באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אבן העזר · סימן נו
להרה"ג כו' מו"ה דוב בעריש ריינמאן נ"י אבד"ק באנילא, באקאווינא.
מכתבו הגיעני, ובדבר אשר עמד עמש"כ בקונט' באר חיים מרדכי באות מ"ב בשם אאמ"ו הרב הגאון זללה"ה בישוב קושית הש"ש לפרש הסוגיא דכתובות ע"ב בתיבת לה דמיותר לדרוש בדרך אם אינו ענין לספירתה תנהו על הטבילה, דהלא זה הכח לדרוש באם אינו ענין נתן אך לחז"ל עכ"ד, אם כי צדקו בזה דבר כת"ה כי כח זה אך לחז"ל הוא. אמנם הלא מלשון הרמב"ן ז"ל בחי' ריש גיטין שהובא שם באות ל"ו מתבאר כי מפרש הסוגיא דוספרה לה לעצמה שנאמנת על הספירה וגם על הטבילה (יעיון תוס' וחי' רשב"א ז"ל בגיטין שם) וכיון שאנו מפרשין הסוגיא, בדרך אם אינו ענין הלא חז"ל אמרו כן אשר בכחם לדרוש הכי וכן מש"כ כת"ה וז"ל:
ועוד מה חסר לנו במה שכ' הפמ"ג בפתיחתו הטעם דנאמנות בטבילה משום דבידה, וילפי' זאת משחיטה כפירש"י ז"ל, וא"כ א"צ תיבת לה על הטבילה כו', ועוד תמיה לי אשר כת"ה כ' בעצמו באות הקדום כי תיבת לה אתי לאשמעוי' אפילו היכא דאפשר לחקור על הדבר כההוא דכתובות אפ"ה נאמנת, ולפ"ז תיבת לה אינה מיותרת ואיך נוכל לומר אם אינו ענין כו' עכ"ל. הן דברי הפמ"ג המה דברי הראשונים בתוס' וחי' רשב"א ז"ל שם בריש גיטין כבסוגיא דיבמות פ"ח יען שבידה, אולם יש בזה שיטות באופנים אחרים כמבואר להמעיין שם ובחי' פי' ז"ל בריש גיטין יע"ש, ואני תרצתי באות מ"א לדרך הפנים יפות, והתי' דבאות מ"ב נאמר לדעת המפרשים אשר לא הלכו בדרך הזה, והדברים ארוכים ועתיקים וצדקו דברי אאמ"ו זללהיה בתירוצו לשיטתם וכמובן –
ומש"כ כת"ה בישוב דקדוק הש"ש, אם כי דבר חכמה דבר בזה אמנם בנה יסודו על דברי השל"ה ז"ל דבימי ספירת הנקיים תמנה בכל יום ותאמר היום יום כו' כדכתיב וספרה, עד אשר כת"ה הקשה דאיך בחרשת ושוטה פקחות מתקנות אותן כדתנן בנדה י"ג וביו"ד קצ"ו הלא א"א להם בספירה וכתיב וספרה לה לעצמה והאריך בזה בפלפול. הנה בעיקר דברי הגאון הקדוש השל"ה ז"ל בשער האותיות שכ' וז"ל:
תוס' במס' כתובות ד' ע"ב וספרה לה לעצמה, וא"ת אמאי אין מברכות זבה על ספירתה, כמו שמברכין ב"ד כו' וכן עומר אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות עכ"ל. דקדקתי בדברי התוס' שאין ראוי לה לברך משום דיש חשש ברכה לבטלה, אבל לספור בלא ברכה היא מחויבת דהא כתיב וספרה לה, וא"ל מאחר שלא תוכל לברך ממילא לא חייבה התורה לספור, ז"א דהא הברכות מדרבנן וא"כ מאיזה טעם לא תמנה ואם תסתור תחזור למנות כדי לקיים וספרה לה, שתספור ז' ימים רצופים ומה שסיימו התוס' בדבריהם, אין לה למנות פי' למנות עם ברכה, כי כן התחילו התוס' והזכירו בדבריהם ברכה, ואפשר שהוא ט"ס וצ"ל אין לה נברך. וכן נהגתי כל ימי כו' עכ"ל הקדוש. ושם בהג"ה בזה"ל:
ובמק"א מצאתי תי' אחר דבשלמא עומר ויובל כל ישראל שוין בזמנן זמן אחד לכולן אבל ספירת נדה אשה זו מתחלת לספור היום ונשים אחרות כבר טבלו או נטמאו עתה, ואין שייך ברכה אלא במצוה שעושין כל ישראל בשוה עכ"ל. ויש להעמיס זה בלשון הזהב של אמרם ז"ל בת"כ פט"ו אות קמ"ט, גבי זב וספר לו לעצמו, ובכתובות שם, וספרה לה לעצמה כלומר כיון דהספירה לעצמו של כל אחד ואחד, לזאת אין כאן חיוב ברכה כדרכם ז"ל בדרך אגב (כבתוס' ריש ברכות ובכמה דוכתי) לרמז בלשונם לשון צדיק ככסף נבחר המזוקק שבעתים.
ויש להסביר עוד הביאור ביותר למש"כ השט"מ בכתובות שם וז"ל:
הקשו בתוס' אמאי אין מברכת כו' דהא כתיב וספרה, ובשלמא למ"ד שאין הא' נאמנת באיסורין של תורה כדכתיב לעיל ניחא, דמאי דכתיב וספרה לה אתיא למיעוטא, דווקא לענין ספירה היא דנאמנת כו' הלכך שניא הא דכתיב וספרה, ומה דכתיב גבי ס"ה וספרתם לכם. אבל לשיטת התוס' דבכל האיסורין אשה מהימנא, הלכך הא דכתיב וספרה לה הו"ל כמאן דכתיב וספרתם לכם גבי עומר, והלכך קשיא מ"ש דלא מברכה זבה על ספירתה, ותי' בתוס' דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם נוכל למנות כסדר וכן עומר, אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות כנ"ל עכ"ל. העתקתי לשונו למאן יראה כת"ה כי גם השט"מ פתח בברכה וסיים במנין. אשר מזה מתבאר כי משכ' של"ה הקדוש ז"ל בדרך אפשר שהוא ט"ס וצ"ל אין לה לברך, אלמלי היה לפני עין קדשו דברי השט"מ כלשון התוס', גם בדרך אפשר לא היה כותב שהוא ט"ס ועפ"י שני עדים יקום דבר, שכן הוא גי' האמיתיות בתוס' כאשר הוא לפנינו, והטעם דשמא תסתור הוא גם לזה שאין חיוב למנות, וממילא דא"צ לברך כיון שאין כאן מצוה. וכאשר ביאר הרדב"ז ז"ל בח"ד (בפ"ת קצ"ו ט"ס ח"א) סי' כ"ז לאחר שהביא טעם הראשונים ז"ל דלזאת לא תברך יען דאם תראה תסתור ספירתה ויהיה ברכה לבטלה (יעיון ח"י ופר"ח או"ח סי' תפ"ט, ופליאה עמש"כ בהג"ה בן הנוב"י במהד"ת סי' קכ"ג, וז"ל:
אני רגיל לפרש דברי התוס' שאם תראה תסתור ויהי' הברכה לבטלה, הלא פי' זה מבואר בשל"ה רדב"ז ופוסקים ז"ל) כ' וז"ל:
ואיכא למימר דמהאי טעמא גופיה א"צ להוציא המספר בשפתיה, שמא תסתור ונמצא שקרנית במספריה יע"ש, וזה לדעתי כוונת התוס' ושט"מ דפתחו בברכה וסיימו במנין לאשמעוי' דהאי טעמא עולה לשניהם אולם כ"ז נראה לרדב"ז ז"ל לדוחק, והוא הסכים להטעם כי המצוה של וספרתם היא מצוה הכרחיות, משא"כ ספירת ז"ל אינה מצוה הכרחית, שאם לא רצתה להזקק לבעלה ולהכנס למקדש ולא לאכול קדשים, אלא להשאר טמאה כל ימיה הרשות בידה (יעיון ר"ה ט"ז וברמב"ם ז"ל פט"ז מהט"א ה' י' אשר דברי המה כפי' הר"ח ז"ל בר"ה שם יע"ש. ובבה"ט יו"ד שע"ג וצל"ח ביצה י"ז ובחי' לר"ה כתבתי בזה ואכ"מ) לפיכך אינה מוציאה הספירה בפה ואינה צריכה מעומד יע"ש, והן הן דברי הרמב"ן ז"ל בפ' אמור הובא בנו"ב שם סי' קכ"ד (ובהג"ה שם פקפק בטעם זה, ולפלא שלא הביא דברי הפר"ח וח"י שם, שגם המה כ"כ על דברי הרדב"ז ז"ל יע"ש) ע"ש.
ולדברי השט"מ כמו די"ל דוספרה. לה אתי לאשמעי' דנאמנת להסוברים דאשה א"נ בדאורייתא, כן י"ל לאידך גיסא, דוספרה לה אתי לחיוב מצוה דספירה, אולם הנאמנת תהיה בעדים. (או כמשכ' בפ"י ז"ל שם בכתובות על התוס' יע"ש) לפחות בעדות נשים, וליישב זה רמזו לנו חז"ל בלשונם הזך וספרה לה לעצמה, כלומר דהספירה היא לעצמה לרצונה ולחובתה, אם תרצה להיות טהורה, וכיון שתליא ברצון אין כאן חיוב מצוה דספירה (כמש"כ הרמב"ן ורדב"ז ז"ל), א"כ האי וספרה לה ל"ל עכצ"ל וספרה לה לעצמה, כלומר דאתי לאשמעוי' דנאמנת בעצמה, ומדוקדק היטב לשון חז"ל באמרם לה לעצמה ולא בעצמה (ולמש"כ הרמב"ן ז"ל בריש גיטין דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה יע"ש י"ל דלזאת נאמר לעצמה). ואם כנים אנחנו בזה הלא טעם הראשוני מרומז בדחז"ל וכדאמרן.
והנה ידועים המה דברי הרא"ה ז"ל במצוה ש"ל, שכ' וז"ל:
ואם תשא כו' ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספורו ולא הזבה ימי ספירתה. ואע"פ שכתוב בהם וספרה לה, זולתו שחייבים שיתנו לב על הימים. ולא שיתחייבו למנותם בפה, ולברך על מניינם. תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי כי כל ענין התורה תלוי בפי' המקובל כו'. וכן באתה הקבלה שציווי וספרת דיובל צריך מנין בפה, וציווי הספירה הכתובה בזב וזבה, אינו אלא השגחה בימים, ומנהגן של ישראל בכ"מ כן הוא, ואע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם כו' עכ"ל יע"ש. והן הן הדברים אשר גם בר"ן ז"ל בקצרה נאמרים, בשלהי ערבי פסחים, וספרתם לכם כל אחד גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש, משא"כ בשאר ספירות הכתובות בתורה יע"ש. ובנו"ב סימן קכ"ד שתמה על הגאון מהר"י פיק ז"ל בזה"ל:
ומ"ש שאין חולק על השל"ה רק הרא"ה כו'. אמנם למה נעלם ממנו דברי הרמב"ן ז"ל בפ' אמור כו' שכ' בפי' שספירת הזבין אינו אלא שלא ישכחוהו עכ"ל. ואני בעניי תמה אקרא על שני מאורי הגולה הנו"ב ומהר"י ז"ל שלא הביאו דברי הר"ן ז"ל אשר גם הב"ח וט"ז בסימן תפ"ט הביאו, ונראה שם שהחזיקו בשיטתו יע"ש, ובפמ"ג במ"ז סק"א שכתב וז"ל:
והתוס' מנחות ס"ה ע"ב כו' וזבה שמא תראה ותסתור יע"ש. ומ"מ י"ל מצוה בזבה לספור בפה בלא ברכה עכ"ל ולא הביא מתוס' כתובות הקדומים והובאו בב"ח שם. ונראה כי גם הפמ"ג הבין בתוס' כמש"כ למעלה בפירושם, דטעמא דסותרות הוא ג"כ שאין למנות וכמש"כ הרדב"ז ז"ל. אולם במנחות דכ' וגבי זבה דכתיב וספרה ל"ש בה ברכה כיון שסותרת כו' בסתימת לשונם יש מקום לפרש, דמ"מ מצוה לספור בלא ברכה. אולם י"ל דהתוס' במנחות סמכו עמש"כ בכתובות האי טעמא שאין למנות ג"כ מפני זה. כי ד"ת עניים במקומם ועשירים במק"א וכדאי' בירושלמי בפ"ג דר"ה הובא בתוס' כריתות י"ד וסיים שם הפמ"ג, ואנן כתי' הר"ן ז"ל קיי"ל כו' משא"כ אינך ספירות לית מצוה, הרי מלבד מה שהאריך שם הנודע ביהודה בסתירת פסק השל"ה ז"ל העיד עמוד ההוראה הפרי מגדים דקיימא לן כר"ן ז"ל אשר הוא הלכה פסוקה בישראל, כאשר העיד הרא"ה ז"ל כי מעולם לא שמענו כו' וכנ"ל. וגם הגאון מהר"י פיק ז"ל שהחזיק בפסק של"ה הקדוש ז"ל, הודה דגם לשל"ה ז"ל הספירה אינו מעכבת את הטבילה וכמבואר שם בנו"ב. ובסדרי טהרה קצ"ו ס"ק י"ח הרחיב בזה הדבור יע"ש ולזאת חרשת ושוטה פקחות מתקנות אותן כי א"א בספירה אינו מעכבת את הטבילה גם לשל"ה הקדוש ז״ל. והנלע"ד כתבתי:
חיים מרדכי