אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק אבן העזר › סימן סב

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אבן העזר · סימן סב

סימן סא

לכבוד הרבנים ה"ג כו' מו"ה יצחק נ"י אב"ד דק"ק בריטשאן, ומו"ה שלמה נ"י הרב מסקרן במדינת באסאראביע

מכתבם הגיעני עם שמתם שאת חכם בדבר חלוץ בזה"ל:

אשר יש בו חשש שיש לו כאב כשגרוגא ברגל של ימין מזמן חליו ואף שהוא הולך על ב' רגליו אך רגל הימין הוא גורר קצת ומגביה אותו רק קצת וכשרוצה להגביה אותו יותר מגביה אותו עם ידיו ולכאורה יש לספק בזה אולי הוא בכלל המבואר בה' חליצה סי' קס"ט סעי' ל"ד דברגלו עקומה אינו חולץ אך לפי הטעמים המבוארים ביבמות ד' ק"ג ע"א בתוס' ד"ה מאן אותן הטעמים אינן שייכים בנ"ד דלא מבעיא לטעם רש"י ז"ל כיון שהופכו כל שוק דידיה לא מקרי מעל רגלו א"כ בנ"ד דרגלו הוא כשאר כל אדם רק דכאיב ליה דמקרי מעל רגלו, ואף לטעם ר"ת ז"ל שם בתוס' דמש"ה לא חליץ מאן דמסגי על לוחתא דכרעיה משום דלא מצי למדחסיה לכולי כרעיה אארעא א"כ בנ"ד הלא מצי שפיר למדחסיא כרעא אארעא אך מהיות שאין מבואר בש"ע מה הוא הדין בחלוץ שיש לו שגרונא ע"כ מסתפקים אנחנו בזה ומחלים אנחנו מכת"ה להשיבנו תשובתו הרמתה ודעתו דעת תורה בזה עכ"ל השאלה.

תשובה בס"ד, הנה בקידושין כ"ד ע"ב א"ר ששת הרי שהיתה עינו סמויה, וחטטה, עבד יוצא בהן לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא תמות וזכרות בבהמה ואין תו"ז בעופות, יכול יבשה גפה נקטעה רגלה וחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף, והקשה הרשב"א ז"ל, בחי' וז"ל:

תמיהא לי היתה שינו נדודה נמי בשאין יכול להשתמש בה כבר והפילה אמאי אינה יוצאה בה לחירות דהא שן נמי אבר הוא וכדאמרינן מה שן ועין ראשי אברים וצ"ע, ע"כ יע"ש ובמהרש"א ז"ל שהקשה ג"כ הכי עוד הקשו בת"י וז"ל:

תימה דלא דמי לעוף דמתחלה לא היה בו דבר שראוי לפסול בו דאפילו עינו סמויה בו לא היה פסול אבל עבד הרי היה בו מתחלה דבר הראוי לצאת בו ע"כ, וליישב גם שניהם, בחדא מחתא כ' ד"ז הפנ"י ז"ל בזה"ל:

ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דלא מייתי רב ששת ראיה לעיקר הדין דוודאי פשיטא ליה מסברא מריבויא מישלחנו דכל שעשאו מחוסר אבר פשיטא דיוצא לחירות ולא הוצרך להביא ראיה אלא דעין מקרי אבר משום דלכאורה לא הוי אבר כיון שאין בו עצם ובאהלות נמי לא קחשיב ליה לגבי רמ"ח אברים שבאדם ולהכי מייתי מעופות דאע"ג דאין מום פוסל בו לא מחוסר אבר אפ"ה פסול להקרבה בנחטטה עינו, אלמא דאשכחן דעין מקרי אבר מש"ה יוצא לחירות דהא עשאו מחוסר אבר, משא"כ בשן לא אשכחן דמקרי אבר כנ"ל נכון עכ"ל, ולדעתי העניה נראה בגוף הסברא שכ' הפ"י ז"ל דשן לא מקרי אבר ועיקר ראיית ר"ש הוא דעין מקרי אבר שלל זאת הרשב"א ז"ל באשר שכל קלמסו לאמור דהא שן נמי אבר הוא וכדאמרי' מה שן ועין ראשי אברים, אשר מזה שתים שמענו דשן ועין גם שניהם נקראו לענין חירות העבדות אברים בלשון חז"ל ולזה לא היה צריך ר״ש לראיה, ולדברת רבינו הפ"י ז"ל דלעיקר הדין לא מייתי ר"ש ראיה דוודאי פשיטא ליה מסברא מריבויא דוישלחנו דכל שעשאו מחוסר אבר פשיטא דיוצא לחירות מלבד מה שלא כן דעת מפרשים הראשונים ז"ל, גם מלשון הפוסקים מבואר הסתירה ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' עבדים ה' ו' וז"ל:

היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות שהרי חסרו אבר, וה"ה לאחד מראשי אברים שהוא בטל ואינו עושה בו מלאכה שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות, וכלשונו כ' בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ל"ג הרי שהאריכו והוסיפו לאשמעוי' האי דינא גם בשאר אברים אשר בכלל רמ"ח אברים הם ומכל זאת איצטרכו לאשמעוי' האי דינא דאם דבטלו מעבודתם מ"מ בחתכום ועשאו מחוסר אבר יצא לחירות ומעינו סמויה וחטטה למדו זאת בה"ה (יע"ש בביאור הגר"א ז"ל) הרי נתבאר דעת המפרשי' ופוסקים דעל זה סובב והולך קוטב ראיית ר"ש ושלא כדברי רבינו הפ"י ז"ל.

ובישוב קושית הרשב"א ז"ל נלע"ד די"ל דשאני שן נדודה ואין יכול להשתמש בו שהוא כאבר המדולדל דהוי כעין אבר ובשר המדולדלין דאסרו חז"ל משום מצוות פרוש כבחולין ע"ד דנחשב כפירש מן החי כן בשן הנדוד שאין יכול להשתמש בו ועומד לנפול כנפול דמי וכ"כ המקנה שם בפיסקא בגמ' לחפשי ישלחנו. באמצע הדבור משא"כ בשן דלא משכחת ביה כה"ג דאם היתה נדודה עד שאינה ראויה להשתמש בו כנפול דמי יע"ש וא"כ במה שהפילה לא עשה רבו בזה שום חדשות כי מעיקרא היה ג"כ כמח"א משא"כ בעין אם שנסמית מ"מ הוא מחובר בחבור גמור בגוף ובחטטה רבו עשה בו דבר חדש לעשותו כמח"א לזאת יוצא לחירות, ומצאתי אח"כ גם בשו"ת בית שלמה חאה"ע סי' קמ"ט שכ"כ ולדעתו זה כוונת המהרש"א ז"ל בהוי"ל שכ' יע"ש ולענ"ד הוא האמת בישוב קושית הרשב"א ז"ל. ומש"כ הרש"ש ז"ל בהגהותיו ליישב זה לענ"ד לא מסתבר יע"ש, גם על לשון הרמב"ם ז"ל שם בה' י"ג שכ' ואצ"ל אם היתה עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות כ' שם הרש"ש ז"ל וז"ל:

תימה לי מאי איריא כואבת אפילו סמויה לגמרי נמי אין כאן שום תימה כי זה אמת דגם בסמויה לגמרי נמי דינא הכי אך דבר בהוה כי הסבה אשר עין העבד כואבת היא המסבב אשר רבו האומן יוציאה לטובתו ועקרה לו מכל זאת יוצא לחירות וזה פשוט וברור בכוונת לשון הרמב"ם.

אמנם קושית הת"י במקומה עומדת עוד יש מהדיוק דבזבחים ס"ח במשנה ובת"כ ובכ"מ נשנית בסדר שיבשה גפה, ושנסמית עינה נקטעה רגלה ואך בסוגיא דקידושין נשתנה הסדר לאמור יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה להקדים רגל לעין גם יש לתן לב כי בת"כ ויקרא פ"ו הגי' ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפו ושנסמא עינו ושנקטעה רגלו ת"ל מן העוף ולא כל העוף ובפ' אמור פ"ז הגי' יכול שיבש גפה ושנחטט עינה ושנקטע רגלה כו' השינוי מנסמא לנחטט. טעמא בעי. גם הקושיא מבוארת דביבשה גפה אין כאן מחוסר אבר ולמה פוסל בעוף אשר ליישב זאת, כ' הרשב"א ז"ל בחי' וז"ל:

יבשה גפה כ' הראב"ד ז"ל אע"פ שעדיין מחובר בגופו מח"א מקרי כיון שכל כחו של עוף בכנפיה ויבשו עכ"ל. והנלע"ד בישוב כל זה, דהנה אא"ז רש"י ז"ל בזבחים פ"ה ע"ב ד"ה הואיל וכשרין בעופות פי' וז"ל:

דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים וגו' תמות וזכרות בבהמה ואין תו"ז בעופות ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך, וכן (נ"א וכל) מום מגונה ע"כ וכ' הראש יוסף ז"ל בחולין כ"ג ד"ה ודע דמשמע מדברי רש"י ז"ל דמום מגונה נמי פוסל בעופות משום דהקריבהו (וציין לפנים מאירות בחי' זבחים כ"ה ד"ה בדוקין שבעין ואינו תח"י) ובזה מיושב קושית התוס' דמן העוף איצטרך למום גדול דלא אסור לב"נ עכ"ד יע"ש וברמב"ם ז"ל פ"ג מה' איסורי מזבח ה' א' שכ' בד"א במומים קטנים כו' ובה' ג' גבי טו"א שכ' אע"פ שאין לך מום גדול מהן הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת כו' וכ' שם בלח"מ וז"ל:

אלא וודאי צ"ל דבלא קרא ראוי למעטינהו אפי' בעוף משום דהוי מומין גדולים דכי ליכא מומין בעוף היינו מומין קטנים וכדכתב רבינו לעיל בד"א במומין קטנים ואלו הוו מומין גדולים כמחוסר אבר וכמש"כ רבינו אין לך מום גדול מזה כו' עכ"ל יע"ש ואם כי בלב אריה שם בחולין ד"ה איצטרך תמה על הלח"מ יע"ש אין כאן תמיה קיימת כי גם בלשון רש"י ז"ל מבואר כן דס"ל דמומין גדולים פסולים משום הקריבהו ונאמר כי רש"י ורמב"ם ז"ל בקדא שיטה קיימו וכאשר פ' שם הרמב"ם ז"ל בה' א' דגם בעוף אם נולד בו אחת מן הטרפות שאוסרין אותה באכילה הרי זה נפסל לקרבן מטעמא דהקריבהו נא לפחתך וכמש"כ שם בכ"מ, ומלח"מ שם נראה דמומין גדולים הוי כמחוסר אבר ופסולן מה"ת, אם כי למש"כ הכ"מ שם פ"ב ה"ו מטעמא דהקריבהו אינו אלא פסולא דרבנן הלא מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' שאין מקריבין חסר כלל וכן אם נולד בו אחת מן הטרפות כו' ה"ז נפסל לקרבן סתימת הלשון מורה דשוה ממש לחסר אם כי בכ"מ שם כ' הטעם דהקריבהו וכן מבואר בלשון רש"י ז"ל שכ' ומיהו מח"א לא משום הקריבהו כו' דהקריבהו הוא טעמא לפסול עי"ז גם מה"ת ולשיטתו גם מום מגונה. אם שאינו מח"א ג"כ פסול מטעם זה ועל קוטב זה כוון רש"י ז"ל לפרש בזבחים ס"ח ע"ב שנסמית עינה דהו"ל מחוסר אבר והקריבהו נא לפחתך וכי אמרי' כו' לענין דוקין שבעין הוא דקאמרי' (והשטה מקובצת הוסיף בלשונו שאין מומן ניכר) אשר התוס' שם פי' ושנסמית היינו שנחטטה דמח"א דממעטי' לה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף ולא כמו שפי' שם בקונט' משום הקריבהו נא לפחתך. אמנם רש"י ז"ל בכוונה מיוחדת לא פי' נחטטה וגם אחז בכ"מ טעמא משום והקריבהו כי גם נסמית אם שלא נחטטה הוא מום שבגלוי וניכר יותר מדוקין שבעין ומקולקל ומגונה ופסול כמח"א משום הקריבהו והוא הנרמז גם בת"כ דשנוי בלשון נסמא ולשון נחטט לאשמעוי' כי גם שניהם פסול בנחטט משום מח"א ממש, ובנסמא דהוי מום מגונה וגלוי הוי כמח"א ופסול משום הקריבהו ולזאת גם ביבשה גפה אם שעדיין מחובר בגוף מ"מ פסול מפני דהוי מום גלוי ומגונה והוא הטעם שנסמך בכ"מ נסמית עינה ליבשה גפה להורות כמו ביבשה גפה אם דעדיין מחובר לגוף מ"מ פסול משום הקריבהו דהוי מום מגונה כן בנסמית עינה גם בלא נחטטה ג"כ פסול משום הקריבהו לשיטת רש"י ז"ל דהוי מום מגונה ומיושב קושית התוספת ישנים כי גם בכאן דמי ממש לעבד דגם בעינו סמויה פסול משום הקריבהו ובנחטטה נוסף אך דהוי מחוסר אבר ממשה וכיון דבסוגיא דידן מיירי בנחטטה ממש דמקודם היתה סמויה ואח"כ נחטטה וכפירש"י ז"ל ואינו שוה בקו המשוה ליבשה גפה דשם עדיין מחובר בגוף לזאת כאן בסוגיא בא בשינוי להקדים יבשה גפה נקטעה רגלה אשר הרגלים וכנפים הם עיקר תנועת וכח העוף אשר יעופף ונתבאר כי לשיטת אא"ז רש"י ורמב"ם ז"ל (לדעת הלח"מ בשיטתו) עלה ישוב נכון לכל בעזהש"י. ואם כנים אנחנו בדברינו הלא מתבאר כי אין מקום כלל לראיית החס"ל ז"ל באו"ח סימן ג' שדן על מי שיבשה ידו השמאלית עם הזרוע ואין לו ביד הזה שום שליטה ואבדה כל הרגשתה לענין הנחת תפילין דיחשב כאלו אין לו יד שמאלית מהא דיבשה גפה דאם שעדיין מחובר בגופה מחוסר אבר מקרי ולהאמור לשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל הלא הפסול הוא מפני דהוי מום מגונה ומשום הקריבהו אם דלא נחשב כחסר ואין כאן שום ראיה. וכ"כ באמת הגאון מהרש"ק ז"ל בקנאת סופרים בהשמטות לשנות חיים סימן נ"א בתשובתו על זאת השאלה וז"ל:

ומה שהביא רו"מ ראיה מ"ד כ"ד בקידושין ומחי' הרשב"א שם יפה העיר ומה שהוכיח מחי' הרשב"א ז"ל בקידושין כ"ד ביבשה גפה כו' אין זה ראיה דבעוף דבע"מ פוסל בה ולכך כיון דעכ"פ יבשה גפה אינו דומה לשאר עופות ולשאר הגוף לכך נקרא העוף גופה בע"מ כו' יע"ש אשר במנחת פתים על או"ח סימן כ"ז תמה עליו בזה"ל אמנם מש"כ בק"ס דיבשה גפה שאני דעכ"פ בע"מ מיקרי אף שאינו מחוסר אבר דבריו תמוהים דהא אין תמות וזכרות בעוף יע"ש, אשר לכאורה דברי הגאון מהרש"ק ז"ל תמוהין מאוד ולדברינו יש ישוב לדבריו אשר יש להם מקום לשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל וכדאמרן.

והנה התוס' בזבחים ל"ה ע"ב ד"ה אלא בדוקין שבעין כ' א"נ שאר מומין פסלי מדרבנן ומה שפי' בקונ״ט דמח"א פסול בעוף משום הקריבהו נא לפחתך בחנם פי' דבהדיא דריש לה בקידושין מדכתיב מן העוף ולא כל העוף עכ"ל:

אשר יש לפרש דבריהם דס"ל כמש"כ הכ"מ בפ"ב מה' א"מ ה"ו דמטעמא דהקריבהו איני אלא פסול דרבנן ולזאת שאר מומין גם באינם. מח"א פסולין מדרבנן מטעמא דהקריבהו אך במח"א הקשו על רש"י ז"ל דל"ל האי טעמא שאיני אלא מדרבנן כיון דבהדיא דריש לה בקידושין מקרא וא"כ הוא מה"ת ועלה מהמדובר כי שלש שיטות המה, להתוס' דזבחים ל"ה בעוף גם שאר מומין שאינם מח"א כיון שניכרים וגלוים פסולין מדרבנן. ולרש"י ורמב"ם ז"ל במום מגונה וגדול גם שאיני מח"א פסול מה"ת כמח"א דנדרש מקרא וטעמא דהקריבהו הוא גם טעמא דקרא למה״ת (יעוין רש"י ז"ל חולין כ"ג ד"ה אלא מומין גדולים כגון מח"א וטעמא משום הקריבהו כן הוא הגי' להגהת השט"מ שם דמפורש דטעמא דהקריבהו הוא טעמא דקרא) ושיטה השלישיה שיטת התוס' ומפרשים דבעוף איני פוסל אך מח"א לבד מיבשה גפה כנלע"ד כפת בזה וצ"ע עוד לבאר כל זה באר היטב.

אולם גם לשיטה השלישית אשר מריהטת פשטות הסוגיות היא המכרעת דדווקא מח"א פסול בעוף א"כ לכאורה קמה ראיית החס"ל דמיבשה גפה מוכח דאבר שיבש כחו הוי כמח"א אבל היטב אשר דברו בזה הב"ש ומ"פ דממקום שבא מבואר סתירת דבריו ממש"כ הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דדווקא עוף שכל כחו בגפה מקרי מח"א ביבשה גפה אבל לא בשאר אבר יע"ש בבית שלמה ז"ל סי' קמ"ח שדחה כל ראיותיו של החס"ל בדברים ברורים, והכי קיי"ל דאדם שיבש ידו השמאלית לא מיקרי מחוסר יד ויניח תפילין על ידו השמאלית וכאשר באו בזה לעמק השוה הגאונים המהרש"ק שם בק"ס והשו"מ במהד"ת ח"ג סי' קכ"ד וב"ש ומ"פ יע"ש כי דבריהם כנים וברורים להלכה.

ועתה נבוא לנד"ד כי במה שדן שם הב"ש ז"ל לענין רגל שניטל הרגשותיו ואח"כ נתרפא אך שנשאר לו חולשה אין אנו צריכין במה שאנו דנין אשר רגלו רגל ישרה ומעולם לא נאבד הרגשותיו ואך ע"י כאב שגרונא ברגל ימין אשר הוא גורר קצת ומגביה אותו קצת ושם רגל עליו. וכנים המה דבריכם אשר כתבתם כי לשני הטעמים מרש"י ור"ת ז"ל מבלי לחלוץ ברגלו עקומה אינם שייכים בנד"ד וכאשר אבאר בקצרה בס"ד.

ביבמות ק"ג: אמר אמימר האי מאן דחלץ צריך למדחסיה לכרעיה וא"ל רב אשי לאמימר והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה, אימא ולעולם דדחיס לכרעיה ואמר אמימר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעיה לא חליץ א"ל ר"א לאמימר והתניא סמוכות הרגלים, מאי לאו דחליץ בה איהו לא דיהיב ליה לאחר וחליץ אר"א כו' והנה נודע דעת הטור בסי' קס"ט בשיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דגם האי דינא דצריך למדחסיה לכרעיה נאמר לעיכובא דאם לא דחק רגלו בקרקע גם בדיעבד החליצה פסולה יע"ש בב"י ובש"ע סעי' ל"ב וב"ש סק"ל ובלח"מ פ"ד מה' יבום ה' י"ז והגאון בנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' צ"ד הרחיב בזה הדבור ולהוכיח דמימרא קמא אך על לכתחלה נאמר וז"ל. אלא מימרא קמא דאמר צריך למדחסיא לאו לעכובא נאמר אלא למצוה לכתחלה לכך אמר צריכא וכמבואר ברש"י ז"ל בברכות ט"ו ע"א ד"ה אלא ר"י לכתחלה כו' וכל צריך לכתחלה משמע הא בדיעבד שפיר דמי עכ"ל רש"י שם וא"כ אמימר נמי צריך לכתחלה קאמר כו' כו' יע"ש בנעימת דבריו וכוון לדברי ראשונים ז"ל שכן בחי' רשב"א נ"י ועוד מפרשים ז"ל שם כ' דהא דאמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד אע"ג דלא דחיס ליה חליצתה כשרה יע"ש ולדעת הטור בשיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל נלע"ד די"ל כי הא דפשיטא להו דצריך לכתחלה משמע וכבגיטין ט"ו לאו כלל מוחלט הוא דבכמה דוכתי אמרי' צריך ואין לו תקנה (עיון ברכות שם בציון הגרי"ב ז"ל ובגיטין מ' אמר אמימר המפקיר עבדו כו' א"ל ר"א לאמימר והאמר עולא אר"י כו' וצריך גט שחרור א"ל צריך ואין לו תקנה הרי דאמימר ס"ל בפירושא דצריך ואין לו תקנה והוא שהביאם לפרש דברי אמימר צריך למדחסיה לכרעיה דצריך ואין לו תקנה אם לא דחס וזה יש להטעים במה דא"ל ר"א לאמימר אשר לכאורה מאמר ליה בלחוד נדע דלאמימר אמר (אם כי מצינו כן רבות פעמים בש"ס, אבל לפרקים נאמר גם אמר ליה בלחוד והיכי דאיכא לדייק ולמימר טעמא אמרי' בדברי חז"ל המזוקקים שבעתים) אך בדיוק נאמר כאן דא"ל ר"א לאמימר כלומר לשיטתו בביאור מלת צריך דאין לו תקנה גם בדיעבד והתניא בין כו' חליצתה כשרה עכ"פ בדיעבד וא"ש.

ולמה שצדד רבינו הב"י ז"ל גם בשיטת הרי"ף ורמב"ם וכן הוא דעת רוב הראשונים ז"ל דאמימר במימרא קמא אך לכתחלה אמר דצריך אין להקשות מסוגיא דגיטין כי י"ל דס"ל כא"ד שם דאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה כו' אשר לא"ד קעיעיון תוס' ע"ז ז' ע"א וברא"ש ז"ל בגיטין פ"ו סי' י"ב וב"ק פ"א סי' ו' ובק"נ פלפלא חריפתא שם דמבואר שיטת הגאונים ורי"ף ז"ל דנקטי' העיקר לא"ד כי הוא לישנא בתרא יע"ש ולטור בשיטת הרי"ף ז"ל למש"כ הרא"ש ז"ל בב"ק פ"א סי' ו' י"ל דסוגיא דגיטין לא נכנס בכלל זה וכמובן להמעיין) אין הכרח דאמימר ס"ל בפירושא דצריך שאין לו תקנה ושפיר פי' צריך דאמימר אך על לכתחלה ור"א הקשה לו מברייתא דבין עומד כו' בין מוטה דמשמע מהברייתא דגם על לכתחלה נאמר וכאשר ביארו הסוגיא הראשונים ז"ל והנו"ב ז"ל כוון לדבריהם יע"ש.

והנה הלח"מ שם הקשה כיון דפיסול דמסגי על לוחתא לא הוי אלא משום דצריך למדחסיה א"כ אמאי לא פריך ר"א לאמימר מהאי דסמוכות הרגלים ולימא ליה וודאי דל"ב למדחסיה ואמאי פריך מהא דסמוכות הרגלים דקדים בברייתא במימרא בתרא ולא פריך ליה לאלתר במימרא קמא יע"ש תירוצו, ובנו"ב שם הוסיף להקשות עוד וז"ל:

דלכאורה דחוק הוא שהמקשן והתרצן יהיו חלוקים בסברות הפוכים דר"א הקשה ממוטה דסובר מוטה א"א למדחסיה והתרצן השיב דשפיר דחיס ורש"י נדחק דר"א הקשה משום דסתם מוטה לאו אורחיה למדחסיה יע"ש בנעימת דבריו בביאור הסוגיא. ולענ"ד י"ל להאי כללא הידוע מהרא"ש ז"ל בפ"ק דחולין הובא בט"ז סימן ב' סק"ד דהיכי דבדיעבד שרי ל"ש לגזור שמא ישכח, אולם בדעת תורה שם סק"ב ביאר דהאי כללא בפלוגתא שנויה וציין לתוס' שבת קמ"א ע"ב ד״ה במנעל מרופט ותוס' גיטין ג' ע"ב ולתשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ט דין ו' דמבואר כן ולעומת זה מתוס' פסחים ל' ע"א ד״ה אמר רב נראה דלא ס"ל כן ולישועות יעקב ז"ל אה"ע סימן כ"ב נחלקו בזה רש"י ותוס' קידושין פ"א ע"א ד"ה בעלה בעיר יע"ש ולפ"ז לא רחוק הוא לאמור דבזה נחלקו ר"א ואמימר דקושית ר"א הוא כיון דמברייתא מוכח דגם לכתחלה שרי במוטה מטעמא שכ' הראשונים ז"ל א"כ איך מתירין לכתחלה במוטה ולא חיישי' לשמא ישכח למדחסיה אם כי כל מעשה חליצה נעשה בפני ב"ד ורבים אשר רבים מדכרי אהדדי וב"ד לאו אורחיה לשכוח ואימת ב״ד עליהם להזהר במה שיאמרו להם הלא לעומת זה סתם מוטה לאו אורחיה למדחסיה כפירש"י ז"ל ולכאן וכן לכאן לא שכיח ונשאר הדבר עומד בקו המשוה דיש חששא דשמא ישכח וס"ל לר"א דאם דבדיעבד כשר מ"מ חיישי' לשמא ישכח ולזאת הקדים הקושיא דמוטה אם דמאוחר בברייתא לסמוכות רגלים יען כי בדרך אגב נשמע מכח האי קושיא דגם היכי בדיעבד שרי מ"מ חיישי' לכתחלה לשמא ישכח וע"ז השיב לו אמימר אימא ולעולם דדחיס לכרעיה לזאת שרי גם לכתחלה כי הב"ד ישגיחו ויזהירו על הדחיסה ולשמא ישכח לא חיישי' כיון דבדיעבד שרי (כדקיי"ל כהאי כללא) ואמר אמימר כו' האי מאן כו' לא חליץ כלומר דגם בדיעבד לא עלתה החליצה בזה משא"כ מימרא קמא אך לכתחלה נשנית ובדיעבד החליצה כשרה גם בלא דחיס לכרעיה כיון דאפשר ליה למידחס וכל הראוי כו' וכמש"כ הראשונים ז"ל ולהמעיין מבואר כי זאת היא שיטה הממוצעת מוסכמת מרובם ככולם מקדמאי ובתראי ז"ל.

והנה הנו"ב שם האריך לסתור דעת הרה"ג ר"ז ז"ל ולהחזיק במנהג ישראל אשר הגבהת הרגל הוא קודם חליצת המנעל והמציא שני טעמים נכונים בהא דצריך למדחסיה לכרעיה מלבד מש"כ בזה הראשונים ז"ל ובשו"ת דברי חיים ז"ל מהד"ק סימן ק"ג סתר גם שניהם באמרו שם וז"ל:

ודברי הנו"ב הנ"ל בשמעתא זו לא זכיתי להבין בטעם הראשון דקאמר צריך למדחסיה כדי שתגביה אותו כדרך שבני אדם נוהגים בשעה שחולצים מגביהים רגליהם והוי זה כעין חלוצה, ולענ"ד א"א לומר כן כלל דיהיה הגבהה חליצה ואם כדבריו הוא רק צורך וסיוע לחליצה אבל לא נאמר דהגבהה יהיה מקרי חליצה והא ראיה דבתלמוד שלנו לא מוזכר כלל שתתפוס רגלו ותגביהנו ואם כדברי הנו"ב ז"ל הנ"ל הו"ל לגמ' למימר העיקר דצריך שתגביה רגלו ויחלוץ וממילא יהיה נשמע שהוא צריך לדחוסי ולא לומר ההיפוך דהוא צריך למדחסיה עכ"ל ואני אומר להצדיק את הצדיק וגאון הנו"ב ז"ל כי הלא כ' שם וז"ל:

וכיון שהוכחנו דהך ותתפוס הרגל היינו הגבהה א"כ אף דברי הירושלמי שהביאו התוס' כו' כיצד הוא עושה מתירתו בימין ותופסת בשמאל. ושומטת עקב בימין כו' הך ותופסת ג"כ פירושו הגבהת הרגל ומן הירושלמי יליף הטור הגבהת הרגל עכ"ל יע"ש. ורמז הגבהת הרגל גם בש"ס דילן יבמות ל"ט ע"ב בלשון חז"ל המזוקק ככסף צרוף באמרם איטלע לה רגלך ולאחר שהאריך בדברי טעם ונועם סיים וז"ל:

ודע כי החי אף שהוא כולו באוויר וא"א בלתי נושא אותו אפ"ה אמרו חי נושא את א"ע כי אין החי אבן דומם ודרכו להתנועע ולכן נושא א"ע ואם זה בכולו באוויר ק"ו בעמדו על הארץ שבידו להגביה אחד מאבריו בעצמו כמו רגלו אף אם אחר תופס ברגלו ומגביה מ"מ אין הרגל אבן דומם והוא בע"ח מתנועע ונקרא נושא א"ע ולכן אף אם היבמה אוחזת רגלו ומגבהתו שייך לומר שהוא מגביה רגלו שבוודאי א"א שלא יתנועע ויסייע ולכן נאמר ליטלע לי ואיטלע לה הכל הכינויים עליו שהוא מגביה, וא"כ נזכר הגבהת הרגל באוויר בגמ' ורי"ף ורמב"ם ורא"ש ומ"ש אמימר דצריך למדחסיה היינו קודם החליצה ומטעמים שהארכתי עכ"ל אשר מהעתקת לשונו נתבאר כי מש"כ עליו בספר אור מורה על ה' חליצה אות נ"ח בזה"ל:

לפע"ד הדבר דחוק כיון דעיקר פעולת הגבהת הרגל נעשה על ידה איך שייך האמורה איטלע עליו עכ"ל אין להם שום מקום תפיסה ודברי הנו"ב ברורים כי כלפי שאמר אמימר צריך למדחסיה הלא יכול לדחוק כ"כ עג"ק שלא תוכל היא להגביהו לזאת אם כי החיוב עליה להגביה הלא עליו להניח להגביה וכדרך תנועת הבעל חי וכאשר הסביר הנו"ב לזאת שפיר תיוחס ההגבהה גם אליו ולאמור איטלע עליו, והן הן הדברים אשר גם בספר גט פשוט נאמרים במצות חליצה אות קכ"ג שפלפל שם ג"כ בפירושא דאטלע בפירש"י וערוך ז"ל וכ' ומפני זה סדר המתרגם והוא המסדר כאן ליטלע שהוא לשון שליפה ויחס אותה ליבם ולא ליבמה משום דהוא הסרת הרגל ונוגע אליו שלא ידחוק הרגל בקרקע מאוד שלא תוכל להסירו ע"כ יע"ש ובצירופא כל דא הלא הדחיסה בקרקע בא במימרא דאמימר, והגבהת הרגל נאמר בירושלמי בפירוש בותופסתו וגם רמוז בש"ס דילן יבמות ל"ט בואיטלע לה רגלך (וכדאמרי' בירושלמי פ"ג דר"ה ה' ה' ד"ת עניים במקומן ועשירים במקום אחר הובא בתוס' כריתות י"ד) ומובן מאיו כי סרה השגת הד"ח ז"ל ודברי רבינו הנו"ב ז"ל בטעם הראשון א"ש.

ועל טעם השני מהנו"ב כ' הד"ח ז״ל, וז"ל:

והפי' השני שכ' וז"ל:

משום שצריך שיהיה פ"א מגין ברגלו ואי לאו לא דמי למנעל זה אין לו הבנה כלל דא"כ עיקר הפסול הוא משום שאינו מנעל ולא משום חליצה ובכל הראשונים מבואר שעיקר הטעם משום שיהיה החליצה יפה לכל מר כדאית ליה, וגם הגמ' ה"ל לומר מנעל של חליצה צריך לילך בו או לעמוד בו על הארץ ולא למתני המעשה ביה דצריך לדחוסי לכרעיה עכ"ל לקושיתו אשר הראשונים לא כ"כ הלא התשובה מבוארת בנו"ב שם שכ' דהוא חידש טעם זה ועשה לו קצת סמוכין בפי' הרמב"ן ז"ל יע"ש ולמה שהקשה דגם הגמ' הו"ל לומר מנעל של חליצה צריך לילך בו י"ל כיון דאין החסרון במנעל עצמו כמו מנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל או בסנדל הנפחת וכדומה אך העיקר תלוי בדחיסת החולץ אשר עי"ז שמגין עליו משוי ליה למנעל לזאת בא עיקר הציוו אך על החולץ (ומה שטען שם באור תורה על או הטעמים למה שכתבתי ולהמעיין יראה דדברי הנוב"י ז"ל צהירים וברורים) דצריך למדחסיה לכרעיה וא"ש גם טעם השני של הנו"ב ז"ל.

והמהר"ם ז"ל בסדר חליצה אות ס"ו נתן טעם להדחיסה, וז"ל:

וידחק היבם רגלו בארץ כדי שתהא עקבו דבוק במנעל אשר גם ע"ז קרא תמה הד"ח ונטה קו באמרו שם וז"ל:

ולא ידעתי אנה מצא זה באיזה מהפוסקי' טעם זה. וגם לא ידעתי מה צורך שידבק המנעל ברגל ע"כ לענ"ד טעם המהר"ם ז"ל ברור כאשר כתב המרדכי בשם ראביה וטור ז"ל ובש"ע סעי' כ"ו דיש לדקדק שלא יהא טיט דבוק במנעל מבפנים וגם לרחוץ רגלו יפה יפה אשר בכ"ז הלא מבואר הטעם שם כדי שיהיה חליצת המנעל מעל הרגל ממש, כן ה"נ צריך דחיסת הרגל שיהיה עקבו דבוק במנעל שיהיה מעל הרגל ממש ולא שיהיה חציצה מאוויר בין העקב למנעל ואם כי בש"ע שלא יהיה דביקת טיט ורחיצת הרגל נאמר אך בתור יש לדקדק אולי כשיש אוויר מפסיק חמור טפי לזאת הוא עוד מדינא דתלמודא בחיוב הדחיסה, אמנם גם בזה לא נאמר אך על לכתחלה כנ"ל ומצאתי בשו"ת בר ליוואי סי' ס"ז שדן בזה בדרך פלפול דכיון דבעי' מנעל למדת רגלו וכעין בגדי כהונה שכ' התורה מדו בד שיהיה כמדתו, ובעי רבא בזבחים י"ט נכנסה רוח בבגדו מהו על בשרו בעי' וליכא או דלמא דרך לבישה בכך ולזאת גם אמימר בעי לכתחלה מדחסיה לכרעיה שלא יהיה אוויר בין המנעל לרגלו יע"ש באריכות שהסביר את דבריו והיא הערה נכונה. וסעד למה שכתבתי בהסבר טעם רבינו המהר"ם ז״ל.

אמנם בדברי רבותינו הראשונים רא"ש וטור ונ"י ועוד פוסקים ז"ל מבואר הטעם כמש"כ ברא"ש ז"ל שם כדי שיהיה ניכר שטורחת לחלוץ מנעל דלפעמים מנעל של ב"ד גדול ממדת רגלו ו"נ כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט וכאשר הסביר הנו"ב שם דבריהם וז"ל:

דהכוונה שיהי' ניכר שהיא עושה כן לצורך מצוות חליצה להתיר עצמה ואם לא היה דחיס רגלו לא היה ניכר שהיא עושה כן בשביל מצוות חליצה רק שהיה נראה כיוצא מאיו והיתה סבורה שיפול הנעל מעל רגלו ואולי יאבדנו מרגלו לכך קדמה ושלפתו שלא יפול מאליו ולא עשתה לשם מצוה אבל עתה דדחיס לכרעיה וצריכה היא לטרחה יתירה הגבהת הרגל בשביל שתוכל לחלוץ המנעל ומדטרחא כולי האי ש"מ שעשאה כן בשביל עצמה להתיר עצמה בחליצתו והטרחא שזכר הרא"ש ונ"י ז"ל שתהיה טורחת לחליצה הגבהת הרגל עצמו הוא הטרחה עכ"ל יע"ש באריכות, ובאור זרוע ז"ל סי' תרס"ט כ' הטעם וז"ל:

ודוחק היבם את רגלו בקרקע כדי שתחלוץ ע"י הדחק ותהא חליצה מעולה (יעיון יש"ש ז"ל שם ביבמות סי' ט"ו שכ' פשיטא הא דצריך למדחסיה לכרעיה אינו אלא לכתחלה כדי שתהא החליצה בכח שלה וזה כדברי האו"ז שתחלוץ ע"י הדחת כלומר שתהא בכח שלה) אם כי ריהטת לשונו שתחלוץ ע"י הדחק נראה קצת כסברת מהר"ז ז"ל אולם כאשר העמיס הנו"ב בכוונת דברי הנ"י ורא"ש ז"ל כן יש לפרש גם בכוונתו כדי שתחלוץ ע"י הדחק כלומר שתטריח בהגבהת הרגל שזה הוא התחלת והכשר החלוצה, וזאת חזי' דעת רבותינו הראשונים האו"ז רא"ש ונ"י ועוד פוסקים ומפרשים ז"ל בטעמא דאמימר דצריך למדחסיה לכרעיה (יעיון ברבינו העיטור ח"ר אות ג' בגט חלוצה דהשמיט כלל מימרא קמא דאמימר וצ"ע מה זה ועל מה זה) הוא כדי שתטריח היבמה בחליצת המנעל מאיזהו טעם שיהיה טעם טרחתה זאת היא טעם הראשונים ז"ל.

ועתה הלא נתבאר תשובת שאלתכם כי בזה לדון אם רגל שיבש כחו ונתרפא אם נחשב כרגל לענין חליצה אשר דן בזה הב"ש בסי' קמ"ח יע"ש ובדברי חיים ז"ל ח"ב אה"ע סי' ל' אין אנו צריכין כלל לבוא לזה אשר מעולם לא אבדו הרגשותיו ורגלו רגל ישרה אך הפקפוק הוא במה שיש לו חולי כשגרונא והדחיסה לדחוק רגלו בקרקע הלא יכול לעשות ואם הגאון בשו"מ מהד"ק ח"ג סי' כ"ה ובמהד״ת, ח"ג סי קכ"ד דן להתיר ביבם אשר מאיזהו חולאת נתכווצו הגידים מתחת לארכובו בעבור זה בעת שעומד או הולך עקבו מרגלו אינו מגיע לארץ והולך על חצי כף הרגל הסמוך לאצבעות וכשהוא יושב או מוטה יכול שפיר לדחוס רגלו על הארץ כשאר כל אדם השמה שם באטר ורגל השמאלי) יע"ש באריכות טעמיו להתיר אם כי בנדון דידיה יש להעיר לשיטת הרמב"ן ז"ל בספר הזכות ביבמות שם דאם דעמידה ממש לא מעכבא אבל דרך עמידה מעכבא כדר"ז דכל הראוי כו' ובעי' שיהיה יכול לדחוס רגלו דרך הליכה יע"ש ובביאור הגר"א ז"ל סי' קס"ט ס"ק ק"י ובחי' רשב"א נ"י ז"ל שם. אמנם נראה כי הראשונים ופוסקים לא אזדי בשי' הרמב"ן ז"ל בזה יעיון בשו"ת ברכת יוסף ז"ל חאה"ע סי' ק"ה (יעיון שם בשו"מ סי' קכ"ד ד"ה והנה שצדד לאמור דבר חדש דלגבי דידה הוי כגמר דין ובעינן עמידה משא"כ לגבי דידיה חדש זה הוא נגד דעת הרמב"ם ז"ל דכ' לגבי דידה ויושבת יעיון בטוש"ע סעי' כ"ט ועיקר ועמד דבקרא הלא גבי דידיה נאמר כמבואר בראשונים ז"ל יעיון בדבריהם ובנוב"י שם, ובגוף הדין של הגאון השו"מ ז"ל צ"ע) ק"ו בנידון דידן אשר יכול לדחוק בכל רגלו דרך הליכה שגם לדעת הרמב"ן ז"ל אין שום חששא ואך מפני הכאב שיש לו ברגלו כשגרונא שאינו יכול להגביה רגלו יותר אך עם ידיו אשר מובן מאיו כי לטעם הראשונים ומהר"ם ונו"ב ז"ל לכולהו ארבעה טעמים שנתנו בחיוב הדחיסה אין כאן שום חששא יען כי יכול לדחוק את רגלו היטב ואדרבה לטעם הראשונים ז"ל שהיא תטריח ביותר בהגבהת הרגל לביאור הנו"ב כאן הלא תטריח ביותר יען כי הוא בעצמו אין בכחו להגביה וגם מתנועת בע"ח שנושא א"ע אין כאן אך שלא ידחוק ביותר שתוכל להגביה וכנ"ל ויעיון בה"ט שם ס"ק ל"ג במי שרגליו נפוחות (נראה שהוא חולי פאדגורא אשר הוא גרע עוד יותר משגרונא יעיון בשו"ת שבות יעקב ז"ל ח"ב סי' ס"ה הובא באחרונים ביו"ד סי' מ"ח דתרנגולים שרגליהם נפוחה שיש לחוש שבאו מחולי פאדגארא והאוכלים באו לידי חולי זה שומר נפשו ירחק מהם. ואולי בשגרונא לא נמצא בשום מקום לחוש גם לבעל נפש) אם יוכל לעמוד על כפות רגליו חייב לחלוץ דשפיר מצי דחיק ואף אם לא יוכל להלך, עם המנעל אין חשש (יע"ש מש"כ עוד בשם מהרשד"ם ור"א ששון ז"ל), הרי"מ פדוואה ז"ל סימן כ"ג יע"ש, מכל הלין טעמי רשאין לחלוץ ולהתיר עלובתא דא מכבלי העיגון בלא שום חשש כלל וזה פשוט וברור להלכה בס"ד. והנלע"ד כתבתי:

בעזהש"י.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה