באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אבן העזר · סימן נד
להרב המופלא וכו' מו״ה יצחק נ"י בעיר מו"ה לעספיץ.
מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו לעיין בשריותא דהאי אתתא העלובה ועגונה רכה בשנים ואם משלשה בנים שרה בת אברהם אשת יעקב בר' פנחס שו"ב מבאקוי, וז"ל הגב"ע אשר שלח אלי, להיות לראי' ביד האשה מ' זוסל אשת ה"ר פנחס שו"ב מבאקוי איך כי בעוה"ר נמצא חלל אחד איש עברי מאחב"י ביער אחד הסמוך לכפר האריקעשט ביום א' בחקותי ח"י אייר וביום ג' כ' לחדש אייר הנ"ל הובא הנה להביאו בקברות הן נתתי צו על המתעסקים מפה לחפש בחפש מחופש אולי נמצא בכיסי מלבושו מכתב תעודה לדעת שמו ושם אביו ומשפחתו ושם עירו וגם לבדקו אולי ימצאו בגופו איזה סימן מובהק, גם בדקוהו מראשו ועד עקבו וכל מום אין בו אף גם שום שומא או בהרת אין בו ואך מלבושיו אשר לבש בו הנם פה אפס כי הגיד לפני הר' גדליהו בר' יצחק אקסינבערג מכפר סאסקאט והגיד לפני בתו"ע כי ביום ש"ק העבר פ' בהר י"ז אייר שמע כי איזה א"י לקחו על הדרך איש יהודי והובילוהו להפרימיריע ע"כ לקחו מאתם אל ביתו ואחר כי שלוהו מי הוא ומאיזה עיר הוא לא רצה להשיב לו אף דבור הקל ולא רצה לאכול ולשתות מאומה אצלו וגם לא הי' בידו מה לאכול והי' נדמה בעיניו כאלו הוא חסר דעה, ולאחר עבור איזה זמן ערך שני שעות אחר כמה הפצרות השיב לו כי הוא הולך מיאססי' לעיר ״באקורעשט״ ולן בביתו וביום א' בבוקר הלך לדרכו ובנו של הר' גדליהו הנ"ל הלך עמו ללוות אותו עד שיעבור את הכפר סאסקאט ובתוך הליכה דבר עמו ובקש מאתו לאמור לו לדעת שמו ומשפחתו ומאיזה עיר, אחר כמה הפצרות אמר לו שהוא מייאסי וזה עשרה ימים מעת שהלך מיאססי, וויא אזוי היסט איהר ? אברהם אדער יצחק יעקב משה חיים דוד והשיב לו:
איהר האט געטראפען איין נאהמען מאן דיא נעהמין ״דוד״ האט ער זיך שוין געמערקט ער הייסט חדוד'. האט איהר איין וואב? האט איהם געזאגט ניין. זאת אמר לי בתו"ע הר' גדליהו ולא הנחתי לקבור את המת הנ"ל עד שיבוא הר"ג מסאסקא להכיר אותו אם זה הוא האיש אשר הי' אצלו ולן בביתו בש"ק פ' בהר י"ז אייר ועתה בראותו המת הנ"ל תיכף הכירו בט"ע כי זה הוא האיש אשר הצילו מיד הא"י וגם הכיר את מלבושיו אשר לבש בם. ולכאן הביאו את הנ"ל עם המלבושים וצויתי להעוסקים להטמין את כל המלבושים אשר לבש בם. דיא פרחמעטין האב איך מיט צוויא מענטשין אראפף גינעמין ולא מצאתי בו שום מום וסימן מובהק רק מספר שנותיו לערך לפי המשוער עד שלשים שנים גבהו אמצעי' שערותיו שחורים אמצע ראשו מרוטת שערותיו קצת, נישט קיין ליך נאר שיטערע האר' חטמו ממוצע, אויבען דער בען העפיס העכפר' ״שפת זקנו וואנצעס ברויען״ שערות זקנו שחורים אקאליכיג בערדיל שערות ראשו איז געוויין אביסיל געבויגען דעד שטערין האט ער געהאט צווייא טיפע ווינקלען'. זה דמות פרצופו אם אמנם יש בפה כמה פרטים שעל פי הדין א"צ לכותבם פה עכ"ז כתבתי הכל באר היטב. והיום יום דלמטה באה לפני האשה הנ"ל אשת הר' פנחס שו"ב ואמרה לי שזה יותר משני שבועות אשר בנה שמו יעקב בר' פנחס שו"ב מבאקוי הלך מבאקוי ואמר שהוא הולך לבאקירעשט וגם אמרה שבנה הנ"ל היו חסר דעה מעט ער פלעגט נישט ענפירין אז מען האט ציא איהם גערעט אין פלעג אוועג געהין טויג נישט געגעסין, מיט זיין וואב איז ער געוועזין ברוגז ער פלעג איהר זאגען אז ער וועט זיא איבער לאזען איין עגונה, וגם אמרה לי דמות פרצופו של בנה פינקט וויא אזוי עס איז געוויין פארצייכינט. וגם המלבושים אשר לבש גם כן אמרה פינקט וויא זייא זענין בצבעונם בחוורי וסומקי ״אשווארץ רעקיל מיט פיטער״ ״אלעכטיג רינדיקיל מיט אויזען״ ״אין ארעקיל, אטלית קטן אשמועלען' צווייא העמדיר איינס אוואס מיט איבער געלעקטין קאלנער, אין איינס אאינטער העמיד אאקאפיליטש אווייכין אשטאפינים' שטיווילעטין מיט קאפיק' אין מען האט איבער געזעהין אלע מלבושים וואס זייא זענין געווען בעהאלטען זעלען זייא פינקט וויא זיא האט געזאגט מקודם שראתה המלבושים ובנה הניח אשה ושלשה בנים והי' בן כ"ח שנים. את כל הנ"ל אמרה לי בעת שבאתה מבאקוי. את זאת נתתי להאשה הנ"ל להיות לראי' להציע השאלה הזאת לפני רבנים גדולים וע"ז באתי עה"ח יום ג' כ"ז לחודש אייר תרס"ב פה אדזשאד.
הצעיר מרדכי לאנדמאן אבד"ק הנ"ל. עוד כתב הרב משם כי הר' גדלי' אמר לו בעיו"ט וז"ל:
ווען איך האב גערעט מיט דעם יונגען מאן וואס מאן האט איהם דער נאך ח"י לחדש אייר געצינען געשטארבען אין איך האב איהם נאך דעם שטארבען ג"כ דער קענט אז דאס איז דער וואס ער איזט געווען בייא מיר אין שטיב שבת י״ז אייר ער איז מיר געוועהין זעהיר קענטליך כמעט איך האב איהם זעכיר געקענט נאר אז ער האט האבער געזאגט אז ער איזט איאס ער האב איך שוין אראפף געלאזט פאן מיינע געדאנקען נאר אזויא וויא איך האב דער נאך געהערט דאס ער איז געוועזין הר' בעריל שוחטס העניקיל האב איך מיך דערמאנט אז דאס איז טאקען בעריל שוחט העניקיל ווייל איך האב איהם געקענט צאן באקוי וואס האב איהם מעהריר מאהל געזעהין אין באקוי ע"כ. גם מר' פייבש לאזאראוויטש גב"ע הרב משם וז"ל:
אזוי ווי איך בין געזעסין א-6 יאהר אין באקוי אין האב כמעט געקאנט דיא גאנצע שטאט איבער האפט דיא שוחטים פאן באקוי מיט זעהרע קינדער אין איך האב מעהריר מאהל גערעט מיט פנחס שוחטס קינדער איבער האפט מיט זאן יונגעל יענקיל בין איך געווען זעהיר גיט נאר עס איז דא א-6 אדער 6 יאהר זייט איך בין שאן באקוי אוועק קיין אדזשאד פאן דאמילס ביז אצינד האב איך רכט געזעהין דעם יעקל בר' פנחס שו"ב מבאקוי נאך דעם אז מען האט אראן גברעכט דעם טויטען מכפר אריקעשט בין איך ג"כ געגאנגען אהן קיקען דעם גישטארבינים מענטש ווען איך האב איהם געזעהין איז ער מיר געווען זעהיר קענטליך וואס אויס דער נאטאר וואל דיא תמונה פין דעם טויטען איז כמעט גאר נישט געווען קיין ענדעריג פאן אלעבידיקין ווייל ער איז געוועהין זעהיר אפגעצויגען פאן דעם אלייש נאר האבער איך האב געזעהין דאס דער מענטש איז מיר זעהיר קענטליך נאר איך האב נישט געקענט מיך דער מאהנען נאר אז איך האב געהערט אז איז ארעדע אז ער איזט פנחס שוחט זין האב איך מיך תיכף דער מאנט אז זעכיר דאס איז דער מענטש אין דאס איז ער מיר געוועהין אזוי קענטליך ווייל איך האב איהם געקענט פאר 5 אדער 6 יאהר ע"כ. זה האיש יעקב בר' פנחס הלך מביתו ט"ו לחודש אייר. זאת היא תואר השאלה...
תשובה בס"ד. הנה גלוי וידוע שיטת המהרי"ט ז"ל בתשובה ח"ב סי' ל"ה דבבגד של ציצית וגם בכל הבגדים ליכא חששא דשלה ונימוקו עמו. באמרו שם וז"ל:
ונראה לי לומר לרווחא דמלתא דהכא לא חיישינן לשלה, חדא דציצית לא מושלי אינשי דמצוה דידיה לא שביק אינש ויהיב לאחריני וגבי חומרא דא"א סמכי' אהך סברא דאמרינן בקידושין פ' האומר, המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל אע"ג דשויתה שליח ואע"ג דאמרה ליה קידושי לך לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה ואע"פ שהיה בתו ולאו אורח ארעא דלא יעשה כן במקומינו סמכי' אהך מלתא דרמיא עליה דאינש לא שביק לה, ובידוע שכשיצא מביתו לא הוליך עמו אלא ציצית אחד והיה הולך במקומות הקרובים ועדיפא טובא מהא דאמרי בגמ' כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי להו כש"כ מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצוות ומצוה תדירית היא שראיה מביא לידי זכירה ונטירותא דידיה הוא כדאמרי' בפ' התכלת כל שיש לו תפילין בראשו כו' מסתמא לא מושלי ליה וישאר ערום בלא מצות עכ"ל ולכאורה יש לחלק מהא דקידושין לכאן ולאמור דהאי סברא דמסתמא לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה הוא כרובא דרוב אנשים לא עבדי הכי ולזאת התם דהבוגרת יש לה חזקת פנויה וגם רובא מסייע לחזקתה והו"ל רובא וחזקה דגם לר"מ לא חיישינן מפני דהוי מיעוטא דמיעוטא כמבואר ביבמות קי"ט אבל בקטנה דהו"ל רובא נגד חזקה וקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף לזאת מקודשת ומפקינן רק זאת הקטנה מחזקת פנויה ולא שניהן משא"כ בחששא דשלה דאשה בחזקת א"א קיימא אם כי רובא דאינשי לא מושלי בגד דציצית דלא שביק מצוה דידיה ויהיב לאחריני אבל עכ"פ יש לחוש לחומרא מדרבנן מכח סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא והו"ל פלגא ופלגא (כדקיי"ל דגם לרבנן דלא חיישי' למיעוטא מ"מ בהדי חזקה חיישינן לחומרא מדרבנן) ואין לדחות זאת הסברא דא"כ גם בקטנה היה לנו לחוש מכח סמוך מיעוטא לחזקת פנויה ולאמור דאיני מקודשת רק קידושי ספק מדרבנן ולחוש גם אם קדשה שני אח"כ ולא כן כ' הטור באה"ע סי' ל"ז כי מפורש יוצא ממש"כ שם והוי קידושי הקטנה וודאי (יע"ש בפרישה ס"ק ס"ב ויעיון ברמב"ם ז"ל בפ"ט מה"א ה' ח' לגירסא חדא ואחותה מקודשת) דלקידושי וודאי נחשבים ושלא לחוש לקידושי שני ז"א כי י"ל דשאני התם שנגד חזקת פנויה של הקטנה איכא חזקת פנויה של הבוגרת שאם לא נוציא הקטנה מחזקתה הלא נוציא את הבוגרת מחזקתה וכיון שבוודאי אתרע חזקת אחת מהם לזאת אנו הולכין בתר רובא דאינשי דלא שביק מצוה דרמיא עליה ולעשות מצוה דלא רמיא עליה והקטנה מקודשת בוודאי כי ליכא חזקה כנגד וכמובן משא"כ בחששא דשלה דאיכא חזקת א"א יש מקום לחוש לחומרא מכח סמוך מיעוטא וכו' וכנ"ל.
אמנם רבינו המהרי"ט ז"ל שכל את קולמסו לחזק ראיתו באמרו אע"ג דשויתיה שליח ואע"ג דאמרה ליה קידושי לך כו' ואע"פ שהיא בתו ולאו אורח ארעא דלא יעשה כן במקומינו ומ"מ חזי' דמכח דלא שביק אינש כו' דחינין כל זה, ויש עוד להוסיף כי הלא בקדושי קטנה איכא עוד גריעותא מכח מה שאמר רב (קידושין מ"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ומכח זה כ' הגאון הרש"ש ז"ל בהגהותיו שם (קידושין ס"ד ע"ב) וז"ל:
לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה כו' נראה שלפ"ז כש"כ קטנות דאינן בכלל דהא בהו איסורא נמי איכא ודנקיט לעיל קטנה לא דווקא אלא הכוונה על נערה וכלפי אחותה הבוגרת ק"ל קטנה וכה"ג מצינו טובא ולפ"ז ל״ד הרע"ב במש"כ אבל הקטנות והנערות כולן צריכין גט הוסיף נערות על לשון הג"מ וגרע ע"כ יע"ש אולם באמת דברי הרע"ב ז"ל ברורין וכן מורה באצבע סתימת כל הפוסקים ובטוש"ע אה"ע שם דסתמו וכתבו דהקטנה מקודשת ולא נתן להאמר כי הפוסקים סתמו כ"כ וסמכו כי נפרש קטנה נערה ובשלטי גבורים שם בהאומר אות ד' כ' בפירוש בשם הריא"ז ז"ל דקטנה או נערה המה בכלל יע"ש וכמש"כ הרע"ב ז"ל וזה פשוט וברור והס מלהזכיר כי אין קטנות בכלל כאשר רצה לאמור הגאון הרש"ש ז"ל, ובקושיתו דהלא לאו מצוה קעביד אך איסורא כבר הרגיש בזה רבינו הב"ח באה"ע סי' ל"ז בד"ה ומ"ש ומ"מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל במש"כ להוכיח דגם בקטנה אם אומרת בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה וז"ל:
ותו דבפרק האומר איתא גבי קידושי קטנה לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה כו' אלמא דמצוה היא ועיין בסמוך אצל המקדש בתו סתם כו' ע"כ יע"ש באריכות. ובב"ש ס"ק י"א (וצ"ע להבין דברי רבינו הב"ח דהלא כאן לא מיירי באומרת הקטנה בפלוני אני רוצה וגם לא נאמר לחלק בין קטנה לקטנה ומשמע דגם באינו פקחית דינא הכי וצע"ק אבל עכ"פ מבואר ברבינו הב"ח דלח כרש"ש ז"ל) ויעיון בטור אה"ע סי' נ"א שכ' בשם הרמב"ם ז"ל דאין ראוי לעשות כן לקדש בתו כשהיא קטנה ובב"י ז"ל שם כ' שכן פי' הרמב"ם ז"ל מימרא דרב יע"ש ובש"ע סי' ל"ז סעי' ח' בא אזהרה זו בלשון מצוה יע"ש הרי אם דאיכא כל הסברות הנ"ל שכ' המהרי"ט ז"ל ונוסף עוד מה שאין ראוי או מצוה או גם איסורא לשיטת התוס' לקדש בתו הקטנה כל זה אינו עומד נגד הסברא דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ולעשות מצוה מה דלא רמיא עליה, (וא"ל דהלא לר"ת ז"ל דווקא באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך משמע הגדולה קאמר ואם כי רבו החולקים על ר"ת ז״ל וקיי"ל כוותייהו כמבואר שם בטוש"ע הלא טעמם מפני דס"ל דבתך לא הוי כפירש בתך הגדולה אבל בפירש כ"ע מודים הרי דע"י בקשת אחרים לפרקים קעביד אינש מצוה דלא רמיא עליה ושביק מה דרמיא עליה וא"כ בחשש שאלה דחיישינן שמא חבירו בקש ממנו להשאילו בגד ציצית יוכל להיות כי למלאות בקשת חבירו עשה זאת ז"א כי התם באם אומר המקדש בתך הגדולה אין ביד האב לקדש לו את בתו הקטנה שלא מדעתו וכיון שאין בידו לעשות המצוה דרמי' עליה האם מפני זה לא יעשה עכ"פ המצוה דלא רמי' עליה משא"כ בבגד של ציצית שהברירה בידו לא ישבוק מצוה דידיה גם ע"י בקשת אחרים וזה פשוט) הרי דהאי סברא אלימתא הוא לסמוך עלה גם בחומרא דא"א בתורת וודאי וקמה וגם נצבה ראיית רבינו המהרי"ט ז"ל.
אולם מה שהגדיל המהרי"ט ז"ל סברא הזאת לאמור דציצית עדיפא טובא מהא דאמרי' בגמ' כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי להו וכ"כ בכנה"ג בהגהות לב"י ז"ל סי' שנ"א בשמו דציצית שעליו עדיף מטבעת כיס וארנקי ולפ"ז יש מקום לאמר דגם למש"כ הח"מ בס"ק מ"ב וב"ש בס"ק י"ט בשם הריטב"א וב"י ז"ל דלמאי דקיי"ל סימנים דרבנן גם בכיס וארנקי חיישי' לשאלה י"ל דבציצית כיון דעדיף מהם גם לשיטתם אין לחוש לשאלה אם דקיי"ל סימנים דרבנן נלע"ד דרבינו המהרי"ט ז"ל אשר לבו הקדוש והטהור הי' דבוק במה שאמר נעים זמירות ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף לזאת היה פשוט לו בלא שום ספק דמקפידין יותר על המצוה מהמזל מבלי להשאיל ארנקי וכיס או טבעת בגוונא דאיכא למיחש לזיופא מלהשאיל בגד של ציצית אבל מהמון יוכל להיות כי מקפידין יותר על מה שנוגע להמזל וגם נראה כי לחלק הדבר יצא לתן לב על האיש שאנו רוצים להחזיק כי זה הוא הנמצא אם לא הלך ד' אמות בלא ציצית ולא נוכל לעשות כלל בזה (יעיון בפ"ת ס"ק צ"ה בד"ה ובדין הכלים שאמרו בש"ס כו' מש"כ בשם המה"צ יע"ש) ועוד יש מקום לאמור דגם רבינו המהרי"ט ז"ל יען דמעיקר הדין ס"ל דלא חיישי' לשאלה וכאשר נכנס בפתח הסברא הזאת פתח ואמר ונ"ל לומר לרווחא דמלתא כו' לזאת סמך גם עלי סברא הזאת אבל להחולקים וכדקיי"ל דמעיקר הדין חיישי' לשמה עדיין צריכין להתיישב אם נוכל לסמוך על סברא הזאת. מכל הלין טעמי נלע"ד דדי אם נימא דבגד של ציצית הוא ככיס וארנקי וטבעת המבוארים בש"ס אבל לא דעדיף עוד ולזאת פשיטא לי העני בדעת כי לשיטת הריטב"א וב"י ז"ל דס"ל דלדידן דסימנים דרבנן חיישי' לשלה גם בכיס וארנקי ה"ה בבגד של ציצית חיישינן ולפ"ז תליא בפלוגתא דרבוותאי דלב"ש ושאר פוסקים דלא חיישי לשלה בכיס וארנקי גם לדידן ה"ה בבגד של ציצית משא"כ לב"י ז"ל וכדאמרי.
ועתה נשים לב בס"ד למש"כ המהרי"ט ז"ל דבכל מלבושיו לא חיישי' לשאלה וז"ל שם, א"נ אפילו תימא דחיישי' לשאלה היינו בחפץ אחד או שנים שאינו צריך להם ויכול להיות בלא אותם כלים או שיש לו כלים אחרים בביתו אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא היה משאיל כלם לאחרים וישאר הוא שליח ערטילאי כו' ולחלופי לא חיישי' שנתן מלבושיו לאחר ולקח הוא את בגדיו ולבשם דלהא וודאי לא חיישי' שיעשו דברים של בטלה הלכך יש לסמוך שפיר על סימני הבגדים שעליו עכ"ל. וז"ל הכנה"ג בס"ק שמ"ט הא דחיישי' לשאלה דווקא חפץ א' או שנים שאינו צריך להם ויכול להיות בלא אותם כלים או שיש להם כלים אחרים בבית אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא היה משאילין הוא לאחרים וישאר הוא ערטילאי מורי הרב ז"ל כו' וכ"כ הר"ם מפדו' בסי' ל"ו כו' וכ"כ מהרח"ש ז"ל כו' (השוה דעת המהרמ"פ ורח"ש ז"ל לשיטת המהרי"ט ז"ל אבל לא כן דעת הח"צ ז"ל בסי' קל"ד בשיטתם יע"ש). אמר המאסף:
זה י"ד שנים בא מעשה לידינו בכיוצא בזה והרב הכולל כמו"ה יו"ט בן יעוש ז"ל רצה להתיר באמרו דאפילו ללישנא דחיישינן לשאלה לא איתרמי שהשאיל כליו לאחרים והוא נשאר ערום ועריה (מוכח דמיירי בחששא דשאלת כל הכלים) והן הן דברי המהרמ"פ ומהרח"ש ז"ל ומורי הרב ז"ל והוסיף עוד הרב הנזכר לומר דלחוש שקנה בגדים אחרים או ששאל גם הוא כלים מאחרים או שהחליכם חששא רחוקה היא ול"ח לה ע"כ ואני חלקתי על הרב בזה אז בימים ההם באותו נדון וכתבתי דלישנא דחיישי' לשאלה התלמוד אינו מדבר בפרט במי שיש לו ב' בגדים ומשאיל הא' והוא נשאר עם הב' אלא בכלל מיירי אפילו במי שאין לו אלא מלבוש אחד דחיישי' שהוא השאיל כליו לאחר והוא קנה אחרים או שהחליפם עכ"ל הארכתי להעתיק כל לשון הכנה"ג יען כי רבינו הנוב"י ז"ל במהד"ק סי' ל"ב רצה להפיס דעת הכנה"ג שאינו חולק רק בשני בגדים דניחוש לשאלה אבל לא לחוש לשאלת כל הבגדים וכ' בעצמו כי לא היה לפניו ספר הכנה"ג לזאת העתקתי כל לשונו אשר מבואר כי הכנה"ג שיטתו לחוש גם לשמת כל הבגדים ולא כמהרי"ט ז"ל אך דהנו"ב כ' דדעתו הטהורה נוטה דשאלת כל הבגדים עדיפא מכלים דלא מושלי אינשי, רק דשדי נרגא בזה למש"כ הח"מ בס"ק מ"ב דלאו דווקא לשאלה חיישי' ה"ה למכירה ואבידה ומינה ה"ה גניבה די"ל מ"ל גניבה וא"כ דחיישי' לגניבה שוב אין ראיה מכל מלבושיו דסתם גנב כשמוצא לגנוב לא משייר מידי אך אח"כ כ' על זה וז"ל:
דמעיקרא דדינא פירכא גוף, דברי הח"מ נפלאו דנ"ל ראיה ברורה מסוגיא דגמ' דלא חיישי' רק לשאלה אבל לא לאבידה וגניבה אפילו מאן דחייש לשאלה דהרי במס' ב"מ כ"ז ע"ב הקשו אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת כו' ואי ס"ד דחיישי' לשאלה כי מצאו קשור בכיסו אמאי כשר ניחוש לשאלה, אמרי כיס וטבעת לא מושלי אינשי כו' וכן הוא ביבמות ק"כ ואי ס"ד דחיישי' לגניבה ואבידה עדיין ק' כי מצאו קשור בכיס מאי הוי ניחוש לגניבה ואבידה דעל זה לא מהני מה דלא מסמני דאילו הגנב מקפיד על מזלו של זה וכן לאבידה לא מהני מה דלא מסמני אלא וודאי דלגניבה ואבידה לא חיישי' כלל, ודברי הח"מ לכאורה תמוהים עכ"ל. ולענ"ד נראה די"ל לא מיבעיא למש"כ השט"מ שם פירש"י ז"ל וז"ל:
שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו פי' שמא השאיל כיסו לאחר ושכח אבל אם השליח אומר ברי לי שלא השאלתי כיסי לשום אדם אחר שנתתי בו הגט למאי ניחוש עכ"ל השט"מ דלק"מ כי חששא זו הוא רק בשאלה דלחזרה נתנה ויוכל להיות ששאלו לאחר ושכח והשואל קשר בו הגט והחזירו עמו אבל לגניבה ואבידה ל"ח כי אין דרך הגנבים להחזיר, וגם באבידה האם נתן לחוש כ"כ שמא לאחר שנאבד מצא אותו אחר וקשר בו הגט וגם הוא אבדו ואח"כ מצאו השליח כ"כ בוודאי ליכא למיחש ובפרט דלא יציור כמעט דלא ידע ולשיטת רש"י ז"ל נאמן כשאומר שיודע בבירור שלא שאלו וכאן בסתמא כיון שאיני יודע מגניבה ואבידה בוודאי דלא נגנב ונאבד ממנו כי לא דמי לשאלה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וזה פשוט. אך גם למש"כ השט"מ שם וז"ל:
ומורנו אומר דהכא אפילו באומר השליח ברי לי שלא השאלתיו ואו מצאו הוא בעצמו ואומר שהוא שלו ושלא השאילו אה"נ דנוטלו ומגרש (יעיון בטוש"ע אה"ע סי' קל"ב סעי' ד' ובב"ש שם ס"ק י"ב י"ג) אבל הב"ע בשמצאו השליח ביד אחרים שמצאוהו בדרך ונותן סימני הכיס ואנן לית לן לאהדורי על פיו בעדותו שנאמר שיודע שלא השאיל כיסו כיון שהגט בידינו עכ"ל, ג"כ לק"מ כי הני אחרים שמצאוהו בדרך הגט קשור עם הדברים הנ"ל אין לחוש רק שמא נגנוב או נאבד ממנו והגנב או המוצא קשר בתוכם הגט ונאבד גם מהם וא"כ נצטרך לחוש לתרתי לגניבה ואבדה אח"כ או אבדה בתר אבדה ועל זה לא אמר הח"מ דחיישי', אך דחיישי' לחדא זימנא לגניבה או אבידה אבל לא בכפלים וזה לענ"ד פשוט וברור בישוב דברי הח"מ מקושית הנו"ב ז"ל. ואם כנים אנחנו בזה אין אנו מוכרחין לבוא לישוב רבינו הנו"ב ז"ל כי הח"מ לא כ' דיש לחוש לאבידה ומכירה וה"ה לגניבה רק לשיטת הריטב"א ז"ל וב"י ז"ל דגם בכלים דלא מושלי אינשי לדידן דקיי"ל סימנים דרבנן חיישי' לשאלה ולזאת גם מכירה וגניבה ואבידה אם דלא שכיחי מ"מ חיישי' לדידן דקיי"ל סימנים דרבנן והסוגיא אזדי למ"ד סימנים דאורייתא אבל לשיטת הב"ש דגם למאי דקיי"ל סימנים דרבנן מ"מ לא חיישי' לשלה בהני דמבואר בש"ס דלא מושלי אינשי לפ"ז ה"ה דל"ח לגניבה ואבידה ומכירה יע"ש בנועם פלפולו באריכות אבל להאמור דדברי הח"מ מיושבין באופן דלק"מ יש מקום לאמור דגם להב"ש חיישי' לגניבה ואבידה ומכירה והאי חששא הלא איכא גם בכל הבגדים וכנ"ל.
אמנם עדיין אנו מוכרחין לילך בדרך אשר דרך לנו הנוב"י ז"ל כי תירוצי עדיין אינו מעלה ארוכה למאי דמקשני הש"ס בסוגיא שם ביבמות וב"מ על הקושיא מחמור בסימני אוכף כי אוכף לא מושלי אינשי אשר גם מזה יש מקום להקשות על הח"מ דמ"מ ניחוש לגניבה ואבידה ומכירה והכא ל"ש תירוצי כי בכאן ליכא למיחש רק לגניבה ואבידה בפעם חדא וכמובן. ומצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קפ"ז דהקשה באמת קושית הנו"ב גם מאוכף ותי' וז"ל:
והנה באוכף ל"ק דל"ש מכירה כיון דמסקב לחמרא אחרינא כו' וגם לאבידה ליכא למיחש דבוודאי מיזהר זהיר שלא לאבד כו' ע"כ יע"ש אבל צ"ע הלא איכא למיחש שהחמור של הקונה היה שוה להמוכר דלא מסקב ליה האוכף לחמרא (ול"ד לחששא דשאלה דא"א להיות רק באופן דלא יסקב החמור של של השואל וגם של המשאיל כשיוחזר משא"כ במכירה יעיון פירש"י ז"ל ביבמות שם ובשט"מ ב"מ שם ותבין) ומש"כ השו"מ דלאבידה ליכא למיחש דמיזהר זהיר הלא חזי' להח"מ דכ' דחיישי' לאבידה וגם חששא דנגיבה הלא איכא וא"ל עפמש"כ הפוסקים ומפרשים דיותר יש לחוש בא"א מבאבידה כי בממון י"ל דתקנו חז"ל דלא ניחוש (יעיון תשו' הרדב"ז וז"ל ח"ב סי' תשצ"ח ושט"מ ב"מ שם בשם הרא"ש ז"ל) משא"כ בא"א ובזה דווקא כ' הח"מ דחיישי' גם למכירה ואבידה ולזאת לא קמקשה הנוב"י מחמור בסימני אוכף ז"א כי א"כ מאי קמקשה הש"ס כלל מחמור בסימני אוכף על חששא דשלה גבי א"א עכצ"ל כתי' הרא"ש ז"ל המובא בשט"מ שם יען דילפי' מקרא דזיעיון פרש"י ותוס' ז"ל שם בד"ה ת"ש ובמפרשים) לזאת אין מקום לחלק כן וא"א ליישב בהכי דברי הח"מ וכמובן להמעיין.
אברא כי השו"מ שם כ' על כלל דברי הח"מ וז"ל:
ומיהו אני כתבתי בגליון הח"מ דהדבר מבואר בשט"מ דל"ח למכירה ואבידה וכן מצאתי בב"י חו"מ סי' רס"ב שכ' בשם הרמב"ן ז"ל דאין חוששין למכירה ע"ש עכ"ל. אבל אנכי השפל אומר כי אדרבה מהשט"מ ראי' להח"מ כי מבואר שם בשט"מ בסוגיא הנ"ל בשם הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ש ור"ן ז"ל שני טעמים דל"ח באבידה מכירה ומתנה חדא דמוקמי' אותה בחזקת מרא קמא (משא"כ בחששא דשלה דהדרא לבעליה) חדא ועוד יען כי מנא ידע המוכר או הנותן שנאבד מזה שיבוא ליתן סימן משא"כ בשום דאיכא למימר דנאבד מהשואל והמשאיל ידע מזה, יעיון בשט"מ שם בדבריהם הנעימים באריכות ותראה כי זה תוכן דבריהם ולפ"ז תלוי דינא דהח"מ בשני התירוצים דלתירוצא קמא דמוקמי' לה בחזקת מרא קמא לפ"ז גם בא"א ל"ח למכירה ואבידה (וגם לתי' זה י"ל כמש"כ האחרונים דשאני בא"א דנגד חזקת מרא קמא איכא חזקת א"א משא"כ באבידה) אבל לתירוצם השני שנראה שם כי לזה הסכימו אדרבה הלא מוכח דדווקא באבידה ע"י הסברא דמנא ידע דנאבד מהקונה והמקבל לזאת לא חיישי' אבל בא"א דל"ש זאת הסברא חיישי' וא"כ דברי הח"מ שרירן וקיימין וממעין קדמון עוד נובעים הלא דעת רבותינו הרמב"ן ורשב"א ורא"ש ור"ן ז"ל.
אולם אם כי דברי הח"מ יש להם שורש בקדמונים ולפ"ז יש גם חששא דגניבה אשר לזה יש מקום לחוש גם בכל הבגדים וכמש"כ הנוב"י אבל כיון דמחמור בסימני אוכף דקמשני הש"ס אוכף לא מסקבי אינשי, ג"כ קשה קושית הנו"ב ותירוצי ל"ש וכנ"ל ועכצ"ל כתי' הנוב"י דלשי' הח"מ דניחוש לגניבה יש מקום רק לשיטת הב"י ז"ל (כי לחששא דגניבה ל"ש תי' הקדמונים הנ"ל והבן) דלדידן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישי' לשאלה משא"כ להב"ש ז"ל וכנ"ל. וא"כ הלא לנו עמוד גדול לסמוך עליו רבינו הנו"ב ז"ל אשר בא לידי מסקנא שם וז"ל:
וכיון שכבר עלתה שיטת רבינו הב"י ז"ל בתיובתא לענ"ד א"כ כיון שכבר כ' שכל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו מקרי כלים דלא מושלי אינשי ולגניבה. ג"כ הוכחתי דל"ח א"כ אתתא דא שריא עכ"ל. ולדעתו הכנה"ג והרח"ש ופ"מ המובאים בבה"ט ס"ק ע"א וכל הפוסקים המובאים שם בפ"ת ס"ק צ"ה דס"ל כהב"ש ז"ל לשיטתם אין לחוש לשאלת כל הבגדים ועתה מלבד מה דרבים מגדולי הראשונים ואחרונים אשר ס"ל להלכה דל"ח כלל לשאלה אשר קבצם ומנאם הפ"ת שם בס"ק צ"ה אך למעשה מפני חומרא דא"א אנו חוששין להחמיר כהכרעת הש"ע לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל, אבל לשאלת כל הבגדים אם כי בפ"ת שם בד"ה והנה כ' דדעת הב"ח ומהר"ם מלובלין וכנה"ג (אם כי הכנה"ג ס"ל דהכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה מ"מ ס"ל לחוש לשאלת כל הבגדים וזה דלא כנו"ב) וב"מ ז"ל דגם לזה חיישי' לשאלה אבל לעומת זה הלא המה המהרי"ט ומהרמ"פ ורח"ש ומהר"י יו"ט ופי' בשו"ת גאוני בתראי סימן כ"א ומהר"ם חאגיז ומהר"ם ב' ומהר"י בנבשתי ומהר"פ כהן ז"ל וגדולי עמודי הוראה מאחרונים הנו"ב ושו"ת רע"א וחתם סופר ז"ל כולם סמכו להקל דלא ניחוש לשאלה בכל הבגדים, וכמה אחרוני' (יעיון שו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' י"ג ח"ג סימן קמ"ו ובמה"ד תליתאה ח"א סי' קי"ב וסי' ר"ח) בתשובותיהם סמכו על זה כמבואר לעין כל העומד במקום בעלי תשובה, גם החוששין להחמיר הוא רק בזמן מרובה אבל בזמן מיעוט הלא כ' בהגהות הרע"א ז"ל באות י"ד לקונט' עגונות כי גם הב"ח שחשש לשאלת כל הבגדים אבל אם היו רק איזה ימים מזמן הליכת בעל האשה בבגדים האלו למציאת ההרוג ל"ח בכל הבגדים יע"ש ובפ"ת שם ס"ק צ"ה וכגון דא מצינו בש"ס ופוסקים לענין חששא דמיתה או דתקלה וכדומה דבזמן מיעוט לא חיישי' וה"נ בחששא דשאלה וכיון דלא מצינו דפליגו בזה על הב"ח וגם רוב בנין ורוב מנין מהפוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל דל"ח לשאלה בכל הבגדים וגם בהחולקים הלא מצינו להגדול שבהם הב"ח דבזמן מיעוט מודה דאין לחוש לשאלה בכל הבגדים וזה כלל גדול דאפושי פלוגתא לא מפשינין ולמעט בפלוגתא בכל מה דאפשר עדיף ולאמור דבתרתי לטיבותא זמן מיעוט וכל הבגדים ל"ח לשאלה וכשי' הב"ח ז"ל.
המורם מן האמור כי בנידון דידן שבעל האשה יעקב בר' פנחס הלך מביתו בט"ו אייר ונמצא מת בח"י אייר. ובכ' אייר הובא לאדזשאד, ואמו נתנה סימנים בכל הבגדים וגם בהטלית קטן יש לנו לכאורה היתר הראשון הכפול ומשולש מצד בגד הציצית דהוי ככלים דלא מושלי אינשי וגם מצד כל הבגדים. דל"ח לשלה לרובא דרובא מהפוסקים ועוד בה שלישיה דליכא רק זמן מיעוט דאיכא למימר דלכ"ע ל"ח לשאלה וכדאמרן.
ואין לומר דכיון דטעמו של המהרי"ט ז"ל דל"ח לחלופי בכל הבגדים יען שאין לחוש שעשה דבר של בטלה אבל בנידון דידן כיון שהיה חסר דיעה מעט אולי יש לחוש שעשה דבר של בטלה לאחלופי וגם איכא למיחש לאבדה מדעת וכאשר כ' הנו"ב במהד"ק סימן נ"א (הובא בפ"ת שם ס"ק צ"ה) דבשוטה חיישי' לאבידה מדעת ז"א כי לחלופי אין לחוש כי א"כ צריכין לחוש שהיה עוד אחד שעשה דברים של בטלה ולתרי משוגעים ל"ח וכמש"כ התוי"ט בשו"ת גאוני בתראי סימן י' יע"ש ולאבידה מדעת ג"כ אין לחוש בנידון דידן כי מלבד מש"כ שם הנו"ב לדחות חששא זו בכאן אין התחלה כלל לחוש לזה יען כי בנידון הנו"ב היו בגדר משוגע שהיה צריכין להושיב שומרין והיה עלול לקרע את כסותו ולהשאר ערום כדרך השוטים בתגבורת השגעון משא"כ הכא שהיה רק חסר דיעה מעט אבל לא בא לסוג זה להשאר ערטילאי לפשוט ממנו כל המלבושים אין שום התחלה לחשש זה, וזה פשוט.
ואם כי זה פשוט וברור אצלי כי בכגון דא אין מקום לחששא זו יש עוד פנים לאמור ולסלק חששא זו בדרך ממ"נ. דהנה נודע דעת החכם צבי ז"ל דלשאה דיחיד לאמור דאתרמי שהשאיל בגדיו לאיש שיהיה לו הסימנים כמותו ל"ח, וז"ל שם בסימן קל"ד. ועוד יש למצוא פתח תקוה וכאותה שאמרו בפ' ג"פ ד' קע"ב דאף דחייש אביי לנפילה לנפילה דחד לא חייש ופי' שם הרשב"ם ז"ל דל"ח דמיוסף ב"ש נפל ויוסף ב"ש מצא וכ"כ התוס' בפ' האשה שלום ד' קט"ז בד"ה למאי ניחוש לה אי לנפילה כו' וי"ל דהתם איירי בנפילה דרבים אבל נפילה דיחיד כו' וודאי לא חיישי' עכ"ל פתח בחכמה לציין ספי' הרשב"ם ז"ל לשלול פי' הר"ח ז"ל שהובא שם כי לפירושו אין ראי' וכמבואר להמעיין שם אולם התוס' ושט"מ שם ועוד מפרשים כולם פירשו כפי' הרשב"ם ז"ל והראיה בולטת לפירושם. ומה שציין ליבמות א"א לומר כי כוונתו להורות כי גם המה פי' כפי' הרשב"ם ז"ל כי לזה לא היה צריך להביא ממרחק לחמו כי הלא גם בתוס' שם במקומו מבואר כן. אך נלע"ד כוונתו הקדושה לחזק בראשית דבריו מש"כ אח"כ וז"ל:
ואף רבא לא פליג עליה דאביי בהך סברא אלא דרבא עדיפא דאף לנפילה דרבים ל״ח אבל הא פשיטא דרבא לא פליג אהך סברא דאביי ודבר ברור הוא לרגיל ובקי בדרכי התלמוד שאין לנו לחדש ולבדות מלבנו מחלוקת בין התנאים ואמוראים כ"א במקום ובענין שהם חולקים בוודאי לא זולת וזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד עכ"ל וזה מוכח קצת גם בתוס' דיבמות דזה מלתא דפשיטא להו דלנפילה דחד לא חיישי' מדכ' בלשונם הזהב אבל לנפילה דיחיד וודאי לא חיישי' הרי דזה מלתא דפשיטא הוא. וא"ל כי העיקר אצלם יען דהתם קאי אליביה דאביי כי מדכ' אח"כ וה"נ מפליג (פי' אביי) בפ' ג"פ בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים הרי שמה שכ' מקודם הוא לכ"ע ופשיטא להו. וי"ל שגם מה שאמר רבא בפ' ג"פ (קע"ב) לנפילה ל"ח ומנא תימרא דל"ח לנפילה דתנן כו' יסוד בנינו לא נתייסד על הראיה ממתני' אך זה פשיטא ליה לרבא מסברא אך דקאמר אח"כ ומנא תימרא פי' דמוכרח לאמור כן וע"ז השיב לו אביי דממתני' אין לך הכרח רק לנפילה דיחיד ולא לנפילה דרבים ומדשתק ליה רבא לאביי משמע דלאחר ששמע מאביי הודה לו לסברא הזאת דיש לחלק בין נפילה דיחיד לדרבים ומכל זאת לא חזר מדינו דאין לחוש גם לנפילה דרבים יען כי זה פשיטא ליה מסברא וכיון דרבא ס"ל כסברת אביי יש ללמוד מכאן לחששא דשאלה דלשאלה דיחיד ל"ח וכמש"כ הח"צ ז"ל ולפירושה דא מיושב קושית הנו"ב בסימן נ"א וגם ההשיב משה בסימן ס"ד כוון ג"כ לקושיתו והניח הדבר בקושיא עצומה דהלא מוכח מראיית רבא דלא ס"ל סברת אביי יע"ש ולהחמור א"ש וכמובן להמעיין ומבין אך המפקפקים אחזו בשאלת הח"צ ז"ל ששם לעצמו וז"ל:
וא"ת היכא מדמינין שמה דיחיד שהוא בכוונת שואל ומשאיל לנפילה שהוא בלתי כוונת מאביד והמוציאה נמי בהיסח הדעת הוא באה לו כדאמרי' בעלמא שלשה באין בהיסח הדעת מציאה כו' ע"כ יע"ש ואם כי שם מבואר תשובת שאלה זו אך כמה גדולים בתשובותיהם נאדו מתירוצא דא של הח"צ ז"ל והחזיקו בחילוקא לחלק בין שאלה שהיא בכוונה לחוש גם בשאלה דיחיד משא"כ בנפילה שהיא שלא בכוונה וא"כ בנידון דידן שהוי ג"כ שאלה דיחיד אשר רחוק ממציאות מאוד לחמור דהשאיל כל בגדיו לאיש אחד אשר שוה בסימניו הנ"ל וא"כ להח"צ ז"ל והעומדים בשיטתו פשיטא דאין לחוש וגם להחולקים לחלק בין נפילה לשאלה אין לחוש מפאת שאלת כל הבגדים וכנ"ל אך אם תרצה לחוש גם לשאלת כל הבגדים יען שהיה חסר דיעה במקצת ועשה שלא בכוונה וכיון שלא נעשה מדעת הלא דמי ממש לנפילה וא"כ גם החולקים על הח"צ ז"ל מודים שאין לחוש מפאת שאלה דיחיד וכדאמרן ומובן להמבין.
העולה מן המדובר כי מפאת ארבעה טעמים אין כאן חששא דשאלה. יען דהוי שאלה דיחיד וגם שאלת כל הבגדים, ובגד ציציתו וגם זמן מיעוט אשר על ארבעה אין להשיב וא"כ לכאורה יש היתר ברור מהכרת הבגדים.
אמנם דא עקא, דהלא זה פשוט דלדידן דקיי"ל סימנים דרבנן ולא סמכי' רק על סימנים מובהקים גם בכלים במקום דליכא חששא דשאלה מ"מ בעי' דווקא סימנים מובהקים בהמלבושים וכמש"כ בד"מ ז"ל בסימן י"ז אות ל"ב וז"ל:
בתשו' מהרמ"פ סימן ל"ו דאף אם הכירו ע"י סימנים של בגדיו מהני ואע"ג דסימן דכליו לא הוי סימן היינו דווקא בסימן דחוורי וסומקי דיש הרבה בגדים כיוצא בהן אבל בסימן מובהק בבגדיו ובמקום דליכא למיחש שמא שאל בגדיו לאחר כגון הכא שנפל למים באותן בגדים נאמן להעיד על זה אפילו עכו"ם מל"ת עכ"ל ובשו"ת השיב משה בסימן ס"ד כ' דא"צ לראיה כלל מרוב פשטותו יע"ש בביאורו להד"מ דפתח בסימן גרוע ומסיים בסימן מובהק. וסיים שם וז"ל:
ויהיה איך שיהיה זה פשוט לפי מה דקיי"ל להחמיר כשתי הלשונות (פי' דסימנים דרבנן וגם חיישי' לשאלה) וודאי לא מהני סימן אמצעי בכליו ואף במקום דליכא למיחש לשאלה. וזה פשוט וברור עכ"ל יע"ש ובדברי השואל שם ובכאן הסימנים שבבגדים לא זו שאינם סימנים מובהקים אך גם לסימנים גרועים יחשבו לכאורה כי הסימן בטלית קטן אשמולען זה שכיח טובא ברוב בני אדם והוי סימן גרוע כחיוורי וסומקי וכפירש"י ז"ל ביבמות שם ק"כ, וגם הסימנים שבכל הבגדים לא הוי דברים שאינם שכיחים כי השווארץ רעקיל מיט שיטער שכיח וכן אלעכטיג רינדיקיל מיט אויזען אין א רעקיל זה ג"כ לבושים מרוב בני אדם וכן צווייא העמדיר וגם אקאפיליטש ח ווייכין אשווארצען א שטאפיניה וגם שטיווילעטין מיט קאפיק כל זה שכיח והס מלהזכיר לאמור כי נכנס בסוג שאינו נמצא אחד מאף להחשיב לסימן מובהק וגם לסימנים אמצעים לא נוכל להחשיבם. ועתה הלא נפל האי היתרא בבירא כי כיון שכל הסימנים מהבגדים גרועים המה הלא הלכה פסוקה היא בש"ע שם סעיף כ"ד ברמ"א ז"ל דאפילו מאה סימנים שאינם מובהקים אינם כלום וגם החולקים לא יצאו לחלוק רק על סימנים המצעים אבל סימנים גרועים לכ"ע אינם מצטרפים כמבואר שם בח"מ ס"ק מ"ג וב"ש ס"ק ע"ב יע"ש וגם לשיטת הבגדי כהונה שהובא שם בפ"ת ס"ק ק"ו הוא רק שמצטרפים להתחשב סימן אמצעי (יע"ש במוסגר מש"כ בשם מהרי"ם ז"ל) וגם בזה חולקים עליו אבל שיתחשבו כמה סימנים גרועים לסימן מובהק לכ"ע ליתא. וא"כ לכאורה אין לנו היתר מכח סימני הבגדים אולם עדיין יש לנו עמוד ההוראה רבינו החתם סופר בסימן מ"ח ובכמה תשובות (שציינם גם הפ"ת שם בס"ק צ"ה) דבהכרת כל הבגדים אף בחוורי וסומקי אם יש כמה מיני צבעים שחור סימוק לבן רצה לצדד דהוי סימן מובהק אבל לסימן אמצעי מחשיבו בבירור יע"ש וה"נ לא שכיח שיזדמן אדם כזה בסימני כל הבגדים. אשווארץ רעקיל מיט פיטער חלעכטיג רינדיקיל מיט אויזען וגם א רעקיל וט"ק שמולען ושטיווילעטין עם קאפיק וקאפיליטש משטאף שוואר ווייך. לא מיבעיא אם נימי כאשר רצה רבינו החתם סופר, להחשיבו לסימן מובהק הלא יהיה לנו היתר ברור כי חששא דשאלה כבר סלקנו וכנ"ל. אולם חלילה וחלילה לסמוך ע"ז כי גם רבינו החת"ס בא למסקנא (וגם צ"ע כי החת"ס צדד בשלשה צבעים ובכאן אין שלשה רק אם נימי כי הכתונת ומעיל המה לבנים ואיכא לבן שחור לעכטיג אבל לעכטיג ולבן לכאורה כחדא המה וצע"ק מכל זאת נראה דעכ"פ כל זה נחשב לסימן אמצעי) דלא הוי רק סימן אמצעי אבל כיון דעכ"פ כל זה נחשב לסימן אמצעי להחת"ס ובגדי כהונה ועוד לכמה אחרונים אם כי לדידן דקיי"ל סימנים דרבנן אין לסמוך ע"ז אבל יהיה לנו להועיל כשנעתיק עצמינו להיתר השני, והוא:
כשנשים עין העיון בס"ד בהסימנים שבגוף שאמרה כפי המבואר בגב"ע שאמרה פינקט וויא אזוי צי איז געוויין פערצייכינט. הלא המה שערותיו שחורים, אמצעי ראשו מרוטת שערותיו קצת, ניכט קיין פליך נאר שיטירע האר, חטמו ממוצע, אויבען דער ביין עפיס העכיר, שפת זקנו וואנצעס ברויען, שערותיו זקנו שחורים, אקאליכיג ביירדיל, שערות ראשו איז גיוויין אביסיל געבויגען, דער שטערן האט ער געהאט צווייא טיפע ווינקלין. והנה אם כי רוב הסימנים המה סימנים גרועים, הלא דעת הבגדי כהונה ועוד כמה גדולים בתשובותיהם דהרבה סימני גרועים מצטרפים להיות עכ"פ סימן אמצעי ולמהרי"ם ז"ל המובא בפ"ת שם סימן גרוע מצטרף לסימן אמצעי לעשותו סימן מובהק יע"ש וא"כ הכא מה שאמרה כי באמצע ראשו מרוטת שערותיו קצת נישט קיין פליך נאר שיטירע האר אולי הוא כיחוד מקום דיעיון ק"ע סימן פ"ט) אשר כ' הפוסקים לגבי רושם שבגופו דביחוד מקום הוי סי"מ יעיון ט"ז שם ס"ק ל"א וב"ש ס"ק ע"ד ובאחרונים שם ובתשובותיהם ובפרט הסימן מהטיפע ווינקלען שאמרה שזה לא שכיח (גם מה שהוואנצעס היו ברויען ושערות הזקן שחורים ג"כ נראה דהוי לא שכיח קצת כי עפ"י הרוב שווים המה שערות השפה להזקן וצ"ע בזה) אולי הוי כסימן מובהק. אברא כי ממש"כ המהר"ם מלובלין ז"ל בתשובה סימן נ"ו גבי רגליו עקומות דלא הוי סי"מ וז"ל:
אלא שלא נקראים סי"מ אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר כו' וכו' אבל עקומות לחוד או רושם לחוד לא הוי סי"מ דדבר כזה נמצא ג"כ בגוף אחר וא"כ עכצ"ל דהא דכ' הטור בסימן קי"ח בשם תשו' הרא"ש ז"ל אבל אם אמר סי"מ כגון שהיה חסר אחד מאבריו או יותר ברגליו או שום שינוי באחד מאבריו סומכים עליו ע"כ ר"ל חסר או יתיר שנולד עמו ושינוי שאינו מצוי בגוף אחר כו' כו' וא"כ ה"ה בנ"ד מה שהיה פיסח ורגליו עקומות והפוכות לא מקרי סי"מ כי נמצא כזאת באיש אחר עכ"ל לפ"ז נראה דגם טיפע ווינקלען דנמצא ג"כ לפרקים באיש אחר לא הוי סי"מ אבל מרבינו המהר"ם ז"ל נראה דסברא הזאת נבנית על היסוד דנפרש מש"כ הפוסקים חסר ויתיר הוא דווקא מתולדה אבל מסתימת הטוש"ע שם סעיף כ"ד והפוסקים משמע דגם חסר ויתיר אח"כ הוי סי"מ ואדרבה בהגהות רע"א ז"ל שם כ' בשם השט"מ בשם הראב"ד ז"ל דגם בחסר ויתיר בכל הסימנים הבאים מתולדה י"ל דמצוי בבן גילו כמו שומא יע"ש וזה להיפוך ממש ממהר"ם ז"ל אולם צ"ע בכל זה כי מסתימת הפוסקים נראה דאין לחלק בין מתולדה לאח"כ לא כמהר"ם ז"ל ולא כמש"כ השט"מ בשם הראב"ד ז"ל ואנן ניזל בשיטת הפוסקים דאזדי בכללא דכייל לן הב"ש בס"ק ע"ב דסי"מ הוי מה שלא ימצא רק אחד מני אלף ואינו שכיח לרוב בני אדם (יעיון תשו' מהר"ם מלובלין ז"ל בסימן קכ"ח שנראה שגם הוא לא אזיל שם בשיטתו דסי' נ"ו יע"ש) ובפ"ת שם בס"ק ק"ג כ' בשם הפ"י ז"ל שאגודל של אחד נתעקם על האצבע ובא לו מדחיקת מנעלים ותפס זה לסימן מובהק ולא חיישי' שמא גם אחר היה לו מנעלים דחוקים יע"ש ובס"ק ק"ו שכ' בשם הב"מ דהכל תלוי לפי ראות עיני חכמי הדור לענין צירוף סימנים יע"ש וכפי הנראה אין שכיח כ"כ טיפע ווינקלען ולפ"ז לכאורה נוכל להחשיבו לסי"מ אבל פוק חזי מש"כ רבינו הגדול הנו"ב במהד"ק סימן כ"ט וז"ל ואם אסימנים ניקום ונסמוך דמהני אף אחר ג' ימים מי יודע אם אלו הסימנים מקרי מובהקים כי בזה רבו הדיעות מה נקרא סי"מ ומבואר בפוסקים שאינו נקרא סי"מ אלא שלא ימצא כיוצא בו אדם אחד מאלף ואף שזה הסימן שיש לו שרינד וטיף למעלה הוי רושם הגוף בצמצום מקום מ"מ כיון שלא הגיד באיזה עין אם ימיני או שמאלי מבואר בב"ש ס"ק ע"א דלא הוי סי"מ וסימן השני שיש לו פלאם אף שפרט באיזה יד מ"מ זו דבר השכיח טובא ולא מקרי סי"מ. דרך כלל לסמוך אסימנים לחוד קשה הדבר מאוד עכ"ל הצריך לענינינו ועתה אם דברים אלו יצאו מפי רבינו הגדול רשכבה"ג אנן מה נעני אבתרי' ובוודאי דאין לסמוך על זה לחוד להחשיבו לסי"מ ובפרט כי אולי שכיח קצת באנשים כחושים ודלי הבשר אולם זאת נוכל לאמור בהחלט גמור כי כל אלו הסימנים ביחד עם הסימן דטיפע ווינקלען ומרוטת השערות באמצע הראש עכ"פ לסימן אמצעי יתחשב כנלע"ד ברור.
ועתה אם יצורף לזה עוד הסימן שאמרו שהוא חסר דעה מעט, ער פלעגט נישט ענפירין אז מען האט צי איהם גערעט אשר לדעתי זה הוי סימן מובהק כי זה לא ימצא גם אחד מני אלף בפרט אם נצטרף כל הסימנים ביחד אשר לשיטת המ"ב וט"ז בס"ק ל"א וב"ש בס"ק ע"ג ופ"ת שם ס"ק ק"ו בשם כמה וכמה גדולי הפוסקים דב' סימנים אמצעים הוי סימן מובהק (יע"ש מש"כ בשם הקהלת יעקב וב"מ ויעיון בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' רע"ט ובשו"ת השיב משה סי' ס"ג ס"ד ס"ה משלשה גאוני עולם שכולם הסכימו לצרף שני סי' אמצעים לסי"מ יע"ש ובתשו' אחרונים אשר עצמו מספר) יע"ש נלע"ד דכל אלו הסימנים ביחד בוודאי דנוכל להחשיבם לסימן מובהק להתירה עי"ז מכבלי העיגון וזה לענ"ד היתר ברור ועוד בה שלישיה כי הנה נודע דעת הגאון המהר"ל מפראל ז"ל המובא בב"ש ס"ק ס"ט דאם סימנים דרבנן אין חוששין לשאלה וחיליה דיליה הוא, דהנה ז"ל הסוגיא ביבמות ק"כ: ולהך לישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא הא קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו גופו דאריך וגוץ וכליו דחיישי' לשאלה, ואי חיישי' לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן לא שיילי אינשי אוכפא דמסקב ליה לחמרא מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת טבעת חייש לזיופא כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי ואב"א כליו בחוורי וסומקי ע"כ וכ' התוס' בד"ה ואב"א כליו וכו' ולעולם לא חיישי' לשאלה, הרי כיון דאין לנו הוכחה דחיישינן אז ממילא לא חיישי' לשאלה א"כ גם אם סימנים דרבנן ובעי' דווקא סי"מ ביותר אז ל"ק ממתניתין דקתני אע"פ שיש סימנים בכליו כי איכא למימר דמיירי בסימנים שאינם מובהקים ביותר אך אנן קיי"ל סימנים דרבנן וחיישי' לשאלה יען דאנן חיישי' לחומרות שני אוקמתות דבש"ס לתי' הא' דחיישינן נשאלה ולתי' הב' דסימנים דרבנן ולפ"ז נ"מ אם נמצא סימנים אמצעים בגוף וסימנים מובהקים ביותר בכלים מהני ממ"נ אי סימנים דאורייתא כתי' הראשון דחיישי' לשאלה מהני סימנים שאינם מובהקים ביותר ואי סימנים דרבנן ולא מהני סימנים שאינם מובהקים ביותר לא חיישי' לשאלה עכת"ד, והב"ש שם דחה דבריו באמרו דבאמת אי סימנים דאורייתא וכיון דל"ב מובהקים אז הסברא החיצונה דל"ח לשאלה אבל אי סימנים דרבנן אף דליכא שום קושיא אז הסברא החיצונה היא דניחוש לשאלה דעכ"פ גורם חשש שאלה דלא ליהוי מובהק ביותר וזה א"צ הוכחה דזה מצד הסברא ובונ"ב שם החזיק בפסק המהר"ל ז"ל דיש הוכחה מהסוגיא דב"מ כ"ז דאי סימנים דרבנן ל"ח לשאלה ויסוד פירושו שבסוגיא נבנה על הדיוק דלמה קמקשה הש"ס חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן ולא קמקשה גם מעידי אוכף יע"ש באריכות, אולם בשט"מ שם בשם הרא"ש ז"ל כ' דיש גורסין באמת עידי אוכף וגם למש"כ שם שבכל הספרים גרסי' סימני אוכף י"ל עפמש"כ הרא"ש ז"ל מלתא בטעמא דיותר יש סברא לחוש לשאלה בעידי אוכף מסימני אוכף יע"ש לפ"ז י"ל דלרבותא קאמר הש"ס דגם בסימני אוכף הלא איכא חששא דשאלה וכמובן להמעיין ומבין ולפ"ז אין הוכחה לפירושא דהנוב"י יעיון שם ותבין.
והנה הנו"ב שם עשה עוד הוכחה לפירושו משינוי הסוגיות דב"מ ליבמות כי בב"מ בא תחלה התי' של ואב"א כליו בחוורי וסומקי ואח"כ חזר הש"ס וקמקשה אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס וטבעת כו' ואי ס"ד חיישי' לשאלה כי מצאו קשור בכיס מאי הוי ובאמת קושיא זו מקומה קודם ואב"א שהרי התי' של ואב"א הוא תי' כולל דלא חיישי' לשאלה ואז גם קושיא זו לא קשיא אבל לא כן בסוגיא דיבמות דבא כסדר מקודם גם הקושיא דמצא קשור בכיס וטבעת ובמסקנא בא התי' של ואב"א כליו בחוורי וסומקא יע"ש בנו"ב באריכות בנועם פלפולו. וכבר נאמר בזה תירוצים רבים ככתוב עלי ספרים, ולענ"ד נראה עוד בס"ד די"ל בטעם שינוי הסוגיות עפמש"כ התוס' בע"ז ז' ע"א בד"ה בשל תורה בשם ריב"א דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר יחשב והלכה כלישנא קמא (יעיון שו"ת השיב משה בסימן ס"ג בתשובתו מש"כ בד"ה ומה שהביא כת"ה בשם הב"ח במש"כ לפרש הואב"א אשר פירושו אין לו מקום רק לשיטת ריב"א ז"ל יע"ש ותבין. גם מה שהאריך שם בדברים מאירים כשמש בצהרים ליישב הסוגיא דחולין ע"ט למאי דקיי"ל סימנים דרבנן זכה לכוון למש"כ שם הר"ן ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל יע"ש ובפמ"ג בקונט' טביעת עין ובנו"ב מהד"ת חאה"ע סי' ס"ו) ולפ"ז יש מקום לאמור דבסוגיא דיבמות דבמסקנא בא השינויא דואב"א כליו בחוורי וסומקי פי' ולעולם לא חיישי' לשאלה וכמש"כ התוס' וזה הוי כטפל לשינויא קמא דחיישי' לשאלה וא"כ ריהטת הסוגיא דיבמות מורה דחיישי' לשאלה משא"כ הסוגיא דב"מ דבמסקנא בא הקושיא דכי מצאו קשור בכיס אמאי כשר, וא"כ האי שינוי דחיוורא וסומקא לא נחשב לל"ב להחשיבו כטפל לשינויא קמא ואדרבה הוי כלישנא קמא לשינויא שלאחריו להחשיבו לעיקר אשר לשינויא דא דחיוורא וסומקא אין לחוש לשאלה, וא"כ ריהטת הסוגיא דלא חיישי' לשאלה. וגם לשיטת רש"י ור"ת ורבינו שמשון ז"ל אשר כולם נאדו משי' הריב"א ז"ל וכל אחד הולך בשיטה אחרת וכמבואר שם בתוס' יש ג"כ מקום לאמור הכי ע"פ מש"כ רבינו הפמ"ג בכלל סימנים וטב"ע בד"ה ושם צידד הש"ך וז"ל:
ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דודאי סברא אלימתא הוא דחיישי' לשאלה כה"ג באדם שאין מכירין אלא עפ"י כלים כו' דאל"כ לאיזה צורך אמר שם ביבמות ק"כ ב' בתי' הא' דגופו ארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ומי הכניסו לתגר זה ולא תי' כליו ג"כ בחיוורי וסומקא כתי' ב' דעדיף טפי דכולא מתני' בחדא מחתא ובין גופו וכליו בסימנים גרועים לא דגופו בסימנים גרועים וכליו אפילו במובהק ביותר אלא וודאי סברא אלימתא היא דחיישי' לשאלה באיסורא וקושטא קאמר, וכי מסיק כיס וארנקי לא מושלי אינשי כו' בתר הכי הונח לו יותר דמתני' אין מעידין בסימנים בגופו וכליו בחד גווני מיירי בסימנים גרועים הא אמצעים מהני אף בכליו כמו בגופו (לפום סברא דסימנים מה"ת המה) והיינו באותן כלים שאין דרכם להשאיל כמו כיס וארנקי וכיוצא בהם ועלייהו אמר התנא אפילו סימנים גרועים לא מהני בין בגופו בין בכליו עכ"ל יע"ש. ולפירושא דא כל הסוגיא דיבמות גם לשינויא דואב"א כליו בחיוורי וסומקי מתפרשת דלשאלה חיישינן אבל נלע"ד דזה הפירוש אין לו מקום רק בסוגיא דיבמות אשר הואב"א בחיוורי וסומקי בא לאחר השינויא דכיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי אשר זה כלי אדם וע"ז יוכל לבוא השינויא דואב"א דסימני דכליו דמתני' מיירי בהני גוונא אם דליכא חששא דשאלה מ"מ יען דהוי סימנים גרועים דחיוורי וסומקי לזאת לא מהני אבל לא כן בסוגיא דב"מ דלאחר שינויא דאוכפא לא מושלי אינשי בא שינויא דואב"א כליו בחיוורי וסומקי א"א לפרש כוונת השינויא לתרץ דמתני' מיירי הני כלים דלא מושלי אינשי כי הלא לא קאמר הש"ס מקודם דאיכא כלי אדם דלא מושלי אינשי (ולאמור דסמך אדיוקא כמו באוכף ה"ה בכלי אדם בגווני דלא מושלי אינשי זה דוחק גדול) ועכצ"ל כפי' הפשוט ואב"א כליו בחוורי וסומקי ולעולם לא חיישי' לשאלה וכמש"כ התוס' ואח"כ קאמר הש"ס אלא הא דתניא מצא קשור כו וכו' ואי ס"ד חיישי' לשאלה כו' פי' אם דלהאי שינויא ל"ח לשאלה מ"מ קשה על הס"ד איך הוי אמינא דניחוש לשאלה (ומיושב בזה קושית המפרשים איך יש מקום לקושיא זו לאחר האי שינויא דואב"א וכמובן). המורם מן המדובר כי שינוי הסוגיות מורה כי לסוגיא דיבמות חששא דשאלה הוא סברא אלימתא ולכל שינויי חיישי' לה, משא"כ לסוגי' דב"מ לשינויא דואב"א לא חיישי' לשאלה כי כל שאין לנו הוכחה מסברא החיצונה אין לחוש לשאלה, וכדאמרן אמנם זה טעמא בעי ונלע"ד בהקדם סברא אחת די"ל כי חששא דשאלה תליא בפלוגתא דרבא ורבינא בבכורות כ' דלרבינא דס"ל דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא דשמא לא אתעביד מעשה (יעיון בסי' ח' ס"ק י"א במג"א וב"ח שם ובפמ"ג שם) לזאת מסברא החיצונה אין לנו לחוש דאיתעביד מעשה דשאלה כל עוד דליכא הכרח משא"כ לרבא דס"ל דגם רובא דתלוי במעשה לא מגרע כח הרוב לזאת גם לחששא דשאלה יש סברא אלימתא לחוש. ולזאת הסוגיא דיבמות דמראשית הסוגיא קאמר הש"ס ולהך לישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא הא קתני כו' ואזדי כל הסוגיא אליבא דרבא ולשיטתו גם מצד הסברא איכא חששא דשאלה לזאת כל השינויי דשם סובבים על מרכז הסברא דניחוש לשאלה גם לשינויא דואב"א וכפי' הפרמ"ג משא"כ סתמא דסוגיא דב"מ דאזדי אליבי' דהלכתא דקיי"ל כרבינא דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא (יעיון ג"וו כלל ס"ב ויעיון בספרי חידושי בן יאיר בחי' ע"ז ל"ט ע"ב בד"ה ונלע"ד דמה"ת לא הוי רובא יע"ש) וא"כ מסברא החיצונה אין לחוש לשאלה כל עוד שאין הכרח לזאת בא שינויא דואב"א מקודם למען שלא נוכל לפרש אך באופן דלשנויא דא ל"ח לשאלה וכנ"ל וא"ש הכל בס"ד.
ואם כנים אנחנו בזה הלא יהי' סעד גדול לסברת המהר"ל ז"ל מסוגיא דב"מ למאי דקיי"ל כרבינא דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא מסברא החיצונה כל עוד שאין הכרח אין לחוש דאתעביד מעשה דשאלה, ועתה דקיי"ל סימנים דרבנן ול"ק כלל ממתני' דאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו א"כ לא חיישי' לשאלה וקמה הממ"נ של המהר"ל ז"ל ובפ"ת שם הביא בשם כמה גדולים דס"ל כוותיה וגם רבינו הגדול הנו"ב שם החזיק בפסק המהר"ל ז"ל. ועתה מלבד מה דנלענ"ד כי כל הסימנים הנ"ל שבגוף לסימן מובהק יתחשב אך גם אם נאמר דלא הוי רק סימן אמצעי אשר לדידן דקיי"ל סי' דרבנן לא קסמכינין על זה אבל כיון דבסימני הבגדים יצאנו מחששא דשאלה מלבד הטעמים המבוארים בהיתר הראשון נוסף עוד טעם לשבח מכח הממ"נ של המהר"ל ז"ל ויש סי"א במלבושים וכנ"ל וסי"א בגוף אשר כבר כ' הבה"ט בס"ק ע"ה בשם מהר"י ווייל ומהר"ן איגרא ומהר"ם מטראני והראנ"ח וכנה"ג ופ"מ ז"ל דכולהו ס"ל דמצטרפין להתחשב סימן מובהק ואם כי הובא גם דעת החולקים אבל פוק חזי כמה גדולי הפוסקי' דמקילין ויעיון בפ"ת שם ס"ק צ"ה וס"ק ק"ו בשם תשו' מהרי"ם ז"ל דסי"א בגוף וסי"א בבגדים גם מיש״ש ז"ל נראה דמצטרפים יע"ש.
ואין לפקפק על כל זה מכח דנתינת אלו הסימנים נאמרו מחמותה שהיא מחמשה נשים שפסולות להעיד כי תשובת דבר זה כבר כתוב הוא עלי ספר שו"ת חתם סופר חאה"ע סי פ"ח וז"ל:
ואע"ג דהאם היא חמותה דה"ל מחמש נשים שפסולות להעיד היינו לומר שמת בעלה וכיוצא בזה אבל אחר שהיא לא ידעה מהסימן שאמר העד וכיוונה הסימן מהימנא וק"ו ממה ששנינו בגיטין כ"ג ע"ב שהנשים שאינם נאמנות לאמור מת בעלה נאמנת להביא גיטה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח ונראים ק"ו הדברים השתא התם שעל זה אנו דנין שמא הכתב מזויף מ"מ נאמנת לומר בפ"נ ובפ"נ מכ"ש הכא שהס"י מוכיח יותר שנאמנת עכ"ל. וה"נ דכוותה ועוד עדיפא כי כוונה כל הסימנים מבגדים וגופו וז"פ וברור אמנם לזה צריכין ליתן לב כי בעדותו של ר"ג העיד כי לאחר ההפצרה אמר כי הוא הולך ״מיאססי״ לעיר באקירעשט, והלא ״מבאקוי״ הלך, וגם אמר שזה עשרה ימים שהוא מיאססי והלא מביתו נעלם ט"ו אייר ובכפר אוריקעשט הי' חיי אייר שאין רק שלשה ימים (ולתרץ דבריו שהיו מקודם ביאססי ימים אחדים זה לא נתן להאמר) גם אמר שאין לו אשה אשר כל זה מורה שאין זה יעקב בן פנחס שתי תשובות בדבר, חדא מפני שהי' חסר דיעה מעט אין להעמיד יסוד על דבריו וכאין המה, חדא ועוד קאמינא והוא העיקר יען כי אמו אמרה שהי' מרגלא בפומיה לאמור כי יניח את אשתו עגונה אשר לזה יראה כוונת יציאתו לזאת עשה בערמה לשנות את עירו לאמור יאססי במקום באקוי וגם אמר שאין לו אשה לעשות כאשר זמם, ודבר זה למדנו מתורת רבינו הר"ן ז"ל בתשובה סי' ל"ג באיש אשר שינה שמו אך הי' רגלים לדבר כי שינה את שמו בערמה יען כי אמר כשיצא מעירו שירחיק נדוד וישנה שמו כדי שתהי' אשתו עגונה הוי שמו כסימן העשוי להשתנות וכיון שהוברר הדבר מתוך עדותו של זה שבעלה של זו מת אלא שיש סימן אחר בדבר שהוא מטיל ספק בענין ואותו סימן עשוי להשתנות סומכין על זה וודאי ותולין את הספק בשינוי העשוי להשתנות עכת"ד יע"ש באריכות. וגם בנידון דידן הוי דכוותה כי אמר שיניח אותה עגונה ובערמה עשה זאת להעלים את שמו ולשנות שם עירו ולאמור שאין לו אשה וכבר הרחיב בזה הדבור רבינו החתם סופר בחחה"ע ח"א סי' ע"א והביא עוד גדולה מזה בשם המ"ב סי' ק"ט דגם בסימן אשר אין עשוי להשתנות אך כיון שהעדות מכוון מכל צד ויש במה לתלות פרט אחד שלא בא בכוונה יע"ש באריכות דקסמך על המ"ב ז"ל וכן בשו"ת שו"מ בהרבה תשובות סמך עליהם ומהם במהד"ת ח"א סי' פ"ד ובסי' רצ"א כ' וז"ל:
אך לפענ"ד כיון דהסמנים אמצעים מבררים שהוא הוא א"כ לא משגיחין בדבריו במה שאמר שהי' לו בנים וסנדלר כמש"כ בשו"ת מ"ב סי' ק"ט שיש לתלות שטעו העדים וכעין זה כ' הר"ן ז"ל סי' ל"ג ובתשו' הארכתי עכ"ל. ק"ו בנידון דידן ממ"נ אין להשגיח על דבריו אם נאמר יען שהי' חסר דיעה מעט זאת היא שסבב את דבריו הלא דברי שוטים לא מעלין ולא מורידין ואם נאמר כי בדעת ובכוונה דבר מה שדבר ממה שאמר שינוח אותה עגונה רגלים לדבר וידים מוכיחות שזה הביאו להעלים שמו ולשנות שם עירו וכיון שהסימנים שבגופו ושמלבושיו ועוד אומדנות דמוכחות מוכיחין שזה הוא יעקב בר' פנחס מבאקוי אין משגיחין בדבריו וכמש"כ הר"ן ומ"ב ז"ל.
ויש עוד אומדנא אשר חזי לאצטרופי קצת והוא עדותן של הר"ג ור"פ לאזאראוויטש שהיו להם קענטליך מאוד אך יען שאמר לר"ג שהוא מיאססי' לזאת לא היו יכול להעלות על דעתו מי הוא אבל כיון ששמעו אח"כ שהוא נכד בעריל שוחטס מבאקוי הלא נתנו אל לבם וברור להם כי זה הוא, ולכאורה יש לסמוך על עדותו של הר"ג אשר הוא תוך שלש ימים להריגתו (גם גופו היו שלם ולא היו חבול בצורתו אשר נודע דעת ריתז"ל כי לאחר ג"י יש לסמוך על טב"ע) ואין לומר דכיון שאמרו שנזכרו לאחר ששמעו שזה הוא יעקב ב"ר פנחס הוי כראו הטביעה דחיישי' שיאמרו בדדמי כמבואר בטוש"ע שם סעי' כ"ח מלבד דבשמיעה איכא פלוגתא דרבוותאי אי חיישי' שיאמרו בדדמי כמבואר שם, הלא בשני עדים לא חיישי' שיאמרו בדדמי וכמש"כ הב"ש ז"ל בס"ק פ"ז דלא כרי"ף ז"ל יע"ש וברמ"א ז"ל סעי' נ' ובב"ש ס"ק קנ"ג ובה"ט ס"ק נ"ב, אולם נלע"ד דאין לסמוך על ט"ע אך אם בעת שראו אותו אומרים ומעידים שמכירים אותו בט"ע גמורה ולח"מ בס"ק מ"ה וב"ש ס"ק ע"ו טביעת עין צריך עיון יע"ש ובבה"ט ס"ק ע"ח ואם כי בנ"וב מהד"ק סי' ל"ט (הובא גם בפ"ת שם ס"ל דסגי בט"ע כל דהו (יעיון במהד"ת מבנו הגאון שהנו"ב צריף זאת רק לסניף אבל לא בהחלט) כל זה לא נאמר רק בהכיר בשעת ראיה אבל לא בכעין נידון דידן שבשעת ראיה לא ידעו מה הוא אך לאחר ששמעו נתנו אל לבם בכגון דא אנכי העני ודל בבקיאות עד מאוד לא ראיתי דיועיל לגבי א"א החמורה ופוק חזי משכ' בק"ע אות ס"ד שני עכו"ם שהיו מהלכים וראו הרוג ואמר א' לחבירו נ"ל שזה ההרוג הוא פלוני היהודי והשיב השני גם לי נראה ונמנו וגמרו שניהם שהוא פלוני היהודי יש להסתפק אי מקרי זה עדות ברורה כיון שלא היה להם ט"ע גמורה דהרי בתחלה נסתפקו ע"כ יע"ש ובק"ע אות י' ובהגהות רע"א ז"ל אות נ"ב הרי אם דבשעת ראיה החליטו בט"ע שזה הוא מ"מ כיון דמתחלה נסתפקו הוי ספיקא דדינא ק"ו כאן שגם מתחלה לא נסתפקו בזה והחלטתם לאחר השמועה היה על הראיה דמעיקרא פשיטא לי כי אין להעמיד יסוד על ט"ע כזה, אולם לאומדנא קצת ולצירוף כ"ד יתחשב וכעין מה דאיפסקא בטוש"ע חו"מ סי' כ"ח סעי' י"ד שגם אם העדים נזכרו ע"י אחר יכולין להעיד יע"ש וגם יש לצרף קצת דעת המבי"ט ז"ל כי אם נמצא הרוג בדרך שידענו שהלך שם תלינין שזה הוא וה"נ כיון שידענו כי בט"ו אייר נעלם מביתו מעיר באקוי ובי"ז אייר היה בכפר סאסקאט אצל הר"ג אשר ידים מוכיחות כי זה הוא האיש יעקב ב"ר פנחס שנעלם מביתו כי זה דרכו דרך שמה לעיר באקירעשט.
אמנם הלא ידוע כי הגב"ע צריך להיות מב"ד של שלשה וכאן אינני רואה אך חתימת הרב מאדזשוד. לזאת יראה שיהיה על כל זה גב"ע משלשה במותב בי תלתא וחתומים עליו כדת תוה"ק אז ע"י כל הסימנים שבגוף אשר בצירוף מרוטת השערות באמצע הראש. וטיפע ווינקלען, ושערות השפה ברויען, ומהזקן שחורים, ועל כולם הסימן מחסר דיעה במקצת אשר יש מקום לדון דזה בלבד הוי סימן מובהק. כש"כ בצירוף כולם ביחד דלסימן מובהק יחשב, וגם ע"י הסימנים מהבגדים אשר חשש שאלה סלקנו מארבעה טעמים וכנ"ל ובצירוף כל הסימנים בוודאי לסימן אמצעי יחשב. אשר ע"י כ"ז בצירופא דאומדנות דמוכחות קצת וכנ"ל. וכאשר נתבאר כל באריכות מלתא בטעמא בעזהשי"ת נלע"ד דיכולין להתירה עפי' התורה מכבלי העיגון. אולם לא אוכל לבדי שאת עלי אך כשיסכימו להיתרא דא עוד שני רבנים גדולים בתורה ויראת ה' ״אז ואך אז״ להושיב ב"ד של שלשה כפסק הרמ"א ז"ל בסי' י"ז סעי' ל"ט (יע"ש בח"מ ב"ש וחת"ס סי' מ"א) ולהתיר את האשה שרה בת אברהם אשת יעקב ב"ר פנחס שו"ב מבאקוי כי מותרת להנשא לכל גבר דיתיצבייין עפ"י דת תוה"ק והנלע"ד להלכה בס"ד כתבתי
חיים מרדכי.