באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'
באר היטב סדר ויקרא · סדר תזריע
פרשה יב
(ב)
אשה כי תזריע גו' אפילו שפחה (כריתות ז' ב') לענין קרבן ופשוט דה"ה לימי טומאה וטהרה וכן מוכח (שבת קל"ה) כמו"ש התוס' במסכת (ע"ג מ"ב א') ד"ה לידע אם זכר וכן מוכח מענין דשם שהובא בכ"ד ועיין תוס' (נדה ט"ו ב') ד"ה בשפחתו של מסיק (יבמות ע"ד ב') ד"ה שפחה מנין אבל ע"ג שילדה ונתגיירה אין לה ימי טומאה וימי טהרה (בכורות מ"ו ב') וצ"ע למ"ד שתי מעינות הן ומעין דימי טוהר טהור הוא כדבעינן למימר קמן אמאי לית לה ימי טוהר וצ"ל דאף אותו מעין לא טיהרה תורה רק כשנפתח ע"י לידה דביהדות ולפי מש"ל פסוק ד' ד"ה בדמי טהרה דלכולהו תנאי דמסכת (עדיות פ"ה) פלוגתייהו דב"ש וב"ה דבשם הוא להיפך כמו"ש התוי"ט (נדה שם) י"ל דברייתא זו אתיא כב"ה דס"ל מעין א' הוא אף ללוי לפי כל אינך תנאי ולפי מ"ש (נדה ל"ה ב') ד"ה יולדת בזוב תוכיח דמודה לוי דההיא ברייתא ס"ל דלכו"ע מעין א' הוא ולוי הוא דס"ל כתנא דשוין א"ש טפי דברייתא זו דכריתות אתיא כברייתא דיולדת בזוב תוכיח דבמס' נדה
שם וילדה זכר גו' ימי עיבור שמואל ס"ל כחסידים הראשונים דאין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים וא' יום או לרע"ב או לרע"ג דהיינו 9 30 ולקליטה יום א' או ב' או ג' (נדה ל"ח א') וכולהו תנאי ס"ל יולדת לט' יולדת למקוטעים אמר מר זוטרא אפילו למ"ד יולדת לט' אין יולדת למקוטעים יולדת לשבעה יולדת למקוטעים (שם ב' כ"ה יבמות מ"ב) אפי' בלידה יבשתא (כריתות י' א') וכן מוכח נדה ר"פ המפלת ושם מ"ב א' והיינו למ"ד אפשר לפה"ק בלי דם כדבעינן למימר קמן וזה פשוט מדין טומאת שבועים דנקבה ואפילו הפילה נפל (נדה ל' א') יצא מחותך ומסורס פי' גם מסורס היינו שיצאו רגליו בתחילה משיצא רובו ה"ה כילוד הא כתיקונו פי' שאינו מסורס משיצא ראשו (נדה כ"ט א') והיינו כשמואל דהרא"ש פוטר בנפלים לענין בכורה (שם) ר' יוסי אומר משיצא כתיקונו לחיים (שם) פי' דווקא כשיצא כתיקונו דהיינו אינו מסורס לחיים דל"ה נפל הוא דהרא"ש מחשיב כילוד ואיזהו כתיקונו לחיים פי' מהו דין יצא כתיקונו לחיים משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו רבי אומר משיצאו צדעיו אבא חנן משום ר' יהושע אומר משיצא פדחתו וי"א משיראו קרני ראשו (שם) פירש"י גובה ראשו שאצל העורף יולדת מטמאה מבפנים כבחוץ (שם מ"ב א') ומפרשינן שם ב' כלידה יבשתא כשהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור דאף מקמי שיצא לחוץ טמאה משום לידה ופי' חוץ לפרוזדור נ"ל דהיינו שיצא לחוץ מבין השנים לפרוזדור ופרוזדור היינו בית החיצון דהיינו המקום שדבוק בין הירכים ועיין תוס' שם ומש"ש בגמ' באורך ועמש"ל פרשה ט"ו פסוק י"ט. המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה (שם כ"ח א') במשנה פי' ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר ולשון מפלת היינו לרבותא המפלת וא"י מה הוא תשב לזכר ולנקבה ואם א"י אם ולד היא תשב לזכר ולנקבה ולנדה (שם כ"ט א') למה הוזכר זכר אי לימי טומאה הא קתני נקבה אי לימי טהרה הא קתני ולנדה שאם תראה יום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א תהא מקולקלת עד מ"ח וכן לענין נקבה שאם תראה יום ע"ד ותחזור ותראה יום פ"א תהא מקולקלת עד פ"ח (שם ל' א' ב') פי' דבלא ספק זכר כי ראתה ביום ל"ד ה"ל תחלת נדה וכי הדר חזיא ביום מ"א ה"ל שומרת יום דה"ל ביום א' מימי זיבתה כדבעינן למימר קמן בדיני נדה אבל משום ספק זכר ה"ל תחלת נדה ביום מ"א וטמאה עד יום מ"ח ויש לעיין בזה למה נקט ביום ל"ד הא כשראתה יום א' מיום כ"ד עד יום מ' ועד בכלל ג"כ איכא קלקול ע"י ספק דזכר ונ"ל דהא דלא נקט מיום ל"ד ואילך משום דבעי לאשכוחי קלקול גדול משום שני הצדדין דמשום ספק זכר תהי' מקולקלת עד יום מ"ח ע"י ראיה דיום א' ביום מ"א ומשום ספק דאינו ולד תתהוה זבה גדולה להצטרך שבעה נקיים ע"י ראיה דג' ימים ביום מ"א מ"ב מ"ג וכי ראתה ביום ל"ה לא סתהוה זבה גדולה ע"י יום מ"א והא דנקט ביום ל"ד נ"ל דל"ד אלא היינו עד יום ל"ד מיום כ"ד ואילך כמו"ש וכן לענין ע"ד ופ"א והנה לפו"ר היה לנו לומר דלא יהבינן לה ימי טומאה רק דזכר אבל לענין ימי טומאה דנקבה ה"ל ס"ס להקל שמא ל"ה ולד כלל ואת"ל ולד שמא זכר וימי טוהר היה לנו לומר דיש לה דזכר משום ספק זכר ספק נקבה וספק דל"ה ולד כלל ה"ל ס"ס וכן לא היה לנו לקלקלה בראתה ביום ל"ד ויום מ"א דספק ל"ה ולד ואת"ל ולד שמא נקבה והיה לנו לומר שתהא שומרת יום כנגד יום משום ספק ל"ה ולד וכן לא היה לנו לקלקלה בראתה ביום ע"ד ופ"א דספק ל"ה ולד ואת"ל ולד שמא זכר היה והיה לנו לומר שתהא ש"י כנגד יום אלא דאם נקיל בכל הנ"ל היה ודאי איסור בא' מכל הקולות הנ"ל דאם באמת ל"ה ולד יהיה איסור בענין ימי טוהר דזכר ואם באמת היה זכר יהיה איסור במה שתהא ש"י כנגד יום בראיתה דיום מ"א וביום פ"א ואם באמת היתה נקבה יהיה איסור במה שלא ישבה ימי טומאה דנקבה ואף בלא קולא דקלקול מנינה כשנאמר דאין לה רק ימי טומאה דזכר ויש לה ג"כ ימי טהרה דזכר יהיה בכלל הוראה זו שני צדדין לאיסור ורק צד א' להיתר אם לא היה ולד יהיה איסור בימי טוהר דזכר ואם היתה נקבה יהי' איסור בענין ימי טומאה דנקבה ורק אם הי' זכר לא נעשה איסור כלל וה"ל רובא לאיסור ולא דמי לביטול חד בתרי שאין מתירין כולן לאיש א' דרובא דקמן עדיף. מיהו צ"ע אי היינו מה"ת או רק מדרבנן ועיין תוס' (ב"ק י"א א' נדה כ"ט א') המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד) שם כ"א א') ופירש"י יום מ' לטבילה ובס' ס"ט סי' קצ"ד ס"ק ז' העלה דרש"י איירי בטבילה שאחרי לידה או אחרי פרישת ג"ח וקמ"ל דלא תתחיל למנות מ' יום מהגעת שעת וסתה ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה ר' ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה יום פ"א חשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א (שם ל' א' במשנה) המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר חשב לזכר אם נקבה חשב לנקבה ואם א"י תשב לזכר ולנקבה דר"מ וחכ"א כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד (שם כ"א א') א"ר ירמיה. בר אבא אמר רב הכל מודין גופו תייש ופניו אדם אדם גופו אדם ופניו תייש ולא כלום לא נחלקו אלא שפניו אדם ונברא בעין אחת שהיא כשל בהמה שרמ"א מצורת אדם וחכ"א כל צורת אדם אמרו לו לר' ירמי' ב"א והא איפכא תניא רמ"א כל צורה וחכ"א מצורת א"ל אי תניא תניא שם כ"ג ב' ופירש"י דאפלוגתא דמתניתין קאי ולפי"ז הא דתנן במתניתין וחכ"א כל שאינו מצורת אדם אינו ולד פירש"י דהיינו כל שאין לו חצי מצורת אדם והא דאר"מ כל צורה לפי מאי דתניא איפכא פירש"י דהיינו כ"ש מצורת אדם אפילו רק עין אחת והתוס' דחו פירושו וכתבו דלא קאי אמתניתין ולמאי דתניא איפכא לר"מ בעינן כל צורת אדם ושאני מהא דמתניתין דכולה בהמה עדיפא א"ר ירמיה ב"א אר"י מצח הגבינים והעינים והלסתות וגבות הזקן עד שיהיו כולן כאחד רבא אמר חסא מצח והגבן והעין והלסת וגבת הזקן עד שיהיו כולן כאחד הא כמ"ד כל צורת הא כמ"ד מצורת שם אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום אמו טהורה שם כ"ג ב' וכמ"ד אפשר לפה"ק בני דם או בנקבה או בי"א ימים שבין נדה לנדה דמשום דם ל"ה רק ש"י כנגד יום וכתבו רש"י ותוס' דרבא ס"ל טריפה חי' דלמ"ד טריפה אינה חי' אין אמו טמאה לידה ואע"ג דמפלת מין בהמה חיה ועוף וודאי ג"כ אינו יכול לחיות צ"ל דשאני שכמוה מתקיים בבהמה המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה פי' אטום בזה היינו חסר ששם הוא אטום ואיזהו גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ינטל מה"ח וימות ר' זכאי אומר עד הארכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ר' יוחנן אומר משום ר' יוסי בר' יהושע עד מקום טבורו בין ר"ז לר' ינאי א"ב טריפה חי' מ"ס טריפה חי' ומ"ס טריפה אינה חי' בין ר' ינאי לר"י א"ב דר"א דאר"א ניטל הירך וחלל שלה ניכר נבילה מחיים אר"פ מחלוקת מלמטה למעלה סי' שהחסרון הוא למטה ושיעור החסרון מתחשב מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפי' כ"ש טהורה וכן אר"ג אר"י המפלת את שגולגלתו אטומה אמו טהורה (שם כ"ד א') תני תנא קמי' דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר גו' מי שראוי לברית שמונה שם וצ"ל דשאני מבהמה חיה ועוף דאין במינו ברית שמונה או דאתי כחכמים המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים אינה חוששת לולד ואם הי' מרוקם תשב לזכר ולנקבה המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה (שם כ"ד ב' במשנה) וע"ש בגמ' בביאור מה הוא סנדל שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלי ולד רש"א נימק הולד עד שלא יצא (שם כ"ו א' במשנה) יתיב רב פפא כו' וקאמר מ"ט דר"ש קסבר כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה פי' התוס' אע"ג דליכא רובא נגד המת כיון שנתבטל ממנו מ"מ משהו ול"ח מת שלם אינו מטמא בנימק (שם כ"ז א') ור' יוחנן אמר משום ביטול ברוב נגעו בה ועיין תוס' שם בהא דבכורות כ"ג א' ע"ש א"ר אמי א"ר יוחנן ומודה ר"ש שאמו טמאה לידה כו' דא"ק אשה כי תזריע וילדה זכר אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה (שם) וחמור מושטו נקוב למ"ד טריפה אינה חי' משום דהכא חיישינן שהיה ראוי לחיות מקודם שנמחה בגופה ולכך חמור ג"כ מגוף שאינו חתוך הפילה נפל ואח"כ הפילה שליא כל ג' ימים תולין השליא בולד מכאן ואילך חוששין לולד אחר וקצת נראה דאין זה מה"ת ילדה ואח"כ הפילה שליא אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר (שם כ"ו ב') אמר רבב"ח אר"י מעשה ותלו השליא בולד עד כ"ג ימים אמר רב יוסף עד כ"ד אמרת לן (שם כ"ז א') לא אמרו תולין את השליא בולד אלא בשליא הבאה אחר הולד (שם) אבל שליא הבאה קודם הולד חיישינן שהי' ולד אחר בהשליא ולא הרגישה כשהפילתו או שנמחה המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שהשליא קשורה עמהן אין חוששין לולד אחר אין שליא קשורה עמהן חוששין לולד אחר הריני מטיל עלי' חומר שני ולדות שאני אומר שמא נמוח שפיר של שליא פי' נמוח הולד של השליא שהפילה ונמוח שליא של שפיר פי' שליא של זה הולד שהוא ממין בהמה חי' ועוף (שם כ"ג א') פי' שני ולדות היינו ימי טומאה דנקבה וימי טהרה דזכר ופירש"י דהיינו כר"מ דס"ל במפלת בהמה חיה ועוף אם זכר תשב לזכר כו' וע"ש תוס'. שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מטמאה משום. לידה מספק מיום ראשון שמא יצא רובו של ולד ביום ראשון והיינו למ"ד אפשר לפה"ק בלי דם דאין לטמאה בלידה יבשתא רק משום לידה ממנא שבועים דנקבה לא ממנא אלא משני (ב"ק י"א) ויש בזה מבוכות רבות עיין תוס' (ב"ק שם חולין ס"ח א' נדה י"ח) ובספרי מבואר הכל בקצת אריכות (חולין שם) ולא סמכינן בזה אס"ס להקל ע"ד מש"ל בענין מקולקלת למנינה וכמו"ש התוס' (ב"ק שם) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן רש"א ה"ז כילוד (נדה מ' א') בכל האופנים הנ"ל דאינה טמאה לידה פלוגתא דתנאי (נדה כ"א א' ב' ל"ח א' ס"ו א' כריתות י' א') אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וטהורה לגמרי בלא ראתה דם או דא"א לפה"ק בלי דם ובכ"ע טמאה מיהו משום הדם או בימי נדה נדה או בימי זיבה זיבה והרא"ש חולק בזה בין ח' גדולה לקטנה ואין זה נראה לפענ"ד ועמ"ש (נדה כ"א שם) מזה ועמש"ל להלן (פרשה ע"ו פסוק כ"ה) מענין פתיחת הקבר:
(ג)
ימול גו' דיני מילה בסדר לך לך:
(ד)
בדמי טהרה. דם טוהר פשוט דאינו אב דא"כ האשה ראשון ובאמת אין דינה רק כט"י כמוש"ל וא"כ אין בו שום טומאה דהא ט"י אינו רק פוסל בתרומה רב אמר כו"ע מעין א' הוא התורה טמאתו התורה טהרתו ולוי אמר פלוגתא דב"ש וב"ה היא כדלהלן לב"ש מעין א' הוא ולב"ה שני מעינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור נסתם הטהור ונפתח הטמא הלכך שופעת מתוך ימי טומאה דלידה לימי טוהר טמאה והדם מטמא לח ויבש ככל נדה שמטמאה לח ויבש (נדה נ"ד ב') ומ"מ אינה נעשית עי"ז לא נדה ולא זבה וכשתפסוק טהורה מיד. תוס' (נדה ל"ו א') ד"ה שבוע בתרא ומשמע דטובלת ביום שופעת מתוך ימי טוהר לאח"כ טהורה (נדה נ"ה ב') יולדת בזוב שצריכה לספור ז"נ כמוש"ל בדיני נדה וזבה כ"ז שלא ספרה ז"נ שלה למ"ד מעין א' הוא דמה דבימי טוהר לכו"ע מטמא לח ויבש ככל סופרת ז"נ דהוה בכלל דם הנדה ופשוט דהיינו אב הטומאה ולמ"ד ב' מעינות הן כשלא הפסיקה משהו לאחר ימי טומאה דלידה מטמאה לח ויבש ככל דם נדה וכשהפסיקה משהו כרוקה ומ"ר דמטמא לח ואינו מטמא יבש דמעינות הנדה והזבה והזב אין מטמאין יבשין כדאיתא (נדה נ"ד א' ב') ונראה לברור דגם הלח ל"ה אב הטומאה רק מדרבנן דמה"ת ל"ת מעין וה"ל כדם מגפתה דל"ה רק ראשון (כריתות י"ג נדה נ"ה ב' ט"י פ"ב מ"א) וג"ז אינו מה"ת כדאיתא (חולין פ"ח א') ע"ש כ"ז מפורש ומבואר (נדה ל"ד א' במשנה ל"ה ב' בגמ') דם היולדת שלא טבלה בש"א כרוקה וכמ"ר דמטמא לח ואינו מטמא יבש ובה"א מטמא לח ויבש (נדה ל"ד א') במשנה והיינו פשוט לאחר ימי טומאת לידה וביאור פלוגתא זו בגמ' (שם ל"ה ב') לרב דס"ל לכו"ע מעין א' הוא לב"ש ביומי תליא מילתא וכיון שהגיעו ימי טהרתה לא חמיר דמה ממעינותיה ואינו מטמא יבש ופירש"י במשנה שם וכ"כ התוס' דהא דמטמא לח ג"כ ל"ה מה"ת דמה"ת ל"ח מעין כיון שאינו מתעגל ויוצא כדאיתא (נדה י"ט ב' נ"ו א') ולפי ענ"ד י"ל דדם הנדה אע"ג דרחמנא טהרי' בימי טוהר מ"מ מעין הוא דהא בדם נדה כתיב מקור דמיה ולב"ה ביומי וטבילה תליא מילתא דכ"ז שלא טבלה דין דמה כמו קודם ששלמו ימי טומאת לידתה וללוי דס"ל דלב"ה ב' מעינות הן כשהפסיקה משהו ודאי דאין הדם מטמא יבש רק לח מדרבנן כנ"ל והא דאמרי ב"ה מטמא לח ויבש היינו בשלא הפסיקה והיינו פשוט אף בטבלה והא דקתני שלא טבלה משום ב"ש קתני דבטבלה אינו מטמא כלל לב"ש ולפי"ז באת"ל מעין א' הוא לכו"ע ביומי תליא מילתא כב"ש תניא יולדת בזוב שספרה פי' לאחר לידה ולא טבלה הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן (שם ל"ה ב') וביאור פלוגתייהו הכל כנ"ל ומקשינן בגמ' (שם ל"ו א') ללוי לב"ה ה"ד אי דלא פסקה איך ספרה אי דפסקה איך אפשר לומר דמטמא לח ויבש מי גרע ממעינותיה ומפרקינן שם אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דשוין דס"ל ב' מעינות ואב"א לעולם בדלא פסקה וביולדת נקבה עסקינן וספרה ז"נ בתוך ימי לידתה דס"ל ימי לידתה שאינה רואה בהם עולין לה לספירת זיבתה ועמש"ל בדיני זבה ואחר סז"נ חזרה לראות ושופעת מתוך שני שבועות לשלישי בג"י (שם ל"ה ב') בתחלת סוגיא הנ"ל מייתינן ברייתא אמרו להן ב"ה לב"ש יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה טהורה לא טבלה וראתה טמאה אמרו להן הוא הדין והוא התשובה ומוכח מזה לפו"ר דבלא טבלה וראתה אעפ"י שספרה ז"נ מ"מ סותרת דאם אינה סותרת איזו טומאה מתהוה עליה ע"י ראייתה יותר מבלא ראייתה מקמי טבילה ולפי"ז א"ש הא ברייתא אף ללוי דס"ל לב"ה ב' מעינות הן דכשראתה בתוך ימי טומאת לידתה אחר סז"נ קודם טבילתה סותרת אבל דבר תימא הוא לומר שסותרת לאחר סז"נ כמו"ש התוס' (שם ל"ו א') ד"ה שבוע בתרא ואמת דלמ"ד אליבא דר' יוסי (פסחים פ"א א') דבשביעי אחר טבילה אינו סותר י"ל דבשביעי איירי וכר' יוסי ומודה דקודם טבילה סותר אבל אכתי קשיא למ"ד שם דאף לר' יוסי סותר אף לאחר טבילה וגם אכתי קשה מאי ראיה מייתי ב"ה מזה לטעמייהו ביולדת שלא טבלה דמטמא לח ויבש משום דשני מעינות הן וצ"ל כמו"ש בספר ס"ט דצ"ל הגי' שאם טבלה וראתה טהור לא טבלה וראתה טמא וקאי אדם ולפי"ז הקשו בתוס' (שם ל"ו א') ד"ה ואב"ע בשופעת ללוי דס"ל לב"ה ב' מעינות הן ה"ד אי בשופעת ולא הפסיקה כי טבלה נמי טמאה אי בהפסיקה אמאי מטמא לח ויבש כשלא טבלה ותירצו דב"ה לטעמייהו דב"ש קאמרי דס"ל מעין א' הוא ודבר תימא הוא לפענ"ד דא"כ הא אף ללוי פליגי ב"ש וב"ה באת"ל מעין א' הוא אי ביומי תליא מלתא או ביומי וטבילה תליא מילתא וא"כ מנ"ל ללוי דב"ה פליגי אב"ש וס"ל דב' מעינות הן ע"כ נ"ל דהא פשיטא דברייתא זו ס"ל דלכו"ע מעין א' הוא ופלוגתייהו דב"ש וב"ה היא כנ"ל וללוי דאמר כתנא דשוין דשם דס"ל דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא אי מעין אחד הוא או ב' מעינות. ובספרי עוד"ד בארתי כ"ז יותר וכ"ז היינו לר"א דמס' (עדיות פ"ה מ"ד) אבל לשארי כולהו תנאי דשם נראה כמ"ש התוי"ט (נדה שם) דפלוגתייהו דב"ש וב"ה היא להיפך ב"ש להחמיר וב"ה להקל כמו בכ"ד דב"ש להחמיר וכבר הזכרתי מכ"ז לעיל בזה פסוק ב' אלו מביאות קרבן א' על עבירות הרבה הבא ע"ש כו' האשה שילדה ולדות הרבה כיצד הפילה בתוך שמונים לנקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים לנקבה והמפלת תאומים ר' יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני מביאה על השלישית ואינה מביאה על הרביעית (כריתות ט' א' ב') תיבת המפלת תאומים נ"ל שהוגהה במתני' ע"פ הגי' דשם ויתישב בזה מה שהניחו התוס' בצ"ע שם ד"ה מפלת תאומים כשתמצי לומר לדברי ר"י ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה פי' דולד שני כמאן דליתי' דמי והלכך שלישי ודאי ה"ל ולד שלאחר מלאת לדברי חכמים ולד שני גורם ומולד שני מונה שם בגמ' פי' דהשני מבטל' את הראשון והלכך השלישי מבטל את הראשון והשלישי מבטל את השני דאי בתר ראשון אזלינן דהי' לה להביא על השלישי פלוגתייהו דלענין מנין אי מראשון אי משני אין זה לענין ימי טומאה כשנמשכין יותר מדמי טומאה של הראשון דבזה אף ר' יהודה מודה דמשני מנינן דלחומרא מודה ר"י (שם יו"ד א') ופלוגתייהו הוא רק לענין מנין ימי טוהר כשימי טוהר דשני נמשכין יותר מעל ראשון אבל כשימי טוהר דשני כלין קודם ימי טוהר דראשון כגון בתאומים שראשון נקבה ושני זכר מודין חכמים דמשלמת ימי טוהר דנקבה שמונים יום מיום לידת הנקבה וימי טומאה דלידת זכר עולין בחשבון השמונים יום (שם י' א') וזה ודאי פשוט דכ"ש אם ימי טומאה דשני כלין קודם ימי טומאה דראשון דמשלמת ימי טומאה דראשון מיום לידת הראשון הא דכשימי טוהר דשני נמשכין יותר משל ראשון לר' יהודה מראשון מנינן היינו משום דלקולא לא אזלינן בתר שני ואע"ג דהא דלא מנינן לשני הוה ג"כ קולא שהיא ניתרת בקדשים קודם מלאת דשני ל"ח לזה כמו"ש התוס' והטעם נ"ל משום דמ"מ עיקר ענין דימי טוהר הוה קולא כמו דלחכמים ימי טומאה דשני עולין בחשבון ימי טוהר דראשון כמו"ש כמו כן גם לר"י ולא אמרי' שימשכו ימי טוהר דראשון יותר משמונים דלידת הראשון כדי ימי טומאת לידה דשני (שם) המקשה בתוך שמונים לנקבה כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד ור"א מטמא (שם ל"ח ב') ומסיק שם לפי' התוס' שנ"ע דהא דר"א מטמא דהיינו טומאת נדה דכמו דדם קישוי מטמא טומאת נדה כשאינה בימי טוהר כמו כן מטמא טומאת נדה בימי טוהר אבל דם קישוי דבימי זיבה בימי טוהר כגון שראתה ע"י קישוי יותר משבעה ימים דינו כמו דם הקישוי דבימי זיבה שאינו בימי טוהר שיתבאר להלן בדיני נדה וזבה:
שם בכל קדש לא תגע התרומה בכלל קדש בזה (יבמות ע"ד ב' ע"ה א' מכות י"ד ב') ונקראת ט"י ארוך (נדה ע"א ב') ודיני ט"י נתבאר לעיל פרשה י"א פסוק כ"ה ואור ליום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בתרומה בש"א צריכה טבילה באחרונה ובה"א א"צ טבילה באחרונה (נדה ע"א ב' במשנה ועי' נדה כ"ט ב') דמשמע דלב"ש צריכה טבילה מה"ת ונראה דמ"מ מודו דמותרת לתרומה מיד וא"צ הע"ש לטבילה זו אי לוקה על הנגיעה בלא אכילה פלוגתא דר"י ור"ל (מכות שם) והיינו בקודש ובתרומה לר"י נ"ע דוודאי לא לקי כמו"ש התוס' שם ולר"ל צ"ע ופשוט בכ"ד דאסור לאבד תרומה (ועיין יבמות ע"ד ב' שבת נ"ה א' בכורות ל"ד א') דילפינן לה מהא דכתיב משמרתי תרומות (במדבר י"ח) דהיינו עביד לה שימור (ועיין תוס' פסחים י"ג א') ד"ה ושורפין ועיין מ"ש לעיל פרשה כ"ב פסוק י"א:
שם. ואל המקדש לא תבוא ביאור כ"ז בספר במדבר פרשה ה' ועמש"ל בזה פסוק ח' ד"ה וטהרה:
(ו)
ובמלאת גו' היינו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה פשוט בכ"ד הביאה קרבנות קודם לכן לא יצאה. רמב"ם בפרק א' מהלכות מחו"כ וכן מוכח (כריתות ז' ב') במשנה דקודם לכן אינה ראוי' לקרבן הפילה תוך פ' לנקבה נפטרת בקרבן א' הפילה זה אח"ז כמה פעמים שני בתוך מלאת דראשון ושלישי בתוך מלאת דשני פלוגתא דתנאי (כריתות ט' ב') הובא לעיל פסוק ד' הפילה לאור שמונים ואחד ב"ש פוטרין מן הקרבן וב"ה מחייבין אמרו ב"ה לב"ש מ"ש אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד אם שוה לו לטומאה פי' שאם ראתה ליל שמונים ואחד טמאה נדה כמו ביום פ"א לא ישוה לו לקרבן א"ל ב"ש לא אם אמרתם במפלת יום פ"א שכן יצאה לשעה שהיא ראוי' להביא בה קרבן תאמר במפלת לאור פ"א שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן אמרו להם ב"ה כו' (כריתות ז' ב' במשנה) היו עליה חמש לידות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים דדמי לחייב חמש טבילות (כריתות ח' א') והשאר עליה חוב (שם) עי' גמ' (שם) ובמס' (ב"ב קס"ז א' תוס' שם) נראה לברור דיכולה לשלח קרבנותיה אף קודם שטבלה ואפי' אם היא בתוך מלאת דולד שני ואפילו בתוך ימי טומאת לידה דשני וכן כשנעשית נדה כדמשמע (כריתות י' א') דביולדת לא כתיב טבילה והע"ש מקודם הקרבנות כמו בזב ומצורע ונזיר טמא ועמש"ל פרשה א' פסוק ג' ד"ה יקריבנו ועי' רמב"ם הל' מחוסרי כפרה פרק א'
שם כבש בן שנתו לעולה גו' החטאת קודמת (זבחים צ' ב') ע"ש העולה אינה מעכבת כפרתה (ערכין כ"א א') ועיין (פסחים נ"ט):
(ח)
ואם לא תמצא ידה גו'. אעפ"י שהיולדת בכלל מביאי קרבן עולה ויורד (כריתות י' ב') אינה דומה לאותן דלעיל פ"ה דאלו התם בעשירות חטאת ובדלות ב' תורים או בני יונה במקום חטאת ואלו הכא בעשירות כבש לעולה. ובדלות תור או בני יונה לעולה במקום כבש ואין בה חילוק בין דלות לדלי דלות (כריתות י"ב) וע"ל פי"ד במצורע ומש"ל פרשה ה' פסוק ז' בדיני קרבן עולה ויורד:
שם ואחד לחטאת חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת (תמורה ל"ד א' נזיר כ"ט א') ומה שיש לעיין בזה לר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם עמש"ל פרשה א' פסוק ה' ד"ה וזרקו וכתב הרמב"ם בהלכות שגגות פי"א ה"ג דהיינו רק במחוסרי כפורים והם היולדת והמצורע ועיין (גיטין כ"ח ב') חטאת העוף הבאה על הספק תשרף ר' יהודה אומר מנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון (תמורה שם במשנה וגמ') אלו מביאות ואין נאכלות המפלת וא"י מה הפילה ושתי נשים שהפילו אחת ממין פטור ואחת ממין חיוב א"ר יוסי אימתי בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב אבל היו שתיהן עומדות שתיהן מביאות קרבן ונאכל (כריתות ז' ב') במשנה מאי עבדין פי' האיך עושין לר' יוסי מייתינן תרווייהו אד קרבן ודאי פי' עונת העוף מביאה כ"א או לחובתה או לנדבה. וחטאת העוף ספק ומתנין ומי אית ליה לר' יוסי תנאה והתנן מביאין שניהן חטאת אחת ר' יוסי אומר אין שניהן מביאין חטאת אחת אלמא לר' יוסי ל"ל תנאה אמר רבא מודה ר' יוסי במחוסר כפורים כו' מ"ט התם בעי גברא ידיעה דכתיב או הודע גו' הלכך כו' שם בגמ' ות"ק פליג אף במחו"כ דרק בדר' יהודה אמרי' (עירובין פ"א ב') דאימתי ובמה אינו אלא לפרש וע"ה מש"ל פרשה ה' פסוק י"ד ד"ה עולה כמשפט (סי' ג' סעיף ב') בבירור זה האשה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שהיא מביאה על הודע מביאה על לא הודע (כריתות כ"ב ב') במשנה א"ר יוחנן הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן (נדרים ב' ל"ה) ומוכח שם דמביא גם העולה אף שאינה מעכבת כפרתה אדם מביא קרבן על אשתו שוטה לדברי ר' יהודה דס"ל דמביא על אשתו קרבן עשיר (שם) והיינו ג"כ קרבן דמחוסרי כפרה (שם ל"ו א') ועמש"ל פרשה ה' פסוק ז'.
שם וטהרה. מחוסר כפורים קודם הבאת קרבנותיו אף ששלמו הימים אסור במחנה שכינה וחייב כרת (פ"ק דכלים) והיינו מתחלת עזרת ישראל שם ופוסל קדשים (מעילה מ' א') ועיין תוספות (זבחים י"ז ב') ד"ה קסבר רבה אי חייב כרת באכל קודש והעלו דחייב והרמב"ם פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין הי"ד כתב דאפילו בט"י ליכא רק מלקות והראב"ד השיג ע"ז ט"י של זב אי הוה כזב לענין איסור מחנה לוי' פלוגתא בגמ' (נזיר מ"ד ב') ע"ש מיהו מחו"כ של זב לכו"ע לאו כזב לענין איסור מחנה לויה. תוס' (זבחים שם) ולענין ק"פ הבא בטומאה אם יאכלו ממנו מחו"כ ולענין טומאה דחויה אי הותרה בצבור עיין (זבחים שם כריתות י') ולאחר שהביא קרבנותיו צריך טבילה לקודש (חגיגה כ"א א') והיינו מדרבנן כדמוכח (שם) ואי בעי ג"כ הע"ש עיין תוספות (שם) ומשמע להדיא בר"פ טבול יום דהיינו רק לאכילה ולא לנגיעה:
פרשה יג
(ב)
אדם הכל מטמאין בנגעים חוץ מן העובד כוכבים, וגר תושב (נגעים פ"ג מ"א):
שם. בעור בשרו. אלו מקומות באדם שאין מטמאין בבהרת, תוך העין תוך האוזן תוך החוטם תוך הפה הקמטין והקמטין שבצואר תחת הדד ובית השחי כף הרגל והצפורן הראש והזקן השחין והמכוה והקדח המורדין אין מטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ואינן מטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת הרי אלו מטמאין בנגעים ואין מצטרפין בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ואינן מטמאין משום מחיה אבל מעכבין את ההופך כולו לבן הראש והזקן עד שלא העלו שער והדלדולין שבראש ושבזקן נידונין כעור בשר (נגעים פ"ו מ"ח) פי' הקדח היינו שנתערבו בשחין ומכוה כמו שיתבאר בדיני שו"מ המורדין היינו עד שלא נעשו צרבת דהיינו עד שלא העלו קרום כקליפת השום כדמוכח (שם פ"ט מ"ב) הראש והזקן שנקרחו נ"ל דהיינו שנקרחו כדין קרחת וגבחת שהן טהורין בלי בהרת דומיא דשחין ומכוה שנעשו צרבת מטמאין כנגעי הבהרת דעור בשר כדכתיב להלן בדיני קרחת וגבחת אלא שאין מטמאין רק בשני סימנים במחיה ובפשיון (שם פ"י מ"י) והא דקתני אין מטמאין משום מחיה אראש וזקן שנקרחו נ"ל דהיינו כשיש נגע מקיפה כל הראש וזקן שנקרח לא חשיב הראש והזקן מחיה והמפרשים כתבו דקריחה דבראש וזקן דהכא היינו נתק ואין זה נראה לפי ענ"ד אלא בקריחה דקרחת וגבחת איירי וכמ"ש ואין מצטרפין לנגעי עור הבשר ולא זע"ז וכן עור הנגע דעור בשר פושה לתוכן. הרמב"ם בהלכות ט"צ כתב ע"פ התוספתא משמי' דר' יוסי בר' יהודה בהרת הסמוכה לראש או לעין כו' טהורה מפני שאינה ראויה לפשיון מכל הצדדין והראב"ד כתב דחכמים וודאי פליגי אדר"י בר"י כדמוכח (נגעים פ"ט מ"ג) והכ"מ כתב דכשאינה ראויה לפשיון טהורה וכשאינה ראויה לש"ל ומחיה טמאה ומ"מ נ"ע לפי ענ"ד כהראב"ד ממתניתין דשם דלהכ"מ אכתי קשיא מקמי דידעינן שם סברא דמשכחת בה פשיון למה אמרו לגדל ש"ל אינה ראויה לפשיון אינה ראויה ה"ל למימר הא אינה ראויה לפשיון ועיין (נגעים פי"א מי"א) דרצועות שיש בהן רוחב כגריס מטמאין בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למ"ת בעו"ג ונתגייר בקטן ונולד בקמט ונגלה בראש ובזקן ונקרחו בשחין ומכוה וקדחו המורדין ונעשו צרבת טהורין הראש והזקן עד שלא העלו שער העלו שער ונקרחו השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו ונעשו וחיו ראב"י מטמא שתחלתן וסופן טמא וחכמים מטהרין (שם פ"ז מ"א) כגי' הא"ר נשתנו מראיהן פי' אותן הבהרות טהורות הנ"ל בין להקל בין להחמיר כיצד להקל היתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל כו' כיצד להחמיר היתה כקרום ביצה ונעשית כצמר לבן כו' ר"א בן עזריה מטהר ר"א בן חסמא אומר להקל טהור להחמיר תראה בתחילה רע"ק אומר בין להקל בין להחמיר תראה בתחלה (שם מ"ב):
שם שאת או ספחת או בהרת. ת"ר בהרת עמוקה וכן הוא אומר ומראה עמוק מן העור כמראה חמה עמוקה מן הצל שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר ועל כל הגבעות הנשאות (שבועות ז' ב') הראב"ד כתב דשאת מראהו גבוה מעור הבשר וזה חמוה דהא בכולהו כתיב עמוק מעור הבשר ספחת אין ספחת אלא טפילה כו' אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן אר"ז נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת (שבועות שם) מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל והשאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר"מ וחכ"א השאת כצמר לבן שני' לה כקרום ביצה (שם פ"א מ"א) מתוך הסוגיא דמס' (שבועות שם) מתבאר לברור לפי ענ"ד דסדר לבנוניתן הוא 1 שלג 2 צמר לבן 3 סיד ההיכל 4 קרום ביצה ובספר א"ר בשם החסיד כתב דתנא דמתני' דנגעים ס"ל דסיד ההיכל עמוק ולבן יותר מצמר לבן ופליג ארע"ק דס"ל להיפך ואין זה נראה לפי ענ"ד כמו"ש במס' (שבועות שם) לר"מ מוכח דשאת אינה לבנה ועמוקה כ"כ כמו תולדתה ועי' תוס' שם ד"ה שאת מוכח להדיא מכל זה דכל הנגעים אינם משונין מהעור הבריא רק במראה וצע"ג לפי ענ"ד דבמסכת (בכורות פ"א א') משמע להדיא שהן נמוכים ושפלים מעור הבשר דהו"ל חרוץ צ"ל דקים להו להש"ס יה שנראה עמוק ע"י הלבנונית כיון שהיא ע"י נגע הו"ל כחרוץ ממש ועיין מ"ש לעיל פסוק ו' ר"ח סגן הכהנים אומר מראות נגעים ט"ז ר"ד ב"ה אומר מראות נגעים שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים (שם פ"א מ"ד) ויתבאר בסמוך תניא אמר ר' יוסי שאל יהושע בנו של רע"ק את רע"ק מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה א"ל ואם לאו מה יאמרו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א"ל לומר שמצטרפין זע"ז א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זע"ז א"ל לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים (שבועות ו' א') הא דכל כהן שאינו בקי כו' היינו כשאין ישראל חכם עמו. תוס' שם ובביאור תשובתו דרע"ק ובביאור משנה א' דפ"ק דנגעים ובביאור דיני הצירוף לר"מ וחכמים דשם יש מבוכה רבה ואת הנ"ל לפי ענ"ד כתבתי בספרי עוד"ד באריכות ואין כאן מקומו ובביאור דברי ר"ח סגן הכהנים ור"ד ב"ה ועקביא בן מהללאל כתב בספר א"ר בשם החסיד דר"ח סגן הכהנים ס"ל דכולהו מצטרפין זע"ז וכן ס"ל לתנא דמתני' (שם פ"א מ"ג) דארבעה מראות הללו מצטרפין זע"ז והלכך כולהו ד' מראות לחדא חשיבין ולכך קאמר מראות נגעים ששה עשר הסגר 1 שני 2 פטור להחליט ע"י ש"ל 1 בתחלה 2 בסוף ש"ר 2 בסש"ש 4 לאחר הפטור 1 להחליט ע"י מחי' בתחלה 2 בסש"ר 3 בסש"ש 4 לאחר הפטור להחליט ע"י פשיון 1 בסש"ר 2 בסש"ש 3 לאחר הפטור 1 להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור 2 לפטור ההופך כולו לבן מתוך הטומאה או 3 מתוך ההסגר 2+4+4+3+3=16 ותימא למה ל"ח הסגר ראשון ונ"ל דמתוך הטומאה ומתוך הסגר חשיבא חדא וה"ל ט"ז בהדי הסגר ראשון ר"ד בן הרכינס ס"ל דלא מצטרפי רק אב ותולדתו וה"ל מראות נגעים שני מינים וחשיב ג"כ דלהלן פ"ח מ"ד כל פריחת ראשי אברים כו' חזרו טמאין כל חזירת ר"א כו' נתכסו טהורין 16*2=16 וכיון דכלל הנגעים שני מינים 2*18=36 והלכך אמר מראות נגעים ששה ושלשים ועקביא בן מהללאל ס"ל אב ותולדתו מצטרפין שני האבות מצטרפין שתי התולדות מצטרפין וא"כ יש בזה ד' מינים 1 בהרת ותולדתה 2 שאת ותולדתה 3 בהרת ושאת תולדה 4 דבהרת ותולדה דשאת 4 18=72 ולכך קאמר מראות נגעים שנים ושבעים ענין הצירוף א) לענין השיעור כדבעינן למימר קמן דבדאיכא שיעורא צריכה הסגר ומטמא ע"י פשיון אע"ג דליכא שיעורא בכ"א מינייהו בפ"ע ואם נפטר לאחר הסגר שני ופרח בכולו ה"ל פרח בכולו מתוך הטהרה דטמא כמוש"ל אבל אי לא מצטרפי ה"ל בא כולו לבן בתחלה דיסגיר כמוש"ל ב) לענין סי' טומאה דש"ל דבעינן ב' שערוח כדלהלן שאם שערה א' בזו ושערה א' בזו מצטרפין ג) לענין מחי' דבעינן מבוצרת כדלהלן דחשיבא מבוצרת ע"י שני מינין. ד) אם היה באחד כשיעור וגם סי' טומאה והשני' אין בה סי' טומאה דאי לא מצטרפי השני' טהורה וכי פרח בכולה מתוך הטהרה טמא אבל כי מצטרפי ה"ל פרח מן הטמא וטהור כמוש"ל בדיני הפריחה ובכה"ג הצירוף הוה קולא ועיין במשנה (שם פ"א מ"ג) בהרת עזה נראית בגרמוני כהה והכהה נראית בכושי עזה (שם פ"ב מ"א) ולפי"ז ד"מ הנ"ל היינו רק בבינוני ר' ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן ה"ה כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים רעק"א יש לציירים סממנין שהן צרין צורות שחורות לבנות ובינוניות מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה כבינוני ר' יהודה אימר מראות נגעים להקל אבל לא להחמיר יראה הגרמוני כבשרו להקל הכושי כבינוני להקל וחכ"א זו"ז כבינוני (שם) ביאור כ"ז אינו מרווח לפי ענ"ד ועיין במפרשים ולפי מש"ל פסוק ד' ד"ה ועמוק א"מ מה"ע דמשכחת לה בד' מראות אינו עמוק באדם לבן הרבה ובעמוק טמא בכ"ע א"ש טפי דת"ק ס"ל דכל אדם משערינן בעורו ור' ישמעאל ס"ל דכל ב"י משערינן כבינונים ועמוק ואינו עמוק היינו רק בעבדים ורע"ק ס"ל דבבני ישראל צריך להקיף סם מבחוץ ולא לסמוך על ההשערה ור' יהודה ס"ל דמראות נגעים להקל וחכ"א הגרמוני והכושי רואין כבינוני ועמוק ואינו עמוק היינו בסתם בני אדם שרואין הכל לפי בשרו דסתם בני אדם נ"כ משכחת לה אינו עמוק ולפי מש"ש דבעמוק ודאי איכא ש"ל או מחי' יש לפרש ג"כ עד"ז ופליגי בביאור טבע המציאות גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע (נגעים פ"י) עגול וארוך לא מצטרף רמב"ם וכל המפרשים ועיין (שם פי"א מי"א) מקום הגריס תשע עדשות מקום עדשה ד' שערות (שם) וכתבו המפרשים דהיינו עם הריוח שביניהם כמו שהן גדלות בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב ב' שערות זוקקה לשער לבן ולפשיון אבל לא למחי' שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב ב"ש מצרפן (שם פ"ד מ"ה):
שם. והובא אל אהרן הכהן. כהן א' רואה את הנגעים (סנהדרין ל"ד) הכל כשרין לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן אומרים לו אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור (שם פ"ג מ"א) חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי, המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל (שם מ"ב) אין רואין את הנגעים בשחרית, ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן לפי הכהה נראית עזה ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה אימתי רואין בשלש בארבע בחמש בשבע בשמונה בתשע דר"מ ר' יהודה אומר בארבע בחמש בשמונה בתשע (שם פ"ב מ"ב) כהן הסומא בא' מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים (שם מ"ג) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמי רמ"א אף לא נגעי קרובו (שם מ"ה) ר"ח סגן הכהנים אומר אין רואין את הנגעים בתחלה בא' בשבת ששבוע שלו חל להיות בשבת ולא בשני ששבוע שני חל להיות בשבת ולא בשלישי לבתים מפני ששבוע שלישי שלו חל בשבת רעק"א לעולם רואין חל להיות בשבת מעבירין לאחר השבת ויש בדבר להקל ולהחמיר (שם פ"א ר"ד) להקל פשוט כשהלכו להם הסימני טומאה ביני ביני להחמיר כשנולדו בו סי' טומאה וביאור ענין החומרא שמתהוה ע"י איחור הראי' דחוק והנ"ל לפי ענ"ד דהא דקתני שם ויש בדבר להקל ולהחמיר לא קאי ע"ז שמאחר ראייתו שע"י איחור הראי' יהיה חומרא אלא כלומר שבאיחור הזמן לפעמים משתנה להקל ולפעמים להחמיר התולש סימני טומאה והכוה את המחי' עובר בל"ת ולטהרה עד שלא בא אצל כהן טהור לאחר החלטו טמא (שם פ"ז מ"ד) וע"ש בתוך הסגרו מהו מאימתי הוא טהרתו רא"א לכשיולד לו נגע ויטהר ממנו וחכ"א עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס (שם) היתה בראש הערלה ימול שם מ"ה:
(ג)
וראה הכהן גו' אין רואין שני נגעים כא' בין באיש א' ובין בשני אנשים אלא רואה את האחד ומסגירו ומחליטו ופוטרו פי' או מחליטו או פוטרו וחוזר לשני אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין את המוחלט אין מסגירין את המוחלט ולא מחליטין את המוסגר אבל בתחלה בסוף שבוע המסגיר מסגיר והמחליט מחליט ומסגיר ופוטר מחליט ופוטר (שם פ"ג מ"א):
שם ושער בנגע. ה"ל מיעוט שער שנים נגעים בכ"ד שער לבן מטמא במכונס ובמפוזר במבוצר ושלא במבוצר (שם פ"ד מ"ג) ועי' עוד מדיני שער לבן בדיני מחי' אם בהרת קודמת לש"ל טמא ואם ש"ל קודם לבהרת טהור ואם ספק טמא ור' יהושע קיהה וי"ג כהה (שם פ"ד מי"א נזיר ס"ה ב') בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה לו בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ה"ז להסגיר (נגעים פ"ד מ"י) ועיין בא"ר שם בהרת כחצי גרים ובה שערה אחת נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ה"ז להסגיר בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ה"ז להסגיר (שם) בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ה"ז להחליט (שם מי"א) בהרת ובה ש"ל הפוכה ע"י הנגע והלכה הבהרת ונשאר הש"ל במקומו וחזרה הבהרת למקומה זה נקרא שער פקודה שנחלקו בזה עקביא ב"מ וחכמים אמר רע"ק מודה אני בזו שהוא טהור איזהו שער פקודה מי שהיה בו בהרת כגריס ובה ב' שערות הפוכות והלך הימנו כחצי גריס והניחו לש"ל במקום הבהרת וחזרה א"ל כשם שבטלו את דברי עקביא אף דבריך אינן מקוימין (שם פ"ה מ"ג) שתי שערות האמורות בפר בנגעים והאמורות בכ"מ פי' לענין סימני גדלות כדי לכוף ראשן לעיקרן רא"א כדי לקרוץ בצפורן רעק"א כדי שיהיו נטלות בזוג (נדה נ"ב ב') במשנה שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עיקרן מלבין וראשן משחיר שמא כמה יהא בלבנונית רמ"א כ"ש רש"א כדי לקרוץ בזוג (נגעים פ"ד מ"ד מ"ד)
שם וטמא אותו אין בין מצורע מוסגר בימי הסגרו למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה (מגילה ח' ב') במגעו הוא מטמא אדם לטמא בגדים (זבים פ"ה מ"ו) מטמא במשא (נדה ס"ט ב') ובפ"ק דכלים ומשמע להדיא (נדה שם פסחים ס"ז ב') דהיינו שמטמא את האדם לטמא בגדים כזב וכן מוכח בפ"ק דכלים ובגמ' (נדה שם) מפורש דמטמא באבן מסמא כזב ויתבאר בדיני הזב לאחר מותו אינו מטמא באבן מסמא מה"ת ורק מדרבנן מטמא עד שימוק הבשר (נדה ס"ט ב') כשהוא מסיט את הטהור אינו מטמא (נדה מ"ג א' פסחים ס"ז ב') והא דקתני במתני' דזבים פ"ה מ"ו וא' הנישא לא קאי אמצורע כמו דלא קאי אמשכב ומושב משכבו ומושבו לפי הגירסא שלפנינו (פסחים ס"ז ב') אינו אב הטומאה מיהו ראשון לטומאה כתב רש"י שם עפ"י הת"כ דהוה לטמא אוכלין ומשקין אף שלא נגע בהן המצורע בגופו כמו מו"מ דבועל נדה כמוש"ל אבל בס' א"ר בשם החסיד כתב במס' (זבים פ"ה) דל"ג שם משכב ומושב דבאמת מצורע עושה מו"מ למהוי אב ועי' ר"ש פ"ק דכלים ועמ"ש (נדה מ"ג א') ד"ה זה היסטו של זב (ושם נ"ד ב') ד"ה יכול תהא דלפי ענ"ד נ"ע כהגי' שלפנינו (פסחים שם) ועי' תוס' (יומא ו' ב') ד"ה שמטמא מצורע מעינותיו טמאין כדין מעינות הזב שהן אב הטומאה ומטמאין במשא (נדה ל"ד ב' ל"ה א') זיבה דראיה שניה במצורע איתא (נדה ל"ה א') דל"ה ידעינן ליה דמטמא במשא דאין לומר בזה ק"י לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש דהא מצורע מטמא במשא בלי זיבה אלא דאתרבי מקרא וזה הוא דבר תימא איך אפשר לומר שיהיה קולא ע"י הנגע ולא מצאתי בזה ישוב נכון רק ע"ד הדרוש וכה"ג (זבחים צ"ט) בע"מ והוא טמא הבאתי פרשה ו' פסוק י"ט ד"ה הכהן המחטא וכה"ג (זבחים ל"ב ב') רובן ט"מ ונעשו זבין יובא בס' במדבר פ' כ"ח פסוק ב' ד"ה במועדו וכה"ג (מנחות ל"ז א') חמצה ויצאה וחמצה הבאתי לעיל פ' ב' פסוק י"א ד"ה ל"ת חמץ ראיה ראשונה דזב מצורע מבעי' נדה שם מקום זיבה מעין הוא ומטמא במשא או לאו מעין הוא ואינו מטמא ודינה כמו ראיה ראשונה דזב גרידא ואפשט שם דמטמא במשא דם טהור של מצורעת ב"ש מטהרין ובה"א כרוקה וכמ"ר (נדה ל"ד א') ומטמא לח ולא יבש וטומאתו כשהוא לח מה"ת (נדה ל"ד א' ב') מצורעת אינה מטמאה את בועלה ר"ש פ"ק דכלים בשם הת"כ מצורע מטמא בביאה בפ"ק דמסכת כלים ובכ"ד וכן אבן דבית המנוגע וכן בגד המנוגע כדבעינן למימר קמן בית שהוא מיסך ע"ג בית המנוגע כו' הנכנס לחיצון טהור דברי ראב"ע אר"א מה אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה הוא עצמו לא כ"ש (נגעים פי"ג מ"ו) הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור משא"כ במת ואם עמד טמא וכן באבן המנוגעת (שם מ"ז) וכתב בא"ר דתו לא גרס מידי במתניתין וכתב שכצ"ל בגמ' דקדושין ל"ג א' ומוכיח שפיר דרכוב כמהלך דמי דאבן המנוגעת שעובר ע"י אדם הנושאו חשוב עובר אף שהוא נח בעצמו טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וצ"ע לפי ענ"ד אם היינו רק בבית המנוגע אי גם בבית שהמצורע בה ג"כ הדין כן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאו (שם מ"ח) אבל ביאה במקצת לא שמה ביאה עי' (ידים פ"ג חולין ל"ג ב'. שבועות י"ז ב' יבמות פ"ק) משא"כ באוהל המת טלית טהור שהכניס ממנה ג' על ג' לבית טמא נטמאה וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור טמאהו (שם מ"ח) מצורע שנכנס לבית כל הכלים שיש שם טמאין אפילו עד הקורות רש"א עד ד"א הכלים טמאין מיד ר' יהודה אומר אם שהה כדי הדלקת הנר (שם מי"א) וכתב הר"ש עפ"י התוספתא דפלוגתייהו בנכנס שלא ברשות אבל בנכנס ברשות אף ר"י מודה דטמאין מיד נכנס לבהכ"נ עושין לו מחיצה גבוהה י' טפחים על רוחב ד' אמות (שם מי"ב) והיינו ד"א על ד"א משא"כ באוהל המת דודאי לא מהני מחיצת ד"א כל המציל בצ"פ באוהל המת מציל בצ"פ בבית המנוגע וכל המציל מכוסה באהל המת כגון בור ודות מציל מכוסה בבית המנוגע דר"מ ר' יוסי אומר כל המציל בצ"פ באוהל המת מציל מכוסה בבית המנוגע וכל המציל מכוסה באוהל המת אפילו מגולה בבית המנוגע טהור (שם מי"ג) וזה פשוט דל"ד בבית המנוגע אלא דגם בבית שהמנוגע שם ג"כ הדין כן מצורע שנכנס דרך אחוריו לבית אע"פ שנכנס כלו חוץ מחוטמו נ"ל דאינו מטמא כמו בטהור שנכנס בכה"ג לבית המנוגע (שבועות י"ז ב') ועיין ר"ש (פ"ק דכלים) כתב בספר א"ר בשם החסיד מצורע מאהיל על הטהור טהור מאהיל על המצורע אין בזה שום טומאה דביאה במצורע הביאו מהת"כ דדרשינן מדכתיב מחו"ל מושבו מושבו טמא ובכה"ג ל"ח מושבו:
(ד)
ועמוק אין מראה מן העור גו' ביאור זה צריך לפני ולפנים דהא כל הד"מ עמוקין כמראה חמה עמוקה מן הצל וא"כ אם אינו עמוק למה מסגיר וגם איך קרי לה לבנה ובתרגום יונתן שלפנינו איתא שאינה כשלג אלא כסיד וג"ז אינו נכון דמשמע דהא כשלג טמאה בלי ש"ל ומחיה וזה אינו ורש"י כתב שא"י לפרשו ומש"כ הכ"מ ברמב"ם דכיון שמראה היותר כהה שבד' מראות נגעים ג"כ עמוקה מעור הבשר עלתה ארוכה למ"ש רש"י לא ידעתי לפרש ובלתי מובן לפי ענ"ד והנ"ל בזה לפי ענ"ד דכשמראה לבן הוא במקום הגבוה קצת ממקום מראה השחור מתראה לשוה ולפי הסברא היה נראה לומר דכשהנגע היא גבוהה במהותה מעור הבשר היא יותר חזקה ולזה ביאר הכתוב דאם יש בו ש"ל אף שנראה עמוק היינו שאינו גבוה במהותו טמא ואם אין בו ש"ל אף שהוא גבוה קצת במהותו מעור הבשר ועי"ז אינו נראה עמוק מ"מ אינו טמא רק מסגיר ועמש"ל פסוק וא"ו:
(ה)
עמד בעיניו גו' והסגירו גו' מ"ש רש"י במראיתו ובשיעורו בלתי מובן והפי' צ"ל דהיינו עמד במראיתו בא' מד' מראות הא כהה מהן טהור או דקאי אשיעורא ועמ"ש בפסוק שלאח"ז:
(ו)
והנה כהה גו' משמע הא עמד בעיניו מחליטו וכן פי' רש"י וזה תמוה והרמב"ם בפ"א ה"ז כתב דהיינו או כהה מד' מראות או לא פשה וא"י איך יפרש לפי"ז כהה דכתיב בשחין ומכוה לענין הסגר והנ"ל כהמפרשים דלאו היינו כהה במראיתו אלא כלומר נחלש הנגע כיון שעמד בלי פשיון ובלי סי' טומאה דש"ל או מחיה ולפי"ז יהיה כהה דהכא דלא ככהה דגבי בגדים ובתים דהתם במראה איירי כדאיתא (נגעים פי"א מ"ה ור"פ י"ג) ויותר נ"ל בכ"ז דגם הד' מראות יכולין להיות אין עמוקין בגרמוני שהוא לבן ביותר וכיוצא בו ובאמת יש חילוק בנגעים דבאדם בינוני שכל הד"מ נראין בו עמוקין מחליטו בלי שער לבן ומחיה דהא דכתיב מקודם ומראה הנגע עמוק היינו או שמראה הנגע עמוק וכשאינו עמוק כנ"ל וגם אין בו ש"ל ומחיה מסגיר והא דלא הוזכר בכל הש"ס עמוק להחליט היינו משום דלא איירי רק באין עמוקין מעור בשר ועמש"ל פסוק ב' בד"ה שאת בביאור המשנה דבהרת עזה כו' ועוי"ל בכ"ז דבאמת אין חילוק לדינא בין עמוק לאינו עמוק אלא דכללא הוא בטבע המציאות דכשאין בו סי' טומאה ע"כ אינו עמוק וגם נעשה כהה אחר ההסגר מכמו שהי' מקודם וכשרואה שהוא עמוק בידוע שיש לו סי' טומאה וע"ד כ"ז יתפרש ג"כ בטוב עמוק ואינו עמוק וכהה דגבי שחין ומכוה ונתקין ובאמת לפי"ז גם בנתקין צריך א' מד' מראות וכמש"ל דלא כהרמב"ם והראב"ד ולפי הנראה מהגמ' (דבכורות מ"א א') וכמו שהעירותי לעיל פ"ב ד"ה שאת יש לישב כ"ז באופן יותר נכון:
(ז)
ואם פשה תפשה. דיני פשיון לתוך הנגע יתבאר להלן בדיני מחיה הלכה וחזרה בתוך שבוע ה"ה כמו שהיתה לאחר הפטור תראה בתחלה (שם פ"ד מ"ז) כנסה ופשתה פשתה וכנסה רע"ק מטמא וחכמים מטהרין (שם פ"ד מ"ז) כתב בא"ר בשם החסיד דלאו בפשתה מה שכנסה או כנסה מה שפשתה איירי דבזה לא משכחת לה שום פלוגתא ונ"ל ביאור זה דבפשתה וכנסה היינו הלך לו הפשיון ובכנסה ופשתה אי תרוייהו בתוך שבוע ראשון או בתוך שבוע שני ה"ה כמו שהיתה כמו שהדין בהלכה וחזרה וכן אם שניהם היו לאחר הפטור נראה לי וודאי דג"כ ה"ה כמו שהיתה כנסה קודם הפטור ואח"כ פשתה ודאי טמאה כדמוכח (שם פ"ט מ"ג) ע"ש וכן נראה לוודאי בכנסה בש"ר ופשתה בשבוע שניה או לאחר הפטור דטמאה ומתני' כתב בא"ר דהיינו שכנסה מצד א' ופשתה מצד אחר או להיפך שפשתה בתחילה מצד א' וכנסה מצד אחר והפליא לבאר דזה הוא ענין כללי שכולל ד' אופנים השנויין במשניות דלאח"כ שם ואלו הן אופן א) בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גרים רעק"א תראה בתחלה וחכמים מטהרין (שם מ"ח) וכתב בא"ר בשם החסיד דצ"ל רעק"א הרי היא כבתחילה פי' כמו שהיתה דס"ל דמה שיש מהנגע החדש כשיעור מה שהלך מהנגע הישן חשוב כנגע הישן דרע"ק לא מחלק בין הלך מן האום להלך מן הפשיון ובכ"ע הדין כמו בהלך מן הפשיון מה שהלך וחכמים ס"ל דלא אמרינן כן וחצי גריס דמנגע הישנה לא מצטרף לחצי גריס דמנגע החדש. והלכך טהור לגמרי מיהו קשה אמאי לא מצטרפי מ"ש מכנסה ונתמעטה מכגריס ופטרה ואח"כ השלימה לכגריס דוודאי תראה בתחלה ואין לומר דבאמת טהרה דחכמים היינו תראה בתחלה דלהלן הוא דאמרי תראה בתחלה וצ"ל דשאני בכה"ג דאם הפשיון היה בשבוע שני א"י להסגירו עוד דזה יהיה הסגר שלישי לנגע הראשון ואין מסגירין יותר מב' שבועות ואף אם הפשיון היה בסוף שבוע ראשון מ"מ הסגר דשבוע שני בלתי מצטרף להסגר דשבוע ראשון ולפי כ"ז צ"ל דפלוגתייהו רק בנמצא כן בסוף ש"ר דבסוף שבוע שני הא לכו"ע טהור ואם נולד לו אח"כ פשיון מחיה או ש"ל ודאי טמא לכו"ע דרק לענין הסגר י"ל דאינו מצטרף כנ"ל אבל לענין סי' טומאה נראה דודאי מצטרפי כמו לאחר הפטור כמו"ש אופן ב) בהרת כגריס ופשתה כחצי גרים ועוד והלך מן האום כחצי גריס רע"ק מטמא וחכמים מטהרין (שם מ"ט) אופן ג) בהרת כגריס ופשתה כגריס ועוד והלך לו האום רע"ק מטמא וחכ"א תראה בתחלה שם אופן ד) בהרת כגריס ופשתה כגריס נולדה לפשיון מחיה או ש"ל והלך לו האום רע"ק מטמא וחכ"א תראה בתחלה (שם מ"ו) ואע"ג דאף לחכמים מחליטו מ"מ לחכמים דנגע חדש הוא פוטרו מן הראשון ואם לא נזקק הכהן לנגע השני או שהי' ברגל דניתנין לו כל ימי הרגל ה"ה טהור ביני ביני כשטבל ואם פרח בכולו ביני ביני דה"ל בא כולו לבן בתחלה שיתבאר להלן. א"א לפשיון שיטמא בתחלה אבל אפשר לפשיון שיטמא בן יומו כיצד בהרת ובה סימני טומאה החליטה והלכו להן סי' טומאה ובא לו אצל כהן ופטרו ואח"כ נולד לו פשיון זה הוא פשיון שמעמא בן יומו ועיין שם פ"ה מ"ב:
(י)
ומחית בשר חי בשאת. פשוט דהיינו או מחי' שהיא סי' טומאה בכל ד"מ והמחי' היא בשר בריא אין מחי' פחותה מכעדשה (שם פ"ו מ"ב) וצריכה שתהי' מרובעת ומבוצרת היינו שסביבה כעדשה מהנגע ובסה"כ תשע עדשות (שם פ"א מ"ה פ"ו מ"ב) הלכה המחי' כולה או נתמעטה מכעדשה בכה"ג לכו"ע אין הנגע פושה לתוכו וטהור כיון שהלך לו הסי' טומאה (שם פ"א מ"ה פ"ו מ"ב) בהרת ובה מחי' פחותה מכעדשה ונתמעטה המחי' או הלכה ר"מ מטמא פי' דכיון שהמחי' לא היתה סי' טומאה ה"ל פשיון וחכמים מטהרין שאין הנגע פושה לתוכו (שם פ"ו מ"ג) בשינוי לשון בוהק כעדשה בתוך הבהרת ופשתה הבהרת לתוכו מוכח ממתני' (דשם פ"ו מ"ו) כמוש"ל בזה לפי' הא"ר דבזה ג"כ פליגי ר"מ וחכמים אם הנגע פושה לתוכו בהרת כגריס ומחי' כעדשה מקיפה וחוץ למחי' בהרת פי' כעדשה מקפת להמחי' הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט אמר ר' יוסי אין המחי' סי' טומאה לחיצונה לפי שהבהרת לתוכה נתמעטה והלכה לה רג"א אם מבפנים היא כלה סי' פשיון לפנימית והחיצונה טהורה ואם מבחוץ היא כלה החיצונה טהורה והפנימית להסגיר (שם פ"ו מ"ה) בביאור דברי ר"ג נ"ל דע"כ לאו בתחלה קאמר דא"כ ליכא פשיון ולא בסוף שבוע שני דליכא הסגר אלא בסוף ש"ר איירי ולפי"ז נ"ל להוכיח דר"ג לא ס"ל כר' יוסי דלר' יוסי למה החיצונה טהורה הא צריכה הסגר שני אלא כת"ק ס"ל דהמחי' הוה סימן טומאה להחיצונה וכיון שהוחלט ע"י סי' טומאה והלך לו פוטרו אף בסוף שבוע ראשון וא"צ הסגר שני כמו שנראה מהכתוב וכן משמע (שם פ"ז מ"ג) ולכו"ע ל"ח פשיון לחיצונה כנ"ל בצק"א בין כך ובין כך טהורה (שם) נ"ל דרע"ק ודאי אפנימית קאי דאל"כ מה פליג אר"ג וטעמי' משום דאף בכה"ג אין פשיון בתוך נגע וקשה הא ר"ג בסוף ש"ר איירי כמו"ש וא"כ ה"ל לרע"ק למימר יסגיר וצ"ל דרע"ק איירי בסוף שבוע שני ומה שאמר בלשון זה וקאי אסוף שבוע שני ולא אמר יסגיר דליקו אשבוע ראשון דאיירי בי' ר"ג נ"ל משום דאי הוה קתני יסגיר ה"א דאחיצונה קאי דס"ל כר' יוסי דהמחי' ל"ה סי' טומאה לחיצונה וצריכה הסגר שני והי' צריך לבאר דאפנימית קאי ולכך אמר טהורה דהיינו בסוף שבוע שני דהשתא א"א לטעות ולומר דקאי אחיצונה כמו"ש אמר ר"ש אימתי שהיא כעדשה מובאת פי' מצומצמת היתה יתרה מכעדשה המותר סי' פשיון לפנימית והחיצונה טמאה (שם מ"ו) ר"ש ע"כ כת"ק דר' יוסי ס"ל דהא אמר החיצונה טמאה בנשאר בה כעדשה מחי' ומכריע בין ר"ג לרע"ק בענין הפשיון דפנימית כשכלה מבפנים דאם היתה המחי' כעדשה מכוונת ל"ה פשיון לפנימית כיון דה"ל סי' טומאה לחיצונה אבל מה שיתר על כעדשה הוה סי' פשיון לפנימית כיון דבלא"ה איכא סי' טומאה לחיצונה וע"י המשהו לא אזיל סי' טומאה מהחיצונה היה בו בוהק פחות מכעדשה סי' פשיון לפנימית ואין סי' פשיון לחיצונה (שם) פי' בא"ר דהיינו או בוהק כעדשה או מחי' פחות מכעדשה והיינו בין החיצונה לפנימית כנ"ל דבכה"ג הוה סי' פשיון לפנימית כיון דל"ה סי' טומאה לחיצונה ומ"מ להחיצונה ל"ה פשיון דאף בכה"ג אין הנגע פושה לתוכו כרבנן דר"מ דלעיל בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה וש"ל בתוך המחי' הלכה המחי' טמאה משום ש"ל כו' ר"ש מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת בהרת היא ומחיתה כגריס וש"ל בתוך הבהרת הלכה המחי' טמאה משום ש"ל כו' ר"ש מטהר מפני שלא הפכתו בהרת כגרים (שם פ"ד מ"ו) כ"ד ראשי אברים שאין מטמאין משום מחי' ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגוי' וראשי הדדים שבאשה ר' יהודה אומר אף של איש רא"א אף היבלת והדלדולין אין מטמאין משום מחי' (שם מ"ז) ומשמע להדיא עפ"י לשון המשנה שלאח"ז דבבהרת מטמאין והטעם דלא מטמאין משום מחי' נ"ל משום דל"ח מבוצר רק בשטח אחד עם הבהרת וראשי אברים עם הצדדין ל"ח שטח אחד והא דמטמאין בבהרת אע"ג דכגריס וודאי ג"כ בעינן בשטח אחד דהא עגול וארוך לא מצטרף נ"ל דהיינו לענין זה שהנגע פושה לתוכן דפשיון מטמא בכ"ש אף במקום א' מיהו כל המפרשים לא כתבו כן עי' בדבריהם:
(יא)
וטמאו הכהן החליטו בש"ל הלך ש"ל וחזר ש"ל או שנולד לו מחי' או פשיון בתחלה בשש"ר בסש"ש לאחר הפטור ה"ה כמו שהיתה וכן בהחליטו במחיה וכן בהחליטו בפשיון (שם פ"ה מ"א) עור הבשר מיטמא בשני שבועות בג' סימנים כו' בש"ל ובמחי' בתחלה וסוף ש"ר בסוף ש"ש לאחר הפטור ובפשיון בסוף ש"ר בסש"ש ולאחר הפטור ומיטמא בב' שבועות שהן י"ג ימים (שם פ"ג מ"ג):
(יב)
פרוח תפרח גו' פחות מכעדשה מעכב הפריחה (שם פ"ח מ"ה) כל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב הפריחה היינו השחין והמכוה והקדח המורדין הראש והזקן שלא נקרחו (שם מ"ה) בית הסתרים אינו מעכב הפריחה (שם פ"ו מ"ח) ראשי אברים מעכבין הפריחה כדמוכח מכללא דמתניתין (שם פ"ח מ"ה) ובכ"ד בוהק מעכב הפריחה (שם פ"ח מ"ו) שלשה דינים חלוקין בפריחה דין א) פרח מתוך הטומאה טהור כדלהלן בקרא ואעפ"י שיש בו ש"ל (שם פ"ח מ"ג) הי' טמא ע"י סי' טומאה והלך לו סי' טו ופרח בכולו קודם שטהרו הכהן ה"ל מתוך הטומאה (שם מ"ו) אין לך פרח מתוך הטומאה שטהור ע"י הפריחה רק שנחלט ע"י הפשיון או ע"י ש"ל אבל הוחלט ע"י מחי' פרח בכולו טהור גם בלא"ה שהרי ר"א אחר הפריחה שטהרה טמא נתבטלה הפריחה וטמא (שם פ"ח מ"א) עד שתתמעט בהרתו מכגריס כשהוחלט ע"י ש"ל והש"ל קיימת וכשהוחלט ע"י פשיון כשתחזור שהיתה קודם הפשיון דאז נטהר כמוש"ש פ"ח מ"א חזרו ונתכסו אחרי שנטמא ע"י שנתגלו כנ"ל חוזר לטהרתו נתגלו טמא אפי' מאה פעמים (שם מ"ד) בוהק אינו מבטל הפריחה אף שמעכב בתחלה והלכך חזר כמין בוהק טהור (שם פ"ח מ"ו) וכמוש"ש חזרו בו ראשי אברים בפחות מכעדשה רמ"א טמא (שם) פי' דפחות מכעדשה מבטל הפריחה אפילו בראשי אברים וחכ"א בוהק פחות מכעדשה פי' טומאה בתחילה ואין סי' טומאה בסוף שם פי' בא"ר דהפי' הוא או בוהק כעדשה או מחי' פחות מכעדשה הוה סי' טומאה בתחילה שמעכב את הפריחה ואינן סי' טומאה בסוף פי' שאין מבטלין את הפריחה פרח מתוך הטומאה ואח"כ לו ש"ל ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין (שם פ"ח מ"ב) פרח בכולו מתוך ההסגר כתב הרמב"ם עפ"י הספרא דהיינו ג"כ מתוך הטומאה ועיין (תוי"ט רפ"ח) ובכה"ג אינו חוזר לטהרתו רק כשתתמעט בהרתו מכגריס דין ב) פרח בכולו מתוך הטהרה טמא (שם פ"ח מ"א) ומוכח שם לפי ענ"ד דאע"ג דהי' ראוי לטמאותו קודם הפריחה בכולן ע"י פשיון כיון שלא טמאו הכהן ה"ל מתוך הטהרה וטמא עד שתחזור בהרתו לכמו שהיתה דאל"כ אכתי טמא משום פשיון (שם פ"ח מ"א) דין ג) הבא כולו לבן בתחלה דינו כבהרת קטנה ויסגיר נולד לו ש"ל או מחי' טמא לא נולד לו מחי' או ש"ל לא בהסגר ראשון ולא בהסגר שני טהור (שם פ"ח מ"ז) וכן אם בא בתחלה כולו לבן ובו ש"ל טמא שדינו לכ"ד כמו נגע קטנה חזרו בו ראשי אברים ה"ה כמו אלו לא חזרו שהרי בין קודם החזירה בין לאחר החזירה דינה כנגע קטנה (שם) ועמש"ש הבא בתחלה כולו לבן ובה מחי' כעדשה וטמאו הכהן ואח"כ פרחה בכולו נטהר מב' טעמים א) משום הלכה המחי' ב) משום פריחה מתוך הטומאה ואח"כ חזרו בו ראשי אברים ר' ישמעאל אומר כחזירת ר"א בבא כולו לבן בתחלה בלי סי' טומאה שהוא טהור שהרי ר"א אין מטמאין משום מחי' כנ"ל דס"ל דעיקר טהרתו של זה בעת הפריחה היא משום הלכה המחי' ור"א בן עזריה אומר כחזירת ר"א בפרח בכולו מתוך הטומאה שחוזר לטומאתו ע"י חזירת ר"א דנתבטלה הפריחה כנ"ל (שם מ"ט) דס"ל דעיקר טהרתו הי' משום פרח בכולו כמו"ש בס' א"ר ע"ש שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה פרחה מזו לזו ואח"כ פרחה בכולו טהור בשפתי העליונה בשפתי התחתונה בשתי אצבעותיו בשני ריסי עיניו כשהן מדובקין זל"ז נראין כאחד טהור (שם מ"ו) כגי' הא"ר והיינו אף שפרחה מן הטהורה:
(יז)
וטהר הכהן גו' כל ספק נגעים בתחלה טהור חוץ מספק אם ש"ל קדמה אם בהרת קדמה שנחלקו בזה ר"א ור"י כנ"ל וחוץ מזו מי שהי' בו בהרת כגריס והסגירה בסוף שבוע וה"ה כסלע ספק שהיא היא ספק שאחרת באה תחתיה טמא (שם פ"ה מ"א) וכתב בא"ר דלאו באותו מקום עצמו קאמר שאחרת באה תחתיה דהא בהלכה וחזרה בתוך ההסגר ה"ה כמו שהיתה כדאיתא (שם פ"ד מ"ז) וכמוש"ל אלא ספק שאחרת נעשה תחתיה במקום אחר דמשום ספק טמא כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע בזה כסלע בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור רעק"א באיש א' ספק בשני אנשים טהור (שם מ"ד) משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ועוד בזה כסלע ועוד שניהם טמאים אעפ"י שחזרו להיות כסלע וכסלע שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס (שם מ"ה) אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים (מגילה ח' ב') במשנה בהרת ואין בה כלום בתחלה בסש"ר יסגיר בסוף שבוע שני לאחר הפטור יפטור (שם פ"ד מ"ג) בלשון לאחר הפטור דאיתא שם עי' במפרשים עודהו מסגירו ופוטר ונולדו לו סימני טומאה יחליט בהרת ובה סימני טומאה עודהו מחליטו והלכו להן סימני טומאה בתחלה בסוף ש"ר יסגיר בסוף שבוע שני לאחר הפטור ופטור (שם פ"ז מ"ג) אבל אם החליטו והלכו להן סימני טומאה בתחלה או בסוף ש"ר נ"ל שפוטרו בלי הסגר כדמשמע קרא וכמוש"ל בדיני מחי' בספר א"ר בשם החסיד הפליא להעיר על כלל חשבון כל אופני טהרה השנויין בפ"א מ"ה יעלו בידו רל"ח מפני שלא חשב כולן לאיזה טעם וכולן הן רמ"ח היינו 1 הלכו להן הש"ל 2 השחירו 3 הקצירו שתיהן או אחת מהן 2. 3 = 6 1 השחין 2 מחית השחין פי' שחין שלא נעשה צרבת ומחית השחין היינו שנעשה צרבת 3 המכוה 4 ומחית המכוה 5 והבוהק שאחד מאלו 1 נסמך 2 הקיף לשתיהן או לאחת מהן 2.2 = 4 או 3 שחילק בין ב' השערות 5.5 = 25 דבכל אלו הדין כמו בהלך לו ש"ל היתה בו מחי' 1 והלכה לה היתה מרובעת ונעשית 2 עגולה או 3 ארוכה מבוצרת ונעשית 4 מן הצד מכונסת 5 ונתפזרה = 5 1 השחין 2 מחית השחין 3 המכוה ומחית 4 המכוה 5 והבוהק 1 שנכנס במחיה 2 הקיפה 3 חלקה או 4 מיעטה 4.5 = 20 בסה"כ 6 + 25 + 5 + 20 = 56 כ"א מהם בארבעה זמנים 1 בתחלה 2 בסוף ש"ר בסוף 5 שבוע שני 4 לאחר הפטור פי' שנולד לו פי' טומאה לאתר הפטור ועד שנראה לכהן הלך לו 4. 56 = 224 הלך 1 הפשיון הלך 2 האום או נתמעט 2 האום = 3 1 השחין מחית 2 השחין 3 המכוה 4 מחית המכוה 5 והבוהק חולקין בין האום לפשיון 3 + 5 = 8 ככ"א כשם כ"א מהם בשלשה זמנים דאין פשיון בתחלה 3.8 = 24 ועם 224 הנ"ל 248:
(יח)
שחין ונרפא השחין והמכוה מטמאין בשבוע א' בשני סימנים בשער לבן ובפשיון (שם פ"ג מ"ד פ"ט מ"א) השחין והמכוה אין מצטרפין זע"ז ואין פושין מזה לזה ואין פושין לעור בשר ולא עור הבשר פישה לתוכן (שם פ"ט מ"ב) ולכך חילקן הכתוב אעפ"י שדינן שוה (חולין ח' א') היו מורדין טהורין עשו קרום כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה (שם פ"ט מ"ב) פשוט שזהו ונרפא שכתוב כאן חזרו וחיו אעפ"י שמקומו צלקת נדונין כעור בשר (שם) איזהו שחין לקה בעץ או באבן או בגפת או במי טבריא כל שאינו מחמת האש זהו שחין איזהו מכוה נכוה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש זהו מכוה (שם פ"ט מ"א) כל דבר שלא מחמת האור לאתויי אבר מעיקרו כ"ד הבא מחמת האור לאתויי חמי האור (חולין ח' א') והר"ש בפ"ו מ"ח הביא מהת"כ דעיקר לשון שחין היינו שעלה מאליו וכל הני נתרבו מדכתיב בשחין שחין ב"פ ונקראו קדח (שם) ועיקר לשון מכוה היינו שנכוה באור וכל הני מרבינן ממכוה מכוה שחין ומכוה אם שחין קודם למכוה בטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין בטל שחין את המכוה (חולין שם) איבעיא להו ליבן שפוד והכה בו נידון משום שחין או משום מכוה חבטא קדים ואתא הבלא מבטל לי' לחבטא וה"ל מכוה ומצטרף למכוה ולא לשחין או דלמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל לי' להבלא וה"ל שחין ומצטרף לשחין ולא למכוה חולין שם בשינוי לשון ולא אפשט שאלו את ר"א מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין א"ל יסגיר א"ל למה למגדל ש"ל אינה ראוי' לפשיון אינה פושה למחיה אינה מטמאה א"ל שמא תכנוס ותפשה א"ל והלא מקומה כגריס א"ל לא שמעתי א"ל ר' יהודה בן בתירא אלמד בו א"ל אם לקיים דברי חכמים הן א"ל שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו א"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים (שם פ"ט מ"ג ונ"ל דלפי"ז מדויק היטב מה שהיתה השאלה והתשובה בשחין ולא במכוה דבשחין הוא דחיישינן שמא יעלה לו שחין ממילא דה"ל שחין דבתורה כמוש"ל אבל במכוה אין לחוש לכויה ופוטרו והי' נ"ל שזהו המכוון לקיים ד"ח מיהו להלן פי"א מ"ז יש ג"כ כלשון הזה שלא מצאתי שם כיוצא בזה:
(יט)
אדמרמת. הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי רבי ישמעאל רעק"א אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של שלג עזה ושל סיד דיהה ממנה (שם פ"א מ"ב) וכתב בא"ר בשם החסיד שיעור המזיגה כמו בעלמא שני חלקים מים ואחד יין ועי' (שבת ע"ז א' עירובין כ"ט ב' ובמסכת שבועות ו' א') איתא אר"ח משל דרע"ק למה הדבר דומה לארבע כוסות של חלב אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם ואחד נפלו לתוכו שמונה ואחד נפלו לתוכו שתים עשרה ואמרי לה שש עשרה טיפין ועי' תוס' (שם) ד"ה ואחד נפל לתוכו י"ב ועיין ר"ש שהביא מהת"כ וכן משמע במס' נגעים דגם שחין ומכוה מטמאין בד' מראות נגעים הנ"ל בעור בשר אף בלא אדמומית ומשמע דגם נגעי עור בשר מטמאין בפתוך:
(כו)
ושפלה איננה מן העור והיא כהה פי' ושפלה איננה עמש"ל פסוק ד' ופי' והיא כהה לפי מש"ש נ"ל לפי ענ"ד דוא"ו של והיא משמש בזה במקום והרי ע"ד מש"ל פ' ט"ו פסוק י"א ע"ש פי' אף שאין נראה שפלה מן העור מפני שתפחה והוגבהה מהעור מ"מ הרי חלושה היא מכיון שאין בה ש"ל כמוש"ל פסוק ד' בפי' כהה דשם דהיינו חלש ולכך אינה מטמאה רק מסגיר ועמש"ל פסוק ו' לבסוף.
(כט)
בראש או בזקן גו' מראהו עמוק גו' נתק הוא. זקן האשה והסריס שהעלו שער ה"ה כזקן לכ"ד למאי הלכתא אמר מר זוטרא לטומאת נגעים כו' לטהרת נגעים כו' (קדושין ל"ה ב') בביאור ענין הנתקין שיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל דא"צ שיהיו בשינוי מראה כדאיתא בת"כ מראהו עמוק מנין לרבות השוה והגבוה ת"ל אין מראהו עמוק אם כן מה תלמוד לומר מראהו עמוק מה מראהו עמוק בידי שמים כו' פרט לשנתקו אדם ונ"ל פשטא דקרא לפי"ז ע"ד מש"ל פסוק ד' דאף שמראהו עמוק היינו שהוא לבן ביותר מכל מקום אינו טמא רק בשער צהוב ופשיון וזהו דמסיים נתק הוא כלומר טומאתו רק משום נתק השער ואף שאין מראהו עמוק מפני שאין בו שום לובן מכל מקום כשאין בו שער שחור צריך הסגר ומטמא בפשיון וכן אם אינו עמוק מפני שהוא גבוה בממשו כמוש"ל בעור בשר מ"מ אין זה סי' טומאה ואין להקשות דלפ"ז יהיה פי' עמוק ואינו עמוק דהכא דלא כפי' דגבי בהרת דהא לק"מ דהתם דכתיב מעיקרא בהרת שאת או ספחת דהיינו לבנה משמעות הלשון בפי' עמוק ואינו עמוק כמוש"ש אבל הכא דלא הוזכר כלל בהרת משמעות הלשון בפי' עמוק ואינו עמוק כמוש"ש בזה והא דכתיב ומראהו אינו עמוק גו' וטהר אותו היינו אף שאינו עמוק מחמת שהוא גבוה במשושו מ"מ טהור כמוש"ל בנגעי הבהרת והא דכתיב ואם בעיניו גו' ושער שחור צמח בו גו' הפי' אף שעמד במראה לבן וגם פשה אם יש בו שער שחור טהור ועוד ראיה לזה מלשון הת"כ יכול תטמא הבהרת בראש ובזקן כו' אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין ואם נאמר דנתקין ג"כ היינו ע"י בהרת א"כ מגופייהו דנתקין ידעינן דבהרת בלא נתק אינה מטמאה בהו ועוד מביאין ראיה לזה מהא דכשמגלח מניח ב"ש סביב הנתק כדי שיהיה ניכר הפשיון כדאיתא בפ"י מ"ה ואם הנתק יש בו שינוי מראה הא יהא ניכר בו פשיון כמו בכל הנגעים ולפי"ז גם לשיטת הרמב"ם והראב"ד קשה דהא לאחר שישהה בהסגר שבעת ימים שיצמחו השערות במקום הגילוח כדאיתא (נזיר ל"ט ב') דבז' יומין אתיא מזיא כדי לכוף ראשן לעיקרן הרי יהיה ניכר פשיון מריטת השער כמו שניכר פשיון הנתק בהסגר ראשון קודם גילוח ע"י מדידה או השערה וצ"ל דהנתק אינו מטמא רק כשניתק השער ע"י הנתק אבל כשאינו גדל עי"ז אינו מטמא ול"ח פשיון ולשון כדי שיהא ניכר לאו דוקא וצורך הגילוח אינו משים היכר הפשיון כמו"ש ולפי כ"ז ליכא פריחה בכולה לאחר הגילוח רק כשניתק השער אחרי גידולו אחרי הגילוח ולפי כ"ז ענין הנתק הוא רק מריטת שער ולפי"ז יש לעיין איך הקרחת והגבחת דלהלן טהורות בלי בהרות הא כיון שנקרח מעט ה"ל נתק וכשנקרח אח"כ כל צד הקדקוד אי כל הצד של צד הפנים ה"ל פשיון וטמא דהא ל"ח פרח בכולו רק בכל הראש ואין נראה כלל לומר דהיינו רק ביש בו שער שחור הר"ש והרע"ב כתבו שהחילוק שבין נתק לקרחת שהנתק מגדל שער וקרחת וגבחת אין מגדלין שער והביאו כן מהת"כ לפי הגי' שהיה בידם והתוי"ט הביא ג"כ דבריהם ולפי ענ"ד אין זה מובן דהא הנתק בלי שער צהוב טמא לעולם ע"י פשיון ומנא ידעינן באותה שעה שעתיד לגדל שער וה"ל נתק ואף דלפי גי' הת"כ שהיה בידיהם לא מיקרי קו"ג רק באין ראויין לגדל שער מ"מ לאו היינו שזה הוא החילוק בין נתק לקו"ג אלא שדין קו"ג היינו רק באין ראוי לגדל שער וכשראוי לגדל שער נראה שדינו לפי"ז דמטמא בעור בשר כמו הראש והזקן עד שלא העלו שער דשם ספ"ו והעיקר לפי ענ"ד דליכא בראש ובזקן דין עור בשר רק כשלא העלו שער כדמשמע שם ספ"ו וגי' הת"כ האמיתית כמו שלפנינו דמרבינן אף בעתיד לגדל שער כמו"ש התוי"ט ובביאור החילוק שבין נתק לקרחת וגבחת נ"ל א) קו"ג היינו בידי אדם ע"י מריטה או ע"י סיכה ואכילת נשם או ע"י מכה בידי שמים כדאיתא להלן והנתק הוא מריטת שער בידי שמים שלא ע"י מכה ב) כשתחילת הקריחה מהתחלת השער אצל עור הבשר ליכא משום נתק דאין נתק אלא ששער מקיפו כמ"ש בתוי"ט ואיירי שנתן כל חצי הראש בכה"ג ג) שנקרח כל הצד בבת אחת או שלא היה בו נתק כגריס במקום אחד עד שנקרח הכל דזה ל"ח נתק דכיון שאין שער מקיפו ולפי אלו הסברות הא דנתק כל הראש טהור משום פרח בכולו צ"ל דכיון דמעיקרא היה שער מקיפו נקרא נתק ולפי כ"ז נראה דאף שנקרח בענין הנ"ל רק איזה חלק בא' מהב' צדדין אותו החלק מטמא ג"כ בקו"ג מיהו צ"ע ונידון קרחת בזקנו ע"ל פ"ו מ"ח ומש"ש דעפ"י מש"ש צ"ל דבזקן ג"כ איכא דין קרחת וגבחת מיהו יותר נ"ל לפי ענ"ד ע"ד מש"ל בפ"א דודאי גם בנתקין בעינן ד' מראות ועמוק מן העור מטמא בלי שער צהוב ופשיון ופי' ובו שער צהוב דק היינו או שער צהוב דק או דכל עמוק ודאי יש לו סי' טומאה ומשכחת לה אינו עמוק בד"מ בעור בשר בריא לבן כמוש"ל שם והא דמרבה בת"כ הגבוה והשוה היינו בגרמוני וכיוצא בו והא דדריש מדכתיב מראהו עמוק פרט שנתקו אדם נ"ל דלאו היינו מראהו עמוק דפסוק ל' אלא מהא דכתיב בפסוק ל"א אין מראהו עמוק ולא כתיב ומראהו איננו עמוק כענין דכתיב בנגעי עור בשר ושחין ומחי' קדריש ותיבת א"כ מיותר וצ"ל ומה ת"ל מראהו עמוק והא דאיתא בת"כ כנ"ל יכול תטמא הבהרת בראש או בזקן נ"ל דהיינו בדיני בהרת בשער לבן ומחיה הנתקין מטמאין בשני שבועות ובשני סימנין בשער צהוב דק ובפשיון (שם פ"י מ"א):
(ל)
שער צהוב דק. לקוי קצר דרע"ק ריב"נ אומר אפילו ארוך שער צהוב דק מטמא מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי ר' יהודה רש"א אינו מטמא אלא הפוך כו' (שם מ"ב) החליטו בש"צ הלך ש"צ וחזר ש"צ וכן בפשיון בתחלה בסוף ש"ר בסוף ש"ש לאחר הפטור ה"ה כמו שהיה וכן בהחליטו בפשיון הלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בש"צ בסש"ר בסש"ש לאחר הפטור ה"ה כמו שהיה (שם פ"י מ"ה) ועמש"ל פסוק ז' בדיני פשיון דאפשר לפשיון שיטמא בן יומו:
(לא)
ושער שחור אין בו גו' הצומח מציל מיד הש"צ ומיד הפשיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר והמשואר מציל מיד שער צהוב ומיד הפשיון מכונס ומפוזר ומבוצר אינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות אחת צהובה ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה אינן מצילות שם פ"י מ"ג ומוכח מזה דב' שערות לבנות מצילות וכ"כ בא"ר ש"צ שקדם לנתק ר' יהודה מטמא כן היא גי' הא"ר ראב"י אומר לא מטמא ולא מציל רש"א כל שאינו סי' טומאה בנתק ה"ה סי' טהרה בנתק שם מ"ד. מי שהיה בו נתק ובו ש"צ טמא נולד לו שער שחור טהור אעפ"י שהלך לו שער שחור טהור (שם מ"ח) והיינו אעפ"י שהש"צ קיים ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם (שם) והיינו אף שהלך לו הש"צ ג"כ ונולדו אח"כ סימני טומאה מ"מ טהור כיון שנטהר ע"י שער שחור רש"א כל שער צהוב שטהר שוב אין לו טומאה לעולם שם פי' דהש"צ שאינו מטמא הוה סי' טהרה כשער שחור כנ"ל וכל סי' טומאה שנולדו בו בעוד אותן הש"צ קיימין טהור אבל אם נולדו לו סי' טומאה אחר שהלך לו אותו הש"צ טמא כן פי' בא"ר והוא כתב דצ"ל דר"ש מקמי דרשב"י משום ר"ש ע"ש:
(לג)
והתגלח מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה (שם מ"ה) וכבר כתבתי דלשון זה הוא ל"ד אלא דאם פושה בלי מריטת שער ל"ה פשיון:
(לה)
ואם פשה יפשה גו' שני נתקין זה בצד זה ושטה של שער מפסקת ביניהם נפרץ במקום א' טמא פי' משום פשיון משני מקומות טהור פי' שאותה השטה נפרצה למטה ולמעלה ונשארו מאותה השטה ב' שערות באמצע טהור דמבוצרות נינהו והמשואר מציל במבוצר כנ"ל כמה תהא הפרצה מקום שתי שערות (שם מ"ו) שני נתקין זה לפנים מזה ושטה של שער מפסקת ביניהם נפרץ ממקום אחד טמא פי' הפנימי טמא משום פשיון משני מקומות טהור פי' דשניהן נעשו נתק אחד וכיון דשער שחור מבוצר בנגע טהור כמה תהא הפרצה ממקום שתי שערות נפרץ במקום אחד כגריס דכיון שזה בתוך זה ע"י פרצה דכגריס נעשו שניהם נגע אחד וה"ל שער שחור מבוצר ומציל (שם מ"ז) הראש והזקן אין מצטרפין זע"ז ואין פושין מזל"ז איזהו זקן מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת (שם מ"ט) ועיין בא"ר (שם) מי שהיה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור (שם מ"ט) פי' משום פרח בכולו הראש והזקן אין מעכבין זע"ז דברי ר' יהודה רש"א מעכבין זע"ז (שם):
(לט)
כחות לבנות היינו כהות מד' מראות כנ"ל:
(מ)
קרח הוא איזו היא קרחת אכל נשם סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער איזו היא קרחת מן הקדקוד השופע לאחוריו עד פיקה של צואר איזו היא גבחת מן הקדקוד השופע לפניו עד כנגד השער מלמעלן (שם פ"י מ"ו) ונ"ל פי' עד עיקרן של שערות האחרונות שכשהשערות שוכבות על המצח עיקרן שלמעלה מסוף השערות:
(מב)
בקרחת או בגבחת גו' הקרחת והגבחת מטמאות בשני שבועות בשני סימנים במחיה ובפשיון (שם) הקרחת והגבחת אין מצטרפין זע"ז ואינן פושות מזל"ז ר' יהודה אומר אם יש שער ביניהן אין מצטרפות ואם לאו ה"א מצטרפות (שם) הזקן מטמא בנגע כדין קו"ג כשנקרח כדמוכח (שם פ"ח מ"ה):
(מה)
בגדיו יהיו פרומים גו' פרימה היינו קריעת בגדים כאבל פריעה אין פריעה אלא גידול שער (מ"ק ט"ו א') חייב בעטיפת הראש כאבל ואסור בשאלת שלום אבל קורא ושונה ודורש ואסור בתכבוסת ואפי' בשבתות ויו"ט אסור בכל הנ"ל וברחיצה סיכה נעילת הסנדל וזקיפת המטה ועשיית מלאכה בעי' בגמרא (שם) אי מותר בתה"מ פלוגתא דתנאי (שם ז' ב') ע"ש. כהן גדול שנצטרע חייב בפו"פ שעשה דוחה ל"ת דומן המקדש ל"י שבסדר אמור ועמש"ל פרשה ח' פסוק ל"ג האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת (סוטה כ"ג א') במשנה וברמב"ם כתב ולא עוטה על שפם:
שם וטמא טמא יקרא כתב הרמב"ם מהת"כ שכל הטמאין צריכין להודיע לכל שהן טמאין שיפרשו מהן:
(מו)
בדד ישב מחוץ למחנה מושבו היינו חוץ לג' מחנות והיינו חוץ לירושלים וכל ערי מוקפי חומה (פ"ק דכלים פסחים ס"ז א' זבחים קי"ז א') ועמ"ש בספר במדבר פרשה ה' פסוק ב' ד"ה וישלחו בגדים המנוגעים משלחין אותן חוץ לעיר בין שהיתה מוקפת חומה בין שאינה מוקפת חומה וזה חומר בבגדים מבאדם. רמב"ם בפי"ג מהל' טומאת צרעת מהתוספתא:
(מז)
והבגד גו' אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים פשוט בכתוב ובמס' נגעים פי"א ולהלן בסדר קדושים יתבאר דאין צמר אלא הבא מרחלים נקבות וזכרים ועמש"ש בעז בת רחל ורחל בת עז שלש אצבעות על שלש אצבעות מטמא בנגעים (שבת כ"ו ב') בגד שלא ארג בו גע"ג ונראה בו נגע ואח"כ ארג בו גע"ג טהור (שם פי"ב מ"ב) כל הבגדים מטמאין בנגעים חוץ משל עובד כוכבים (נגעים שם מ"א) וצ"ע בגר תושב אם דינו כמו בנגעי הגוף הלוקח בגדים מן העובד כוכבים יראו בתחלה (שם) ועמש"ל בנגעי הגוף בעובד כוכבים שנתגייר צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים אין מטמאין בנגע אם רוב מן הרחלים מטמאין מחצה ע"מ מטמאין וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זב"ז (שם מ"ב) וכה"ג שנינו במס' (כלאים פ"ט מ"א) ושם כתבתי דהיינו ביטול דמין במינו או דענין ביטול זה הוא ענין טפילה שהמיעוט נעשה טפל להרוב העורות והבגדים הצבועים אין מטמאין בנגעים הבתים בין צבועין בין אינן צבועין מטמאין בנגעים דר"מ ר' יהודה אומר העורות כבתים רש"א הצבועין בי"ש מטמאין בידי אדם אין מטמאין (שם מ"ג) בגד ששתיו צבוע וערבו לבן ערבו צבוע ושתיו לבן הכל הולך אחר הנראה (שם מ"ד) כל הראוי ליטמא ט"מ אעפ"י שא"ר ליטמא מדרס מטמא בנגעים כגון קלע של ספינה ווילון שבי"ס של שבכה ומטפחת של ספרים וגלגלין ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס פי' כשיעור נגע ה"א מיטמאין בנגעים שם מי"א ועמש"ל ל פסוק ב' ד"ה בעור בשרו. סגוס שנראה בו נגע עד שיראה באריג ובמוכין החמת והתורמל נראין כדרכן (שם) פי' שקושרין אותן ונכפל במקום הקשר ואין הנגע שבכפליו נראה אא"כ מתפשט העור רואהו כך כמו שהוא מקומט ופושה מתוכו לאחוריו ומאחוריו לתוכו (שם) וע"ש במפרשים:
(מח)
או בשתי גו'. השתי והערב מטמאין בנגעים מיד רי"א השתי משישלק והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו (פי"א מ"ח) אונין היינו מטוה שאינו ניכר בין שתי לערב ר"ש שם ותוס' (שבת כ"ז ב') כמה יהא בפקעת ותהא מטמאה בנגעים כדי לארוג ממנה שלש על שלש שתי וערב ואפי' כולה שתי אפילו כולה ערב היתה פסיקות אינה מטמאה בנגעים רבי יהודה אומר אפילו פסיקה אחת וקשרה אינה מטמאה (שם) המעלה מן הפקעת לחברתה מן הסליל לחבירו מן הכובד עליונה לכובד התחתונה וכן שני דפי חלוק שנראה נגע בא' מהן הרי השני טהור בנפש המסכת ובשתי העומד הרי אלו מטמאין בנגעים מיד רש"א השתי אם היה רצוף מיטמא (שם מ"ט) נראה בשתי העומד הארוג טהור נראה בארוג השתי העומד טהור נראה בסדין שורף את הנימין נראה בנימין הסדין טהור חלוק שנראה בו נגע מציל את האמריות שבו אפי' הן ארגמן (שם מי"א):
שם. או בעור. עורות הים אינן מטמאין בנגעים חיבר להן מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מק"ט טמא (שם מ"א) וכן בכל הטומאות (כלים פי"ז מי"ג):
(מט)
ירקרק או אדמדם. הבגדים מטמאין בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים (שם פי"א מ"ד) ופשוט דה"ה בעורות ועמש"ל פסוק נ"ו הבגדים מיטמאין בשלשה שבועות ובשלשה סימנים בירקרק ובאדמדם ובפשיון בירקרק ובאדמדם בתחלה פי' להסגיר בסוף ש"ר בסש"ש בסוף שבוע שלישי לאחר הפטור ובפשיון בסוף ש"ר כו' ומטמאין בב' שבועות שהן י"ג יום (שם פ"ג מ"ז):