באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אבן העזר
סימן מז
להרב הגאון הגדול המפורסם וכו' מו"ה אברהם מענדל שטיינבערג נ"י אבד"ק בראד.
קונט' מגילה עפה הגיעני. וז"ל השאלה בדבר האיש כו' שזה לערך ז' שנים שנשא אשה מפה קהלתינו כו' ודר עמה השנים הללו ואין לו שום וולד ממנה שלא ילדה עד הנה כלל והאשה היא עתה יותר מארבעים שנה כפי ששאלתי וחקרתי אצל כמה אנשים מפה קהלתינו כולם בפה אחד אומרים שהיא בוודאי יותר מארבעים וי"א שהיא בת מ"ה או אפשר בת מ"ז והאיש הנ"ל הוא צעיר לימים ערך בן כ"ח שנים והאיש הלזה רוצה לגרש את אשתו הנ"ל וצועק מר על ימי חייו שנמאסת בעיניו יען שהיא זקנה כנגדו וא"א לו לדור עמה גם אין לו בנים עמה ובוודאי לא יהיה לה עוד שום וולד ולא תלד אם לא היה לה עד עתה וכעת שהיא יותר ממ"ם מסתמא לא תלד עוד ורוצה לגרשה. ואני דברתי על לב האשה שתתרצה לקבל גט כי בעלה הנ"ל רוצה ליתן לה הרבה יותר מכתובתה כמעט כל מה שיש לה כי מעות מזומן אין לו רק שיש לו בית ששייך מחצה להאיש הנ"ל ומחצה להאשה והוא רוצה ליתן לה כל הבית ומה יש לו לעשות עוד בזה. והאשה אינה מתרצית לקבל ג"פ בשום אופן והאיש הנ"ל דופק על פתחי בכל עת להוציאו ממסגר אסור ולהתירו לישא אחרת כי עם האשה הלזו א"א לו לדור בשום אופן וזה ערך חצי שנה שאינם דרים ביחד והאשה הלכה מאתו ויושבת אצל קרוביה עכ"ל השאלה. כהד"ג יצא כגבור מלחמה במלחמתה של והנה
תורה בתקפו וגבורתו בש"ס ופוסקים בכחא דהיתרא וחצי גבורותיו קולעים אל המטרה לעשות בת שבע כבת עשר מכח מה דאר"ח (ב"ב קי"ט) ניסת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים בת עשרים יולדת עד ארבעים בת ארבעים שוב אינה יולדת ולזאת בנ"ד שנשאת ביתר משלשים וכעת היא בת ארבעים הלא ידוע לנו שלא תלד עוד וא"כ דינה כדין שהה י' שנים ולא ילדה אשר דעת רוב הפוסקים כי רגמ"ה ז"ל לא גזר במקום מצוה ולשיטת רובם ככולם מאחרונים בהיתר ממאה רבנים כ"ע מודי דשרי במקום מצוה ולאחר שהאריך בזה כהד"ג בקונ"ט כידו הגדולה בש"ס ופוסקים בא למסקנא. וז"ל. עוד זאת איכא בכאן גם צירוף קצת להתיר כיון שהוא צעיר בשנים והאשה היא רבת בשנים הרבה ממנו והבעל אומר שמאוסה עליו בשביל זה שא"א לו לדור עמה בשום אופן וכבר מצינו לחז"ל שאמרו ביבמות מ"ד וק"א דדוחין מצוות יבום מה"ט דמשיאין לו עצה ההוגנת לו מה לך אצל זקנה כלך אצל ילדה שכמותך ואל תכנוס קטטה לתוך ביתך. אם אמנם בשביל טענת מאוס עלי א"א להתיר החדר"ג וכמו שהאריך בתשו' מהרי"ק סי' ק"ז ועיין ברמ"א סוף סי' קי"ז ובח"ס חו"מ סי' ר"ג. אמנם בכה"ג דהיא יותר ממ"ם ואינה ראויה עוד לבנים וגם הבעל טוען מאוסה עלי במה שיש רגל"ד שהוא צעיר לימים נגדה וודאי דיש להתיר וכמו שהארכתי. ומצאתי בס' שד"ח מערכת אישות סי' ב' שהביא בשם תשו' צ"צ החדש שכ' ג"כ בצירוף הני תרי טעמי א' לקיים מצות פו"ר שכמעט אינה ראויה לילד (ע"ש בנדונו ששהה עמה כ"ה שנים וא"ל בנים ממנה שמת' והיא בת מ"ז שנים כעת ע"ש) ב' טענות מאוס עלי שיש הוכחה שהוא אמת שהוא נפרד ממנה שש שנים וטוען דהיא אשה רעה בלתי אפשר לו לדור עמה ומתיר לו עפ"י מ"ר לישא אחרת ע"ש וה"נ בנ"ד איכא נמי הנך ב' טעמי שהבעל טוען שמאוסה עליו וא"א לו לדור עמה אף שאינו נפרד ממנה רק ערך חצי שנה ועתה כבר עבר ערך שנה שנפרד ממנה מ"מ הדבר מוכח שהוא אמת יען שהוא צעיר הרבה ממנה כנ"ל וגם ברור שלא תלד עוד וכנ"ל א"כ יש להתיר לו לישא אחרת עפ"י מאה רבנים עכ"ל של קוטב תשובת היתרא דמר.
אמנם אנכי העני בדעת אומר הן אמת כי זה סוגיא ערוכה בלא שום חולק דבנשאת יותר מכ' אינה יולדת אך עד מ' ובנשאת למ' שוב אינה יולדת ומה שפירש"י ז"ל בהא דתנינן (עירובין מ"ז יבמות מ"ב כתובות ס') או שהיתה עקרה וזקנה איילונות וקטנה כו' ושאינה ראויה לילד פי' שנעקר בית הריון שלה או ע"י סם ולא פי' כגון שנשאת בת ארבעים וכפי' הרי"ף ז"ל בפ' החולץ והר"ח ז"ל שהובא בתוס' סוטה כ"ד י"ל יען דס"ל דזה נכנס תחת סוג זקנה ולכך נאיד רש"י ז"ל מפירושא דא (ואם כי לפירש"י ז"ל יש מקום לקושית התוס' שהוא בסוג עקרה יעיון מל"מ בפ"ב מה' סוטה מה שתי') והר"ח ז"ל בעירובין שם (בדפוס ווילנא) גורס או שהיתה היא חולה כו' או עקרה או זקנה שאינה ראויה לילד ולא גרס ושאינה ראויה לילד בוא"ו המפרדת ולגירסתו סובב והולך פירושו דקאי בנשאת בת ארבעים באופן כי חלוקת פירושי ר"ח ורש"י ז"ל נובע ממקור חילוף הגרסאות אם זקנה ושאינה ראויה לילד בדבור אחד נשנו או כי שתים המה (ובמציאות רחוק מאוד לאמור כי בפלוגתא שנויה. כל עוד שאינו מבואר להדיא) אולם סוגיא זו דב"ב מוסכמת גם מכל הפוסקים ומפרשים וכדאמרן.
אולם להוליד מכח זה לעשות בת שבע כבת עשר ולדון בנ"ד כדינא דשהה עשר שנים ולא ילדה זה לא ברירא לי כי גלוי וידוע דברי הנו"ב (סי' ס"ט) בביאור דברי התוס' שכ' ביבמות ל"ז דאין סברא כלל לאמור בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עיברו ומתו בעליהן. דרוב מעוברת היינו רק בשהו עשר שנים אבל קודם ע"ש לא יצאו מהרוב וא"כ פשע זה האיש שנשא אשה בת שלשים ושלש שנים יען דמיעוט המצוי הוא להשהות הלידה עד עשר שנים (ואם כי שכיח וכרובא יחשב המתעברות ויולדת בתוך י' הלא עד מ' כיון שאין הוכחה דהיא הגורמת י"ל דעון חו"ל גורם אשר עי"ז לא נשמע להתיר ע"י מ"ר גם בשהה י"ש וכסהדותא דגברא רבא הגאון בנו"ב מהד"ת סי' ק"ב וסברת כהד"ג אשר יסודה דביותר מארבעים כיון דיש רגל"ד דהמניעה ממנה לא תלינן בעון חו"ל דלא שכיח וכמש"כ הרא"ש ז"ל ובכגון דא גם הנו"ב מודה וכמש"כ הבית שלמה והדבר משה ועוד אחרונים בתשובותיהם בכעין זה אין לה מקום רק כשאנו דנים בשנותיה דלאחר ארבעים) ובהגיע למספר עשר שנים מהנשואין הלא אז עברה תור מ' ולי"א שבע שנים הלא ימי הלידה חלפו ועברו וכיון דסבת אי הלידה בא ע"י פשיעה (וא"ל בזה אטו כ"ע דינא גמירי מלבד מש"כ האחרונים להוכיח מכמה דוכתי דמחזיקין לכ"ע לדינא גמירי ויעוין ש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ו. לידע זאת כי אשה הבאתה בשנים ל"ש כ"כ שתלד זה כ"ע ידעי) א"כ לדברת קצת אחרונים ז"ל דמקום מצוה חר"ג ז"ל נדחה מכח דעשה דפ"ו דוחה הלאו דחר"ג ז"ל הלא ידוע שיטת התוס' (בעירובין ק') דאם בא הדחיה ע"י פשיעה אז אין עשה דוחה ל"ת ואם כי אין זה כלל פשוט ולחלק יצא בכמה פרטים וכאשר האריכו בזה הט"א (בר"ה כ"ח) והנו"ב במהד"ת (סי' קמ"א) ועוד כמה אחרונים והדברים עתיקים ויש להאריך בזה טובא אולם אכ"מ כי אין זה עיקר טעמי כי האמת הוא כשיטת הראשונים דלהסוברים דבמקום יבום או קיום פ"ו אין עומד חדרגמ"ה ז"ל הוא מטעם כי הותרה ובדבור אחד נאמר בעת שרגמ"ה ז"ל עשה את ה"ח לא גזר במקום מצוה והתנה שזה יצא מהכלל אמנם במקום פשיעה ברור מסברא דלא התנה ולא עבד תקנתא לאלו אשר פשיעתם ופחזותם תסלף דרכם וזה פשוט וברור בסברא מעצמותה.
ועם סברא האמורה גם הטענה דמאוסה עליו מסבת זקנותה לא חזי לאיצטרופי גם בצירוף כ"ד כי בעת שנשאה ג"כ היתה זקנה ממנו בשנים עשר שנים לי"א לערך עשרים שנים אשר הכרת פניה ענתה בה ומכל זאת סבר וקבל ומשנה שלימה שנינו (כתבות ע"ה) דבמומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה בקרובותיו וכמבואר פרטי הדינים בטוש"ע אה"ע (ל"ט קי"ז) והלא אסור לקדש אשה עד שיראנה וא"כ הוא דחב בעצמו. ובפרט למש"כ כהד"ג בקונ"ט כי מפורסים לכל היודעים אותה בעיר שהיא יותר מארבעים ולי"א ארבעים ושבע אשר ע"ז סמך בגב"ע שלב"פ דכיון שמפורסם א"צ לת"ע דהוי רק כגילוי מלתא בעלמא ופשוט כי כעת כן היה גם בעת הנשואין מפורסים בעיר לכל היודעים אותה שנותיה שהיתה יותר משלשים או עוד קרובה לארבעים ובחזקה ששמע וידע וסבר וקבל וגם אם נאמינו שלא ידע אז כיון שהיה קרוב לו בעיניו לראות ובפיו לשאול ולחקור ואזניו לשמוע והוא לא כן עשה אין אנו אחראין לו.
חדא ועוד קאמינא כי לא מצאנו לאחד מפוסקי' קמאי ובתראי מהמפורסמים לאמור דכדינא דשהה עשר שנים ולא ילדה אשר לדינא דש"ס כופין אותו להוציא בדברים או גם בשוטים לשיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל שכן הדין בהגיע האשה לתור ארבעים שנים גם בלא עברו עשר שנים מהנשואין ג"כ כופין להוציא ומדלא בא מבואר הרי הוא כמבואר כי אין כופין וחז"ל גזרו אך במלתא דפסיקא בשהה ע"ש או בזקנה ועקרה ויעיון בב"י בשם הריב"ש ז"ל בסי' קנ"ד וברמ"א ז"ל בסי' א' כ' וז"ל ובזה"ז נהגו שלא לכוף כו' וכן מי שלא קיים פ"ו ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה כו' ואפי' בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים לא נהגו לכוף אותו כו' והח"מ וב"ש שם דקדקו דהלא בריב"ש ז"ל בתשו' נראה להיפוך דמי שרוצה לשא אשה עקרה מסתבר טפי שכופין אותו יע"ש וי"ל בישוב לשון הרמ"א ז"ל דכיון דגזירת חז"ל מצינו להדיא אך בשהה עשר שנים דכופין אותו להוציא דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי (פירש"י ז"ל בכתובת ע"ז) ויש מקום לחלק ולאמור דבעקרה או זקנה כיון דל"ש שישא לכתחלה יען כי בוודאי אינם מולידים ואיכא עוד סברא דמאוסה מסבת זקנותה ובוודאי ישא עוד אחרת עליה ולזאת לא גזרו בהא על כפיה להוציא ואם כי לקושטא דמלתא לא כן הוא וכמבואר בריב"ש ז"ל מ"מ שייך לאמור אפי' על דינא דשהה ע"ש ולא ילדה דבזה מצינו להדיא גזירתם ומ"מ אין כופין בזה"ז וא"ש לשון הרמ"א ז"ל אולם זה מיירי רק בנושא אשה זקנה שבוודאי לא תלד עוד אמנם בנשא אשה שהיתה יותר משלשים ולא עברו ע"ש עד שנעשית בת ארבעים אשר אין וודאי שלא תלד עוד כי חז"ל על הרוב אמרו ורוב נשים שנשאו אחר עשרים אינם יולדים לאחר ארבעים וכ"כ האזולאי בביאורו לספר חסידים סי' תצ"א שאיני ברור שלא תלד יע"ש ולא מצינו שחז"ל גזרו בזה וגם הפוסקי' לא הזכירו דין זה א"כ פשוט וברור לדינא כי גם להסוברים דבזה"ז וגם בחו"ל כופין מ"מ בהא אין בידינו לכופו גם בדברים עד שיעברו ע"ש מעת שנשאה ודמי למש"כ האחרונים בשיטת הנ"י ז"ל במתני' דנשא אשה ושהה עמה י"ש דבאין לו וולד כלל אז ליכא חר"ג וכמ"ש שם בשם הריטב"א ז"ל מ"מ ביש לו עכ"פ זכרים או נקבות כיון דאין כופין להוציא אם דלא קיים עדיין פ"ו מ"מ איכא בזה חר"ג ז"ל וכמש"כ בברכת יוסף סי' י"ז בשם המהר"ם זיסקינד ז"ל וכהד"ג בקונ"ט כ' כי כ"כ גם בשו"ת הרי"ם, ז"ל, ה"נ בנידון דידן כיון דאין יכולין בדין לכופו להוציא גם הסוברין דכופין גם בזה"ז ובחו"ל מ"מ בעברה מספר ארבעים אין כופין עי"ז עד שיעברו ע"ש מהנשואין לזאת גם החר"ג בתקפו עומד שלא לגרש בע"כ ושלא לשא אשה אחרת ואין בידינו להתיר גם ע"י מאה רבנים.
גם בהצירוף דמאוסה עליו יש לשדות עוד נרגא כי יסודו של כהד"ג הוא במה שאחז"ל שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בביתך הלא גדר גדרו חז"ל ילדות לזקנה אשר בן ששים. לזקנה וכן פי' השבו"י ז"ל בעין יעקב במה שאחז"ל (סנהדרין ע"ו) אל תחלל את בתך להזנותה ר"א אומר זה המשיא בתו לזקן דהיינו בן ששים לזקנה וכדאיתא בפ"ה דאבות (יעיון ברמב"ם ז"ל בפכ"א מהא"ב ובמ"מ שם) וילדות ובחרות המה עוד בפחות מעשרים ולזאת מספר של ארבעים או גם שלשים שנים שביניהם המשנה טבעותיהם וזה גורם גם שינוי בדעותיהם הוא המכניס קטטה ביניהם אולם בהרחקה דעשר או שנים עשר שנים שבין איש לאשתו זה אין נכנס כ"כ תחת סוג זה דמשיאין לו עצה טובה ואין בכח זה לסייע בהתרת חר"ג ז"ל גם בסיוע כ"ד מלבד מטעמים הנ"ל והנה מצאתי תנא דמסייע לי חד מתקיפי גאוני בתראי ועמוד ההוראה הגאון מהרש"ק ז"ל שכ' בהגהות ח"ש לאה״ע סי' א' וז"ל. ואפי' בנשא אשה כו' עיין בתשו' כו' ביו"ד ה"ת סי' ק"ה בחיבורי טוטו"ד מהד"ז שלו שם כ' דאף המתירין חרגמ"ה בשהה עשר שנים היינו רק אם נשא הבעל שכמותו כגון בחור לבתולה וכדומה שהם שווין בשנים אבל אם בחור נשא זקנה או עכ"פ באה בשנים הרבה ממנו לכ"ע אין מתירין לו חרגמ"ה כיון דעשה בפשיעה ונשא זקנה ממנו ולא קיים מאמר חז"ל כלך אצל שכמותך יע"ש ודוק מוטב עכ"ל (ספרו מהד״ז מעולם לא ראיתי ואולי יצא לאור והוא ת"י כהד"ג לעיין טעמו באריכות) ולשיטתו בנ"ד גם אם היה עשר שנים יש מקום לדון אם להתיר אמנם בזה יען כי בנ"ד אין זה בסוג זקנה לבחור וגם אולי באמת לא ידע כ"כ בעת הנשואין כי היא באה בשנים הרבה ממנו יש מקום להתיר ע"י מ"ר אולם להתיר עוד קודם עשר שנים זה לענ"ד לא נוכל לאמור מכל הני טעמים הנאמרים.
והאמת אגיד כי לא ידענא איה ההכרח אשר יכניס אותנו בפרצה דחוקה כזו להזדקק ולהתיר חר"ג ז"ל החמור אשר שבע שנים ישב עמה והלא אך שלש שנים המה לתשלום עשרה אשר גם אז יהיה אך ל"א שנים שאין מקום יראה אצלו כי בתוך כך יעברו ימי ההולדה למה לא נגביל להם זה הזמן אשר יוכל היות כי תלד אם כי היא בת ארבעים שתהיה מהמיעוט היולדת וכנ"ל ואם גם בשלש אלה לא תלד הלא אז יהי' לנו כחא דהיתרא כהסכמת הגאונים בתשובותיהם דע"י מ"ר יש להתיר לכ"ע בשהה ע"ש ובכאן נוסף עוד דהוי כנתברר יותר דהמניעה ממנה ותלינן בזה ולא בעון חו"ל וגם הנו"ב מודה וכאשר האריך בזה כהד"ג בקונ"ט ואחשוב כי לא אחשב להולך רכיל אם אגלה הסוד כי כנראה האיש הזה רוצה לפטור ממנה תחת המסוה שאין לו בנים ממנה כעת ויש לו טעם הגון שאינו רוצה לישב עוד עמה כי אולי תלד באלו השלשה שנים. ומה יעשה אז. אמנם אנו אין יכולין להזדקק לו מטעם זה ולהתיר חר"ג ז"ל אשר הר"י מינץ ז"ל בתשו' (סי' י') כ' דשמעי' מדברי ר"י הלב"ן ז"ל כי גזירת הגאון חשיבא כתקנה שגזרו חכמי התלמוד יע"ש ולדעת כמה פוסקים ה"ח לאותן שקיבלו עליהם ועל זרעם אחריהם הוא מה"ת ולזאת לענ"ד אין להתיר אך עד שישבו עוד שלשה שנים וכשלא תלד אז יהי' מקום להתיר ע"י מ״ר כנלע"ד בזה להלכה ולמעשה הלא את כהד"ג החכמה והמדע וידיו רב לו בש"ס ופוסקים ומי כמוה מורה לעשות כדעתו הרחבה דעת תורה ובהסכמת גדולי המורים שבזמנינו. ואנכי העני בדעת אם זקנה אין כאן חכמה אין כאן וימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה ואני כלי ריקן קנקן חדש שאפילו חדש אין בו אולם לא אוכל כלומר איני רשאי להצטרף במקום אשר לבי לא כן להלכה והאמת אשר בלבי גליתי ולאדוני משפט הבחירה.
והנה בעת אשר זיו תשובתו היקרה מול פני האירה באורה זו תורה כהמה ברה עלה על לבי איזהו גרגרים הנוגעים לפלפולא דמר ואבוא בקצירת אומר ראשית מה שהאריך כהד"ג בפלפולו הנעים להעדיף מצוות פו"ר על מצוות יבום יען דיבום אפשר בחליצה וכשיטת הב"י ז"ל מלבד מה שקשה להכריע בדרך פלפול בפלוגתא דתקיפי קמאי רבותינו הב"י ור"י מינץ ז"ל הלא לעומת זה יש סברא להעדיף מצוות יבום במה שיודע בוודאי כשיבמה שקיים המצוה משא"כ פו"ר אולי לא יזכה להבנות גם מאחרת ואולי תזדמן לו עקרה ויעיון בהגהות עזר מקדש להגאון מבוטשאטש ז"ל שהאריך בזה. ומה"ט כתבתי בספרי הדל בחידושי בן יאיר לכתובות פ"ז. וז"ל שם. אלא לרב תחליפתא בר אבימי ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין. ופירש"י ז"ל וז"ל דמדאורייתא לא מחייב לאפוקה דאפשר ליקח לו אשה אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי ע"כ הרי מבואר דליקח עוד אשה אחרת הוא מחויב מה"ת והוא פשוט ולפ"ז צ"ע בהא דנראה מסתימת כל הפוסקים וטוש"ע באה"ע סי' קנ"ד שלא כ' דאם גם מהשני לא הי' לו בנים מחויב לישא שלישית משמע שאינו מחויב. וזה טעמא בעי. אם כי למש"כ הברכי יוסף באה"ע סי' ט' בשם ראב"ן ז"ל דבשהתה עשר שנים דעלה קאמר ר"י ד"ה כרבי ביבמות ס"ד ע"ב בזה קיי"ל כוותיה לא משום ספיקא. ובשאר מילי קיי"ל כרשב"ג לבר מהיכא דאיכא סכנת נפשות (וכ"נ דעת הב"ש ממש"כ באה"ע שם ס"ק ל"ב ושם בסי' ט' סק"ד יע"ש) יע"ש א"ש דכיון דבנשואין קיי"ל כרבי בלא שום ספיקא לזאת גם לקולא נקטי' כוותיה דבנשא גם השניה ולא ילדה הוחזק הוא שאינו מוליד וא"צ ליקח עוד שלישית. אמנם למה דמבואר בחי' הרמב"ן והרשב"א וריטב"א ונ"י ז"ל שם דלחומרא קיי"ל כרבי בנשואין כמבואר להמעיין בדבריהם הקדושים וגם הברכ"י שם הביאם. וכן הוא הכרעת האחרונים הלא המה הבכור שור. וכו"פ. וברכ"י ומ"י. וביאר הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ק' דמספקא לן הלכתא כמאן ובדאורייתא קיי"ל לחומרא ובדרבנן להקל וא"כ כאן דהוא מה"ת היה לנו בדין לילך לחומרא לפסוק כרשב"ג דלא הוחזק בעקר אך בתלתא זימני. ולכאורה י"ל הטעם מפני דאיכא ס"ס שמא ה' כרבי דבתרי זימני הוי חזקה והוחזק הוא בעקר שאינו מוליד ואת"ל דלא זכה להבנות מהם שמא גם מהשלישית לא יזכה (ובפרט למש"כ בהגהות עזר מקודש סי' א' דאיכא עוד ספק שמא תזדמן לו עקרה יע"ש שהאריך להסביר אותו ספק) וכיון דאיכא ס"ס לכך אינו מחויב (יעיון ש"ך כללי ס"ס אות ל"ה) ויותר נראה דכיון דהאי סברא דלא זכה להבנות ממנה הוא ע"צ הרחוק ולכך כל שיש הוכחה קצת לא תלינן בזו וכמבואר בב"ש שם ס"ק י"ד יע"ש (וכ"כ בשו"ת תועפת רא"ם חאה"ע סי' א' ע"ש) ולזאת די דחיישינין בפעם ראשונה ולא לחוש עוד גם בפעם שני כנלע"ד לפום ריהטא וצ"ע לי בזה עכ"ל בחידושיי שם והעתקתיו יען כי אבקש לשמוע בזה חוות דעתו הגדולה דעת תורה להלכה.
ומה שהאריך כהד"ג בדרך פלפול דיבוא עשה דפו"ר ולדחות הלאו דחר"ג ז"ל ואם דלא הוי בעדנא הלא מכשירי מצוה הוי כבעדנא והביא פלוגתא דרנב"ר ור"י הלוי ז"ל דבנ"י בפ"ב דב"מ ודברי הנו"ב בסי' קמ"א דבסברא זו פליגי רבא ור"א בזבחים צ"ז. ומסיק כהד"ג בזה"ל. אמנם כ"ז לפלפולא אבל לאמת כבר כ' הט"א בר"ה כ"ח והשעה"מ בפ"ג מנדרים דגם ר"א סובר דאין עשה דול"ת שבמקדש ולכן לא ק' ליה מהא דשבירת עצם ולא בא ר"א לומר רק דבהך דיקדש בלא"ה. ל"ק משום דיקדש הוי עול"ת ע"ש וא"כ אדרבה מרבא מוכח דזה חשוב בעדנא וליכא מאן דפליג עליה עכ"ל בקונ"ט יעיין מר בפ"י ר"נ גאון ז"ל (שבת קל"ג דפוס ווילנא) שכ' וז"ל. וסבר רבא כי ל"ת שבמקדש מוציא מזה העיקר וכי לא נדחה מפני עשה ולא שוה עמו ר"א בדבר זה כמו שאמרו בשחיטת בפ' דם חטאת כו' עכ"ל הרי מפורש יוצא מפי רב ניסים גאון ז"ל בפירושא דסוגיא דר"א פליג על רבא וס"ל דגם במקדש עדל"ת ואלמלי ראו הט"א ושעה"מ דברי הגאון בוודאי לא היו אומרים היפוך פירושו כי אם הראשונים אמרו דאין לחלוק על גאון ק"ו לאחרונים והאמת הוא כפירושא דגאון וכשיטת הנו"ב ולפ"ז לשיטת פלפולו להכלל שבידינו לפסוק כר"א יש להוכיח מסוגיא זו להלכה דמכשירי מצוה לא הוי כבעדנא ועשה דפו"ר איני יכול לדחות הלאו דחר"ג ז"ל מה"ט אולם יען כי זה אך לפלפולא. ובפרט זה האריכו האחרונים למעניתם וגם אנכי בעניי כתבתי בזה הרבה ועתי בל אתי כעת לזאת קצרתי כאן בזה.
אמנם מש"כ כהד"ג דהכולל שהחדר"ג יחול גם על דבר מצוה הוא מכח מגו דחל על אותו איש לשא אחרת שאינה בת בנים חל על כל הנשים ולא משום שחל על מי שקיים פו"ר וכמש"כ התפ"צ בסי' ל"ט ופקפק בזה כוון בזה כהד"ג לדעת הגדולים הריב"ש ורדב"ז ז"ל שכ"כ הביאם הכנה"ג בסי' א' ס"ק ס"א אך בשם מהריב"ל ז"ל כ' כדברי התפ"צ ז"ל יע"ש ובס"ק מ"ג מש"כ בפלוגתא דפליגי אי פו"ר עדיף או יבום. ובס"ק מ"ו כ' גם הוא בשם הראנ"ח ז"ל דבמקום שהוא רוצה לגרשה אך היא אינה רוצית אז גם הר"י מינץ ז"ל מודה דבמקום מצוה לא גזר וכמש"כ גם כהד"ג בשם הנו"ב ותפ"צ ז"ל ושאר אחרונים.
ומש״כ להקשות במש"כ התוס' בגיטין מ"א בח"ע וחב"ח דליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש ותי' משום דבדידה ליכא עשה הלא כ' התוס' שם בד"ה כופין דאע"ג דעובר בעשה אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וא"כ ה"נ נימא לה חטא בשביל שיזכה הוא. וכהד"ג ת"י בזה בדרך פלפול לענ"ד ההבדל מבואר כי בכפיה את רבו הלא יעבור רבו אך פ"א והעבד יקיים עי"ז הרבה פעמים מצות ה' לזאת אומרים לו חטא פ"א בשביל שיזכה חבירך הרבה פעמים והוי כאמרם ז"ל דמוטב לחלל שבת אחת למען ישמור שבתות הרבה משא"כ בח"ע וחב"ח כיון דבדידה ליכא עשה ובכל ביאה וביאה עוברת בלאו דלא יהיה קדש ואם כי אצלו יחשב בכל פעם לגרם מצוות עשה דפו"ר או קיום לשבת מכל זאת מאי חזית וא"ש בפשיטות.
והנה כהד"ג העיר עוד מדברי הט"א במגלה ד' ה' בד"ה ע"ש זמנם דחכמים אין יכולים לעקור דבר מה"ת גם בשוא"ת אך במלתא דאיסורא ולא לטובת העולם כהד"ג הביא סעד לדבריו מהא דאמר הש"ס בריש מגלה דאי ס"ד אנשי כנה"ג תקנו י"ד וט"ו כו' הא אין ב״ד יכולין לבטל כו' ומאי קושיא הא תקנות אנשי כנה"ג לא חמור מד"ת ויכולין לעבור בשוא"ת שלא לקרות המגלה בי"ד וט"ו א"ו כיון דלא הוי רק לטובת בני עיירות אין יכולין לעקור גם בשוא"ת וה"נ כיון דהר"ג שלא לשא ב' נשים הוא רק לטובת העולם משום קטטה וכמש"כ הב"ש בסי' א' א"כ א"ל בזה דחכמים יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת עכתו"ד אולי יש להעמיס כי לזה כוון רש"י ז"ל שפי' שם היכי אתו רבנן דבתרייהו ועברו תקנתא והתירו להקדים בתמיה. כלומר דקושית הש"ס אין סובב והולך על העקירה דבי"ד וט"ו כי זה הוי שוא"ת אך הקושיא הוא על הקדימה שמה שקורא בתורת חיוב שלא בזמנו הוי כעקירה וניגוד לתקנת כנה"ג בקום ועשה. גם י"ל דהסוגיא היה יכול ליישב קושיא זו הכי אבל עדיפא מיניה קמשני כדרך סוגיות הש"ס בכמה דוכתי. ובפרט דכל הקושיא דאין ב"ד כו' הוא רק לאלומי הקושיא וכמש"כ הפ"י ז"ל שם יע"ש ולזאת לא חש הש"ס להאריך בזה. ואין כאן סעד מסוגיא לדברי הט"א וגם נראה דדברי הט"א שכ' שם וז"ל דאל"כ א"א לרבנן בתראי לעקור לתקנתם כיון דאין בו סייג משום דררא דאיסורא דמאי אולמי מצות מתנת עניים ממצות מקרא מגלה דנבטל קריאתה בזמנה משום עיניהם ש"ע נשואות למ"מ. ועוד כו' עכ"ל מלבד מש"כ גם הוא ועוד כו' דנראה דלא סמך העיקר על סברא הראשונה. נראה עוד שהט"א הולך בזה לשיטתו בשאג"א סי' ד' לחלוק על תר"י ז"ל שפי' בריש ברכות דלחכמים משום סייג אם לא קרא קודם חצות שוב איני רשאי לקרות וכ' ע"ז וז"ל אבל הכא אין סברא לגזור ולבטל מצות ק"ש בוודאי ממאן דלא קרא קודם חצות מפני הסייג חדא דאין חשש שלא יבוא לידי איסור בקום ועשה דנימא מוטב לדחות מ"ע של תורה בשוא"ת מפני חשש איסור של תורה בקום ועשה אלא הסייג הוא נמי מפני חשש ביטול מ"ע בשוא"ת וא"כ מאי אולמי דהאי מהאי לדחות זה בפני זה כו' עכ"ל יע"ש ושיטתו תפס גם הכא לאמור דמאי אולמי מצוות מ"ע ממצוות מקרא מגלה לבטל קריאתה משום מ"ע ובאמת שכ"כ גם הפמ"ג באו"ח סי' רמ"ב בא"א סק"א יע"ש ובחי' אנשי שם על הר"ן ז"ל בפ"ב דשבת בסוגיא דנ"ח ונר שבת יע"ש אולם חזי' כי אין כן דעת תר"י ז"ל והאחרונים הביאו סעד לסברתו מביצה ט"ו ע"ב דחזי' גבי ע"ת אליבא דרבא דמשום כדי שיברור מנה יפה לשבת פטרינן ממצוה משום קיום המצוה עצמה יע"ש ובקו"א לשאג"א שם הביא ג"כ סעד לסברת תר"י ז"ל ושפיר י"ל כי חדר"ג ז"ל יעקור דבר מה"ת בשוא"ת מפני תקנת העולם לשמירת קטטה בבית ובפרט כי קטטה ומריבה בבית המביא ג"כ להטלת אימה יתירה אשר רבים המה האיסורים המסובבים מזה וכאמרם ז"ל בכמה דוכתי. גם י"ל דהט״א לא כ' רק בעקירת תקנת הקריאה שהוא לכל העולם לא עקרו מפני תקנת העולם משא"כ בעקירה לפרקים בשוא"ת כשיזדמן במקום מצוה גם הט"א מודה דיכולים לעקור בשוא"ת גם לטובת העולם.
ובעודני עומד לפני רום כבודו אמינא מה שנפלא בעיני בפלפולו דטוב יותר להתיר ע״י מ"ר לשא אשה אחרת מלהתיר גירושין בע"כ אשר קוטב פלפולא דמר סובב כיון שכל אדם א"י לגרש בע"כ ע"י חדר"ג ז"ל ואין חילוק בין גברא לגברא יש מקוס חששא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ כפי נעימת פלפולו. ואתפלא האם אין ספרדים ומקומות שלא נתפשט תקנת הגאון ז"ל ואיך אפשר להחשיב זה בסוג כל העולם.
אולם סברתו הטהורה המיוסדת על דברי הב"מ בצלעות הבית סי' ד' היא יפה אף נעימה זכה וברורה ודפח"ח להחזיק הכרעת רובם ככולם מגדולי האחרונים דבמקום דמתירין ע"י מ"ר מבלי להתיר הח' לגרש בע"כ אך להתיר הח' דב' נשים אולם זה במקום דיכולין להתיר אבל בנ"ד כבר גליתי דעתי העניה כי לדידי אין להתיר אך עד עבור עוד שלש שנים שישבו יחד ויהיה עשר שנים מהנשואין וכנ"ל גם אאמ"ו הרב הגאון שליט"א כ' לי כי גם הוא כ"כ לכהד"ג בהכרעת דעתו דעת תורה. והנלע"ד כתבתי
חיים מרדכי
סימן מה
להרב הגאון הגדול המפורסם וכו' מו"ה חיים אריה הלוי איש הורווייץ נ"י אבד"ק קראקא.
קונטרסו מגלה עפה הגיעני ובמה דבדק לן מר לחוות דעתי העניה בהיתרא דהאי גברא ממחניכם הר' נחמן בר' בירך זעליג אשר זה כעשר שנים נשא אשה אכן רק כשנה יוכלו לדור כאורח כל ארעא ואח"כ זה כתשע שנים אשר יצאה מדעתה רח"ל והיא נשתטית גמורה אשר א"א לדור עמה בשום אופן וזה תשע שנים אשר פירש ממנה בעלה והיא אצל אביה ואמה ונתברר משגעונה התמידי באין מרפא וגם רופאים מומחים ומובהקים דנוה למשוגעת גמורה עד אשר גם אבי האשה נכמרו רחמיו על ימי הנעורים של חתנו האומלל הנ"ל והודיע כי בלב ונפש חפצה מסכים להזדקק להתיר חתנו מכבלי העיגון והוא התחייב להחזיק את בתו המשוגעת גם מהיום והלאה כאשר עד הנה להאכילה ולפרנסה ולשמרה כראוי ויען כי ראה כהד"ג את גודל המצוקה של הנדכא הנ"ל ולא טוב היות לבדו שרוי בלא אשה זה ט' שנים עברו ועד מתי יתעגן וכפי הראות אין למחלתה מרפא וגם לא קיים פו"ר כלל וגם איכא משום הרהורי עבירה לזאת נעתר לבקשת הנדכא הנ"ל להזדקק לו ולהתירו מזיקי העיגון עכ"ת השאלה.
ועתה זו תשובה בקצרה אם כי בני ישראל יוצאים ביד רמ"א ז"ל באה"ע סי' א' דבנשתטית מתירין לו לישא אחרת מכל זאת אין מתירין רק בהסכמת מאה רבנים משלשה מדינות ובהשלשת סך הכתובה ונדוניא ות"כ ביד הב"ד וכמש"כ הב"ח וח"מ וב"ש שם ואולם אחר שנעשה כל זה כפי התקנה בדבר שבממון והשלשת הגט הכל כמבואר בנו"ב סי' ג' חובה ומצוה רבה איכא להתיר את האיש מכבלי העיגון ואם בהתרת עגונה כ' רבינו הב"ח דנחשב כאולי בנה אחת מחורבות ירושלים אשר היא אינו מצוה בפ"ו (יבמות ס"ה) וגם על לשבת לא מיפקדה לכמה פוסקים (יעיון בי"ש סי' א' סק"ב) אשר הרשות נתונה לה שלא תנשא לעולם וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפכ"א מהא"ב) ואך משום חשדא מחיובת כבהגהות ש"ע שם (סעי' י"ג) ק"ו באיש אשר כולהו איתנייהו ביה דמצוה רבה איכא ונחשב כאולי בנה חורבה אחת מציון וירושלים ואם כי ציון אך במשפט השלשה של הכתובה ות"כ ונדוניא אז תפדה וכמש"כ הב"ח וצ"צ בסי' ס"ז בזה יצא כהד"ג כגבור מלחמה במלחמתה של תורה להיות משכיל אל דל אשר לרש הזה אין כל להשליש כל תנאי ההשלשה במזומנים וחתר לו עצות עפ"י התורה להשליש את מה שבידו במזומנים ולהתפשר עם חותנו אשר התחייב א"ע להחזיקה ולהאכילה ולשמרה כעין עצת הצ"צ שם ועל המותר להשליש וועקסיל אשר בזה עשה משפט וצדקה עם העני הלז עשה צדקה באופן שהוא כמשפט של תורה כאשר כבר יצאה הוראה זאת מגדולי המורים אשר בית ישראל נשען עליהם וראש המדברים בזה הוא הגאון רח"כ ראפיפארט ז"ל בתשובותיו סי' ג' (ושאר התשובות אשר ציונם כהד"ג אינם ת"י) באמרו שם וז"ל:
ועוד נלע"ד דהא לכאורה תקשי הא אף אם לא תיקן ר"ג בכה"ג מ"מ יהיה אסור לשא אחרת עליה דכיון שנהגו הוי כמו התנה כן אלא צ"ל דהואיל וברשות אשתו מותר הוי כמו התנה מתחלה נמי להיפוך דהיא אינסבה ליה נמי אדעתא דהכי דכשיהיה ח"ו הכרח יהיה רשאי לשא אחרת כמש"כ הח"מ בשם הנ"י בטעמא דאינו רשאי לישא אחרת שלא ברשותה וז"ל דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבה לי' כו' עכ"ל. א"כ להיפוך נמי אמרינן דאומדנא דמוכח הוא כדכתיבנא דאטו ישב בלא אשה ויבטל פו"ר ויהיה בהרהור עבירה ולפי"ז לענין כתובה נמי פשיטא דאמרי' הכי דאדעתא דהכי אינסבה לי' דאם תשתטית יוכל לנסוב אחריתי אף אם לא תשיג ידו להשליש הכתובה במזומנים ותשאר החוב עליו וא"כ הוי כאלו התנו כן וכל תנאי שבממון קיים והוי כמו ברשות וכן ראיתי למעשה שהשליש אחד ש"ח על הכתובה עכ"ל הרי מפורש יוצא מפי כהן גדול להלכה למעשה להתיר בהשלשת ש"ח על הכתובה אם כי בשו"ת שו"מ מה"ד תליתאה ח"ג סי' ק"ו שדי נרגא בזה באמרו שם וז"ל:
לפענ"ד ל"ש בזה אומדנא דכבר נודע מש"כ התוס' בכתובות מ"ז דהיכא דתלוי בדעת שניהם ל"ש אומדנא ע"ש וה"ה כאן כו' אמנם עכ"פ אומדנא להיפוך ל"ש בזה וע"כ צריך עיון בזה עכ"ל לענ"ד צדקו דברי רח"כ ז"ל כי התוס' שם בכתובות לא כתבו רק דאומדנא דמוכח אין בכחו לעקור את אשר כבר נעשה (יעיון שו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ע"ט) היכא דתלוי בדעת שניהם משא"כ הכא דהחיוב מבלי לשא אשה אחרת אתי רק מכח אומדנא דמוכח דאך אדעתא דהכי אינסבא ליה א"כ אתי אומדנא דמוכח להיפוך דאינסבא ליה אדעתא דהכי דאם תשתטית יוכל לינסוב אחריתא גם אם לא תשיג ידו להשליש הכתובה במזומנים ומפיק מאומדנא הנ"ל וזה ברור בישוב דברי רח"כ ז״ל.
ואין לדון בזה אך מכח חדרגמ"ה ז"ל אם אזלי' בתר אומדנא הלא השו"מ בעצמו כ' במהד"ת ח"א סי' רס"ו דבתקנה גם בחרם אזלי' בתר אומדנא יע"ש (ובספיקא ובתקנה מוקמינן אדינא ואכ"מ להאריך בפרט זה דספק תקנה) ואפי' אם תאמר מבלי להחשיב האי אומדנא לאומדנא גדולה אשר גם בתלוי בדעת שניהם הוא להועיל וכמש"כ התוס' שם וכאשר ביאר בארוכה הנו"ב שם אבל גם באומדנא בינונות מידי ספיקא לא נפקא ולזאת התוס' שפיר כ' דאין בכח אומדנא בינונית לבטל מעשה היכא דתלוי בדעת שניהם כי לא אתי ספיקא ומפיק מידי וודאי קנין וכדומה משא"כ הכא אשר אנו דנין אם ניזל בתר אומדנא זאת להתיר חדרגמ"ה ז"ל מלבד מה דנודע שיטת הנוב"י בקמא ותנינא דבספק חרם אזלי' לקולא אם כי בזה יש לפקפק כאשר כבר דברו בזה האחרונים (וגם אנכי בעניי בספרי הדל חידושי בן יאיר בחי' ב"מ קט"ז הראיתי כי לא כן דעת הראב"ח ז"ל בתשובה סי' נ"ה) אבל לאחר אלף החמישי הלא גם השו"מ שם הסכים דאזלי' בספיקא לקולא וא"כ אם דתלוי בדעת שניהם מכל זאת האי אומדנא עכ"פ לספיקא יחשב ושפתי כהן ישמרו דעת בהכרעת אמת להלכה ליזל בתר אומדנא דמוכח ולסמוך על השלשת שטר על הכתובה ומעשה רב כאשר העיד כי כן נעשה מעשה ופוק חזי מאן גברא רבא וכהנא רבא דקמסהיד עלזה. אברא כי מקצת אחרונים חלקו בזה ולמעשה צריכין להתיישב בזה כי רבים חולקים. אבל בדרך שעשה כהד"ג להשליש מה שבידו במזומנים ולהתפשר עם אביה ואמה ואך על המותר להשליש וועקסיל בזה גם החולקים מודים, כאשר השו"מ בעצמו כ' במהד"ק ח"ג סי' י"ב וז"ל:
וע"כ אם לא יספיק הדירה בעד כתובתה בוודאי נוכל לסמוך ע"ז שישליש לה על המותר וועקסיל ואז נוכל להתיר לו עכ"ל יע"ש הרי דפשיטא ליה דאריך למיעבד הכי ולזאת לאחר שיקיים הר"נ ככל אשר פקד עליו כהד"ג בדבר הגט כמבואר בנו"ב ובאחרונים ובדבר שבממון יעשה ככל מה שכתוב בקונטרסו הנדפס אז גם אנכי אצטרף בצירופא דרבנן להתיר להאי גברא מכבלי העיגון ואין עליו חדרגמ"ה ז"ל כי בכגון דא לא גזר ואנן שליחותא דקמאי עבדינן להתיר עפ"י הסכמת מאה רבנים משלשה מדינות כתקנת קדמונינו ז"ל.
ולמען להשתשע קצת בדבריו הנעימים אמרתי להעיר במה שכ' כהד"ג בקנטרסו וז"ל אכן רבינו מהר"י מינץ ז"ל בסי' יו"ד האריך בפסקו לדחות דברי האומר דבמקום פו"ר ליכא חדרגמ"ה ז"ל והביא הא דב"ב ד' ס' ע"ב משחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לשא אשה ולהוליד בנים כו' ע"כ וזה הטעם שאין כופין לשא אשה בזה"ז והנה לכאורה קשה להבין דברי רבינו מהר"י מינץ ז"ל הא שם בב"ב הקשו התוס' תימא הכתיב פרו ורבו ותי' שהפי' דדי הוא שנגזור על עצמינו על אותו שכבר קיימו פו"ר שיה להם בן או בת יע"ש וא"כ אין מקום להוכחה שמי שלא קיים פו"ר אין כופין אותו עכ"ל והנה תירוצא דמר עפ"י סברת הט"ז באו"ח תקפ"ח בשם המזרחי כתוב הוא גם עלי ספר פני שלמה להגאון מהר"ש גאנצפריעיד ז"ל בחי' לב"ב שם ואגב ראיתי שתי' עוד שם וז"ל ועוד י"ל כי המ"א בריש ה' שבת הביא דברי הצ"צ שנכון לתקן שלא לקנות דגים לשבת כשמייקרין השער וראייתו מקינון וכ' הפמ"ג לדחות הראיה כי בקינון הוי בקום ועשה ובדגים הוי שוא"ת היינו שיתבטל ממ"ע יע"ש ולפ"ז יפה הקשו התוס' שהרי גם כאן אין עוברין בפועל רק שמתבטלים ממצוות מילה ובשביל כן אין לבטל מ"ע של ופרו ורבו וק"ל עכ"ל ויש לפקפק בתירוצא דא כי מלבד שלא כן דעת תר"י ז"ל בריש ברכות גבי פלוגתא דחכמים ור"ג יע"ש אם כי השאג"א בסי' ד' חולק בזה וס"ל כסברת הפמ"ג וכ"כ בחי' אנשי שם על הר"ן ז"ל בפ"ב דשבת בסוגיא דנר חנוכה ונר שבת יע"ש הלא כבר הביאו האחרונים סעד לסברת תר״י ז"ל מביצה ט"ו ע"ב דחזי' גבי עירוב תבשילין אליבא דרבא דמשום כדי שיברור מנה יפה לשבת פטרינן ממצוה משום קיום המצוה עצמה יע"ש וגם בקו"א לשאג"א שם הביא סעד לסברת תר"י ז"ל ולפ"ז אין מקום לתירוצא דא וגם אם נימי דתוס' לא ס"ל כסברת תר"י ז"ל מ"מ ממה דקאמר הש"ס שגוזרין עלינו גזירות קשות ומבטלות ממנו תורה ומצוה ואין מנחת אותנו לכנוס לשבוע הבן נראה דגזרו על כל התורה כולה אשר זה נכלל במאמרם ומבטלת ממנו תורה ומצוות אך ביחוד אמרו עוד ואין מנחת אותנו לכנוס לשבוע הבן שהוא מצוה הראשונה ואות שבין ישראל לאביהם שבשמים. וא"כ אין מקום כלל לתירוץ זה. ויעיון בת"ח ובעיון יעקב שם מש"כ בזה ולענ"ד נראה בפשיטות כי אם שחז"ל אמרו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת לא נאמר רק דיש כח אבל לישנא דבדין הוא שנגזור על עצמינו ל"ש לאמור בזה ולזאת לא ניחא להו להתוס' לאמור האי לישנא רק במקום דליכא עקירת מצוה פ"ו וגם זה כ' בלשון ושמא וא"ש בפשיטות.
אולם יהיה איך שיהיה בכוונת דברי התוס' אבל על מהר"י מינץ ז"ל אין שום מקום קושיא. כי ז"ל בתשו' שם. ועוד אוכיח שראבי"ה ס"ל דמצות יבום עדיפא מפ"ו כי זה לשון המרדכי בריש הבעי' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים כו' ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין כו' ואהא ברייתא סמכי' בזה"ז שאנו בחו"ל ושוהין טפי מעשרה שנים ואין כופין להוציא וכ"פ ראב"ן ז"ל זקיני כו' וגרסי' בס"פ ח"ה משחרב ביהמ"ק דין הוא שנגזור כו' אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו הלכך לכל הפחות אין כופין להוציא ואפי' בא"י חייב לתן כתובה ות"כ אביאסף עכ"ל אלמא ס"ל לאביאסף משום דאמרו דין הוא שנגזור עלינו שלא לשא אשה ושלא להוליד בנים אע"פ שלא גזרו מ"מ גורם שאין כופין להוציא כו' ולא אמרי' משום מצות פ"ו ניכוף אותו כדי לקיים מצות פ"ו ואולי לענין יבום לא אמרי' דיגרום מה שאמרו דין הוא שנגזור על עצמינו כו' אלא וודאי מצות יבום יותר גדולה ממצות פ"ו ולית דין צריך בשש כו' וכו' ותוס' ס"פ ח"ה מסופקים בדבר דמקשי התם דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לשא אשה תימה והא כתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו פ"ו והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת עכ"ל אלמא דתוס' הקשו בלשון שמא כו' וכו' עכ"ל יע"ש הרי דמהר"י מינץ ז"ל בעצמו הביא דברי התוס' אך קוטב ראייתו סובב והולך כי התוס' לא כ' רק בלשון שמא וגם אביאסף לא אזיל בשיטת התוס' מדהביא ראיה מסוגיא זו שלא לכוף למצות פ״ו בשהה עשר שנים וכל זה פשוט להמעיין בגוף התשובה (ואולי אין תי' כהד"ג תשו' מהר"י מילץ ז"ל לזאת העתקתי לשונו הנצרך לענינינו) ודברי מהר"י מינץ ז"ל פשוטין וברורין. והנלע"ד כתבתי
חיים מרדכי
סימן מט
להרב המאוה"ג וכו' מו"ה דוב בעריל דרומער נ"י אבד"ק דארהוי.
מכתבו עם שאלתו הגיעני וטרם כל שיח אעתיק לכת"ה מה שהשבתי בכגון דא להרב הגאון ז"ל האבד"ק קראקא אשר דברים אחדים משם גם לנדון דידן המה, וז"ל שמה ועתה זו תשובה כו' כו' עד כתקנת קדמונינו ז"ל עכ"ל שמה (בתשובתי הקדומה) אשר גם בנידון דידן אמורה.
והנה כדעתי מאז כן דעתי גם עתה מבלי להקל אך כשישליש מה במזומן ועל המותר להשליש שט"ח וכאשר אני רואה כעת כי כן יצא מפי רבותינו הראשונים ז"ל בהג"ה אשרי מאו"ז הקצר ליבמות ב"פ י"ד וז"ל:
על השוטה התירו כל רבותינו חר"ג ע"י מאה ת"ח כו' רק שזו תהי' בטוחה במזונתיה ומכתובה ומפרנסה כו' רבותינו והרא"ש ז"ל השיבו אין ידו משגת יעשה עתה כאשר תשיג ידו והמותר יבטחנה בשטר שלא יתעגנה עכ"ל הרי מבואר שלא יצא להיתר רק באופן שישליש במזומן לפחות אשר ישיג ידו כעת כי הצ"צ שם לא התיר רק באופן שימכור הכתובה בטוה"נ ושיהי' מספיק לה הרווחים בוודאי למזונתיה ולפרנסתה וגם לזה הוכרח להאריך בראיות ולקבוע מסמורות להתיר באופן זה. לזאת די לנו להקל במה שמצינו מפורש יוצא מפי רבותינו הראשונים ז"ל והסכימו לפסק זה רוב מגדולי האחרונים להתיר במשליש לפחות מה במזומן. וכלשון הגאון בעל תפ״צ ז"ל בסי' ל"ט שכ'. לכן עכ"פ ישליש מה שתשיג ידו והמותר יהיו חוב עליו, אמנם להשליש את כל אך בשט"ח. אם כי ידעתי כי מקצת אחרונים בתשובותיהם הקילו גם בזה, ומהם חדשו להשביע את הבעל שבועת אין לי. ומש"כ כת"ה ע"ז וז"ל:
אך לא נ"ל דבריהם דהא מדאורייתא ליכא שבועת אין לי רק הגאונים תקנו שבועה זו וענין השלשת הכתובה עתה שאינה מגרשה הוא ג"כ רק תקנת מאה"ג ז"ל ותקנתא לתקנתא לא עבדינן (ב"מ ה' ע"א) ועוד דהא עיקר היה בכדי שלא תנעול דלת כו' ובכאן ל"ש זה מפני שיותר ממה שהאיש רוצה כו' (גיטין מ"ט ע"א) ע"כ ל"ש בכאן שבועת אין ני עכת"ד אין בכח זאת הסברא לדחות דבריהם. כי בקל יש לחלק דשאני התם בעובדא דרעיא שהוא להוציא ממון מידו מכח שמחיוב שבועה ואיל"מ הלא הוא בא בטענה שיש עמה עוד חזקת ממון שהיא גדולה מכל החזקות כיון דחיוב שבועתו הוא רק מתקנת חז"ל האם עבדו עוד חז"ל תקנתא לתקנתא להוציא מידו מכח שאי"ל, כי תקנתא לתקנתא שהוא אך לטובת המוציא לא עבדי' משא״כ הכא אשר רגמ"ה ז"ל תקן לטובת בנות ישראל (יעיון ד"מ וב"ש סימן א' ס״ק כ"א) וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כל חכמי אשכנז וצרפת. והח' מונח אקרקפתא דגברא (יעיון בה"ט שם סק"כ) אך זאת התנו רבותינו הראשונים כי ביד חכמי הדור להתיר בעת שיהיו מקום להתיר כגון בנשחטית וכדומה והותנה בתנאי קודם לתקנה שלא הותר רק בהשלשת הכתובה ונ' ות"כ וע"י מאה רבנים, והוא בא לבקש מאתנו לעשות לו תקנה לטובתו להשליש שט"ח ע"ז הלא בידינו לאמר שאין אנו מאמינים לו וישבע שאין לו. וזה תשובה גם להסברא דכאן ל"ש נעילת דלת כי לזה היו מקום רק אם אנו מטילין עליו חוב אבל כאן אדרבה אנו באנו להקל עליו בהשלשת שטיח, ויש מקום לסברת האומר להטיל עליו שבועה שאין לו, ובפרט היכי דיש מקום לחוש שהוא מערים הלא משנה שלימה שנינו (שבועות מ"ד) נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות הוא אומר כליי נטלת והוא אומר לא נטלתי הוא נשבע ונוטל ר"י אומר עד שתהא שם מקצת הודאה, וקיי"ל כחכמים. והקשה השטה מקובצת שם בב"מ וז"ל:
ותימא הא רבנן פליגי אדר"י ב"פ כו' גבי נשבעין ונוטלין ולא מצרכי הודאה במקצת. ונראה דשאני התם דאיכא הוכחה דחשיד באותו ממון עצמו כיון שנכנס למשכנו חנא ברשות והכא ליכא הוכחה בשאר חיותא. מהר"י כ"ץ ז״ל עכ"ל הרי דהיכי דאיכא הוכחה במקצת עבדי' גם תקנתא לתקנתא ולחייב שבועה. אברא דלמש"כ הלח"מ בפ"ב מה' גזלה ה' א', על לשון הרמב"ם ז"ל שכ' קנס קנסו חכמים, וז"ל:
וא"ת דכל חשוד על השבועה קנסו שכשהוא חייב שבועת התורה שכנגדו נשבע ונוטל כו' וי"ל דהכא קנסו דאפי' שאמר נטלתי כלי זה ובעה"ב טוען שנטל זה וכלי אחר דמה שאמר כלי זה הוי הילך, ואינו חייב שבועת התורה ובשאר חשוד לא מהפכינין אשכנגדו והכא קנסו טפי דאע"ג דהוי שבועה דרבנן מהפכינין אשכנגדו עכ"ל מיושב קושית הר"פ ז"ל כי הכא שאני שהוא מטעם קנסא שקנסוהו חז"ל לגזלן, ואדרבה נראה דאלולי קנסא אם דאיכא הוכחה, מ"מ לא היינו מחייבין שבועה מכח תקנתא לתקנתא אמנם הש"ך בסימן צ' ס"ק א' תי' דהקנס הוא רק שעשעוהו חז"ל כחשוד יע"ש אשר לתירוצו מוכרחין לבוא לתי' הר"פ ז"ל וכמובן. הרי לנו מבואר דעת חד מקמאי הר"פ ז"ל דהיכא דאיכא הוכחה משביעין גם בתקנתא לתקנתא וכעין דפסק"י בסימן ע"ה סעי' י"ז דהיכא דאיכא רגל"ד משביעין גם על טענת, ספק יע"ש. ות"ח שאמר מלתא אין מזניחין אותו וא"ל כי בדותא היא (חולין ז') כי מי שאמר לחייבו שבועת אין לי יש מקום לדבריו וכדאמרן.
אמנם אנכי לעצמי אם כי מה אני מכל זאת אומר אני כי גם בשבועה אין להתיר אך שיעשה מה שיעשה הבעל להשליש לפחות מה במזומנים. דהלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ועכצ"ל דכך הוי תקנת מאוה"ג ז"ל וכמש"כ הב"ח בסימן א' יע"ש וכיון שלא הותר אך ע"י השלשת כתובה ונדוניא ות"כ ומאה רכנים אין לשנות ולזוז מדבריהם אפילו זוז כ"ש כיון דאנן אך שליחותי הו דקמאי עבדי' ובשינוי מה הלא תחדל השליחות אי לזאת די כשנתיר במה שמצינו באו"ז להתיר כשמשליש מה שבידו אשר אנו רואין שהיו בזה הסכמת הראשונים ז"ל וגם יצאה הוראה זאת מגדולי רבותינו האחרונים אמנם להתיר גם בשלא ישליש מאומה במזומנים אין דעתי דעת תורה נוחה בזה.
וא"ת הלא נתת דבריך לשיעורין וגבול ההשלשה לא הגבלת אשר הרבה פעמים מצינו כי חז"ל חשו מאוד לזה, ואולי זה הוא טעם פי' שיטת רש"י ז"ל בהוריות ט' ע"א דבעא מיניה רבינא מר"נ בר"י נשיא שנצטרע מאי מידחא דחי או מיפטר פטור, א"ל דילך או דגזא (יעיון עין משפט שציין באות ג' על א"ל דילך או דגזא. מי"י פט"ו מה"ש ה' ט', כנראה אשר פסק הרמב"ם ז"ל שם דנשיא שנצטער עבר מנשיאתו והרי הוא כהדיוט מקורו מכאן. ובאמת זה אינו כי פשטות זאת האיבעיא אין לה מקום כלל בפסק הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפסק בפ"י מה"ש ה' ז' כר"ע דגם מלך חייב בקרבן עולה ויורד. ופסק הרמב"ם ז"ל שם הוא מסוגיא דהוריות י' ע"א וכמבואר שם בכ"מ, ונראה דציון העין משפט צ"ל על מלות נשיא שנצטער שזה מבואר ברמב"ם ז"ל שם דדינו כהדיוט אשר מזה נובע זאת האיבעיא ופשוט.) וכ' התוס' הרא"ש ז"ל שם וז"ל:
פירש"י ז"ל משלך, או מאוצר שלו יביא. פשיטא דמשלו יביא הלכך אפילו נצטרע נמי פטור דגזא דידי' כדקאי קאי והרי אינו בא לידי עניות. ול"נ להרמ"ה ז"ל דאע"פ שיש לו ממון הרבה יכול לבוא לידי עניות כיון שהוא עבר ממלכותו ואין בידו לקח מעם הארץ. משום דהוי כעשיר שיש לו אוצרות הרבה, ואפ"ה חייב דיכול לבוא לידי עניות אם יאבד העושר ההוא בענין רע, ופי' וכי משלך כו' אבל לישנא דגמ' משמע כפירש"י ז"ל כו' אלא דסתם מלך יש לו אוצרות מרובין, וא"א לבוא לידי עניות הלכך כיון שכבר נפטר מחמת עשרו עדיין הוא עומד באותו הפטור, ול"ד לעשיר מתחלה ואין לו כ"כ אוצרות מרובין ויכול לבוא לידי עניות אין לפטרו משום עשרו שיש לו עתה עכ"ל (הרואה יראה כי גם הרמ"ה ורא"ש ז"ל הלכו בפירושא דרש"י ז"ל בשם גזא, ולא כמש"כ הרש"ש ז"ל בהגהותיו שם, וז"ל:
א"ל דידך או דגזא, גם בזה פירש"י ז"ל דחוק, ואולי יל"פ דגזא שם חכם ואשכחנא ביבמות מ"ה ע"ב רבינא ספר ממנו עובדא ולכן א"ל האי שאלה דילך או ששמעת מגזא ולא פשיט ליה. ע"כ אם כי זה אין מקום דיוק על פירושו דלמה ביבמות קראו רבינא בשם רב גזא וכאן קראו רנב"י בלא שם רב. יען כי לשיטת רש"י ז"ל בגיטין ל"א ע"ב, ומגלה כ"ח ע"ב רנב"י הוא ר"נ סתמא שהוא הי' רביה דרביה דרבינא, כי רבא קבל גם מר"נ ורבינא מרבא. אך גם לשיטת התוס' שם ובכמה דוכתי דר"נ סתמא הוא ר"נ בר' יעקב ורנב"י לאו היינו ר"נ סתמא מכל זאת הלא נראה מגיטין שם דרבא ורנב"י יתבי כהדדי כחברים וכיון דרבינא היו תלמידו של רבא, לזאת קראו בשם רב גזא ורנב"י שהיה חבירו של רבא ואולי גם של רב גזא, לזאת לא קראו בשם רב. אולם האמת כי מש"כ הוא על פירש"י ז"ל שהוא דחוק, יאמר על פירושו כי אין לו ביאור כ"כ דמאי נ"מ אם אמר משמיה דנפשיה או משם רב גזא, והאמת הוא כפי' רבותינו הראשונים רש"י ורמ"ה ורא"ש ז"ל אשר מפיהן אנו חיין) ולסברא האמורה שאין ליתן הדבר לשיעורין י"ל עוד בטעם פירש"י ז"ל ולחלק בין מלך לעשיר גדול כי א"ת שיפטור בעשיר גדול יען שלא יוכל לבוא עפ"י הטבע לעניות, הלא נתת דבריך לשיעורין להגביל איזהו עשיר גדול משא"כ מלך אשר הוא מופלג בעושר באוצרות מרובין, ומלך אחד יש ושם מלך נצמד תמיד בשם מופלג בעשיר משא"כ בעושר אשר צריכין לחלק בין גדול, לעושר שאינו גדול שזה לא נתן להאמר לתן הדבר לשיעורין וה"נ הלא נתן הדבר לשיעורין מה הוא הכמה שישליש במזומן לפחות ואם כי זה נמסר לחכם ומורה אשר יעריך ערכו של עני זה וככה יראה לעשות מה שיעשה ולהשליש גם במזומן כמו התרת מאה רבנים אשר לפרקים יעלה להוצאה מה מכל זאת לא נאמר כי לעני ניקל בפרט זה יען שאין ידו משגת גם לזה וכן בפרט זה של השלשה מחיוב להשליש מה במזומן כפי ראות עיני החכם המתיר למען לקיים מה את תקנת קדמונינו ז"ל.
אולם נלע"ד אם כי נאמר ע"ז שהוא מהדברים שאין להם שיעור הוא רק למעלה אבל לא למטה וגם מלתא דפסיקא נאמר כי לפחות ישליש את הכתובה במזומן יען שזה הוא תקנת חז"ל למען שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (כתובות י"א וכמה דוכתי) ולשיטת הרשב"א ז"ל והעומדים בשיטתו באין לו לסלק הכתובה אסור לגרש וכמבואר באה"ע סימן קי"ט בב"י וח"מ וב"ש ופר"ח יע"ש וכאן אשר קוטב תקנת רבינו הראשונים ז"ל שלא תהא אגידא ביה ותיכף כשתתרפא ותשתפה תקבל הג"פ שהושלש כעת או שינתן אז (יעיון צ"צ שם ד"ה ומסברא) לזאת לפחות מעות הכתובה תהא מונח במזומן אשר אז תהא קל להוציאה, ולא רק בהשלשת שט"ח גם מבטוח, כי מש"כ כת"ה. מה לי האבליגאציע (שטר שעבוד) מאיש בטוח ומה לי באנק נאטען ממלכות, אין הדמיון עולה יפה, כי ההבדל מבואר כי באנק נאטען הלא עובר לסוחר מיד ליד במדינה וחוץ למדינה (יעיון שו"ת השיב משה סימן נ"ה שהחשיבן גם לגופן ממון) אשר לא כן בהאבליגאציע מאדם פרטי, וגם סתירת סברתו הלא מבואר בתוס' הרא"ש ז"ל בסוגיא דהוריות הנ"ל דסתם מלך יש לו אוצרות מרובין וא"א לבוא לידי עניות משא"כ בעשיר גדול שיכול לבוא לידי עניות (ואם כי לפרקים גם מעות המלכות יורד ונפסל הלא הוא מיעוטא דמיעוטא אשר לכ"ע לא חיישי' משא"כ בעשיר פרטי שהוא גלגל החוזר בעולם מיום ליום) וכנ"ל וזה פשוט וברור מסברא לזאת אין להתיר אך שישליש לפחות מעות כתובתה במזומן ועל שאר הפרטים בטוחות וכהכרעת רובם ככולם מגדולי האחרונים. והנלע"ד כתבתי:
חיים מרדכי:
סימן נ
להתורני כו' מו"ה משה יעקב כ"ץ נ"י בעיר באזיען.
מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו כי יש בעיר עשרה ס"ת הצריכין תיקון גדול שעולה לסך מסיום, ובע"ב הכשרים הסכימו שיתן כאו"א יותר מכחו. ולעשות זאת המצוה בהכשר, ולעומתם קמו, פורקי עול תורה, לעשות באל כנהוג מהמנהגים שהוא בהיפוך אתוון גהנם בעו"ה רקודים בחורים וגם בתולות וגם ערב רב מא"י בתוכם. ומהכנסה הזאת לתקן הס"ת, אם רשאין לעשות כן עפ"י התורה. הנה להאריך בתשובת שמה כזאת אך למותר הוא כי האם גם דבר כזה לשאול הגיע? הלא מקרא מלא הוא בתורת ה', לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך. וחז"ל אסרו לכל דבר מצוה וכמבואר ברמ"א ז"ל או"ח קנ"ג סעיף כ"א, אסור לעשות מאתנן זונה (יעיון ש"ע אה"ע סימן כ' ובח"מ ב"ש שם) מחיר כלב דבר של מצוה כגון בה' או ס"ת יע"ש ובמג"א ז"ל ס"ק מ"ו ונוסף עוד בזה, באמרם שעושין זאת עבור תיקון ס"ת דהוי מצוה הבא בעבירה. יעיון סוכה ל' בסוגיא ובתוס' שם ד"ה משום וברא"ש ור"ן ז"ל דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב ה"ה בכל המצוות וכמבואר בב"ק צ'. בגזל סאה של חיטן וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דא״ז מברך אלא מנאץ. והיכי דמחמת עבירת הגזל באה המצוה, כ"ע מודי שאין יוצא בה יע"ש ובח"י הריטב"א ז"ל ולענין ברכה עור חמור טפי וכמש"כ שם בתוס' ד"ה הא קניא ביאוש. א"נ שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים יע"ש ובר"ן אלפסי ז"ל ואיפסקא הכי בש"ע או"ח תרמ"ט סעי' א', ומיהו לא יברך עליו יע"ש במג"א, ובאו"ח סימן י"א סעי' ו' ברמ"ח ז"ל והדברים ארוכים ועתיקים, וא"צ להאריך כי גודל חומר העון פשוט. ויש בזה האיסור חוט המשולש משלשה פשעי בני ובנות ישראל, ברעה כפולה ומכופלת, ענף מאתנן זונה, ומצוה הבא בעבירה, שיאמרו עוד כי מצוות תיקון ס"ת יסבב להם לעשות באל, אשר יש בזה כמה איסורי תורה ודרבנן שיכשלו רבים בהם. ועוד בה שלישיה חשש ברכה לבטלה בברכות הקריאה, שיש בהם הזכרת שם שמים, דחמור טובא ענף מלא תשא וגו' והוא מה"ת לרמב"ם ז"ל.
וכבר הורה זקן בכגון דא הגאון האמיתי בשו"ת דברי חיים ז"ל ח"ב חחו"מ סימן ל"ג, וז"ל:
ואודות הס"ת אשר כתבה החמסנית, עפ"י דין מותר דכבר קנתה בשינוי ויאוש, אך לענין הברכה יש לכאורה להחמיר כו' אך ראוי להחמיר שלא לקרות בס"ת שלה. כדי שלא יוסיפו בני עולה לעשות כזה, ויטילו עוד מום בקדשים לאמור כי המה מקדישים קודש עכ"ל שיצא מגאון ישרף בקדושה וטהרה, למען קדושת ישראל על אחת כמה וכמה בשאלתו, שאין לקרות בס"ת כאלו שנתקנו מחטא הרבים, אשר לשיטת הרמב"ן ז"ל מוכרין ס"ת גם לשא אשה שאינו בת בנים, מפני חששא דהרהור עבירה. יעיון אה"ע סימן א' בח"מ ס"ק ט' וב"ש ס"ק ט"ו, לעשות באל אשר בעו"ה לא אך הרהורי עבירה יש אך כמה וכמה איסורי תורה ודרבנן אשר יעברו בזה, כי גם על חבוק ונשוק לוקה לשיטת הרמב"ם ז"ל, יעיון אה"ע סימן כ' ובח"מ וב"ש שם, די לדאבון לבנו אשר לא ישמעו לקול תוה"ק ואין בידינו למחות, אבל לעשות עוד עם התורה שלא כדת התורה, מי בקש זאת מידם, שמעו זאת הזקנים ? ההיתה כזאת בימיכם או בימי אבותיכם ?? אין זה תיקון התורה, אלא קלקול דת התורה, ולא נשמע נבלה כזאת בישראל, ומי אשר יראת ה' בלבו, ישתדל בכל עוז לעמוד עלי דרך עצת חטאים, ואם לא ישמעו חלילה וחלילה, לקח ממעות זה עבור תיקון תוה"ק. אך כאו"א יתן יותר מכחו ומה שיהיו בידם לתקן יתקנו, ואחד המרבה ואחד. הממעיט ובלבד שיעשה כרצון אבינו שבשמים, ולבי נכון ובטוח כי ישראל קדושים הם, ויעשו עם התורה כתורה, ואז על כל אנשי העיר יאיר אורה באור חיים של שלום וברכה ובזה אחתום:
חיים מרדכי.
סימן נא
להרב הגאון המפורסם כו' מו"ה מנחם מענדל באבד נ"י אבד"ק גאראהאמארא באקאווינא
מכתבו הגיעני, והנה כתב להעיר על הקונט' שלי באר חיים מרדכי להיתר עגונות בזה"ל:
כתבתי תשו' בענין עגונה. דנתי בכתב מערכאות שלהם מהמלחמה שיש להתיר לא מטעם ערכאות רק מטעם מסל"ת אף שהוה ע"י כתב, וכתב עכו"ם לא מהני מסל״ת לשיטת הרמב"ם כמבואר בש"ע סעי' י"א. ודנתי כפי מ"ש הלבוש הובא בפ"ת שם ס"ק נ"ג. הטעם משום דהוה תרי קולי מסל"ת ועפ"י כתב. ועיין תשובת שערי דעה סי' פ"ד דכ' טעם זה מדעתיה דנפשיה. והביא סמוכין לזה ממשנה דחגיגה ופלא שהיה נעלם ממנו דברי הלבוש. ועיין רש"י גיטין ע"א ע"א ד"ה ולא מפי כתבם. והסביר בחי' הרי"מ ז"ל היטב דברי רש"י ז"ל, דהתורה לא מיירי בכ"מ רק כאורחיה. ע"כ מותר שלא כדה"נ כיון שנהנה שלא כאורחיה, ע"כ אסור עדות מפי כתבם משום דאורח ארעא להעיד בפיו ולא מפי כתב. אבל בשטר אורחא בכתב, לפ"ז נראה כיון בשעת מלחמה דרך כל העדות רק בכתב כי א"א באופן אחר אלא מפי כתב ואין זה קולא מאי דהוה מפי כתב, ודוק עכ"ל. הנה מה שחידש כת"ה לדון בזה מטעם מסל"ת הלא הוא מבואר גם בחת"ס סי' מ"ד. דהכתיבה שנכתבה בספר הערכי הוי כמסל"ת אמנם זה דווקא אם הישראל בעצמו ראה שם הכתיבה, אבל בבוא יבוא מערכאות, בתור תשובה לשאלת הנשים או המשפחה לא הוי מסל"ת יע"ש. והובא גם בפ"ת שם, אשר רובא דרובא המה בכגון דא. ובזה אין יכולין לדון מטעם מסל"ת אך מכח נאמנות הערכאות. וכאשר תמה על השערי דעה, כן יש לתמוה על החת"ס שכ' בסי' צ"ד טעם זה דתרי קולי בתור ונ"ל משמיה דנפשיה יע"ש.– ומה שהוליד סברא חדשה מכח דברי הרי"מ ז"ל (ספר זה אינו עמדי לעיין בו). לענ"ד לא בא לעמק השוה. כי שלא כדה"נ שאני שאין זה בכלל אכילה דאסרה תוה"ק, אולם הכא צריכין אנו לדרוש ולאמור בטעמא דקרא מפיהם ולא מפי כתבם יען דלאו אורחיה. והכא בערכאות דאורחיה לזאת נימא דכשר גם מפי כתבם. אשר לפ"ז י"ל עוד בשנאמר הטעם בציווי התורה מפיהם ולא מפי כתבם יען כי מפיהם יכולין הב"ד להכיר יותר האמת וכמש"כ הב"י וסמ"ע בשם הריב"ש ז"ל, בחו"מ סי' י"ג לענין טענות בע"ד בכתב יע"ש בב"י בב"ה מש"כ בשם הריטב"א ז"ל ובערכאות אדרבא עדיף כתבם מדבור. וכמש"כ החת"ס שם דבדבור מקרי ואמרי שקר, אבל לחתום שקר לא מרעי נפשיה כידוע כי הקול קול יעקב אשר אמת ליעקב גם בקולו קול הדר והידים ידי עשו אשר אך בחתימת הידים בערכאות אז לא מרעי נפשם וממילא עדיף כתבם מפיהם, דלא ליתחזי כעדות נכרי יע"ש וכיון דבערכאות עדיף כתבם מפיהם, דלא ליתחזי כעדות נכרי יע"ש, וכיון דבערכאות עדיף כתבם מדבור, שוב אין כאן תרי קולי. אמנם כ"ז אינו, חדא דזה תלוי אי דרשינן טעמא דקרא או לאו, שהוא פלוגתא ישינה בש"ס ופוסקים, ועדיין במחלוקת שנויה שאין בזה הלכה קבועה וברורה והדברים עתיקים וארוכים. חדא ועוד קאמינא כי בנאמנות העכו"ם הלא אסור לנו לדון מכח עדות, דהתורה צותה אל תשת רשע עד וכמבואר בפוסקים ובדברי ד"ז גאון וקדוש ישראל הזכרון כהונה ז"ל, שהבאתי בקונטרס באר חיים מרדכי באות ו', אך מצדדים אחרים להתיר במקום שידוע לנו כי האמת בפיהם, וכמ"ש באות כ' או כדברי החת"ס שהבאתי באות י"ט ואין כאן מקום כלל לדון מכח הטעמים דמפיהם, ולא מפי כתבם וכמובן וכוונת פירש"י ז"ל עיין בתוס' רי"ד ז"ל שם בגיטין מש"כ בזה באריכות אשר בדבריו יתבאר היטב כוונת דברי רש"י ז"ל בקצרה יע"ש וזאת נלע"ד דלסברת הלבוש בטעם הרמב"ם ז"ל משום דהוה תרי קולי כדי שלא לאפושי פלוגתא אשר זה כלל גדול דלמעט במחלוקת עדיף. וגם מאוד שקדו חז"ל לתקנת בנות ישראל, כשיצאה מחזקת א"א דאורייתא, ואך מדרבנן אסורה להנשא לכתחלה. גם הרמב"ם ז"ל יודה דמהני כתב עכו"ם מסל"ת (אם דכהאי לישנא מבלי להקיל בתרי קולי בהפ"מ הנאמר בט"ז יו"ד צ"א ובש"ך ע', הוא בדרבנן, מלבד מה אם שהם שווים בלשונם אולם אינם כדברים אחדים, הלא גם שם באיכא צירוף שעה"ד וכדומה מתירין) ולזאת כיון דלצירוף תעודת הערכאות איכא עוד אומדנות דמוכחות, אשר בדעבד אם נשאת לא תצא כפסק הרמ"א ז"ל אך דלכתחלה לא תנשא מדרבנן. וכאשר הארכתי בזה הדבור מאות נ"ו עד אות חיים. גם לרמב"ם ז"ל יש לסמוך על כתב עכו"ם מסל"ת ושלא לחוש לתרי קולי (יעיון בהגהות מרדכי ז"ל פ״ב דיבמות הובא בב"ח אה"ע שם). וגם למש"כ החת"ס שם הטעם יען שא"א להבחין מתוך הכתב אם הוא מסל"ת יעיון בית מאיר ובהגהות רב"פ ז"ל באה"ע שם ובמש"כ בזה בספרי חידושי בן יאיר בחי' ב"ק קי"ד, הלא הוי אך ספיקא דרבנן, ויש לקבוע בכ"ז מסמורות בהסבר וראיות באריכות. אולם אין להאריך כי האמת הוא כמש"כ באות טו"ב וגם כת"ה כ"כ כי בעיקר הדבר כבר התירו הפרושים בערכאות. אך יען כי עתה נולד בזה פקפוק חדש, אשר מסבת גודל שערורת כללות מלחמת העולם היה אי משטר וסדר גם בכתיבת התעודות אשר איזהו מהם נכתבו בטעות, על החיים כי מתים כאשר מהם באו אח"כ לביתם בחיים לזאת עוררתי וזה הדבור בקונט' להעמיד האי היתרא אשר הוחלט ויצא מרבו זינו גאוני האחרונים ז"ל בתשובותי' בצירוף האומדנות דמוכחות וכמש"כ באות ס"ז יע"ש.
ומש"כ כת״ה וז"ל:
ובעיקר הדבר איני יודע מאי מקום פלפול בזה ומה שהגאוני' חששו קצת בעדות בע"מ זה היה בזמן הלזו. ידוע לא כל האדם, ולא כל המקום, ולא כל השעות שוין (יבמות ק"כ ע"א) ולא כל העתים שוות (משנה פ"א דתמיד) הם חששו בזמניהם מי היה בזמניהם בע"מ מקודם שהי' קונים מהעיר, איזה אנשים פחותים עבור כל העיר, בוודאי פחותי ערך אנשים גרועים שבכל העיר אף לאח"ז לא היה שכיח שיהי' בע"מ רק אנשי פחותי כמו שידוע לכל. אבל בזמן האחרון בפרט בעת המלחמה שנלקחו לצבא רובם ככולם ת"ח וי"ש אשר מסרו ממש נפשם על קודש איני יודע הפלפול הזה למה וד"ל. עכ"ל. שותיה דמר בזה לא ידענא. האם חלילה על כלל בעל מלחמות דנתי. ידעתי גם ידעתי כי רבים מהם אשר מסרו נפשם על קדושת הדת גם בשדה המלחמה. וסברת כת"ה כי לא כל המקומות והעתים שוין הלא הבאתי גם אני את זאת באות מ"ט דברי הגאון דאונגוואר. דבמדינות שלוקחין עפ"י הגורל אפשר שרובן כשרים. והגאון בעל תשו' יהודא יעלה ז"ל, כ' ע"ז כי דבר אמת בפי הקדוש לדעתי במה שיצא חלק שאותן היוצאון בגורל הם רובם כשרים. ומה שרצה הגאון באמרי אש להחמיר גם ברובם כשרים. הלא למראה עיני כת"ה מש"כ באות י"א בסתירת דבר זה. ודברי הד"ח ז"ל באה"ע ח"ב סי' ס"ד ברורים המה במה שהעלה דכ"ז שאין עדות לפסול לבע"מ הוא בחזקת כשרות ולזאת כ' באות נ"א כי בבוא לב"ד גב"ע מב"ד אחר שקבלו עדות מישראל בע"מ אין לדקדק כלל כי בוודאי ידעו דכשרים הם וגם אם אך סופם בכשרות די להכשיר עדותם וכמש"כ באות ח"י כ"א. אמנם כמוני כמוהו יודעים כי יש גם רבים אשר גם בבואם לביתם הם מגולחי זקן. מחללי שבת ועוד ועוד. וגם אני אומר כי לא כל העתים שוות. ואם הגאונים בזמנם מאז פלפלו וחקרו בזה, אנן בזמנינו. אשר רבים הם פסולי עדות דאורייתא. ונשמתי ממקומות רבים וגם לפני באו. אשר תעודות לא היו להם מערכאות והיתרא דבנות ישראל היו תלוי ועומד אך על עדותם אשר על זה סובב והולך נקודה המרכזית של כל הקונט' באר חיים מרדכי להכשיר גם בזה בצירוף כל האומדנות דמוכחות שהיא הוראת שעה לתיקון עולם אשר אם כי לא הלכתי בקונט' בגדולות ונפלאות אמנם הסברות הם ברורות ובראיות חזקות. ונהניתי ממה אשר גם כהד"ג העיד לי כי כל דבריי נאמרים בצדק, וכאשר העליתי הלכה למעשה גם בפרט הרביעי באות חיים בעזהש"י. והנלע"ד כתבתי:
חיים מרדכי.
סימן נב
להרה"ג כו' מו"ה יעקב משלם גינצבערג נ"י רב הצעיר בגוראהומארא חתן הרב הגאון המפורסם כו' מו"ה מנחם מענדל באבד נ"י.
מכתבו מגלה עפה הגיעני והנה יצא לפקפק עמש"כ בקונט' באר חיים מרדכי באות ג' ד' וז"ל שם:
והנה אא"ז מאור הגולה רש"י ז"ל במשנתינו וז"ל:
ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשדום להיות מעידים שקר ע"י ממון ושוחד ע"כ. ולהמבואר בפ' ז"ב דמתניתין נשנית אליבא דר"מ, עי"ז הקשה הט"א ביתר עוז על פירש"י ז"ל וז"ל:
וק"ל למה פי' דלא כהלכתא דה"ט ליתא אלא לרבא, ואנן קיי"ל כאביי דאמר בפ' ז"ב מומר אוכל נבלות לתיאבון ד"ה פסול, להכעיס אביי אומר פסול דהו"ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד, רבא אמר כשר רשע דחמס בעי', ואיפסקא התם הלכתא כאביי דאפי' להכעיס אע"ג דאינו עובר על דת מחמת ממון אפ"ה פסול, ועוד דמסיק כו' הרי למסקנא זו דמתניתין ר"מ היא ולדידיה להכעיס נמי פסול אע"ג דאינו רשע מחמת ממון אפ"ה פסול מגזה"כ עכ"ל יע"ש שהניח בקושיא, ולכאורה הוא קושיא גדולה על אור עינינו רש"י ז״ל. וי"ל כו'. אמנם יותר נראה לאמור כי רש"י ז"ל קאים בשיטת הנ"י ז"ל שם בפ"ב ז"ב שכ' וז"ל ותלמודא פ' כאביי דל"ב רשע דחמס לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קעביד הוא אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסליה לעדות דכתיב אל תשת רשע עד. אבל בעלמא בשאר איסורים דל"ש עדות דאפי' עד אחר כשר בהם ואפי' אשה ליכא למפסליה עכ"ל. הרי מבואר שיטת הנ"י ז"ל כי לעדות אשה דל"ש עדות וגם ע"א ואשה כשרין, גם לאביי רק עד חמס דאורייתא הוא דפסול אבל שאר פס"ע גם דאורייתא כשרין והוא אשר רמז והורה לנו המורה, רש"י ז"ל בפי' טעם הפסול, יען דחשודים להיות מעידים שקר ע"י ממון ושוחד להורות לנו בדיוקו של ר"מ, דאם דחשודים מ"מ גזלן דדבריהם כשרין לעדות אשה. ומינה דדוקא בכה"ג אמרי' דגזלן דדברי תורה פסול לע"א כיון דהוא עד חמס. משא"כ בשאר פסולי עדות גם דאורייתא כשרין לע"א כיון דגם עד אחד, ואשה ועבד ושפחה כשרין וכמש"כ הנ"י ז"ל ומיושב קושית הט"א על פירש"י ז"ל, ואם כנים אנחנו בכוונת רש"י ז"ל הלא מצאנו חבר לשיטת נ"י ז"ל רבינו הגדול רש"י ז"ל עכ"ל בקונט' שם.
ועל זה כ' כת"ה וז"ל:
הנה בגוף שיטת הנ"י אי ס"ל להכשיר רשע דלאו דחמס לעדות אשה כבר נחלקו בזה רבותינו הגדולים בדור שלפינו, דהקצה"ח בסי' מ"ו ס"ק י"ז וסי' נ"ב סק"א הבין מדבריו דמכשיר. אמנם מוח"ז בנה"מ סי' מ"ו ס"ק י"ז כ' דלעדות אשה גם הנ"י מודה דרשע דלאו דחמס פסול דחיישי' שמא עיניו נתן בה, כו' אמרתי דנלפענ"ד סמוכין לדבריו מדברי הרי"ף ז"ל בסו"פ האשה בתרא, שהביא ד"פ כיצד מייתי דברי ר"מ דגזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דד"ת פסול לע"א. וכ' עלה, ושמעי' מינה דפסול עד"ת הוא דפסול לע"א. אבל פסול מדבריהם כגון משחק בקוביא וחבריו כשרין לע"א. ולכאורה אין אתנו יודע עד מה מאי הוסיף רבינו ע"ד ר"מ בהאי ושמעי' מינה, ובפרט שסיים דפסול דרבנן כגון משחק בקוביא, כשר לע"א. והן הן דברי ר"מ גופיה, דהא גזלן דדבריהם היינו משחק קוביא, ור"מ כי אמרה אמתניתין דראש השנה אמרה דפתח במשחק בקוביא כו' א"ו כדברי מוח"ז הנה"מ ז"ל דלע"א אע"ג דלא בעי' עדות מ"מ רשע דלאו דחמס פסול, וע"כ ביאר לנו רבינו הרי"ף ז"ל דלא נימא דכיון דנקט ר"מ בדבריו רק גזלן לחודיה דשאר פס"ע אפילו בעבירה דאו' כל שאינו גזלן כשרין לע"א. ע"ז אמר דליתיה דמדלא אכשר ר"מ רק גזלן דדבריהם. ש"מ דכל שעבר מדאורייתא פסול לע"א. וזה ששינה הרי"ף ז"ל לשונו מלשון גזלן דנקט ר"מ ונקיט לשון פסול כלומר כל שהוא פסול בדאו' אפי' שלא בגזלנותא נמי פסול לע"א. וה"ק:
ושמעי' מינה מדלא אשכח ר"מ הכשר רק בפסולי עבירה דרבנן, ש"מ דפסול מד"ת אפי' לא הוי רשע דחמס כיון שעבר עבירה דאורייתא דפסול עי"ז לעדות, פסול לע"א אבל פסול מדרבנן כשר לע"א. וסד"א דכמו דפסול מד"ת דקאמר הרי"ף היינו אפי' בעבירה שלא מחמת חימוד ממון, גם מ״ש דפסול מדרבנן היינו ג"כ אפי' שלא מחמת חימוד ממון ואפ"ה, רק לע"א הוא דמתכשר ולא לשאר עדות. ובאמת אין הדבר כן דפסול מדרבנן בלא חימוד ממון לא מיפסל לשאר עדות ג"כ, כמ"ש התוס' בב"מ ע"ב א' ד"ה ושטר ונפסק בש"ע חו"מ סי' ל"ד ס"ג בהג"ה, ע"כ ביאר הרי"ף ז"ל דהאי פסול דרבנן דמזכיר הכא היינו כגון משחק בקוביא וחביריו דוקא דעברי מחמת חימוד ממון ומש"ה דווקא לע"א מתכשרי כו' ולפ"ז נמצא דשתים זו שמענו מדברי רבינו ז"ל בהאי ושמעי' מינה חדא דבעבירה דאורייתא אפי' שלא בגזלנותא וחימוד ממון נמי פסול לע"א (שעי"ז שיכל את ידיו לכתוב פסול סתם תחת גזלן שנזכר בדברי ר"מ). ועוד דבעבירה דרבנן לא מיפסל לשאר עדות חוץ מע"א רק כשעבר מחמת חימוד ממון דווקא (וע"כ ביאר דפסול דבריהם היינו משחק בקוביא דווקא) ומעתה מדחזי' דהנ"י שם העתיק דברי הרי"ף ז"ל המו ככתבם ולא העיר עליהם שום דבר. ש"מ דגם הוא שר המסכים לשי' זו. וע"כ עינינו הרואות בדברי ק' בפ' כיצד, שכ', וז"ל:
גזלן דאו' פסול לע"א ומיהו מסל"ת כשר הוא ואפי' היה פסול בעבירה של תורה וכ"כ הרי"ף ז"ל (כוונתו לדברי הרי"ף הנ"ל) ודברים אלו בראשית ההשקפה אינם מובנים דכיון דפתח בגזלן דאורייתא כשר במסל"ת מה זה שהוסיף דאפילו פסול בעבירה של תורה כשר א"ו דהוא הדבר אשר אמרנו דהנ"י ז"ל מודה דפסול מחמת כל עבירה נמי פסול לע"א. וע"כ בא לבאר דלא תימא דדווקא גזלן דהו"ל רשע דחמס אינו כשר לע"א רק במסל"ת ע"ז אמר דאפי' היה פסול בעבירה של תורה סתם נמי אינו כשר לע"א, כ"א במסל"ת לחוד. ולכן ראינו בדבריו ז"ל שם מהא דפריך בגמ' גבי הרגתיו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד שכ' ואפי' לרבא דאמר רשע דחמס בעי' בהא מודה דהא קריי' רחמנא לרוצח רשע הורה באצבע דדוקא לרבא בעי' בע"א רשע דחמס דווקא דאל"כ הו"ל להזכיר עכ"פ דבע"א לכ"ע רשע דחמס בעי' א"ו מוכח לענ"ד כדברי מוח"ז הנתה"מ ז"ל.
אלא דגם אם יהיבנא דדעת הנ"י הוא באמת כמש"כ הקצה"ח אליביה, עכ"ז אין שום ראיה מדברי רש"י ז"ל שהביא מעכ"ת דס"ל לרש"י כשי' זו כי בעיקר קו' הטו"א לענ"ד גברא קחזינא קושיא לא קאחזינא שהרי הוא כמבואר ברש"י ותוס' דר"ה שם דכלהו הנך פסולין דחשיב במתני' הם רק פסולי דרבנן כבר אמרנו שדעת התוס' ובעהע"ט ורי"ו ופסק כן הרמ"א ז"ל דבעי' שעבר מחמת חימוד ממון דווקא ע"כ שפיר הוכרח רש"י (והרע"ב ז"ל בפיהמ"ש הלך בעקבותיו) לפרש דהני פסולין דמתני' דפסלינהו תנא לעדות החודש היינו משום דנחשדו לעבור על דת מחמת ממון דבעבירה דרבנן בעי רשע דחמס דווקא הא שאר פסולין מחמת עבירה דרבנן דלאו דחמס היו כשרים גם לעדות החודש, וז"פ. עכ"ל אשר הוכרחתי להעתיקו יען כי על כ"ז בנה יסודו ע"מ לסתור האי צירופא דשיטת הנ"י ורש"י ז"ל הנאמר בקונט' שם באריכות.
אמנם באמת אין כאן שום סתירה, אם כי לכאורה יש עוד סעד לישובו על קושית הטורי אבן למש"כ המנחת פתים בחו"מ שם ל״ד על הרמ"א ז״ל וז"ל:
וי"א בדבר מדבריהם בעי' משום ח"מ. ונלע"ד שזה ג"כ דעת רש"י ז"ל שכ' בסנהדרין כ"ו החשוד על העריות כשר לעדות דבעי' רשע דחמס כדכתיב אל תשת רשע עד יעו"ש. והדבר תמוה דהא אנן קיי"ל דל"ב רשע דחמס, אלא דשם בחשוד להתייחד עמהם, וכנראה מדברי רש"י ז"ל שם ד"ה ארבעין בכתפיה, ובדרבנן בעי' רשע דחמס, ומה"ט נמי מפרש רש"י שם הא דאר"נ אוכלי ד"א פסולין לעדות משום דהו"ל רשע דחמס, דבפסול דרבנן גם לדידן בעי' רשע דחמס ודו"ק עכ"ל ולפ"ז תירוצו לקושית הט"א יתחזק עוד לאמור כי רש"י ז"ל בר"ה סובב והולך לשיטתו. אולם להמעיין בסוגיא דסנהדרין שם ובראשונים, הלא יראה מבואר שיטת רש"י בפי' הסוגיא דמיירי בבא על הערוה דפסולים מד"ת רק דכשר לעדות משום דיצרו תקפו עליו, וכמש"כ בקונט' שלי באות נ"ב יע"ש. ואין מקום לדברי המנחת פתים, ולתמיהת המפ' דלמה פירש"י ז"ל אליביה דרבא. נראה דשיטת רש"י ז"ל כפי' המפרשים וגם בחי' הר"ן ז"ל שם צדד לאמור כן. דר"נ ורב ששת פליגו בפלוגתא דאביי ורבא ור"נ ס"ל דבעי' רשע דחמס, ולזאת קיי"ל כר"ש אם דכללא הוא ד"ה כר"נ בדיני כיון דקיי"ל כאביי. וכן מפורש יוצא מפי רבינו הגדול הב"י ז"ל בחו"מ שם בסי' ל"ד ד"ה הבא וז"ל:
ואי לרש"י הרי הוא ז"ל כ' כשר לעדות דבעי' רשע דחמס וכיון דקיי"ל דל"ב רשע דחמס כמו שנתבאר בסי' זה, ממילא אידחי ר"נ וקיי"ל כר"ש דפסול עכ"ל יע"ש. ונסתר הוכחת המפ' כי בפ"ע דרבנן בעי' רשע דחמס לשי' רש"י ז"ל.
ומה דפשיטא ליה לכת"ה, להלכה פשוטה ופסוקה דבפ"ע דרבנן בעי' דווקא רשע דחמס, עד שפלטה קולמסו לאמור על רב האי גאון האדיר הט"א ז"ל כי גברא קאחזינא קושיא לא קאחזינא, לא כוון בזה יפה כי בראשונים ז"ל חזי' דאך בתוס' ב"מ ע"ב וברא"ש ז"ל בפ' המניח שהביאו תירוצא דא דבפ"ע דרבנן בע"י חימוד ממון, אולם בב"ק ל' ב"ב צ"ד כ' רק האי שינויא דאפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דלא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים, וכדאמרי' נמי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וכן הרבה מראשונים ומהם בחי' הר"ן ושט"מ ז"ל שם בב"מ שהביאו האי תירוצא (ועוד שינויי, או שלא ידעו העדים כלל שיש רבית בשטר שהוא שיטת הרמב"ן ז"ל). אם די"ל שהביאו האי תירוצא לאשמעוי' הלכתא רבתא דגם ברבית דא"ו לא הוי פס"ע, וכדאיפסקא ביו"ד קס"א חו"מ נ"ב, מכל זאת היה להם להביא גם שינויא דא לאשמעוי' גם האי מלתא חדתא דבפ"ע דרבנן בע"י דווקא חימוד ממון, ומהשמטתם מוכח דלא ס"ל הכי, (וכן מג"ת שהובא בש"ך חו"מ שם סק"א נ' ג"כ הכי ולזאת ציין הש"ך שם במוסגר להג"ה שבסימן ל"ד סעי' ג' יע"ש) אך גם בפס״ע דרבנן נאמרה הלכה כאביי דל"ב דווקא עד חמס. ובב"י ז"ל בסימן ל"ד כ' וז"ל:
וכתוב במשרים נ"ב ח"ד, ויש מן הגאונים (לשון זה מורה ג"כ דאך יש מן הגאונים שכ"כ אבל רבים המה החולקים בזה) ש"כ שאם עובר עבירה של דבריהם שאינו פסול כלל כיון דליתא חימוד ממון כו' עכ"ל. ולשונם תמוה בעיני שאמרו כיון דליכא חימוד ממון דהא איפסקא הלכתא כאביי דאמר דלא בעיא רשע דחמס כו' שוב מצאתי דב"פ א"נ (ע"ב) אהא דתניא שטר שיש בו רבית גובה את הקרן, הקשו התוס' שאיך זה יגבה בשטר שהעדים פסולים כיון שעוברים על ל"ת עליו נשך, ואחד מהת"י שתי' הוא דאיירי הכא ברבית דרבנן, ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחין כו' כו', ומצאתי בספר העיטור שהעובר על דבר שאיסורו מדרבנן כגון גבינות עכו"ם או חילול יו"ט שני וכיוצא אינו פסול לעדות אפי' מדבריהם. ואיכא מ"ד פסול מדרבנן, ולא נ"ל דלא אשכחן פסולים מדרבנן אלא בחשד ממון עכ"ל מסגנון לשון רבינו הב"י ז"ל מבואר דלא שמיע לי' זאת הסברא ובראשית היתה לו לפליאה, עד שמצא חד ת"י בתוס' ובעיטור כזאת הדיעה, מ"מ לא קנאה זאת המציאה לקבעה להלכה, ולזאת בש"ע סתם דבעבירה דרבנן פסול מדרבנן ולא יצא לחלק דבעי' דווקא חימוד ממון אשר הוא כמבואר דעתו דלא ס"ל הכי להלכה וגם דעת הרמ"א ז"ל אשר כ"ת כ' בפשיטות שכן פסק, לא ידענא מהיכן הוציא זה הלא הביא דיעה זו אך בשם וי"א ולא סיים. וכן עיקר וכדומה, אשר בכגון דא לדעת הפמ"ג ביו"ד בכללים בהוראות או"ה סימן ג', ובכ"מ, שיטת הרמ"א ז"ל דעת הי"א להחשיבו לספיקא דדינא, ולדעת השואל בשו"ת מהר"מ זיסקינד ז"ל סימן ד' שהובא שם בפמ"ג דיעה א' עיקר אפי' דיעה א' במחבר וי"א בהרב ונ"ל שזה הוא דעת הב״ש ז"ל באה"ע קכ"ד ס"ק ט"ז, שהקשה דאיך כשר גט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע, ואפילו כ' ולא מלאו בדיו נעשו רשעים מדרבנן והגט פסול. אשר בספר שער המשפט שם בחו"מ כ' דאשתמיט להב"ש דברי הרב אלו דכיון דלא עברו משום חימוד ממון אינם נפסלים, כמו עדים שחתמו על השטר שיש בו רבית דרבנן, ולק"מ ונדחק לומר דקושית הב"ש הוא אך על הרמב"ם ז"ל דמשמע דלא ס"ל סברא זו, וכמש"כ המל"מ בפ"ד מה"מ ה' ו' יע"ש. אולם מדחזי' גם להפר"ח ג"פ ועוד פוסקים שם דחתרו ליישב קושית הב"ש (ובהם לא הוזכר כלל שיטת הרמב"ם ז"ל) ולא הביאו דעת הי"א שברמ"א ז"ל נראה לי ברור בשיטתם דס"ל להלכה דגם בעבירה דרבנן ובלא חימוד ממון נעשו ג"כ פ"ע דרבנן, וזה ג"כ שיטת הטורי אבן, ולקושיתו יש מקום מחזה ולישוב צריכה, אשר יאמר בישובה כמש"כ בקונט' דס"ל לרש"י כשיטת הנ"י ז"ל, או כמש"כ כ"ת דאפשר כלומר בדרך אפשר דייקא אבל לא יען כי זה מהלכות הקבועות דשיטת רש"י כדעת הי"א שברמ"א ז״ל ולמש"כ בקונט' באות כ"ב כ"ג בשיטת רש"י ונ"י ז"ל דכיון דע"י דייקא, ומלתא דעל"ג קים להו לחז"ל דקושטא קמסהדי, ומפני תק"ע הפקיעו רבנן כו' אשר עי"ז גם איסורא דאל תשת וגו' אין כאן. בכח זה היה היכולת ביד חז"ל להכשיר גם בעד חמס ורשע בפרהסיא. אך דלא רצו חז"ל להכשיר עדותם מטעמים שכתבתי שם באריכות יע"ש וכיון דברצון חכמים תלי יש מקום לדון בזה כבפ"ע דרבנן ידענא דיש לפקפק בזה, אולם גם לזאת הסברא יש לה מקום לאמור הכי אשר גם לישובו בשיטת רש"י ז"ל דס"ל דבפ"ע דרבנן בעי' חימוד ממון יהיה לנו צירופא דעת רש"י ז"ל דלענין עדות אשה גם בפ"ע דאורייתא אשר לא רצו להכשירם. אך בעד חמס וחימוד ממון אז דווקא לא רצו להכשירם ולהמעיין בקונט' שלי מש"כ בביאור כ"ז באריכות יבין את זאת.
והנה כת"ה סובב והולך לדעתו אשר דעת הי"א שברמ"א ז"ל היא הלכה פסוקה. וגם דעת מוח"ז הגאון בנתה"מ ז"ל כי לע"א גם להנ"י ז"ל לא בעי' עד חמס הוא יציב וקיים, זה הביאו לעשות כמה דיוקים בלשון הרי"ף ז"ל ולהעמיס בכוונתו כל זה, וכל דיוקיו בנוים המה על היסוד שהבין דמש"כ הרי"ף ז"ל ושמעי' מינה כו' נאמר אך על דברי ר"מ אשר לפ"ז יש קצת מקום לדיוקיו אמנם באמת ז"ל הרי"ף ז"ל שם תנן התם בפ' כיצד כו'. אבל לאחר תנשא אשתו ולא אמרי' רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד דקיי"ל כרבא כו' ושמעי' מהא דרשע פסול לע"א, וגרסי' בר"ה אר"מ זאת אומרת גזלן דדבריהם כו' דלא גרע מכותי עכ"ל, אשר הלשון מורה כוונת הרי"ף ז"ל בושמעי' מינה כו' על כל השקלא וטריא מסוגיא דר"ה מדר"מ, ומסוגיא דיבמות דקמקשה מדר"מ ומחלק אשר מכ"ז מוכח דפסול מד"ת פסול לע"א ונקיט פסול מד"ת יען כי הוא שם הכולל לכל פ"ע מד"ת, ופסולא דרבנן דנובע מדר"מ דקאי על מתני' דר"ה אשר משחק בקוביא נאמרה בראשית, לזאת כ' הרי"ף ז"ל כגון משחק בקוביא וחביריו וגם יש קצת רבותא אם דלא משמע להו לאינשי כ"כ כגזלנותא מ"מ לבד מע"א גם המה פסולים הנשנית ברישא דמתני', ובנ"י ז"ל בפ' כיצד הלא מלות גזלן דאורייתא פסול לע"א, הוא ציון בלשון הגמ' ואין כאן כפילא בלשונו שכ' ומיהו מסל"ת כשר הוא ואפי' היה פסול בעבירה של תורה כלשון הרי"ף ז"ל וכאמרם ז"ל חייב אדם לאמור בלשון רבו כן הוא דרך המפרשים. ומש"כ ואפילו לרבא יען דרבא מבואר שיטתו דס"ל דבעי' דווקא עד חמס כדרך הסוגיות ולשון הפוסקים בכגון דא להביא עיקר בעל המאמר. וכ"ז אם כי הם דברים פשוטים אולם המה ברורים אשר יראה כת"ה בעצמו בחכמתו כי אין כאן בלשון הרי"ף ונ"י ז"ל מקום דיוק וישוב ולהוכיח מזה כסברת הגאון הנתה"מ ז"ל.
ובגוף סברת הנתה"מ וטעמו דלע"א גם הנ"י ז"ל מודה דרשע דלאו דחמס פסול דחיישי' שמא עיניו נתן בה צ"ע הלא להרשב"א וכן ס"ל להלכה הב"ח ז"ל דגם אם כנס יוציא אם דלא קיי"ל הכי כבש"ע סימן י"ב, אולם לכתחלה הלא הוא דינא דמתני' ביבמות כ"ה והלכה פסוקה היא בש"ע שם דלא ישאנה, ואולי כוונתו כדאמרי' בסנהדרין שם, אר"נ החשוד על העריות כשר לעדות כו' אמר רבא ומודה ר"נ לענין עדות חשה שהוא פסול אמר רבינא כו' לא אמרן אלא לאפוקה כו' קמ"ל דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה, ופירש"י ז"ל בד"ה לאפוקה, לומר מת בעלה כו' דניחא ליה לשוויה פנויה דתיהוי שכיחא ליה ולזה כוון הנתה"מ באמרו שמא עיניו נתן בה לא שישאנה אלא דתיהוי שכיחא ליה. ולכאורה יהיו דבריו בזה סוגיא ערוכה לפירש"י ועוד ממפרשים ז"ל דפי' בטעמא דר"נ דכשר לעדות יען דס"ל דבעי' דווקא עד חמס ומ"מ לעדות אשה פסול דחיישי' דניחא ליה לשוויה פנויה אולם לפי' רוב מהמפרשים בטעמא דר"נ יען דבעריות יצרו תקפו אבל לשאר עדות כשר אין מכאן סעד לסברתו. וגם לפירש"י ז"ל יש לחלק ולאמור דאך בחשוד על העריות נאמר זה (יעיון ח"י ר"ן ז"ל בסנהדרין שם) דהוי כחשוד לאותו דבר במקום שיש לחוש שנתן עיניו בה דתיהוי שכיחא ליה. אבל שאר פסיע דאורייתא להנ"י ז"ל דבעי' דווקא עד חמס גם לע"א כשר, וכמש"כ הגאון הקצה"ח, וכ"נ דעת כמה גדולים בתשובותיהם דקיימי בסברת הקצה"ח מדעשו צירופא משיטת הנ"י ז"ל.
ומה שעמד על פירש"י ז"ל בר"ה שם ד"ה ומלוי, שכ' לאו גזלן דאורייתא הוא למפסלי' משום אל תשת עד חמס דהא מנפשיה יהיב ליה דמה בכך דלא הוי רשע דחמס כיון דיהיב ליה מנפשיה מ"מ הא רשע הוא שעבר על לאו מן התורה ופסול לעדות לאביי דקיי"ל כוותיה, לק"מ כי כסברת התוס' והפוסקים וקיי"ל הכי להכשיר עידי רבית כיון דמשמע להו לאינשי כו' וכנ"ל אשר מטעם זה הכשירם לגמרי כש"כ דלהועיל האי טעמא שלא להיות פסולים אך מדרבנן, ולדעת הנ"י ז"ל שהוא דעת הי"א שבחו"מ סימן ל"ד סעי' י' דבאבק רבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה מוכרח לומר דס"ל גם בר"ק אינו נפסל המלוה רק מדרבנן כמבואר שם בב"י ז"ל וכמש"כ בנתה"מ שם סק"ט יע"ש ובב"ח שם ד"ה ור"י מספק, וזה הוא כוונת רש"י ותוס' ז"ל בד"ה אלו שכ' ותפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאינשי איסורא כשנותן לו מדעתו, ולזאת הם פסולים אך מדרבנן וזה פשוט, ומש"כ מדברי רש"י ז"ל בד"ה לעדות דריהטת לשונו מורה כשיטת הנ"י ז"ל יפה אמר ומבואר עוד יותר בשיטתו דבעי' דווקא שיהיה חציף לעבור בפרהסיא, וכמש"כ בזה בקונט' באות י"ב יע"ש.