אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק אבן העזר › סימן נה

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אבן העזר · סימן נה

סימן נד

להרה"ג כו' מו"ה גרשון לפידות נ"י רב בעיה"ק ירושלים תובב"א

מכתבו הגיעני, והנה יצא לפקפק עמש"כ בקונט' באר חיים מרדכי, להיתר עגונות, בראשית עמש"כ בהקדמתי להוכיח דרבי יהודה דאמר בירושלמי פ"ג דסנהדרין ה' א' דצריך אורים ותומים, ולמאי דאמרי' בשבועות ט"ז דמ"ד בכל אלו תנן, קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, מוכרח שיטת ר"י דס"ל קדושה ראשונה קל"ע, וע"ז כ' כת"ה וז"ל:

ויש להעיר ע"ז ממנחות מ"ה דר' יהודה השיב לר' יוסי שפי' דמילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה, ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי, דנראה דס"ל דלא קדשה מדהוצרכו למילואים כו', וסבר לחלק בין קדושת הבנין לקרקע לאמור לר"י דאך ה"ק קל"ע, והוצרכו למילואים על הבנין, ופלפל בזה, ולבסוף דחה האי חילוקא, באמרו:

אך יעיין בברכות ס"א ס"ל לר"י דרקיקה אינו אסור בהר הבית אלא בזמן שביהמ"ק קיים. אלמא ס"ל דגם הקרקע ל"ק עכת"ד. ידידי לא כן עמדי, כי המילואים לא נתקרבו לקדש המקדש מזבח ועזרה, וגם למאן דס"ל דקדושה ראשונה קל"ע הוצרכו למילואים, ומפורש יוצא כן מפסקי הרמב"ם ז"ל דבפ"ו מה' בחירה ה' י"ד, כ' דקדושת העזרה וירושלים קדשן שלמה לשעתן ולעת"ל, ובפ"ב מה' מע"ק ה' ט"ו פ' כר' יוסי ורב אשי, דקרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו. אם כי שם בה' י"ד כ':

כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות כו', אנא הנביא צוה ופירש כיצד יהי' מקריבין המילואין עם חנוכת המזבח ימי מלך המשיח, כשיבנה בית שלישי, דזה כר' יוחנן. כבר עמד בזה הלח"מ שם, ותוכן ישיבו דגם לר"א נבואת יחזקאל נאמר על העתיד יע"ש, ומצאתי סעד גדול לדבריו, מפי' רגמ"ה ז"ל במנחות שם, שפי' וז"ל:

פ' זו עתיד אליהו לדורשה כלומר שיש בה קושיות, ר"א אמר מאי קושיא מילואים הקריבו בימי עזרא לחנוכת הבית כדרך שהקריבו בימי משה. אף הכא נמי האי פר דיחזקאל לצורך מילואים הוא לעת"ל. ומש"ה הוי חטאת כהאי דכתיב כו' ור"ח נמי הוה עכ"ל (יע"ש בשט"מ משכ' בשם התו"ח) ובפירושא דא סובב והולך פסקי הרמב"ם ז"ל והוא האמת, הרי מבואר דגם אם קל"ע מ"מ הוצרכו למילואים. כי לא באו לקדש המקדש והעזרה אך לחינוך העבודה, והשראת השכינה, וכנאמר (ויקרא י"ט) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. ופי' אא"ז רש"י ז"ל להשרות שכינתו במעשי ידיכם. לכך קרבנות הללו באין חוב ליום זה, והוא פשוט וברור.

ובציונו לברכות ס"א הלא התם העיקר מפני כבוד השכינה, אשר גם למ"ד דקל"ע אינו דומה לזמן שביהמ"ק היה קיים, אשר מאז חופפת עלינו שכינת קדשינו, לעין כל בהתגלות וגם אז לא נאמר לא יקל כו' מא מן הצופין ולפנים ושיהיה רואה ולא יהיה גדר מפסיק, וכמבואר שם ובפסקי הרמב"ם זיל, וכל זה אינו ענין כלל להפלוגתא דקל"ע או לאו, ואין מכאן שום סתירה, אדרבה מפסק הרמב"ם ז"ל שם בה' ז', שהוא ממשנה דמגלה כ"ח, ועוד אמר ר' יהודה ביהכ"נ שחרב כו' שנאמר והשמותי את מקדשכם, קדושתן אף כשהן שוממין כו', ולשון הרמב"ם ז"ל שהוסיף, שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שחרב בקדושתו עומד, שהוא לשון הספרא בקדושים אשר סתם ספרא ר' יהודה, מזה יש ג"כ כעין סעד דר' יהודה ס"ל דקדושת ביהמ"ק לעולם בקדושתו, וכאשר הוכחתי בראיה ברורה בהקדמתי שאין עליה תשובה, וביאורי שם בבארות מים חיים בעזהש"י הוא חי וקיים, בדברי חז"ל שהם דברי א' חיים.

ובמש״כ בקונ"ט באות ו' בשס ד"ז החסיד שבכהונה גאון ישראל וקדושו, בעל ברית כהנת עולם בשו"ת זכרון כהונה ז״ל, ליישב הטעם דרשע פסול לעדות אשה, אף דאיכא טעמא ד"א דייקא ומנסבא ומלתא דעבידא לגלויי, משום דיש בו לאו מפורש בתורה, ל"ת ידך עם רשע והלכך גבי קרובים אם יש מקום לתן להם נאמנות מצד אחר כמו בע"א דאיכא טעמא דדייקא ומנסבא מקבלין סהדותייהו משא"כ ברשע שהתורה הקפידה, שלא לקבל עדותו בשום צד ואופן, וע"ז כ' כ"ת בזה"ל. הנה לבד שהם נגד הש"ג שהביא הב"ש בסי' מ"ב סק"ט כו' אך בלא"ה דחו כל הפוסקים דבריו מהלכה, אך ק' מאוד על דבריו, שכ' דלכך קרוב כשר לע"א, דיש מקום לתן לו נאמנות מצ"א וא"כ אמאי בכל עדיות אם נמצא א' מהם קרוב נתבטל כל העדות, הא ג"כ יש להם נאמנות מצ"א ועדיפא מנאמנות דאשה דייקי כו' עכ"ל:

הנה שיטת הש"ג, הלא ראה בעצמו, דהוא שיטה יחידאה ונדחה מהלכה, ואולי מהאי טעמא שכ' רבינו הז"כ ז"ל, כי ברשע הקפידה התורה, שלא לקבל עדותו בשום צד ואופן, ויהיה גם מזה סעד לסברתו הברורה, ואך בקרוב כשיש נאמנות מצ"א מקבלין עדותם, וקושיתו מנמצא א' מהם קא"פ דבטלה כל העדות, לק"מ לא מיבעיא לשיטת הרי"ף ז"ל דיעה הראשונה שבחו"מ סי' ל"ו סעי' ב' ובש"ך שם ס"ק כ"א דרבו הפוסקים המסכימים לדעת הרי"ף ז"ל דלא בטלה העדות רק בידע הכשר מקורבתו או פסולו של העד שביניהם, אשר לפ"ז יש טעם בדבר כי הכשר נפסל מטעם שצירף עצמו לפסולין (יע"ש בנתיבות סק"ה) ולזאת אבדו גם הם נאמנותם (יעיון בלשון חי' הריטב"א ז"ל במכות ו' ד"ה אר"י ובמפרשים) וא"כ אין כאן נאמנות גם מצ"א, גם לדעת הרמ"ה ורא"ש ז"ל דיעה השניה שבש"ע שם, דגם בלא הכיר בפסולם, נתבטלה העדות אין כאן מקום קושיא כלל, דשאני התם, דכל האי דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הוי גזירת הכתוב, וכמש"כ הש"ך בסי' ל״ד סק"ג, ולזאת גם אם בשעת ראיה כשר היה, ואח"כ בשעת הגדה נפסל מחמת קורבת אישות או שאר פסול ג"כ בטלה כל העדות, וכמש"כ שם בתומים, גאון צבי, קצות, ונתיבות ועוד כמה פרטים אשר בהאי דינא נאמרים. שאין בהם טעם אך מצד שכן הוא גזה"כ יע"ש, וזה כלל גדול דבחידוש אין לך בו אלא חידושו ואין למדין ממנו. אבל בעדות אשה דמפני תקנת בנות ישראל נתנו חז"ל הנאמנות מצ"א בקרוב, ע"י דייקי ומדעל"ג דברי ד"ז רבינו הז"כ ז"ל שרירין וקיימין.

ובמה שדייק כ"ת, בזה"ל:

באות ז' תי' דעת הרמב"ם ז"ל ש"כ דאפ"י עד כשר שיודע בחבירו שהוא פסול אסור לו להצטרף עמו, שעובר אלאו דל"ת ידך עד שקר, שהקשו הכ"מ ול"מ, דאמאי לא הביא קרא דמדבר שקר תרחק דמייתי הגמ' שבועות ל' ותי' עפ"י דעת ר"ח ז"ל שם דקרא דמדבר שקר תרחק הוא אך אסמכתא ולכן הביא הרמב"ם ז"ל דאיכא לאו מה"ת, ולדבריו ק' על הגמ' דלא הביא הקרא דאל תשת להורות דאיכא לאו מה"ת כו' עכ"ל וכ"ת עשה דיוק דבגמ' אמרי' שיודע בחבירו שהוא גזלן, ורמב"ם ז"ל אומר שיודע בחבירו שהוא רשע, ועי"ז חתר לאמור דדברי הרמב"ם וגמ' הם שני ענינים, הנה ידוע דרך הרמב"ם ז"ל להביא אך המבואר בדברי חז"ל או פשוט מעצמותו, ואז כ' בסתם לא בדרך יראה לי, ואין להעמיס דרך רחוקה בכוונת לשון הלכה פסוקה של הרמב"ם ז"ל, אמנם מש"כ כ"ת דהסוגיא נקיט גזלן יען כי הברייתא אזלי לשיטת ר' יוסי דבעי דווקא רשע דחמס, יפה אמר, והז"כ ז״ל ביישובו בדרך חריף מאוד לדברי הרמב"ם ז"ל כ' ג"כ הכי יע"ש, ויעיון ברמב"ם ז"ל פכ"ב מה' סנהדרין שהביא דינא דסוגיא דשבועות גבי דיין, הלא דייק לאמור גזלן או רשע, כלישנא דתלמודא וגם הוסף לבאר דגזלן לאו בדווקא נאמר, אך כל רשע בכלל, ובה' עדות יען שהביא הקרא דאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, נקיט כלישנא דקרא רשע וכדקיי"ל דכל רשע פסול לעדות. וקושיתו לתירוצי דלמה לא הביא תלמודא הקרא דאל תשת וגו', הלא גם לישוב הפוסקים לרמב"ם וטור ז"ל יש מקום לשאלה זו, אמנם האמת דזה פשוט דאיכא בזה לאו דאל תשת וגו'. וכמש"כ הב"ח ז"ל בסי' ל"ד יע"ש, והסוגיא איידי דכמה דברים שם נאמרים, שבאו אך בדרך אסמכתא מקרא דמדבר שקר תרחק, לזאת בא גם זה בכללם, לאשמעוי' דיש בזה גם עשה דרבנן, יעוין משכ' בקונט' שם באות ח' ולהמעיין בדבריי בקונט' שם הלא יראה כי ישובי לרמב"ם וטור, לפרושא דר"ח ז"ל הוא פשוט ואמת. ובמש"כ באות י"א בשם רבינו הז"כ ז"ל, וז"ל:

והא ודאי שאם הוא באמת מתכוון להעיד, כגון ששמוהו כו' דלא מהמני' ליה משום תשת כנ"ל, מש"ה אנו מחזיקין בא"א גמור' והבא עליה בחנק קאי שהרי התורה גזרה שלא להשית עד, וא"כ צריכין אנו להרחיק מלבנו, כל עדותו אם הוא מתכווין להעיד כו' לא הבין כ"ת באמרו כיון דסוף סוף לדבריו האמת, שבעלה מת דאינו משקר, למה היא בחזקת א"א, וכי אם נשמע מעוף הפורח שבעלה מת, ואנו יודעין שכן הוא האמת יהיו חייבין עליו משום א"א עכ"ל. איך לא שת לבו לעובדא דבנו של שמעון בן שטח בסנהדרין מ"ד, אשר האמת היה ידוע, וגם העדים חזרו ויהבי טעמי למלתייהו מ"מ נהרג ע"י גזה"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (וכה"ג יש טובי ומה נעמו בכעין זה דברי התומים בסי' ל"ד סק"א באורים שכ':

וכן גזירת המלך הוא, ואין לנו להרהר ולחפש טעמים יע"ש) ה"נ כיון דגזירת התורה דאין עדותו עדות הלא היא בחזקת א"א, ודברי הז"כ ז"ל כנים וברורים.

באות י"ד כתבתי בישוב דברי רש"י ז"ל ביבמות כ"ה שדלג למלוי ברבית, וכ"ת צדד לאמור דמלוי ברבית דאורייתא, גם בגווני דהם פסולין אך מדרבנן ס"ל לרש"י ז"ל דפסולין לע"א, איך יפרנס הסוגיא דר"ה כ"ב הא אשה כשרה לה אף הן כשרין לה, דסובב והולך על כל מתני', וגם מלוי ברבית בכלל יע"ש. מה שהבאתי באות ל"ב דברי הב"ש באה"ע סי' ד' ס"ק ס', שהקשה על הר"ן ז"ל שכ' בטעם נאמנות החיה לאמור זה כהן כו' דהוא מתקנת חכמים, דהלא מדאורייתא נאמן ע"א בלא אתחזק איסורא, והביא חבר ובר סמכא לדעת הר"ן ז"ל, מתוס' עירובין נ"ט ד"ה ותחומין, דדווקא הואיל ותחומין דרבנן. נאמנת אשה אבל אי תחומין דאורייתא, אינה נאמנת אף דלא אתחזק איסורא יפה הביא, אמנם גם על דברי התוס' עמדו בזה ביד דוד ז"ל שם על התוס', בשם הרמב"ן רשב"א ורא"ה ז"ל בתוה"ב דתי' קושית התוס' בדרך אחד, ולא ס"ל כסברת התוס' וגם הדברי אמת בסי' ח' הקשה על התוס' מסוגיא דיבמות פ"ח, והקרית מלך דחק א"ע לאמור דהתוס' ס"ל דגם תחומין נחשב לאתחזק איסורא, או שגם התוס' מפרשים כפי' הרמב"ן שברא"ה ז"ל יע"ש וכ"ז שלא תקשי על התוס' מסוגיא דיבמות וכקושית הב"ש ז"ל.

דברי המקנה שהבאתי באות ל"ג, אשר כ"ת

הביא דברי הנו"ב הסותרים את דבריו, הלא גברא אגברא קרמית, וגם באות ל"ד ל"ה הבאתי סעד לדברי המקנה מתוס' ר"י הזקן ז"ל, והמקנה בעצמו ציין שם לחידושיו ב"ד ס"ג ע"ב אשר שם הביא דברי הפי' ז"ל דצדד לאמור כסברת הנו"ב. והמקנה ז"ל פקפק בזאת הסברא יע"ש בנעימת דבריו באריכות.

מש"כ כ"ת ליישב הקושיא על הרמב"ן ז"ל מסוגיא דגיטין נ"ד אשר כתבתי באות ל"ז, הלא באות ל"ח כ' יעיון בחי' פי' ז"ל שם בגיטין ההוכחה מקרא איך מתפרש, אשר לאחר שיעיין שם הלא כ"ת בעצמו בחכמתו יראה שאין מקום לדבריו ובקונט' שם אות ל"ח, ל"ט, מ. הלא יש ישוב נכון להקושיא מסוגיא דגיטין לדברי הרמב"ן ז"ל יע"ש.

שו"ת המבי"ט ונו"ב ז"ל:

שרמז כ"ת הובא בקונט' באות נ"ו. ס"ד יע"ש מאות נ"ו עד אות ״חיים״ אשר נתבאר כל באריכות בטו"ט ודעת בעזהש"י חדאי נפשאי בפלפולו היקר פלפולא דאורייתא, אמנם עתי בל אתי להשיב בזה, ואך להנוגע לספרי עתה באתי, והנלע"ד כתבתי:

חיים מרדכי.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה