אור ברסלב
באר היטב (על התורה) באר היטב סדר ויקרא › סדר שמיני

באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'

באר היטב סדר ויקרא · סדר שמיני

סדר צו

פרשה ט

(א)

ביום השמיני שמיני למלואים היה ביום ראשון לשבוע והוא היה ר"ח ניסן ובו היה הקמת המשכן כדלעיל בספר שמות פרשה מ' פסוק י"ז והיינו ביום כלות משה להקים אוהל מועד (במדבר ז' א') שהותחל בכ"ג באדר ובכל יום היה משה מעמידו ומפרקו ובר"ח הקימו ולא פרקו כדאיתא בסדר עולם הובא ברש"י (זבחים, ק"א ב') אותו היום נטל עשר עטרות 1 ראשון למעשה בראשית 2 ראשון לנשיאים שמפורש בספר במדבר פרשה ז' והנשיא שהקריב בו ביום היה נחשון בן עמינדב לשבט יהודה (שם) 3 ראשון לכהונה כי עד עכשיו היה בבכורים 4 ראשון לעבודה לתמידין של ציבור 5 ראשון לירידת האש 6 ראשון לאכילת קדשים שעד אותו היום היו נאכלין בכ"מ 7 ראשון לשכינה 8 ראשון לברך את ישראל בברכת כהנים 9 ראשון לאיסור הבמות 10 ראשון לחדשים (שבת פ"ז ב') ועמ"ש בספר שמות פרשה מ' פסוק ב' ד"ה תקים:

(ג)

שעיר עזים לחטאת שלשה שעירי עזים לחטאות קרבו בו ביום א) זה של מלואים ב) שעיר נחשון הנ"ל פסוק א' ג) שעיר מוסף ר"ח שיום השמיני היה ר"ח ניסן כנ"ל שם וכדאיתא (זבחים ק"א ב')

פרשה י

(ו)

ראשיכם אל תפרעו אין פריעה אלא גידול שער (מ"ק ט"ו א') כמה הוא גידול פרע שלשים יום (סנהדרין כ"ב ב') פרוע ראש חייב מיתה (סנהדרין פ"ג א') והיינו רק שעת עבודה ספרא הביאו הכ"מ בהלכות ביאת מקדש פ"א הט"ו בשם הרמב"ן מיהו איסורא איכא גם בלא עבודה ליכנס לבין האולם למזבח כדאיתא (כלים פ"א) והרמב"ם כתב שם שלוקה ע"ז והרמב"ן הביאו המ"ל (שם פ"ו ה"א) כתב דליכא איסור תורה בביאה ריקנית ועי' תוס' (סנהדרין פ"ג א') ד"ה ולא משום טומאה ובפי' בין האולם למזבח כתב המ"ל שם בשם הרמב"ם במנין המצות שלו דמה שכנגד המזבח עצמו הוה בכלל בין האולם למזבח דהיינו 32 + 22 = 54 אמות לפני האולם והרמב"ן נחלק בזה וס"ל דלא מקרי בין האולם למזבח רק מה שיש בין האולם לתחילת המזבח של צד האולם אעפ"י שפרוע הראש במיתה מ"מ עבודתו כשרה (תענית י"ז ב' סנהדרין כ"ב ב') כהן הדיוט אינו אסור בגידול פרע רק במשמר שלו אבל שלא במשמר שלו דל"ה זמן ביאה לדידיה מותר כדמוכח (סנהדרין כ"ב ב') אבל כהן, גדול אסור בפרוע הראש תמיד כן מוכח (הוריות י"א ב') וכן מפורש ברמב"ם שם:

שם. ובגדיכם לא תפרומו דין קרוע בגדים כדין פרוע ראש לכ"ד כדמוכח קרא ומפורש ברמב"ם דיני אונן לענין אכילת בשר חולין ופטור מצות וחיוב קריעה וכל דיני אבילות יתבארו במהדורא תנינא וכאן אבאר דיני אונן לענין קדשים אונן אסור. באכילת קדשים כדלהלן פסוק י"ט והוא ק"ו ממע"ש (זבחים ק"א א') ומותר בתרומה כדאיתא בכורים פ"ב מ"א ובבכורים פלוגתא דת"ק ור"ש (שם מ"ב) דת"ק אוסר ור"ש מתיר ע"ש אונן אינו מקריב (זבחים צ"ח ב') במשנה וכתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ב ה"ח שאינו לוקה על העבודה ועבודתו פסולה (סנהדרין פ"ד א' זבחים ט"ו ב') במשנה (ושם ט"ז א') בגמ' אונן היינו שמת לו מת א' מז' מתים המפורשין בריש סדר אמור פשוט בכ"ד אנינות יום מיתה לכו"ע מה"ת אף אחר שנקבר המת כדכתיב (עמוס ח') ואחריתה כיום מר (זבחים ק' ב' ק"א א') כ"ז שלא נקבר המת אפילו כמה ימים הוה אונן (שם ק"א ב') וכתב הרמב"ם דהיינו מדרבנן ומשמע דהיינו לכו"ע ואע"ג דמי שמתו מוטל לפניו אסור באכילת בשר (ברכות י"ז ב' מ"ק כ"ג ב') ומסתברא דקדשי מנחה ג"כ לא קיל מבשר חולין י"ל דבאמת איסורא דבשר באונן אינו מה"ת אנינות ליל יום מיתה כשנקבר המת ביום המיתה פלוגתא דתנאי אי הוה מה"ת (זבחים ק' ב' ק"א א') יום קבורה שאינו יום מיתה לאחר קבורה משמע מכל הסוגיא שם דהוה אונן מדרבנן ובליל יום קבורה אי הוה אונן מדרבנן פלוגתא דתנאי (שם) יום שמועה כיום ליקוט עצמות על ידי אחרים דאותו היום אסור בקדשים מדרבנן ולערב מותר (זבחים ק' ב' פסחים צ"ב א') אנינות לענין אכילת קדשים פשוט דנוהג אף בשבת ויוה"כ ויו"ט וכן מוכח (יומא י"ד א') מדפרכינן שם ואי מייתא אשתו עביד עבודה ול"ג ר"י שמא יאכל וכן מוכח (זבחים ק' א') מהא דאמרינן שם מת לו מת בי"ד וקברו בי"ד דיום מיתה תופס לילו מה"ת ואסור באכילת פסח ע"ש וכן הוא שם בכל הסוגיא ונראה דלענין עבודה ג"כ הדין כן כהן שהיה מקריב ומת לו מת מניח עבודתו ויוצא ת"כ הובא בתוס' (יומא י"ג ב') בד"ה היה עומד. מיהו הרמב"ם שם כתב דמניח עבודתו ואינו יוצא ע"ש. כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק (יומא י"ג ב' זבחים צ"ט א') וזה לכו"ע מה"ת מיהו מדרבנן אין הדין כן לכו"ע דתניא היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור (יומא שם) והיינו בכ"ג כמו"ש התוס' שם ומשמע דלכתחילה אף לר' יוסי לא יתחיל והיינו משום גזירה שמא יאכל כדאיתא שם מיהו ת"ק דברייתא קמייתא שם וכן מתניתין דזבחים צ"ט א' משמע דס"ל דעובד לכתחילה ונ"ל דהרמב"ם שכתב דאף בכהן הדיוט מניח עבודתו ואינו יוצא וודאי שגורס בדברי ר' יהודה מנית עבודתו ואינו יוצא ועוד דלהרמב"ם שכתב דהמניח עבודתו ויוצא ה"ה במיתה כמוש"ל בסדר צו פרשה ח' פסוק ל"ג ע"ש וודאי א"א לומר דמשום איסורא דרבנן יצא:

(ז)

ומפתח אהל מועד לא תצאו עמש"ל פסוק וא"ו ומש"ל פרשה כ"א פסוק י"ב:

(ט)

יין שכר אל תשת וגו' אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים ואנשי בית אב לא בימים ולא בלילות (תענית ט"ו ב') במשנה בלילות פירש"י משום אברים ופדרים. כהן שמכיר משמרתו ומשמרת ב"א שלו כו' אסור לשתות יין כל אותו היום מכיר משמרתו ואין מכיר משמרת ב"א שלו כי' אסור לשתות יין כל אותו השבת אינו מכיר משמרתו ומשמרת ב"א שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין כל השנה (תענית י"ז א') והטעם משום שמא יבנה בהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה (שם ב') וצ"ל דכשיבנה בהמ"ק ב"ב יתחיל המשמר שעולה לפי חשבון אלו לא נחרב הבית דנסתחפה שדהו של כל משמר ומשמר שמפסיד עי"ז דאל"כ לא יאסור רק המשמר שהיה בשעת חורבן הבית שלא השלים משמרתו ושמעתי להוכיח מזה בשותפים שחלקו ימים ואירע אונס בכמה ימים שלא יוכלו השותפין להשתמש בדבר השותפות שחשבון הימים לפי מה שפסקו בלתי מתבטל רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו שם פירש"י אי הוה חיישינן לשמא יבנה היה אסור לעולם אף במכיר אלא דמשום שמא יבנה אינו אסור ועי' (עירובין מ"ג ב') שתוי שעשה עבודה חייב מיתה כדמפורש בזה וחילל עבודתו (סנהדרין כ"ב ב') ודין ביאה ריקנית שלו כדין ביאה ריקנית של פרוע ראש (כלים פ"א) שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס חייב (כריתות י"ב ב') במשנה ומפרשינן בגמ' (שם י"ג ב') דהיינו כששהה כדי א"פ בשתייתה ופי' נכנס למקדש פי' התוס' שם דהיינו ועבד עבודה דבלא"ה וודאי דליכא חיוב מיתה כנ"ל וכן הוא בברייתא (שם) נכנס למקדש ושמש ת"ר יין יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת"ל ושכר כו' כדי לשכר כו' רביעית יין בן מ' יום א"כ מה ת"ל יין לומר לך שמוזהרין עליו בכ"ש ומוזהרין עליו מגתו פי' אלא שאינו במיתה ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ח"ל ושכר א"כ מה ת"ל יין על היין במיתה ועל שאר משכרין באזהרה ר' אלעזר אומר יין אל תשת כדרך שכרות הא אם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כ"ש פטור (כריתות שם) וצ"ע בפטורא דר"א אי היינו לגמרי או רק ממיתה אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב (יומא ע"ו א' כריתות י"ג ב' בכורות מ"ה ב') ומפורש שם בבכורות דהיינו במיתה וכר' יהודה דרך מיל ושינה כ"ש מפיגין את היין ולא שנו אלא רביעית אבל יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו ושינה משכרתו (סנהדרין כ"ב ב' תענית י"ז ב'):

שם ולהבדיל וגו'. ת"ר ולהבדיל גו' אלו חייבי דמין ערכין חרמין הקדשות בין הטמא גו' אלו טומאות וטהרות ולהורות זו הוראה את כל החוקים אלו מדרשות אשר דבר ה' זו הלכה. ביד משה זה גמ'. יכול אף המשנה ת"ל ולהורות ר"י בר"י אומר יכול אף גמרא ת"ל ולהורות כמאן אזלא הא דתניא יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה לימא ר"י בר"י היא פי' דרבנן דמחמרי בגמרא יש להם להחמיר גם בכה"ג אפילו תימא רבנן ושאני הכא דזיל קרי בי רב הוא (כריתות י"ג ב') ועי' (עירובין ס"ד ב' סנהדרין מ"ב א') תוס' ד"ה העוסקין ונראה לברור דמיתה ומלקות ליכא בכל הני ועי' כ"מ בהל' ביאת מקדש פ"א וכתב הרמב"ם דכל דבר שהצדוקין מודין בו מותר להורות. אכל תמרים אל יורה (כתובות י' ב'):

(יב)

אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אשכחן שירי מנחה קדשי קדשים מנין ת"ל קודש קדשים (זבחים ס' א') ובקדשים קלים פלוגתא דר' ישמעאל וחכמים (שם ב' ס"א א') ועי' תוס' ד"ה הא ר"י:

(יג)

כי כן צוותי: באנינות יאכלוהו ולמאן דאמר אנינות לילה דרבנן בא להתיר אכילתה אף ביום (זבחים ק"א א'):

(טו)

ואת שעיר החטאת דרוש וגו' שעיר נחשון ושעיר מלואים וכן המנחה דלעיל נאכלו ולא נשרף רק שעיר ר"ח (זבחים ק"א ב') ומפני מה נשרפה ר' נחמיה אומר מפני אנינות נשרפה (שם ק"א א') קא סבר אנינות לילה מה"ת ופנחס עדיין לא נתכהן ומשה אע"ג שהיה כהן מ"מ טרוד בשכינה היה (שם ב') ועמש"ל פרשה ז' פסוק י"ט אבל המנחה ושעיר נחשון ושעיר מלואים נאכלו דהותרו באנינות כנ"ל אלא דקדשי שעה הותרו. קדשי דורות לא הותרו ומשה היה סבור דאף קדשי דורות הותרו. ר' יהודה ור"ש אומרים מפני הטומאה נשרפה דמתוך שהוצרכו להשהותה עד הלילה אירע בה טומאה באונס ובביאור זה אי הוה ס"ל אנינות לילה דרבנן צ"ל דבקדשי שעה הותרה אנינות אף שאפשר לאכלה בלילה ואותן באמת אכלו ביום אבל קדשי דורות לא הותרה אנינות והיה צריך להשהותה לערב מיהו ר' יהודה ס"ל בפירוש (שם ק' ב') דאנינות לילה מה"ת אלא שלאותה שעה הותרה אנינות לילה ולא אנינות היום ואירע טומאה באונס בשל ר"ח ולא באינך ואין חילוק בין קדשי דורות לקדשי שעה רק בין אנינות דיום לאנינות דלילה ומשה סבור דאף אנינות דיום הותרה והיינו דכתיב דרוש דרש שתי דרישות למה אלו מונחות ולא נאכלו ולמה זה נשרף. זבחים ק"א א' ב':

(כ)

וישמע משה גו' לא בוש משה לאמר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי (שם ק"א ב') נ"ל שהוצרך הש"ס לכך דוודאי דגם ענין זה הוה בכלל כל התורה שבע"פ שקבל משה מסיני ולימד את ב"י בלי שכחה כמו שקיבל ולפיכך מפרשינן דבאמת משה למד ג"ז מפי הגבורה ולימד את ב"י כמו שקיבל מפני שחזר ונזכר אלא שראויה היתה פ' זו ליכתב ע"י אהרן ולכך שכח לשעה:

פרשה יא

(ב)

זאת החיה אשר תאכלו כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מ"א דבשר שנחתך מאדם אין בו ל"ת רק איסור עשה איכא דרק זאת החיה תאכלו ולא ד"א וכן י"ל וזבחת מבקרך גו' דדווקא מה שאתה זובח אתה אוכל וחלבו בכלל בשרו מיהו דמו וחלב אדם מותר מה"ת (כתובות ס' א' כריתות כ"א ב') ועי' תוס' (ב"ק י' א') ד"ה שהשור ועי' (סנהדרין י"ט ב') ועי' פר"ח יו"ד סי' ע"ט ס"ק ו' סימני בהמה וחיה כל שמעלה גרה מפריס פרסה זולת גמל שפן וארנבת (חולין נ"ט א') כל שאין לו שנים למעלה בידוע שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה וטהורה בזולת בן גמל שאין לו שנים אבל גמל ניבי אית ליה (שם) כל שמפרסת פרסה בידוע שהיא מעלה גרה וטהורה זולת החזיר (שם) היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה שתחת העוקץ אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה בזולת הערוד (שם) אלו הן סימני חיה כו' כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים (שם) הסימנים שבין חיה לבהמה נ"מ להתיר חלבה דאעפ"י שחלב אינו נוהג אלא בשכו"ע מ"מ יש בהן עצמן כמה מינים בלתי ידועים ועוד יש נ"מ לענין כיסוי הדם שדם חיה חייב בכיסוי כדלהלן פי"ז פי"ג וביאור זה לפי' הריב"מ בתוס' שם ד"ה אלו הן סימני חיה הסימנים הן רק בקרנים שקרני החיה משונין משל בהמה כדבעינן למימר קמן אלא שעדיין יש להסתפק בחיה טמאה וכי יש לה טלפים פרוסות ג"כ וודאי שהיא חיה טהורה דברי ת"ק דברייתא שם ור' דוסא ס"ל דכל שיש לו קרני חיה וודאי הוה חיה טהורה דחיה טמאה אין לה קרנים ולפי"ז הא דתנן (נדה נ"א א') כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ר' דוסא היא ולשיטת ר"ת בתוס' שם טלפי חיה ג"כ משונין מטלפי בהמה אלא שהשינויים לא נתפרשו בגמ' ולפי"ז בין לת"ק דר"ד ובין לר"ד כל שיש לו קרנים וודאי' יש לו טלפים פרוסות וטהורה ובביאור פלוגתייהו דת"ק ור"ד. אופן א) דת"ק ס"ל דלהתיר חלבה בעינן שני סי' קרני חיה וטלפי חיה אבל בחד לא סגי דשמא יש מין שכו"ע שיש לו קרני חיה או טלפי חיה אבל שני הסי' גמירי דליכא בשום בהמה בעולם ור' דוסא ס"ל דמטלפי חיה אין ראיה להתיר חלבה אבל מקרני חיה גרידא ג"כ בידוע שחיה היא. אופן ב) דלת"ק סגי בסי' א' היינו או בקרני חיה או בטלפי חיה להתיר חלבה ולר' דוסא בסי' דטלפי חיה לא סגי רק בסי' דקרני חיה סגי ולפי"ז הא דפריך בגמ' שם והרי עז דיש לה קרנים וטלפים וחלבו אסור ומתרץ דקרני עז לא דמי לקרני חיה קושטא דמלתא דהוה בעי לאסוקי דבטלפים ג"כ איכא שינוי אלא שסמך בזה על המובן סי' דקרני חיה מפוצלות וודאי הוה סימן דקרני חיה והתוס' גורסין מבוצלות ע"ש והיכא דלא מפצלן ולא מבצלן בעינן כרוכות חדורות וחרוקות והוא דמבלע חרקייהו. קרש אעפ"י שאין לו רק קרן אחד מותר (חולין שם) שור הבר מין בהמה ור' יוסי אומר מין חיה (כלאים פ"ח מ"ו) בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא (בכורות ה' ב') במשנה. ובהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה. שם במשנה ור' יהושע פליג וס"ל דאם דומה במקצת לאמו מותר ואם לאו אסור (שם ז' א') ור"ש ס"ל דאינו מותר רק כשראשו ורובו דומין לאמו הנולד מטהורה שנתעברה מטמא רא"א מותר באכילה בכ"ע שהיה מותר בנתעברה מן הטהור דזו"ז גורם מותר בזה דגלי קרא ור' יהושע אומר דאפילו טהור גמור שנולד מטהורה שנתעברה מטמא נמי אסור דזוז"ג אסור בזה דגלי קרא לאיסור (בכורות שם ועי' ב"ק ע"ח א') ופרכינן וטהורה מטמאה מי מעברה ומתרצינן דאעבור מקלוט בן פרה ואליבא דר"ש דס"ל שהוא טמא כל שאין ראשו ורובו דומין לאמו וכן לר' יהושע כשאינו דומה כלל לאמו ומדלא מפרשינן דהאי שעיברו מן הטמא היינו מטהור שנולד מן הטמא צ"ל דטהורה לא מתעברה אף מטהור שנולד מן הטמאה. אע"ג דקלוט שנולד מן הטהורה אסור לר"ש ולר' יהושע ה"מ ביצא לאויר העולם אבל כי נמצא במעי אמו לאחר שחיטה מותר (חולין ס"ח ב' ס"ט ב'). א"ר יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה בעינן פרוסות וליכא (חולין ס"ט א'). חלב בהמה טמאה אסור (בכורות ו' ב') דכל היוצא מן הטמא טמא וא"כ פשוט דה"ה דם אם התרו בו משום טמא לוקה כמו בדם השרץ דקיי"ל דמו כבשרו לענין אכילה (כריתות ד' ב'). ציר בשר טמאין מוכח במס' (בכורות ז' ב') שהדין כמו בציר בשר שרצים דמייתינן שם ובמס' (חולין קי"ב ב' ק"כ א') הטמאין לאסור צירן ובמס' (חולין צ"ט ב') אמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואינו אסור מה"ת ודעת התוס' שם וכן דעת הרבה פוסקים דציר דגים טמאין משונה בדינו מציר שרצים ובהמות טמאות ומציר טריפות. ולפי ענ"ד נ"ל דכל ציר הוא בפלוגתא דר"א ור' יהושע דמייתינן (חולין ק"כ ב') דלר"א כל ציר אסור מה"ת ולר"י שם אינו אסור מה"ת דזיעה בעלמא הוא ולא חשיב לא אוכל ולא משקה ונ"ל דמ"מ טעם בשר שיש בהציר וודאי אסור לכו"ע והא דאמרינן (חולין צ"ט ב') כנ"ל דלר' יהודה ציר בציר מתבטל משום שאינו אסור מה"ת משום דל"ה רק זיעה בעלמא נ"ל כמו"ש (חולין ק"כ) בקצת אריכות דכיון דהציר עצמו ל"ה רק זיעה בעלמא ה"ל אינו מינו של חלקי הטעם והלכך חלקי הטעם של בשר הדגים טמאין מתבטל בהציר עצמו של הטהורין דאמרינן סלק את מינו דהיינו טעם הטהורין כמו שאינו ושאינו מינו מבטלו מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן. ברייתא (בכורות ז' ב') ור' יעקב פליג דתניא רי"א אך את זה תאכלו גו' אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים אבל בלא קרא אף באין ממצות אותו מגופן אסור יכול אף דבש הגיזין והצרעין כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש גיזין וצרעין שיש להם שם לווי כמאן אזלא הא דתניא דבש הגיזין והצרעין טהור ומותר באכילה דלא כר"י (שם ז' ב') בעו מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי לך דסוסים וגמלים דסוסים וגמלים לא מבעיא להו דלא עכירי ול"ד לחלב מיא עול ומיא נפיק ומותר כמו הדבש למאן דפליג אדר"י דחמור דעכירי מאי מגופיה קא מצצי ואסירי א"ד מיא עול ומיא נפיק והאי דעכירי הבלא דבשרא הוא דאהני. איכא דאמרי דסוסים וגמלים לא מבעי' להו דלא שתו אינשי כי מבעיא להו דחמור דשתו אינשי ופשיט להו לאיסורא כר"י דאוסר בדבש גיזין וצרעין אף דאין ממצות אותו מגופן (בכורות שם):

(ט)

אשר במים גו' במים בימים גו' אותם תאכלו מהא דכתיב בימים ובנחלים דרשינן בימים ובנחלים הוא דכי אית להו סנפיר וקשקשת תאכלו דלית להו לא תאכלו אבל בכלים וכן שבבורות שיחין ומערות תאכלו אף דלית להו סו"ק (חולין ס"ז ב') ופרכינן שם אימא בכלים אף דאית להו לא תאכל לא ס"ד דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת גו' בימים ובנחלים דלית ליה לא תאכל כו' ע"ש תוס' בכל היכא דאיכא כללי ופרטי פלוגתא דר"א ורבנן וכמה תנאי (נזיר ל"ה ב' ל"ו א' ב"ק קי"ז ב' סנהדרין מ"ו א' שבועות כ"ו א') ר"א ורע"ק ששימש את נחום איש גם זו דרשי בריבה ומיעט ורבנן דר"א ור' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה דרשי להו בכלל ופרט. ויש בזה ד' מדות. א) כלל ופרט לרבנן או ריבוי ומיעוט לר"א לרבנן אין בכלל אלא מה שבפרט ולר"א מרבינן כל מאי דדמי להפרט בכל מילי (נזיר שם סנהדרין שם ב) כלל ופרט וכלל או ריבוי ומיעוט וריבוי לרבנן דדרשי בכלל ופרט מרבינן כעין הפרט דדמי ליה לגמרי בחד צד ולא יותר ולר"א דדריש בריבוי ומיעוט וריבוי מרבינן במאי דדמי להפרט בחד צד אע"ג דלא דמי לגמרי (ב"ק שם שבועות שם) עש"ה ועי' תוס' (חולין ס"ז ב') ד"ה במים במים ג) פרט וכלל או מיעוט וריבוי לרבנן דדרשי בפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ורבי הכל ומיעט רק דבר אחד ולר"א דדריש במיעוט וריבוי לא מרבינן רק מאי דדמי להמיעוט (נזיר שם) ד) פרט וכלל ופרט אף לר"א היכא דא"א למדרש פרט א' למלתא אחריתא דרשינן להו בפרט וכלל ופרט ומרבינן כל מאי דדמי להפרט בשני צדדין (נזיר שם) וע"ה תוס' שם ד"ה ס"ל כר"א אמר רבינא אמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכין זל"ז ופרט אח"כ הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ותנא דבי ר' ישמעאל דריש להו בריבוי ומיעוט וריבוי (ב"ק ס"ד ב' חולין ס"ז ב') ובכ"ד והלכך בענין דידן דכתיבי תרי במים והדר בימים ובנחלים לתנא דבי ר"י דדריש בריבוי ומיעוט וריבוי מרבינן ג"כ דבחריצין ונעיצין המושכין ואין נובעין לאיסורא באין להם סו"ק והיתרא דפרטא בכלים בבורות שיחין ומערות ולאמרי במערבא דדרשי כללא ופרטא לא מרבינן רק בחריצין ונעיצין הנובעין לאיסורא אבל דבחריצין ונעיצין המושכין ואין נובעין מותר אף בלא סו"ק. ע"ה תוס' (חולין שם) ועי' פר"ח ביו"ד סי' פ"ד שהאריך בזה קצת חיות שבים אי מותרין ע"י סנפיר וקשקשת עי' פר"ח שם:

שם סנפיר וקשקשת. אלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירין שהוא פורח בהן (חולין נ"ט א' ב') במשנה. ר' יהודה אומר שני קשקשין וסנפיר א' ות"ק דר"י ס"ל דסנפיר א' וקשקשת א'. שם במשנה כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת (נדה נ"א ב') ראש רחב ושדרה סימני דג טהור הן (עבודת כוכבים מ' א') והיינו בחתיכות משום דוודאי שיש לו סנפיר וקשקשת אתמר רב הונא אמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר ר"נ אמר או ראש או שדרה מתיב ר' עקיבא ב"ח ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא באראה ופלמודא דדמי רישייהו לטמאין (ע"ג שם) וכתבו התוס' דמשדרה ל"ק דסימני גוואי לא חשיב ועי' (סוכה י"ח א') דדג טמא אין לו חוט השדרה ועי' פר"ח יו"ד סי' פ"ג א"ר ברונא אמר רב קרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה (ע"ג שם) עוברי דגים היינו ביצים שבהן ר' דוסתאי דמן בירי ס"ל דדג טמא משריץ דג עצמו במעיו וכל ביצי דגים הן טהורין ור"ז ס"ל דטמאין ג"כ מטילין ביצים אלא שהטהור מטיל ביצים נחוץ ונעשין דגים שלא במעי אמן ודג טמא ביציהן נעשין דגים בפנים וסימניהם כסימני ביצי עוף כל שכודרת ועגולגלת ראשה א' כד וראשה א' חד טהורה ומ"מ לא סמכינן ע"ז להתיר כדאיתא (חולין ס"ד ב') גבי סימני ביצי עוף דסימנים לאו דאורייתא ואין נקחין אלא מן המומחה והא דמתרץ רבא (ע"ג שם) דהא דקתני דעוברי דגים אין נקחין אלא מן המומחה היינו בנמוחו כתבו התוס' (חולין שם) דעדיף משנה מנידון ציר דגים כבר כתבתי לעיל בדין בהמות וחיות סי' לציר טהורות כל שכלבית אחת או שתים שוטטות בהציר (ע"ג שם) ועש"ה בשיעור ביטול ציר איסור בציר היתר איתא במס' (תרומות פ"י מ"ח) דת"ק ס"ל שהיא א' מתתק"ס ור' יהודה ס"ל רביעית בסאתים דהיינו א' בקצ"ב שהסאה ששה קבין והקב ארבעה לוגין והלוג ארבעה רביעיות ור' יוסי ס"ל א' מששה עשר והנה טעמא דת"ק ור' יהודה דמצרכי יותר מששים דסגי בכל האיסורין היינו משום דס"ל דמין במינו באיסורי תורה לא בטל כלל ורק בציר דל"ה רק זיעה בעלמא הקילו שיתבטל אבל מ"מ הצריכו שיעורא רבא אלא שיש לתמוה על ר' יוסי שמקיל ואינו מצריך ששים אע"ג דבכל איסורי דרבנן צריכין ששים וביותר תימא לפי מש"ל דטעם הציר וודאי אסור מה"ת והתוי"ט כתב דאת"ק קאי דהיינו מט"ז מתתק"ם דהיינו ס' ואין זה נראה לפי ענ"ד והנ"ל דר' יוסי ס"ל כיון דאין ציר נאכל כמו שהוא רק ע"י טיבול שמטבלין בו יש לצרף ג"כ מה שמטבל בו וס"ל דסתמא דמלתא יהיה בהציר והמטובל בו ששה פעמים כמו הציר בעצמו והלכך בסה"כ ה"ל 96 ודכו"ע דכל ציר יש בו מי הדחה ומלח הנימס 1/25 ממנו וכיון דהרביעית ציר טמא הוא חסר 1/25 מרביעית א"כ ממאה רביעיות צריך לחסר ג"כ 1/25 וישאר צ"ו דס"ל לר' יוסי להצריך בכה"ג מאה היינו דבמאה עם האיסור אסור ובמשהו יותר מותר ולפי"ז א"ש שיעורא דת"ק דהיינו ג"כ אלף כדאיתא בירושלמי אלא דאלף פחות 1/25 שוה תתק"ס וכן ר' יהודה ס"ל דבעינן מאתים כדאיתא (חולין צ"ט ב') וקרוב למאתים היינו לבד האיסור אלא שמאתים פחות 1/25 היינו קצ"ב ונ"ל דמה שהקיל לר' יוסי בזה משום שכבר נתבטל בלא"ה מן התורה ואין לגזור. בזה כ"כ אטו אינו מינו דאולי הציר מתקלקל ע"י ריבוי דאינו מינו ועי' (בכורות כ"ג א') ובספרי עוד"ד הארכתי לבאר כ"ז כפי הצורך בשלימות ונ"מ מכ"ז גם לענין איסור תורה בשיעורא דרובא לדידן דמין במינו ברובא:

(י) וכל אשר אין לו גו' בימים ובנחלים גו' דווקא בימים ובנחלים לא תאכל כל שא"ל סנפיר וקשקשת אבל בכלים פי' תולעים הגדלים במים שבכלים מותרין וכן שבבורות שיחין ומערות שוחה ושותה מהם ואינו נמנע שהן אצורין בכלים אבל הגדלים בחריצין ונעיצין שהן מים זוחלין ומושכין אסורין משום עשה (חולין ס"ו ב' ס"ז א') ותשלום זה יתבאר להלן בדיני שרץ הארץ:

()ואת אלה תשקצו מן העוף גו' 20 עו"ט נמנו בזה בפירוש 1 נשר 2 פרס 3 עזניה 4 דאה 5 איה 6 עורב 7 בת היענה 8 תחמס 9 שחף 10 נץ 11 כוס 12 שלך 13 ינשוף 14 תנשמת 15 קאת 16 רחם 17 חסידה 18 אנפה 19 דוכיפת 20 עטלף ראה שבספר דברים י"ד היינו דאה (חולין ס"ג א') דיה שבספר דברים היינו איה (שם ב') ועוד יש ד' מינים 1 למינה 2 למינו 3 למינהו 4 למינה סה"כ 24 (שם) ולעופות טהורין אין מספר (שם ב') ע"ש ד' סימני טהרה הן שמצינו בין תורים ויונים לנשר 1 אינו דורס 2 אצבע יתרה 3 זפק 4 קורקבנו נקלף לנשר' אין בו שום סי' טהרה. עורב יש לו ב' סי' טהרה פרס חד עזניה חד דאיכא בפרס ליכא בעזניה דאיכא בעזניה ליכא בפרס ובפרס או בעזניה איכא סי' חדש דליתא בכל שארי העו"ט כן מוכח בגמ' שם לכל הפירושים ומסתברא דמינו דעורב כעורב בב' סימנים וא"כ בזולת נשר פו"ע עורב ומינו פש להו י"ט עו"ט בסימני טהרה ולפי הגי' שלפנינו שם בכולהו עשרים צ"ל דמינו דעורב לא כעורב בסימני טהרה ולכך פש להו 20 עו"ט בזולת הנ"ל ולשון התוס' בכ"ד י"ט עו"ט ובגמ' (שם ס"ב א) נראה דפלוגתא דתנאי במינו דעורב וכדבעינן למימר קמן ובביאור כ"ז. שיטה א) היא שיטת רש"י ותוס' לפי הגי' שלפנינו דכולהו י"ט עו"ט המה בני תלתא תלתא אלא דרש"י ס"ל עפ"י ביאורו בהסוגיא דכולהו דורסים וסי' החדש הוא אינו דורס ושיטת התוס' היא דכולהו י"ט עו"ט אינם דורסין ועורב ג"כ אינו דורס וחד דפו"ע דבסי' הישן ג"כ אינו דורס כמו"ש התוס' (שם ס"ב א') ד"ה והוא דלא דריס וסי' החדש הוא אחד מהג' סימנים הניכרין וא"כ האי דבסי' החדש הוא דורס ומתוך הסוגיא (דחולין ס"ב א') מוכח כמוש"ש דלשיטת התוס' סי' החדש הוא או זפק או קורקבנו נקלף והתוס' הוכיחו שם דסי' החדש הוא קורקבנו נקלף וכתבו שכ"כ הר"ח שכן היה לו בקבלה ועמש"ש שיטה ב) היא שיטת רמב"י דכל הי"ט עו"ט המה בני חד חד מסי' טהרה מפני שבדק כמה עו"ט שידועים עפ"י סימנים אחרים שהוזכרו בש"ס שהן מהי"ט עו"ט ולא מצא בכ"א מהם רק אצבע או קורקבנו נקלף ובדק את הקורב שמוכח שהוא עורב ומצא בו אצבע וקורקבנו נקלף והוא גורם מפני זה בגמ' תלתא הדרי בכולהו י"ט ול"ג תלתא תלתא והיינו חד חד וא"א לומר שיש בהן בני תרי תרי דהא בגמ' ס"ב א' ממימרא דר"נ מוכח דליכא בא בשני סי' רק עורב וא"כ ליכא למימר שיש בהן בני תלתא ג"כ דא"כ היה לו להש"ס לפרש דתלתא הדרי בכולהו י"ט חד חד ותלתא תלתא וא"כ אין לומר דסי' השלישי דהדר בכולהו י"ט עו"ט הוא אינו דורס דא"כ למה מותר בא בסי' דלא דריס כשמכיר פו"ע או בישוב דל"ש פו"ע כדאיתא (שם ס"ב א') אלא ע"כ דסי' השלישי דהדר בכולהו י"ט היינו זפק וסי' החדש היינו לא דריס כמו לפירש"י והוא אינו גורס בגמ' קושיא דנילף משאר עו"ט ופירוקא דא"כ עורב למה. תני ר' חייא עוף הבא בסי' אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר נשר דלית ליה כלל לא תאכל הא דאית ליה חד אכיל (שם ס"א א') ומבורר דהיינו כשידוע שאין לו רק סי' אחד ושאינו מהעו"ט שכתובין בפרשה דלא ילפינן ליה מהעו"ט הכתובין. כל עוף הדורס טמא (שם נ"ט א') ובביאור זה לשיטת התוס' דהאי חד דפו"ע דבסי' החדש הוא דורס י"ל דילפינן מיניה דכל הדורס טמא מיהו אין לומר כן דא"כ קשיא הא דתני ר' חייא עוף הבא בסי' א' טהור שאינו דומה לנשר דמדפסיק ותני סתם משמע אע"ג דדריס כיון דאיכא בא בסי' א' דדריס וכן קשה מהא דרב נחמן (שם ס"ב א') דעוף הבא בסי' א' טהור בבקי ובא בשני סי' טהור במכיר עורב דמשמע להדיא דהיינו אף דדריס אם נאמר דאיכא כה"ג זולת העו"ט דכתובין והבע"מ כתב בשם חכמי הדור שלפניו דבאמת איכא עופות בסי' או סימני טהרה זולת הכתובין בתורה והן דורסין והן טהורין והא דקתני כ"ע הדורס טמא היינו משום חשש עו"ט הכתובין בתורה לסתם בני אדם שאין בקיאין באותן הכתובין בתורה. ולפי"ז א"ש הא דתני ר"ח בכל סי' א' מהד' סימנים והנה הוא ז"ל כתב פי' זה לשיטת רש"י דסי' החדש הוא דאינו דורס ושכל הי"ט עו"ט המה בני תלתא תלתא וקשה ביש לו שני סי' הניכרין שא' מהם אינו בעורב ומינו יהא מותר וי"ל דבמינו דעורב איכא תרי מינין כדמשמע (שם ס"ב א') בדברי ר"א ויובא להלן וכן משמע שם מלשון הגמ' עורב וכל מין עורב וע"ל ס"ג ב' ד"ה מאה עופות כו' ואיכא בעורב ומינו כל תרי מהניכרים. יחד מיהו קשיא דבא בסי' א' מהניכרין זולת האי דאיתיה בחד דפו"ע דבסי' הישן לישתרי דהא ליכא לספוקי במידי וצ"ל דמשום גזירה שלא יתחלפו הסי' גזרו דמי שאינו בקי לא יאכל שום עוף הדורס בשום סי' טהרה ולפי כ"ז יש לקיים פי' זה גם לשיטת התוס' דכולהו י"ט עו"ט המה בלתי דורסין והן בני תלתא וסי' החדש הוא דורס והא דלא התירו בא בשני סי' מהניכרים ודורס דליכא כוותיה בהעו"ט דהא לדידהו עורב ומינו ג"כ אין דורסין היינו משום גזירה דבא בב' סי' מהניכרין ואינו דורס ובא בג"ס הניכרין י"ל דבאמת מותר אע"ג דדריס וכדקתני סיפא כ"ע שיש לו א"י וזפק וק"נ טהור די"ל דהאי כללא בתרא מפקא מכללא קמא מיהו קשה איך אסרינן בא בסי' אחד משום ספק דפו"ע הא בגמ' אמרינן דפו"ע ליתנייהו בישוב וא"כ היה לנו להתיר בכה"ג בישוב ועונ"ל דלשיטת התוס' א"א כלל לפרש כן דלמה חששו לחילוף העו"ט במחוסר סימן דלא דריס יותר מבמחוסר שארי סימני טהרה מיהו עדיין יש לקיים פי' זה לשיטת הרמב"י דכולהו י"ט עו"ט המה בני חד חד וכולהו דורסים וגם לשיטת רש"י ותוס' יש לקיים פי' זה בקצת שינוי בלי סברא דגזירה די"ל דקבלה בידם דליכא שום עוף דורס שהוא טהור ע"י סי' או סימני טהרה דליכא כוותיה בהעו"ט הכתובין בתורה בזולת פו"ע דל"ש בישוב. מיהו כ"ז אינו נראה כלל דוודאי כיון דקתני טמא הכוונה דאינו מותר בשום אופן וא"א כלל לומר דטמא לאינו בקי וטהור לבקי והעיקר המבורר בזה כשיטת רש"י ותוס' דקבלה היתה בידם דליכא בעולם שום עוף דורס שיש לו סי' או סימני טהרה בזולת העו"ט הכתובין בתורה ומאין היתה להם קבלה זו י"ל מנח כמו"ש התוס' וגם י"ל דקבלה היתה הלמ"מ ומ"ש התוס' דא"כ לא לכתוב האי חד דפו"ע דדריס לפי ענ"ד לק"מ דבשום ענין לא באה הלמ"מ על עיקר דין מחודש רק לפרש ולפי"ז לא בא ר' חייא להתיר בא בסי' אחד רק כשאותו הסי' הוא סי' דלא דריס ולפי"ז לשיטת התוס' דסי' החדש הוא אחד מהג' סימנים הניכרין לא נמצא בעולם דורס בסי' או סימני טהרה רק האי אחד דפו"ע שבסי' החדש שיש סי' א' מהניכרים ודורס ופי' כ"ע הדורס טמא לפי"ז נ"ל דאין לומר דלא איירי רק ביש לו סי' טהרה דא"כ ה"ל למימר בידוע שהוא פו"ע אלא ה"פ כ"ע שאנו רואין אותו דורס תו אין לספק בו שמא הוא טהור ע"י סי' או סימני טהרה אחרים דוודאי שהוא או מאותן שאין להם שום סי' טהרה או שהוא חד דפו"ע דבסי' החדש וא"ש לדידהו הא דהוצרכה תורה לפרש כל העו"ט משום דכל המינים שבהן איכא כוותייהו טהורין ע"י סימני טהרה דידהו והאי דבסי' החדש הא אצטריך לגופיה מיהו לשיטת רש"י והרמב"י דכל העו"ט בזולת האי חד דפו"ע דבסי' החדש כולן דורסין וזולתן ליכא דדרסי רק נשר ומינו והני דילפינן מנשר דלית בהו שום סי' טהרה קשה למה הוצרכה תורה לפרש כל העו"ט ה"ל לפרש רק האי חד דפו"ע דבסי' החדש דלא דריס ולאסור בכלל כל עוף הדורס וצ"ל דהתורה רצתה ללמדנו מספר כל העו"ט שבעולם בשמותיהן, תו תנינן שם במתניתין כ"ע שיש לו אצבע יתרה וזפק וק"נ טהור ובביאור זה שיטה א) היא שיטת רש"י (חולין ס"ה א') ושיטת הריב"מ הובא בתוס' ס"א א' ד"ה כל שיש לו אצבע (ס"ב א') ד"ה מפני דקאי ארישא דקתני כ"ע הדורס טמא עלה קתני כל שיש לו כו' כלומר וכשידוע שאינו דורס ויש לו אצבע כו' טהור ולפי"ז בלא סברא דגזירה כמוש"ל לפי' בעה"מ ברישא דמתניתין א"א לומר דכולהו תלתא בעינן להדי סי' דלא דריס דהא לשיטת רש"י והרמב"י דסי' החדש הוא דלא דריס וודאי סגי בחד מהני להדי סי' דלא דריס וגם לשיטת התוס' דסי' החדש הוא אחד מהג"ס הניכרין מ"מ הא א"צ לכל הג"ס הניכרין דבסי' החדש שהוא א' מהניכרין בהדי סי' דלא דרים או בהדי איזה סי' שיהיה רק שמסופק בדריסה סגי אלא צ"ל דאו או קתני פי' כשידוע שאינו דורס ויש לו עוד סי' א' מאלו הג' מותר אלא דהא ניחא לשיטת רש"י והרמב"י דסי' החדש הוא אינו דורס והא דלא קתני לשיטת הרמב"י דכל שיש לו כל הג"ס הניכרין טהור דניחא ליה לאשמעינן היתר בבא בשני סימנים והא דלא תני לשיטת רש"י דכשיש לו סי' אחד מהניכרין מהני דליתנייהו בהאי חד דפו"ע דבסי' הישן מותר צ"ל דבעי לאשמעינן היתר בכ"א מהג"ס הניכרין בהדי סי' דלא דריס כיון דלא סגי בלעדו שהרי כ"ע הדורס אין בו סי' טהרה זולת הכתובין בתורה אבל לשיטת התוס' וודאי אי אפשר לפרש כן דהא ע"י צירוף סי' א' מהניכרין להדי סי' דלא דריס לא נפיק מספק עורב ומינו וע"י צירוף ב' מהניכרין להדי פי' דלא דריס לא נפיק מספק דכל הי"ט עו"ט ומנידון סברא דגזירה יתבאר בשיטה שלאח"ז. שיטה ב) היא שיטת התוס' שם דלא קאי ארישא ולפי"ז א"א לומר דאו או קתני דהא לכל השיטות בסי' א' איכא לספוקי עכ"פ בפו"ע ואע"ג דל"ש בישוב כיון דקתני סתם טהור משמע להדיא דהיינו אף שלא בישוב וצ"ל דכולהו תלתא בעינן אלא ששיטה זו א"א ליישבה לשיטת רש"י דכולהו י"ט עו"ט המה בני תלתא תלתא וכולהו דורסים והתוס' שם פירשו כן לשיטתם דכולהו י"ט עו"ט ועורב ומינו לא דרסי ולית בהו בהי"ט עו"ט רק שנים מהניכרין אלא שהקשו ע"ז כמוש"ל דלמה לי כל הג"ס הניכרין בסי' החדש שהוא אחד מהניכרין ועוד סי' אחר עמו ג"כ יוצא מכל הספיקות ותירוצם בזה בלתי מתבאר לפי ענ"ד והנ"ל דלשיטת התוס' בהכרח צ"ל בטעמא דהא פסקא משום גזירה שמא יתחלפו הסי' ולפיכך לא אמרו בזה לא היתר ולא איסור משום שיכול להיות טהור לבקיאין בהעו"ט הכתובין או ליודע אותו, העוף במסורת ולפי"ז י"ל ג"כ דקאי ארישא ואף בידוע דלא דריס בעינן כל הסימנים הניכרין משום דלא ליתי להתיר בג"ס שא' מהם הוא סי' דלא דריס ונראה שהוא דעת רש"י (שם ס"ה א') אלא שבלא ראיה וודאי אין להחמיר משום ספק גזירה ושיטה זו עולה נכון גם לשיטת הרמב"י דכולהו י"ט עו"ט המה בני חד חד וסי' החדש הוא סי' דלא דריס כשנאמר דבעורב ומינו איכא כל תרי מהג"ס הניכרין דרק בכל השלשה סי' הניכרין יוצא מכל הספיקות וה"ה דה"מ למתני דבחד מהג"ס הניכרין להדי סי' דלא דריס סגי והא דלא קתני לה י"ל משום דסי' דלא דריס עלול לטעות בו כדאיתא (חולין שם) דהדר חזיוהו דדריס לאחר שהוחזק שאינו דורס תניא עורב זה עורב למינו רא"א להביא את הזרזיר אמרו לו לר"א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותו מפני שיש לו זפק א"ל אף הן עתידין ליתן את הדין דבר אחר למינו להביא סנונית לבנה דברי ר"א אמרו לו והלא אנשי גליל העליון היו אוכלין אותו מפני שקורקבנו נקלף אמר להן אף הן עתידין ליתן את הדין (חולין ס"ב א') ובביאור זה. שיטה א) לפי שיטת התוס' דסי' החדש הוא אחד מהג"ס הניכרים ועורב ומינו אינו דורס נראה דהני תרי ליתנייהו בעורב וא"כ סי' החדש הוא או זפק או קורקבנו נקלף דהא סי' החדש הוא מהני תרי דליתנייהו בעורב ואוכליהן וכן חכמים שהשיבו לר"א הוכיחו מזה שאינו מין עורב ובביאור זה אופן א) שהיה לו ג"כ סי' דלא דריס וסי' הניכר דעורב ולפיכך לא הביאו ראי' ממה שאין לו סימני עורב גופיה ולפי"ז צ"ל שהיו בקיאין שאינו מהי"ט עו"ט ולפי"ז מוכח דלרבנן מינו דעורב אין לו רק ב' סימנים דעורב ולר"א מינו דעורב יש לו ג' סימנים אופן ב) שלא היה לו עוד שום סי' מהניכרין ובביאור זה האופן י"ל א) שהיה מוחזק אצלם לאינו דורס וחששו לפו"ע דבסי' הישן. שהוא אינו דורס ולכך הוצרכו לסי' הניכר ב) שהיו מסופקין בדריסה וע"י זה הסי' הניכר שבכ"א מהם הוכיחו שהוא טהור ולא חששו לפו"ע דלא שכיחי בישוב אבל בלא סי' הניכר היו חוששין שמא אין בו שום סי' טהרה כלל וטמא כנשר וס"ל דכיון דאין בו סי' הניכר דעורב אינו מינו דעורב ולשיטה זו לר"א דס"ל דהוה מין עורב בזה דבסי' החדש צ"ל כמו"ש התוס' דס"ל דאינו סי' גמור בזפק מפני שהוא קטן ובקורקבן שאינו נקלף בנקל דאל"כ לר"א ליכא סי' החדש ובהאי דבסי' הישן י"ל דמודה דהוה סי' גמור ומ"מ ה"ל מינו דעורב דאע"ג דלא דמי לעורב רק בזה דלא דריס מ"מ יכול להיות ממין עורב שיטה ב) לשיטת רש"י והרמב"י דהי"ט עו"ט ועורב ומינו וחד דפו"ע דבסי' הישן דרסי וסי' החדש הוא אינו דורס וא"כ עורב יש לו ב' סימנים מהניכרים וא"כ חד מהני תרי הוא בהכרח א' מסי' עורב וא"כ הא דמייתי אותו הסי' ע"כ אינו להוכיח מאותו הסי' שאינו מינו דעורב אלא לברר הטעם מפני מה היו אוכלין אותו ולפי"ז נראה דלא היה לו עוד סי' טהרה אחר מהניכרין דא"כ למה לא הזכירוהו ולענין סי' הדריסה י"ל א) שהיה מוחזק לאינו דורס אלא שחששו לחד דפו"ע דבסי' החדש ומכיון שיש לו עוד סי' הניכר יצא מכל הספיקות. ב) שהיו מסופקים בדריסה ובלא אותו סי' הניכר היה ראוי לאוסרו משום חשש מין נשר או מהני דדומין לנשר דלית להו שום סי' טהרה וע"י אותו סי' הניכר התירוהו שהרי אינו עורב ולא מי"ט עו"ט לפירש"י כיון שאין לו רק סי' א' מהניכרין ולשיטת הרמב"י צ"ל שהיו בקיאין, שאינו מהי"ט עו"ט ולחד דפו"ע דבסי' הישן לא חששו דלא שכיחי בישוב או דאלו הסי' אינן בפו"ע ולפי שיטה זו י"ל ג"כ שהוכיחו חכמים שאינו מינו דעורב מזה שלא היה לו סי' השני מהניכרין מיהו. אין הלשון משמע כן אלא ראיתם הוא לפי מ"ש באות א' שהיה מוחזק אצלם לאינו דורס שהוא סי' החדש א"כ וודאי אינו מינו דעורב ולפי מ"ש באות ב' שהדריסה היתה אצלם בספק צ"ל דראיתם של החכמים מזה דמסתמא היו יודעין שאינו מינו דעורב ולפי"ז נ"ל דאף לחכמים יכול להיות מינו דעורב אף שאינו דומה לו לגמרי בסימניו דא"כ היה להם להביא ראיה שאינו עורב מזה שאין לו סי' השני מהניכרין שבעורב ומנידון השני מהני תרי שהביאו בזה י"ל דהיינו ג"כ סי' דעורב ויתפרש כנ"ל וי"ל דהיינו סי' דליתיה בעורב ואיתיה בי"ט עו"ט ויתבאר ג"כ כנ"ל ור"א יכול להיות דמודה באותו הסי' שהביאו דהוה סי' גמור אלא דס"ל דמ"מ יכול להיות מינו דעורב מיהו במה שהחזיקוהו לאינו דורס לפי מ"ש בזה אות א' צ"ל דפליג ר"א וס"ל דבאמת דריס דהא אינו דורס הוא סי' החדש לפי"ז ואינו בעורב. ת"ר עורב זה עורב אוכמי וכן הוא אומר קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. את כל וגו' להביא עורב העמקי פי' לבן כמראה חמה עמוקה מן הצל. למינו להביא עורב הבא בראש יונים דדמיא רישי' לדיונה (שם ס"ג א'). בגמ' (שם ס"א ב') איתא דאי הני תרי סימני טהרה דאיתנייהו בפו"ע תרווייהו הוו הדרי בי"ט עו"ט לא הוה. צריך נשר להתיר בא בסי' אחד משום דלא הוה ילפינן לאסור בא בסי' אחד מפו"ע משום דה"ל ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וסימני טהרה הוי ילפינן ממאי דתורים חלוקין מפו"ע אלא כיון דאיכא סי' החדש ה"א לילף מינייהו איסור לבא בסי' אחד ולכך אחי נשר להתיר בא בסי' אחד ובביאור זה לשיטת רש"י ותוס'. שיטה א) דכל ב' כתובין דאין מלמדין במה מצינו גם בק"ו אין מלמדין והלכך כל חד דפו"ע בהדי י"ט עו"ט ל"ה ב' כתובין אלא דאי ליכא סי' החדש ה"ל פו"ע גופייהו ב' כתובין דאין לחלק בין סי' לסי' דכיון דתרווייהו הדרי בי"ט עו"ט תרווייהו שקולין הן אבל אי איכא סי' החדש ל"ה פו"ע ב"כ דמסי' הישן לא היינו למדין סי' החדש וסי' הישן אף דוודאי אתי מסי' החדש וע"כ ללמד היתר בא על בא בסי' אחד מ"מ היינו אומרים דבא ללמד היתר על בא בסי' א' דסי' החדש ומ"מ היינו למדין איסור לבא בסי' אחד דסי' הישן דהא ליכא הוכחה דכוונת התורה היתה דלא נלמוד איסור מסי' הישן דהא סי' החדש אצטריך לגופי'. שיטה ב) דאף אי הוו תרווייהו הדרי בכולהו מ"מ אין למדין מסי' לסי' ואינהו גופייהו תרווייהו ל"ה ב' כתובין אלא דב' כתובין אע"ג דאין מלמדין במה מצינו מ"מ בק"ו מלמדין וה"ל פו"ע ב"כ בהדי י"ט עו"ט אבל כיון דאיכא סי' החדש ה"א לילף מסי' החדש דהא לא הוה ב' כתובין בהדי אחרים שבאותו סי' דהא ליכא כוותי' וסי' הישן אצטריך ללמד היתר על בא בסי' אחד דאותו סי' הישן. והתוס' שם הקשו לפי שיטה זו דא"כ אף בדליכא סי' החדש נימא דהוה ילפינן איסור לבא בסי' א' דליתא בפו"ע דהוה ילפינן ליה לאיסור בק"ו מי"ט עו"ט מיהו באמת לק"מ דהא באמת ליכא בא בסי' אחד זולת הכתובין בתורה רק בא בסי' דלא דריס וא"כ כיון דפו"ע גופייהו היינו למדין לאיסור בק"ו מהי"ט עו"ט ע"כ ללמד היתר על בא בסי' אחד אתי ועל איזה בא בשי' אחד אתי ללמוד היתר ע"כ על בא בסי' דלא דריס וא"כ על איזה סי' טהרה היינו למדין איסור בק"ו מהי"ט עו"ט אלא דכיון שבאנו לידי מדה זו יש לתמוה לפי שיטת רש"י ותוס' אף השתא דאיכא סי' החדש למה אצטריך נשר לפי ב' השיטות שבזה הא האי חד דפו"ע דבסי' הישן לגופי' לא אצטריך לפי השיטה הב' שבזה משום דאתי בק"ו מהי"ט עו"ט ולפי השיטה הא' שבזה משום דהוה אתי מהאי חד דבסי' החדש דבוודאי לא עדיף ממנו ולמדין מסי' לסי' כמוש"ש לפי השיטה הב' וא"כ ע"כ ללמד היתר אתי לבא בסי' א' וכיון דליכא בא בסי' אחד ודורס ע"כ ללמד היתר על בא בסי' דלא דריס אתי וא"כ איזה בא בסי' אחד היינו למדין לאיסור מסי' החדש או מסי' הישן דאצטריך נשר למשריה ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בזה וסו"ד לא יכולתי ליישב שיטת רש"י ותוס' בזה והעיקר מתבאר גם עפ"י זה כשיטת הרמב"י דלפי שיטתו וודאי א"ש דהוה ילפינן איסור לבא בסי' אחד דלא דריס מהאי חד דפו"ע דבסי' החדש דהוא לא דריס והאי דבסי' הישן וודאי אצטריך לגופי' דהא לא הוה ילפינן ליה לאיסור מסי' החדש דהא כל העו"ט שבהי"ט עו"ט שיש להם אותו סי' טהרה דידי' מוכיחין עליו שהוא טהור מדאצטריך הכתוב לפורטן אבל אי האי דבסי' דלא דריס ג"כ לא הוה חדש א"כ וודאי דהי"ט עו"ט ופו"ע ה"ל כ"א כתובין דלא ילפינן מינייהו והא דאמרינן ה"ל ב' כתובין דמשמע דקאי אפו"ע לאו דווקא או משום דבהו ידעינן דאיכא חד דלא דריס דהוה ילפינן מיני' בגמ' (שם ס"ב א') במימרא דרב נחמן איתא דעוף הבא בשני סי' טהור ובלבד שיכיר עורב ומינו בזה שיטה א) לשיטת רש"י היינו בכל האופנים בין שיודע שאין לו יותר מב"ס דהיינו דחד מינייהו הוא סי' דלא דריס בין שהן שני סי' מהניכרים ומסופק על הדריסה אבל כשאינו מכיר עורב בא בשני סי' טמא משום ספק עורב ומינו וא"ת אכתי בא בשני סי' דליתנייהו בעורב ומינו אמאי טמא ואף אם נאמר דבעורב ומינו איכא כל שנים מהניכרים מ"מ בסי' דלא דריס ועוד סי' אחד מהניכרים מותר כמוש"ל בביאור סיפא דמתניתין ואין לומר דבאין מכיר עורב בכ"ע טמא משום גזירה כמו"ש במתניתין דסי' דלא דרים לא מחלף באחר משום שהוא ידוע יותר משום כללא דכל הדורס טמא וצ"ל דה"ק כשמכיר עורב כל בא בשני סי' טהור וכשאינו מכיר עורב יש לך בא בשני סי' שהוא טמא משום ספק עורב ויש לך טהור וסמך בזה אמתניתין. שיטה ב) לשיטת התוס' דכולהו י"ט עו"ט לא דרסי והי"ט עו"ט המה בני תלתא תלתא א"א לפרש בשני סי' הניכרין ומסופק על הדריסה דבשני סי' מהניכרין אמאי טהור במכיר עורב דלמא הוא מהי"ט עו"ט דאית בהו תרי תרי מהניכרין אלא צ"ל דבא בשני סי' היינו שמבורר שאין לו רק שני סי' והיינו דחד מינייהו הוא סי' דלא דריס דהא כ"ע הדורס טמא ולפי"ז מוכח דעורב ומינו אין דורסין וכן מוכח דחד דפו"ע דבסי' הישן אינו דורס מדאסרינן שם בא בסי' א' משום פו"ע וכמו"ש התוס' שם ולפי שיטה זו ג"כ קשה דהא בסי' החדש שהוא א' מהניכרין לשיטת התוס' וידוע שאינו דורס מותר אף באינו מכיר עורב וצ"ל ג"כ כמו"ש מקודם לשיטת רש"י או דבאינו מכיר עורב בכ"ע אסור משום גזירה כמוש"ל בביאור המשנה לשיטת התוס'. שיטה ג) לשיטת הרמב"י בין שידוע שאין לו רק ב' סי' דהיינו דחד מינייהו הוא סי' דלא דריס בין שיש בו ב' סי' מהניכרין ומסופק בדריסה כשמכיר עורב ומינו טהור דהא ליכא שום עוף טמא בתורה שיש לו ב' סי' מהניכרים זולת עורב ולאינו מכיר עורב יש שטמא ויש שטהור כמו"ש מקודם לשיטת רש"י. ומעתה יש לבאר. ענין א) בביאור ד' סימני טהרה הנ"ל ובזה א) דורס פי' רש"י שאוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל. והקשה ר"ת דהא תרנגולת ג"כ עושה כן ופי' ר"ת דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין עד שתמות כההיא (דפסחים מ"ט וספ"ק דב"ק) והר"ן כתב שנועץ צפרניו בהבע"ח ודורסן והיינו דריסה ששנינו לענין טריפות. והתוס' לשיטתם דהי"ט עו"ט אין דורסין א"א להו לפרש דורס דהכא כההיא דטריפות דהא נץ דורס כמו ששנינו בר"פ א"ט ר' אלעזר בר צדוק אומר כ"ע החולק את רגליו טמא (חולין נ"ט א') במשנה. ופי' כל המפרשים משום דדריס ובגמ' ס"ה א' איתא ר"א בר"צ אומר מותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא שלש לכאן וא' לכאן טהור ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר טמא ואמר אביי קולט ואוכל קא אמרינן והיינו הכל משום דדריס. כתב בעה"מ עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס וכ"כ הרשב"א והרא"ש אלא שיש מחלוקת אי בעינן תרווייהו או בחד מהני סגי. ב) אצבע יתרה פירש"י אצבע שאחורי הרגל וכן היא דעת התוס' (שם ס"ג א') ד"ה נץ עפ"י מה דבעינן למימר קמן וכתב הר"ן שאחרים אומרים שא"א לומר כן שעיקר הדריסה היא באותו האצבע והנשר שקורין אגולא יש לו אצבע זה אלא שאצבע האמצעי היא יתרה וגדולה מחברותיה נקרא אצבע יתרה וכ"כ הרא"ה הביאו הפר"ח. ג) זפק קטן יש לספק אי הוה זפק כמו"ש התוס' (שם ס"א א') ד"ה מפני וכמו"ש מקודם ד) קורקבן נקלף היינו הקליפה הפנימית הלבנה ואי נקלף בסכין ולא ביד נסתפקו בגמ' (שם ס"ב ב') אי הוה קילוף וע"ש ענין ב) הני כרזי דבי חולפא שרו ודבי כרבי אסירי אמר רבינא ומלקינן עלייהו משום שרץ העוף (חולין ס"ב ב') ופירש"י דהיינו מיני חגבים והתוס' פירשו דמיני עופות קטנים הן ואית בהו כל ד' סי' טהרה וזה תימא לפי ענ"ד דהא לא כתיב שרץ העוף רק בהולך על ארבע ולפי ענ"ד בעופות איירי אלא שבהני אין הסי' שלהן סי' גמורין. ענין ג) אחרים אומרים שכן עם הטמאים טמא עם טהורים טהור כמאן כר"א דתניא רא"א לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה אמרינן פירש"י דומה להם במראיתו (שם ס"ה א') והיינו כשיש להסתפק בו ע"י סימני טהרה שלו באיזה מהעו"ט הכתובין בתורה ענין ד) אמר ר' יצחק עוף טהור נאכל במסורת (חולין ס"ג ב') וע"ש והיינו ג"כ באותן שיש להסתפק בהן בהעו"ט הכתובין בתורה ועי' מזה יו"ד סי' פ"ב ענין ה) בביאור כמה מיני עופות ובזה א) כתבו התוס' (חולין ס"ב ב') בד"ה מאי ספיקייהו דעוף שקורין קוונא קורקבנו נקלף ויש לו אצבע יתרה והדריסה בספק ומסתברא שהוא כוס או ינשוף שיש לו לסתות כאדם כדאיתא (נדה כ"ג א') בקריא וקיפופא והוא תרגום דכוס וינשוף. ולפי"ז מוכח דסי' החדש הוא זפק לשיטת התוס' ולהרמב"י צ"ל דאין להם אצבע יתרה דאיהו מפרש א"י כמוש"ל בשם הר"ן והרא"ה דלא כרש"י ותוס' ולרש"י צ"ל בהכרח דאין זה כוס וינשוף דהא לפירש"י אית להו גם הניכרין והר"ן כתב בשם הרמב"ן שהוא בדק בעופות שיש להם לסתות כאדם ואין להם אלא אצבע יתרה. ב) כתבו התוס' שם דעוף שאנו קורין אותו קורביל יש לו זפק ואצבע יתרה ולשיטתם לפי הנ"ל לפני זה א"א לומר שהוא עורב דהא יש לו סי' החדש וע"כ שהוא אינו דורס וטהור אם לא שנאמר דעוף הנ"ל באות א' אינו כוס וינשוף ויכול זה להיות מהי"ט עו"ט ואינו דורם אבל מ"מ א"א לומר עליו שהוא עורב לשיטתם שהרי לשיטתם עורב אינו דורס ואין לו רק סי' אחד מהניכרים אלא שלשיטת הר"ן והרא"ה יכול להיות שהקורביל אין לו אצבע יתרה רק זפק ויכול להיות שאינו דורס והוא עורב לשיטת התוס' ולשיטת הרמב"י אי יש לו אצבע יתרה ודורס הוא עורב או מינו ואם אין לו אצבע יתרה ודורס כיון שיש לו זפק ע"כ הוא או מהי"ט עו"ט או פו"ע דבסי' הישן ואם אינו דורס יכול להיות שהוא טהור. ג) כתב הר"ן דעוף שאנו קורין אותו קורב הוא עורב לרוב שחרותו ובניו יוצאים לבנים קצת כדאיתא (כתובות מ"ט) וצועק תמיד כמו"ש (ב"ב כ"ג) אפיקו לי קורקור מהכא ויש לו אצבע יתרה וקורקבנו נקלף וזה סתירה לשיטת התוס' דהעורב אין לו רק סי' אחד מהניכרין ואולי באמת אין לו אצבע שאחורי הרגלים שהוא אצבע יתרה להתוס' וצ"ל דקורב אינו. קורביל. ד) כתבו התוס' (שם ס"ג א') ד"ה נץ דעוף שאנו קורין אושפרויר וודאי דורס וא"כ אינו נץ לשיטתם וכתב הר"ן שאין לו רק אצבע יתרה בלבד והוא הנץ לשיטת הרמב"י ולשיטת התוס' צ"ל דאין לו שום סי' טהרה דאין לו אצבע שאחורי הרגלים שהוא אצבע יתרה לשיטתם דאל"כ תמוה מה הוא דהא ע"כ הוא מהי"ט עו"ט כיון שדורס ויש לו סי' טהרה וא"א לו להיות רק חד דפו"ע שבסי' החדש ואצבע יתרה אינו סי' החדש כנ"ל ה) נידון עוף אגולא עמש"ל ענין א' אות ב' ו) כתבו התוס' (שם ס"ג א') ד"ה נץ דקורא הוא טהור כדמוכח (חולין קל"ח ק"מ) ואינו קוקו שהוא טמא ודלא כפירש"י ז) כתב הר"ן שם דעוף הגס שהוזכר בר"פ א"ט הוא האוסטור ואין לו ג"כ רק אצבע יתרה והוא מינו של נץ ע"ש ח) כתב הר"ן בת היענה שנקראת בלשון חכמים נעמה כתב הר"ן שם היא אסטרוץ שאוכלת ברזל וזכוכית כדאיתא (שבת קכ"ח) והיא עושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל ואין לה רק קורקבן נקלף ט) כתב הר"ן שם דעוף הנקרא ווטורה היינו דיה שבתורה שרואה נבלה מרחוק יותר מכל העופות ואין לו אלא אצבע יתרה בלבד. י) כתב הר"ן שם שהעטלף הוא העכבר הפורח בלילה אין לו רק אצבע יתרה והיינו שהאצבע האמצעי שבהג' שלפניו הוא יותר גדול יא) כתב הטור בשם רבינו ירוחם הסיגיאיניה המקוננת בבתים הגבוהים היא טהורה שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כשל אווז וידוע שאינו דורס כו' ויש מקומות נוהגים בה איסור שהיא חסידה שבתורה. יב) נידון צפור דרור עי' פר"ח (סי' פ"ב ס"ק ט') אלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגלת ראשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה ב' ראשיה כדין או ב' ראשיה חדין טמאין חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבין בידוע שהיא ביצת השרץ (חולין ס"ד א') אמר ר' זירא סי' לאו דאורייתא דאי לא תימא הכי הא דא"ר אסי שמונה ספיקות הן (שם ס"ב ב') לבדוק בביצים דידהו כו' וה"ק ב' ראשיה כדין או ב' ראשיה חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים וודאי טמאה רישיה אחד חד ורישיה אחד כד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואמר לך עובד כוכבים של עוף פ' וטהור הוא סמך עליהם בסתמא לא תסמוך עליהם דאיכא דעורבא דדמי לדיונה ועי' יו"ד (סי' פ"ו) ביצת עוף טמא שהתחיל להתרקם נ"ע לפי ענ"ד שלוקין עליו משום עוף טמא כמו בביצת השרץ (חולין ס"ד א') וע"ה מש"ל שם והרמב"ם כתב דלוקין עליו משום שרץ העוף ועי' במפרשי הרמב"ם ועי' פר"ח (ביו"ד סי' פ"ו ס"ק כ') שדבריו בשם בלתי נכונים לפי ענ"ד ביצה טמאה שבשל עם טהורות איתא בגמ' (חולין צ"ח ח') דאינה אוסרת כלל דלא יהבה טעמא כלום כדאמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא (שם צ"ז ב') פי' כמו מים שמבשלין בהן ביצים דלית בהו טעמא כלל והתוס' כתבו שם עפ"י הירושלמי דספ"י דתרומות לחלק בין קלופה לאינה קלופה ועי' פר"ח בסי' פ"ו ס"ק י"ב שכתב דעת הרמב"ן והרא"ה להתיר בכ"ע וכתב שכן משמע מהר"י והרמב"ם שסתמו ולא חילקו כלל ועכ"ז לא הסכים לזה ועמ"ש חולין שם להקל:

(כא)

אך את זה תאכלו גו' בחגבים סי' טהרה כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב (חולין נ"ט א') במשנה מאי רובו א"ר יהודה אמר רב רוב ארכו ואמרי לה רוב היקפו אר"פ הלכך בעינן רוב ארכו ורוב היקפו שם ס"ה א' הפר"ח בסי' פ"ח ס"ק ה' כתב בשם הרמב"ם בסי' המשנה דמס' (תרומות פ"י) דחגבים אין להם דם ותמה ע"ז מהא דכריתות כ"א העיד ו' על ציר חגבים טמאין שהוא טהור תרומות שם וביו"ד שם פסקו דמותר לאכילה והוא תמוה ובירושלמי איתא מהו טהור מלהכשיר אבל לטמא אפילו כל שהוא מטמא וגו' החסי' מהו טהור להכשיר ולטמא אבל לאכול אפילו כל שהוא אסור ועמש"ש מזה:

(כד)

ולאלה תטמאו גו' כאן מדבר מבהמה וחיה טמאה ולהלן פסוק ל"ט מדבר מבהמה וחיה טהורה ואין חילוק ביניהן רק לענין שחוטה כמוש"ל שהחיה בכלל בהמה (חולין ע' ב') ע"ג בהמה ובן שמונה אין מק"ט דהא חוצצין בפני הטומאה הובא (ב"ב כ' א') ועי' תוס' (חולין ע"א ב') ד"ה בלוע בבהמה אדני השדה חיה ר' יוסי אומר מטמאות באוהל כאדם (כלאים פ"ח מ"ה):

שם כל הנוגע טומאה בלועה אינה מטמאה כגון אכל נבלה וטבל אינו נטמא ממנה אח"כ (חולין ע"א א') טהרה בלועה ג"כ אינה מק"ט הלכך בלע טבעת טהורה ונכנס לאוהל המת הזה שנה וטבל והקיאה ה"ה כמו שהיתה מקואות פ"ו מ"ח והובא (חולין שם ב' בלע טומאה וטהרה אין הטהרה הבלועה מק"ט מהטומאה הבלועה (שם ב') כשם שהאדם מציל משום בלועה כך הבהמה מצלת משום בלועה שם ועי' רש"י (חולין ע' ב') ד"ה ק"ו ותוס' שם דלרע"ק טומאה בלועה מטמאה לטהרה בלועה שעמה ויותר נראה דרע"ק לא איירי רק בהוציא העובר את ידו ועי' תוס' (שם ע"ב א') ד"ה גזירה מיהו ריה"ג במתניתין (דשם ע' ב') במשנה נראה דס"ל דטומאה בלועה מטמאה לטהרה שבלועה עמה כדבעינן למימר קמן נגיעת בית הסתרים אי הוה נגיעה לטמא פלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ טומאת בה"ס מטמאה ולר"י אינה מטמאה. כלים פכ"ז מ"י והובא (חולין ע"ב ב') ובכ"ד הכל מודין בלשון לענין טומאה שגלוי הוא אצל שרץ לענין טבילה כטמון דמי לא נחלקו אלא לענין הזאה (קדושין כ"ה א') בהמה שמת עוברה בתוך מעי' והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בטמאה בין בטהורה טהור (שם ע' ב') במשנה וכתבו התוס' (שם ע"ב ב') ד"ה וחכ"א מגע ט"ש דאפילו בהוציא עובר את ידו ונגע בה ג"כ טהור דכ"ז שלא נולד אינו מטמא וכן נראה להדיא שם בגמ' (שם ע' ב') ר"י הגלילי אומר בטהורה טהור בטמאה טמא דעובר מת במעי טמאה שאינה מתירתו בשחיטה מטמא ונידון טומאה בלועה כבר כתבתי מקודם דנראה דס"ל דטומאה בלועה מטמאה לטהרה שבלועה עמה:

שם בנבלתם אינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה (חולין קי"ז א') אבל בלא"ה כל זמן שמפרכסת אינה מטמאה טומאת נבילה. שם אהלות פ"א מ"ו מאי הותזו רש"א הותזו ממש ר"א אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף א"ל ר' ירמיה לר"א כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו או דילמא כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש ופלגיתו א"ל כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש ופלגינן (חולין כ"א א') ועמש"ל בדיני עולת העוף ומשמע מהתוס' שם דבעינן ג"כ שבירת מפרקת וחתיכת רוב בשר חלקה לשנים נטל ירך שלה קרעה מגבה נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבלה מחיים (חולין כ"א) שחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת מידי נבלה אפילו טרפה אבל בהמה וחיה טמאים אין שחיטה מועלת להן לטהר מידי נבלה (חולין ע"ב ב' שם קי"ז) עגלה ערופה טהורה לאחר עריפה דכפרה כתיב בה כקדשים (זבחים ע' ב') ומבעיא שם ערף עז מהו ופירש"י ערף עז על החלל במקום עגלה מהו לר"מ דמטהר שם במליקת אווזין ותרנגולין ע"ש שחט חילין בעזרה קדשים בחוץ שחיטתה מטהרתה (זבחים ס"ח) בן שמונה שנולד אין שחיטתו מטהרתו (שבת קל"ז) שחוטה ומפרכסת אינה מצלת על הבלועין הואיל דמטמאה טומאת אוכלין והרובעה חייב כיון דאינה מטמאה טומאת נבלות אבר הפורש מן החי מטמא כנבלה אבל בשר הפורש מן החי בין הפורש מן החי עצמו בין הפורש מאבר שפירש מן החי טהור (חולין קכ"ח ב') שחיטת בהמה מהני להתיר ולד מת שבמעיה אף שהוא בן ט' ולהתיר ולד חי שהוא בן שמונה נמצא בה בן ט' חי רמ"א אין שחיטתו מתירתו וחכ"א שחיטתו מתירתו רש"ז אומר אפילו בן ה' שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו (חולין ע"ד ב') רש"ז היינו ת"ק אמר רב כהנא הפריס ע"ג קרקע א"ב דבהפריס עג"ק לת"ק טעון שחיטה מדרבנן (שם ע"ה ב') גמ' ורש"י בהמה שהוציא העובר את ידו ושחט את הבהמה ואח"כ חתך את ידו של העובר הבשר מגע נבלה (חילין ע"ב א') פירש"י בשר העובר הוה מגע נבלה והטעם דשחיטה עושה ניפול ודין האבר אחר שחיטה כדין אבר מה"ח שמטמא כנבלה תוס' שם עפ"י הגמרא דשם ע"ג א' ב' ומטמא ליה לבשר הוולד לר"מ גופי' משום דס"ל טומאת בה"ס מטמאה כנ"ל או משום דבשעת פרישה א"א שלא יגע ואז לא הוה מגע בה"ס ומק"ט (שם ע"ב ב') רבינא אמר כל העומד לחתוך כחתוך דמי דר"מ לטעמיה ואפילו לרבנן דלית להו האי סברא מ"מ חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגעי בהדי הדדי והא דקתני חתכה לאו דווקא (שם) וחכ"א מגע טריפה שחוטה דס"ל אין שחיטה עושה ניפול ומ"מ אסור באכילה מה"ת כדין טריפה שחוטה ועי' גמ' שם ארשב"ל כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באיברין (חולין ע"ג) במסקנא פי' באבר ובשר המדולדל והיינו שא"י לחזור ולחיות כדאיתא (שם קכ"ז ב') פליגי ר"מ וחכמים אי שחיטה עושה ניפול או לאו כמו דפליגי לעיל באיברין דה"נ ר"מ מטמא משום אבר מה"ח ולחכמים אין בו טומאה מה"ת אבל אסור מה"ת כטריפה שחוטה ורי"א מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה ד"ה אין שחיטה עושה ניפול ואין בו שום טומאה וגם באכילה אינו אסור מה"ת רק מדרבנן (שם ע"ד א') כפירש"י אנא שהרמב"ם כתב דאסור מה"ת ואין לוקין ע"ז והמ"מ ביאר דבריו והסכים לזה והפר"ח בסי' ס"ב שינה טעמו קצת מהמ"מ והסכים ג"כ להרמב"ם ולפי מ"ש (חולין ע"ג ב') ד"ה מ"ט דר"י נ"ע לברור כרש"י ותוס' ועמש"ש (ע"ד א') מתה הבהמה לכו"ע מיתה עושה ניכול והאבר מטמא משום אמה"ח ולא משום נבלה חולין ע"ג ב') מיהו לענין איסור אמה"ח לבן נח נ"ל לפי ענ"ד דלר' יוחנן אין מיתה עושה ניפול דלהקל אמרינן דה"ל כמו שלא פירש כמו לישראל בשחיטה כמו"ש (חולין ל"ב ב') ד"ה אלמא כו'. כזית מן הנבלה מטמא במגע ובמשא דלהלן ילפינן מקרא (נדה מ"ב ב') כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ שהניחן בחמה ונתמעטו טהורין הניחן בגשמים ונתפחו טמאין מה"ת (טהרות פ"ג מ"ד) הא דקתני הניחן בגשמים כו' היינו אותן שנתמעטו אבל אם בתחילה היו פחות מכשיעור ונתפחו פלוגתא (מנחות נ"ד א') רב ור"ח ור' יוחנן אמרו משתערין לכמו שהן שכן הן שונין בהא דעוקצין פ"ב מ"ח בבשר העגל שנתפח שמואל ור"ש בר' ור"ל אמרו משתערין לכמו שהן וטהורין מה"ת ומודו דטמאין מדרבנן האיברים אין להם שיעור אהלות פ"א מ"ז מה הוא אבר כל שאינו עושה חליפין דברי ר' יוסי ואפילו כוליא וניב שפתים רעק"א שיש בו גידים ועצמות ואף בלי בשר כגון ארכובה רבי אומר שיש בו בשר גידין ועצם (חולין קכ"ח ב') ועי' (אהלות פ"א מ"ח) דחשיב שם איברים שאין בהם עצמות וצריך שיהיה ראוי להעלות ארוכה [חילין קכ"ה א') השרץ והנבלה והש"ז מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין לשרות ולחזור לכמו שהן טמאין וכמה היא שרייתן בפושרין מעל"ע (נדה נ"ד ב') חלב נבלת בהמה טהורה טהור חלב נבלת בהמה טמאה וחיה בין טמאה בין טהורה טמא (עוקצין פ"ג מ"ט זבחים ע' א' ב') דם נבלות פלוגתא דתנאי אי מטמא כנבלה אי לא (עדיות פ"ה מ"א פ"ח מ"א מנחות ק"ג ב') ושיעורו למאן דמטמא ברביעית הואיל שכשיקרש יעמוד על כזית (מנחות ק"ד א') ועמ"ש בספר דברים פרשה י"ד פסיק כ"א ולמאן דמטהר מדין נבלה כתב הרמב"ם עפ"י הירושלמי שדינו כדין דם שנטמא שהוא ראשון כל הטמאין בין קלין בין חמורין משקין היוצא מהן כמשקין שהוא נוגע בהן אלו ואלו תחילה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה מס' טבול יום פ"ב מ"א ופי' משקה שהוא אב היינו מעינות הזב וטומאה דשארי משקין היינו מדרבנן (חולין פ"ח א') ועי' (שם) ועי' (כריתות י"ג א' ב') השליא טהורה (חילין ע"ז) אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם עור חזיר של ישוב ר' יהודה אומר אף עור חזיר הבר עור חטוטרת של גמל הרכה עור הראש של עגל הרך עור הפרסות עור בית הבושת עור השליל עור של תחת האליה עור האנקה הכח הלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה וכולן שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור האדם ר"י בן נורי אומר השמונה שרצים שכתובין בתורה יש להן עורות (חולין קכ"ב א') אמר עולא דבר תורה עור האדם טהור ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ואיכא דמתני לה אסיפא וכולן שעבדן כו' חוץ מעור אדם אמר עולא ד"ת ע אדם שעבדו טהור כי' ולפ"ז ברישא טומאה דאורייתא איתא שם וכתבו התוס' אע"ג דכל מת אסור בהנאה מ"מ לא היו גוזרין בשביל כך רק בשביל עור או"א וצ"ע עור חטוטרת גמל הרכה כמה רכה אמר עולא אמר ריב"ל כ"ז שלא טענה בעי ר' ירמיה הגיע זמנה לטעון ולא טענה מהו בעי אביי לא הגיע זמנה לטעון וטענה מהו תיקו (שם) כמה עגל הרך עילא אמר בן שנתו והוא שיונק ר' יוחנן אמר כ"ז שיונק (שם) בעי מיניה ר"ל מר"י עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא א"ל אינו מטמא א"ל למדנו רבינו אלו שעורותיהן כבשרן ועור הראש של עגל הרך א"ל אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה (שם ב') ורק עור שתחת האליה הוא לכו"ע פלוגתא זו הבאתי לעיל פרשה ז' פי"ח בדיני פיגול פיגול מאי בית הפרסות רב אמר בית הפרשות ממש ר' חנינא אמר ארכובה הנמכרת עם הראש עור בית הבושת פי' רש"י בית הרחם של נקבה כמה כדי עבודה אר"ה א"ר ינאי ארבעה מילין (שם) כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא ואינו מצטרף שומר אעפ"י שאינו יד טמא ומטמא ומצטרף (עוקצין פ"א מ"א) והיינו שיש יד ושומר להטהרה להתטמא דהיינו להכניס טומאה ויש יד ושומר להטומאה לטמא אחרים ע"י היד והשומר והיינו יד ושומר להוציא טומאה (חולין קי"ח א') אמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורי"א יש יד לפחות מכזית ויש שומר לפחות מכפול (חולין קי"ח ב') בביאור הא דיש יד לפחות מכזית לפי"ד הסוברין דלקבל טומאת אוכלין לא בעינן כביצה כמוש"ל איירי שפיר לענין לק"ט ע"י היד ולפי"ד הסוברין דגם לק"ט בעינן כביצה למ"ד דיש נוגע וחוזר ונוגע כדבעינן למימר קמן איירי שפיר בשני חצאי זיתים ששניהם נוגעין בטהרה אלא שא' מהם או שניהם נוגעין ע"י היד ולמ"ד דאין נוגע וחוזר ונוגע כתבו התוס' שם דאיירי שהפחות מכזית מחובר לחתיכה אחרת וכשיאחז בהיד שהוא להפחות מכזית ינתק המותר דל"ה יד רק לפחות מכזית דין השומר להצטרף לכשיעור אינו רק לטמא טומאת אוכלין אבל לטמא אדם וכלים ליכא דין שומר להצטרף אבל מ"מ יש לו דין יד להוציא טומאה ע"י השומר כשיש בהטומאה עצמה כשיעור (חולין קי"ז ב' קי"ח א') העור הוה שומר להבשר שתחתיו העצמות הויין שומר למוח שבהן הטלפים הויין שומר הלכך העור והעצמות והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין (חולין שם) הרוטב והקיפה והאלל והגידין והקרנים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין (שם) מאי רוטב חלא דקריש (שם ק"כ א') פירש"י ליחה היוצאה מבשר שקורין גיניירא מאי קופה אר"פ תבלין (שם) מאי אלל ר' יוחנן אמר מחטקא (שם קכ"א א') פי' רש"י גיד השדרה והצואר והוא רחב ולבן וקשה מאד רל"א בשר שפלטו סכין וענין הצירוף הוא כשחישב על מקצתו לאכילה או כשמקצהו פלטו חיה דההיא מקצת וודאי חשוב אוכל (שם) קרנים אר"פ במקום שחותכין אותן ומוציאין דם שם. שני חצאי זיתים שנגע אדם בשניהם בבת אחת פלוגתא חולין קכ"ד ב') בר פדא אומר דר' ישמעאל דמתניתין שם עמוד א' ויובא להלן ג"כ ס"ל יש נוגע וחוזר ונוגע כחכמים דאהלות פ"ג מ"א לענין אוהל ור' יוחנן ס"ל דלר' ישמעאל שם אין נוגע וחוזר ונוגע כר' דוסא אהלות שם לענין אוהל ולרע"ק שם יש נוגע וחוזר ונוגע כמו לחכמים דאהלות שם לענין אוהל כל הנבלות מצטרפין לענין טומאה (מעילה ט"ו ב') והיינו לטמא אדם וכלים למאן דאמר יש נוגע וחוזר ונוגע ולמאן דאמר אין נוגע וחוזר ונוגע היינו לענין לטמא אוכלין ומשקין כמו שיתבאר להלן בדיני טומאת אוכלין ולענין דין משא דלהלן בזה בשני חצאי זיתים למאן דאמר אין נוגע וחוזר ונוגע רעק"א הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא ואע"ג דרע"ק לכו"ע ס"ל יש נוגע וחוזר ונוגע כנ"ל מ"מ נ"מ בשני חצאי זיתים מדובקין לעור ע"ש וכדבעינן למימר קמן או אליבא דמ"ד אין נוגע וחוזר ונוגע או דמכאן יליף דיש נוגע וחוזר ונוגע מיהו במת לכו"ע נ"ל דמצינו בו משא בלי מגע (אהלות פ"ב מ"ה מ"ו) וצ"ל או דמת חמור או דאתי לכלל מגע ע"י אוהל שדינו כמגע ואליבא דר' ישמעאלי פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל ר"י ס"ל דלר' ישמעאל דס"ל לדידיה אין נוגע וחוזר ונוגע לא ס"ל הנוגע והנושא ואף ע"פ שאינו מטמא במגע מכל מקום מטמא במשא כן היא סוגית הש"ס בתחילה שם ולבסוף איתא שם אמר עולא ב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כולו טהור מ"ט בעינן נושא והוא דנושא בבת אחת (שם קכ"ד ב') פי' שינשאו זה ע"י זה ומשמע שם כמוש"ש דהיינו דאף למ"ד יש. נוגע וחוזר ונוגע מ"מ במשא אינו מטמא והא דר' ישמעאל ורע"ק מטמאין במשא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם כדאיתא במשנה שם וכמו שיתבאר להלן מוקמינן לה שם במרודד פי' שהשני חצאי זיתים מחוברין זל"ז ע"י רצועה דקה ופי' התוס' שם דהיינו באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דס"ל כמ"ד דבכה"ג אינו כמוה (עוקצין פ"ג מ"א) והובא (חולין קכ"ח א) ע"ש תו איתא שם כתנאי אחד הנוגע ואחד המסיט ר' אלעזר אומר אף הנושא אטו נישא לאו מסיט הוא אלא לאו ה"ק אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נושא ואתא ר"א למימר והוא דנושא ומאי אף אימא והוא דנושא ופירש"י ותוס' דהיינו ברייתא בשני חצאי זיתים ונ"ל דהא דלא אמרינן להיפך דת"ק והוא דנושא קאמר ורא"א אף הנושא ואינו נושא משום דא"כ ה"ל עיקר חסר מן הספר ועי' תוס' שם אבל הרמב"ם והתוי"ט והא"ר במס' (זבים פ"ה מ"ג) דעתם דהיינו מתניתין דשם בשינוי קצת בלישנא דת"ק דשם או דהיינו משנה ז' דבשם ולפי"ז האי כתנאי דהכא לא קאי כלל אהא דב' חצאי זיתים אלא דעיקר דין היסט בלא משא הוא בפלוגתא ואין דבריהם נראין כלל לפי ענ"ד ויתבאר להלן בפסוק כ"ה ע"ש עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו עמא היה עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל רעק"א לא במגע ולא במשא ומודה רע"ק בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה רע"ק מטהר בעור מפני שהעור מבטלן (חולין קכ"ד א') במשנה אמר עולא אר"י לא שנו הא דביש עליו כזית טמא אלא פלטתו חי' אבל פלטתו סכין בטל א"ל ר"נ לעולא אר"י אפילו כתרטא א"ל אין אפילו כי נפיא א"ל אין ומסקינן דאיירי במרודד פי' רצועות או שטח בשר דק זמנין אשכחי' רב אושעי' לר' אמי דיתיב וקאמר לה אסיפא היו עליו שני חצאי זיתים מטמאין במשא ולא במגע אר"י ל"ש אלא פלטתו חי' אבל פלטתו סכין בטל ובביאור פלוגתייהו דר' ישמעאל ורע"ק פלוגתא בגמ' (שם ב') בר פדא אמר ל"ש אלא מאחוריו דאין שומר ויד לפחות מכזית אבל מלפניו יש נוגע וחוזר ונוגע והיינו לר' ישמעאל וכן לרע"ק וכמו"ש מקודם ור' יוחנן אמר דאף מלפניו לר' ישמעאל אין נוגע וחוזר ונוגע כנ"ל מיהו רע"ק ס"ל דיש נוגע וחוזר ונוגע כנ"ל וטעמי' דר"ע במשנתנו מפני שהעור מבטלן ולפי כ"ז הא דמודה רע"ק בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם שהוא טמא היינו ה"ה במגע ובלא קיסם והכי קתני בהיסט מודה רע"ק לר' ישמעאל דטמא אבל במגע פליגי דר' ישמעאל ס"ל אין נוגע וחוזר ונוגע ורע"ק ס"ל יש נוגע וחוזר ונוגע חיבורי אדם ל"ה חיבור (נזיר נ' א') תניא חיבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה (זבחים ק"ה ב') פירש"י חצי זית נבלה מכאן וחצי זית נבלה מכאן ומשקה טופח באמצע ונוגע בשניהם מחברן לטמא אוכלין ומשקין הנוגעין באחד מהחצאים האלו ואין חיבור לט"ח לטמא אדם וכלים עכ"ל ונ"ל דחיבורי אוכלין וודאי לאו בנבלה איירי רק באוכלין ומה שפירש"י בשני חצאי נבלה כו' קאי אהא דקתני ואין חיבור לטומאה חמורה דע"ז פי' דהיינו בשני חצאי זיתי נבלה דל"ח חיבור לטמא אדם וכלים אבל חשיבי חיבור ע"י המשקין לטמא או"מ ותו איתא שם מונין בו ראשון ושני אי אין מונין בו ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם וכלים מונין בו רו"ש אין מטמא אדם אין מונין בו רו"ש והפי' נראה עפ"י פירש"י דהספק הוא בשני חצאי זיתי נבלה שמחוברין ע"י משקין דהוה חיבור לטמא או"מ כנ"ל אם הכזית נבלה המחובר מב' חצאי זיתים חשיב אב הטומאה לגבי או"מ והאוכל הנוגע בו הוה ראשון או דהכזית נבלה עצמו ה"ל ראשון ופשיט שם כיון דלא חשיב אב הטומאה לטמא אדם וכלים נ"ח ג"כ אב לטמא או"מ ושיטת הרמב"ם והראב"ד בזה שגבה ממני ועמ"ש בספרי עוד"ד ועמש"ל פרשה י"ז פסוק ט"ו בדיני נבלת עוף הטהור. קולית נבלה וקולית השרץ הנוגע בהם סתומים טהור נקובים כ"ש מטמא במגע (חולין קכ"ה א') פירש"י ע"י נגיעת שער ועמש"ל פרשה ט"ז בדין היסט הזב מנין שאף במשא כן ת"ל הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע נא בא לכלל משא שם. ובביאור זה פלוגתא דאמוראי שם ר' יוחנן ודעמי' ס"ל מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והלכך ה"נ אבר ומטמא אפינו במגע מבחוץ ומתניתין מוקי לה ר' בנימין ב"ג משמי' דר' יוחנן כשהמוח דבפנים מתקשקש בתוכו דבכה"ג וודאי אינו מעלה ארוכה חישב עליו לנוקבה כמי שניקבה דמי (שם קכ"ו ב') והרמב"ם כתב שהוא ספק והתוס' (שבת פ"ד ב') כתבו דאינה מטמאה במשא שהי' להם בזה גי' שונות בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב ור' יוחנן אמר אחד זה וא"ז עד לכלב (בכורות כ"ג א' ב'):

שם יטמא עד הערב. היינו ע"י טבילה מקודם ודיני מקוה יתבארו בסדר מצורע בכל טבילה בזמנה פלוגתא דתנאי אי הוה רשות או מצוה לחכמים רשות ולר' יוסי מצוה (שבת קכ"א א' נדה ל' א' יומא פ"ח) ואפילו בספק טבילה החמירו לר"י מדרבנן ואפילו בנדה וכה"ג שספק זמן טבילתה היום ספק למחר דאף שתטבול היום תהא טמאה מספק עד למחר מ"מ מחמרינן לר"י מדרבנן שתטבול (נדה כ"ט) ועמש"ל פ' כ"ה בתשלום דיני הע"ש:

(כה)

והנושא גו' בית הסתרים אף למ"ד דאינו מטמא במגע במשא מיהו מטמא אבל טומאה בלועה באדם ובבהמה אפילו במשהו אינו מטמא (נדה מ"ב ב' חולין ע' א') מהא דאוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דטובל וטהור ועמש"ל בדיני כ"ח ובדיני כלי גללים כל הנושא ונישא ע"ג הנבלה טהור חוץ מן המסיט ר' אלעזר אומר אף הנושא (זבים פ"ה מ"ג) ובביאור זה דעת הרמב"ם והר"ש והרע"ב והתוי"ט והא"ר דמשנה זו היא שהובאה בקצת שינוי לשון בדברי הת"ק (חולין קכ"ד) הבאתים לעיל פסוק כ"ד אי דההיא דשם היינו מתניתין דזבים שם מ"ז ולדבריהם תיקון הש"ס שם לישנא דר"א דצ"ל רא"א והוא דנושא דהיינו והוא שהאדם נושא את הנבלה דהיינו והוא דנישא דאיתא (חולין שם) דהיינו והוא שהנבלה נישא על האדם ולפי ענ"ד כ"ז תימא דכיון דת"ק דמשנה זו דהיינו מ"ג דפ"ה דזבים מטהר בנושא א"כ ע"כ וודאי ר"א אף הנושא קאמר והנ"ע לפי ענ"ד כפי' רש"י ותוס' שם דההיא דהתם היינו ברייתא בענין שני חצאי זיתים והמשנה שלפנינו מתקנתא היא כמו שלפנינו ובביאורה י"ל א) כמו"ש בא"ר דפשטא דמלתא דפלוגתייהו דחכמים ור"א במשא בלי היסט היינו לענין טומאת אבן מסמא שהנבלה מונחת על האבן והטהור נוגע בהאבן למטה דר"א מטמא בנבלה באבן מסמא ב) נראה לפי ענ"ד יותר דפלוגתייהו בנושא בלי הזזה כגון שהניח אחר עליו כזית נבלה וסלקה מיד דלא הזיזה הטהור כלל דלר"א טמא ולחכמים טהור ועי' תוי"ט (שם מ"ו ומ"ז) כל משא והיסט פשוט דהיינו אף בלי נגיעה רק ע"י ד"א ואף ע"י דבר שאינו מק"ט בספר א"ר בשם החסיד כתב בפ"ק דכלים בד"ה וחשוכי בגדים במגע דבשר נבלה לא משכחת לה מגע בלי משא דמיד שנוגע בבשר הוא מזיז ומוכח דפשיטא לי' דא"צ להזיז את כל הכזית כמו שהדין לענין אוהל בפ"ק דאהלות וזה וודאי נכון מיהו עיקר דבריו דבבשר ליכא מגע בלי משא תמוה לפי ענ"ד מהא דלהלן פרשה ט"ו פסוק ז' והנוגע בבשר הזב ועמ"ש במס' (כלים שם) הנבלה אינה מטמאה במשא רק לאדם הנושאה אבל לא לכלים ואוכלין ומשקין (זבים פ"ד מ"ו פ"ה מ"ב):

שם וכבס בגדיו חמור משאה ממגעה שמטמאה אדם לטמא בגדים משא"כ במגע בפ"ק דכלים הא דמטמא בגדים לאו היינו דווקא בגדים שלבוש בהן אלא אפילו כלים ובגדים שאינו לבוש בהם רק שנוגע בהם בשעת משאו תוס' (ב"ב ט' ב') ד"ה דהא היסט בשם הת"כ וכן הוא כמעט מפורש במס' (זבים פ"ה מ"א ומ"ח) ואפילו בגדים שלבוש בהן אינו מטמא רק אותן שנוגעין בו כן נראה להדיא מאותן המשניות וכ"כ בפירוש בספר א"ר בפ"ק דמס' כלים הנושא את הנבלה בשעת משאו נחשב אב הטומאה לטמא שנים ולפסול אחד בתרומה (זבים פ"ה מ"ח) והלכך הבגדים והכלים שהוא מטמא בנגיעתו בשעת משאו הן ראשון לטומאה ואעפ"י שנחשב אב לטמא בגדים וכלים מ"מ אינו מטמא גם בשעת משאו אדם וכלי חרס (זבים פ"ה מ"א) תוס' (ב"ב שם) וכן הדין בכל מטמאי אדם לטמא בגדים (זבים שם) ועי' (פ"ק דכלים):

שם יטמא עד הערב. משטבל עד הערב שמש נקרא טבול יום ומותר במע"ש ואסור בתרומה (יבמות ע"ד) ובכ"ד ואי איכא מיתה בזה כמו בטמא גמור שאכל תרומה דחייב מיתה כדלהלן פרשה כ"ב פסוק ט' וכמוש"ש עמש"ל פרשה י"ב פסוק ח' ודינו לענין מגע כדין שני שהוא פוסל בתרומה מפורש במס' טבול יום ובכ"ד וכל הט"י שוין בדינם פשוט בכ"ד ובמס' ט"י ומפורש ברמב"ם בהלכות אבות הטומאה פ"י ה"ב עפ"י התוספתא דפ"ק דטהרות ולענין קודש פלוגתא דתנאי (סוטה כ"ט ב' מעילה ח' ב') לאבא שאול הוה תחילה לר"מ שני ולחכמים בין בתרומה בין בקדשים אינו רק פוסל יש דברים שדינן בט"י קל מבשארי טומאות הדומין לו והן א) יש דברים חשובין חיבור לשארי טומאות ולא בט"י פ"ק דמס' ט"י ב) יש אוכלין דלא מק"ט כלל בט"י אף שמק"ט בשארי טומאות (שם ספ"ק) שמן שצף ע"ג יין ונגע ט"י בשמן לא פסל אלא השמן ריב"נ אומר שניהם חיבור זל"ז (מס' ט"י פ"ב מ"ה) ויש הרבה דינים בדיני חיבור ואינו חיבור מבוארין במס' ט"י והשמטתי מספרי זה. משקין היוצא ממנו כמשקין שהוא נוגע בהן (מס' טבול יום רפ"ב) עד הערב היינו עד הלילה ריש מס' ברכות ת"ר בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולה מן היום ספק כולה מן הלילה כו' ואיזהו בהש"מ משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בהש"מ הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי ר' יהודה ר' נחמי' אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל ר' יוסי אומר בהש"מ כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא"א לעמוד עליו (שבת ל"ד ב') ופי' התוס' דר' יוסי מספקא לי' בההיא כהרף עין הא דקתני פני מזרח מאדימין לאו היינו במזרח אלא במערב דהיינו פנים המאדימין את המזרח (שם ל"ה א') ופרכינן הא גופא קשיא אמרת איזהו בין השמשות משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח כו' הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון לילה הוא והדר תני הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בהש"מ אמר רבה א"ר יהודה אמר שמואל כריך ותני איזהו בהש"מ משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בהש"מ הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה ורב יוסף אר"י אמר שמואל הכי קתני משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בהש"מ הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה ואזדו לטעמייהו דאתמר ושיעור בהש"מ בכמה אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל תלתא רבעי מיל ורב יוסף אר"י א"ש תרי תלתא מיל ואיכא בינייהו פלגא דדנקא 3/4=9/12 -2/3=8/12=1/12 שזהו שיעור זמן כ"ז שפני מזרח מאדימין קידם כסיפת התחתון אמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו לר' יוסי דבין השמשות דר' יוסי הוא בתר דשלים בהש"מ דר' יהודה ולפי"ז מבואר דיש בדברי רבי יוסי חומרא וקולא מדרבי יהודה חומרא דאינו אוכל בתרומה עד דשלים בין השמשות דידיה דמקמי הכי אסור משום וודאי וקולא דיכול לטבול עד בין השמשות דידיה התוס' שם ל"ה א' הוכיחו מהא דפסקינן שם הלכתא כר' יוסי לענין אכילת תרומה דבהש"מ דר' יוסי אינו מיד אחר בין השמשות דר' יהודה דמשום רגע אחת לא ה"ל למפסק הלכתא ולפי ענ"ד לק"מ דוודאי נ"מ גדולה יש בדבר כשנגע הט"י בתרומה באותה הרגע אם התרומה נפסלת או לא ומלשון הברייתא והש"ס משמע להדיא דהיינו מיד אחר בהש"מ דר' יהודה הקשו בתוס' דהכא איתא דמשתשקע החמה עד הלילה ליכא רק תלתא רבעי מיל ורבי יהודה גופי' אית לי' במס' (פסחים צ"ד א) דמשקיעת החמה עד צה"כ היה ארבע מילין וצה"כ הוה לילה כדאיתא ריש מס' ברכות וריש מס' פסחים וכדבעינן למימר קמן ותירצו שתי שקיעות הן תחילת שקיעה וסוף שקיעה והכא סוף שקיעה קאמרינן ושם בפסחים בתחילת שקיעה איירי ומתחילת השקיעה ע"ס השקיעה הוא שלשה מילין ורבעא מיל ועד צה"כ הוה ד' מילין ולשיטת התוס' התחלת בהש"מ הוא שלשה מילין ורביע אחר תחילת השקיעה אלא שצ"ע לפי ענ"ד בביאור כוונתם אם התחלת השקיעה לדבריהם הוא בסוף שש שעות אחר חצי היום ביום בינוני או דהתחלת השקיעה לדבריהם היא תלתא מיל ורביע קידם כלות שש שעות אחר חצי היום ביום בינוני שאז החמה יוצאת מהאופק שלנו ויש בזה עוד שיטות אחרות בזולת שיטת התוס' והעיקר המבורר לפי ענ"ד בלי שום ספק הוא שיטת החסיד זצוק"ל בספרו ש"א וכביאורו לש"ע סי' רס"א ובביאורו לש"ע יו"ד בהלכות מילה דליכא רק חדא שקיעה דהיינו במשוה היא בסוף ש"ש אחר חצי היום וכן אצלנו ביום ששוה עם הלילה ובימים הגדולים והקטנים הוא לפי חשבון הגדלת והקטנת היום לפי כל אופק ואופק ובריש מסכת ברכות כתבתי שצ"ע נידון שני מינוט חסר 1/6 מינוט ובהש"מ הוא מיד אחר השקיעה תלתא רבעי מיל ואז הוא תחילת צה"כ דהיינו שלשה כוכבים בינונים ומתחילת צה"כ עד סוף צה"כ היינו עד שיוצאין כל הכוכבים שוהה תלתא מילין ורביע מיל דהיינו סה"כ ארבע מילין כדאיתא (פסחים שם) א"ר יהודה אמר שמואל כוכב א' יום שנים בהש"מ שלשה לילה תנ"ה כו' אמר ר' יוסי לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים (שם ל"ה ב') והקשו התוס' שם עמוד א' ד"ה תרי תלתא מיל דא"כ במאי פליגי ר' יהודה ור' יוסי ותי' דפלוגתייהו מי המה הכוכבים הבינונים דר' יהודה מספקא ליה בכל הכוכבים שלאחר שקה"ח עד שהכסיף העליון אם הן בינונים או לא ור' יוסי ס"ל דכל אותן הכוכבים ל"ה בינונים אלא גדולים הן והחסיד ז"ל כתב דרב יהודה פוסק כר' יוסי ואליבא דידיה הוא דהדין כן דקאי אהא דאמר לפני זה הלכתא כר' יוסי לענין תרומה ועפ"י כ"ז מבואר דאחר השקיעה בזמן תלתא רבעי מיל הוא צה"כ דהיינו ג' כוכבים בינונים ועי' (פסחים ב' א') תוס' ד"ה והא קיי"ל שכתבו דאחר שלשה רבעי מיל שלאחר שקה"ח יש זמן מרובה לצה"כ הנראין לנו ולפי"ז הא דמוכיחין במס' (מגילה כ' ב') מקראי דנחמיה דעד צה"כ יממא הוא היינו רק לר' יוסי אבל לר' יהודה באת"ל בהש"מ לילה הוא צ"ל דהא דכתיב שם והיום מלאכה היינו עיקר המלאכה היתה ביום או דקאי אתחילת היום ועי' ריש ברכות דאיתא שם ואע"פ שאין ראיה לדבר כו' ועי' תוס' (מגילה שם ד"ה והיה לנו כו' ויש להעיר בזה א במדינות הנוטות הרבה זמן בהש"מ הוא יותר מתלתא רבעי מיל אחר השקיעה שהרי במדינות הנוטות עלות השחר הוא קרוב אחר חצי הלילה דהיינו ערך ג"ש קודם נץ החמה ובמשוה אינו קודם להנץ רק משך ד' מילין כדאיתא פסחים וכערך ד' מילין אל ג"ש ויותר כן הוא ערך דתלתא רבעי מיל אל בהש"מ האמיתי בימים הארוכים שהרי משקה"ח עד צה"כ כולם הוא ד' מילין כמו מעלות ע"ה עד הזריחה מיהו צ"ע דמ"מ י"ל דשיעור בהש"מ בלתי משתנה כמו"ש במס' (שבת ל"ד) ב) הא דאיתא (פסחים שם) רי"א מהלך אדם בינוני ביום יו"ד פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין משקה"ת עד צה"כ ד' מילין נמצא עוביו של רקיע א' מעשרה ביום פי' החסיד כמו שנראה מהרמב"ם עפ"י הירושלמי דהעשרה פרסאות הן מהנץ החמה עד שקה"ח והיינו ביום בינוני שהוא יב"ש וא"ש שד' מילין הן א' מעשרה שהפרסה ד' מילין ולפי"ז שיעור פרסה הוא שעה וחומש ושיעור מיל הוא 16 מינוט. ג) החסיד שם כתב בישוב קושית התוס' דשבת (ל"ה א') שהבאתי דהערב שמש הוא לכו"ע קודם בהש"מ לר' יהודה כדא"ל ולר' יוסי כדא"ל וגריס שם בגמ' דלא אכלי כהנים בתרומה עד דשלים בהש"מ דר' יהודה ואף שוודאי דבר נפלא מאד עכ"ז קשה לפי ענ"ד לומר כן וכבר כתבתי ליישב קושית התוס' בטוב בלא"ה:

תוכן העניינים

באר היטב (על התורה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה