באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אורח חיים
סימן א
בראשית בהא דאמרי' ברכות ה' ע"ב. תניא אבא בנימין אומר, שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא כו', ואם המתין לו מה שכרו, א"ר יוסי בר' חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר (ישעיה מ"ח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך וגו'. הנני לבאר בקצירת אומר את השיטות בזה, אם כי דברים פשוטים המה. (א) בתלמידי רבינו יונה ז"ל כ' וז"ל, כ' ר"ח שבימיהם היו הבתי כנסיות חוץ לעיר ומתוך כך אם מניחו יחידי שמא יסתכן מהמזיקים שמצוין שם יותר עכ"ל, והריא"ז ז"ל כ' ע"ז. ונ' בעיני שלא נאמר כן אלא בתפלת ערבית שמא יסתכן חבירו בלילה, וכן ביאר ר"ח ז"ל ע"כ, מתוך דברי שניהם מבואר יוצא כי החרוב להמתין הוא רק בתפלת ערבית. וגם בביהכ"נ שלהם דאז דווקא יש לחוש שמא יסתכן וזה שיטת ר"ח ז"ל,
ב שיטת הרי״ף ז"ל לאחר שהעתיק דינא דאבא בנימין כ' וז"ל, הא פירשוה רבנן ואוקמוה בתפלת ערבין שאם הניחו יחידי ויצא חיישי' שמא יבוא לידי סכנה, ולפיכך צריך להמתין לחבירו עד שיסיים את תפלתו. ע"כ סתימת לשונו. מורה דס"ל דביום גם בשלהם אין סכנה. ובערבית גם בביהכ"נ שלנו איכא חשש סכנה וצריכין להמתין.
ג שיטת ר"ת ז"ל בתוס' ד"ה המתפלל, וז"ל, פיר"ת ז"ל דזה היו להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה, ולכך בלילה יש להמתין, ע"כ פירושם נראה, דלר"ת ז"ל סתימת לשון הש"ס מורה דגם ביום צריכין להמתין. לזה אמר דזה דווקא בביהכ"נ שבשדה דאז גם ביום איכא חשש סכנה, ולכך בלילה יש להמתין גם בביהכ"נ שלנו דיש ג"כ חשש סכנה, אבל ביום בשלנו א"צ להמתין ואעיד לי עד נאמן לפירושי הרא"ש ז"ל בתוספותיו שכ' וז"ל, פיר"ת ז"ל דווקא בביהכ"נ שלהם שהיו רחוקים מן העיר, ושמא גם בשלנו בלילה ע"כ, הרי מבואר כפירושי. אך מה דמספקי ליה לרבינו הרא"ש ז"ל פשיטא ליה לתוס' בשיטת ר"ת ז"ל דבלילה גם בשלנו צריכין להמתין, וזה שכ' התוס' בריש פרקין בד"ה ושבע ברכות וז"ל, ולא קחשיב יראו עינינו דהאי ברכה תקנו כדי להמתין לחבריהם בביהכ"נ, ודווקא בביהכ"נ שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקין. אבל בביהכ"נ שלנו א"צ להמתין אלא בלילה ע"כ, שהוא שיטת ר"ת ז"ל דבימיהם היו צריכין להמתין גם ביום, ובזמנם היו מתפללין תפלת ערבית מבעוד יום קודם צאת הכוכבים וברכו ברכת יראו עינינו מבעוד יום, וכוונתם במש"כ, ולא קחשיב יראו עינינו דהאי ברכה תקנו כו' הוא דמפני זה אינו במנין השבע כי נתקן מסיבה וטעם אחר (וכעין מש"כ החרדים כאן בירושלמי ה' ה' לענין השכיבנו יע"ש וכתוב עלי ספרי חידושי בן יאיר על התוס' שם,) ומה דסיימו ודווקא בביהכ"נ שלהם כו' אין זה ביאור לדבריהם הראשונים דלכך לא קחשיב יראו עינינו, אך דאגב דינא קמ"ל דבביהכ"נ שלנו א"צ להמתין אך בלילה, וזה שיטת ר"ת ז"ל.
(ד) שיטת הר"י ז"ל בתוס' שכ' וז"ל, והר"י ז"ל היה מאחר בתפלתו ומאריך עד שיצא כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בביהכ"נ היה מעיין בספר עד שגמר בתפלתו, ונאה להחמיר אף לנו, ע"כ פי' כי הר"י ז"ל חולק על ר"ת ז"ל והיה מחמיר להמתין גם ביום ובשלנו, וכ"כ שם הרא"ש ז"ל וז"ל, ור"י היה רגיל להמתין אף ביום ע"כ. ואם דביום ליכא סכנה בשלנו מ"מ בלבול הדעת איכא כשעומד יחידי ולכך היה מחמיר גם ביום, יעיון שלטי גבורים.
(ה) שיטת תר"י ז"ל שכ' וז"ל. ונראה דאפי' בבתי כנסיות שבעיר יש זה הדין שדרך העולם כשאדם עומד יחידי בתפלה תפלתו מתבלבלת ע"כ אין לפרש דיצא לחלוק רק על שיטת הר"ח ז"ל וס"ל כי גם בשלנו בלילה צריכין להמתין כי זה שיטת הרי"ף ז"ל ולמה תלה הדבר בנראה לו, ועוד דבלילה גם בשלנו הטעם מפני חשש סכנה כנ"ל ודוחק לאמור שיחלוק על טעם הרי"ף ור"ת ז"ל ושלא להזכירם כלל לזאת נלע"ד כוונתו דגם בשלנו ביום צריכין להמתין ואם דליכא סכנה מ"מ בלבול הדעת איכא, ולזאת סתם דבריו. ולא ביאר דגם ביום צריכין להמתין, כי מובן זה מאליו מהטעם ומלשונו שכ' יש זה הדין משמע דדינא קאמר ולא אך מחומרא.
ובטור או"ח סי' צ' כ', ופר"ח ז"ל דדווקא בימיהם כו' וכ' הב"י ז"ל ומה שפירש רבינו בשם ר"ח כ"כ הר"י בשמו וכ"כ התוס' בשם ר"ת ז"ל פי' דבזה באו לעמק השוה דאבא בנימין אמר על ביהכ"נ שלהם. אולם בזה מחולקים דלר"ת ז"ל דווקא כלילה, ולר"ת ז"ל בשלהם גם ביום וכנ"ל, והי"א דשם דאף בשלנו בלילה צריכין להמתין, הביא הב"י ז"ל שיטת רי"ף ר"י ותר"י ז"ל, וכמו שביארתי יע"ש, ומה דהשמיט הטור שיטת ר"ת ז"ל כי אין נ"מ לדידן אם בביהכ"נ שלהם היו צריכין להמתין גם ביום ולא הביא אך מה דנ"מ לדידן וכדרכו בקודש, בש"ע שם, אם נשאר אדם יחידי מתפלל בביהכ"נ שבשדות או אפי' בביהכ"נ שבעיר אם היא בתפלת ערבית חייב חבירו להמתין לו עד שיסיים תפלתו כדי שלא יתבלבל בתפלתו ע"כ פ' כרי"ף ור״ת ז"ל והא דלא כ' הטעם מחשש סכנה י"ל יען דבזמן הזה ל"ש מזיקין ורוחות רעות וכמש"כ התוס' יומא ע"ז וחולין ק"ז ע"ב ולזאת כ' הב"י ז"ל הטעם מפני בלבול הדעת דזה בוודאי איכא, ורמ"א ז"ל הביא יש מחמירין להמתין גם ביום ובשלנו, ומציין שם ר"י ותר"י ז"ל כי בזה שניהם שווין אך לתר"י ז"ל מדינא ולר"י ז"ל מחומרא והמחמיר ע"ע תבוא עליו ברכה. של (ישעיה מ"ח) לי הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך וגו' יעיון פירש"י ותר"י ומהרש"א ז"ל ויעיון באלשיך ישעי' שם שפי' המקרא על ברכה המשולשת בני חיי ומזוני יע"ש והוא מדה כנגד מדה שגרם שלא יתבלבל דעת חבירו ישלם לו הקב"ה שלימות הטוב שהוא שלש אלה המרחיבים ומיישבים דעת האדם.
סימן ב
שנית בדבר ההוראה בחכמת שלמה הוא הגאון הרש"ק ז"ל הכתובה עלי ספר שדה יהושע (בסי' ס') אשר בבואו לחון פני העיר בראד נשאל שאלה לפני רבינו הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל באשה שזרקה חלה לשרפה ונפלה לקדירה של תבשיל בשר ותיכף ניטלה החלה מהקדירה וזרקה לאש ונשרפה ושאלה מה הדין של הקדירה עם התבשיל ופ' רבינו הג' מהר"ז ז"ל שהקדירה עם התבשיל אסורה משום דבכה"ג שוב ל"ש לשאול על החלה דכבר נשרפה ושוב הלכה לשאול את פי הגאון מהרש"ק ז"ל ופסק דיש להתיר התבשיל ע"י שאלה אם דנשרפה החלה ואמר הטעם דממ"נ יש להתיר ע״י שאלה דאם טכ"ע דאורייתא ומש"ה נאסר הקדירה והתבשיל א"כ שפיר מהני שאלה אף על הטעם דהא הוי כעיקר ואם טעם אינן כעיקר ומש"ה לא מהני שאלה א"כ ממילא אין לאסור הקדירה והוטב מאוד בעיני הגדולים דשם וע"ז תמה כהדר"ג על הוראת המהרש"ק זיל דאיך אפשר לעשות תקנתא דשאלה אם דקיי"ל טכ"ע דאורייתא וכמבואר ביו"ד סי' שכ"ד בט״ז ס"ק ט"ו וש״ך ס"ק כ״ד מ"מ אם ישאל הדרא הטעם לטבלא למפרע וא"כ יש בתבשיל זה טעם טבל שאוסר לכ"ע בא"מ בנ"ט. אולם גם על הוראת הגאון מהר"ז ז"ל לאסור בהחלט תמה כהד"ג דהלא יש תקנה דלאחר שישאל על טעם חלה להפריש חלה מעיסה החייבת בחלה עליו ועל הקדירה וכאשר הורה הגאון הלב"ש בחידושי דינים סי' קט"ז בחמצו משקה בארשט בשאור של טבל דבאין ס' כיון דטכ"ע מדאורייתא יכול להפריש מעיסה אחרת החייבת דהוי מחיוב על החיוב וא"כ ה"נ אם דלא הוי ס' כי בס' אליבא דכ"ע שרי וכפסק הרמ"א ז"ל בסי' שכ"ג סעי' א' ובדליכא ס' א"כ איכא תקנתא עכת״ד של כהד״ג. מטיבותא דמר אבא שליט"א הנני דן כתלמוד לפני רבו לאמור כי עצת כהד"ג בהפרשה ממקום אחר לאחר השאלה זה לדעתי העניה דעת הגאון מהרש"ק ז"ל כי הני גאונים לא איפלגו רק בסברא זאת אם תועיל שאלה לטעם בלבד אשר לדעת הגאון מהר"ז ז"ל אין תקנה לשאול על הטעם ולשיטת הגאון מהרש"ק ז"ל יוכל לשאול גם על הטעם אבל פשוט דלאחר השאלה צריכין לתקנה בהפרשה ממקום אחר וכאשר כ' כהד"ג ולא הוי מחיוב על הפטור כיון דאין ס' וטכ"ע דאורייתא וכמש"כ הלב"ש. ואם דיש לדון בזה למש"כ רבינו הפמ"ג בשער התערובות פ"ב בח"ב בד"ה ואני העני לספק לחומרא נימי טכ"ע דרבנן וא"כ הוי כמפריש מחיוב על הפטור מחד דרבנן על חרי דרבנן מלבד מה דחזינן רבותינו הט"ז וש"ך בהחלטה בטעם היתר זה בפשיטות ולא חששו לחומרא דנימי טכ"ע דרבנן וכאשר הורה הגאון הלב"ש בכמה דוכתי אך גם לסברת הגאון מהרש"ק ז"ל דקאתי מכח ממ"נ דנראה דספוקי מספקי ליה אי טכ"ע דאורייתא או דרבנן וא"כ יש מקום לפקפק ולאמר דאסור להפריש ממקום אחר יען דהוי מפריש מוודאי חד דרבנן על ספק תרי דרבנן אני אומר כי אין כאן מקום לפקפק כלל כי בעיקרא דדינא דפסק הב"י ז״ל בסי' ש"ל בשם המ"כ דאין להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן חלק ע"ז הד"מ בסי' שכ"ד סק"ד. ואם כי הלבו"ש בנאות דשא בסי' מ"א בד"ה ואחרי שאנו רואין הכריח מכמה ראיות להעמיס כוונה אחרת בהד"מ דלא יחלוק על המ"כ רק במה שאוסר להפריש מיניה וביה יע"ש הלא רבינו הגאון מהר"י ז"ל מליסא בסידור דרך החיים בה' חלה לא הבין כן דברי הד"מ וסילק שם במלות קצרות קושיות הנאות דשא והחזיק בשיטת הד"מ דבחלה בזה"ז אין לחוש בהפרשה מחיוב על הפטור כי אין כאן חשש תקלה בזה"ז (ותלי"ת כי קיימתי זאת מסברא דנפשאי) יע"ש וממקומו הוא מוכרע כי האי דינא מפלוגתא דרבוותאי לא נסיק כי משנה שלימה שנינו בפ"ג דחלה משנה ח' הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון כו' אשר הרא"ש ז"ל כ' שם בטעמא דלא הוי כמפריש מה"ח על הפטור יען דטכ"ע מדאורייתא יע"ש ובנאות דשא שם בסי' מ"א שהאריך בזה בחריפתו ובקיאתו (אגב ראיתי שם בד"ה באופן שכ' וז"ל ועכ"פ במעמיד לא מצינו מי שיאמר בבירור שהוא מדאורייתא זולת המג"א בסי' תמ"ב ס"ק ט' ממשמעות הטור כנ"ל ושאר כל הפוסקי' אומרים בהדיא דהיא רק מדרבנן ולא מצינו חבר לדעת הטור לפ"ד המג"א זולת הר"ש שהוכחנו מדבריו דס"ל במחמץ שהיא מדאורייתא ה"ה במעמיד כו' ע"כ יעיון ב"י ז"ל בס"י קי"ח ביו"ד שכ' בשם תשו' ר"י ז"ל וז"ל ועוד היה נראה לרבינו טוביה דאפילו לשמואל כ"ו דאפילו את"ל דדבר המעמיד הוי כבית שאור שחימוצו קשה מ"מ אין שם אלא נ"ט ורש"י פסק דטעמא הוי מדרבנן כו' ואף לדברי ר"ת דטכ"ע דאורייתא כו' ע"כ יע"ש ובמרדכי בפ' א"מ הרי מבואר גם שיטת הר"י ז"ל כי למ"ד טכ"ע דאורייתא גם מעמיד מה"ת וכשיטת הטור) ומנה וסיפר בזה שלשה שיטות דלי"א שבתשב"ץ מתני' מיירי דאיכא טעם גמור ולר"ש ז"ל גם במחמץ סגי יען דס"ל דמחמץ דאורייתא ולרא"ש ז"ל, אפילו במשהו שרי להפריש מה"ח על התערובות כיון דחלה בזה"ז דרבנן אין הפרש בין חד דרבנן לתרי דרבנן יע"ש באריכות ועתה מלבד שיטת הרא"ש ז"ל דבזה"ז שרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן (ואם כי שם בד"ה ולפי שאני רואה הסיע דעתו של הרא"ש ז"ל לשיטה אחרת הלא כ' בעצמו שם יען כי דעה זו נדחית לגמרי זאת הביאו לזה וא"כ לשיטת החוו"ד אשר החזיק להלכה כן בוודאי אין להוציא דברי הרא"ש ז"ל מפשוטן) גם לשיטת הר"ש ז"ל דתפס פירושא דמתני' כפשוטה דלא נשנית רק באיכא טעם גמור אך דהוא ס"ל כי גם מחמץ הוא דאורייתא וא"כ למאי דקיי"ל מחמץ ומעמיד הוא רק מדרבנן וכמש"כ גם הלב"ש בתשו' שם בד"ה באופן שבאו לפירוש הר"ש ז"ל יהיה מוכה דגם מחד דרבנן על תרי דרבנן שרי להפריש וכמובן וגם לי"א שבתשב"ץ דמוקי למתני' בפחות מס' ואיכא נ"ט גמור בא בטענה בעל חלת לחם על זה בסי' ג' בפתיחתו לסעי' כ"ה וז"ל ואמנם יתר על כן תקשי מה יענו לדעת הני קדמונים דס"ל טכ"ע דרבנן והוא שיטת רוב הקדמונים הרמב"ם ורמב"ן וראב"ד ורש"י ז"ל ואפילו הר"ח ז"ל דסבירא ליה טעם כעיקר דאורייתא ס"ל דצריך שיהיה בו כזית בכא"פ וא"כ הכא במתני' דלא אדכר שום דבר אפי' נימי דמיירי שיש בו טעם מ"מ למאן דס"ל דלאו דאורייתא איך יפרישו עליו ממקום אחר הא הו"ל כמפריש מה"ח על הפטור עכ"ל יע"ש שהאריך ומכח ראיה זו ועוד ראיות הראה פנים והחזיק בשיטת מורו החוו"ד דבזה"ז שרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן ואם דשם בס"ק צ' כ' וז"ל ואמנם כאן נ"ל עוד דכל הני פוסקים דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא היינו מטעם דהו"ל חצי שיעור דלדעת כלהו כזית בכא"פ דאורייתא אלא ביש יותר מכא"פ הו"ל ח"ש ואע"ג דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת כ' האחרונים הטעם דהיינו שהוא בעיניה דאז אמרי' דאחשביה מדאכלו משא"כ ע"י תערובות דאז לא מינכר דאחשביה ע"כ אומר אני דבכי הא בנותן שאור לעיסה פשיטא דחשביה שהרי נותן בכוונה לתקן העיסה ואע"פ שהוא שוגג שלא ידע אם הוא אסור מ"מ נתקנה העיסה ונעשית כוונתו וא"כ הרי אחשבי' וא"כ שוב אסור מה"ת אלא שאין לוקין עליו ולכך יוכל להפריש עליו מן המחיוב אף לכתחלה עכ"ל.
ולענ"ד אין זה מספיק אם כי דבר זה דח"ש ע"י תערובות שיהיה מותר מה"ת יען דל"ש אחשביה מקורו מתוס' ע"ז ס"ז בד"ה ואידך בשם ר' יקר ז"ל וחכ"ל ז"ל בסי' פ"ו דח"ש אסור מטעם אחשביה יע"ש ובתוס' נזיר ל"ח ופסחים מ"ד ד"ה כשהוא בעין ומהרש"א ז"ל שם והרבה האריכו האחרונים בזה והדברים עתיקים וכעין סעד לזה יש להביא עוד מפרש"י ז"ל דהוריות (ז' ע"ב) בד"ה הוא בחלב המכסה את הקרב שפ"י א"נ דהורו בחלב שעל הקרב בין בכזית לפחות מכזית דכזית לא כתיב בהדיא והוי דבר שאין הצדוקין מודין יע"ש ובהגהות הרש"ש ז"ל שהקשה מזה עמש"כ המל"מ בריש פ' י"ב מה' שגגות דבעינן שיורו שדבר זה יותר לגמרי דהלא בכאן גם ח"ש אסור מה"ת יעיי"ש ובשו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ל"ב שכתב וז"ל:
ודע דהאי א"נ היינו אליבא דר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת ע"כ ונראה דכוון לתקן בזה קושיא זאת יען דלר"ל שרי מה"ת אולם זה דחוק קצת יען דאנן קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת אבל להאמור דח"ש ע"י תערובות שרי מה"ת גם לר"י (יעיון כו"פ סי' ק"ט דגם חזי לאיצטרופי ל״ש בתערובות) יש ליישב הא"נ דהורו על כזית שהוא פחות מכזית והוי ח"ש והיה בתערובות דשרי מה"ת גם לר"י אולם מלבד שהוא רק דרך פלפול נלע"ד דיש לפקפק בתירוצא דנו"ב דלר"ל א"ש כי לטעם המל"מ נראה דבעינן הוראות ב"ד להיתרא לגמרי דגם איסורא דרבנן לא ישאר כי בעי' שיהי' תולה בבי"ד וכיון דאמרו דמ"מ איכא איסורא דרבנן לא הוי תולה בבי"ד וגם הלא קיי"ל דבעינן שיאמרו מותרים אתם כמבואר ברמב"ם ז"ל בפי"ג מה"ש וכמש"כ שם המל"מ וכיון דאיכא רק איסורא דרבנן לא משכחת שיאמרו הב"ד מותרים אתם לעשות וצ"ע בזה ויע"ש תירוץ הרש"ש ז"ל. אמנם לדינא קיי"ל דגם ח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת כי גם החכ"צ ז"ל דחידש דח"ש אסור מה"ת בדאיכא גם סברא דאחשביה הוא רק לשיטת הרא"ש ז"ל בפ"ג דפסחים דח"ש דחמץ לא בעי ביעור אבל להלכה לא קיי"ל הכי כמבואר בטוש"ע או"ח סי' תמ"ב יע"ש ובמג"א ס"ק י"ב ובאחרונים ומש"כ החכ"צ ז"ל לענין איסורי שבת וכדומה דנימי דח"ש יהיה שרי מה"ת הלא נודע מש"כ המל"מ בפי"ח מה' שבת בשם הג"א ורש"י ז"ל בשבת ע"ד שמבואר דאסור מה"ת יע"ש ובמגיה שם שתמה על החכ"צ ז"ל ובפרמ"ג מפתיחה כוללת ח"א ס"ק ה' ובפתיחתו לה' שבת וכמ"ז ש"א סק"א ויעיון בר"ש ז"ל בפ"ב דטבול יום משנה ג' ובטוש"ע יו"ד סי' צ"ח סעי' ו' ובגליון מהרש"א ז"ל שם והדברים ארוכים ועתיקים וגם אני העני בדעת כתבתי בזה במקומות רבים בספרי הדל חידושי בן יאיר וכיון דקיי"ל דגם ח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת הרי דלא אזלי' בסברא דאחשביה וא"כ א"א לומר כסברת החלת לחם וגם אם נימי דהסוברים דטכ"ע דרבנן ס"ל הסברא דאחשביה מלבד דזה דוחק ואפושי פלוגתא לא מפשינין גם אם נימי הכי אכתי יש לפקפק בסברתו שחידש דבנותן שאור לעיסה אם דהיה שוגג שלא ידע אם הוא אסור מ"מ כיון דנתקנה העיסה ונעשית כוונתו פשיטא דאחשביה מה דפשיטא ליה לאותו גאון לדידי מספקא טובא כי ממ"ש הריטב"א ז"ל במכות י"ז בטעמא דר"ש דאמר כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן וז"ל ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות ע"כ הרי אם דנעשית כוונתו לדבר אחר מ"מ כיון דלענין איסור הוא שוגג ל"ש אחשביה וזה היפך סברת בעל חלת לחם לפום רהיטא, וצ"ע לי בזה כעת ובר מן כל דין היסוד שהניח החלת לחם דהפוסקים דס"ל טכ"ע דרבנן הוא מטעם דהו"ל ח"ש ע"י תערובות חזינן דלא כן דעת רבותינו הראשונים ז"ל כי ראש המדברים בזה הוא רש"י ז"ל והוא כ' להדיא בחולין צח' עב' בד"ה לטעם כעיקר בטעמא דטכ"ע דרבנן יען דמה"ת נאמר אחרי רבים להטות וחד בתרי בטיל גם בא"מ (יעיון חוו"ד סי' צח' סק"ג) יע"ש וא"כ אין מקום כלל לחלק בין שאור לשאר דברים וא"א לומר כתירוץ החלת לחם וכאמור.
ולפ"ז הדק"ל להפוסקים דטכ"ע מדרבנן איך ממקום אחר מוציא לפי חשבון הלא
קאמרה מתני' גבי שאור דאם יש לו פרנסה הוי כמפריש מה"ח על הפטור וכקושית הר"ש ז"ל ועכצ"ל דבחלה דרבנן בזה"ז שרי להפריש מן חד דרבנן לתרי דרבנן לשיטתם ולאמור דגם בחלה דרבנן בזה"ז אין להפריש מחד דרבנן לתרי דרבנן אין לו מקום אך לשיטת האומרים דטכ"ע דאורייתא ולאוקמי מתני' בפחות מששים וכשיטת הי"א שבתשבץ ז"ל ועתה קמה וגם נצבה הוראת הגאון מהרש"ק ז"ל בלא שום פיקפוק בדרך ממ"נ דאם טכ"ע דאורייתא הלא מפריש מה"ח על החיוב ואם טכ"ע דרבנן ומפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן הלא אם טכ"ע דרבנן מוכח ממתני' דשרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן בחלה בזה"ז וכדאמרן וא"ש.
ואם כי ידענא כי הר"ש ז"ל שם הביא עוד תקנתא דתוספתא דמביא קמח ממקום אחר ומצרפה לה' רבעים לחייב עליו לפי חשבון וזה תפס הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם ובפ"ז מה' בכורים ה' י"א אשר לפ"ז לק"מ כי ממ"נ אם השאור בטל בעיסה שהורמה חלתה א"כ אין בעיסה זו החיצונה שיעור חלה ופטורה ג"כ, ואם נימי דאין השאור בטל ונעשית בר חיוב בצירף השאור הרי מפריש מה"ח על ה"ח וכמש"כ שם החלת לחם ובלב"ש בחידושי דינים בס"ק רמ"ד יע"ש וא"כ אין הכרח דלמ"ד דטכ"ע דרבנן שרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן ואין כאן ממ"נ וכמובן (אמנם דבריי הנאמרים א"ש להפירושים והשטות דמתנ"י התירה להפריש ממקום אחר גם בלא תקנתא דתוספתא) מ"מ אני אומר דגם אם נימי להחשיב ספיקא גמור שמא טכ"ע דרבנן (אשר באמת נראה דקיי"ל בהחלט טכ"ע מה"ת גם לקולא) וכמו שדן הגאון מהרש"ק ז״ל בדרך ממ"נ מ"מ שרי להפריש מחד דרבנן על ספק תרי דרבנן כי חזינן להש"ך בסי' שכ"ט סק"ט שפסק בעיסה שנילושה במי פירות בלבד דכיון דהרא"ש ז"ל פוטר והברטנורא מסתפק לזאת יפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות הרי דס"ל דשרי להפריש מוודאי חיוב על ספק חיוב ואם כי בלב"ש ס"ק רל"ט ורס"ד הניח באמת דברי הש"ך בצ"ע והאריך בזה בתשו' שם בסי' מ"א, מ"מ בסי' מ"ד בד"ה ועתה אחרי בסה"ד כ' וז"ל ואולי י"ל כיון דיש פוסקים מחייבים בחלה מי פירות הוי ספק פלוגתא דרבוותא לא חיישי' כולי האי ודוחק עכ"ל ועתה אני אומר דאם הגאון הלב"ש אשר החליט בהחלטה גמורה דאסור להפריש גם בזה"ז בחלה מה"ח על הפטור ומ"מ כ' ע"צ הדחק דעל ספק לא ניחוש כולי האי הלא הרחיב לנו את המדובר לאמור בלא דחק כלל דשרי להפריש מחד דרבנן על ספק תרי ואם דרבנן ומלתא בטעמא קאמינא דכבר כ' דהחוו"ד החזיק בשיטת הד"מ דבזה"ז שרי להפריש חלה מה"ח על הפטור וגם פשטות דברי הש"ך בסי' שכ"ד ס"ק י"ח במש"כ דגם בנתערב עיסה בעיסה דינא כשאור מוכח דשרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן וכאשר האריך בזה הלב"ש שם בס"י מ"ב וכ"נ מש"ך שם סק"כ יע"ש ובחי' רעק"א ז"ל והחלת לחם שם החזיק בשיטת רבו החוו"ד עד דמסיק להלכה שם בסי' ג' סעי' כ"ז וז"ל אמנם באם יש בו ששים יש בו דעת מהאחרונים שאוסרים להפריש מזו על זו דהו"ל מפריש מ"ח על ה"פ והמיקל גם בזה להפריש ממקום אחר נראה לדעתי דיש לו על מי לסמוך ע"כ יע"ש וראה זה חדש מה שמצאתי ברדב"ז ז"ל על הרמב"ם ז"ל בה' בכורים שם (מדפוסי ווילנא) שכ' וז"ל ולא אמרי נמי שהשאור בטל אצל העיסה ונמצא מפריש מחיוב על הפטור שהרי הטבל אוסר בכ"ש ולא בטל ע"כ. יע"ש הרי מבואר דעת רבינו הרדב"ז ז"ל דגם בלמעלה מששים מ"מ כיון דטבל אוסר בכ"ש אם דאינן אלא מדרבנן והוי תרי דרבנן מ"מ שרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן וזה כדעת הרא"ש ז"ל (וגם זה סעד מבלי להוציא דברי הרא"ש ז"ל מפשוטן כיון שאנו רואין שגם הרדב"ז ז"ל כ"כ בפירוש) ונהי דמ"מ לדינא אין לזוז מהכרעת רבינו הלב"ש מבלי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן מ"מ פשיטא דלספיקא דפלוגתא יחשב יען כי לרא"ש ורדב"ז וד"מ וש"ך ז"ל שרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן ובאחרונים הלא עמוד ההוראה החוו"ד ז"ל עומד נגד הכרעת הלב"ש והחלת לחם אשר העמיק הרבה בזאת ההלכה הכריע דהמיקל לא הפסיד והוא הדבר אשר דברתי בראשית דבריי כי האי דינא מספיקא דדינא לא נפיק ובהצטרף אליו עוד ספק הלא איכא ס"ס מעליא ספק שמא שרי להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן ואת"ל שאסור שמא טכ"ע דאורייתא (גם לקולא) ולא הוי כלל תרי דרבנן והוראת הגאון המהרש"ק ז"ל בביאור מר אבא שליט"א דלאחר השאלה יתקנה ממקום אחר ברור בלא שום פקפוק כלל וגם יצא לנו דין חדש כי מחד דרבנן על ספק תרי דרבנן שרי להפריש גם לכתחילה וכאשר ביארתי מלתא בטעמא בעזה"י.
ואם כנים אנחנו בזה דמחד דרבנן על ספק תרי דרבנן שרי להפריש יש להעמיד פסק הרמ"ץ ז"ל בתשובותיו חיו"ד סי' פ"ד שכ' וז"ל ומ"ש מס' לבו"ש בה' חלה בס"ק קט"ז בבארשט שחימצו בשאור של טבל דבאין בו ס' יכול להפריש ממק"א וביש בו ס' א"א להפריש דהוי מחד דרבנן לתרי דרבנן דמחמץ בטל מה"ת דע שדבריו נכונים לדינא אך יש תקנה להוסיף בבארשט שאור של טבל שלא יהי' בו ס' וחוזר וניעור עביו״ד סי' צ"ט ס"ו וטכ"ע דאורייתא ואז יכול להפריש ממק"א ול"ד למ"ש שם בס"ק רמ"ב ודו"ק עכ"ל והנה בגוף פסק הלב"ש שם בס"ק רמ"ב דאף אם נזדמנה עיסה שהירמה חלתה שנתחמצה בשאור של חיוב ויש ס' בעיסה נגד השאור אזי מפריש מעיסה זו עלי' ועל הבארשט אבל אסור לעשות בידים עיסה כזאת יען דאין מבטלין איסור בידים לענ"ד יש מקום עיון בזה דהנה בהגהמ"יי סוף ה' זרעים כ' וז"ל כיצד יעשה ילוש עיסה כשיעור חלה ויקח ממנו מעט כביצה ויערב בעיסה של עכו"ם וישער שתהא עיסה של עכו"ם ג' בצים כדי שתהיו רבה על אותו ונמצא בטל ברוב ויקיף אותן ג' בצים לעיסה בסל ויטול כל אותם ג' בצים לחלה דנמצא דמפריש מכיוצא בו עליו דאידי ואידי בטל ברוב ואין להקשות והא אין מבטלין איסור לכתחילה דה"מ כדי להנות ולאכול מן האיסור אבל הכא לא קאכיל לה עכ"ל והחלת לחם בסי' ג' ס"ק ק"ד הביאו וכ' ליישב דברי הלב"ש שלא תקשי עליו מדברי הגהמ"יי בזה"ל והנה י"ל דהלב"ש שני דאסור לעשות בידים עיסה זו היינו משום שכ' דמפריש מן העיסה עליו ועל הבארשט וא"כ אינו לוקח העיסה כולה לחלה אלא מפריש ואוכל השאר ובזה י"ל דאסור דהו"ל מבטל איסור לכתחלה כיון שאוכל השאר משא"כ בדברי הגהמי"י כ' ויטול כל אותן שלש בצים לחלה וא"כ כיון שנוטל הכל אין כאן מבטל איסור לכתחלה כמו שסיים דהא קאכיל לה (והאריך שם בטעמו של הלב"ש שלא המציא זאת העצה שיעשה עיסה קטנה ויקח כולה לחלה וגם העלה דיכול לעשות גם לכתחלה עיסה קטנה ויקח שאור של חיוב ויערב מקצתו בעיסה להחמיצה וגם ישייר מקצת מהשאור באופן שיהי' ששים בעיסה נגד השאור ומשיתחמץ יוכל להפריש ממנו על התערובות ויותר הכל דכיון דמשייר מהשאור מקצת אז לא הו"ל מבטל איסור לכתחלה כיון דקיי"ל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כאשר ביאר שם בס"ק קד' קח' יע"ש דברים ברורים) עכ"ל יע"ש ולענ״ד נראה להידוע אם כי דעת הראב"ד ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא והפרי תואר שם ביו"ד צ"ט סק"ה כ' שכן דעת רש"י ורמב"ם ז"ל אשר מזה יש סעד למש"כ בספרי חדושי בן יאיר לחי' נזיר ל"ז בישוב דברי רש"י ז"ל בפסחים מ"ד יע"ש ויעיון מל"מ פ"ד מ"ה מעילה (מש"כ המל"מ שם בדברי התוס' מעילה כ"א יעיון בספרי מש"כ בחי' שם במעילה) ושעה"מ פט"ו מהמ"א ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' מ"ה ובהגהות יד אפרים יד אברהם ז"ל שם ביו"ד, אולם אנן קיי"ל כשיטת התוס' רשב"א ורא"ש ועוד מקמאי ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן נלפע"ד כשמערב שאור של חיוב גם ביש ס' בתערובות נשאר איסור דרבנן כי מחמץ לא בטל מדרבנן וא"כ לכאורה שרי לבטל גם לכתחלה מכח ממ"נ לדינא דאורייתא דנתבטל הלא מה"ת מותר לבטל, ולדינא דרבנן דאסור לבטל הלא מדרבנן לא נתבטל כי עדיין איסורא דרבנן יש ואסור לאכול את התערובות. ויש להעמיס זה בכוונת לשון הגהמ"יי דה"מ כדי להנות ולאכול מן האיסור כלומר היכי דע"י הביטל שרי לאכול אבל הכא לא קאכיל לה, כלומר דהלא מדרבנן אסור גם עתה לאכול מן התערובות ואי דעי"ז נעשה מחד דרבנן לתרי דרבנן וגם יוכל להפריש ולתקן תערובות אחר כעין זה, על זה לא מצינו גזרת חז"ל דגם בכה"ג אין מבטלין ובדרבנן על המחמיר להביא ראיה ובמושכל הראשון היא סברא ברורה עד אשר לכאורה יש מקום תמוה על הלב"ש במש"כ דאסור בזה משום דא"מ איסור לכתחלה.
אמנם נראה דיש לתלות זאת הסברא בפלוגתא דאשלי רברבי, אשר הרמב"ם פט"ו מהמ"א) והרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' כל שעה ס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ ולזאת היא במשהו, והר"ן ז"ל שם בפסחים חולק בזה באמרו וז"ל, ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור גם לאחה"פ אף על פי שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דשיל"מ. ואע"פ שבעלי סברא זו אמרו דכיון דמדאורייתא לר"ש דשיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטיל מדאורייתא יפה הם אומרים אבל וודאי משמע דחומרא דרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו עכ"ל יע"ש והוא הנאמר גם בסברא דידן כי לדברי הרמב"ן ז"ל שם גם כאן כיון דמה"ת נתבטל השאור של טבל נכלל בגזרתם דא"מ איסור לכתחלה, ואם מדרבנן לא נתבטל לא אמרו להקל אלא להחמיר אולם להר"ן ז"ל גם הכא יש לדון בתור ממ"נ. מדאורייתא הלא. שרי לבטל ואולי מדרבנן הלא גם לאחר הביטול אסור. והגהמ״יי ס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן וגם ס"ל כסברת הר"ן ז"ל ופסק הלב"ש מלבד מה דלשיטת הראב"ד ועוד מקמאי ז"ל אין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא גם אם הוא מדרבנן כדקיי"ל א"ש לסברת הרמב"ן ז"ל וכדאמרן.
ולהלכה הביא הרמ"א ז"ל ביו"ד ק"ב דעה הראשונה בסתם דחמץ לא הוי דשיל"מ אשר זה כלל גדול שהוא להלכה נגד היש חולקים וסובב והולך לשיטתו אשר הכריע כן בת"ח כלל ע"ד אות ט'. אם כי המהרש"ל ז"ל טען בזה לאמור עליו מה רב גוברי' להכריע נגד הרמב"ם ז"ל יעיון כו"פ יו"ד שם סק"ט מש"כ ליישב זה בדרך פלפול. ולדעתי העני' נראה בפשיטות למש"כ המ"מ בפ"א מה' חו"מ הובא בב"י ז"ל באו"ח תמ"ז דלרמב"ם ז"ל דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ ה"ה בנתערב ערב פסח מ"ו שעות ולמעלה הוא במשהו וא"כ מתבאר דלשיטת התוס' רא"ש סה"ת וס"ה סמ"ק ומרדכי ז"ל דבע"פ מחצות ולמעלה בטל בששים והכי קיי"ל כבש"ע שם סעי' ב' לשיטתם חמץ לא הוי דשיל"מ והמה רבים ובתראי נגד הרמב"ם ז"ל, לזאת הכריע הרמ"א ז"ל כוותם דחמץ לא הוי דשיל"מ אין להכריע מכח פסק זה כסברת הר"ן ז"ל כי הלא נתנו הטעם מפני דחוזר ונאסר לשנה הבאה לזאת לא הוי דשיל"מ משמע דאי לאו האי טעמא הוי דשיל"מ א״נ אדרבה מוכח דס"ל כסברת הרמב"ן ז"ל וכמש"כ המ"י ז"ל בת"ח שם ס"ק יט' יע"ש וכן מפסק הש"ך שם בסק"ח (יעיון בחת"ס חיו"ד סי' צ"ו הובא בפ"ת שם ובספרי לחי' ב"מ נ"ג מש"כ בטעם פסק הש"ך) דבתערובות כלים צריכין להשהותם עד שיהיו אינם בני יומן אשר בטעם פסקו כ' בכו"פ שם סק"ה דכמו זה כ' על חמץ בפסח דהוי דשיל"מ אע"ג דלאחר הפסח מדרבנן אסור מוכח ג"כ כסברת הרמב"ן ז"ל אשר מכ"ז סעד לפסק הלב"ש אולם עדיין יש מקום לחלק ולאמור דשאני דשיל"מ, מלבד דלדעת המל"מ שם מה"ת דשיל"מ אינו בטיל גם לדידן שהוא רק מדרבנן ביאר שם החת"ס דהוא קרוב לדאורייתא יע"ש והסברא נותנת כל מה דאפשר לתקוני שיהיו בהיתר מדאורייתא לדרבנן שייך הסברא דעד שתאכלנו כו' משא"כ הכא בגזירת חכמז"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הלא מדרבנן אינו מבטלו סברא חזקה לאמור דבכה"ג לא גזרו ולפירושי סברא זאת כתיבה היא גם בהג"מ אשר כנראה לשעה לא היו דברי הגהמי"י לפני רבינו הלב"ש מדלא הביאו ויוכל היות אם היו רואה אותו אז רוח אחרת הוי מרחף בדעתו של אותו גאון הלב"ש ז"ל. הוא אשר אמרתי כי לענ"ד בגוף פסק הלב"ש ש יש מקום עיון וכדאמרן.
אמנם זאת אני אומר בהחלט בנזדמן שיש לו תערובות שאור של טבל בעיסה אך שאין בו ס' בוודאי דשרי להוסיף עיסה שיהיו ששים למען לתקן תרובות אחר אשר בו ששים כי לדעת המחבר בסי' צ"ט סעי' ו' דפ' כשיטת הרשב"א ז"ל הלא באיסור דרבנן שרי להוסיף גם ביש לו עיקר בדאורייתא וכ"פ היש"ש והט"ז ואם כי אנן קיי"ל כפסק הרמ"א ז"ל דגם באיסור דרבנן אסור להוסיף כמה גדולי אחרונים ומהם גם בתשו' הגאון רע"א ז"ל בסי' ל"ח צירף פסק המחבר לסניף גדול לסמוך עליו במקום הפ"מ ואיכא עוד צדדים להקל יע"ש ואם כי בספר יד יהודא על ה' שחיטה בסופו האריך לסתור דברי הגאון רע"א ז"ל הלא ביארתי בתשו' כי דברי היד יהודה ז"ל המה סתורים ודברי רע"א ז"ל המה קיימים וגם הבאתי מפי' רבינו חננאל ז"ל בסוגיא דביצה ד' כי גם הוא ס"ל כשיטת הרמב"ם ורשב"א ז"ל דבדרבנן שרי להוסיף לזאת בחלת חו"ל דהקילו בו חז"ל בכמה פרטים וגם בגוף דברי הלב"ש דיש בזה משום אין מבטלין הלא כתבתי דעדיין הוא בצריך עיון מכ"ז נראה לי ברור דלהוסיף שרי מטעמים הנאמרים.
גם עצת פסק הרמ"ץ ז"ל תקום לנכון למש"כ למעלה דמחד דרבנן שרי להפריש על ספק תרי דרבנן כי כהד"ג פקפק על עצתו אך למש"כ הכו"פ בסי' צ"ט ס"ק י"ב דרק מדרבנן אמרינן חוזר וניעור וא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן להוסיף שאור של טבל בבארשט עד שלא יהיו בו ס' דהלא מ"מ לא יצא מדי תרי דרבנן כי גם חוזר וניעור אינו אלא מדרבנן. לזה נראה לדעתי העני' יען כי הכו"פ בעצמו ממש"כ בסי' ק"ט סק"ד בד"ה אך א"א חוזר וניעור נראה דס"ל דמה"ת אמרי' חוזר וניעור יע"ש וכן פשיטא לי' לרבינו הפמ"ג שם בש"ד ס"ק כ"א שכ' יבאינו מינו הוה דאורייתא כל שטעמו נרגש וחיך אוכל יטעם ואף נודע אסור כו' יע"ש גם אם נימי מבלי להחליט כן אבל זה פשיטא דעכ"פ מדי ספיקא דדינא לא נפקא וא"כ שפיר תקנת הרמ"ץ ז"ל להועיל כי במוסיף עד שאין ס' לא הוי רק ספק תרי דרבנן כי שמא חוזר וניעור מה"ת ולא הוי רק חד דרבנן וכיון דהוי אך ספק תרי דרבנן הלא שרי להפריש מחד דרבנן על ספק תרי דרבנן וכדאמרן.
סימן ג
החוט המשולש בעשיית מקוה ע"י שלג וכפור אם רשאין להתיכן ע"י כח חימום הדאמפף. הנה משנה שלימה שנינו (בפ"ז דמקואות) אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור וכו' אר"ע היו ר"י דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה והורה זקן הוא רבינו שמריה ז"ל (במרדכי שבת פי ב"ט סי' של"ב) כי הטובל בשלג שאינו מפושר ומחזיק מ' סאה שעלתה לו טבילה דמתנ"י איירי בלא הופשר דאי בהופשר פשיטא דהוי כשאר מים ולדעת הב"י ביו"ד (ר"א) גם הרמב"ם ורא"ש ז"ל ס"ל הכי. ולענ"ד גם ממש"כ הר"ש ז"ל (בפ"ג דטהרות מ"ב) בדינא דשלג לא אוכל ולא משקה וז"ל טהור מקצתו שהשיקו למקוה כאלו השיקו כולו ותימה דלהקל הוי חיבור ולהחמיר לא הוי חיבור וי"ל לענין השקה היינו טעמא כדתנן במקואות פ"ז דשלג מעלה מקוה וכשר לטבילה א"כ נמצא דכשהושק מקצתו למקוה כהושק כולו שהרי כולו נוגע זב"ז והוי כנוגע במקום מקוה אבל לקבלת טומאה אין דברים הנוגעים זב"ז נחשבים כאחת (יעיון מרדכי שם מש"כ בשם רבינו שמחה ז"ל ועוד דאין מטבילין בכיפין והב"י ז"ל פקפק בזה ויעיון מש"כ ע"ז החת"ס בסי' ר' בד"ה ור"ש אשר מדברי הר"ש ז"ל אלו שאין דברים הנוגעים זב"ז נחשבים כאחד כעין סעד לדברי החת"ס יע"ש) ע"כ אשר כמבואר נראה דגם הר"ש ז"ל מפרש למתני' לטבול במקוה משלג קודם שהופשר הרי לנו צבא רב מראשונים ז"ל העומדים בשיטתא דא.
והקשה על זאת השיטה החת"ס בסי' רי"ג בשם חכם אחד בזה"ל בשלמא לראב"ד ז"ל והעומדים בשיטתו דשלג לא הוי בכלל מקוה מים דקרא עד שיופשר ויהיו מים ע"כ שפיר כ' דשלג בעין לית בי' משום שאובין דנפל פסולן מהיקש מקוה מים למעיין מה מעיין בי"ש אף מקוה מים בי"ש לאפוקי שאובין ושלג לאו מים הוא וכשנפשר והוי מים פנים חדשות בא לכאן וכ"ז לראב"ד ז"ל אבל לר"ש ז"ל דשלג בעין הוי בכלל מים דקרא דתולדות מים נמי מים נינהו א"כ גם שלג איתקש למעיין דבעינן בי"ש. וק' הא כו' שנינו כו' שא"ל צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה וצע"ג לכאורה ע"כ. ותוכן ישובו של החת"ס בזה הוא כיון דלמסקנא דר"פ בפסחים שם יז' לכ"ע יש טומאה למשקין מה"ת אך במשקי בית מטבחייא הלכתא גמירי לה דדכן והכי קיי"ל וכמבואר בפסקי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מ"ה אה"ט ובפ"י מהט"א ה' ט"ז יעיון לח"מ בפ"א מה' פסולי המוקדשין ה' ל"ו דהקשה הלא דברי ר"פ עלו בקושיא ותי' ואע"ג דאסיק ר"פ בקשיא לא אסיק בתיובתא ולית לן בה כוון בזה לדעת הגאון הר"ח ז"ל שפ"י שם וז"ל אמר ר"פ כ"ו ואקשי' עליו כו' ולא מצא ר"פ תשובה ולא דחינין לה דהא לא עלתה בתיובתא ע"כ יעיון ברש"י ז"ל סנהדרין ע"ב ע"א ד"ה קשיא וברשב"ם ז"ל ב"ב נ"ב ע"ב ד"ה ופ' ר"ח דה' כשמואל יע"ש וברא"ש ז"ל בפ' תפלת השחר בסי' ב' בשם ר"ה גאון ז"ל וכשיטת הגאונים המה פסקי הרמב"ם ז"ל לפסוק כר"פ) ומבואר מסוגיא דשם ט"ו דלפ"ז איצטרך האי קרא דאך מעיין ובור מקוה מים לגופיה דמים מחוברין אינם מקבלים טומאה וכמבואר שם וברמב"ן ז"ל בפירושו להתורה וא"כ צריך חקירה מנ"ל דקרא מיירי כלל מטבילה דלמא ורחץ בשרו במים דכתיב גבי טמאים במים כ"ש קאמר ואפילו תלושין ועכצ"ל מסברא דבלא"ה ק' הרי מים מקבלים טומאה בעצמן ואין מטהרין ולזאת פסול שאובין וא"כ ממילא שלג וכפור שאין בהם קבלת טומאה כלל כמבואר ברמב"ם ז"ל בפ"א מט"א ה' כ"ב לא קפחי' שיהיו הווייתו ע"י טהרה עכת"ד יע"ש באריכות בנעימת דבריו הקדושים אולם המהרש"ק ז"ל בשירי טהרה סי' י"א כ' עליו וז"ל והנה דבריו תמוהין בתרתי, חדא דהרי מפורש בפ״ב דנדה י״ז ובפ"א מהט"א ה' כ"ב בר"ם ז"ל דאם חשב עליו למשקין מטמא טומאת משקין וא"כ אם בא לטבול בו בעודו שלג בע"כ דצ"ל דאחשב למים וס"ל כסברת ר"ש וא"כ הוי חשב עליו למשקין ומטמא תורת משקין ועוד גוף הקושיא אין התחלה לקושיא דהרי י"ל דהטבילה והטהרה באין כאחד כמו דאמרי' בגיטה וחצרה באין כאחד כן ה"נ הטבילה והטהרה באין כאחד ואינו מטמא המים. וא"ל דתיכף כשהטביל רגליו דמים נטמאו טרם שבא לשם כל גופו ז"א דהרי חזינן השחיטה שמתחיל לשחוט ואם לא היה גומר השחיטה היו עושה נבלה במשהו מן הוושט ואעפ"כ אם שחט דחד מעשה אמרי' בחד שחיטה הוא ולא נעשה נבלה כן ה"נ אם מתחיל לטבול תיכף מתחיל מן הטבילה והוי כולו חד טבילה והטבילה והטהרה באין כאחד ע"כ יע"ש. ולענ"ד נראה כי הטעם דטהרה וטבילה באין כאחד כשחיטה א״א לומר כי שאני התם דבא הלמ"מ דשהיה פסול ואם כי הפמ"ג בסי' כ"ג בש"ד ס"ק כ"ב כ' דאין ליתן טעם דשהיה פסולה דכי שהה הוי מה דשחט נקב הוושט שכבר הלך לו אותה שחיטה דליתא אלא גזירת המלך הוא וכמש"כ התב"ש שם בסק"א, הלא כ' האחרונים כי בפרדס לרש"י ז"ל בסי' רי"ח ובכלבו סי' ק"ז מובא גם טעם זה, יהיה אך שיהיה עכ"פ כיון דשהיה פסיל שפיר בא השחיטה והכשר כאחד משא"כ בטבילה דאין כאן הלכה דשהיה ואם תחב רגליו ולקחם ואח"כ טבל כל גופו ג"כ עלתה לו טבילה כסברא החצונה של החת"ס בתקפה דאיך אפשר לומר שיטמא את המים והוא יטהר ומזה אנו דנין דבעינן הויה ע״י טהרה. וטענה השניה מסוגיא דנדה י"ז ורמב"ם ז"ל הלא בחת"ס שם באותה תשובה הובא סוגיא זו ופסק הרמב"ם ז"ל ולא היה בהעלם עין גם לשעה ועכצ"ל דסברת החת"ס הוא דחשב למשקה לא נחשב רק היכי דחשב שיופשר במציאות ויהיה כמים אז מחשבתו אכשריה לקבל טומאה אבל בטובל בשלג כיון שמטהר בעוד שלג מכח תולדות מים כמים לא נחשב בזה כחשב עליו למשקה וז"ב בסברא וא"ש דברי רבינו החת"ס ז״ל.
ואם כנים אנחנו בזה יש לדון על החולדה שהוציא המהרש"ק ז"ל וז"ל ולכך הכלל כך לר"ש אם ידע המביא שהביאו לשם מקוה פסול כ"ז שלא נהפך למים ממש ואם נהפך למים כשר ואם לא ידע כלל המביאו לשם מה מביאו מותר אח״כ לטבול בו אפילו בעודו שלג ע"כ וחזק זה בהדיוק שעשה באמרו וז"ל ובזה יהי' מדיוק הלשון מ"ש להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה מאי לשון ועשו מקוה בתחלה הרי הבאת השלג הוי עשיית המקוה הו"ל לומר והביאו שלג ויהיה מקוה בתחלה ובע"כ דהכוונה דב' מעשים בעינן כו' ע"כ יע"ש הנה בישוב דיוקו נראה למש״כ הרמב"ם ורא"ש ז״ל דבשלג בע"י שימטך חללו שיהיה ככפור וכדאיפסקא ברמ"א ז"ל שם סעי' ל' וזה שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו כלומר בעשיה והויה חדשה למעך חללה שיהיה מקוה בתחלה ואין כאן הוכחה לדינו של המהרש"ק ז"ל ואלמלי שאין דעת עני כמוני מכרעת הייתי אומר כי מסתבר כסברת החתם סופר דחשב למקוה אין דינו כחשב למשקה ולפ"ז גם בהביא בתחלה בכוונה למקוה כש לטבול בו בעודו שלג לשיטת רבינו שמריה ז"ל
אמנם באמת ישוב החת״ס הוא רק ליישב שיטת הר"ש ז״ל כי סוגיין דעלמא מדברי חז"ל ודברת הפוסקים מבואר דדינא דהויה ע״י טהרה והיקשא דמה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים נובע מהקרא דאך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור וכאשר כ' גם החת"ס שם מסוגיא דחולין פ"ד ומבואר עוד יותר בת"כ שמיני פ' י"א (וסתם ת"כ הוא ר"י דס"ל יש טומאה למשקין מה"ת) ועכצ"ל כפרש"י ז"ל וכשיטת הרא״ם ז"ל בפירושו דמן יהיה טהור תרתי שמעינן מיניה דקאי אקבלת טומאת המים דמחיברין אין מקבלין וקאי נמי אטבילה דהויה ע"י טהרה. ולקושית החת״ס דאיך שמעינן מיניה שנים הלא יפה דבר בזה המלבים שם באות קמ"ג דכיון דממה שאמר בכל כלי ידעינן שאם אין המשקה בכלי רק בקרקע היא טהור לזאת פי' חז"ל באך מעיין וביר ומקוה מים יהיה טהור כוונה שניה דמה מעיין בי"ש ובעינן הוויה ע"י טהרה יע"ש ולפ"ז דהלימוד מהקרא גם בשלג בעינן הורה ע"י טהרה ואין מקום לשיטת הר"ש ז"ל לטביל בעודו שלג במקים שהביאו בכלים ובאמת גם על הר"ש ז"ל דחיקא לאמור דס"ל שהלימוד אינו מקרא נגד פשטות דברי חז"ל ושיטת כל הפוסקים ולכאורה י"ל לקושית החת"ס לדברת הרא"ש זיל בתשו' כלל ל"א סי' ז' שכ' וז"ל וע"ק לי על מה שפי' ר"י הזקן דכולו שאוב כשר מה"ת כו' וכולו שאוב אין הווייתו ע"י טהרה כו' ותמיה הוא בעיני איך לא העלה ר״י ז"ל על לבו משנה דפרה פ״ו וגמ' דפ"ב דזבחים כ"ה כו' מתוך אלו הקושיות עלה בלבי לולי דמסתפינא להקל לפרש האי דרשה דהיויתי ע״י טהרה לא קאי רק אמעיין אבל לא אבור ומקוה מים לפי שהם כשירים בידי אדם אבל במקום שצריך מעיין כגון טבילת זב ומי חטאת כו' דבעי' בהו מים חיים צריך שתהא הווייתו ע״י טהרה כ"י ע"כ יע"ש והוא באמת שיטת הרמב"ם וראב"ד ז״ל (יעיון מש"כ בזה בספרי חידושי בן יאיר בחי' לזבחים כ"ה) ונימא כי גם ר"ש ז"ל ס"ל הכי וכיון דמה"ת לא בעי' הוויה ע"י טהרה אך במעיין וכן פסול שאובין במקוה הוא רק מדרבנן לזאת הקילי חז"ל בשלג הם אמרו והם אמרו לחלק בין שלג למים כיון שאיני שכיח לא גזרו בזה אולם לרא"ש ז"ל דמחיר ג"כ לטבול בעודו שלג וס״ל דכולו שאוב מה"ת ובדקיי״ל כמבואר ביו"ד סעי' כ״א בהג"ה וכן קיי"ל דבעי' הווייה ע"י טהרה גם במקוה וכמבואר שם סעי' מ"ח ועכצ"ל כמש"כ התולדות יצחק (הובא בפ"ת ביו"ד שם וגוף הספר איני ת״י) כי דברי הרמ"א ז"ל מלתא באפי נפשא הוא ובשלג שלא נמוח אין מקום להתיר רק בשלג שבבקעה אי שבא ממילא אבל אם הובא בידים לכ"ע בעי' שיתפשרו עד שיעשו מים וכ"כ הדברי חיים (בס"ק מד') למען שיהיה הווייה ע"י טהרה ובידי שמים והיא הלכה ברורה בתורת א' חיים.
והנה כ"ז לשיטת העומדים בשיטת הר״ש ז״ל אולם לדינא הלא נודע כי על מסקנת הרמ"א ז"ל שם דאך טוב להחמיר כשיטת האוסרים לטבול בעודו שלג שפתי כהן (בס"ק עא') ישמרו דעת (זה טהרות כבשבת ל"א) בהכרעה המכרעת לאסור מעיקרא דדינא הטבילה בעודו שלג והאריך להוכיח שכן הוא דעת רובא ככולא מראשונים ז״ל ועל יסוד פסק זה נבנה פסק התולדות יצחק והחת"ס ועוד כמה מגדולי האחרונים דכיון דאסור לטבול בשלג הוי השלג כמונח שם עצים ואבנים ואין שם מקוה עליו ונפסל ב"ג לוגין שאובין ולזאת להפשיר השלג ע"י יציקת מים חיים כבר יצאה ההוראה מכל גדולי הפוסקים לאסור ובחימום כח הדאמפף הנלע"ד בזה הוא דזה פשוט אצלי כי הזיעה וגם מה דנוטף כטיפי מים דדינו כמים גמורים לפסול בשאובין כי מלבד דזיעת משקין כמשקין כמבואר ברמב"ם ז"ל בפ"ז מהט"א ה' ב' וברא"ש ז"ל בכלל כו' סי' כו' והריב"ש ז"ל בש"י רצ"ה הוכיחו ממשניות דפ"ב ופ"ה ממכשירין דזיעה היוצא מן חום המשקה כמשקה דמי יע"ש ובד"מ יו"ד קכ"ג סק"ז וש"ע. שם ובס"י צ"ב ובח"י או"ח תמ"ב סק"ד בפמ"ג או"ח במ"ז תמ"ז סק"ט ובהנהגות שו"נ בפתיחה ח"ב אות ל"ז ודברת שו"ת הפ"י והפ"י בקונטרס אחרון בקידושין בפסק החדש ועוד מה שהאריכו בזה כל הגדולים ידועים המה והדברים עתיקים וארוכים ואכ"מ אולם פירות הנושרים מדבריהם הוא דזיעת משקים כמשקים וה"נ בזיעה הבא ע"י כח הדאמפף ממים, כמים יחשב ועוד הלא נראה לעין כל כי ע"י כח הזיעה נוטף גם טיפי מים וזה פשוט כי אין זה ענין כלל לשלג ואח"כ נעשה מים אשר להראב"ד ז״ל אין פסול השאובה בעודו שלג יען כי מעיקרא שלג ואחר כך מים ופנים חדשות בא לכאן משא"כ הזיעה וטיפי מים שבא ע"י חום הדאמפף מהמים דתחלה וסופו מים פשיטא דפוסל ב"ג לוגין וא"כ יש לחוש אולי מהזיעה וטיפי מים יתקבץ ג' לוגים קודם שיופשר שיעור מקוה מ' סאה.
אם כי זה אין לומר דכיון דבמשניות בפ"ב ג' דמקואות וכמה דוכתי וברמב"ם ז"ל בפ"ה ו' דמקואות ובטוש"ע יו"ד ס"י ר"א לא נאמר כ"א דפחות מג' לוגין אין פוסל וא"כ י"ל דלכתחלה אסור לתן גם בפחות ולדונו כח"ש דגם באיסור דרבנן (ובפרט לר"ת ז"ל דג' לוגין הלמ"מ) אסור ואין לבטל איסור לכתחלה (יעיון סוגיא יבמות פ"ב בדינא דנטל סאה ונתן סאה ובתו"ס ב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר לו גדור ובמש"כ בספרי בח"י יבמות שם בדברי המתחיל אמנם הב"י ויעיון בדברי חיים בה' מקואות ס"ק כ' כ"א) דז"א כי מריהטת לשון הפוסקים נראה דגם לכתחלה שרי וטעמא י"ל דכיון דבפחות מג' לוגין לא פוסלין ולא מכשירין וכמבואר שם בסעי' כ"ב ולא אהני מעשיו לזאת אין כאן מקום לגזור שלא לבטל לכתחלה כיון שאין מרויח בזה מאומה (וכמבואר ביו"ד צ"ט דהקנס הוא שלא יהנה ממעשיו) ויותר נראה כיון שלא גזרו אך על ג' לוגין מטעם הראב"ד ז"ל בפ"א דעדיות כיון דאשכחן דרביעית ההין שהוא ג' לוגין חשוב לנסכי צבור לענין זה נמי חשוב ופוסל בשאובין או מטעם הרא"ש ז"ל במקואות ס"י א' משום דהוי דבר חשוב וחזי לרחיצת אדם יע"ש בפחות משיעור זה אין עליו שום איסור כלל וראיה לזאת הסברא ממשנה דפ"ג דמקואות שני מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהן שם פסול והוא הלכה פסוקה בטוש"ע יו"ד שם וכ' האחרונים דלכך לא אמרי' בזה חוזר וניעור כשנתערבו כבכל האיסורים יען דלא גזרו אלא על ג' לוגים ובפחות אין עליהן שם איסור כלל והוי כנפילת היתר (יעיון ט"ז או"ח ס"י תרכ"ו ותמ"ז סק"ה וגם החולקים שם על הט״ז מודים בזה וכמובן) והיינו טעמא ג"כ דאין כאן ביטול איסור ושרי גם לכתחלה ואם היה נודע לנו בבירור שלא יצורף לג' לוגין היה מקום להיתר החימום ע"י הדאמפף גם לכתחלה.
אמנם באמת נראה כי להפשיר ארבעים סאה משלג או כפור יוכל היות ואולי עוד קרוב שיתקבץ מהזיעה וטיפי מים שלשה לוגין קודם שיופשר מ' סאה ויהיה מקוה פסולה לרבים ולעולם. ואין להקל בזה מכח ספיקא דרבנן דספק ג' לוגין שאובין וכמש"כ הב"י ז"ל בתשו' סי' ס"א הובא בברכי יוסף שם בסעי' כ"ב דס' ג' לוגין כשר (יעיון רמ"א ז"ל סעי' ד' וט"ז וש"ך שם) דפסול ג' לוגין דרבנן, ז"א כי אסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחלה וכמש"כ המג"א בסי' י' ס"ק י"א והרא"ש ז"ל בשלהי פסחים דהתיר לספור בביה"ש יען דהספירה בזמן הזה דרבנן וספק דרבנן לקולא מלבד מש"כ עוד טעם דתמימות. הלא חולק הר"ן ז"ל עליו ואיפסקא הכי בש"ע סי' תפ"ט יע"ש בב"י ובט"ז ובמ"ז סק"ה דאין לספור עד צה"כ יען דאסור לעשות ספק איסור דרבנן בידים וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' חולין קי"ב גבי בי דוגי וז"ל ומיהו אפ"ה לכתחלה לא שרי בלא גללי דמלחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק (אם דדם שבשלו דרבנן וספיקו לקולא כמבואר שם) מתקנינין ומפקי' כו' ע"כ, יע"ש ואם בטבילת ידים דרבנן אשר משנה שלימה שנינו בפ"ב דידים דספקו טהור כ' הראב"ד ז"ל בפ"ו דברכות עם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרי' לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק והובא גם בש"ע סי' ק"ס בשם יש מי שאומר לחוש לדעתו במקוה דאית ביה טבילת נדה דאורייתא ואיסור כרת האם יעלה על הדעת לעשות מקוה לכתחלה באופן חשש פיסול (יעיון ר"ש ז"ל בפ"ב דמקואות מ' ג' דחזקת העושה מקואות עושהו בכשרות) ולסמוך על ספק דרבנן לקולא פשיטא ופשיטא דגם המתיר לעשות ספק דרבנן בידים בכגון דא מודה דאסור וזה פשוט וברור.
הלא נודע סברת הראשונים ז"ל דבמקום שעשו חז"ל תקנה חששו גם למיעוטא יען שהוא לעולם וגם לרבים ואם שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך מצוה דרבים שאני וכמש"כ התוס' בשבת ד' מהא דאמרי' בברכות מז' דר"א שחרר עבדו יע"ש ובתוס' פסחים פ"ח ובגיטין מ"א וכמהדוכתי ובמג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט יעיון או"ח סי' ת"ר סעי' ב' ג' אשר בתקי"ש לא כ' הרמ"א ז"ל ללבוש בגד חדש כבקידוש והוא שיטת הגהמ"יי פג'. מה"ש לחלק בין קידוש לתקי"ש. יע"ש בד"מ ובב"ח. ולהאמור י"ל דבתקי"ש שהוא עס"י הרוב להוציא את הרבים אין שום פקפוק דיחיד רשאי להכניס א"ע בספק כ"ד מברכה לזכות את הרבים בברכה יעיון תוס' בפסחים פ"ט ע"א ד"ה ה"מ ובלח"מ בפ"ד מה' ק"פ יע"ש ולפ"ז טוב יותר כי הרבים בברכת שהחיינו של תקי"ש לא יאמרו מלה במלה בלחש ולמהר קודם הסיום כדי לענות אמן. אך ישמעו כל הברכה ולכוון לצאת רק בעניית אמן וכמובן) וגם בברכה מפני חומר דל"ת גם בס"ס דעדיף מרובא רבים הסוברים דאין לברך (יעיון ברכי יוסף או"ח סי' ז' והפמ"ג באו"ח בכמה דוכתי הניח בספיקא דדינא) ועתה בעשיית המקוה דכולהו איתנייהו בהו ברכת טבילה, לעולם, ולרבים וטבילת נדה דאורייתא, ואיסור כרת. וגם לענ"ד הוא חששא קרובה כי יצורף ג' לוגין ועכ"פ מידי ספיקא לא יצא מכל הלין טעמי נלע"ד שאין להפשיר לכתחלה מקוה משלג וכפור ע"י כח חימום הדאמפף כנלע"ד בזה להלכה.
והנה היטב אשר אמר בזה בני הרה"ג כו' ר' מנחם מענדל שליט"א כי יש עצה אשר פי הצנור מהדאמפף יהיו למעלה מהמקוה ואז טיפי הזיעה מהדאמסף אינם נוטפים כלל להמקוה והפשר המקוה יהיו אך מחימום צנור הדאמפף הנה אז בוודאי שרי ועצתו נכונה היא. אמנם אם א"א להפשיר את המקוה אך באופן שיהיו פי הצנור בתוך המקוה אם כי ראיתי בשו״ת חיים של שלום (יעיון שו״ת מהרש"ם ז"ל מהד"ק ס״י ר') ז"ל מהד"ק סי' ס"ח שדחק בצדדים להתיר הלא בדבריי מבואר סתירת דבריו וקורא אני ע"ז מש״כ הב"י ז״ל בסי' תר"צ לענין קריאת המגלה בלעז בשם הר"ן בתשו' לריב"ש ז"ל וז"ל רואה אני דבריך טובים ונכונים שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח. והמשומר מכל נזק ומכשול ואפי' באפשר רחוק עאכ"ו שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם ואיך נניח הדרך אשר דרכו כה רבותינו הקדושים ונכניס עצמינו במקום צר ובמשעול הכרמים עכ"ל. כן אני אומר בזה הלא לפנינו דרך כבושה של הוראת אותי זקן וגאון רבינו החת"ס ז"ל להפשיר השלג או הכפור ע"י טסי ברזל מלובן וגחלים הרבה עליו עד שיופשר השלג ובזה נלך לבטח דרכינו כי הוא משומר מכל מכשול ושיהיה ברור מקוה כשרה וטהורה באור דעת התורה.
כ"ז אני דן לפני כהד"ג כבן ותלמיד לפני אביו ורבו ואם כהד"ג יסכים לזה בדעתו הטהורה דעת תורה ישמח לבי גם אני יאצא בקודה והשתחוואה ואחתום ברגשי כבתי ואהבה רבה בכל חותמי ברכות שבתיה"ק.
חיים מרדכי
סימן ד
לגיסי הרה״ג כו' מו"ה מנשה נ״י אבד"ק באווליאר
מכתבך קבלתי ובדבר שאלתך בביהמ"ד אחת
שבעיר שקבוע אה"ק בצד מזרח כבכל ערי ישראל ועתה ע"י שנתרבה אנשיה צר להם מקומותם במושבותם ורוצים לשנות מקום אה"ק לצד דרום ולהתפלל לצד זה שירוויחו בזה ששה מקומות והפתח שבצד צפון יבוא על נכון נגד הצד שמתפללין אשר זה כעשרים ושלש שנים קודם השריפה היה כל בתי כנסיות שבעיר קביעת ההיכל והצד שמתפללים שם ברוח דרומית. ומחית בזה ואסרת באמרך שגם המקילין לשנות מקום אה"ק י"ל רק באותו צד אבל לא מצד מזרח לדרום עכת"ד, יפה הורית דהנה אנו מתפללים לצד מזרח שבזה פנינו לאה"ק כמבואר בטוש"ע סי' צ"ד ולכן קובעין ההיכל במזרח אילם גם אם קבעי ההיכל בצד אחר מ"מ יתפלל למזרח וכמש"כ שם המג"א ז"ל בסק"ג ובעת שהיו קביעת האה"ק בכל ביהכ"נ שבעירך ברוח דרום והתפללו לצד זה שלא כדין עשו (אם לא שרוח דרומית שם מכוון בדרומית מזרחית וכדעת הלבוש והסכמת הט"ז ומג"א שם יע"ש ובחת"ס חאו״ח סי' י"ט) אשר כנראה ע״ז שינו לאחר השריפה קביעת ההיכל לצד מזרח ולהתפלל לצד זה וכדת עשו יעיון בספר ארחות חיים בסי' ק"נ בשם הבית שלמה בביהמ"ד של יחיד שנקבע ההיכל בצד דרום ואח"כ סתרו דמותר לשנות מקום אה"ק לצד מזרח ועתה אשר אנשי בהמ"ד אחד שבעיר רוצים לשנות קביעת ההיכל לצד דרום ולהתפלל לצד זה איכא בזה איסורא מכמה טעמים. חדא שהוא נגד הלכה קבועה שבטוש"ע ומש"כ הפמ"ג בא"א שם סק"ג דאם א"א לקבוע במזרח יקבע בדרום אך מקביעת ההיכל מדבר אבל לא להתפלל לצד זה וגדולה מזו בבה"ט שם סק"ג בשם היד אליהו דאם אה"ק בצד דרום וכל הצבור מתפללין לצד זה יוכל יחיד להתפלל לצד מזרח ואין כאן משום יוהרא ולא משום איבה יע"ש וכעין דאמרי' בפ"ד דפאה אפילו תשעים ותשעה כו' לזה שומעין (את תפלתו) שאומר כהלכה ויעיון בספר א"ח בשם מאורי אור שהעיקר כדעת היד אליהו ז"ל ופשיטא דאסור לצבור מעיקרא דדינא לקבוע מקום לכתחלה להתפלל לצד דרום חדא ועוד מה שכתוב עלי ספר שו"ת שאילת שלום מהד"ק סי' ל"ז בתשובת שאלה כזאת ממש מלבד איסור הנ"ל אשר כ' גם הוא הוסיף עוד דכיון שבני העיר מתפללין למזרח ואם בביהמ"ד אחד יתפללו לדרום איכא משום לא תתגידדו. ואם דבסוגיא דיבמות בפ"ק אמרי' דבמנהג ל"ש לית היינו דמנהג קל אבל במנהג שהוא קבוע עפ"י דינא דש"ס יש משום ל"ת יע"ש דממש"כ הגאון מהרש"ם ז"ל בהגהותיו לספר א"ח הנ"ל בסי' תצ"ג להביא ראיה דבמנהג ל"ש לית מפ"ג דסוכה שאמר ר״ע ציפה הייתי בר"ג ור"י שכל העם נענו כו' והם לא נענו אלא כו' דמוכח דבמנהג ל"ש ל"ת יע"ש, מזה יש סתירה גם לסברת הש"ש כי מנהג זה דנענועים קבוע מדינא דש"ס, אולם הש"ש שם חידש עוד לחלק דדווקא בהוראה מקריות שאינו מפורסם בזה ל״ש ל"ת אבל במנהג שהוא מנהג תדירי פעמים בכל יום תמיד בוודאי שייך ל"ת בכל ענין גם במנהג יע"ש שהאריך בזה והוא סברא ישרה ונכונה מעצמותה ואין לה סתירה ממתני' דסיכה. אדרבה יתיישב בזה מה שהעיר בהגהות שם מתשו' הרדב"ז זל ח"ג סי' תע"ד במש"כ דאם קצתן קורין ק"ש בקול רם וקצתן בלחש איכא משום ל״ת שהוא נגד מה שנראה ממתני' בסוכה ולסברת הש"ש א"ש כי דיוקא בק"ש שהוא פעמים בכל יום בזה דווקא כ' הרדב"ז ז"ל דאיכא משום ל"ת יען שהוא דבר תדירי משא"כ בנענועים שהיא רק פעמים אחדים בשנה לזאת ליכא משום ל"ת ויש סעד לסברת הש"ש מרדב״ז ז"ל.
אמנם בעיקר הערה ממתני' דסוכה י"ל דכיון דר"ע דייק בלשונו הזהב לאמור צופה הייתי נראה דר"ג ור"י העלימו כ"כ דכל העם לא הרגישו רק ר"ע בגודל חכמתו צפה וראה זאת ואין הערה משם לאמור דבמנהג ל"ש ל"ת והמג"א שם כ' דלרי"ף ירא״ש ז"ל נראה דגם במנהג איכא משום לית למסקנא דש"ס ומהרש"ם ז"ל שם בהגהותיו ציין לכמה תשו' ודוכתי טובי דנראה דגם במנהג איכא משום ל"ת יע"ש אברא דבנידון דידן יש להעיר ממש"כ בירושלמי פסחים פ"ד הל' א' ופ"ה הל' ז' ח"ל הרי ר"ה וי"ה ביהודא נהגו כר"ע ובגליל נהגו כריב"נ א"ר שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודא כגליל ובגליל כיהודא יצא יע"ש ובפ"ד דר"ה ה' ו' הרי היכי דבדבעד יצא ל״ש ל"ת וא"כ כאן בתפלה לט"ז בסי' צ״ד סק"א בטעה והתפלל לצד מערב גם בנזכר א״צ להפסיק ולעקור רגליו נגד מזרח וגם ליד אליהו שחולק בזה, אולם זה פשוט דבדיעבד אם התפלל לרוח אחרת יצא וא"צ לחזור ולהתפלל וכמבואר ברמב״ם זיל פ"ה מה״ת ובטוש"ע שם וכיון דבדיעבד יצא לשיטת הירושלמי ל"ש ל״ת אולם באמת מכמה דוכתי מבואר דשייך ל"ת גם במקום שבדיעבד יצא יעיון בהגהות מהרש"ם ז"ל שם ואולי גם הירושלמי לא קאמר רק התם דשתי מקומות הוי אשר בזה מחמיר הירושלמי דגם ב"ב מקומות אם גם בדיעבד לא יצא איכא משום לא תתגודדו אבל בחד מקום גם במקום דבדיעבד יצא יודה גם הירושלמי דאיכא משום לית וצ"ע בזה והדברים ארוכים ואכ"מ.
אמנם לדינא הוראת הש״ש צדקה מאד דאם בביהמ"ד חדא יתפללו לצד דרום ובכל העיר לצד מזרח. איכא משום ל״ת, ואם הש"ש פסק כן בעירו עיר גדולה דיש תרי בתי דינא אשר בזה לרבא ביבמות שם ליכא משום ל"ת יעיון רמב"ם ז"ל פי"ב מה' עכו"ם, וכ"מ ולח"מ שם ובתשובות רדב"ז ז"ל ח"א סי' שפ"ד ק"ו, בעירך עיר קטנה לכ"ע איכא בזה משום ל״ת וכדאמרן.
ואם יאמרו אנשי ביהמ"ד לקבוע רק אה"ק בצד דרום והם יתפללו לצד מזרח כמקדם. מלבד מה דמנהג ישראל תורה היא, כי אה"ק יהיה בצד שמתפללין שם, ובמקום רינה של תורה שם תהיה תפלה, וכנראה מטוש"ע סי' ק"נ ורמ"א ז"ל שם סי' צ"ד סעי' ב' ומבואר במג"א ז"ל סק"ג (והפמ"ג לא התיר רק בא"א) ולכתחלה אסור לעשות כן, ולא ירוויחו בזה מאומה מה שהפתח שהיא בצפון מכוון נגד הארון שבדרום. כי מתוספתא דמגילה כפי שהבינו התוס' והפוסקים נראה דציר הפתח הסובב והולך יהיה מכוון נגד הצד שהצבור מתפללין יע"ש ובטור סי' ק"נ ובב"י ז"ל שם ותשו' חתם סופר סי' כ"ז בארוכה יע"ש. לבר מכל דין לשנות קביעת ההכל ממזרח מקביעתו לצד דרום אסיר מטעם אחר, כי גם באותו צד העיקרי הד"ט בסי' ח' סק"ז אוסר לשנות מקום ההיכל (יע"ש בסעד שהביא ממג"א סי' קנ"ג ס"ק ל' ומש"כ בשם האר"י ויעיון בספרי חידושי בן יאיר בחי' מגילה כ"ז מש"כ בזה) והעיד שגם הרז"א ז"ל שהיקל סיים דממחלוקת לא יצאנו, וטוב להחמיר יע"ש, וכעין סעד יש לעשות ממה שנאמר גבי ארון הקודש (מלכים א' ח') ויהיו שם עד היום הזה ואחז"ל אה"ק במקומו נגנז ביומא נ"ג יע"ש, מפני קדושת המקום שהוקדש הרי דגם בצד זה אין לשנות מקום ההיכל. ולצד אחר כבר יצאה הוראה מבעלי תשובה לאסור, ובשו"מ מה"ד תליתאה ח"א סי' קפ"ב כתב וז"ל הנה יפה כ' מעלתו, בכל מ"ש כי יש בזה כמה טעמים שאין לשנות אף גם בזה נותנים יד לפושעים החדשים שמשנים ג"כ המקומות בביה"כ ועושים חופה בביה"כ וכל מה שטרחו הגאונים הצדיקים לבטל מעשיהם הוא רק משום שאין לשנות המנהג מקדם, ואם יבוא לשנות ישתנה כל הדינים חלילה, וע"כ כו' מה טוב כו' עכ"ל יע"ש, העתקתי לשונו למען ראות איך אותו גאון ז"ל כ' בזה בשלהבת אש דת העולה מלב טהור, וגם הש"ש שם האריך בטעמים לאסור לשנות מקום אה"ק ולהעמידו בכותל דרומית, ומסיק דהוא איסור גמור ושהסכימו עמו הגאונים המהרש"ק ומהרי"ש ז"ל ועוד אחרונים בתשובותיהם שאסרו, ויישר כחך אשר מחית בהם הרוצים לשנות מנהג ישראל מימי קדם ולעשות שלא כדת התורה, וכל המשנה ידו ולבו (כלומר פעולותיו ומחשבותיו) על התחתונה, ודת תוה"ק על כל היא עליונה, כי היא דברי א' חיים. והנלע"ד כתבתי,
חיים מרדכי
סימן ה
להרב הה״ג וכו' מו"ה אברהם אבא נ"י אב"ד דק"ק גאלאיץ.
מכתבו הניעני, ובדבר שאלתו שאלת חכם וז"ל בדבר ביהכ"נ הישנה שעומד זה רבות בשנים, וכותל הדרומי היא דבוקה לכותל של חצר אחרת ולכן אין בה חלונות ועתה רוצים לסתרה בכדי להגדילה ולהרחיבה ולחדשה ביופי והדר יותר, ורוצים להרחיק את הכותל דרומית מהכותל שדבוקה בה, שיהיה מקום פנוי ביניהם לעשות דרך להפרימיריע שיהיה מקום מעבר מהרחוב שבמזרח ביהכ"נ להרחוב שבמערבה. ונשאלתי על היתר המכירה של מקום פנוי הנ"ל. אך אנכי נסתפקתי על גופא דעובדא, איך יכולים לכתחלה לסתור בלית בה תיוהא קודם שיבנו אחרת, ואף כי הט"ז סי' קרב מתיר כשיש ביהכ"נ אחרת קבוע בעיר, ומסתייע מרמ"א סי' קנ"ג סעי' ז' הרי המג"א אוסר אף בזה, ומפרש דברי הרמ"א ז"ל שם לדעתו ומאחר כי לא מצאתי בדברי האחרונים מי שיכריע בזה כדעת הט"ז לכתחלה לכן מיראי הוראה אנכי ואקוה לחו"ד הברורה בנד"ז.
והנה אם נעשה מעשה כדעת הט"ז כפי הנראה שאחר שתחול הקדושה על ביהכ"נ החדשה פקעה הקדושה ממקום הישינה ויוכלו זט"ה למכור מקום הפנוי כמבואר במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ז בשם המ"ב עכ"ל שאלתו.
תשובה בס"ד הנה הרמב"ם ז"ל פי"א מה תפלה ה' יב' כ' וז"ל אין סותרין ביהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואח"כ סותר הישן ע"כ. הובא בב"י ז״ל בסי' קנ"ב, ובש"ע הביאו אך הרמ"א ז"ל ומקור האי דינא של כותל יחידאה שהוסיף הרמב"ם ז"ל לא הראה רבינו הכ"מ ונושאי כליו ולאמור שכי' זה מסברתו הלא דרכו בקודש לכתוב בדרך נראה לי ולא בהלכה סתומה כמו היא מבוארת, ועוד יש מהדיוק במה והפסיק בנתינת הטעם דשמא יארע להם אונס באמצע הדבור ולא סמך האי דינא דסתירת כותל אחד לסתירת כל ביהכ"נ ולכתוב אח"כ הטעם דשמא וכו' אשר אז היה טעם זה סובב והולך על שניהם יחד. (ואולי מה דמבואר להדיא נקיט לה בראשונה עם הטעם הנאמר, ומה שהוסיף הוא מסברתו הברורה, ולזאת חלקם לשנים, אמנם לדוחק קצת יחשב וכמובן) ועוד בה שלישיה דלמה הרא"ש והטור השמיטו דין המבואר ברמב"ם ז״ל וזה טעמא בעי אשר כ"ז הביאני לאמור מלתא חדתא דבסתירת כותל חדא ליכא טעמא דפשיעותא. יען דחזינן דהאי טעמא לחלק יצא דבמלכותא דלא הדרי ביה לא חיישי' וכן בשריגי ליבני כו' אלמלא טעמא דדלמא מתרמי ליה פדיון שבוים לא היינו חופשי וכמבואר בסוגיא דב"ב ג' ע"ב יע"ש ובתוס' ד"ה בי קייטא דבאיכא סבה מקור וחום ל"ח לפשיעותא. יע״ש ועוד בכמה גווני דל"ח לפשיעותא. כן הדעת נותנת דבנשאר שלשה כתלים וכל ביהכ"נ על מכונה ע"י בנין מכותל אחד ל"ח לפשיעותא שלא יבנה לעולם כי לא דמי לסתירת כל הביהכ"נ שצריכין להתחיל ולגמור בנין חדש. אמנם משום צלוי י"ל דאיכא מטעמא דאמר ר"כ בברכות ל"ד חציף עלי מאן דמצלי בבקתא דכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת המלך ולבו נשבר וכפירש"י ז"ל יע"ש ובב"י בסי' צ' מש"כ בשם מהרי"א ז"ל ולכתחלה מצוה להתפלל אך בבית שיש בה ארבע מחיצות יעוין מג"א ז"ל שם סק"ו ובספר א"א להגאון רא"ד מבוטשאטש ז"ל ולפ"ז יש לפרש הסוגיא דב"ב שם לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא א"ד משום פשיעותא וא"ד משום צלויי דלא״ד משום פשיעותא לא ליסתור אינש אך כל ביהכ"נ ולא"ד משום צלויי אין לסתור גם כותל חדא (והא דלא קאמר הש"ס א"ב גם בהא יעיון פמ"ג או"ח שם ובפני שלמה בחי' לב"ב שם שהקשו עוד בכגון דא ושערי תירוצים לא ננעלו יעיש) והרמב"ם ז"ל פסק כתרווייהו ולזאת כ' בראשית אין סותרין ביהכ״נ כו' שמא יארע אונס שהוא טעמא דפשיעותא, ואח"כ כ' אפי' כותל אחד כו' דגם בכותל אחד שאין כאן חששא דפשיעותא שלא יבנה לעולם מ"מ בונה החדש ואח"כ הישן לחוש לטעמא דצלויי (אם כי לא פי' הטעם הרי דרכו ז"ל לקצר בכל מה דאפשר וסמך על המעיין ומבין ואך זה הטעם דשמא יארעכו' הביא להורות שזה נאמר אך בסתירת כל ביהכ"נ וכדאמרן). ולזאת הרא"ש וטור ז"ל דס"ל לדינא אך כטעמא דפשיעותא השמיטו הך דינא דרמב"ם ז"ל דכיתל חדא שהוא רק לטעמא דצלויי וא"ש הכל בס"ד.
ואם כנים אנחנו בזה יוולד לנו לדינא דבכותל חדא ואיכא ביהכ"נ אחר בעיר לכ"ע שרי לסתור מקודם ולבנות אח"כ כי משום פשיעותא ליכא בזה ואך משום צלויי להתפלל בבית שיש בו ארבע מחיצות עד שיבנה ובאיכא בי כנישתא אחריתא גם לזה אין לחוש. הלא זה כלל גדול דאפושי פלוגתא לא מפשינין וכיון דלשיטת הרשב"א ותוס' ור"ן ונ״י ז"ל לפשיעותא דלא יבנו לעולם ל״ח ולט"ז כ"ע מידי איך נאמר כי לב"י ומג"א ז"ל דהטור ועוד פוסקים חולקים בזה וחיישי גם לפשיעותא דלעולם לעשות פלוגתא רחוקה כזו כי גם בכותל חדא חיישי' לפשיעותא דלעולם זה לא נתן להאמר כי האם יניחו לעולם ביהכ״נ שלמה עי' חסרון בנין כותל חדא ודי לאמור דחיישי' לפשיעותא דלשעה ולזאת באיכא בי כנישתא אחריתא שרי לכ"ע כנלע"ד.
ובגוף פלוגתת הט"ז ומג"א ז"ל בחיי אדם כ' בשם האיר שהכריע כט"ז. ובאמת פשטות לשון הרמ"א ז"ל בסי' קנ"ג סעי' ז' במש"כ וכ"ז לא מיירי אלא כשיש להם ביהכ"נ אחרת אבל אם אין להם רק ביהכ"נ אחת אסור למכרו דהא אפי' לסתרו אסור עד שיבנו אחרת. מסייע להט"ז ומה שפי' המג"א ז"ל לשיטתו דמש"כ כשיש להם ביהכ"נ אחרת ס' שבנאי עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני ביהכ"נ מקודם אסור למכור אחד דהא אפילו לסחור אחד אסור הלא ממקור מקומו מוכרע כט"ז כי הן הן הדברים שיצאו מפי ראשונים ז"ל הרשב"א ז"ל בחי' למגלה כו' ובר"ן אלפסי ז"ל ועוד בראשונים ובב"י ז"ל בסי' קנ"ב בסגנון חדא. בזה"ל מ"מ כשאין להם אלא ביהכ"נ אחד אסור למכרו כדאמרי' לא ליסתור כו' וכשיש להם אחרת מותר למכרה כו' אשר הלשון שאין להם אלא ביהכ"נ אחד מורה באצבע כפי' הט"ז, ואחד מיוחד שבגדולי האחרונים הגר"א ז"ל כ' בביאורו על לשון הרמ"א ז״ל, וכ"ז כו' וכפי' הר"ן ז"ל דאם יש להם ביהכ"נ אחרת ל"ש אף טעמא דפשיעיתא וכמש"ל סי' קנ"ב (יע"ש בביאוריו סק"א) ע"כ הרי דמפרש כפי' הט"ז אשר לשון הראשונים. ואחרונים בהכרעתם הוא כשיטת הט"ז, וזה כלל גדול כי בדרבנן גם בפלוגת' דרבוותא הולכין להקל גם בסתירת כל ביהכ"נ ע"מ לבנות באיכא בי כנישתא אחריתא וכשיטת הט"ז אולם בזה צ"ע כי מאן ספין להכריע בין רבותינו הט"ז ומג"א ז"ל למעשה, אולם בסתירת כותל חדא אשר י"ל כי גם המג"א ז"ל מודה יכול פשיטא לי דשרי לסתור ע"מ לבנות היכי דהיא לכבוד ביהכ"נ באיכא בי כנישתא אחריתא שיש מקום קביעת לתפלה לשעה, וכן יש להירות להלכה למעשה.
אמנם מה שרוצה כת"ה להתיר למכור המקום פנוי של ביהכ"נ למעבר הרבים יען כי פקעה הקדושה ויוכלו למכור המקום זט"ה במא"ה וכמש"כ המ"ב, אין דעת תורה נוחה מזה. אם כי גם אני בספרי חידושי בן יאיר בחי' מגלה ט"ו התרתי עפ"י דברי המבי"ט המובא במג"א ס"ק י"ב ומהר"ם מלובלין ז"ל בס"ק ל"ז לא התרתי רק בהיה ביהכ"נ נסגר והיה מוכרח לתיקון פתיחת ביהכ"נ וביארתי שמה שיטת הראשונים ז"ל בזה ואיזהו עיר אשר בשם כרך יקרא ולאיזה דבר רשאין למכור זט"ה יעיש באריכות כל הפרטים ויראה כת"ה כי בנידון דידי' אם כי הסתירה הוא לכבוד ביהכ"נ להגדילה ולהדרה ולהרבות אורה ושיהיה חלונות בכל הכתלים כמצוה מן המובחר מכל זאת למכור מקום ביהכ"נ ולהפקיעה מקדושתה אשר לדעת כמה פוסקים קדושת ביהכ"נ הוא מה"ת וגם הוא כמעט ללא צורך, חלילה לעשות כזאת גם ע"י זט"ה וביחוד בעיר גדולה של כת"ה אשר לכרך יחשב, ויעיין ט"ז סי' קנ"א סק"ג ודעתי העני' בזה כהכרעת הדבר משה שהרחיב בכ"ז הדבור במהד"ת סי' ב', ומסיק ולכן דעתי להלכה למעשה כי רשאין הן למכור תחלה מקום ביהכ"נ עפ"י זט"ה והמקום יצא לחולין וש״ב יחזרו הצבור ויקנו המקום לצורך בנין חצר ביהכ"נ דזה הוי רק הורדה מקדושה חמירה לקדושה קלה יע"ש באריכו' טעמו ונימוקו, ויש בזה עוד אריכת דברים אשר עתי בל אתי כעת לבארם בטעם הוראה זאת שהוא הוראה ברורה כדת של תורה, וככה יעשה גם כת"ה שיהיה מקום הפניי בין הכתלים חצר ביהכ"נ אשר גם זה המקום בקדושת חצרות בית ה' יפריח.
והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי סימן
סימן ו
להרב הגאון וכו' מו"ה משה הורוויץ נ"י אבדק"ק מיהאלען.
ראשית דבר אייחד הדביר בחבת התורה בפלפולו היקר. מש"כ כת"ה, וז"ל אכן לדעתי הירושלמי לשיטתו דס"ל בקידושין ס"ג דאף קדה״ג פקע בכדי דאמרי' שם ה' ז' עולה כל ל' יום ואח"כ יצאה לחולין כי' וכ"נ דס"ל לירושלמי כן מפ"ח דפסחים תנאי ב"ד הוא שזה מפריש את פסחו וזה מעות כו' ולדעתי יש ליישב מה דקדוק הגמ' בפסחים צ"א דאמרי' ידעין חברין בבלאי טעמא דהאי מלתא זה הפריש טלה לפסחו ודקדקי המפרשים מה קאמר חברין בבלאי דווקא ולהנ"ל א״ש דכך תמה עולא בשלמא אנן לדידן שפיר יש לנו טעם דאנן ס"ל דקה"ג פקע בכדי ואיכא למימר דיצא לחולין כו' אכן לבבלי דס"ל בנדרים שם דרק באמר לדמי ובל"ז קדה״ג לא פקע בכדי שוב ק' טעמא דהאי דבר עכ"ל, יש עוד להטעים פלפולו יען כי בירושלמי דקידושין בעל השמועה הוא ר"מ בשם ר"י ור' יוחנן הוא מרא לסתמא דתלמודא דירושלמי וגם בירושלמי פ"ג דנדרים דפליגי חזקיה ור"י בפלוגתא דעולא ובר פדא מבואר דר"י לא ס"ל כבר פדא, וצ"ע דברי רבינו הר"ן ז״ל בנדרים שם לשיטת הר"מ ז"ל דמדשקיל וטרי ר"י אליביה דב"פ הלכתא כוותיה הלא ר"י בעצמו לא ס"ל כוותיה אולם באמת לשיטת הכ"מ בפרק ט"ו מה' מע"ק גם עולא ס"ל דקדה״ג לא פקע בכדי וכ"כ הפ"מ בירושלמי שם דר"י ס״ל אך בקדושת דמים דפקעה בכדי, ובבבלי מצינו דקאמר אביי בהדיא דגם קדה"ג פקע בכדי ואין להחליט ולכנות בזה פלוגתא בין בני א"י לבבלי וכבבלי כירושלמי מצינו בזה פלוגתא דאמוראי ואין להאריך בזה כי פי' הפשוט וברור נלע״ד בזה הלשון שבא בכפילא בש״ס הכא ובזבחים ל' ע"ב שאמר גם כן עולא אפשר ידעין חברין בבלאי כזית כזית תנן או כזית וכזית יען כי פלפלו שם אביי ורבא בביאור פלוגתא ר"מ ור״י אשר המה היו חבירי או כתלמיד חבר עולא וכנראה מנזיר י"א וחולין קל"א והוא שאמר עולא איך שחבריי ביארו פלוגתא דר"מ ור"י במאי פליגו ובמאי לא פליגו אפשר ידעין חברין בבלאי גם זה אי כזית כזית תנן או כזית וכזית וכן הכא שבברייתא באו שני דינים כאחד הממנה אחרים כו' מעות שבידי חולין והמוכר עולתו כו' אשר על שאלת הש"ס בדין השני דמאחר דלא עשה ולא כלום מעות אמאי יפלו לנדבה משני רבא משום קנסא הוא שהביא לעולא לאמור אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהאי מלתא כלומר ליישב גם טעם דין הראשון הנאמר בזאת הברייתא, ומפי' הר"ח ז״ל בפסחים שם שנ' וז"ל, ת"ר הממנה כו' וכיון שפשט רבא להא אמר עולא אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהא מתניתא אשר במלות קצרות של הגאון הר"ח ז"ל וכיון שפשט רבא להא מבואר פי' זה והוא האמת וכבר כתוב הוא עלי ספרי חב"י בחי' שס.
ומש"כ כת"ה לפרש לשון הרמב"ם ז"ל בס"א מה' כלי המקדש ה' י"ג במש"כ, ואם נשבר מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם שכוון לאשמעי' דפדיון לא מהני לכ"ש מכח ק"ו דר"נ במעילה י"ט, לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דמלבד שזה דחוק לאפושי פלוגתא כל עוד שלא מצינו להדיא ולאמור כי הרמב"ם ז"ל חולק על התוס' ושט"מ שם במעילה שנ' דגם ר"נ מודה דלענין פדיון, לא נאמר האי ק"ו. גם אם נאמר כן הלא בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל במשנה תורה כ"ע דרשי סמוכין ומה ענין זה לדינא דאם נשברו, ולפירושו קנה מקומו בה' י"ב לאחר שכ' כל כלי המקדש כו' בשירות הם מתקדשין היה לו לסיים ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם להורות דגם פדיון לא מהני להו ועוד יש בסתירת פי' זה ולענ"ד כוונת הרמב״ם ז"ל הוא, לעומת שכ' בהל' י"ב דכ"ש אך בשירות הם מתקדשין וכדאמרי' ביומא י"ב וכמה דוכתי דעבודתן מחנכתן וסיים בה' י"ג וכולן מתקדשין במלאכתן ביאר לנו עוד אמנם אם נשברו מתיך אותם ועושה אותן כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם כלומר דל"ב חינוך חדש בעבודה לקדשן וגם לפי' זה יש סעד להכרעת המל"מ בפ"ה מהל' מעילה כי מדחזי' דל"ב חינוך חדש לקדשן יען שלא היה בהם שום הפסק קדושה ממילא שמעי' דיש בהם דין מעילה דכיון שיכול להתיך אותם כראוי למצותם יחשבו כי בקדושתן קיימו וזה פי' ברור.
ומה שבא ע״י גלגול דאורייתא בפלפולי כת"ה דברי הרשב"א ז"ל בחי' לביצה ל' שהקשה אמאי בסוכה לא מהני שום תנאי, וז"ל, אפי' ס"ל דסוכה בקה"ג כל שבעה מדהקשה הכתוב לחג מ"מ האיך אמר כאן אביי מדלא מהני בה תנאי ומי עדיפא משור כל שלשים יום עולה ולאחר שלשים שלמים ומתוך הדחק י"ל דהקשה הכתוב לחגיגה ממש מה חגיגה א"א לה לאחר שחלה עליה קדושה שתפקע קדושה אף עצי סוכה כן עכ"ל כוונתו נראה דכמו בחגיגה ל"ש תנאי בא ההיקש ללמד על סוכה דלא מהני כלל תנאי, והרשב"א ז״ל בעצמו העיד שנאמר ע"צ הדחק ואולי י"ל ולחלק בין שור זה לעולה דהקדושה בא ע"י דבור ואתי דבור ומבטל דבור לזאת מהני תנאי משא"כ בעשיית הסוכה דהוא מעשה לא אתי דיבור דתנאה ומבטל מעשה דקדושה של הסוכה, ויעיון בספרי בחי' לקדושין בסוגיא דת"כ וביחוד מאות נ"ד עד אות נ"ז מש"כ בכעין זה.
ומה שדקדק כת״ה בסוגיא דנדרים כ"ט בשינויא דרבא דמיירי בלדמי דאמאי לא הזכיר רבא העיקר דמיירי בבע"מ כי לדמי בלבד בתם ל"מ דקדוש ממילא קדה"ג ופלפל בזה לחדש בסברא לאמור דאיבעיא דרבא בתמורה י"ט בהקדיש חד אבר אי אמרי' תרי מגו יש לה מקום גם הכא לאמור מגו דנחתי ק"ד נחתי קה"ג ומגו דנחתי על ל' יום נחתי על להבא זה ת״ד ל"נ לענ"ד כי רק מק"ד לקדה"ג ומחד אבר על כולו שיתפשט הקדושה במקום שלא היה בזה יש לדון מכח מגו אבל בחל הק' על זמן שיפקע בכדי לאחר הזמן אין זה ענין כלל למגו, תדע כי חד מגו לכ"ע אמרי' ומ"מ גם בק"ג איכא למ"ד דפקע בכדי, והאי דלא פקע בכדי גם בק"ד לא מתורת מגו קאתי עלה אך כיון דחיילא שוב לא יפקע בהזמן בכדי דיוקא דכת"ה אין לו מקום כלל כי רבא משני אך העיקר דהברייתא מיירי בלדמי ובאופן שלא יחול גם קדה"ג כמה אנפי איכא בזה, דהברייתא לר"ש בתמורה שם דלא ס"ל כלל הסברא דמגו או דמיירי בדמי נסכים דגם רבא מודה כבשבועות י"א וכתי' התוס' או בבע"מ וכתי' הר"ן ז"ל ורבא לא משני אלא העיקר וזה פשוט.
ובעיקר קוטב פלפולו הסובב והולך להסביר כי הכ"מ ור"ן ז"ל אזדו לטעמייהו והכ"מ לשיטתו בפ"ה מה' מעילה דבק״ד כ"ע ס"ל דפשטה קדושה בכולה יש מקום לשיטתו דקה״ג הנובע מק"ד פקע בכדי כי ל"ק מתרי מגו דרבא ועשה הוכחה לשיטתו מסוגיא דנדרים עדי שמסיק לאמור ומיושב שפיר שלא רצה הכ"מ לאוקמא אוקימתא דרבא כמש"כ הר"ן דאיירי בבע"מ ואך הר"ן ז"ל דס"ל דבק"ד כ"ע ס"ל דל"א דפשטה בכולה ויש מקום להקושיא דתרי מגו לזאת הוכרח לדחוק דהסוגיא איירי בבע"מ עכת"ד אשר על ציר זה מתגלגלים הרבה מפלפוליו הנחמדים. אני לא אראה בזה לעשות לשיטתו גם בדרך פלפול, במקום אשר הכ"מ בעצמו ביאר דבריו באמרו, וז״ל, ולדברי רבינו ק' מההיא דהקדיש זכר לדמיו כו' וא"כ בנ"ד קדשה קדה"ג ואין לה פדיון דא"ל דמוקי לה בבע"מ ולא בשפדאו דא"כ הו"ל לפרושי, וא"ל דסבר רבינו כמש"כ לעיל, ושם כ' ואפשר לדחוק ולומר דאע"ג כו' מ"מ כיון דכי אקדשיה לדמיה אקדשיה לא חשיביה כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ועי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא כו' ועי"ל דדייק רבינו שכ' פרה לומר דשור דנקיט בגמ' לאו דוקא כו' ותי' זה מדר"י קורקס ז"ל עכ"ל הרי מבואר כי בסוגיא גם לכ"מ ניחא ישוב הר"ן ז"ל אך ברמב"ם ז"ל אין לו מקום יען דאיבעיא ליה לפרושי, ויש לומר כי דרך הרמב"ם ז"ל להביא אך המבואר כדחז״ל ככתבו וכלשונו ולולא זאת היו מסתפק בישוב זה גם ברמב"ם ז״ל, והכ"מ בעצמו כ' ואפשר לדחוק כי זאת הסברא נאמרת ע"צ הדחק ובדרך אפשר ולשינויי בתראי דנראה גם להכ"מ עיקר גם הרמב"ם ז"ל קאים בשיטת הר"ן שהוא שיטת התוס' וראשונים וגם הכ"מ זיל מכללם דהסוגיא מיירי בבע"מ או בפרה, אמנם בתם אם דקדה"ג בא מכח ק״ד יפה כח הבן דלא פקע בכדי ואין כאן מקום לעשות לכ"א שיטה מיוחדת בזה, והסעד שעשה כת"ה לתי' קמא של הכ"מ באמרי נועם, וז"ל, ולדעתי נ' ראיה לדברי הכ"מ הנ"ל מדברי הגמ' בתמורה איבעיא ליה אביי מרבא הקדיש עורה מהו כו' והרמב"ם ז״ל לא העתיק זו האיבעיא וק' אמאי לא העתיק האיבעיא זו, ונ"ל דבאמת קשה לי במאי קאי האיבעיא דהא לפיה"מ בהוקדש אבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע פשטה קדושה בכולה, וא"כ לפיה"מ בחולין דבגלודה הוי טריפה וא"כ הוי אבר שהנשמה תלויה בו וממילא פשטה קדושה ככולה, וע"כ דהאיבעיא דאביי קאי בהוקדש עורה לק"ד כו' והוא קושיא נפלאה לדעתי עכ"ל והאריך בישוב זה, אשר בישובו עלה לו סעד לסברת הכ"מ דקה"ג הבא מק״ד לא עדיף מיניה ולדידי לק"מ כי להגי' שלפנינו בסוגיא דתמורה שם רבא דבעא ליה אביי מיניה הוא האומר דרק בדבר שעושה אותה נבלה מודה ר"י ור"מ וגלודה היא רק טרפה וכמבואר ברמב״ם ז"ל פ' ט"ו מה״ש ושפיר אזדי האיבעיא אליביה דר"מ ור"י דקיי"ל כוותייהו וגם להגי' דבכורות ג' דרבא ס"ל טרפה אינה חיה יעיון תוס' בכורות שם דהסכימו להגי' דחמורה ובספרי בחי' לנדה כ"ג כתבתי בזה יעיש אשר יש מקום לקושיתו, הלא כ' השטה מקובצת בתמורה שם, וז"ל, צ"ע לר"י הקדיש עורה מהו שתקדש כולה דדלמא דוקא רגל שראויה להקרבה, אבל עור לא ותהיה האיבעיא אפי' לר' יוסי ע"כ שהוא סברת הראשונים ז"ל ונכונה מעצמותה, אשר האיבעיא תהיה לכ"ע, ואין מקום לקושית כת"ה, אמנם להשמטת הרמב"ם ז"ל יש לתן לב. ונ' ברור ככתוב בשט"מ שם, וז"ל ס"א הקדיש עובר במעי אמי מהו בעבודה ע"כ אשר לגי' זו איפשטה האיבעיא מהברייתא שאסורה בעבודה מד"ס ומותרת בגיזה שהיא ההלכה אשר העתיקה בפ"א מה' מעילה ה' י"ג והוא האמת בגי' הרמב"ם ז״ל.
אמנם מה שהקשה כת״ה על הכ"מ ז"ל מסוגיא דשביעות י"א וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני לב ב״ד מתנה., ומקשה הא הקדיש זכר לדמיו ק' קדה"ג. ולהכ"מ ק' דלדידיה מהני בזה תנאי כיון דלא הקדיש מעיקרא רק לדמי ויצא כת"ה לחלק ולאמור דכי קאמר הכ"מ דבהוקדש לדמי דאין בה קדושה אלימא ופקעה הוא רק לענין זה דלאחר שלשים חל עליו קדושה אחרת אבל שיהי' יוצאת לחולין זה לא אמרינן דעכ"פ חל בו קדה"ג ואינו בדין שיצא לחולין רק לענין זה לשנות מקדושה לקדושה עכת"ד בזה מסתברין לי מאוד דבריו היקרים, אם כי בגוף הקושיא לכאורה יש לחלק בין לב ביד מתנה להתנה בפירוש דתנאי גמור עדיף יעיון מג"א סי' קנ"ד ס"ק ט"ו ובמחה"ש שם ותנאי גם ליחיד נאמר ובלב ביד מתנה כ' התוס' במעילה י"ד ובמנחות ט"ו כי לא נאמר אך בנדבת צבור וביחיד ל"ש לאמור לב ביד מתנה עליהם אולם ז"א כי מאז נשאלתי ע"ז מסוגיא דשבועות שם דקפריך הש"ס בפר ישעיר של כה"ג ביוהכ״פ דנימא לב ב״ד מתנה אם דהוי נדבת יחיד כי משל כה"ג הלא בא והשבתי כי זה לא יעלה על הדעת שאין בכח ב״ד להתנות על נדבתנה יחיד אך כוונת התוס' דל"ש לאמור לב ב״ד מתנה יחיד כלומר דלא חשו לזה וכדאמרי' בסוגיא שם שאני אבודין דל"ש הלכך לא חשו ב"ד להתנות עליהם וזה לא נתן להאמר על פרי של כה"ג שכפרתו וכפרת אחיו הכהנים תלוי בזה ולזאת לקרבן שיתוף יחשב והתורה הפקיר ממונו לכהנים וכמבו' ביומא נ"א וברמב״ם ז"ל בפ"ה מה' עביוה"כ ולזאת מלבד שהוא כה"ג השקול כרבים הלא כפרת כל ישראל תלוי בזה שיבוא אח"כ האם על קרבנו לא נאמר דחשו ב״ד להתנות וכמו בפרה אם דל״ש מ"מ מסיק הש"ס הואיל ודמיה יקרין אמרי' ב"ד מתנה עליו והיכא דהתנו פשיטא דמהני גם בנדבת יחיד גם להתוס'. ובזה ניחא פסק הרמ"א ז"ל שם בסי' קנ"ד דנהגו להנות בכמה הנאות מדברי קדושה דכיון שנהגו וא"א להזהר בזה לב ביד מתנה עליהם מעיקרא כדי שלא יביאו ביא לתקלה ואע"ג דלא התנו כהתנו דמי אשר גם בנדבת יחיד הדברים נאמרים שאין זה סתירה מהתוס' יען כי נדבת יחידים לביהכ״נ שכיח וא"א להזהר והעולם בא לתקלה לזאת נתנו ע"ז ב"ד לב להתנות ובכחם להתנות גם על נדבת יחיד ולב ב"ד מתנה הוי בהתנה בפירוש ושפיר קאמר בראיתו מסוגיא דשבועות.