באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים · סימן ו
להרב הגאון וכו' מו"ה משה הורוויץ נ"י אבדק"ק מיהאלען.
ראשית דבר אייחד הדביר בחבת התורה בפלפולו היקר. מש"כ כת"ה, וז"ל אכן לדעתי הירושלמי לשיטתו דס"ל בקידושין ס"ג דאף קדה״ג פקע בכדי דאמרי' שם ה' ז' עולה כל ל' יום ואח"כ יצאה לחולין כי' וכ"נ דס"ל לירושלמי כן מפ"ח דפסחים תנאי ב"ד הוא שזה מפריש את פסחו וזה מעות כו' ולדעתי יש ליישב מה דקדוק הגמ' בפסחים צ"א דאמרי' ידעין חברין בבלאי טעמא דהאי מלתא זה הפריש טלה לפסחו ודקדקי המפרשים מה קאמר חברין בבלאי דווקא ולהנ"ל א״ש דכך תמה עולא בשלמא אנן לדידן שפיר יש לנו טעם דאנן ס"ל דקה"ג פקע בכדי ואיכא למימר דיצא לחולין כו' אכן לבבלי דס"ל בנדרים שם דרק באמר לדמי ובל"ז קדה״ג לא פקע בכדי שוב ק' טעמא דהאי דבר עכ"ל, יש עוד להטעים פלפולו יען כי בירושלמי דקידושין בעל השמועה הוא ר"מ בשם ר"י ור' יוחנן הוא מרא לסתמא דתלמודא דירושלמי וגם בירושלמי פ"ג דנדרים דפליגי חזקיה ור"י בפלוגתא דעולא ובר פדא מבואר דר"י לא ס"ל כבר פדא, וצ"ע דברי רבינו הר"ן ז״ל בנדרים שם לשיטת הר"מ ז"ל דמדשקיל וטרי ר"י אליביה דב"פ הלכתא כוותיה הלא ר"י בעצמו לא ס"ל כוותיה אולם באמת לשיטת הכ"מ בפרק ט"ו מה' מע"ק גם עולא ס"ל דקדה״ג לא פקע בכדי וכ"כ הפ"מ בירושלמי שם דר"י ס״ל אך בקדושת דמים דפקעה בכדי, ובבבלי מצינו דקאמר אביי בהדיא דגם קדה"ג פקע בכדי ואין להחליט ולכנות בזה פלוגתא בין בני א"י לבבלי וכבבלי כירושלמי מצינו בזה פלוגתא דאמוראי ואין להאריך בזה כי פי' הפשוט וברור נלע״ד בזה הלשון שבא בכפילא בש״ס הכא ובזבחים ל' ע"ב שאמר גם כן עולא אפשר ידעין חברין בבלאי כזית כזית תנן או כזית וכזית יען כי פלפלו שם אביי ורבא בביאור פלוגתא ר"מ ור״י אשר המה היו חבירי או כתלמיד חבר עולא וכנראה מנזיר י"א וחולין קל"א והוא שאמר עולא איך שחבריי ביארו פלוגתא דר"מ ור"י במאי פליגו ובמאי לא פליגו אפשר ידעין חברין בבלאי גם זה אי כזית כזית תנן או כזית וכזית וכן הכא שבברייתא באו שני דינים כאחד הממנה אחרים כו' מעות שבידי חולין והמוכר עולתו כו' אשר על שאלת הש"ס בדין השני דמאחר דלא עשה ולא כלום מעות אמאי יפלו לנדבה משני רבא משום קנסא הוא שהביא לעולא לאמור אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהאי מלתא כלומר ליישב גם טעם דין הראשון הנאמר בזאת הברייתא, ומפי' הר"ח ז״ל בפסחים שם שנ' וז"ל, ת"ר הממנה כו' וכיון שפשט רבא להא אמר עולא אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהא מתניתא אשר במלות קצרות של הגאון הר"ח ז"ל וכיון שפשט רבא להא מבואר פי' זה והוא האמת וכבר כתוב הוא עלי ספרי חב"י בחי' שס.
ומש"כ כת"ה לפרש לשון הרמב"ם ז"ל בס"א מה' כלי המקדש ה' י"ג במש"כ, ואם נשבר מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם שכוון לאשמעי' דפדיון לא מהני לכ"ש מכח ק"ו דר"נ במעילה י"ט, לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דמלבד שזה דחוק לאפושי פלוגתא כל עוד שלא מצינו להדיא ולאמור כי הרמב"ם ז"ל חולק על התוס' ושט"מ שם במעילה שנ' דגם ר"נ מודה דלענין פדיון, לא נאמר האי ק"ו. גם אם נאמר כן הלא בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל במשנה תורה כ"ע דרשי סמוכין ומה ענין זה לדינא דאם נשברו, ולפירושו קנה מקומו בה' י"ב לאחר שכ' כל כלי המקדש כו' בשירות הם מתקדשין היה לו לסיים ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם להורות דגם פדיון לא מהני להו ועוד יש בסתירת פי' זה ולענ"ד כוונת הרמב״ם ז"ל הוא, לעומת שכ' בהל' י"ב דכ"ש אך בשירות הם מתקדשין וכדאמרי' ביומא י"ב וכמה דוכתי דעבודתן מחנכתן וסיים בה' י"ג וכולן מתקדשין במלאכתן ביאר לנו עוד אמנם אם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם כלומר דל"ב חינוך חדש בעבודה לקדשן וגם לפי' זה יש סעד להכרעת המל"מ בפ"ה מהל' מעילה כי מדחזי' דל"ב חינוך חדש לקדשן יען שלא היה בהם שום הפסק קדושה ממילא שמעי' דיש בהם דין מעילה דכיון שיכול להתיך אותם כראוי למצותם יחשבו כי בקדושתן קיימו וזה פי' ברור.
ומה שבא ע״י גלגול דאורייתא בפלפולי כת"ה דברי הרשב"א ז"ל בחי' לביצה ל' שהקשה אמאי בסוכה לא מהני שום תנאי, וז"ל, אפי' ס"ל דסוכה בקה"ג כל שבעה מדהקשה הכתוב לחג מ"מ האיך אמר כאן אביי מדלא מהני בה תנאי ומי עדיפא משור כל שלשים יום עולה ולאחר שלשים שלמים ומתוך הדחק י"ל דהקשה הכתוב לחגיגה ממש מה חגיגה א"א לה לאחר שחלה עליה קדושה שתפקע קדושה אף עצי סוכה כן עכ"ל כוונתו נראה דכמו בחגיגה ל"ש תנאי בא ההיקש ללמד על סוכה דלא מהני כלל תנאי, והרשב"א ז״ל בעצמו העיד שנאמר ע"צ הדחק ואולי י"ל ולחלק בין שור זה לעולה דהקדושה בא ע"י דבור ואתי דבור ומבטל דבור לזאת מהני תנאי משא"כ בעשיית הסוכה דהוא מעשה לא אתי דיבור דתנאה ומבטל מעשה דקדושה של הסוכה, ויעיון בספרי בחי' לקדושין בסוגיא דת"כ וביחוד מאות נ"ד עד אות נ"ז מש"כ בכעין זה.
ומה שדקדק כת״ה בסוגיא דנדרים כ"ט בשינויא דרבא דמיירי בלדמי דאמאי לא הזכיר רבא העיקר דמיירי בבע"מ כי לדמי בלבד בתם ל"מ דקדוש ממילא קדה"ג ופלפל בזה לחדש בסברא לאמור דאיבעיא דרבא בתמורה י"ט בהקדיש חד אבר אי אמרי' תרי מגו יש לה מקום גם הכא לאמור מגו דנחתי ק"ד נחתי קה"ג ומגו דנחתי על ל' יום נחתי על להבא זה ת״ד ל"נ לענ"ד כי רק מק"ד לקדה"ג ומחד אבר על כולו שיתפשט הקדושה במקום שלא היה בזה יש לדון מכח מגו אבל בחל הק' על זמן שיפקע בכדי לאחר הזמן אין זה ענין כלל למגו, תדע כי חד מגו לכ"ע אמרי' ומ"מ גם בק"ג איכא למ"ד דפקע בכדי, והאי דלא פקע בכדי גם בק"ד לא מתורת מגו קאתי עלה אך כיון דחיילא שוב לא יפקע בהזמן בכדי דיוקא דכת"ה אין לו מקום כלל כי רבא משני אך העיקר דהברייתא מיירי בלדמי ובאופן שלא יחול גם קדה"ג כמה אנפי איכא בזה, דהברייתא לר"ש בתמורה שם דלא ס"ל כלל הסברא דמגו או דמיירי בדמי נסכים דגם רבא מודה כבשבועות י"א וכתי' התוס' או בבע"מ וכתי' הר"ן ז"ל ורבא לא משני אלא העיקר וזה פשוט.
ובעיקר קוטב פלפולו הסובב והולך להסביר כי הכ"מ ור"ן ז"ל אזדו לטעמייהו והכ"מ לשיטתו בפ"ה מה' מעילה דבק״ד כ"ע ס"ל דפשטה קדושה בכולה יש מקום לשיטתו דקה״ג הנובע מק"ד פקע בכדי כי ל"ק מתרי מגו דרבא ועשה הוכחה לשיטתו מסוגיא דנדרים עדי שמסיק לאמור ומיושב שפיר שלא רצה הכ"מ לאוקמא אוקימתא דרבא כמש"כ הר"ן דאיירי בבע"מ ואך הר"ן ז"ל דס"ל דבק"ד כ"ע ס"ל דל"א דפשטה בכולה ויש מקום להקושיא דתרי מגו לזאת הוכרח לדחוק דהסוגיא איירי בבע"מ עכת"ד אשר על ציר זה מתגלגלים הרבה מפלפוליו הנחמדים. אני לא אראה בזה לעשות לשיטתו גם בדרך פלפול, במקום אשר הכ"מ בעצמו ביאר דבריו באמרו, וז״ל, ולדברי רבינו ק' מההיא דהקדיש זכר לדמיו כו' וא"כ בנ"ד קדשה קדה"ג ואין לה פדיון דא"ל דמוקי לה בבע"מ ולא בשפדאו דא"כ הו"ל לפרושי, וא"ל דסבר רבינו כמש"כ לעיל, ושם כ' ואפשר לדחוק ולומר דאע"ג כו' מ"מ כיון דכי אקדשיה לדמיה אקדשיה לא חשיביה כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ועי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא כו' ועי"ל דדייק רבינו שכ' פרה לומר דשור דנקיט בגמ' לאו דוקא כו' ותי' זה מדר"י קורקס ז"ל עכ"ל הרי מבואר כי בסוגיא גם לכ"מ ניחא ישוב הר"ן ז"ל אך ברמב"ם ז"ל אין לו מקום יען דאיבעיא ליה לפרושי, ויש לומר כי דרך הרמב"ם ז"ל להביא אך המבואר כדחז״ל ככתבו וכלשונו ולולא זאת היו מסתפק בישוב זה גם ברמב"ם ז״ל, והכ"מ בעצמו כ' ואפשר לדחוק כי זאת הסברא נאמרת ע"צ הדחק ובדרך אפשר ולשינויי בתראי דנראה גם להכ"מ עיקר גם הרמב"ם ז"ל קאים בשיטת הר"ן שהוא שיטת התוס' וראשונים וגם הכ"מ זיל מכללם דהסוגיא מיירי בבע"מ או בפרה, אמנם בתם אם דקדה"ג בא מכח ק״ד יפה כח הבן דלא פקע בכדי ואין כאן מקום לעשות לכ"א שיטה מיוחדת בזה, והסעד שעשה כת"ה לתי' קמא של הכ"מ באמרי נועם, וז"ל, ולדעתי נ' ראיה לדברי הכ"מ הנ"ל מדברי הגמ' בתמורה איבעיא ליה אביי מרבא הקדיש עורה מהו כו' והרמב"ם ז״ל לא העתיק זו האיבעיא וק' אמאי לא העתיק האיבעיא זו, ונ"ל דבאמת קשה לי במאי קאי האיבעיא דהא לפיה"מ בהוקדש אבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע פשטה קדושה בכולה, וא"כ לפיה"מ בחולין דבגלודה הוי טריפה וא"כ הוי אבר שהנשמה תלויה בו וממילא פשטה קדושה ככולה, וע"כ דהאיבעיא דאביי קאי בהוקדש עורה לק"ד כו' והוא קושיא נפלאה לדעתי עכ"ל והאריך בישוב זה, אשר בישובו עלה לו סעד לסברת הכ"מ דקה"ג הבא מק״ד לא עדיף מיניה ולדידי לק"מ כי להגי' שלפנינו בסוגיא דתמורה שם רבא דבעא ליה אביי מיניה הוא האומר דרק בדבר שעושה אותה נבלה מודה ר"י ור"מ וגלודה היא רק טרפה וכמבואר ברמב״ם ז"ל פ' ט"ו מה״ש ושפיר אזדי האיבעיא אליביה דר"מ ור"י דקיי"ל כוותייהו וגם להגי' דבכורות ג' דרבא ס"ל טרפה אינה חיה יעיון תוס' בכורות שם דהסכימו להגי' דחמורה ובספרי בחי' לנדה כ"ג כתבתי בזה יעיש אשר יש מקום לקושיתו, הלא כ' השטה מקובצת בתמורה שם, וז"ל, צ"ע לר"י הקדיש עורה מהו שתקדש כולה דדלמא דוקא רגל שראויה להקרבה, אבל עור לא ותהיה האיבעיא אפי' לר' יוסי ע"כ שהוא סברת הראשונים ז"ל ונכונה מעצמותה, אשר האיבעיא תהיה לכ"ע, ואין מקום לקושית כת"ה, אמנם להשמטת הרמב"ם ז"ל יש לתן לב. ונ' ברור ככתוב בשט"מ שם, וז"ל ס"א הקדיש עובר במעי אמי מהו בעבודה ע"כ אשר לגי' זו איפשטה האיבעיא מהברייתא שאסורה בעבודה מד"ס ומותרת בגיזה שהיא ההלכה אשר העתיקה בפ"א מה' מעילה ה' י"ג והוא האמת בגי' הרמב"ם ז״ל.
אמנם מה שהקשה כת״ה על הכ"מ ז"ל מסוגיא דשביעות י"א וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני לב ב״ד מתנה., ומקשה הא הקדיש זכר לדמיו ק' קדה"ג. ולהכ"מ ק' דלדידיה מהני בזה תנאי כיון דלא הקדיש מעיקרא רק לדמי ויצא כת"ה לחלק ולאמור דכי קאמר הכ"מ דבהוקדש לדמי דאין בה קדושה אלימא ופקעה הוא רק לענין זה דלאחר שלשים חל עליו קדושה אחרת אבל שיהי' יוצאת לחולין זה לא אמרינן דעכ"פ חל בו קדה"ג ואינו בדין שיצא לחולין רק לענין זה לשנות מקדושה לקדושה עכת"ד בזה מסתברין לי מאוד דבריו היקרים, אם כי בגוף הקושיא לכאורה יש לחלק בין לב ביד מתנה להתנה בפירוש דתנאי גמור עדיף יעיון מג"א סי' קנ"ד ס"ק ט"ו ובמחה"ש שם ותנאי גם ליחיד נאמר ובלב ביד מתנה כ' התוס' במעילה י"ד ובמנחות ט"ו כי לא נאמר אך בנדבת צבור וביחיד ל"ש לאמור לב ביד מתנה עליהם אולם ז"א כי מאז נשאלתי ע"ז מסוגיא דשבועות שם דקפריך הש"ס בפר ישעיר של כה"ג ביוהכ״פ דנימא לב ב״ד מתנה אם דהוי נדבת יחיד כי משל כה"ג הלא בא והשבתי כי זה לא יעלה על הדעת שאין בכח ב״ד להתנות על נדבתנה יחיד אך כוונת התוס' דל"ש לאמור לב ב״ד מתנה יחיד כלומר דלא חשו לזה וכדאמרי' בסוגיא שם שאני אבודין דל"ש הלכך לא חשו ב"ד להתנות עליהם וזה לא נתן להאמר על פרי של כה"ג שכפרתו וכפרת אחיו הכהנים תלוי בזה ולזאת לקרבן שיתוף יחשב והתורה הפקיר ממונו לכהנים וכמבו' ביומא נ"א וברמב״ם ז"ל בפ"ה מה' עביוה"כ ולזאת מלבד שהוא כה"ג השקול כרבים הלא כפרת כל ישראל תלוי בזה שיבוא אח"כ האם על קרבנו לא נאמר דחשו ב״ד להתנות וכמו בפרה אם דל״ש מ"מ מסיק הש"ס הואיל ודמיה יקרין אמרי' ב"ד מתנה עליו והיכא דהתנו פשיטא דמהני גם בנדבת יחיד גם להתוס'. ובזה ניחא פסק הרמ"א ז"ל שם בסי' קנ"ד דנהגו להנות בכמה הנאות מדברי קדושה דכיון שנהגו וא"א להזהר בזה לב ביד מתנה עליהם מעיקרא כדי שלא יביאו ביא לתקלה ואע"ג דלא התנו כהתנו דמי אשר גם בנדבת יחיד הדברים נאמרים שאין זה סתירה מהתוס' יען כי נדבת יחידים לביהכ״נ שכיח וא"א להזהר והעולם בא לתקלה לזאת נתנו ע"ז ב"ד לב להתנות ובכחם להתנות גם על נדבת יחיד ולב ב"ד מתנה הוי בהתנה בפירוש ושפיר קאמר בראיתו מסוגיא דשבועות.
אם כי יש מקום דיוק לשיטת פלפולו לפרש הסוגיא דנדרים כישוב הכ"מ ברמב"ם ז"ל דמיירי בתם וקדוש קה"ג אך דפקעה בכדי יען דבא מק"ד למש"כ השט"מ בבכורות י"ד ע"ב בישוב קושית הראשונים בהא דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו דאמאי דווקא זכר הא אפי' נקבה כשהקדיש לדמיה נמי קדשה כה"ג ומ״ש ותי' וז"ל ואור״י דניחה ליה למינקט זכר דאי הוה נקיט בהמה סתם הו"א דקדשה קדושת שלמים אבל קדושה חמורה כולי האי לא קדשה קמ״ל רבא דאפי' כי הקדיש זכר הוי עולה דסתם זכר היי עולה ע״כ, א"כ יש מקום דיוק בהא דקמקשה הסוגיא אלא א"א אידי ואידי ק"ק ל"ל למתני תרתי השתא י"ל מק' חמורה לק' קלה פקעה מק' קלה לק' חמירה צריכא, כי עולה כל ל' ולאח״כ שלמים איצטרך דגם מק' חמורה לק' קלה פקעה, ומעכשיו שלמים ולאחר ל' עולה איצטרך לאשמעי' דגדל כח ק"ד דאמר לדמי כיון דהיא גופיה חזיא להקרבה גם לאחר שיפקע קדושת שלמים תחול עוד ק' חמורה דעולה כי מרישא לא שמעינן רק דק' חמורה דעולה חל על אחר באומר לדמי דחזי להקרבה, ואיצטרך לסיפא לאשמעינן דגם לאח"כ שיפקע קדושת שלמים תחול עוד חמורה דעולה אם דאמר רק לדמי, אשר חזי' כי רבא נחית לאשמעי' זה לרבותא לתי' הר"י ז"ל ועכצר״ל כי ישוב הכ״מ נאמר בדוחק אך ברמב״ם ז"ל ולא בסוגיא. אולם יש ליישב דיוק זה בקל, וגם בגוף תי' הר"י ז"ל נאמר בזה תי' אחרי' אשר הכ"מ לא משתעבד לזאת הסברא ויש מקום לישובו גם בסוגיא יא״ש דברי כת"ה, ויש עוד סעד לסברתו מהכלל הידוע דאפישי פלוגתא לא מפשינין וכיון דלשיטת הראשונים ז"ל קה״ג גם הבא מכח ק״ד לא פקע בכדי גם לקדושה אחריתא איך נאמר דלכ״מ גם לחולין יפקע? ומהפקעה ל"ק קלה בין הפקעה לחולין הבדל רב ביניהם כמבואר בפוסקי' ושפיר קאמר כת״ה וסברתו ברורה. כי גם קה"ג גם הבא מק״ד לא פקע בכדי לחולין אך לקדושה אחריתא מחמורה לקלה וכדאמרן.
אמנם כ"ז לא נאמר רק לחד שינויא של הכ"מ הנאמר ע״צ הדחק אבל לתוס' ור"ן ועוד ראשונים ז"ל הסוגיא איירי בבע"מ או כשאר שינויי וקה"ג אם דבא מק״ד ג"כ לא פקע בכדי אם שלא מצינו טפל חמור מהעיקר הלא כ' התוס' בב״ק ק״א דהיכא דאיכא טעם אמרינן דטפל חמור מעיקר, והמעיין בסוגיא דזבחים מ״ח ומנחות צ״א בכורות י"ד יראה דלא יהיה טפול חמור מהעיקר נאמר בשני דברים נפרדים או בשני מקומות אמנם בכגון דא דאמרי' בבהמה דהוקדשה לדמיה ק' קה"ג הוי כהקדישה קה"ג ולא נכנס בסוג טפל חמור מהעיקר וממקומו הוא מוכרע מדינא דהקדיש זכר לדמיו אם כי לק״ד יש פדיון מ״מ כיון דקדוש קה"ג אין לו פדיון ויקרב כי אין זה בסוג טפל חמור מהעיקר ולזאת קה"ג אם דבא מק״ד ג"כ לא פקע בכדי וכשיטת הראשונים ולמסקנת הכ"מ גם הרמב"ם ז"ל מכללם ולהמעיין היא שיטה המתחוורת לענ"ד.
ובדבר קושיתו לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא אמרי' התראת ספק שמא התראה אך היכא דהאיסור מפורש בתורה אולם היכא דהאיסור אינו מפורש ל״ה התראה דק' מסוגיא דביצה ז' דקמקשי' הש"ס לכתוב רחמנא חמץ ול"ב שאור הא שם הוי לאו הנל"ע ונ"מ לענין בטלו דמוכרח לכתוב בפירוש שאור לענין התראה, לק"מ כי הרמב״ם ז״ל לשיטתו בפ"א מהל' חו"מ דלוקה על לאו זה כשעשה מעשה ולא הוי כלל נל"ע לשיטתו. וכבר כ' השאג"א בסי' פ"ב והמל"מ שם כי ני' הרמב"ם ז"ל לא היה כני' רש"י ותוס' ז"ל בפסחים צ״ה, ונתברר אמתת דברי השאג"א מפי' הגאון הר"ח ז"ל, שפי' שם בפסחים וז"ל, וממעט יראה לך שאור דדמי ליה דהא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וזה לאו שאין בו מעשה אשר רוב פסקי הרמב"ם ז"ל בנויים על גי' ופי' הר"ח ז"ל שהוא מרבותיו של הרמב"ם ורי״ף ז"ל וכאשר כ' בספרי בתי' לפסחים שם וכעת מצאתי כי גם רגמ"ה זיל עומד בשיטתא דא מביאורו לחולין פ"א על חייבי מלקות שוגגין וד"א כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ושגג לענין לאו דבל יראה אם כי דברי רגמ"ה ז"ל צריכין ביאור וכאשר תמה בהג"ה שם על הגליון ויש לדחוק ולפרש דבריו בגזל חמץ בפסח ולצייר באופן דאיכא חיוב וצ"ע בזה, אמנם עכ"פ מבוי בדבריו דס"ל דאיכא מלקות בלאו דב"י כי לצייר באופן דחוק שלא יוכל לקיים העשה וכדברת האחרונים ז"ל בזה רחוק מאוד להעמיס זאת בכוונת דברי הראשונים ז"ל הרי לנו שלשה עמודי עולם ר"ח ורגמ"ה ורמב"ם ז"ל דלאו דב"י לא הוי נל"ע, ומש"כ כת"ה כי השאג"א הוכיח דהסוגיא דביצה. ע"כ ס"ל כהאי סוגיא דהוי לאו הנל"ע דאל"ה אין מזהירין מן הדין וזה גם הרמב"ם ז"ל מודה, אתפלא על כת"ה בזה הלא בשאג"א שם מבואר דלשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהמ"א דהיכא דאיכא עשה אז מזהירין ועונשין מה"ד וכמש"כ שם המ"מ אין כאן קושיא כלל בסוגיא דביצה אך ההוכחה סובב והולך לשיטת התוס' יע"ש ואנן לשיטת הרמב"ם ז"ל קיימינן וגם לשיטת כת"ה ולדחוק לדברי האחרונים למצוא מקים לקושיתו גם לשיטת הרמב"ם ז"ל י"ל דהיכא דהעשה מבואר כמו שעונשין מה"ד כן לענין התראת ספק הוי התראה דהוי כמפורש בתורה וא"ש בפשיטות, ומה שהעירו על פסק הרמב"ם זיל מסוגיא דפסחים כ"ט יעיון מש"כ בספרי בחי' שם.
ומה שיצא כת"ה לחדש דהעשה דתשביתו כיון שהוא חמור אשר בכל רגע עובר וכמבו' במג״א סי' תנ"ד בכחה לדחות העשה ול"ת דיו״ט ומכח זה הקשה בהא דאמר רבא בפסחים ה' ש"מ מדר"ע תלת הלא אם כי הבערה היא אב מלאכה יבוא עשה דתשביתו דבכל רגע וידחה העשה ול"ת דיו״ט והאריך בזה מענין לענין אם העשה היא תיקון הלאו וקשורים זה בזה, או המה נפרדים, פלפוליו המה נחמדים. וכבר דברו בכ"ז האחרונים והאריכו למעניתם, וגם אני בעניי בספרי ובחידושי נגעתי בכל אלו הענינים. אולם יסוד סברת כהד"ג חידודו קודם לליבונו של אור האמת כי מלבד שאין בכח סברא לחדש ולהעדיף העשה דעובר בכ״ש לדחות עשה ול"ת בלא ראיות ברורות מש"ס ופוסקי' ולא זו שאין ראיה, אדרבה להמחצית שם והרבה מאחרונים אשר פקפקו על דברי המג"א ז״ל כי גם במילה עובר בכ"ש הלא מבואר הסתירה מסוגיא דיבמות שתפסו המעלה רק דנכרתו י"ג בריתות עליה או דהוי מ"ע שיש בו כרת וכמבואר בכמה דוכתי ולא מנחא דעובר בכ"ש, ועוד הלא מבואר בתוס' זבחים ל"ג דרק עשה שיש בה כרת יכול לדחות עשה ול"ת משא"כ עשה דגדול השלום אך עשה יכול לדחות ולא עול"ת ושפיר הוכיח רבא דהבערה לחלק יצאת כי אם הבערה ללאו יצאה העשה דתשביתו ידחה ל"ת דהבערה וכפי' הגאון הר"ח זיל שפי' וז"ל, ושמעינן מינה הבערה לחלק יצאת דאי ש"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ לדחי לאו דהבערה ע"כ [והרבה מאחרונים שפי' כן וכוונו לדעת הגאון ז"ל] פי' משא"כ אם לחלק יצאת שהוא אב מלאכה כי עשה דשבתון אינו אלא באב מלאכה וכמש"כ הרשב"א ז"ל בסוגיא דעליה ואיכא עשה ול"ת, הרי מבואר בפ"י הגאון הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה כי אין בכח העשה דתשביתו לדחות עשה ול"ת אך ל"ת גרידא כדאמרן ולהרבה מפלפוליו זה תשובה ברורה
ומה שבא בפלפוליו המחודדים בזה"ל, קדושה עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה והטעם דרק היכא דקדוש מצד עצמו יכול להשפיע מקדושתו לאחרים, אכן מה שלא קדוש מעצמו רק דנתקדש על ידי דבר אחר אין יכול להשפיע מקדושתו לאחרים, ומכח טעם זה הקשה בדינא דהקדיש אבר אחד לדמים וכן בבעיא דר"א בתמור' ט' ובנה ביסוד זה בנין נפלא, מה רב גובריה לאמור ולדרוש מעצמו טעמא דקרא [במקום אשר גם היכא דמבואר הטעם בקרא נחלקו בזה אבות העולם ועדיין במחלוקת שנויה בלא הכרעה ברורה] ולהקשות מכח זה, ואני לעצמי אם כי מה אני מ"מ אומר אני בפשיטות, כיון דנלמד מקרא דתמורתו, והוא, דאין תמורה עושה תמורה ואין וולד עושה תמורה כמבואר שם בתמורה י"ג הוא גזה"כ בדיני תמורה כשאר פרטים דעופות ומנחות ועוד, שאין עושין תמורה, ואדרבה נראה דאלמלא הקרא הייתי אומר דיכול להשפיע מק' לאחרים ואין כאן מקום סתירה ובנין אולם מה שהתפלא כת"ה על המל"מ בפ"ו מה' עירוכין ה' ח' שמחלק בין קדושת בה"ב לקה"ג שלא הזכיר דבזה פליגו ר"י ור"ל בחולין קל"ט הוא פליאה נשגבה על רבינו המל"מ ז"ל ויש להעיר עוד דהלא פלוגתא הוא בירושלמי בפ"ב דשקלים ה"א והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' שקלים ה' ח' פ' כר"י אשר מבואר גם להלכה דבקדושת בה"ב באומר עלי חייב באחריותו ודלא כמל"מ ז"ל.
ומש"כ כת"ה להעיר עמש"כ התוס' בבכורות י"ג ובעירובין פ"א שהק' לר"ג אמאי לא קני משיכה גבי הקדש ותי' לר"ל לא שייך משיכ' גבי הקדש שזה היפוך מהמבו' בחולין שם ע"כ הלא ר"ל לאחר ששמע מר"י רבו הודה להסבר' דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ולר"י לא הקשה התוס' יען דמשיכ' לדידי' אינו מפורשת בתורה, ואין כאן היפוך ובציוני חכמה אשר רמז כת"ה לעיין מול דברת החתם סופר בתחו"מ סי' קס"ה במש"כ בישוב קושית הגאון רע"א ז"ל למש"כ הרא"ש בשם הרמ"ה ז"ל בפ"ק סי' ט"ז, דשור שהזיק והקדישו והפקירו פטור מההיזק דבעי' בעלים מתחילה ועד סוף א"כ אמאי בהקדיש מזיק קדוש אך מדר"א כדאמרי' בב"ק ל"ג דהניזק נותן פרוטה להקדש שלא יאמרו כו' תיפוק ליה כיון שהקדיש פטור מתשלומי נזקיו והחת"ס שם הוסיף להקשות בסתירת פסקי הרמב"ם ז"ל כי בפ"ח סוף ה' ה' כ' ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו פטור, ושם בה' ז' כ' הקדישו מזיק ה"ז מוקדש כדי שלא יאמרו כו' וסתרי דבריו זל״ז לכאורה ותי' וז"ל, ולענ"ד דלא אמרו הקדישו בעליו פטור מפני שאין לו בעלים אלא בהקדישו קה"ג דאין לו בעלים אבל קדושת ממון הגזבר הוא בעלים נהי דרעהו לא מקרי בעליו של שור מיהו מקרי ומה לי מוכרו להדיוט או להקדש עכ"ל ועל זה ציין כת"ה לכמה מקומות שאדרבה כי הגזבר הוא שלוחא דשמים ובקדשים היכא שבידו לפדות או לשאול כבעלים יחשב, אם כי ציוני כת"ה מצוינים כהלכה וכולם נכונים המה מ"מ יש מקום לסברת החת"ס דכיון דיחוד בעלים עד שעת גמ"ד הוא גזה"כ מוהועד בבעליו וחידוש הוא אשר אין לך בו אלא חידושו וכיון דיש אך סברא לאמור דבק"ד הגזבר יהיה כבעליו שפיר אמרינן כן כדמצינו בכמה דוכתי בכה"ג בדבר חידושא שאין לך בו אלא חידושו אשר גם בסברא ס"ד נאמר להבדיל ומה שהתפלא על החת"ס ומנ"ח שלא הביאו בזה דברי השט"מ בב"ק י"ג שמחלק בין תם למועד מהחת"ס ז"ל נראה שהיה בהעלם עין מעיני הבדולח לשעה כי גם על הבאר הגולה שמחלק בזה מדעתו בסי' ת״ו כ' דאזל בתר איפכא ובאמת כוון מדעתו לדעת הראשונים ז"ל אולם במנ"ח עיינתי במצוה נ"א אשר שם בד"ה עוד מבואר הרגיש בזה, וכ' ובש"מ י"ג הקשה מה שהקשינו לעיל איך שייך הפקר לאחר נגיחה וכ' דמיירי במועד והביא שיטות דגם בתם וע"ש והוא שיטת ר"י ז"ל בש"מ שם כמבואר להמעיין רעיון לח"מ פ"ח מה"נ מש"כ בשם הראב"ד ז"ל ובאמת סתימת לשון הרמב"ם ורא"ש ז"ל גם הטוש"ע בסי' ת"ו היא כמבואר שלא לחלק בדין דהפקירו והקדישו בין תם למועד, והדק"ל, לזאת יצא כת"ה בנועם פלפולו, לאמור, בזה"ל, ולולא דמסתפינא מהני אריותא דאורייתא אמינא אנא זעירא די"ל דניהו דבהוקדש קודם העמדה בדין פטור מצד גזה"ק וה"ק חל מ"מ כיון דקיי"ל דדיינינין דינא דגרמי והמזיק שעבודו של חבירו חייב וא"כ כיון שהמזיק הקדישה והקדושה חל מדאורייתא קודם העמדה בדין וגרם פטור ההיזק ממילא נתחייב מדרבנן לשלם לניזק וכיון שע"י הקדש זה נתחייב לו לשלם ממילא השור משעבוד לאותו תשלומין ושוב אין ההקדש חל כיון דק"ד אינו מפקיע מידי שעבוד והרי ע"י הקדש יפקע השעבוד שנשתעבד לזה ההיזק בהקדישו לכך אין הק' חל כלל ואינו ק' אלא מדר"א ובהמצאה זאת האריך ליישב קו' המהר"ם שיף ולח"מ ודחיקת המארש״א ז"ל דברי המהרש"א ז"ל אינם דחוקים אך ברורים המה וכוון לדברי ראשונים ז"ל בשט"מ שם בד"ה משום דר"א יע"ש, עכת"ד שפיר עביד כת"ה דאסתפי מהני אריותא ולא עמדתי בזה על כוונתו חדא דגם לשיטתו דחייב בזה מכח דינא דגרמי הלא הוא אך חובת גברא הוא ואקרקפתא דבעל השור הוא אולם השור יצא נקי משעבודו וכדינא דשור המועד כן גם הכא חל ההקדש עליו ולא אך מדר"א, חדא ועוד קאמינא כי גוף הדבר שהוליד להטיל חוב על המקדיש או על המפקיר מכח מזיק שעבודו של חבירו לענ"ד אינו עולה יפה לאור האמת כי פסק הטוש"ע לפנינו בהפקיר שורו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר דפטור ולא אשתמיט שום אחד מפוסקי קמאי ובתראי לאמור דמ"מ חייב מכח מזיק שעבודו של חבירו לדידן דקיי"ל הכיר ומה שתי' כת"ה להשמטת הרמב"ם ז"ל דין דפחת שחיטה דסמך על הוכחה רחוקה מטעם דינא דר"א לא באלה דרכו דרך הרמב"ם ז"ל כידוע לכל באי שעריו הקדושים, ולאמור כדרך סמוכים הלא סמך על מה שביאר להדיא בפ"ז מהל' חובל ובפ"ח מהל' מלוה דמזיק שש"ח דחייב, ויפיון בסי' ת״ז ובש"ך שם סק"ב. אלא וודאי פשוט וברור דכיון דגלתה לנו תוה"ק דכל עוד שאין בעלים עד שעת גמ"ד אין לחייבו לא חל כלל עליו החיוב יעיון חי' הרשב"א ז"ל בב"ק שם ד"ה פשיטא לגי' הספרים מש״כ אולם לא דמי כלל לזה וכמובן להמעיין והוי כעין מודה בקנס דפטור האם נימא לחייבו מכח דינא דגרמי שגרם היזק לחבירו בהודאת דבריו ה"נ כיון שהפקיר או הקדיש שאין כאן בעלים בשעת גמ"ד נעקר שעבודו דחבירו מעיקרא ופטור המפקיר או המקדיש מכל וכהוראת סתימת פסק הש"ע וכנלע"ד פשוט ואמת להלכה.
ובחידודו שפתח בדקדוק קושית זקיני הפ"י ז"ל דאמאי פריך הש"ס משחטו ונתנו במתנה דלמא פירושא הוא שחטו וגם נתנו במתנה דכיון דשחטו ואח"כ נתנו במתנה שוב אין הניזק גובה דשחטו כבר ל"ל קלא והוי כעשה שורו אפיתיקי דאין בע"ח גובה אם מכרו, וע"ז כ' כת"ה כיון דקיי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינו מתנה וא"כ כיון דהקדישו אינו מוקדש אך מדר"א אשר מצה״ד אינו קדוש וא"כ גם המתנה שניתן א"א להיות לחלוטין לגמרי כיון שהנותן אין בו כח להקדישו ובזה חתר ליישב דקדוקו בהא דקאמר הש"ס מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דר״א הלא כבר הוזכר זה בגמ' בסמוך ותיקף הו"ל להגמ' להקשות משחטו והאריך בזה בפלפול חריף, לענ"ד ברור כי להפ״י ז"ל לאחר ששחטו זהו כאפותיקי דשורו דמכרו מכור גם הקדישו מוקדש מוחלט לב"ד, ודברי ר"א לא נאמרו רק בהקדישו כשהוא חי, ובישוב דקדוק כת"ה בסוגיא מלבד שכן דרך הסוגיות לפרש בשלימות ולא לפסיק ולסמוך על מה שנאמר למעלה. אם נחשיבו לדקדוק י"ל בפשיטות ולפרש כוונת הש״ס דכיון דאמר מר מכרו מכור אך לרדיא והקדישו מוקדש אך מדר"א א"כ מסתבר דגם שחטו ונתנו במתנה בהאי גוונא הוא ובשלמא נתנו במתנה מה שעשוי עשוי לרדיא כגוונא דמכרו אלא שחטו וכו' דקס"ד לאפקועי מנזק קאמר מה שעשוי עשוי, ואמאי וגם לא הוי כאידך, ומשני לפחת שחיטה אשר כולהו בבי בחדא מחתא מחתינהו דלא פעל רק לדבר מיעוט ומיושב דקדוקו וקושית הפ"י ז"ל וכמובן להמעיין.
ובגוף קושית החת״ס בסתירת פסקי הרמב"ם ז"ל עלה על לבי לאמור יען כי דינא דשל הקדש פטור לא נאמר רק בקדשים שיש בהם מעילה אליבא דריה"ג וכמבואר בפ"ק דב"ק וא"כ פשיטא דבהוקדש לקדשים שאין בהם דין מעילה לאחר שהזיק דחייב שלא יהיה סופו חמור מתחלתו והא דפטור רבינא בנגח ואח"כ הקדיש מיירי בהקדישו לקדשים שיש בהם מעילה. ובזה מיירי הרמב״ם ז"ל בהל' ד' ופסקו בה' ז' הוא בהקדישו לקדשים שאין בהם דין מעילה ולא איצטרך לבאר זה יען כי כבר ביאר בה' א' לחלק בזה ומאליו מובן דבגוונא דא מיירי אשר לא פקע חיוב השילום ולזאת אינו קדוש רק מדר"א. והוא שלא עמדו בזה נושאי כלי הרמב"ם ז"ל יען כי היה פשיטא להם זה, אמנם צדקו בזה לכאורה דברי כת״ה כי בהקדישו לשלמים הוי קדוש מצד הדין ולא אך מדר"א יפן דעומד לגבות מהבשר ועוד מה שפקפק בזה כ"ת אשר ישוב זה צ"ע לי כעת וישוב רבינו החת"ס ז"ל מלבד ציוני כת"ה המצוינים כהלכה אם נימא דרמב"ם ז״ל כה' ז' מיירי רק בק"ד דבר כזה היה לו לבאר ולא לסתום והחילוק שבין תם למועד ג"כ לא נאמר בו וכנ"ל וצ"ע לי העני בדעת כעת להבין אמיתת כוונת פסקי הרמב"ם ז"ל.
והנה כת"ה בעוצם פלפוליו האריך למעניתו לפלפל אם התכלית הוא האיסור בסתירת לביהכ"נ או הפעולה, והביא בזה סברת האחרונים לענין שליחת דשבת יעיון בספרי בחי' ביצה י"ג סתירה לזאת הסברא מראשונים ז"ל ובגוף דבריו דלר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ הוא משום דגוף הפעולה אסורה גם באין קלקול לתכלית יש להעיר ע"ז מסוגיא דע"ז י"ג דבזה"ז שרי וכבר דבר מזה החת"ס, ויעיון מש"כ בספרי בחי' שם, ובסברת כת"ה בסוגיא דע"ז י"ב ועיון ג"כ מש"כ בחי' שם, גם במש״כ עלי ספרי בחי' לשבת קל"ג מפי' ר"ן גאון ז"ל הסותר דברי שעה"מ וט"א וסעד לנו"ב אשר כ' ע"ז כת"ה כי יותר מזה הוכיח המנחת חינוך אתפלא הלא אני הבאתי דברי גאון אשר גם הראשונים בטלו דעתם מפני דעת:
גאון ק"ו דעדיפא מכמה הוכחות אחרונים.
ובכל גלגולי פלפליו אם ארצה להשתשע ולהאריך הדבור של חבה בחבת פלפולי תוה"ק הלא ישוב הטפל לעיקר גדול ועתי אין אתי בימים האלו להאריך בפלפולים הרחוקים ממרכז ההלכה לזאת אמר מרדכי להשיב אך על עיקר הדבור אשר בינינו מראשית והוא, אני בעניי אומר כי באיכא בי כנישתא אחריתא שרי לסתור כותל אחד עבור הרחבת והידור ביהכ"נ אשר האמת אגיד כי כל צדדי פלפולי מכתיה שהאריך בסברות ופלפולים מחודדים אין הכרח בנ"ד להכניס א״ע בכ"ז כי לענין פקיעת קדושת ביהכ"נ אין לנו בזה אלא דברי הראשונים ז"ל יען דהוי כתשמישי מצוה או יען שקדושת ביהכ"נ מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכמבואר בחי' הראשונים ור״ן אלפסי ז"ל שם במגלה ובאו"ח סי' קנ"ג, ובאיסור סתירת ביהכ"נ ע"מ לבנות סוגיא ארוכה ופוסקים קמאי ובתראי וטוש"ע לנו לאור בהיר כי אין בזה אך משום צלויי אי משום פשיעותא, ומש"כ כת"ה כי המרדכי ז"ל לנגד עיניו לחוש משום ל"ת, למה העלים עין מהכרעת הפוסקים כי בסותר ע"מ לבנות לא נאמר זה ונאמן עלינו עדותו של רבינו החת"ס באו"ח סי' ל"ג כי אין אומר ואין דברים לחוש מטעם ל״ת, והסכמת הפוסקים ידוע כטעמא:
דפשיעותא וכל הפלפולים אינם נוגעים למרכז ההלכה.
ומה שפלפל כת"ה בסוגיא דב"ב והקשה על קושית הש"ס מהורדוס דכלום חסר מבית המלכות ואין כאן חסרון כיס משא"כ בבי כנישתא ועיון הוריות ט' באיבעיא דנשיא שנצטרע בתוס' הרא"ש ז"ל וימצא חיזוק וסעד לסברתו ויעיון בפמ"ג באו"ח סי' קנ"ב ופני שלמה בחי' לב"ב שם ובאמת. אם כי שם היה דבר מלכות ותל תלפיות שכל עין ישראל בו אשר בוודאי יזרזו בעבודתו שאין כאן חששא דפשיעותא, אולם לעומת זה בנין ביהמ"ק הוא מ"ע ומקדש ה' להכניס בחששא כ"ד הוא כבי כנישתא לצבור שלו. אם כי אין כאן כח מלכות וכלל ישראל הלא אך בי כנישתא הוא ושפיר קמדמי הש"ס זל"ז. ובפשיטות נראה כי הסוגיא היה יכול לתרץ באנפי טובא, אך קושטא דמלתא קמשני ומה דנ"מ לדינא כי בתיוהא או במלכות ל"ח, ואולי אינו כלל בדרך קושיא אך למאי דקמסיק הש"ס מקודם דבחזי בה תיוהא שרי, קאמר הש"ס בדרך סעד ובבא בן בוטא היכא אסביה ליה עצה להורדוס כו' אשר אחת משתי אלה יאמר ביה או דחזי ביה תיוהא או דמלכותא שאני אשר מוכח מזה בק"ו כי בסתירת ביהכ"נ ע"מ לבנות אין בזה איסור אחר אך משום צלויי או פשיעותא, ובאיכא תיוהא או דליכא למיחש לפשיעותא שרי ופי' זה יעלה ארוכה לכמה קושיות ויש להאריך. אמנם לא באתי כעת לפלפל בפרט זה ואך על דבר הלכה באתי ותחת הפלפול יגיע לקח טוב, ואין טוב אלא תורה, שהיא לנו אורה באור האמת. הלא נודע הכרעת הט"ז כשיטת הרשב"א ותוס' ור"ן ונ"י ז"ל דלפשיעותא דלא יבנו לעולם לא חיישי' ולזאת באיכא בי כנישתא אחריתא קבוע שרי, ולט"ז כ"ע מודי בזה. אם כי המג"א ז"ל חולק הלא בחיי אדם בשם הא"ר הכריע כט"ז ובאמת לשון הרמ"א ז"ל בסי' קנ"ג סעי' ז' מסייע לט"ז (וכנ"ל בתשובה הקודמת) ולשון הראשונים והכרעת האחרונים תכריע כט"ז, והמורה כן גם בסתירת כל ביהכ"נ באיכא בי כנישתא אחריתא קבוע אין מזחיחין אותו כי יש לו על מה לסמוך. אולם מי אנכי העני בדעת להכריע בפלוגתא דרבותינו הט"ז ומג"א ז"ל, אמנם כשנוסף עוד שאין כאן סתירה אך בכותל חדא, אשר אם כי ברמב"ם ז"ל מבואר האיסור והכי קיי"ל כדאיפסקא בש"ע הלא ברא"ש ז"ל מבואר ההיתר דהיכא דא"א בלא סתירה שרי להרחיב את הבנין ובסתירה ע"מ לבנות ל"ד כלל לחזא ביה תיוהא שהוא ביקוע ומזומן ליפול כל הבנין וכפירש"י ור"ן ז"ל ובטוש"ע שם. תשו' מהר"י אסאד ובית אפרים ז"ל שהביא כ"ת שהאריכו בזה אינם תח"י. משא"כ בסתירת כותל חדא ע"מ לבנות ולתקן ידעו האומנים באומנתם איך לחזק שלא יזיק כלל לשלשה הנשארים ואין מדמין סתירה שלא בכוונה לסתירה ע"מ לתקן וכעין שאחז"ל אני חומה מה חומה זה אם יפול מקצתה כל החומה עומד ליפול כך תורתינו הקדושה אם כופר במקצת סופו לכפור הכל אשר זה נאמר אך על הכופר ימ"ש המכוון לכפור ולהפיל אמנם בסותר ע"מ לבנות שהוא למגדר מלתא ולפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל גם בקום ועשה אמרה לנו תוה"ק אליו תשמעון (יבמות צ') כי סתירה לשעה ע"מ לתקן אינו קלקול אך קיום הבנין הנעשה בכוונה לתקן ולחזק להרחיב ולהדר את הבנין ונודע כי גוף האיסור של סתירת ביהכ"נ מחששא דפשיעותא אינו אלא מדרבנן אשר זה כלל גדול כי בדרבנן בפלוגתא דרבוותא הולכין להקל. ועתה איך נגבב חומרא על חומרא ולאפושי פלוגתא רחוקה כ"כ כי לתוס' ורשב"א ור"ן ונ"י ז"ל גם בסתירת כל ביהכ"נ ל"ח לפשיעותא דלעולם ולט"ז כ"ע מודו בזה נאמר כי לב"י ומג"א ז"ל דהטור ועוד פוסקים חולקים בזה אשר גם בכותל חדא חוששין לפשיעותא דלעולם שהוא נגד הכלל שבידינו כי אפושי פלוגתא לא מפשינין, הלא טוב לנו לאחד את הבנין כהכרעת הדעת ובינה ישרה ולאמור דבכותל חדא כ"ע ס"ל דל"ח לפשיעותא דלעולם, כי לא יניחו לעולם ביהכ"נ שלימה ע"י חסרון תיקון כותל חדא ובאיכא בי כנישתא קבוע לכ"ע שרי. ומה דשדי נרגא כת"ה בזה לאמור, דבזה"ז ל"ש בי כנישתא קבוע להתיר יען דכ"א יש לו מקום קבוע להתפלל וכמבואר בש"ע דחוץ ממקום תפלה צריכין בגוף ביהכ"נ לקבוע לו מקום מיוחד וא"כ אלו הבאים להתפלל מביהכ"נ אחרת אין להם מקום מיוחד ולגרים המה נחשבים ובתפלתם המה נעים ונדים הוי כאין להם בי כנישתא קבוע עכ"ד סברת כת"ה טובה היא אמנם לא לסתור אך עוד לסעד ולעזר ולחזק ההיתר דבי כנישתא קבוע בזה"ז ביתר עוז כי כדברת התוס' בב"ב שם דמפני הקור וחום אין לחוש שמא יפשעו ול"ח דלא ילכו כלל לסבול הצער ואיכא שוב חששא דפשיעותא, יען כי ביש אך ביהכ"נ יהיה איך שיהיה ישראל קדושים הם לילך לביהכ"נ ושוב הקור וחום יזרזם כן נאמר דמה שהיה לחוש גם באיכא בי כנישתא קבוע אולי ישארו שם לעולם ולא יבנו כלל האחרת אמנם בזה"ז הלא לפי שעה יש להם מקום להתפלל ומלבד סברת הראשונים ז"ל דלפשיעותא דלעולם ל"ח נוסף עוד כעת יען שהמה שמה כגרים מפני שאין להם קביעת מקום ובוודאי לא יפשעו ויזדרזו בבנין ביהכ"נ שלהם להיות זריז ונשכר.
סיומא דהך פיסקא מכל הני טעמים הנאמרים מה שאמרתי אני אומר כי באיכא בו כנישתא אחריתא קבוע בעיר שרי לסתור כותל חדא בא"א בענין אחר היכא שהוא לכבוד ביהכ"נ לתקן להרחיב ולהדר את בנין בית מקדש מעט והנלע"ד להלכה ולמעשה בעזהש"י כתבתי:
חיים מרדכי