אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק יורה דעה › סימן לה

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן לה

סימן לד

להרה"ג כו' מו"ה שמריה אפפעלבוים נ"י רב בהינטשעסט (באסראביע.)

מכתבו הגיענו, ובדבר שטתו שנות חכם וזה תוארה:

נשאלתי ממוזג בענין שמזדמן בזה"ז בעוה"ר כמה פעמים שנכנסים גוים לשתות יין והוא נותן לפניהם סת"י כמובן ולאח"ז נכנסים עוד יהודים וקובעים א"ע אצל הגוי' ושותים יחדיו. ונפשו לשאול הגיע אחרי שלפי דרך שותי יין בבית המזג שכאו"א מצוה לתת ע"ח שלו צלוחות יין וככה חוזרים חלילה זאח"ז עד שמספיקים כאו"א לתת את הצלוחות שלו ושם בשתים, א. אם משנכנסו היהודים רשאי עדיין לתת להגוים המצוים מסת"י, ב. ואת"ל שרשאי מה יעשה כשיצוה היהודי לתת יי"ג אם מחיוב לתת יי"ג כשר ולהחליף את היינות בהמשך הסבתן גורם להפסד אשר כמה יעזבו את המזיגה הזאת ובפרט שיין כשר הוא ביוקר הרבה והוא יוכרח למוכרו במחיר סת"י וזהו הפסד גדול עכ"ל השאלה. וכת"ה פלפל בזה בדעתו דעת תורה, וטרם אבוא לדבריו היקרים אבאר בעזהש"י אם בחד עברי דנהרא דאין כאן לאו דל"ע לת"מ מה"ת כמבואר בפסחים כ"ב וע"ז ו' ואך מדרבנן כ' התוס' ורא"ש ור"ן ז"ל ועוד ראשונים דאסור משום מסייע יע"ע ואיפסקא הכי באו"ח שמ"ז במג"א סק"ד ויו"ד קנ"א בהגה ובש"ך שם סק"ו דבישראל אסור מדרבנן. אם בדרבנן ג"כ אסור לסייע או לא.

והנה בגוונא דתרי עברי דנהרא דאיכא לאו דל"ע לת"מ הלא מבואר בתוס' ע"ז כ"ב ע"א ד"ה תיפוק מהא דקאמר הש"ס שם תיפוק ליה משום ל"ע לת"מ אם כי מלאכת חוה"מ אינו אלא מדרבנן לר"ת ועוד ראשונים ז"ל מ"מ איכא לאו דל"ע וכ"כ הרא"ש ז"ל בב"מ בפא"ר סימן מ"ב וז"ל:

הלכך ליכא איסורא ללוה לא משום ל"ע לת"מ כו' אם דשם לא הוי רק אבק רבית לרבנן למלוה יע"ש אם כי האחרונים הערו בסתירת דברי התוס' והרא"ש ז"ל למש"כ התוס' בחגיגה י"ח והרא"ש ז"ל בריש מ"ק וז"ל:. והא דאמרי' בשלהי פ"ק דע"ז גבי כותי ותיפוק ליה משום ל"ע לת"מ לענין מלאכת חוה"מ משום דאסמכתא פשוטה היא וצדוקין מודין בה עכ"ל דמשמע דבדרבנן גרידא ל"ש ל"ע לת"מ כבר נאמר בזה תירוצים רבים ולענ"ד נראה בפשיטות דכיון דלכאן ולכאן יש פנים אם באיסור דרבנן שייך לאו דל"ע לת"מ עד שהדבר צריך ראיה ולזאת במ"ק וחגיגה אשר שמה הולכים התוס' ורא"ש ז"ל לחזק שיטת ר"ת ז"ל דמלאכת חוה"מ אינו אלא מדרבנן ולסלק כל הסתירות לזה לזאת כ' בדרך תשובה לשיטת החולק דאולי חילק מספ"ק דע"ז יען כי תסבור דלשיטתך בדרבנן ל״ש ל"ט לת"מ הלא גם אתה תתן תודה כי התם דאסמכתא פשוטה היא וצדוקין מודין בה כלומר דזה סעד לפשטות האסמכתא אשר זה כד"ת ממש וכמש"כ הפמ"ג בפתיחה כוללת אות כ' בשם הרשב"א ז"ל ומסיק דכל היכא דאסמכוה אקרא באסמכתא חשובה דעתם להיות ממש כד"ת ולא מקילין בספיקו וגוזרין בל"ג באפשר וכדומה יע"ש וכיון דאסמכתא פשיטא היא עד שהצדוקין בהכרח מודין בה בוודאי דאסמכתא חשיבה היא ודינו כד"ת אשר בוודאי איכא בזה לאו דל"ע לת"מ וכ"ז בדרך דחיה לשיטת החולקים אבל לאחר שהוכיחו בכמה ראיות כר"ת ז"ל דמלאכת חוה"מ אינו אלא מדרבנן שפיר, כ' בפשיטות דגם באיסור. דרבנן שייך ל"ע לת"מ וזה פשוט.

והמנחת חינוך בהשמטות קומץ למנחה מצוה רל״ב הסתפק לאמור כי במכשיל את חבירו באיסור דרבנן יעבור על ל"ע דאורייתא דלא גרע מעצה רעה ופשט ספיקו וז"ל:

ואח"ז מצאתי בע"ז בתוס' ד' כ"ב ע"א ד"ה ת"ל מבואר להדיא דאף באיסור דרבנן עובר על ל"ע דאורייתא עכ"ל. אם כי זה לא ברירא לי כי בתוס' אינו מבואר דהוא מדאורייתא וי"ל דרק מדרבנן קאמרי דעובר על ל"ע ומה שדן המ"ח מצד הסברא כי לא גרע מעצה רעה נלע"ד דלאו דסברא זו לחלק יצאת כי זה לא נאמר רק בלא יודע חבירו שהוא איסור דרבנן אז שפיר יש מקום לדון מפאת הסברא הישרה דלא גרע מעצה רעה משא"כ ביודע העובר שהוא איסור דרבנן לא מסתבר לאמור דהמכשילו יחשב לעובר איסור דאורייתא. יותר מהחוטא בזמן שהמכשילו אינו מכריחו אך מושיטו והוא עובר בשאט נפש. אם דאז הוא עור שאינו רואה דרך האמת מפני תאוות לבו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' רוצח ושמירת נפש הי"ד והמכשילו רואה מכל זאת לא מסתבר להחשיבו לעובר לאו דאורייתא. ונראה כי הוכחת המ"ח מהתוס' נבנית על היסוד כי במקום שמוזכר לאו דל"ע פירושו מה"ת וזה הביאו לכתוב שם בקל"מ וז"ל:

עיי"ש בפנים הבאתי דברי התוס' ע"ז ט"ו ע"ב כו' דלפני דלפני דלא אמרינן הוא מטעם דכיון דהנכרי אינו עושה עבירה כיון דהוא אינו מוזהר אל״ע כו' ועל לפני דלפני נ"ח אבל למכור לישראל החשוד כו' הישראל יעבור על ל"ע וא"כ הישראל המוכר לישראל החשוד עובר ג"כ על ל"ע דהוא מכשיל לישראל החשוד שהוא יעבור על לאו דל"ע כו'. ולפי דברי התוס' אלו משמע דאם הישראל מוכר לנכרי אע"ג שהנכרי יחזור וימכור לישראל הוי לד"ל כו' כיון שהנכרי אינו מוזהר על ל"ע ולא יעשה הנכרי שום עבירה כו' מ"ל אם הנכרי מוכר לנכרי אחר או לישראל ב"כ וב"כ לא יעשה הנכרי הזה שהישראל מוכר לו שום עבירה ואינו עובר על ל"ע ועל לד״ל אינו מוזהר רק מה שמבואר כפ' בש"ס ובש"ע דלא ימכור לנכרי שמא יחזור וימכור לישראל משום דמצוה להפריש ישראל מאיסור והוא רק משום לא תאכילום והוא מדרבנן אבל לאו משום ל"ע וראיתי ברא"ש ז"ל ע"ז י"ד שהביא דווקא בנכרי שימכור לנכרי ל"ח אבל בנכרי שימכור לישראל חיישי' מד"ל וצ"ע מנ"ל הא דהא קאמר הגמ' אד"ל לא קאמרי' והט"ז יו"ד סימן קנ"א סק"ג הביא דברי הרא"ש ז"ל וצ"ע עכ"ל נראה כי המ"ח הבין בדברי הרא"ש ז"ל דמה"ת קאמר דחיישי' מד״ל היכא שהנכרי ימכור לישראל ולזאת הניחו בצ"ע אמנם באמת זה רק ענף ואביזרא דלאו דל"ע לת"מ ואם כי אינו אלא מדרבנן מכל זאת שם דל״ע יקרא עליו, וכעין דאמרי' בע"ז כ"א א"ל ל"ת ופירש"י ז"ל כלומר דלכולי האי ל"ח אבל במקום שחששא קרובה כי יבוא ישראל לתקלה חיישי' גם אלד״ל. וכעין דאמרי' בחולין ק"מ וכמה דוכתי דלא אמרה תורה שלח לתקלה (יעיון מל"מ בפ"ז מה' מעילה לענין אין מבטלין איסור לכתחלה וכבר האריכו בזה האחרונים ואכ"מ) כן צריכין לשמור שלא יבא ישראל לתקלה בלא ידועה. והן הן דברי רבינו התוס' רי"ד ז"ל שכ' שם בע"ז י"ד ע"ב וז"ל:

אמר אביי על ול"ע לת"מ מפקדינין אלד"ל לא מיפקדינין. ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דלמא אזיל ומזבין ליה לישראל, וממאי דאמרי' בגה"נ שאסור לתן לנכרי ירך חתיכה שלא ניטל ממנה גיה"נ שמא יחזור וימכרנה לישראל והא לד״ל הוא. ונ"ל שאין זו קושיא של כלום דהיכא מקרי ול"ע לת"מ דשרינן לד"ל ה"מ כי ידע חבירו מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז ונזיר ביין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנע התם וודאי לא מיפקידנא אלד"ל אבל ישראל כשר שאלו היה יודע שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידועה הו"ל כאלו הוא מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גה"נ וכלאים, ומאי דאמרי' בפסחים על האי ארבא דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים. כ"א קבא קבא שיכלו מקודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל. וישראל עושה איסור על ידך בלא ידועה עכ"ל. לשונו הזהב מורה שאינו אלא מדרבנן כמו שאסרו חז"ל בחיטי למוכרם כ"א קבא קבא ולשיטתו היכא דהישראל יודע שהוא איסור לא חיישי' אלד"ל גם אם הנכרי ימכור לישראל אולם הרשב"א ז"ל בחי' לחולין צ"ג במתני' דשולח אדם ירך לנכרי כ' וז"ל:

וי"ל דרבותא קמ"ל דל"ת לישראל אסור משום דאיכא ל"ע לת"מ, אבל לנכרי דהוי לד"ל לא וכדאמרי' בע"ז דאלפני מפקדינין אלד"ל לא מפקדינין קמ"ל דאפ"ה אסור ״דהדבר קרוב הוא" וכוודאי משווינין ליה וכדתנן בנדה ס"א בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל עכ"ל נראה שיטתו דהיכא דקרוב לוודאי שימכור לישראל חיישי' אלד"ל אם כי י"ל דזה דווקא היכא שיכשל הישראל בלא ידועה, אבל בידועה גם בוודאי לא חיישי' אלד"ל וכשיטת התוס' רי"ד ז"ל, אבל סתימת לשונו הקדוש נראה דההבדל תלוי בין וודאי לספק. ולתוס' רי"ד ז"ל הבדלה היא הדעת כלומר שיודע ישראל מאיסור אז לא חיישי' אלד"ל ובחסרון ידועה אז חיישי' גם אלד״ל. ושיטת הרא"ש ז"ל לא מכרעת בהכרעה ברורה אם ס"ל כתוס' רי"ד ז"ל, או כרשב"א ז"ל אבל לזה באו לעמק השוה הרשב"א ותוס' רי"ד ורא"ש ז"ל דגם בגוונא דחיישי' אלד"ל היכא שיכול לבוא ישראל לידי מכשול מ"מ אינו אלא מדרבנן ולשונם הוא לעד נאמן כאשר יורה לישנא ״דחיישינין״ דאינו אלא מדרבנן ומכל זאת שם לפני דלפני יקרא ע"ז כן י"ל במש"כ התוס' דגם באיסור דרבנן חיישי' אל"ע כלומר מדרבנן ויש לי עמוד גדול ראש המורים אשר כל בית ישראל נשען עליו הוא רבינו הפמ"ג לסמוך עליו שכ' בכמה דוכתי ומהם באו"ח קס"ט במ"ז סק"ג ובשמ"ז סק"א דבמאכיל חבירו באיסור דרבנן הוי רק ל"ע דרבנן יע"ש. אולם בלא ידע חבירו נ"ל דגם הפמ"ג מודה דהוי ל"ע דאורייתא דלא גרע מע"ר וכמש"כ המ"ח והכרעה ממוצעת אשר יסודה בשורש הדעת תכריע ביניהם כי בלא ידע הוי ל"ע דאורייתא ובידע הוי ל"ע דרבנן וכנלע"ד להלכה.

ועתה זו תשובת מקום הספק אשר יש להסתפק דכיון דמסייע יע"ע בחד עברי דנהרא לא הוי רק מדרבנן גם באיסור תורה. א"כ בדרבנן דלאו דל"ע לא הוי רק מדרבנן גם בתרי עברי דנהרא א"כ במסייע הוי גזירה לגזירה. אשר מקור ספיקא דא נובע מבאר מים חיים מרבינו הפמ"ג שנטע באשל אברהם בסי' קס"ג סק"ב. ויען כי לא זכיתי להבין דברי רבינו הפמ"ג לאשורן לזאת אני מוכרח להאריך קצת. הנה ש"ס ערוך הוא בחולין ק"ז ע"ב אר"ז אר"י לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא"כ יודע בו שנטל ידיו ואיפסקא בש"ע שם דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום ל"ע לת"מ. וכ' ע"ז המג"א ז"ל בסק"ב וז"ל:

נ"ל דווקא כשנתן לו משלו אבל אם הפרוסה של האוכל רק שהוא מושיטו לו שרי דהא אם לא היה מושיט לו נוטלו ממילא אא"כ קאי בתרי עברי דנהרא כדאיתא בע"ז בפ"ק ועמ"ש סי' שמ"ז ואפשר דמ"מ איכא מסייע יע"ע וע' בתוס' גיטין ד' ס"א ובע"א ד' נ"ה וע' ברמב"ם ז"ל ספ"י ממעשר שכ' שמותר לתן לחולה ע"ה דמאי לתוך ידו אם הדמאי הוא של ע"ה אבל לא לתוך פיו ובוודאי אפילו לתוך ידו אסור וה"ה אם הדמאי של הרופא אסור ע"כ, וז"ל הפמ"ג שם:

הנה צ"ע לת"מ לאו הוה ומסייע יע"ע דרבנן עס"י שמ"ז ד' ומה' בעכו"ם משמע שם לג לסייע ולפ"ז בדרבנן הוא גזירה לגזירה והביא דברי הר"ם ז"ל פ"י דמ' ה' י"ג וז"ל:

רופא חבר שמאכיל לחולה, ע"ה דמאי של ע"ה נותן לידו לא לפיו. דמאי של רופא לידו לא יתן וכן בוודאי לא יתן לידו. הנה בוודאי יש מסייע וע"ע ובדמאי דרבנן ל"ג מסייע ומ"מ לפיו ממש לא יתן ודמאי של רופא ל"ע לת"מ בדרבנן א"כ משמע דבדרבנן ל"ג מסייע ועכ"פ לידו מותר ה"ה מאכיל בנט"י דרבנן מותר לידו חם הוא של אוכל ולא קאי בתרי עברי דנהרא. וחשאב"ס מ"מ יוכל להפריש ממנו המתנות ובלא"ה די נו דאל"כ דרבנן מותר בחשאב"ס, ועכ"מ ועא"ר ח' הראה לש"ך יו"ד קנ"א סק"ו ושם מיירי מאיסור תורה יש מסייע ע"ע לישראל ולא לעכו"ם אבל באיסור דרבנן י"ל דל"ג מסייע יע"ע ועס"י קס"ט ס"א וס"ג. וב"י וב"ח וחולין ק"ז השמש שלא נטל ידיו אסדר ליתן לפיו ובטור א' משמע לידיו. וי"ל כי בג"מ בשמש אם לא יתנו יטול מעצמו לפיו אסור לידו מותר כמו דמאי. משא"כ א' לחבירו כמו דמאי של רופא בידו נמי אסור כו' ואי"ה יבואר שם בקס"ט כו' ועיין גיטין ס"א א' רש"י ד"ה רוב וד"ה רבא ומשמע לרבא שרי לסייע ועיין ר"ש פ"ה שביעית מ"ט כו' עכ"ל. מה שהוכיח מדמאי דבדמאי של חולה שרי ליתן לחולה עכ"פ לידו. הרי דבדרבנן ל"ג מסייע יע"ע ועכ"פ לידו מותר וחיזק ראייתו באמרו וחשאב"ס מ"מ יוכל להפריש ממנו המתנות ובלא"ה די לו דאל"כ דרבנן מותר לחשבא"ס. אשר כוונתו הק' היא לשלול הטעם די"ל דאך בחולה הקילו יען כי יש תקנה כי בל"ז גם לתוך פיו שרי גם איסור דרבנן צ"ע דהלא הלכה פסוקה היא ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' בהג"ה דבמידי דאכילה גם איסור דרבנן אסור לחשאנ"ס. אם כי האחרונים התירו איסור מוקצה לחשאב"ס בשבת גם באכילה יען כי אנו משגיחין על מסבב האיסור וכיון דהותרו שבותי דשבת לחשאב"ס גם איסור אכילת מוקצה המסתעף מזה הותר. ומה"ט ועוד טעמי' התרתי לקנו' יין כשר ממי ששות' סתם ייני' ולסמוך עליו במה שאומר שהוא יין כשר לחשאב"ס כמבוא' בספרי חידושי בן יאיר בחי' לע"ז ל"ט יע"ש באריכות וא"כ י"ל גם בדמאי כיון דקיי"ל כרבא דרוב ע"ה מעשרין הן ואך חז"ל גזרו מפני דהוי מיעוט המצוי וכמש"כ התוס' בשבת י"ג ואנו דנין רק על גזירת חז"ל המסבב האיסור וכיון דהותר לחשאב״ס כשבותי דשבת וכמבואר בטוש"ע או"ח סי' שכ"ח שוב אין כאן איסור אכילה. אולם זה דחוק קצת וגם יש לחלק בין דמאי למוקצה וכמובן. ושפיר י"ל דדווקא בחולה התירו אבל בל"ז גם בחד עברי דנהרא ובאיסור דרבנן ג"כ אסור לסייע יע"ע וכאמור.

ומש"כ רבינו הפמ"ג לחזק שיטתו ממה דבחולין ק"ז איתא לפיו. ובטור משמע דגם לידיו אסור דהטור מיירי באחר דאיכא לת"מ משא"כ בשמש דבעצמו יכול ליטול וליכא רק מסייע לזאת לידיו שרי צ"ע לי דהרי גם הטור שם קאי על שמש כמבואר שם להדיא להמעיין. ומה דנקיט הש"ס לפיו הרי בא ביאורו ברמב"ם ז"ל בפ"ו דברכות ה' י"ט במש"כ שם וז"ל:

אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע"פ שהוא נותן לתוך פיו וכ' שם הכ"מ וסובר רבינו ז"ל דלרבותא נקיט לתוך פיו אע"פ שאינו נוגע וכ"ש שאסור לתן בידו וכ"כ הב"י ז"ל בסי' קס"ג והב"ח בסי' קס"ט ואיפסקא הכי בהלכה ברורה בש"ע סי' קס"ט דגם לשמש אסור לתן לידו אם דיכול לטול בעצמו הרי מבואר דגם בחד עברי דנהרא ובאיסור דרבנן ג"כ אסור לסייע (והציון לגיטין ס"א י"ל יען דהותר שם מפני דרכי שלום מה שאמרו אמרו אבל לא ללמד לשאר דברים) וי"ל כי גם הפמ"ג לא כ' האי ספיקא אך לפ' טעמו של המג"א מש"כ אך בדרך אפשר דסיוע אסור אולם המחצית השקל שם פירש ספיקו של המג"א בדרך אחר יע"ש באופן די"ל דלא מספקי כלל להמג"א האי דינא. אך פשיטא דגם באד"ר איכא איסור דסיוע וכנ"ל וכ"נ מתשובת מהרלב"ח ז"ל בסי' קכ"א ומובא בש"ך יו"ד סי' קי"ט סק"כ ומתפארת שמואל בפ' א"ל אות ג' דגם באיסור דרבנן איכא איסורא דסיוע:

בישראל. יע"ש וכנלע"ד להלכה.

ומחילוקו של הפמ"ג שם בסי' קס"ט בא"א סק"ה שחילק בין מימרא דר"י בחולין שם דמשמע דגם בספק אסור ומברייתא שהובא שם משמע דבספק נטל ידיו שרי נשמע דבעם הארץ ״בספק״ לחוד אסור גם לידיו יע"ש אם דמה שעמד שם במה דהרי"ף ז"ל בפא"ר העתיק שניהם לפי' המהרש"א ז"ל בחולין שם דפי' דהברייתא דהשמש לא יתן לפיו של אחר לק"מ וכמבואר להמעיין. אולם בהגהות הרש"ש ז"ל שם פקפק בפי' המהרש"א ז"ל יע"ש עכ"פ מבואר מהפמ"ג דגם בספק אסור לסייע ומש"כ התפארת שמואל בפ"ק דע"ז סק"א וז"ל:

ועוד אומר אני דאפילו תימא דתלמודא איירי מדרבנן דמותר להושיטו דשמא לא ישתה שהרי הוא ישראל ובחזקת כשרות הוא ובפרט מאחר שיכול ליקח בעצמו אבל מי שחשוד בדבר כגון מומר או שיודעין בו שמבקש לאכול או לשתות דבר איסור בוודאי אסור לתן לו מידו לידו לפי שמסייע יע"ע אפילו שיכול לקח בעצמו ודו"ק עכ"ל הרי דהתיר מכח דשמא לא ישתה אבל הלא בא הביאור בצדו יען דאיכא חזקת כשרות וקרוב לוודאי שלא יכשל (יעיון תוס' שם בע"ז ד"ה מנין) אבל בספק השקול גם הת"ש מודה דאסור וכ"נ קצת ממש"כ הב"ח בקס"ט ואפשר דלידו איכא למימר דיצניענו עד לאחר הסעודה ויטול ידיו ויאכלנו ואפ"ה אסור דמסתמא יאכלנו מיד בל"נ יע"ש משמע ג"כ קצת הכי וכהכרעת רבינו הפמ"ג.

ומהת"ש משמע דס"ל דגם במומר אסור לסייע ולא כש"ך בסי' קנ"א סק"ו דבמומר לכ"ע ליכא חששא דמסייע יע"ע וגם בחדושי אנשי שם על המרדכי ז"ל בפ"ק דע"ז סק"ב מש"כ בשם היראים לחלוק על הראבי"ה ז"ל נראה ג"כ דס"ל דגם במומר ועכו"ם איכא חששא דמסייע יע"ע יע"ש וגם המג"א בשמ"ז סק"ד ציין (יע"ש מה שציין מקודם דבעכו"ם ליכא איסור דסיוע לר"ן ז"ל בפ"ק וספ"ק דע"ז, פירוש דמדכ' בריש הפרק דגם בתרי עברי דנהרא מ"מ אסור מדרבנן משום סיוע יע"ע ובספ"ק כ' בשם הרמב"ן ז"ל דבתרי עברי דנהרא ליכא שום איסור דרבנן מוכח לחלק בין ישראל לעכו"ם, אולם מש"כ רבינו המג"א ז"ל וכ"כ התוס' בקידושין ד' נ"ו ע"ש דנראה כוונת ציונו דמשם משמע דבעכו"ם שרי לסייע צ"ע דהלא התוס' שם איירי בישראל. ולכאורה סתרי דברי התוס' דשם למש"כ בפ"ק דשבת כי מ"מ אסור מדרבנן וא"כ מאי הקשו על רש"י ז"ל ואולי יען כי רש"י ז"ל כ' דאיכא ל"ע דמשמע לאו מה"ת ע"ז סובב קוטב קושיתם דל"ש לאו דל"ע מה"ת וצ"ע לי בזה יע"ש בפ"י ז"ל שכ"כ ליישב פירש"י ז"ל כי כוונתו בלאו דל"ע על איסורא דרבנן) לרש"י ז"ל ע"ז נ"ה דנראה דגם בעכו"ם אסור לסייע יע"ש אולם מירושלמי בפ"ג דדמאי גבי דינא דרופא חבר הנ"ל שכ':

אבל בב"נ אפילו בוודאי מותר יע"ש בפ"י פני משה דנראה דבב"נ נחית חד דרגא וזה כעין סעד להש"ך. ובשלטי גבורים בפ"ק דע"ז בסה"ד נסתפק בזה יע"ש.

ואגב ראיתי במראה פנים שם בירושלמי שעמד במה שהשמיט הרמב"ם ז"ל האי דינא דלא יושיט אמ"ה לב"נ הלא תוספתא וש"ס ערוך הוא בפ"ק דע"ז והניח בצ"ע ובהגהות יפה עינים בע"ז ו' תי' וז"ל ויתכן דהוא הוספה מהג"מ בברייתא לרבותא למ"ד דז' מצוות ב"נ עמד והתירן כברש"י ז"ל לעיל ע"א אבל הרמב"ם ז"ל שכ' בה' מלכים כל פרטי ז' מצוות לב"נ א"כ לא ס"ל שהותרו להן ואין רבותא בזה עכ"ל. ול"נ לענ"ד דאם דהתירן מ"מ נענשין וכפירש"י ז"ל וכשמקיימין מקבלין שכר כאין מצווין ועושין וכמבואר בב"ק ל"ח ויש מקום למה שהביא הרמב"ם ז"ל פרטי דינים אלו בה' מ' אם דס"ל כמ"ד דעמד והתירן ובאמת הרמב"ם ז"ל הביא כלל דין זה דל"ע לת"מ בפי"ב מה' רוצה ושמירת נפש ה' י"ג י"ד ונראה שסמך על זה אשר נראה ומבואר שם דגם לב"נ אסור להכשילו ואיכא לאו זה וראיתי שגם המנחת חינוך במצוה רל"ב כ"כ יע"ש ומה דנקיט הש"ס יין לנזיר, ואמ"ה לב"נ נ"ל כי המ"ח שם בקומץ למנחה כ' וז"ל:

וגם נ"ל פשוט דהא דאם מושיט אמ"ה לב"נ וכן שאר דבר איסור לנכרי דעובר על ל"ע היינו דווקא באם הנכרי יודע שהוא אמ"ה או שאר איסור דעושה הנכרי איסור, וא"כ הוא עובר על ל"ע אבל אם הנכרי אינו יודע כלל אם הוא אמ"ה דאין הנכרי עושה איסור כלל דהא הוא שוגג גמור ואינו מכשילו כלל כמבואר בהר"ם ז"ל בה' מלכים אינו עובר הישראל על ל"ע רק לישראל שהוא שוגג אסור ליתן משום לא תאכילום אף שהוא שוגג אבל לנכרי שהוא שוגג גמור בוודאי מותר ליתן לדעתי והוא פשוט עכ"ל. גם מה דפשיטא לי' לאותו גאון צ"ע לענ"ד כי י"ל דאם כשעבר בשוגג פטור אבל לאחר אסור להכשילו שיגרום כי יעבור על ציווי הבורא יתברך שמו במה שנצטווה ויש סברא להחמיר עוד יותר בנכרי כי נדון גם על השוגג כמבואר ברש"י ז"ל מכות ט' ויותר מסתבר לאמור דאסור וצ"ע בזה. אבל זאת נלע"ד ברור גם לשיטת המ"ח כיון שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"מ ה"א דאומר מותר גבי ב"נ הרי זה קרוב למזיד ונהרג (יעיון רש"י ז"ל מכות ט' ד"ה לפיכך) כן י"ל גבי שכחה כיון דפליגי בזה רבוותאי אם למזיד יחשב או לאונס כמבואר ברמ"א ז"ל ביו"ד רל"ב סע"י י"ב שני דיעות בזה יע"ש ובאו"ח סי' ק"ח ובמג"א שם ס"ק י"א ובפסחים ו' ע"ב דקאמר הש"ס דלמא פשע ולא מבטל לי' ופירש"י ז"ל שם ובב"י ז"ל בסי' תל"ד דשמא ישכח ויבוא לידי פשיעה דמשמע קצת דע"י שכחה חשיב כפשיעה יע"ש ובשו"ת אורין תליתאי סי' ע"ד ראיתי אח"כ שהרגיש ג"כ בזה יע"ש ויעיון במג"א תל"ד סק"ה מה שמחלק לשיטת הרמב"ם ז"ל בין לא ידע כלל מעיקרא לידע ושכח ובתוס' גיטין ל"ה ע"א ד"ה לא היו בסה"ד נראה קצת דשכחה במקום שהי' לו להזהר, קרוב למזיד מקרי יע"ש והדברים עתיקים וארוכים ואכ"מ עכ"פ מקום מורווח לאמר דלגבי ב"נ שכחה קרוב למזיד יחשב ואסור לישראל להכשילו ולזאת באו סמוכין אמ"ה לב"נ ליין לנזיר כמו גבי נזיר דהחששא הוא דשכחה וכמש"כ התוס' שם בד"ה מנין כן גבי ב"נ חיישי' לשכחה דבזה בוודאי עובר על לעלת"מ גם בב"נ וכדאמרן.

והנה זה פשוט דגם בספק חיישי' בלאו דל"ע ולזאת חיישי' גם לשמא ישכח וישתה והוא דבר הלמד בק"ו דאם באיסור דרבנן חיישי' בלאו דל"ע וכמש"כ התוס' וכנ"ל ק"ו לספיקא דאורייתא דלרובא מקמאי ובתראי ספיקא מה"ת לחומרא דקיי"ל הכי וכמבואר בש"ך בכללי ס"ס אות כ"ז וגם לרמב"ם ולרמב"ן ז"ל ועומדים בשיטתם דספק תורה אך מדרבנן לחומרא מ"מ חמור מרבנן גרידא אשר בכה"ג גזרי' גם גזירה לגזירה וכמש"כ הפמ"ג בכמה דוכתי ומהם באו"ח שט"ז סק"ו במ"ז ושמ״ז סק"ה ותרס״ז ססק"א ותרס"ח סק"ב יע"ש ובמל"מ בסי"ס מהא"ב במש"כ ונ"ל כו' מ"מ יש להחמיר יע"ש ובספרי בחי' לשבת י"ג ויש בזה אריכות ואכ"מ. אבל זה פשוט דספק תורה גם להסוברים שרק מדרבנן לחומרא אבל חמור מאיסור דרבנן גרידא (וגם כשנותן הוי כעושה ספק בידים דזה לכ"ע מה"ת לחומרא) וא"כ פשיטא דאיכא בזה ל"ע לת"מ. ויעיון בת' ביו"ד סי' קל"ט דגם בלפני דלפני בעכו"ם לא שרי רק בספיקא אבל אם בוודאי ימכור לכומר אסור וכמש"כ התוס' בע"ז י"ד, ע"ב בד"ה חצב בסה"ד גם מלשון הרשב"א ז"ל המובא לעיל נראה ג"כ כי בוודאי חיישי' גם אלד"ל אולם שם יכשל ישראל בזה. אבל בעכו"ם גם אם יכשל בוודאי בלד"ל אולי לא ס"ל הכי ויעיון בגליון מהרש"א ז"ל בע"ז שם ו' שציין לרע"ב ז"ל בפ"ב דדמאי משנה ב' ולע״ז ס"ב להא דקאמר הש"ס בדרינהו אתי בהו לידי תקלה אבל ההבדל מבואר יען דשם יוכל לבוא בלא ידוע לתקלה אשר זה שאני וכמש"כ לעיל בשם התוס' רי"ד ז"ל) יע"ש ובש"ע שהובא בזה שני דיעות ובאה"ע סי' ה' סעי' י"ד בהג"ה וב"ש ס"ק, י"ט ועכ"פ נשמע מכל זה דבחד ל"ע לת"מ גם בספק אסור ועוד יותר מבואר בט"ז סי' קס"ט סק"ג בשם ר"י ז"ל דהא דמתירין בספק יברך ויטול ידיו הוא משום דאין ספק מוצא מידי וודאי צדקה אבל בל"ז היה אסור וכ' שם המ"ז וז"ל:

ואע"ג דל"ע דכאן הוא מדרבנן שכ"ע דנט"י וברכה דרבנן לא מקילינן בספק כי האי יע"ש הרי מבואר דגם בל"ע דרבנן מ"מ אסור בספק וגם בשמש אסור בספק אם דהוי רק נט"י דרבנן והוי כחד עברי דנהרא שיכול בעצמו ליטול וכמש"כ הפמ"ג מ"מ אסור לסייע גם בדרבנן וכנ"ל.

ועתה אבוא לפלפל בפלפלת כ"ש בח"ת של כת"ה היקרים. מה שהעמיס בלשון רש"י ז"ל שפי' בע"ז שם בד"ה דלא יושיט ״שמא״ יבוא לשתותו כי במלת שמא כוון למש"כ התוס' שם בד"ה מנין דלהכי נקיט בדיוק כוס יין לנזיר יפה כוון. וי"ל עוד דלרבותא קמ"ל דגם בשמא אשר כל הקולר תלוי על הנותן (ובמזיד לשיטת הדגול מרבבה. גם לאפרושי אין מצווין) והוי אמינא דגם בחד עברי דנהרא איכא לאו דל"ע לת"מ כי אם לא יתן לו הוא ויצטרך לקח בעצמו אדהכי והכי מידכר דכיר נזירתו (יעיון כעין סברא זו בתוס' ביצה ג' ע"א ד"ה גזירה ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ס"ו ובספרי חידושי בין יאיר בחי' ליומא ס"ה באריכות בזה) קמ"ל דמ"מ בחד עברי דנהרא ליכא לאו דל"ע לת"מ. אולם לא זכיתי להבין היטב דברי רבותינו הקדושים בעלי התוס' דחיישי' לשמא שכח נזירתו למה אמר בסתם דלא יושיט הלא איכא תקנה להושיט ולהזכירו את נזירתו. ואולי חיישי' לשמא ישכח אח"כ וזה שפירש"י ז"ל שמא יבוא לשתותו פי' אח"כ כשישכח את נזירתו. ואם כי בפלפלא חריפתא בס"פ א"נ באות צ' צידד דלר"ל אין כאן ל"ע רק אם באותו שעה שנותן לו מכשילו יע"ש ז"א, חדא כי גם התם קי"ל כר"י בשם רב דעובר על ל"ע כמבואר שם ברי"ף ורא"ש ז"ל וטוש"ע חו"מ בסי' ע'. וגם לסברת הפ"ח אליבא דר"ל יש לחלק להכא דחיישי' לשמא ישכח בזמן מה אשר לאותו שעה יחשב וכמובן. ואפשר לומר כי הר"ן ז"ל לא ניחא לי' בהאי חששא דשמא ישכח לאחר שיזכריהו ולזאת נאוד מתי' התוס' ותירץ דהרבותא דכוס יין לנזיר הוא, דאם דלהנותן שרי מ"מ איכא ל"ע אשר פירושו בפשיטות הוא דלא תימא דל״ע הוא רק מטעמא מה דסני עלך לחברך לא תעבוד (שבת ל"א) ואיך תאכיל דבר האסור לך לחברך, אבל בנזיר שנקרא חוטא שציער א"ע מן היין והנותן בעצמו שותה, אין כאן ל"ע קמ"ל דמ"מ אסור כיון דלחברך אסור לאחר הקבלה וזה פשוט.

ומה שדקדק כת"ה דלמה בפ"ק דשבת הזכירו התוס' ורא"ש ז"ל דאיכא איסור דרבנן במושיט כוס יין לנזיר אפי' בחד עברי דנהרא ובפ"ק דע"ז סתמו דבריהם ולא הזכירו זאת אין זה דיוק כי ד"ת עניים במקומם ועשירים במ"א (ירושלמי בפ"ג דר"ה ותוס' כריתות י"ד ע"א ד"ה אלא דרפרם) ובפ"ק דשבת דקאמר הש"ס בבא דרישא פטור ומותר אשר הוקשה להם דמ"מ ל"ע איכא וגילו דעתם דמ"מ אד"ר איכא גם בחד עברי דנהרא מה היה להם להביא עוד הפעם זאת בפ"ק דע"ז בלא הכרח וזה פשוט.

ומה שתמה כת"ה על הרמ"א ז״ל בסי' קנ"א דכיון דהמתיר הוא רק המרדכי בשם הראבי"ו ז"ל ורבו עליו החולקים התוס' ור"ן ורא"ש ורי"ו ז"ל ועוד פוסקים וא"כ למה הביא דעת המתירין בסתם ודעת החולקים בשם י"מ שאך בעל נפש יחמיר. לק"מ כי הלא העיד הרמ"א ז"ל כי ונהגו להקל ובכגון דא שאיכא דיעות להתיר אם כי רוב המה לאסור מנהג עוקר הלכה וכמש"כ המג"א בסי' תר"צ ס"ק כ"ב בשם מהרא"ש ז"ל וגם פלוגתתם הוא רק באיסור דרבנן אשר בזה סמכי' לפעמים גם ביחיד נגד רבים וכמבואר בפסק הש"ך בהוראות או"ה ביו"ד סי' רמ"ב יע"ש ובחו"מ סי' כ"ה.

ומש"כ כת"ה ליישב קושית הגר"א ואמונת שמואל וחו"י ז"ל על הראבי"ו ורמ"א ז"ל דגם במצוי לקנות הוי ליה כדאית ליה דא"כ למה אמרו בש"ס דע"ז נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה ולא אמרו נ"מ דמצוי לקנות וע"ז תי' כת"ה דלרבותא הוא לאשמעינן דאם באית ליה לדידיה נמי אית ביה משום הרווחה, יפה אמר וגירסת הגאון רבינו חננאל ז"ל שכ' שם וז"ל. איבעיא להו איסורא דלמיהב ומשקל בהדיא משום דלא תרויח ליה ואע"ג דאית ליה בהמה לדידיה כיון דמוספות ליה ומרווחת ליה אסור או דלמא משום ול"ע לת"מ ואוקימנא כגון שהנהר מפסיק ביניהם ואינו יכול לכפותו וליטול ממנו בע"כ הוא דעובר כו' עכ"ל. לשונו הזהב הוא לסעד לתירוצו מדכ' ואע"ג דאית לי' בהמה לדידיה הרי דנחית לרבותא לאשמעינן דמ"מ אסור משום הרווחה וא"כ עוד יותר קמ"ל דגם באית ליה מ"מ איכא משום הרווחה וכמש"כ כת"ה (ומלשון הר"ח ז"ל נראה כי לא גרס למאי נ"מ ויסולק לגירסתו קושית האחרונים שהוקשו דהלא נ"מ רבתא כי ל"ע הוא מה"ת משא"כ לטעמא דהרווחה דאינו אלא מדרבנן) וגם ממה שסיים הר"ח ז"ל ואינו יכול לכפותו וליטול ממנו בע"כ הוא דעובר. ואם ביכול לכפותו וליטול בע"כ אשר זה אינו שכיח אינו עובר על ל"ע לת"מ ק"ו במצוי לקנות וכמש"כ הגר"א ז"ל דמסיפא מתרי עברי דנהרא מוכח כראבי"ה ז"ל ומה שפלפל בזה כת"ה חדאי נפשאי בפלפולו כי סובב והולך בשכל הישר.

אולם מש"כ כת"ה בפשיטות דהיכא דאיכא למתלי בהתירא תלינין לקולא רק בחששא דמסייע יע"ע ולא בלאו דל"ע בפרט זה יש לעיין והוא כי הלכה פסוקה היא בטוש"ע יו"ד סי' קנ"א דברים שהם מיוחדין למין ממיני אילים שבאותו מקום כו' וכ' הטו"ז בסק"א משמע באם הדבר מסופק אי לאליל שייך או לדבר, אחר אזלי' לקולא וכן אמרי' לקמן במכירת בהמה גסה בטור ע"כ. והעיר ע"ז בהגהות מקור חיים שם מנדרים ס"ב דר"א הוי' ליה אבא זבניו לבי נורא א"ל רבינא לר"א הא איכא ל"ע לת"מ א"ל רוב עצים להסקה נתנו משמע דדווקא משום דרוב להיתרא לזאת תלינין לקולא אבל לא בספיקא יען דהוי ספיקא דאורייתא ול"ד למכירת בהמה גסה דתלינן דלשחיטה זבני יען דאיסורו רק מגזירת חז"ל והוי ספיקא דרבנן. אך מלשון הרא"ש ז"ל בנדרים שם דכ' דרוב עצים להסקה נתנו וכיון דאיכא למתלי שקנו לדבר היתר תלינין והכי אמרי' במס' ע"ז עכ"ל. אשר כוונת רמיזתו לע"ז כמו דבבהמה גשה תלינין לקולא כן בדברים המיוחדין לעכו"ם היכא דאיכא למתלי לקולא תלינין גם בספיקא עכת"ד המק"ח יע"ש. והנה התוס' ור"ן ז"ל בנדרים שם כ' דהא איכא למתלי בהיתרא וכל היכא דאיכא למתלי בהיתרא תלינין וכ"כ שם הנ"י ורשב"א ז"ל בחי' שם כ' מהכא איכא למידק דכל היכא דאיכא למתלי תלינן. לשון רבותינו הראשונים ז"ל מורה באצבע דגם בספק השקול תלינין לקולא. אברא דלמש"כ הברכי יוסף והגר"א ז"ל ביו"ד שם דמסתמא היה שכיחי עצים ולא הוי כתרי עברי דנהרא והל"ע אינו אלא מדרבנן וכ"כ שם בהגהות מהר"צ חיות ז"ל בשם היד מלאכי לפ"ז אין מכאן ראיה לתלות בל"ע דאורייתא והרא"ש ז"ל שפיר מדמה זה למכירת בהמה גסה דג"כ אינו אלא מדרבנן. אמנם האמת יורה דרכו כי סתימת לשון רבותינו הראשונים ז"ל מורה דגם בל"ע דאו' תלינין וכמבואר בסוגיא דע"ז ט"ו ע"ב במסקנא דכל היכא דאיכא למתלי תלינין ומבואר שם דזאת היא טעמא דב"ה דמתירין למכור פרה החורשת בשביעית מפני דתלי' בשחיטה אם דשם הוי ל"ע דאורייתא ועוד יותר מבואר שם בפירש"י ז"ל בד"ה אין אדם מצווה שכ':

ואי משום ל"ע לת"מ תלינין בשחיטה יע"ש ובירושלמי דמאי פ"ו ה' ה' בש"א לא ימכור אדם את זתיו כו' ובה"א כו' אר"י טעמא דב"ה לאכול זיתיהן עטונין אלא ע"י עילה ב"ה כדעתיה דתנינין לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכולין לשוחטו ואורחיה דב"נ מיכס תורה דידיה ע"י עילה ופי' הפ"מ ע"י עילה כ"ד שמצאו להתיר התירו יע"ש ולאמור דכ"ז מיירי באופן דמצוי לקנות דליכא רק איסורא דרבנן לזאת התירו בתליה. פשטות המשנה וריהטת הסוגיא דע"ז סותרת זה כי כמעט כמפורש יוצא משם ומרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שמיטה דנגעו בעיקר לאו דל"ע ומ"מ התירו בתליה ואם כי במשנה וברמב"ם ז"ל שם לא קראו זה רק מחזיקין יע"ע אין זה הוכחה כי גם בפ' י"ב מה' רוצח ושמירת הנפש ה' י"ד ג"כ כ' בלשון הזה בעיקר הלאו דל"ע מה"ת יע"ש וסברת התפארת ישראל שם בשביעית דתלינין לקולא יען דשביעית חמירא להו לאינשי כבכורות ל' ע"א צ"ע דהלא זה רק באתריה דר"י אבל אנן קיי"ל כסתם מתני' דשם דהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וכמבואר ברמב"ם ז"ל בה"ש שם ה' ט"ו וגם מסוגיא דע"ז שהקשה ממשנה דשביעית משמע דאין לחלק בין שביעית לשאר איסורים ולכאורה י"ל בטעמא דהיתרא יען דאיתא בירושלמי שביעית פ"ה ה' ג' ואיפסקא ברמב"ם ז"ל בה' שמיטה שם ה' ד' דמותר למכור סתם למי שאינו חשוד אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית וא"כ באיכא למתלי לשחיטה וכדומה הלא איכא ס"ס שמא לשחיטה ואת"ל לחרישה שמא קנה אותו לעשות מלאכה לאחר השביעית ואם כי אין לעשות ס"ס בידים (יעיון ט"ז יו"ד סי' ק"ח סק"ד בשם הת"ח דהקניה נחשבת לדעבד יע"ש ויש לחלק קצת בין קניה למכירה) מ"מ יען שנוגע קצת לדרכי שלום לזאת התירו אבל גם זה דחוק קצת והאמת נלע"ד כמו שהאיר עינינו הר"ן לפסי ז"ל שכ' שם בעין וז"ל:

כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם מפני שמכשיל אותו לעבור על לאו דל"ע וכ"ת וכי היכי דלגבי ר"ה תלינין דאימר לשחיטה זבנה הכא אמאי לא תלינין דלישראל מזבין ליה איכא למימר כי תלינין ה"מ במילי דאפשר דבשעת המקח' הוברר הדבר דלהיתרא בעי לה ומקפיד בכך כגון הרוצה בהמה לשחיטה שמקפיד בה שלא תעשה מלאכה אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לעכו"ם כי האי גוונא לא תלינין עכ"ל אשר בירור דבריו הקדושים. נראה דאם בשעת המכירה יש מקום לאמור דלא יקנה אותו כלל לזה הדבר אין כאן לתא דל"ע (וכעין דאמרי' בפ"ו דטהרות ס' ביאה טהור ס' מגע כו' יע"ש ובש"ס ב"ב נ"ה ובתוס' שם וכמה דוכתי וכן בדריסה דספק עאל ודכוותייהו טובי) כלל וכן פי' מהר"י בן מלכי צדק ז"ל בפ"ה דשביעית שם מ' ח' וז"ל: שהמוכרה בסתם ונמצאת חורשת הוא יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך עכ"ל. פי' ואין כאן ל"ע לת"מ כלל ובכגון דא הוא הסוגיא דע"ז שם ופ' הט"ז בסי' קנ"א דבאינו מיוחד לעכו"ם שרי גם בספיקא כי תלינין בשעת הקניה דלא קנה אותו כלל לזה משא"כ היכא שבוודאי יעשה פעולה שיש בה צד איסור אך שבידו לעשות גם בדרך היתר כגון בנותן לע"ה שבוודאי יאכל אך שמסופק אם יטול ידיו או יברך כש"כ בדאורייתא בכגון דא אשר יש לספק אם יעשה בדרך היתר כגון שחשוד אסור גם בספיקא וכמבואר לעיל רק היכא דאיכא חזקת כשרות אז שרי כנלע"ד כעת בירור פרט זה בעזרת הש"י.

ועתה נבוא בס"ד לעמק יהושפט והנלע"ד בזה להלכה. הוא. דאם היהודי מצוה לתן לו סת"י עבורו ועבור העכו"ם המסובין עמהם פשיטא דאסור ואם קונה בהקפה לשיטת החו"י המובא בפ"ת שם בקנ"א סק"ג (וגוף התשו' אינו ת״י) דהוי כתרי עברי דנהרא או שאין נמצא במק"א יין כזה פשיטא דהמוכר עובר בלאו דל"ע לת"מ (ולהמ"ח הוא לאו מה"ת ולהפמ"ג הוא ל"ע דרבנן והכי הלכתא וכנ"ל) ואם אינו בהקפה וגם שכיח ליה יין כזה לקנות אשר לשיטת הראבי"ה ורמ"א ז"ל הוי כחד עברי דנהרא מכל זאת הרי נתבאר להלכה כי גם באיסור דרבנן אסור לסייע בישראל מדרבנן גם בחד עברי דנהרא וכנ"ל ולזאת אם כי יי"נ בזמה"ז אינו אלא מדרבנן מ"מ אסור משום מסייע יע"ע מדרבנן גם בדרבנן וכדאמרן.

ואם הגוים מצווים לתן להם יין אך היהודי מיסב עמהם ונתן גם הוא חלקו להם בממון אשר קרוב לוודאי כי ישתה עמהם אם כשמוכר לעכו"ם הוי לפני דלפני מכל זאת כיון דהרמ"א ז"ל הכריע ביו"ד קל"ט סעי' ט"ו דהמחמיר תבוא עליו ברכה מטעמא שכ' שם הב"ח וגר"א ז"ל דכיון שידעינין בוודאי שהעכו"ם ימכור להכומרי' הוי כמתחלה מכרו להם) אם כי באה"ע סי' ה' הכריע הרמ"א ז"ל להקל בלד"ל גם בידוע בוודאי שאני התם דגוף הסירוס אם ב"נ מצוה הוא ספיקא דדינא וכיון שגם ביו"ד לא הכריע כדעת המחמירין אך מצד החומרא לזאת באיכא עוד ספיקא פסק בפשיטות להקל כידוע מכללי הוראה) והש"ך מדהביא שם שיטת הב"ח ושתק ליה ש"מ דאודיי מודי ליה לאסור מן הדין ואם בעכו"ם כך ק"ו בנידון דידן אשר בוודאי יבוא ישראל למכשול אם כי הוא רק יי"נ מדרבנן וגם ידוע להישראל (ומש"כ הדגול מרבבה שם בקנ"א דבמזיד אין מצווין להפרישו הלא לא כ' רק לשיטת הש"ך וכבר נתבאר דבמחלוקת הפוסקים שנויה דרבים ס"ל דגם במומר ועכו"ם אסור לסייע וגם. על סברת הדג"מ חלקו האחרונים) מ"מ כיון דבוודאי יכשל ישרא חיישי' גם בלפני דלפני וכמבואר מלשון הרשב"א ז"ל וכנ"ל.

אולם כל עוד שהיהודים לא נתנו חלקם ואין ידוע בבירור כי היהודי ישתה עמהם אם כי אפשר או עוד סמוך, ונראה כי הגוים יתנו לו והוא לא ימשוך ידו אם שיודע כי יי"נ הוא (ובאין ידוע להיהודי האוכל הלא נתבארו כל פרטי דינים בזה במהרלב״ח ז"ל שם וביו"ד קי"ט ובש"ך שם באר היטב יע"ש ומה שדן בזה כת"ה אינו ענין כלל לנידון דידן) מ"מ כיון דהוי לפני דלפני אשר סוגיא ערוכה היא דלא מפקדינין ובכגון דא שידוע לישראל. הלא באו לעמק השוה התוס' רי"ד ורשב"א ורא"ש ז"ל דלא חיישינין בלד"ל וכנ"ל בזה הרשות נתונה עפ"י התורה להמוכר למכור. והנלע"ד כתבתי:

חיים מרדכי.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה