ושהתה עמו י"ב שנים. והיה לה בנים ממנו, ובת אחת נשארת בחיים, אשר היא גדלה ובעלה מת בן ס"ב שנים. וקודם שנשאה היו לו חולי משעול דעכוונטשע – ונישאת לשני וישבה עמו כ"ב שנים ומת. ולאח"כ הצליחה האשה עוד יותר מבחיי בעלה, בנתה לה בית גדלה בתה ומתפרנסת בהרחבה ועתה הוא מדוברת לכ"ת להיות לו למצא, כי היא מתאים והגונה לפניו בכל הפרטים לטוב וגיסו הרה"ג מדאהרוי וכל משפחתו משיאין לו עצה טובה לקחתה לעזר ונפשו בשאלתו לידע דעתי דעת תורה בזה.

הנה ביבמות ס"ד ע"ב. אלא נישואין מ"ט, א"ל ר"מ כו' משמיה דר"ה מעין גורם ורב אשי אמר מזל גורם מאי בינייהו א"ב דאירסה ומת כו', ופי' אא"ז רש"י ז"ל, דאירסה השלישי ומת אשר הדיוק מבואר לעין כל, דלמה נקיט רש"י בעל ה"ג שלא אליבא דהלכתא, כי הלא קיי"ל כרבי דבתרי זימני הוי קטלנית, ובשו"ת ד"ח ז"ל ח"א סי' י"ג. כ' בזה וז"ל. והנה לכאורה י"ל לפמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' (כלל נ"ג דין ח') דמזל גורם היינו לא שמזל האשה גורם שימותו בעליה כי אין המזל גורם בחיי אדם אחר. אך שרוע מזלה גרם שלא תהיה פרנסתה מצויה ומחמת זה מתו בעליה וכו' אך י"ל מטעם אחר שאין לה דין קטלנית, גם לסברת הרא"ש ז"ל הנ"ל, דהנה מבואר במס' נדה ד' ס"ג ע"ב וז"ל. אר״ה ב"ח אמר שמואל הרי אמרו כו' למה שלא מנו חכמים שלשה למה שלמ"ח לאתויי מאי אר"י כו' וכ' התוס' שם בד"ה ימים שנים, וז"ל היינו כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה, ושלמ"ח. הואיל ואינו ווסת גמור, מודה רבי דבעי ג' זימני והכי קים ליה עכ"ל התוס', והנה לפי סברת הרא"ש ז"ל דרוע מזלה איני גורם בחיי הבעל, רק שגורם לה שתחיה בצער, וממילא מתים בעליה, וא"כ הוי כמו ווסת שבא ע"י מעשה, כיון שאין מזלה גורם בגוף חיות הבעל, והוי שפיר כמו ווסת שהמעשה גורם הראיה, דלא מתחזקה לכ"ע בפחות מתלתא זימני ה"נ אין מזלה גורם רק שתחיה בצער ועי"ז מתים בעליה והוי כמו ווסת שע"י מעשה, ולפע"ד יש לכוון זה ברש"י ז"ל כו' דלמה תפס רש"י ז"ל בעל ה"ג שלא אליבא דהלכתא דפסקי' דבתרי זימני הוי קטלנית ולדברינו א"ש דלמ"ד מז"ג לכ"ע בעי' תלתא זימני כו' עכ"ל יע"ש. גם בשו"ת אורין תליתאי סי' קמ"ז עלה על רעיוניו לאמור כן וללמוד זאת מפירש"י ז"ל יע"ש. ולענ"ד נראה בסברת התוס' שכ' דבווסת התלוי במעשה גם לרבי בעי' ג"פ, יען כי קיי"ל כרבינא בבכורות כ' דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא, ומפרישה ביו"ד שט"ז וש"ך שם סק"ב מש"כ רשם מהרי"א ז"ל. ומט״ז צ"ח סק"ב ומהראנ"ח ח"א סי' כ"ב – יעיון מלחמות פ"ב דקידושין גבי סבלונות ורי"ט אלגאזי ז"ל פ"ג דבכורות ובמג"א ז"ל סי' תקט"ו ס"ק י"ג – מתבאר דמה"ת לא הוי רובא ומה שפקפק ע"ז הגו"ו בכלל ס"ב מדמאי יישבתי בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחי' ע"ז ל"ט בד"ה ונלע"ד יע"ש, ולזאת גם בחזקה דווסת דתלוי במעשה איני ווסת גמורה ובעי' גם לרבי ג"פ (יעיון בג"וו שם דאך בחזקה ורובא אז אזלי' בתרם אם דתלוים במעשה ואם כי בפמ"ג או"ח סי' ח' ס״ק י"א כ' דבחזקה אלימתא אם דתלי במעשה אזלי' בתרה הלא קאי שם לסברת הב"ח ומג"א ז"ל דחזקה הוי ק"ו מרובא יע"ש ותבין) משא"כ הכא דסבת הגרמא מהמול שתחיה בצער ועי"ז מתים בעליה, איני תלוי במעשה ידי אדם גם בתרי זימני הוחזקה לרבי – ומה דנקיט רש"י ז"ל בעל ה"ג, י"ל בפשיטות דכחא דהיתרא עדיפא ליה, לאשמעוי' דגם בהוחזקה תלתא זימני, אשר גם לרשב"ג הוי חזקה, מ"מ לר"ה דמעין גורם, לא הוחזקה לקטלנית, באירסה ומת ומותרת להנשא, ואין מכאן שום הכרע דלמ"ד מז"ג בעי' דווקא ג"פ ולדעתי ממקומו מתשו' הרא"ש ז"ל שם מבואר ההיפוך, כי נשאל שם באיש שמתו שתי נשיו, שהוא דינא המובא בטוש"ע סי' ט' סעי' ב'. ומלשונו בתשו' שם, שכ', וטעם זה ל״ש באיש, כי הוא מפרנס א"ע ואין פרנסתו ע"י אשתו (יעיון ביאור הגר"א ז"ל באה"ע שם) נשמע דאלמלי היה טעם זה שייך גם באיש, בנידון שאלתו הוחזק האיש לקטלן. אם דהוחזק רק במיתת שני נשים, הרי מבואר – וכן ממה דלא נקטו בטוש"ע לרבותא גם בג', מוכח דגם לפירושא דא אין סברא לחלק וכמובן – דגם לסברת ופי' הרא"ש ז"ל במז"ג. גם בתרי הוחזקה לקטלנית למאי דקיי"ל כרבי, והוא הלכה פסוקה שם בש"ע, אשה שנשאה או נתארסה לשני אנשים ומתו אם כי בנתארסה אין כאן טעמא אך דמז"ג, מ"מ גם בתרי הוחזקה (וכ"כ בשו"ת או"ת שם) ובב"ש ז"ל שם סק"א הביא ע"ז פי' הרא"ש ז"ל, אשר מכ"ז מבואר דגם לפי' הרא״ש ז"ל ולמ"ד, מ"ג, מ"מ הוחזקה גם בתרי זימני וזה ברור להלכה.

והנה רובא ככולא מקמאי ובתראי פסקו כטעמא דר"א שהוא בתרא כמבואר במפרשים ופוסקים, אך רבינו הרמ"א ז"ל שם כ'. וז"ל. וי"א דדווקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהג אחד מהן, או כו' אינו כלום, ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם, שהוא כמ"ד מעין גורם, (כמבואר מהציון לי"א שברמב״ן וכמש"כ בב"י ז"ל יע"ש) אולם בזקן גם למ"ד מז"ג לאו קטלנית היא, וכמש"כ שם בב"ש סק"ט בשם מהרי"ו ז"ל יע"ש. ובמהות גדר זקן בזה שלשה המה הגאונים החלוקים בדעותיהם, זמנו של זה לא כזמנו של זה להמהרש"ק ז"ל בן שמונים, ולהחת"ס בן שבעים ולשו"מ במה"ד תליתאה ח"א סי' ק"י. יש לצדד גם בבן ששים כל שלא הוחזקה אך בתרי ובספר מנחת פתים באה"ע שם הראה לזאת הסברא פנים מסבירות והנלע"ד בזה, כי בטעם המהרש"ק ז"ל שכ' באה"ע שם בהגהות חכמת שלמה, וז"ל והנה ראיתי בב"ש שהביא בשם הת"ה, שכ' דבזקן לא נעשית קטלנית. ולפענ"ד יש לחלק כן, דעד שמונים דבאופן המבואר בש"ס גיטין ולקמן סי' קמ"א דהמביא גט ממדה"י נותן לה בחזקת שהוא קיים יש לה דין קטלנית, אבל משמנים ואילך, דבענין אם היה מביא גט ממנו היה ספק חי ס' מת. אז אין לה דין קטלנית כנ"ל, דס' נפשות הוא וראוי להחמיר ביה כמה דאפשר ודו"ק עכ"ל. לדעתי העניה ההבדל מבואר, כי המביא גט והניחו זקן או חולה דנותן לה בחזקת שהוא קיים, הלא הוא מטעמא דאיכא חזקת חיים. אשר מדאורייתא נפ"ל בחולין י' העמד דבר על חזקתו, כמש"כ בר"ן אלפס"י שם בגיטין כ"ח ובמפרשים ז"ל. לזאת לא מפקי' מהחזקה אך בגוסס דרוב גוססין למיתה, ואיכא רובא נגד החזקה. וכן משמנים עד מאה, לכל מר כדאית ליה, כבש"ע סעי' ס"ח וב"ש שם יע"ש. אמנם עד שמנים מוקמי' אחזקת חיים משא"כ הכא אשר אדרבה לה יש רובא, דרוב נשים לאו קטלנית הם, (יעיון שו"ת בית שלמה חאה"ע סי' י"ח. ובציונו לתוס' כתובות נ"ב סוע"א, ופ"ג ע"ב ד"ה מיתה, ובמהר"מ שיף ז"ל. ויעיון בפיה"מ לרמב"ם ז"ל נדה פ"ה מ"ו ובשעה"מ פ"ד מ"ה סוכה ה' ט"ז) כיון דיש לנו אך סבה לתלות המיתה מבעלה מחמת זקנה, כדרך העולם אין אנו תולין בה כלל להוציאה מהרוב, ואין זה בסוג דבר הלמד מענינא דהשולח גט שנותנו לה בחזקת שהוא קיים עד שמנים שנים וכמובן.

והחת"ס ז"ל בח"א סי' כ"ג כ' וז"ל. מיהו כ' שם התה"ד, וכן הסכים הב"ש סי' ט' דאם היה א' מהם זקן יש לתלות בזקנה, וזקן נ"ל בר שבעים, דאלו בר ששים הלא אביי נמר חי' שתין שנין. בר"ה י"ח ע"א אפ"ה אמרה (כתובות ס"ה) קטלה תלת אע"כ לא מקרי זקנה לענין זה, אלא כבר שבעים עכ"ל, אשר נראה דעתו מדבריו. דאלמלי ההוכחה מאביי, היינו מפרשים מלת זקן כפשוטו דבן ששים לזקנה, אולם בשו"מ ז"ל שם על דברי השואל שהעיר ג"כ הראיה מאביי כ' וז"ל. אמנם נ' דע"כ לא אמרי' דבזקנים תלינין, רק כל שלא הוחזקה אבל כיון דבקטלנית חיישי' לתרי א"כ אף דהשלישי היה זקן לא תלינין בהזקנה רק בהחזקה דקטלנית כו' עכ"ל יע"ש. אשר לדבריו בתרי כבנד״ד כל שאחד היה זקן גם מששים שנים תלינין בזקנה.

וברמב"ם ז"ל פ"ב מה' תענית ה' ה' כ'. וז"ל. ועל כו' עיר שיש בה תיק רגלי. ויצאו ממנה שלשה מתים בג' ימים כו' היה בה אלף כו' וכן לפי חשבון זה, ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה עכ"ל ועמדו בזה רבינו הראשונים ז"ל, לגלות מקור מוצא דברי הרמב"ם ז"ל. לדעת הר"ן אלפסי ז"ל בתענית י"ט במשנה, מלשון המוציאה, דייק הרמב"ם ז"ל הכי, כי נשים קטנים וזקנים רגילין לישב בבית ולא לצאת חוצה, כאשר ביאר בהגהות הב"ח שם יע"ש. והמ"מ שם כ' דדייק מרגלי דמשמע הגברים לבד מטף, והכ"מ שם ובב"י ז"ל סי' תק"ע פי' וז"ל. ול"נ שמהירושלמי למד כן דגרסי' התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים, וכי היכי דממעט זקנים יש למעט קטנים. וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושי המזג עכ"ל. והלח"מ שם כ' ע״ז דנ' דאין זה במשמע דברי רבינו. דנ' דמאי דקאמר הוא לענין מנין החמש מאות כדקאמר ואין הנשים והקטנים כו' ממנין הזה. אבל לא דבר ממנין מאשר ימותו, אם יהיו נשים וקטנים או גדולים יע"ש. ועתה האיר ה' אור חדש פי' הגאון ר"ח ז"ל. שם בתענית כ"א שכ' בזה"ל. עיר המוציאה ת"ק רגלי, עיר גדולה המוציאה אלף ת"ק רגלי יוצאי צבא כגון כפר עכו כו' עכ"ל אשר ידוע כי פסקי הרמב"ם ז"ל, רובם ככולם סובבים והולכים לגירסת הגאונים. וביחוד גי' הר"ח ז"ל שהיו מרבותיו וכגירסתו היה גם גירסת הרמב״ם ז"ל בתלמוד יוצאי צבא למעט בזה זקנים נשים וטף שאינם יוצאי צבא. הלא מה שלמד הרמב"ם ז"ל מדיוקא דרכו לכתוב בלשון נראה לי, ומסתימתו בזה, נראה שהיה לפניו מבואר בתלמוד, וכנראה כי גי' הר"ח ז"ל בזה, לא היה לפני רבותינו הר"ן מ"מ וכ"מ ז"ל לזאת הוכרחו לעשות דיוקים. מאין הוציא הרמב"ם ז"ל אלו הדברים, אמנם לגי' הגאון ר"ח ז"ל שלפנינו הלא דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים המה בגמ', הנאמר בזה דווקא יוצאי צבא. ולולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל אשר מפיהן אנו חיין, הייתי אומר בעניי כי זה אמת הברור במקור מוצא דברי הרמב"ם ז"ל.

ובזה נבוא דברי רחומאי דנפשאי הגאון מהר"מ אריק שליט"א בספרו מנחת פתים באה"ע שם, לאחר שהביא דברי החת״ס ולשון הרמב"ם ז"ל כ' וז"ל. ופי' בכ"מ דמקורו בירושלמי בחורים ולא זקנים, והיינו דתלינין שמחמת זקנה מתו ומדכ' רמב"ם ששבתו ממלאכה, נלע"ד דהיינו מבן ס' שנים ומעלה דהא חזי' לענין עירוכין דבן ס' ומעלה נפחת ערכו הרבה, ועיין בעירוכין י"ח, אמרו אינשי סבא בביתא פאחא בביתא וברש"י שם. ולפ"ז ל״ק מהא דכתובות ס"ה, דיתכן דאביי מת ביומא דמישלם שתין שנין, ולענין עירוכין נפחת ערכו דווקא בבן ס' ומעלה, והיינו כשנכנס יום א' בשנת הס"א כמ"ש הרמב"ם. בפ"א מה' עירוכין ודו"ק. ומ"מ אין זה מוכרח, ועיקר היסוד מדברי הרמב״ם, הנה באמת נ' דהרמב"ם ז"ל אינו מיירי כלל, כשמתו הזקנים אם מיקרי דבר רק דמנין העיר ת"ק רגלי היינו לבר מזקנים, יתכן באמת דזקנים לענין זה. היינו יותר מבן ס' כמו בעירוכין אבל כשמתו הם או אפי' נשים אפשר דמתענין ומתריעין, וע"כ צ"ע עוד בזה עכ"ל מה שבא המ"פ למסקנא הוא האמת, דנראה כי גם לרבינו הכ"מ וב"י ז"ל, לא היו ברירא ליה כ"כ האי פירושא לדינא מדלא הביאו מבואר בש"ע. דבמתו ג' זקנים קטנים או נשים דלא הוי בכלל דבר, אשר הוא חידוש דין, והיה צריך לבוא מפורש אך הביא לשון הרמב"ם ז"ל. אשר יותר קרוב להתפרש, כפי' הר"ן מ"מ ולח"מ ז"ל. ונתחזק זה ביתר עוז, מגי' הגאון ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה, דזקנים כו' אימעטו אך שלא יבואו למנין ק"ק או אלף רגלי העיר, אולם לענין מיתת שלשה אין לחלק וכנראה מסתימת ההלכה, ואין מכאן לימוד לענין זקן גבי קטלנית שיהיה נחשב מבן ששים וכמש"כ גם המנחת פחים.

אמנם ההערה שהעיר המ"פ מעירוכין י"ח דאמרי אינשי סבא בביתא כו' שהוא במנין ששים, ונחשב למשא מחלישת כחו היא נכונה, וכן יש להביא מאמרם ז"ל בפ"ה דאבות בן ששים לזקנה, ופירש"י ז"ל שכן בכלח עולה ששים, שנאמר תבא בכלח עלי קבר, ובשיר החוקר אלקי, וטבעי הבריאה הראב"ע ז"ל, הובא במד״ש שם. שאלו מה היה לבן ששים אין מעשיו ברים ושרשיים, כי ידיו דלים ונכשלים, לא יקימון אותו במלחמתו. ובמו"ק כ"ח ששים זו הוא מיתה בידי שמים, אמר מ"ז מאי קרא דכתיב תבא בכלח וגו'. ובפי' הר"ח ז"ל בן ששים זו הוא מיתת כל אדם, אשר בעין יעקב בא ג"כ זאת הגירסא, אך מוקף בעיגול למען שיהיה כגי' דתלמודא, ובאמת גי' הגאון ר"ח ז"ל גם בגמ' כן. וב"ז דברים הנאה לצדיקים ולעולם בפ"ו דאבות זקנה ושיבה כאחד נחשבים (יעיון שו"ת ברכת יוסף ז"ל חיו"ד סי' נ"ו מש"כ בביאור דברי קודש של התנא ה"א האר"י ז"ל דמפני בן ששים לקום שנ' והדרת פני זקן, שלא תקשה עליו מהא דאיתא בש"ס ופוסקים דזקן זה שקנה חכמה ושיבה היא בן שבעים יע"ש) אשר מכל אלו המקומות יש כעין ידים מוכיחות להחשיב בן ששים לענין קטלנית לזקן, לתלות מיתתו מסבת החולשה והזקנה, לאמור כי מת במיתת כל אדם. ושלא להוציא את האשה מהרוב שאינם קטלנית, ודווקא היכי דלא הוחזקה אלא בתרי שאין לזה סתירה מהא דאביי וכמש"כ בשו"מ כנ"ל, וגם בזה יש מקום לצדד אך לא להחליט.

ובנד"ד שהיה גם חולה, הלא באשה שמתו לה ב' אנשים, ואחד מהם היה חולה כשנשאה, העלה בשו"ת בית שלמה ז"ל סי' י"ח דתלינן להקל כמו בזקן יע"ש טעמיו באריכות והמ"פ שם הסכים לו וכ' דדבריו מסתברין, ואם כי הביא בשם שו"ת מהרי"א ז"ל ח"א סי' קנ"ג שפקפק בזה, והמ"פ לאחר שפלפל בזה, מסיק וז"ל. בעיקר הדבר שנשאל ה"ג מהרי"א בענין קטלנית ב"א בריא ו"א חולה, נלע"ד שאין לחלק בין חולה לזקן. דהא גם בזקן יוכל לומר דמעיינה גרמה לו שימות דכמה זקנים שמאריכים ימים ביותר ואעפ"כ כיון דיש לפנינו סבה לתלות המיתה בזה מחמת הזקנה כדרך העולם, אין אנו תולין בה כלל, א"כ ה"ה בחולה שיש בו סכנה, כעובדא דמהרי"א, שהיה חולה מקודם במחלת רזון הריאה. מהיכי תיתי לתלות בה, והא גם מת בדבר ג"כ י"ל שמזלה גרם לו זאת, ואעפ"כ כיון דלפנינו חזקה טובה לתלות אין חוששין עליה כלל. וה"ה בחולה שיב"ס, אמנם יתכנו דברי הגאון מהרי"א ז"ל בהיה חולה שאין בו סכנה כשנשאה ותש כח דבזה אין לתלות סבת מתתו בחליו, ויותר מסתבר דמעיינה או מזלה גרם, רק דנוכל לומר דמעיינה או מזלה ממית רק אנשים חלושים, ובזה בעי' שיהיו שניהם חלושים דב"א בריא וא' חלש הוחזקה לשניהם עכ"ל הנאמרים בהשכל ודעת תורה, ומסתברים להלכה – אולם זה רק באם יש מקום לתלות אך בחולי לבד, אולם באיכא תרתי, חולי שאין בו סכנה וגם בן ששים אם כי בהא דאמר' בגיטין כ"ח. זקן או חולה, העלה היש"ש ז"ל שם בסי' ס'. דבשבעים וחולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, ובבן שמונים וחולה איני נותנו לה בחזקת שהוא קיים, וגם ע"ז חולק הב"מ ז"ל באה"ע סי' קמ"א דמשתיקתן של ראשונים ז"ל איכא למשמע דה"ה אף זקן וחולה, דאל"ה לא הוה שתנן מלהשמיענו יע"ש ובפ"ת ס"ק ס"ח שהביאו וגם בשם ה"ג רע"א ז"ל כ"כ (ובמ"פ שם באה"ע ציין לתו"ס ב"ב ע"ט ע"ב ד"ה אימור במש"כ וי"ל בחולה וזקנה, דאז רובן למיתה לסייע להיש"ש יע"ש) יע"ש, הלא ההבדל מבואר דהתם צריכין להוציא מחזקת חיים לזאת גם בחולי וזקן ביחד אין מוציאין אותו מחזקת חיים משא"כ הכא כל היכי דאיכא למיתלי מיתת בעלה בסבה אחרת תלינין, למען שלא להוציאה מרובא, אשר רוב נשים אינם קטלנית בזקנה דיתר מששים וגם חולה מסתבר דבשניהם יחד תלינין (בבית מאיר שם כ' בשם בן המלך והנזיר שער ד' ה'. אמרו בעלי המשלים שלשה אין להם רפואה, וחד מנייהו, חולה שנתערב בו הזקנה, אם כי הב"מ שם כ' שאין זה אלא משל, הוא רק לנידון דידיה, מבלי להוציא מחזקת חיים וכדאמרן) נלפ"ז אשר עלה לנו מהמדובר אם כי הכרעה שלישית דעת החת"ס בזה תכריע להגביל גדר מהות זקן לבן שבעים, אמנם בתרי' ואחד מהם היה יותר מבן ששים וגם חולה יש להחשיבו כבן שבעים בריא, וא"כ בנד"ד שמת בעלה הראשון בן ס"ב שנים, וגם היה חולה עוד קודם שנשאה, ואך שני בעליה שמתו, יש להחזיק בעל הראשון כזקן, אשר זה כבר איפסקא בזקן לתלות מיתתו בהזקנה ולא הוחזקה בקטלנית מטעמים הנאמרים.

חדא ועוד קאמינא. דידועים המה, דברי הנוצר חסד בפ"ג דאבות, שכ' וז"ל. תנן ניסת לראשון כו' ובשלהי כיצד דס"ד מיתה אמיתה וגירושין אגירושין, דלא כרבי, ומשני לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה, ובפ"נ טעמא דהשיאה וגירשה כו' קא סתים תנא כרבי כו'. ותנן בזוהר דהא רוחא דיליה מכשכשא במעהא כו'. וכ"ז כשאין לה בנים כו'. אבל אם יש לה בנים כו'. וזה הוא שמביא בת"ה מעשים בכל יום חכמים גדולים ואנשי מעשה דלא קפדי, בוודאי היה כשהיה לה בנים מן השני, ולכן לא קפדי, וזה שמסיים ומולידים בנים ובנות, ומסתמא גם אצל השני היה לה בנים כו'. ולא תאמר שבחסידות אני בא עליך אביא לך ראיה שאין לה תשובה, תנן בת ישראל שניסת לכהן תאכל בתרומה מת ולה הימנו בן תאכל בתרומה, ניסת ללוי תאכל במעשר, מת ולה הימנו בן תאכל במעשר, ניסת לישראל לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר, למה לא דייק בגמ' דהכי סתים לן תנא כרשב"ג דהא ניסת לישראל אחר שמתו לה שני בעלים ולמה לא נקיט באופן המותר גירשה הכהן כו'. אלא וודאי ראיה שאין עליה תשובה, דהכא כיון שיש לה בנים יצאה מדין קטלנית ומזלה טוב, ומעיינה טוב ותל"מ ודו"ק היטב עכ"ל, ובשו"ת שו"מ מהד"ת ח"ב סי' פ"ז, כ' עליו, וז"ל. ושם נדפס היתר כו' והטעם ע"פ קבלה, דעיקר החשש משום שהרוח מכשכש בקרבה וכל שיש לה בנים שוב אין הרוח מכשכש בה כו' אביא לך ראיה ממשנה מפורשת כו' ומסיים שזה ראיה שאין עליה תשובה, וכשמעי זאת נבהלתי איך התיר קטלנית. בדברים כאלו, וראייתו איני ראיה די"ל דמתו בדבר או במפולת ובכה"ג שמבואר דל"ש חשש קטלנית כמבואר באהע"ז סי' ט' כו'. אמנם בגוף הדין הנה דברי הזהר לא יתכנו רק למ"ד מעיין גורם, והרי אנן קיי"ל דמזל גורם, וגם דא"כ היה להש"ס לומר נ"מ זו ביבמות ד' ס"ד. וע"כ דליתנהו לדברים אלו עכ"ל. הנה דחייתו דא"כ היה לו להש"ס לומר נ"מ זו. התשובה לזה מבוארת בתשובה מאהבה, סי' צ"ב. שהקשה כן גם על סברת הנו"ב ז"ל. וכ' אבל ז"א כבר כ' התוס' ב"ב ה' ע"ב ד"ה ואפי' מיתמי כו'. ועוד דבכמה מקומות יכול למצוא א"ב טובא ואיני חושש אלא דבר אחד או שנים כו' עכ"ל והביא עוד ראיה לזה, משיטת הרא"ש ונ"י ז"ל. דבקטלנית כופין אותו להוציא יע"ש. וזאת היא תשובה מספקת גם לקושית השו"מ על סברת הנוצר חסד – אולם מה שתפס עליו דהלא י"ל דמתו בדבר או במפולת ובכה"נ, לכאורה היא תמיה נשגבה על הנצ"ח, במש"כ שהוא ראיה שאין עליה תשובה, במקום אשר התשובה מבוארת דאיכא גווני טובי דל"ש חשש קטלנית, גם במ"פ שם ועוד אחרונים בתשובותיהם, תפסו עליו בזה, ואני אומר להצדיק אותו צדיק וגאון מהרי"א מקאמרנא ז"ל. כי גם לפניו היה גלוי וידוע דבגוף המשנה יש ליישבו דמיירי בגווני דליכא חששא דקטלנית, אך עיקר כוונתו בראייתו, סובב והולך למה שהקדים להביא בראשית דבריו, הסוגיא דבס"פ כיצד דקמקשה ס"ד כו'. הרי דהסוגיא דתלמודא מהדר לעשות ס"ד ולהקשות דקא סתם תנא דלא כרבי, ומשני. ובכתובות קמ"ל דסתם תלא כרבי, והכא דמשנה שלימה נשנית כרשב"ג, ולא קמקשה הסוגיא דסתם לן תנא כרשב"ג ושלא כרבי. וליישב דמיירי בגווני דלא הוחזקה בקטלנית. והוא שדייק בלישניה לאמור, למה לא דייק בגמרא דהכי סתם לן תנא כרשב"ג, דזה עיקר ראייתו, דמדעברה הסוגיא על זאת המשנה בשתיקה, מוכח בראיה שאין עליה תשובה, דהיו פשיטא להו לבעלי התלמוד, כי ביש לה בנים לא נאמר דינא דקטלנית. מטעמא שעפ"י קבלה, אשר כל דברי חז"ל מיוסדים על פנימיות נשמת התורה. ובזה גליתי ממנו מה שתפסו עליו הגאונים בתשובותיהם וזה לענ"ד ברור בכוונת הנוצר חסד ז"ל. וראייתו קמה וגם נצבה.

והנה המ"פ שם מצא תנא דמסייע ליה להנוצר חסד. אחד מגדולי הראשונים רבינו יהודא החסיד ז"ל, בספר חסידים סי' תע"ח, ובס"ח הנדפס מחדש ע"י חברת מקיצי נרדמים סי' תת"ש כ"ב, דמבואר מדבריו דביש לה בנים אין תורת קטלנית עליה, וכ' שם המ"פ וז"ל. אמנם יפלא מאוד על הפוסקים שלא הביאו דברי הס"ח, וביותר יפלא על התה"ד סי' רי"א. שמזכיר מדברי הס"ח בענין קטלנית, ומזה דיש לה בנים השמיט, ונראה שטעם הס"ח, דהוא פוסק כמ"ד מעיין גורם כנראה להדיא מלשונו שכ' ובאו עליה דמוכח דבאירוסין גרידא ל"ש קטלנית. והיינו ע"כ למ"ד מעיין גורם היינו שמקורה משחת ומזיק לבעל המשמש עמה עד שיחלה וימות. וכיון שמעיין אשה זו נרפש כ"כ להמית הבעל, מכ"ש שכח מעיינה צריך להיות ארסי להשחית זרע הבעל הבא במעיינה, לבל יעשה פרי' וכיון דאנו רואין שנתעברה מהם וילדה בנים של קיימא, מוכח שאין מעיינה מזיק, וכ"ז למ"ד מעיין גורם, אבל למ"ד מזל גורם, גם בילדה בנים, איכא למימר דמזלה גורם, להמית הבעל דווקא שתהיה מחוסרת מזונות וכמ"ש הרא"ש ז"ל, ולזה כיון בתה"ד שכ' דבס"ח פוסק כמ"ד מעיין גורם ולשונו שם מקום גורם, והיינו הך. והוא פליג עליו דקיי"ל כרב אשי דמזל גורם ולכך לא הביא בתה"ד האי דיש לה בנים, כיון דסובר מזל גורם אין מועיל וזה ברור – ומעתה לדידן לפימ"ש רמ"א ז"ל דנהגו רבים להקל בנפל מן הגג ומת, דסומכין על מ"ד מעיין גורם יעו"ש, וא"כ ה"ה ביש לה בנים מהבעלים שמתו, דיש לסמוך להקל ע"ד הס"ח הנ"ל עכ"ל. אשר דברי ידי"נ הגאון מ"פ המה דברים ברורים, אברא מש"כ דלפסק הרמ"א ז"ל דנהגו רבים להקל, וסומכין על מ"ד מעיין גורם, יש לסמוך להקל. יש לפקפק בזה, יען כי הציון שברמ"א ז"ל הוא לי"א שברמב״ן ז"ל, אשר הרמב"ן ז"ל לא הודה לו. כי אנן קיי"ל כר"א דמזל גורם וכמש"כ בב"י ז"ל, והי"א הוא דעה יחידאה. ובמ"פ שם בשם המהרי"א ז"ל שהתפלא ונדחק בזה. והמ"פ יישב קצת לאמור כי כן גם דעת ר"י החסיד, וחתר בדרך הפלפול להפיס גם דעת רש"י ז"ל לזה יע"ש. אמנם כ"ז כדיעה יחידאה יחשב, נגד רובם ככולם מקמאי דפ' כר"א, ועכצ"ל הטעם כמש"כ המג"א ז"ל בסי' תר"צ ס"ק כ"ב בשם מהרא"ש ז"ל בביאור סמ"ג ז"ל. דמנהג עוקר הלכה. כלומר ההלכה דיחיד ורבים ה' כרבים יע"ש, אשר הטעם, יען דמנהג מסייע דעת היחיד בזה נחשב כרבים, והוא שסיים הרמ"א ז"ל. ולכן רבים מקילים בדברים האלו ואין מוחין בידיהם, דכיון דהם רבים, הוי כמנהג מסייע דיעה יחידאה, דהולכין אחר המנהג, ולפ"ז בכגון אלו הדברים, אנו אומרים אין לך בו אלא מה שנהגו להקל ומבואר בפוסקים. משא"כ ביש לה בנים דבזה לא נהגו להקל הדרי' לכללא דה' כרבים דקיי"ל כר"א דמז"ג וכמובן.

אולם בנד"ד אשר האשה הזאת הצליחה, ומפרנסת א"ע בהרחבה הלא ידועים המה דברי הנו"ב בסי' ט' דלפ"י הרא"ש ז"ל דמזלה גורם להתפרנס בנער, אם היא מוצלחת במו"מ גם לאחר מיתת בעלה מותרת למאי דקיי"ל מזל גורם. אם כי לא סמך ע"ז בלבד להתיר, וגם להחת"ס וד״ח ז"ל לא שמיע להו כ"כ סברתו בזה, מ"מ יישבו דבריו, ורבים המה מהגאונים בתשובותיהם אשר עשו זה לצירופא מעליא, אך שכ' דזה ל"ש למ"ד מעיין גורם וצריכין לחוש לחומרת שני הטעמים, ובנד"ד יש לדון בתור ממ"נ להתיר, דלמ"ד מעיין גורם הלא היה לה בנים מראשון, ולא הוחזקה גם מתרי (אם כי במ"פ שם כ'. דלדידן דחיישי' בתרי זימני צע"ק להס"ח, איך הדין כשיש לה בנים מראשון ולא משני יע"ש. לדעתי כיון דמראשון אין חששא למ"ד מעיין גורם, הלא הוית אך כמת לה בעל אחד, שהוא השני דאין לחוש וכמובן) וכמש"כ הנוצר חסד. ויוצא זה עוד מפורש מפי גאון קדמון ר"י החסיד ז"ל ואך לחוש למ"ד מזל גרם דקיי"ל הכי וכטענת השו"מ. הלא היא מצלחת במסחרה דאין לחוש למ"ד מז"ג לשיטת הנו"ב ז"ל,

ועוד בה שלישיה. צירוף כ"ד. אשר בית כ"ת פתוח לרווחה לעניים, וכאשר תבוא האשה הזאת לביתו, שהיא הוגנת לו. ותהיה עקרת הבית על ידה יעלה בידו לקיים מצוות הכנסת אורחים, ביתר שאת ויתר עוז, אשר גדולה הכנסת אורחים והיא מצוה דרבים ועיון פסחים ק"א לאפוקי אורחין ידי חובתן. דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, אם כי שיטת התוס' במגלה כ"ח ופ"ק דב"ב דקאי על החדרים הסמוכים לביהכ"נ, אבל בביהכ"נ עצמו אסור וכן כי' המאירי וריטב"א ז"ל והוא שיטת רוב המפרשים. אולם דעת הרשב"א בתשו' חלק רביעי סי' רע"ח ובר"ן פ"ג דמגלה ד"ה בתי כנסיות שבבל על תנאי הן עשיות בשם הרמב"ן ז"ל ור"ן אלפסי פסחים שם דגם בבי כנישתא שרי וע"ש ובב"י ב"ח סי' קנ"א ובט"ז סק"א ומג"א רס״ט סק"ב ופמ"ג שם, ובר"ן אלפסי פסחים שם כ' הטעם יען שמצות הרבים היא יע"ש וביאור דבריו בספרי שו"ת חלק ראשון סי' ז' כתבתי בזה יע"ש. גם בזה יש לצרף ולאמור מצוה דרבים שאני (יעיון חת"ס סי' כ"ד). וידוע שיטת הראנ"ח ז"ל ועוד פוסקים העומדים בשיטתו, דבמקום מצוה אמרי' שומר מצוה לא ידע דבר רע. ולמ"ד מז"ג דקיי"ל הכי הלא צדקה בכרה לשנות המזל לבכלה שבת.

ועתה מכל הלין טעמי שאין כאן אלא תרי כי בתלתא אין מקום לכם אלו הצירופים – ומראשון היה לה בנים וקודם שנשאה היה לו חולאת, ומת בן ס"ב שניים. והיא אשת חיל להצליח במסחרה, ומתפרנסת בהרחבה. וגם על ידה. תתגדל בביתו מצוות הכנסת אורחים. וכאשר ביארתי בס"ד את כל בדברים של טעם בדעת תורה. אני אומר לכת"ה אם ברצונו למיעבד עובדא בנפשיה, יהי ה' עמו. ואורך ימים ושנות חיים, יוסיפו לו משמים,

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה