אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק יורה דעה › סימן לז

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן לז

סימן לו

להרה"ג כו' מו״ה חיים יצחק פאקער נ"י בעיר יאסי. מכתבו הגיענו, ובדבר שאלתו מי שנדר ליתן סכום עבור מעות הכנסת כלה של בת עני והלכה היא ונשאת לאיש אשר בשעת הנשואין עבר על חדר"ג, אך אחר כך גרש הראשונה והוא איש אמוד אשר עשה לה עוד מלבושים ולאחר עבור זמן כשנתים מהנשואין שלח זה האיש סך הנ"ל ליד הגזבר, עבור זה הצדקה כי לא ידע מזה מאומה איך יורה המורה בזה כדת של תורה.

הן נודע בזה פסק המרדכי בשם ר"ח כהן ז"ל בפ' אע"פ וז"ל:

מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה כו' ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיו ופטרו ר"ח כהן ז"ל כו' כ"ש הכא דלכ"ע לא יתן שלא כ' ושלא נדר לה אלא ע"מ להשיאה. ולראבי"ה נ' כו' וגרסי' בירושלמי כו' הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר וזכה וכיון דעני זכה זכו בו היורשין מדתניא שלהי נגמר הדין מותר המת ליורשין כו' אלמא אע"ג שלא נתנו הנותנים וגם הגובים לא גבו לצורך היורשין אפ"ה זכו היורשין מכח המת. ולהאי דפ' אע"פ לא דמי שלאו כל האומדנות שוין ע"כ ובש"ג שם באות ל' כ', ור' יצחק מווינא הלך בשיטת ר"ח כהן דאין ליורשין בהן כלום דאומדין דעתא גדולה היא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר הרשות שיאכלום היורשים כו' וההיא דירושלמי שהביאה ראבי"ה ז"ל לאו ראיה הוא דוודאי נדר הוא ולא מצי הדר ביה שלא לתנו לאותו עני שנדר לו אבל אם מת העני קודם שנתן לו אין לבאים מכחו כלום עכ"ל. ולכאורה י"ל בטעם פלוגתתם כי הראבי"ה ז"ל ס"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי נאמר בצדקה כבהקדש והוי כזכה העני ור"ח וריא"ז ז"ל ס"ל דזה נאמר רק גבי הקדש ולא בצדקה אשר הוא פלוגתא דרבוותאי אולם ז"ח כי בב"י יו"ד סימן רנ"ג כ' בשם הרשב"א ז"ל בתשו' כראבי"ה ז"ל דבמת השבוי זכו היורשין ובשם הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"ב סימן ו' כדעת ר"ח ז"ל וכמבואר שם בד"מ סק"ד ובש"ע סעיף ז' יע"ש בהג"ה ובד"מ אה"ע סימן נ"ג ובטור חו"מ סימן רפ"ג ואולי בפלוגתא דאמירה לגבוה בצדקה הלא מקור האי דינא דיו"ד רנ"ח סעיף ז' בהג"ה דבמקדיש שט"ח צריך כומ"ס כמו בהדיוט נובע מרשב"א ז"ל דס"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא נאמר אך גבי הקדש ולא בצדקה וכשיטת ר"ה גאון ור"ח ועיטור ומאור ז"ל והרא"ש ז"ל בתשו' כלל נ"ח סימן ה' ס"ל כריטב"א ור"ן ורא"ה ז"ל דלא בעי' כומ"ס וכמבואר בש"ך חו"מ סימן ס"ו סק"ב ובתומים שם שהרחיב הדבור בזה יע"ש ובסוגיא בש"ס ב"ק ל"ו ע"ב ובמחנה אפרים בה' צדקה סימן ב' באריכות והדברים עתיקים ואכ"מ ועכצ"ל דאין זה טעם פלוגתתם אך הטעם מבואר בסיום דברי הראבי"ה ז"ל שלאו כל האומדנות שווין ובאומדנא גדולה ומוכת גם הוא מודה ובזה פליגי דלר"ח ורא"ש וריא"ז ז"ל אומדין דעת גדול בזה שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לדבר רשות שיאכלום היורשין ולרשב"א וראבי"ה ז"ל לאו אומדנא דמוכח דלא כוון אלא לה ולא להיורשין, ולא נחשב זה כדבר הרשות כי תשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קידושין מ') ומפני חבת מצוה דזכה בזה ניחא ליה ג"כ כי היורשין ירשו ואינו אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא כוון כי אונסא כמאן דעביד דמי, ויש להעיר בזה בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי פ"ג דקידושין הובא בר"ן ז״ל שם אם אונסא כמאן דעביד דמי או לא יע"ש ובש"ך חו"מ סימן כ' ובתומים וקצה"ח שם ולא באתי כעת לפלפל אך להלכה אשר נלע"ד ברור דכיון דבאומדנא דמוכח אשר בוודאי לא כוון לזה גם הראבי"ה ורשב"א ז"ל מודים, א"כ פשיטא דבאזלא ונשאת לאיש באיסור חדר"ג (אשר לדעת הרבה גדולים אקרקפתא דתרווייהו חל. וגם היא גרמא בנזיקין לפריצת גדר של הבע"ל) אשר חדר"ג גם להאומרים שאינו מה"ת מ"מ חמור מד"ס יעיון נו"ב מהד"ת חיו"ד סימן קמ"ו ואה"ע סימן ח' ובמש"כ בזה בספרי חידושי בן יאיר בחי' לב"מ קט"ז בשם הראב"ח ז"ל אין לך אומדן דעת גדול מזה דלא כוון לזה. ובזה כ"ע מודים כי הוא למצוה קמכוין וניחא ליה לאינש דלתעביד מצוה בממונו אבל לא להיות מסייע יע"ע וחזקה אין אדם חוטא ולא לו ק"ו לתן עוד ממון לזה, וגם לדעת השואל בתשו' הרא"ש ז"ל שהובא בטור חו"מ שם דגם באשה שהמירה דתה דצדד לאמור דינתן להיורשין הלא טעמו מבואר שם דכיון שבא ליד אמה זכתה בה לפדיונה ואע"פ שהמירה דתה דלמא הדרא בתשובה ומפרקא בה יע"ש אשר זכות הממון הוא להמצוה של הפדיון ואינו סבה לעבירת ההמרה אשר דעת השואל דהוי כזכתה ותנתן להיורשין וגם בזה חולק עליו הרא"ש ז"ל וקיי"ל כוותיה משא"כ הכא לזכות בהמעות להנשואין אשר היא סבת העבירה לית כאן שום ספיקא דאין כאן שום זכיה לכ"ע ויש להביא לזה כמה ראיות אולם למותר יחשב כי הדבר פשוט מעצמותו אשר אין צריך כלל לראיה כנלע"ד פשוט וברור להלכה.

והנה גם בנשאת בהיתר לעשיר אשר א"צ לזה כתוב הוא עלי ספר שו"ת חת"ס חיו"ד סימן רל"ז כעין זה והעיר המקור מהירושלמי סוף פ"ב דשקלים יע"ש בדבריו הנעימים בזה, והנלע״ד לפום רהיטא בזה הוא כי ז"ל הירושלמי גבוי לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו ר' ירמיה סבר מימר מותר המת ליורשיו א"ל ר"א דחוטרא הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה, א"ל אנא לא אמרית את מנן לך, והפ"מ פ"י שם א"ל ר"י כו' כלומר מה שאמרתי אני לא אמרתי מסברת עצמי אלא מדתנינין מותר המת ליורשיו וזיל בתר טעמא דהא מיהת זילותא איכא שגבו לצורך קבורתו ולגבי יורשין הוא דמחיל כו' אבל שבאת לחלק מנא לך ראיה לחלק בין מותר לצורך הגבייה ובין הגבייה שבטעות היתה, ומכח פירושו כ' במ"פ וז"ל:

גם בכאן כ' הרב (הוא הרע"ב ז"ל בפ"י המשנה ולא כאשר הבין בהגהות יפה עינים בשקלים שם ובסנהדרין מ"ח דכוון על פסק הרב ז"ל ביו"ד סימן רנ"ג יע"ש) מעצמו היכא דגבו לצורך כו' כיון שהגבייה בטעות היתה ומסיים ע"ז והכי מוכח בירושלמי והיכי מוכח אם ממה שרצה ר"א כו' הלא ר"י השיב לו אנא לא אמרית וכדפ"י לא אמרתי מסברת עצמי כו' דזיל בתר טעמא ואדרבה טפי זילותא איכא למי שאין צריך לכך והולכין וגובין בשבילו וזה בזיון גדול ולא מחיל אלא לגבי יורשים אבל את שבאת לחלק מנין לך וא"כ נסתרה סברת ר"א וקמה סברת ר"י למסקנא דדינא כו' ולא נמצא לשום אחד מהפוסקים לחלק בין היתה הגבייה בטעות או לא ומי נתן לו להרב לפסוק כר"א וכסברתו ולכתוב והכי מוכח בירושלמי והעיקר הוא לדינא כמש"כ במתני' ע"כ אמנם באמת דברי הרע"ב ז"ל ברורין כי המפרשים קרבן העדה ותקלין' חדתין פ"י דר"י הודה לר"א אך דהתשובה בהקפדה היה על שהשיב על דבריו כן כדרך רבי לא שנה ר"ח מנין יע"ש וכן בביאור הגר"א ז"ל בסימן רנ"ג ס"ק י"ד ציין על שיטת הרא"ש ז"ל לתשו' ר"א לר"י הרי דס"ל דהכי הלכתא וכמש"כ במשנת אליהו בירושלמי שם יע"ש ובהגהות יפה עינים שם ובסנהדרין מ"ח דביאר באופן כי ר"י ור"א לא פליגי כלל וגם ר"י מעיקרא אמר כרש יע"ש ולענ"ד יש מקום לפרש עור דהלא ר"י אך סבר למימר הכי ולא בהחלטה גמורה אך בספיקא בדרך שקלא וטריא לדון דאפשר דמי לדינא דמותר המת ליורשיו ולזאת הקפיד על ר"י דא"ל הגע עצמך בסגנון כאלו ר"י החליט לאידך גיסא וזה שא"ל אנא לא אמרית בהחלט דדינא הכי ואת מנן לך להיפוך בראיה מכרעת וכיון שכן הלא לא אתי ספיקא דר"י ומפיק מידי וודאי דר"א. וגם לנו סעד גדול מפי' קדמון רבינו יהודא בר' בנימין ז"ל שכ' בפי' המשנה וז"ל:

סבר ר"י למימר כו' א"ל ר"א דחוטרא הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה ואינו חייב לתן ופטור מנדרו מיכן הוכיח אם נדר צדקה לאחד ונמציא שהוא רמאי ויש לו אינו חייב לתן לו ע"כ הרי מבואר דגם הוא אזיל בשיטת הרע"ב ז"ל לפסוק כר"א ולא כדברי המראה פנים אך כפי' כל המפרשים והפוסקים הריב"ב והרע"ב והק"א וביאור הגר"א ות"ח ומ"א ויפ"ע ז"ל שהוא המראה פנים להלכה ברורה.

ודע כי החת"ס שם בד"ה והנה הרב"י הקשה על הרשב"א ז"ל מזה הירושלמי יע"ש וכן על הרא"ש ז"ל יש מקום דיוק שהיה בידו באותה תשובה להביא דבריו דאין ממחין ביד הפרנסים ולא הביא ראש דברי הירושלמי לסעד לשטתו יע"ש במשנת אליהו ובגליון הש"ס בירושלמי שרמזו להעיר בזה והניח בצ"ע ונאמר מזה כמה ישובים וכשאני לעצמי אם כי מה אני מכל זאת אומר אני כי מפי' הריבבין ז"ל שכ' מיכן הוכיח אם נדר צדקה לאחד ונמצא שהוא רמאי נראה שמפרש הירושלמי ונמצא שיש לו כלומר שרצה לרמות וליטול וא"צ ליטול ולפירושא דא אין סתירה כלל לנידון הרשב"א ז"ל דמיירי במת השבוי ולא היה צד רמאות בדבר ומה דסבר מימר ר"י לדמות למתנ"י י"ל וגם אין מזה סעד לפסק הרא"ש ז"ל ולזאת לא הביאו ולפום רהיטא נלע"ד פשוט ואמת.

והנה לדינא הלא פסקו הש"ע המה כשיטת ר"ח ורא"ש ז"ל וגם כבר יצאה ההוראה מהגאון החת"ס ז"ל אשר כל בית ישראל נשען עליו יע"ש בסי' רל"ז רל"ח ובנידון דידן כולהו איתנהו בהו ונוסף לזה דהנשואין הי' בעבירה. לית דין צריך בושש דלהנשאת שאין צריכה כעת אשר עמדה אז על הפרק בראשונה וכוונת הנודר כנראה ברור על נשואי שלה היה דא"צ לתן לה. אולם אם הנודר היה דעתו עבור אביהם להחזיקו ולו עוד בת להשיאה אם לעשות בזה דבר מצוה אחרת או מחיוב דווקא ליתן עבור נשואי השניה בזה צריכין להתיישב עוד ולפום רהיטא נראה כי מחיוב וגם טוב וישר לתן עבור נשואי השניה והנלע"ד כתבתי.

חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה