באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אבן העזר · סימן נב
להרה"ג כו' מו"ה יעקב משלם גינצבערג נ"י רב הצעיר בגוראהומארא חתן הרב הגאון המפורסם כו' מו"ה מנחם מענדל באבד נ"י.
מכתבו מגלה עפה הגיעני והנה יצא לפקפק עמש"כ בקונט' באר חיים מרדכי באות ג' ד' וז"ל שם:
והנה אא"ז מאור הגולה רש"י ז"ל במשנתינו וז"ל:
ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשדום להיות מעידים שקר ע"י ממון ושוחד ע"כ. ולהמבואר בפ' ז"ב דמתניתין נשנית אליבא דר"מ, עי"ז הקשה הט"א ביתר עוז על פירש"י ז"ל וז"ל:
וק"ל למה פי' דלא כהלכתא דה"ט ליתא אלא לרבא, ואנן קיי"ל כאביי דאמר בפ' ז"ב מומר אוכל נבלות לתיאבון ד"ה פסול, להכעיס אביי אומר פסול דהו"ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד, רבא אמר כשר רשע דחמס בעי', ואיפסקא התם הלכתא כאביי דאפי' להכעיס אע"ג דאינו עובר על דת מחמת ממון אפ"ה פסול, ועוד דמסיק כו' הרי למסקנא זו דמתניתין ר"מ היא ולדידיה להכעיס נמי פסול אע"ג דאינו רשע מחמת ממון אפ"ה פסול מגזה"כ עכ"ל יע"ש שהניח בקושיא, ולכאורה הוא קושיא גדולה על אור עינינו רש"י ז״ל. וי"ל כו'. אמנם יותר נראה לאמור כי רש"י ז"ל קאים בשיטת הנ"י ז"ל שם בפ"ב ז"ב שכ' וז"ל ותלמודא פ' כאביי דל"ב רשע דחמס לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קעביד הוא אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסליה לעדות דכתיב אל תשת רשע עד. אבל בעלמא בשאר איסורים דל"ש עדות דאפי' עד אחר כשר בהם ואפי' אשה ליכא למפסליה עכ"ל. הרי מבואר שיטת הנ"י ז"ל כי לעדות אשה דל"ש עדות וגם ע"א ואשה כשרין, גם לאביי רק עד חמס דאורייתא הוא דפסול אבל שאר פס"ע גם דאורייתא כשרין והוא אשר רמז והורה לנו המורה, רש"י ז"ל בפי' טעם הפסול, יען דחשודים להיות מעידים שקר ע"י ממון ושוחד להורות לנו בדיוקו של ר"מ, דאם דחשודים מ"מ גזלן דדבריהם כשרין לעדות אשה. ומינה דדוקא בכה"ג אמרי' דגזלן דדברי תורה פסול לע"א כיון דהוא עד חמס. משא"כ בשאר פסולי עדות גם דאורייתא כשרין לע"א כיון דגם עד אחד, ואשה ועבד ושפחה כשרין וכמש"כ הנ"י ז"ל ומיושב קושית הט"א על פירש"י ז"ל, ואם כנים אנחנו בכוונת רש"י ז"ל הלא מצאנו חבר לשיטת נ"י ז"ל רבינו הגדול רש"י ז"ל עכ"ל בקונט' שם.
ועל זה כ' כת"ה וז"ל:
הנה בגוף שיטת הנ"י אי ס"ל להכשיר רשע דלאו דחמס לעדות אשה כבר נחלקו בזה רבותינו הגדולים בדור שלפינו, דהקצה"ח בסי' מ"ו ס"ק י"ז וסי' נ"ב סק"א הבין מדבריו דמכשיר. אמנם מוח"ז בנה"מ סי' מ"ו ס"ק י"ז כ' דלעדות אשה גם הנ"י מודה דרשע דלאו דחמס פסול דחיישי' שמא עיניו נתן בה, כו' אמרתי דנלפענ"ד סמוכין לדבריו מדברי הרי"ף ז"ל בסו"פ האשה בתרא, שהביא ד"פ כיצד מייתי דברי ר"מ דגזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דד"ת פסול לע"א. וכ' עלה, ושמעי' מינה דפסול עד"ת הוא דפסול לע"א. אבל פסול מדבריהם כגון משחק בקוביא וחבריו כשרין לע"א. ולכאורה אין אתנו יודע עד מה מאי הוסיף רבינו ע"ד ר"מ בהאי ושמעי' מינה, ובפרט שסיים דפסול דרבנן כגון משחק בקוביא, כשר לע"א. והן הן דברי ר"מ גופיה, דהא גזלן דדבריהם היינו משחק קוביא, ור"מ כי אמרה אמתניתין דראש השנה אמרה דפתח במשחק בקוביא כו' א"ו כדברי מוח"ז הנה"מ ז"ל דלע"א אע"ג דלא בעי' עדות מ"מ רשע דלאו דחמס פסול, וע"כ ביאר לנו רבינו הרי"ף ז"ל דלא נימא דכיון דנקט ר"מ בדבריו רק גזלן לחודיה דשאר פס"ע אפילו בעבירה דאו' כל שאינו גזלן כשרין לע"א. ע"ז אמר דליתיה דמדלא אכשר ר"מ רק גזלן דדבריהם. ש"מ דכל שעבר מדאורייתא פסול לע"א. וזה ששינה הרי"ף ז"ל לשונו מלשון גזלן דנקט ר"מ ונקיט לשון פסול כלומר כל שהוא פסול בדאו' אפי' שלא בגזלנותא נמי פסול לע"א. וה"ק:
ושמעי' מינה מדלא אשכח ר"מ הכשר רק בפסולי עבירה דרבנן, ש"מ דפסול מד"ת אפי' לא הוי רשע דחמס כיון שעבר עבירה דאורייתא דפסול עי"ז לעדות, פסול לע"א אבל פסול מדרבנן כשר לע"א. וסד"א דכמו דפסול מד"ת דקאמר הרי"ף היינו אפי' בעבירה שלא מחמת חימוד ממון, גם מ״ש דפסול מדרבנן היינו ג"כ אפי' שלא מחמת חימוד ממון ואפ"ה, רק לע"א הוא דמתכשר ולא לשאר עדות. ובאמת אין הדבר כן דפסול מדרבנן בלא חימוד ממון לא מיפסל לשאר עדות ג"כ, כמ"ש התוס' בב"מ ע"ב א' ד"ה ושטר ונפסק בש"ע חו"מ סי' ל"ד ס"ג בהג"ה, ע"כ ביאר הרי"ף ז"ל דהאי פסול דרבנן דמזכיר הכא היינו כגון משחק בקוביא וחביריו דוקא דעברי מחמת חימוד ממון ומש"ה דווקא לע"א מתכשרי כו' ולפ"ז נמצא דשתים זו שמענו מדברי רבינו ז"ל בהאי ושמעי' מינה חדא דבעבירה דאורייתא אפי' שלא בגזלנותא וחימוד ממון נמי פסול לע"א (שעי"ז שיכל את ידיו לכתוב פסול סתם תחת גזלן שנזכר בדברי ר"מ). ועוד דבעבירה דרבנן לא מיפסל לשאר עדות חוץ מע"א רק כשעבר מחמת חימוד ממון דווקא (וע"כ ביאר דפסול דבריהם היינו משחק בקוביא דווקא) ומעתה מדחזי' דהנ"י שם העתיק דברי הרי"ף ז"ל המו ככתבם ולא העיר עליהם שום דבר. ש"מ דגם הוא שר המסכים לשי' זו. וע"כ עינינו הרואות בדברי ק' בפ' כיצד, שכ', וז"ל:
גזלן דאו' פסול לע"א ומיהו מסל"ת כשר הוא ואפי' היה פסול בעבירה של תורה וכ"כ הרי"ף ז"ל (כוונתו לדברי הרי"ף הנ"ל) ודברים אלו בראשית ההשקפה אינם מובנים דכיון דפתח בגזלן דאורייתא כשר במסל"ת מה זה שהוסיף דאפילו פסול בעבירה של תורה כשר א"ו דהוא הדבר אשר אמרנו דהנ"י ז"ל מודה דפסול מחמת כל עבירה נמי פסול לע"א. וע"כ בא לבאר דלא תימא דדווקא גזלן דהו"ל רשע דחמס אינו כשר לע"א רק במסל"ת ע"ז אמר דאפי' היה פסול בעבירה של תורה סתם נמי אינו כשר לע"א, כ"א במסל"ת לחוד. ולכן ראינו בדבריו ז"ל שם מהא דפריך בגמ' גבי הרגתיו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד שכ' ואפי' לרבא דאמר רשע דחמס בעי' בהא מודה דהא קריי' רחמנא לרוצח רשע הורה באצבע דדוקא לרבא בעי' בע"א רשע דחמס דווקא דאל"כ הו"ל להזכיר עכ"פ דבע"א לכ"ע רשע דחמס בעי' א"ו מוכח לענ"ד כדברי מוח"ז הנתה"מ ז"ל.
אלא דגם אם יהיבנא דדעת הנ"י הוא באמת כמש"כ הקצה"ח אליביה, עכ"ז אין שום ראיה מדברי רש"י ז"ל שהביא מעכ"ת דס"ל לרש"י כשי' זו כי בעיקר קו' הטו"א לענ"ד גברא קחזינא קושיא לא קאחזינא שהרי הוא כמבואר ברש"י ותוס' דר"ה שם דכלהו הנך פסולין דחשיב במתני' הם רק פסולי דרבנן כבר אמרנו שדעת התוס' ובעהע"ט ורי"ו ופסק כן הרמ"א ז"ל דבעי' שעבר מחמת חימוד ממון דווקא ע"כ שפיר הוכרח רש"י (והרע"ב ז"ל בפיהמ"ש הלך בעקבותיו) לפרש דהני פסולין דמתני' דפסלינהו תנא לעדות החודש היינו משום דנחשדו לעבור על דת מחמת ממון דבעבירה דרבנן בעי רשע דחמס דווקא הא שאר פסולין מחמת עבירה דרבנן דלאו דחמס היו כשרים גם לעדות החודש, וז"פ. עכ"ל אשר הוכרחתי להעתיקו יען כי על כ"ז בנה יסודו ע"מ לסתור האי צירופא דשיטת הנ"י ורש"י ז"ל הנאמר בקונט' שם באריכות.
אמנם באמת אין כאן שום סתירה, אם כי לכאורה יש עוד סעד לישובו על קושית הטורי אבן למש"כ המנחת פתים בחו"מ שם ל״ד על הרמ"א ז״ל וז"ל:
וי"א בדבר מדבריהם בעי' משום ח"מ. ונלע"ד שזה ג"כ דעת רש"י ז"ל שכ' בסנהדרין כ"ו החשוד על העריות כשר לעדות דבעי' רשע דחמס כדכתיב אל תשת רשע עד יעו"ש. והדבר תמוה דהא אנן קיי"ל דל"ב רשע דחמס, אלא דשם בחשוד להתייחד עמהם, וכנראה מדברי רש"י ז"ל שם ד"ה ארבעין בכתפיה, ובדרבנן בעי' רשע דחמס, ומה"ט נמי מפרש רש"י שם הא דאר"נ אוכלי ד"א פסולין לעדות משום דהו"ל רשע דחמס, דבפסול דרבנן גם לדידן בעי' רשע דחמס ודו"ק עכ"ל ולפ"ז תירוצו לקושית הט"א יתחזק עוד לאמור כי רש"י ז"ל בר"ה סובב והולך לשיטתו. אולם להמעיין בסוגיא דסנהדרין שם ובראשונים, הלא יראה מבואר שיטת רש"י בפי' הסוגיא דמיירי בבא על הערוה דפסולים מד"ת רק דכשר לעדות משום דיצרו תקפו עליו, וכמש"כ בקונט' שלי באות נ"ב יע"ש. ואין מקום לדברי המנחת פתים, ולתמיהת המפ' דלמה פירש"י ז"ל אליביה דרבא. נראה דשיטת רש"י ז"ל כפי' המפרשים וגם בחי' הר"ן ז"ל שם צדד לאמור כן. דר"נ ורב ששת פליגו בפלוגתא דאביי ורבא ור"נ ס"ל דבעי' רשע דחמס, ולזאת קיי"ל כר"ש אם דכללא הוא ד"ה כר"נ בדיני כיון דקיי"ל כאביי. וכן מפורש יוצא מפי רבינו הגדול הב"י ז"ל בחו"מ שם בסי' ל"ד ד"ה הבא וז"ל:
ואי לרש"י הרי הוא ז"ל כ' כשר לעדות דבעי' רשע דחמס וכיון דקיי"ל דל"ב רשע דחמס כמו שנתבאר בסי' זה, ממילא אידחי ר"נ וקיי"ל כר"ש דפסול עכ"ל יע"ש. ונסתר הוכחת המפ' כי בפ"ע דרבנן בעי' רשע דחמס לשי' רש"י ז"ל.
ומה דפשיטא ליה לכת"ה, להלכה פשוטה ופסוקה דבפ"ע דרבנן בעי' דווקא רשע דחמס, עד שפלטה קולמסו לאמור על רב האי גאון האדיר הט"א ז"ל כי גברא קאחזינא קושיא לא קאחזינא, לא כוון בזה יפה כי בראשונים ז"ל חזי' דאך בתוס' ב"מ ע"ב וברא"ש ז"ל בפ' המניח שהביאו תירוצא דא דבפ"ע דרבנן בע"י חימוד ממון, אולם בב"ק ל' ב"ב צ"ד כ' רק האי שינויא דאפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דלא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים, וכדאמרי' נמי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וכן הרבה מראשונים ומהם בחי' הר"ן ושט"מ ז"ל שם בב"מ שהביאו האי תירוצא (ועוד שינויי, או שלא ידעו העדים כלל שיש רבית בשטר שהוא שיטת הרמב"ן ז"ל). אם די"ל שהביאו האי תירוצא לאשמעוי' הלכתא רבתא דגם ברבית דא"ו לא הוי פס"ע, וכדאיפסקא ביו"ד קס"א חו"מ נ"ב, מכל זאת היה להם להביא גם שינויא דא לאשמעוי' גם האי מלתא חדתא דבפ"ע דרבנן בע"י דווקא חימוד ממון, ומהשמטתם מוכח דלא ס"ל הכי, (וכן מג"ת שהובא בש"ך חו"מ שם סק"א נ' ג"כ הכי ולזאת ציין הש"ך שם במוסגר להג"ה שבסימן ל"ד סעי' ג' יע"ש) אך גם בפס״ע דרבנן נאמרה הלכה כאביי דל"ב דווקא עד חמס. ובב"י ז"ל בסימן ל"ד כ' וז"ל:
וכתוב במשרים נ"ב ח"ד, ויש מן הגאונים (לשון זה מורה ג"כ דאך יש מן הגאונים שכ"כ אבל רבים המה החולקים בזה) ש"כ שאם עובר עבירה של דבריהם שאינו פסול כלל כיון דליתא חימוד ממון כו' עכ"ל. ולשונם תמוה בעיני שאמרו כיון דליכא חימוד ממון דהא איפסקא הלכתא כאביי דאמר דלא בעיא רשע דחמס כו' שוב מצאתי דב"פ א"נ (ע"ב) אהא דתניא שטר שיש בו רבית גובה את הקרן, הקשו התוס' שאיך זה יגבה בשטר שהעדים פסולים כיון שעוברים על ל"ת עליו נשך, ואחד מהת"י שתי' הוא דאיירי הכא ברבית דרבנן, ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחין כו' כו', ומצאתי בספר העיטור שהעובר על דבר שאיסורו מדרבנן כגון גבינות עכו"ם או חילול יו"ט שני וכיוצא אינו פסול לעדות אפי' מדבריהם. ואיכא מ"ד פסול מדרבנן, ולא נ"ל דלא אשכחן פסולים מדרבנן אלא בחשד ממון עכ"ל מסגנון לשון רבינו הב"י ז"ל מבואר דלא שמיע לי' זאת הסברא ובראשית היתה לו לפליאה, עד שמצא חד ת"י בתוס' ובעיטור כזאת הדיעה, מ"מ לא קנאה זאת המציאה לקבעה להלכה, ולזאת בש"ע סתם דבעבירה דרבנן פסול מדרבנן ולא יצא לחלק דבעי' דווקא חימוד ממון אשר הוא כמבואר דעתו דלא ס"ל הכי להלכה וגם דעת הרמ"א ז"ל אשר כ"ת כ' בפשיטות שכן פסק, לא ידענא מהיכן הוציא זה הלא הביא דיעה זו אך בשם וי"א ולא סיים. וכן עיקר וכדומה, אשר בכגון דא לדעת הפמ"ג ביו"ד בכללים בהוראות או"ה סימן ג', ובכ"מ, שיטת הרמ"א ז"ל דעת הי"א להחשיבו לספיקא דדינא, ולדעת השואל בשו"ת מהר"מ זיסקינד ז"ל סימן ד' שהובא שם בפמ"ג דיעה א' עיקר אפי' דיעה א' במחבר וי"א בהרב ונ"ל שזה הוא דעת הב״ש ז"ל באה"ע קכ"ד ס"ק ט"ז, שהקשה דאיך כשר גט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע, ואפילו כ' ולא מלאו בדיו נעשו רשעים מדרבנן והגט פסול. אשר בספר שער המשפט שם בחו"מ כ' דאשתמיט להב"ש דברי הרב אלו דכיון דלא עברו משום חימוד ממון אינם נפסלים, כמו עדים שחתמו על השטר שיש בו רבית דרבנן, ולק"מ ונדחק לומר דקושית הב"ש הוא אך על הרמב"ם ז"ל דמשמע דלא ס"ל סברא זו, וכמש"כ המל"מ בפ"ד מה"מ ה' ו' יע"ש. אולם מדחזי' גם להפר"ח ג"פ ועוד פוסקים שם דחתרו ליישב קושית הב"ש (ובהם לא הוזכר כלל שיטת הרמב"ם ז"ל) ולא הביאו דעת הי"א שברמ"א ז"ל נראה לי ברור בשיטתם דס"ל להלכה דגם בעבירה דרבנן ובלא חימוד ממון נעשו ג"כ פ"ע דרבנן, וזה ג"כ שיטת הטורי אבן, ולקושיתו יש מקום מחזה ולישוב צריכה, אשר יאמר בישובה כמש"כ בקונט' דס"ל לרש"י כשיטת הנ"י ז"ל, או כמש"כ כ"ת דאפשר כלומר בדרך אפשר דייקא אבל לא יען כי זה מהלכות הקבועות דשיטת רש"י כדעת הי"א שברמ"א ז״ל ולמש"כ בקונט' באות כ"ב כ"ג בשיטת רש"י ונ"י ז"ל דכיון דע"י דייקא, ומלתא דעל"ג קים להו לחז"ל דקושטא קמסהדי, ומפני תק"ע הפקיעו רבנן כו' אשר עי"ז גם איסורא דאל תשת וגו' אין כאן. בכח זה היה היכולת ביד חז"ל להכשיר גם בעד חמס ורשע בפרהסיא. אך דלא רצו חז"ל להכשיר עדותם מטעמים שכתבתי שם באריכות יע"ש וכיון דברצון חכמים תלי יש מקום לדון בזה כבפ"ע דרבנן ידענא דיש לפקפק בזה, אולם גם לזאת הסברא יש לה מקום לאמור הכי אשר גם לישובו בשיטת רש"י ז"ל דס"ל דבפ"ע דרבנן בעי' חימוד ממון יהיה לנו צירופא דעת רש"י ז"ל דלענין עדות אשה גם בפ"ע דאורייתא אשר לא רצו להכשירם. אך בעד חמס וחימוד ממון אז דווקא לא רצו להכשירם ולהמעיין בקונט' שלי מש"כ בביאור כ"ז באריכות יבין את זאת.
והנה כת"ה סובב והולך לדעתו אשר דעת הי"א שברמ"א ז"ל היא הלכה פסוקה. וגם דעת מוח"ז הגאון בנתה"מ ז"ל כי לע"א גם להנ"י ז"ל לא בעי' עד חמס הוא יציב וקיים, זה הביאו לעשות כמה דיוקים בלשון הרי"ף ז"ל ולהעמיס בכוונתו כל זה, וכל דיוקיו בנוים המה על היסוד שהבין דמש"כ הרי"ף ז"ל ושמעי' מינה כו' נאמר אך על דברי ר"מ אשר לפ"ז יש קצת מקום לדיוקיו אמנם באמת ז"ל הרי"ף ז"ל שם תנן התם בפ' כיצד כו'. אבל לאחר תנשא אשתו ולא אמרי' רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד דקיי"ל כרבא כו' ושמעי' מהא דרשע פסול לע"א, וגרסי' בר"ה אר"מ זאת אומרת גזלן דדבריהם כו' דלא גרע מכותי עכ"ל, אשר הלשון מורה כוונת הרי"ף ז"ל בושמעי' מינה כו' על כל השקלא וטריא מסוגיא דר"ה מדר"מ, ומסוגיא דיבמות דקמקשה מדר"מ ומחלק אשר מכ"ז מוכח דפסול מד"ת פסול לע"א ונקיט פסול מד"ת יען כי הוא שם הכולל לכל פ"ע מד"ת, ופסולא דרבנן דנובע מדר"מ דקאי על מתני' דר"ה אשר משחק בקוביא נאמרה בראשית, לזאת כ' הרי"ף ז"ל כגון משחק בקוביא וחביריו וגם יש קצת רבותא אם דלא משמע להו לאינשי כ"כ כגזלנותא מ"מ לבד מע"א גם המה פסולים הנשנית ברישא דמתני', ובנ"י ז"ל בפ' כיצד הלא מלות גזלן דאורייתא פסול לע"א, הוא ציון בלשון הגמ' ואין כאן כפילא בלשונו שכ' ומיהו מסל"ת כשר הוא ואפי' היה פסול בעבירה של תורה כלשון הרי"ף ז"ל וכאמרם ז"ל חייב אדם לאמור בלשון רבו כן הוא דרך המפרשים. ומש"כ ואפילו לרבא יען דרבא מבואר שיטתו דס"ל דבעי' דווקא עד חמס כדרך הסוגיות ולשון הפוסקים בכגון דא להביא עיקר בעל המאמר. וכ"ז אם כי הם דברים פשוטים אולם המה ברורים אשר יראה כת"ה בעצמו בחכמתו כי אין כאן בלשון הרי"ף ונ"י ז"ל מקום דיוק וישוב ולהוכיח מזה כסברת הגאון הנתה"מ ז"ל.
ובגוף סברת הנתה"מ וטעמו דלע"א גם הנ"י ז"ל מודה דרשע דלאו דחמס פסול דחיישי' שמא עיניו נתן בה צ"ע הלא להרשב"א וכן ס"ל להלכה הב"ח ז"ל דגם אם כנס יוציא אם דלא קיי"ל הכי כבש"ע סימן י"ב, אולם לכתחלה הלא הוא דינא דמתני' ביבמות כ"ה והלכה פסוקה היא בש"ע שם דלא ישאנה, ואולי כוונתו כדאמרי' בסנהדרין שם, אר"נ החשוד על העריות כשר לעדות כו' אמר רבא ומודה ר"נ לענין עדות חשה שהוא פסול אמר רבינא כו' לא אמרן אלא לאפוקה כו' קמ"ל דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה, ופירש"י ז"ל בד"ה לאפוקה, לומר מת בעלה כו' דניחא ליה לשוויה פנויה דתיהוי שכיחא ליה ולזה כוון הנתה"מ באמרו שמא עיניו נתן בה לא שישאנה אלא דתיהוי שכיחא ליה. ולכאורה יהיו דבריו בזה סוגיא ערוכה לפירש"י ועוד ממפרשים ז"ל דפי' בטעמא דר"נ דכשר לעדות יען דס"ל דבעי' דווקא עד חמס ומ"מ לעדות אשה פסול דחיישי' דניחא ליה לשוויה פנויה אולם לפי' רוב מהמפרשים בטעמא דר"נ יען דבעריות יצרו תקפו אבל לשאר עדות כשר אין מכאן סעד לסברתו. וגם לפירש"י ז"ל יש לחלק ולאמור דאך בחשוד על העריות נאמר זה (יעיון ח"י ר"ן ז"ל בסנהדרין שם) דהוי כחשוד לאותו דבר במקום שיש לחוש שנתן עיניו בה דתיהוי שכיחא ליה. אבל שאר פסיע דאורייתא להנ"י ז"ל דבעי' דווקא עד חמס גם לע"א כשר, וכמש"כ הגאון הקצה"ח, וכ"נ דעת כמה גדולים בתשובותיהם דקיימי בסברת הקצה"ח מדעשו צירופא משיטת הנ"י ז"ל.
ומה שעמד על פירש"י ז"ל בר"ה שם ד"ה ומלוי, שכ' לאו גזלן דאורייתא הוא למפסלי' משום אל תשת עד חמס דהא מנפשיה יהיב ליה דמה בכך דלא הוי רשע דחמס כיון דיהיב ליה מנפשיה מ"מ הא רשע הוא שעבר על לאו מן התורה ופסול לעדות לאביי דקיי"ל כוותיה, לק"מ כי כסברת התוס' והפוסקים וקיי"ל הכי להכשיר עידי רבית כיון דמשמע להו לאינשי כו' וכנ"ל אשר מטעם זה הכשירם לגמרי כש"כ דלהועיל האי טעמא שלא להיות פסולים אך מדרבנן, ולדעת הנ"י ז"ל שהוא דעת הי"א שבחו"מ סימן ל"ד סעי' י' דבאבק רבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה מוכרח לומר דס"ל גם בר"ק אינו נפסל המלוה רק מדרבנן כמבואר שם בב"י ז"ל וכמש"כ בנתה"מ שם סק"ט יע"ש ובב"ח שם ד"ה ור"י מספק, וזה הוא כוונת רש"י ותוס' ז"ל בד"ה אלו שכ' ותפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאינשי איסורא כשנותן לו מדעתו, ולזאת הם פסולים אך מדרבנן וזה פשוט, ומש"כ מדברי רש"י ז"ל בד"ה לעדות דריהטת לשונו מורה כשיטת הנ"י ז"ל יפה אמר ומבואר עוד יותר בשיטתו דבעי' דווקא שיהיה חציף לעבור בפרהסיא, וכמש"כ בזה בקונט' באות י"ב יע"ש.
ובמש"כ בקונט' שלי באות ט"ו בזה"ל:
וממקום שלמד רש"י ז"ל פירושו הוא המקור גם לפי' ושיטת הנ"י ז"ל, דלע"א כיון דעד אחד ואשה כשרין גם פסולי עדות דאורייתא כשרים ואך עד חמס דפסול ג"כ מהא דר"מ נקיט אך גזלן, אשר מזה שמעי' רק כי גזלן ד"ת שהוא עד חמס הוא דפסול גם לע"א, אבל לא שאר פס"ע דאורייתא ע"כ. וע"ז כתב כ"ת וז"ל יסלח לי מעכ"ת נ"י אם אומר שהרבה תשובות בדבר, חדא די"ל כמש"כ בסמוך דר"מ קמ"ל רק רבותא דאפי' גזלן דחציף לעבור בפרהסיא נמי כשר לע"א. כיון דלא עבר רק עבירה דרבנן, אבל באמת אי עבר עבירה דאו' אפי' שלא בגזלנותא נמי פסול לע"א. ועוד דלא הוי מצי ר"מ לסתום ולומר דפסולים דדבריהם כשרים לע"א, דא"כ הוי משמע דאפילו בלא חימוד ממון נמי אינו כשר אלא לע"א דוקא ולא לשאר עדות, אע"ג דלא עבר רק אדרבנן לחוד, ובאמת אין הדבר כן דבעבירה דרבנן אפילו בשאר עדות נמי בע"י שיעבור אחימוד דווקא וכנ"ל. ע"כ שפיר עבד כו' ועוד דכיון דאמורא צריך לפרש דבריו כו' עכ"ל. זה אמת דאמורא צריך לפרש דבריו, ולזאת גם אם היה ר"מ אומר סתם פסולים דדבריהם במלת פסולים נכלל גם גזלן דדבריהם מדלא יצא לחלק. ודבריו דהיה משמע דלשאר עדות פ"ע דרבנן פסולין גם בלא חימוד ממון הולך לדעתו ד״ה ברורה היא כי בפ"ע דרבנן בעי' דווקא חימוד ממון אשר כבר נתבאר כי לא כן הוא ורבים החולקים בזה. ואם לא נאמר בהחלט להיפוך להלכה יען כי כן דעת הב"י ומרמ"א ז"ל אין הכרע דחולק אך שהביא דעת וי"א כדרכו בקודש, ולהלכה גם הוא יודה ד"ה כסתימת פסק המחבר דיעה א' ושכ"נ דעת הב"ש פר"ח ג"פ ועוד פוסקים. אולם מספיקא דדינא בוודאי דלא יצא וכנ"ל יהיה למראה עיני כ"ת מה שסיימתי שם באות ט"ו וז"ל:
הלא חזי' בסוגיא דיבמות שם דקאמרה וכ"ת שאני ע"א דאקילו בה רבנן. דלסתמא דתלמודא היו ניחא לאמור דגם גזלן דאורייתא ועוד דרציחה יהיה כשר לע"א וכן ס"ל באמת לרב יוסף, אך דדחו זאת מכח דברי ר"מ וזה כלל גדול דאפושי פלוגתא לא מפשינין וא"כ אך מה דמוכח מדברי רב מנשה לפסול שהוא גזלן דאורייתא דתרתי אית ביה עד חמס, וגם הוא חציף לעבור בפרהסיא הוא דפסל"י גם לע"א משא"כ בשאר פסולים גם דאורייתא כשרין כמו עבד ושפחה דכשרין לע"א, ועלה לנו כי מוכח וכמבואר בסוגיא כפ"י ושיטת רש"י ז"ל וגם שיטת הכ"י ז"ל וכדאמרן עכ"ל שם. והכל הולך אחר החתום אשר ע"ז סמכתי ויראה כ"ת בעצמו בעין שכלו כי אין מקום סתירה לדבריי מכל דבריו. ודבריי המה בעזהש"י ברורים.
העולה מן המדובר עד כה, כי הך דינא דבפ"ע דרבנן אם בעי' דווקא שיהיו נפסלים מעבירות שיש בהם חימוד ממון מספיקא דדינא בוודאי דלא נפיק והחשוד לעריות בפס"ע דאורייתא גם להנ"י ז"ל פסול לע"א, אם דלא הוי עד חמס וכמש"כ הנתה"מ וכדמוכח מסוגיא דסנהדרין לפירש"י ז"ל אמנם שאר פס"ע דאורייתא כל עוד שאינם עידי חמס להנ"י ז"ל כשרים גם לע"א וכמש"כ קצה"ח ועוד גדולים ואם דלהלכה לא קיי"ל כשיטת רש"י ונ"י ז"ל בזה כאשר נתבאר בקונט' אות כ"ד כו'. אמנם לצירופא מעליא יחשב וכאשר ביארתי באריכות בקונט' באר חיים מרדכי יע"ש. ומה שכ' כ"ת בזה"ל:
וראיתי למעכ"ת שהביא בשם הרב זכרון כהונה שמסיק דהא דנכרי מסל"ת נאמן בע"א, אע"ג דוודאי לא עדיף מישראל רשע שהתורה אמרה א"ת רשע עד דה"ט דגבי ע"א לאו בתורת עד הוא דמהימן רק משום דהוי גילוי מלתא בעלמא כו' וע"ז הקשה דא"כ מדוע נאמן בשטר נהי דלא מרעי נפשייהו עכ"פ י"ב משום א"ת רשע עד ובא לידי מסקנא, דנאמנותו בשטר הוא מטעם הפקר בית דין הפקר. ואני שמעתי ולא אבין לה חדא שהרי מפורסם בי מדרשא שיטת המח"א והג"פ ומוח"ז המקו"ח ז"ל וכמה מגדולי הפוסקים קיימו שיטתם דההפקר ב"ד לא מהני רק להפקיע מרשות מי שהוא, ולא להקנות לאיזה אדם לעשות שאינו זוכה כזוכה. וא"כ יקשה לסברתם איך קני בהאי שטרא. הא הפ"ק ב"ד ל"מ רק להפקיע ולא להקנות. אלא דגם אם נימא דיהיה מכאן ראיה לשיטת הרשב"א ואספז"ק והיש"ש ז"ל דסברי דגם להקנות אמרי' הפ"ק ב"ד הפ"ק, עדיין ק' דא"כ מאי פריך בגמ' דאיך קני במתנה הא שטרא חספא בעלמא הוא, הא מאחר דעיקרא דמלתא מטעם הפ"ק ב"ד הוא א"כ י"ל גם במתנה דקני מטעם הפ"ק ב"ד, ודוחק לחלק דדווקא גבי מכר תקנון חכמים כן מכח הפ"ק ב"ד לפי שיש בזה משום תקון העולם, משא"כ במתנה דאין בזה תקה"ע כל כך וע"כ אוקמוהו אדאורייתא דנכרי פסול לעדות כמו רשע. דא"כ מאי משני בגמ' עלה דינא דמלכותא דינא, ואפי' שינויא בתרא לא פליג מטעם זה כמש"כ הרא"ש שם ובתשב"ץ ח"א סי' קנ"ח מאחר שכ' רבים מגדולי הפוסקים הרדב"ז והתשב"ץ דלעבור על איסור אפי' רק א״י דרבנן לא אמרי' דינא דמלכותא דינא. ובאמת בעיקר הדבר שאנו מאמינין לנכרי בע"א ול"ח להא דא"ת רשע עד, וכן מה שאנו מאמינין להו בשטרות הנמצאים בערכותיהם כבר עמד בזה התשב"ץ ח"א סי' ע"ח יעו"ש דבריו כי נעמו עכ"ל שו"ת התשב"ץ ז"ל אינו עמדי. ופליאה על החת"ס אשר גם הוא חתר ליישב זה כאשר הבאתי דבריו באות י"ט ולא הביא דברי התשב"ץ להודיעני דבריו מש"כ בזה ז"ל, ובעיקר הדבר אם הפ"ק ב"ד הפ"ק נאמר גם להקנות הדברים ארוכים ועתיקים. אך על פרט אחד באתי לעוררו עמש"כ מוחז"ק המק"ח ז"ל בסי' תמ"ח כי חדש זאת הסברא וחזקה באמרו אח"כ מצאתי בספר ג"פ שכ' בהדיא כן לסברא פשוטה, והנאני מאוד שכוונתי לדעתו ז"ל, אולם אם כי כ"כ בס' ק"כ ס"ק ה' הלא שוברו בצדו כי הוא בעצמו ז"ל שם כ' דלרמב"ם ז"ל דהיא תקנה פשוטה הפקר ב"ד הפקר ואקנויי אקנוה רבנן לבעל, והמחבר שהזכירו כו' אך ראיתי בפריש' שכ' ותקנהו לבעל לאו דווקא שצריכה להקנות לו. אלא כלו' דהוי כמו הקנית לו, וכן נראה מפשט דברי מרן הב"י ז"ל שכ' בסי' זה. עמ"ש הרא"ש ז"ל בס' הגט ואם לא ירצה לתן ונתנתו האשה כשר דט גמא דרבנן אקני ליה ההוא זוזא כדי שלא תתעגן, וכן דייק לשונו כאן בש"ע שכ' והקנוהו לבעל עכ"ל הרי מתבאר ממסקנתו דא"צ שתקנה האשה לבעל בפירוש כי הפ"ק ב"ד הפקר גם להקנות וכן מבואר בח"מ וב"ש ובאחרונים שם. והכי קיי"ל דבדעבד אם שלמה האשה ולא הקנה בפי' מ"מ הגט כשר, דנקנה לבעל מכח תקנת חז"ל דהפ"ק ב"ד. וכן סגנון דעלמא דהפ"ק ב"ד נאמר גם להקנות ותי' רבינו הז"כ ז"ל עולה כהלכה ולדיוקו איך יפרש הסוגיא הלא סברת כ"ת דבמתנה אין כ"כ תיקון העולם אינה נאמרת ע"צ הדחק אך כן היא האמת, ולזאת לא היו עושין בזה חז"ל תקנה, ומשני הסוגיא דינא דמלכותא דינא אשר גם זה נאמר להלכה כדאיפסקא בחו"מ ברמ"א ז"ל סי' ס"ח, ושינויא בתרא במקום שאין בזה דד"מ כלומר והמלכות תקפיד אם יהיו נפסלין שטרי הנעשין בערכותיהן. וכמש"כ המפרשים ובהגה אשרי ז"ל, ואיכא בזה שלום מלכות ולזאת עשו חז"ל ויעיון בש"ך חו"מ סימן ע"ג אשר במש"כ שם בזה יש עוד ליישב וכמבואר להמעיין גם בזה תקנה ודברי ד"ז גאון ישראל וקדושו רבינו הברית כהנת עולם מש"כ בז"כ ז"ל כנים וברורים.
עד כה הוכרחתי להאריך יען כי נוגע לספרי וביתר פלפוליו המחודדים הנה עתי בל אתי להשתשע בפלפולי תוה"ק כאשר אהבתיו אך אציין בקצרה אשר עלה על רעיוניי בקראי מכתבו כמעט בהשקפה הראשונה. מה שעמד על פירש"י ז"ל בשבועות ל' ע"א ד"ה ולא בפסולין שפי' כמו גזלן שהוא פסול מה"ת שנאמר א"ת רשע עד, ולא פי' סתם על כל פס"ע כאביי דקיי"ל כוותיה. והביא קושית הגאון רע"א ז"ל בהגהותיו למשנה דלמה אין שבועת העדות נוהגת בנשים הלא אמרי' שם ל"ב הכל מודים בעד מיתה דחייב כיון דהאמינו חז"ל. וא"כ ה"נ משכח"ל שבה"ע כיון דנשים נאמנים להעיד על מיתת הבעל, וחתר ליישב דהכל מודים בעד מיתה שחייב אמר ר"פ, והוא לשיטתו דמוקי שם ל"א מתני' למעוטי מלך אבל משחק בקוביא ל"א כיון דמדאורייתא מחזא חזי אשר לשיטתו לק"מ ק' הגרע"א ז"ל. ולראב"י דמוקי למעוטי מב"ק י"ל דס"ל באמת דעד מיתה פטור מקרבן שבה"ע כיון דלהרבה ראשונים אין ע"א מהימן לע"א רק מתקנת חז"ל גם אם נקבל תירוץ כ"ת בסוגיא הלא לא יעלה ארוכה לפסקי הרמב"ם ז"ל בפי' מה' שבועות ד"פ כר"פ בעד מיתה ופ' כרחב"י וקשיח הלכתה אהלכתא. וכל מה שהאריך בזה כ"ת בפלפול נעים הלא יעיין בשו"ת חכ"צ סי' ק"נ ובעטרת חכונים בחי' לשבועות שם ובהגהות הרש"ש ז"ל שם ועוד במפרשים שהאריכו בכל זה. ומה שהעלה מכח פלפולו להעמיס בכוונת פירש"י ז"ל דבדווקא נאמר גזלן. האמת כי לא נוכל כלל לאמור ולפרש סתם פסולין דמתני' רק על גזלנים ולא על שאר פס"ע דא"ו. וכוונת פירש"י ז"ל בפשיטות יען כי רצה להביא המבואר בקרא דא"ת עד חמס לזאת פי' גזלן כדרכו לפרש כפשוטו ובקצרה אבל פשיט כי כל פס"ע דא"ו נכללו בפסולין דמתני' גם לפירש"י ור"ן ז"ל.
ומש"כ מ"ת ועוד נלפע"ד דין חדש אשר הגם שלא מצאתיו מבואר בפוסקים ובמעט הספרים אשר עמי במחיצתי אינו רחוק להאמר דאע"ג דדינא הוא שהאשה שאומרת מת בעלי נישאת לאחרים אין נותנין לה אלא עיקר כתובה מ"מ אם תפסה מטלטלין בעד תו"כ נ"מ ונצ"ב לא מפקינין מינה, ונתן לזה טעם בדרך הפלפול. הנה כ"ת בעצמו בחכמתו הרגיש חלישת דבריו שלא נאמרו אך לפלפולא בעלמא. אמנם האמת הוא דלב"ה בסוטה כ"ד כ"ה דקיי"ל כוותם. דברי הב"ח ומש"כ עליו הב"ש בסי' ט' ידועים המה. וכבר ביאר כ"ז היטב הברכ"י ז"ל בחו"מ סי' י"ב אות ט"ו יע"ש פשיטא דבסוטה גם אם תפסה והיא מוחזקת לא מהני תפיסתה. ולא יצא זה מכל דיני תפיסה שבספק ממונא. חולם כוון כ"ת האמת להלכה ולא מטעמיה. אך כיון דרבים המה התוס' ראב"ד וטור ועוד מקמאי ז"ל דס"ל דגם בנשאת ע"פ עצמה גובה כתובתה ת"כ ונצ"ב וכמבואר בכנה"ג אה"ע י"ז בטור אות תס"ב ובב"י ז"ל אות ח' לזאת כ' המ"צ דבתפסה יכולה לומר קים לי. הובא גם בבה"ט שם ס"ק ק"ל יע"ש ובב"ש ס"ק קכ"ט ופת"ש ס"ק ק"ס יע"ש.
ובהא דאמרי' בשבועות שם ל"ב אר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב. והכל מודים בע"מ שהוא פטור. הכל מודים בע"מ שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא א"ל לב"ד. דתנן ה"א שאמר' מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם קושיתו הלא בעצמו מסיק שכ' אך ע"ד החידוד כי ע"ד האמת הרבה תשובות בדבר אך בקראי דבריו עלה על לבי לאמור בישוב קושית הלח"מ בפ"ח מה"ש דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דה"מ בע"מ שהוא פטור והניח בצ"ע יע"ש, למש"כ הכנה"ג שם בטור בחות תס"ד בשם הרשד"ם ז"ל דבנשאת עפ"י עד אחד אם גובית ת"כ ונדוניא תלי בפלוגתא דרבוותאי הריב"ש ורשב"ץ ז"ל, דאם נאמן מה"ת יש לה ת"כ ונדוניא יע"ש. וא"כ יש כאן כפירת ממון גם באמר לדידה, אשר אם היא תאמר מת בעלי לא תגבה אלא עיקר כתובתה. וע"י העד תגבה גם ת"כ ונצ"ב. ועכצ"ל דר"פ ס"ל דנאמנות דעד אחד בעדות אשה הוא רק מדרבנן וכמש"כ הריב"ש ז"ל, אשר גם בעדותו אין לה אך עיקר כתובתה. ואין כאן כפירת ממון לזאת ס"ל דבכה"ג פטור. אמנם הרמב"ם ז"ל לשיטתו ונודע שהראו בפלוגתת הריב"ש ורשב"ץ ז"ל מקומות אשר יש להעמיס כי פליגי בזה תנאי ואמוראי כאשר העיד החת"ס כי לשונות הרמב"ם ז"ל כשיטת הרשב"ץ ז"ל וכמש"כ בקונ"ט באות כ"ב יע"ש דע"א נאמן מה"ת בעדות אשה. וא"כ גם באמר לדידה ולא אמר להו לב"ד יש כאן כפירת ממון לזאת לא הזכיר הרמב"ם ז"ל הך חילוקא וצ"ע בזה כי כתבתי אך לפום רהיטא.
ומה שדקדק על פירש"י ז"ל בשבת קמ"ה דפי' הטעם בנאמנות דעד מפי עד בע"א יען כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעוי' רבנן לקדושין מיניה דיוקו דלפ"ז איך אמרו ב"ש לב"ה ביבמות קט"ז התרתם ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל, הלא איכא למיפרך האי ק"ו לאמור דבזה התרנו יען דאפקעוי' רבנן לקודושין מיניה. לק"מ דלעומת זה יש בממון הכח דהפ"ק ב"ד הפקר ועוד יש ליישב בכמה גווני דלמה פ"י זאת אך בשבת ולא בשאר מקומות והאריך בפלפול חריף עד שעלה לו כי אך בעד מפי עד אצטרך רש"י ז"ל לטעם זה. הנה רש"י ז"ל לאו יחידאה הוא בזאת הסברא וכמש"כ בקונ"ט אות כ' שכ"כ גם מהרמב"ב רמב"ן ורשב"א ומ"מ ועוד מקמאי ז"ל, ובכל מה שהקילו חז"ל בתקנת עגונות בנאמנות דע"א אשה עבד או שפחה נתנו טעם זה. ודעת רש"י ז"ל ג"כ כן הוא ולא אך בעד מפי עד. והא דפי' זאת בשבת יען כי הוא מקום הראשון שבש"ס שנאמר מה שהקילו חז"ל בעדות אשה לזאת פירש"י ז"ל שם, וסמך בשאר מקומות על מה שפי' שם וזה פשוט ואמת בשיטת רש"י ז"ל. פלפולו בסוגיא דבכורות נאמרו ודעת
בהשכל הנלע"ד כתבתי:
חיים מרדכי.