אור ברסלב
באר היטב (על התורה) באר היטב סדר ויקרא › סדר קדושים

באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'

באר היטב סדר ויקרא · סדר קדושים

סדר אחרי

פרשה יט

(ו)

ואם האכל גו'. עי' (זבחים כ"ח כ"ט) למאי איצטריך האי קרא:

(ט)

לא תקצור פאת שדך גו': כל מתנות עניים הללו אין נוהגים מה"ת אלא בא"י כתרומות ומעשרות ירושלמי פ"ק דפאה הובא ברמב"ם הלכות מתנות עניים פ"א הי"ד ומדרבנן נוהג בחו"ל שם ברמב"ם מהגמ' (חולין קל"ד ב') בא"י בזמה"ז אי נוהג מה"ת תלוי בפלוגתא דתנאי בכ"ד אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ור' יוסי ס"ל דירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן (יבמות פ"ב נדה מ"ו ב') דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד וקדושה שני' קדשה לעתיד לבוא גבולי א"י הן א) שנאמרו לאאע"ה (בראשית ט"ו י"ח) והוזכרו (שמות כ"ג א' דברים י"א כ"ד) ב) גבולי דאלה מסעי (במדבר ל"ד) והיינו גבולי עולי מצרים ועי' (ב"ב נ"ו א') דבצרי להו קיני קנזי קדמוני ג) גבולי כיבוש יהושע שהוא פחות מגבולי דאלה מסעי כדכתיב (יהושע י"ג) ודין המותר נ"ל לברור כדין מה שנכבש ע"י יהושע ועמ"ש בסדר אלה מסעי ד) גבולי עולי בבל עי' (שבועות פ"ו מ"ג) ועי' ריש מס' גיטין וצ"ע במה שנכבש אח"כ ונ"ל לדבר מבורר אשר כל עבר הירדן הוא בכלל א"י לכל הדינים שיש להא"י שבתוך גבולי דאלה מסעי כדמוכח ב"ב שם דכל שהראה הקב"ה למשה כו' דהיינו מהגלעד עד דן (דברים ל"ד) וגלעד היינו עה"י כדמוכח בכ"ד ועיין רשב"ם דרפאים דכתיב גבי אברהם היינו חוי והיינו רפאים שהוזכר (דברים ג') בארץ עוג ועי' (שבועות פ"ט מ"ב בכורים פ"א מ"י ערכין ל"ב ב' עבודת כוכבים נ"ח ב') וגבולי דאלה מסעי לא נכתבו רק על מה שעתידין לירש ומ"ש שנגזר על משה שלא יבא לארץ היינו לעיקר א"י ורובה והא דפליגי (בכורות נ"ה א') בירדן אי הוה בכלל א"י אי לא היינו אי נחשב למדינה אחרת דהיינו לעבר הירדן שהיא מדינה אחרת ואי הוה בכלל א"י דתשעה מטות וחצי גם עבר הירדן אינה מדינה אחרת עש"ה דרק בירדן כתיב וגבול אותו ולענין אם עבר הירדן הוא בכלל כבוש דעולי בבל עמש"ל בסדר בהר בדיני שביעית ויובלות הפאה אין לה שיעור מה"ת ריש מס' פאה (חולין קל"ז) ומדרבנן אין פוחתין לפאה מששים (שם פ"א מ"ב) מיהו בירושלמי משמע דאין לה שיעור למעלה אבל למטה שיעורה א' מס' מה"ת הכל לפי גודל. השדה לפי רוב העניים ולפי רוב הענוה (שם פ"א מ"ב) לפי גודל השדה כו' פי' הר"ש דאם שדהו גדולה ועניים מועטין יתן א' מס' מן השדה ואם עניים מרובין ושדהו קטנה יתן יותר על ששים לפי רוב העניים הרע"ב פי' דאם שדהו גדולה יוסיף על ששים ואדמו"ר בספרו א"מ ביאר טעמיה דכיון שאף שיתן יותר מששים ישאר לו הרבה ראוי שיוסיף על ששים דממה שאינו נצרך לו כ"כ יש ליתן יותר והביא ראיה לזה מהירושלמי ולפי רוב הענוה פי' א) כמו עניה מלשון והארץ תענה כלומר לפי ריבוי התבואה וי"ג ענבה והיינו ג"כ ריבוי וגודל הגרעינין פי' ב) לפי רוב ענותנותו של הנותן כלומר לפי רוב טוב לבבו אין תורמין מלשו"פ כו' (תרומות פ"א מ"ב) ולא משום דין הפקר דפטור ממעשר דהא אינו רק לעניים ול"ה הפקר לב"ה אלא נדרש מקרא כמו"ש התוס' (ב"ק כ"ח א') ד"ה זו"ז פאה לקט שו"פ של עובד כוכבים חייב במעשרות אלא א"כ הפקיר (שם פ"ד מ"ט) ועי' גמ' גיטין מ"ז א' בביאור זה דלמ"ד יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מידי מעשר הפי' הוא דישראל ולקטינהו עובד כוכבים דכיון דלקטינהו שלא כדין לא יצאו מרשות בעל השדה וצריכין הפקר מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך (נדרים ו' ב') מיהו בתוספתא איתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה ובירושלמי ריש מכילתין איתא דקצירת שבולת ראשונה מחייבת בפאה כמו מירוח בתרומה ואחר קצירת שבולת ראשונה יכול לעשות כל שדהו פאה הפקר פטור מלקט שכחה ופאה מוכח (ב"ק צ"ד א' תמורה ז' א') ופירש"י משום דכתיב בהני ארצך שדך כרמך ומשמע שם דהיינו אף שזכה בגוף הקרקע עי' תוס' (תמורה שם) ד"ה המפקיר:

המפקיר כרמו והשכים למחר ובצרו חייב בפרט עוללות בשכחה ופאה ופטור מן המעשר (ב"ק שם תמורה שם) ומוכח שם דהייני מה"ת והלקט שו"פ פטור מן המעשר ככל לשו"פ והיינו אף שזכה בגוף הקרקע תוס' (תמורה שם) מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה (ב"ק צ"ד תמורה ו') ובכ"ד הא דמפריש מן העמרים לרבא דס"ל כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני שפיר אבל לאביי דס"ל מהני הבאתי פלוגתייהו לעיל בסדר אחרי קשיא אמר לך אביי שאני התם דא"ק תעזוב תעזוב יתירא ורבא א"ל יש לך עזיבה אחרת כזו ואיזה זה המפקיר כרמו כו' (תמורה שם) וכתבו התוס' (ב"ק שם) בד"ה לא הפריש דלאביי צ"ל דמתעזוב יתירא דרשינן הא דלא הפריש מן העמרים וגם הא דהפקיר כרמו כו' הא דבמרחו מעשר ונותן לו היינו דמקמי הכי לא נתחייב במעשר אבל כי העמיד כרי דנתחייב במעשר צריך להפריש מקודם כדי שלא לפחות להעניים משיעורא דרבנן ויש לתמוה הא בעינן ראיית פני הבית אף בחיטין ושעורין להשיטה הראשונה שבש"ס (ב"מ פ"ח) וצ"ל דה"ק עד שימרח בכ"ע א"צ לעשר אבל לאחר מרוח לפעמים צריך לעשר והיינו כשמרח בבית כמו"ש הר"ש במס' (פאה פ"א מ"ז) ויותר נ"ל דהיינו כשמרחן ע"מ למוכרן כדאיתא במס' (מעשרות פ"א מ"ה) דחייב במעשר והיינו מדרבנן כדמוכח (ב"מ שם) וכמוש"ש ואע"ג דלקט שעשאן גורן בלא"ה חייב מדרבנן כדאיתא (ברכות מ' ב') הכא כשלא עשאן גורן או בעיר דבלא"ה פטור כדאיתא (סוטה מ"ג ב') ועמ"ש בספרי עוד"ד במס' (פאה פ"א מ"ו) והא דלא אמרו ג"כ מפריש ת"ג עי' תוס' ובכ"ד כולל ח"ג בלשון מעשר עי' מס' (מעשרות פ"ג מ"ד ב"מ פ"ח חולין ז' א' עירובין ל"ב א') מיהו בירושלמי דמס' (פאה פ"א מ"ו) איתא דפטור מתרומה ונ"ל הטעם דכיון דשיעורא דתרומה ל"ה רק מדרבנן אבל מה"ת חטה אחת פוטרת לא החמירו להפריש ע"ז רק מכוין לפטור הפאה בשעה שמפריש מהכרי ויותר נ"ל דאף כוונה א"צ דה"ל בכלל תנאי ב"ד שהוזכר (מעשרות פ"ה מ"ד) והובא ביו"ד ביתר ביאור מהתוספתא ומנידון מוקף עמ"ש בביאור הירושלמי בספרי עוד"ד טעמא דת"ק דאינו מפריש מן העיסה איתא (ב"ק שם) דהיינו משום דשינוי קונה ופירש"י שם דכיון דה"ל ממון שאין לו תובעין פטור לגמרי והיינו כדאיתא (חולין ק"ל ב') דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ע"ש ובטעמא דר' ישמעאל דאמר דמפריש מן העיסה כו' אביי אמר (ב"ק שם) דס"ל דשינוי אינו קונה ורבא אמר דעד כאן לא אמר ר"י אלא לענין פאה משום דכתיב תעזוב יתירא נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה רש"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר מס' (פאה פ"א מ"ג) אר"ש בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו כו' (שבת כ"ג א') בעה"ב שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זו"ז פאה (ב"ק כ"ח א') ועי' שם בגמ' ומש"ש בספרי עוד"ד כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה (שם מ"ד) ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים הגפנים הרמונים הזיתים והתמרים חייבין בפאה (שם מ"ה) האמהות של בצלים חייבות בפאה ור' יוסי פוטר (שם פ"ג מ"ד) ר' אליעזר אומר קרקע בית רובע חייבת בפאה ר' יהושע אומר העושה סאתים ר"ט אומר ששה על ששה טפחים ר"י בב"א כדי לקצור ולשנות והלכה כדבריו רעק"א קרקע כ"ש חייבת בפאה כו' (שם פ"ג מ"ו) ומפרש בירושלמי קלח א' ובו חמשה שבלים דבעינן שיקצור ג"כ לעצמו והא דאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה כנ"ל י"ל דמ"מ בעינן שיהא ראוי לקצור לעצמו ג"כ וכבר כתבתי מזה מקודם ע"ש עובד כוכבים שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ר' יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור (שם פ"ד מ"ו) הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרין ופדה עומרין חייב קמה ופדה עומרין פטור שבשעת חובתה היתה פטורה (שם מ"ז) שדה שקצרוה לסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה פטורה קצר חצי' וקצרו לסטים חצי' פטורה שחובת הפאה בקמה (שם פ"ב מ"ז) קצרוה לסטים חצי' וקצר הוא חצי' נותן פאה ממה שקצר קצר חצי' ומכר חצי' הלוקח נותן פאה לכל קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל (שם מ"ח) אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית דרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים הבור כו' (שם פ"ב מ"א) הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן (שם מ"ג) פי' דרך היחיד ודרך הרבים היינו אף שאינו קבוע ופי' שביל הרבים ושביל היחיד היינו דווקא בקבוע ואצטריכו כולהו דרך הרבים לאשמעינן דאינו מפסיק לאילן שביל היחיד דמפסיק לזרעים דרך היחיד דלא בעינן קבוע שביל הרבים דבעינן קבוע וכתבו התוס' במס' (ב"ב נ"ה ב') דאין להקשות דלא לתני שביל הרבים או לא לתני דרך היחיד דאי לא הוה תני שביל הרבים הוה ידענא דבעי קבוע מדאצטריך לאשמעינן בדרך היחיד דלא בעי קבוע אע"ג דעדיף משביל הרבים ואי לא הוה תני דרך היחיד הוה ידענא דלא בעי קבוע מדאצטריך לאשמעינן בשביל הרבים דגרע דבעי קבוע משום דאי לא הוה תני חדא מינייהו לא הוה ידענא מה עדיף אי שביל הרבים או דרך היחיד הבור והניר והזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אלא א"כ חרשו (שם מ"א) אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת ר' יהודה אומר מפסקת וכל ההרים אשר במעדר יעדרון אעפ"י שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל (שם מ"ב) הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר ואם היה שער כותש אינו מפסיק אלא נותן פאה לכל ולחרובין כל הרואין זא"ז אר"ג נוהגין היו בית אבא שהיו ניתנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח פי' לכל רוח מהעיר ולחרובין כל הרואין זא"ז ר"א בר"צ אימר משמו אף לחרובין שהיו להן בכל העיר (שם מ"ד) הזורע את שדהו מין אחד אעפ"י שעושהו שתי גרנות נותן פאה אחת זרעה שני מינין אעפ"י שעשאן גורן אחד נותן שתי פאות הזורע את שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות מעשה שזרע ר"ש איש המצפה ובא לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשה שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה לממ"ס בזורע שדהו שני מיני חטין עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות (שם מ"ה מ"ו) מלבנות התבואה שבין הזיתים בש"א פאה מכל או"א ובה"א מאחד על הכל ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין שהוא נותן פאה מאחד על הכל (שם פ"ג מ"א) המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רעק"א נותן פאה מכל או"א וחכ"א מאחד על הכל ומודים חכמים לרע"ק בזורע שבת או חרדל בשנים או בשלשה מקומות שהוא נותן פאה לכאו"א (שם מ"ב) המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן וכן באפונין וכן בכרם המדל נותן מן המשואר על מה ששייר המחליק מאחת יד פי' אי כולן לשוק או כולן לגורן נותן מן המשואר על הכל (שם מ"ג) מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל או"א וחכ"א מאחד על הכל (שם מ"ד) האחין שחלקו ניתנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת שנים שלקחו את האילן נותנין פאה אחת לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל או"א א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעה"ש הוא נותן פאה לכל (שם מ"ה) פי' מוכר קלחי אילן היינו שמכר האילנות ע"מ לעוקרן ולנוטען במקום אחר דכיון שאין לו בקרקע נותן פאה מכאו"א ופי' שייר בעה"ש היינו ששייר אילן או אילנות ומסקינן במס' (חולין קל"ח א') דהיינו בהתחיל בעה"ש לקצור ונראה דהיינו ללקט פירות אילנותיו של בית נמר היו מלקטין על החבל ונותנין פאה מכל אומן ואומן (שם פ"ד מ"ה):

שם ולקט קצירך לא תלקט איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ ונפל מידו לארץ ה"ה של בעה"ב תוך היד ותוך המגל לעניים פי' הנושר מתוך היד ומתוך המגל לעניים אחר היד ואחר המגל פי' הנושר אחר היד ואחר המגל לבעה"ב ראש היד וראש המגל ר' ישמעאל אומר לעניים רעק"א לבעה"ב (שם פ"ד מ"ו) חורי הנמלים שבתוך הקמה ה"ה של בעה"ב שלאחר הקוצרים העליונים לעניים ותחתונים של בעה"ב רמ"א הכל לעניים שספק לקט לקט (שם מי"א) ובגמ' (חולין קל"ד א') משמע דאף ת"ק מודה לזה היכא דליכא הוכחה דתחתונים לבעה"ב ואמרינן שם בטעמא דמלתא משום דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו במרדכי הקשה ע"ז נימא כל דפריש מרובא פריש ורוב התבואה של בעה"ב ותי' דזה ה"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי וכבר תמה ע"ז הגאון בעל שאגת אריה במס' ר"ה במלואיו דהא וודאי דהיינו בנמצא דהלך אחר הרוב עוד תי' שם דהיינו משום דרשא דצדק משלך דמשום זה לא סמכינן ארובא ומ"מ היכא דאיכא הוכחה ס"ל לת"ק דסמכינן ע"ז ולפי ענ"ד לק"מ דהספק בזה אם הנמלים כנסו ממה שנשר קודם קצירה או מהשבלים שנשארו בלקט ושכחה ובזה ליכא רובא ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בזה גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ ה"ה של עניים פי' מספק הרוח שפזרה את העומרין אומדין אותה כמה לקט היתה ראויה לעשות ונותן לעניים רשב"ג אומר נותן לעניים כדי נפילה (שם פ"ה מ"א) ועי' (ב"מ ק"ה ב') בביאור זה לענין חיוב מעשרות משום ספק יש בירושלמי ג' סברות א) דאתיא כב"ש דהפקר לעניים הפקר ופטור מן המעשרות ב) דהפקר ב"ד היה הפקר וחשיב היה כהפקר לכל ג) דהעניים באמת צריכין לעשר ונ"ל שיאמרו כך מעשר מהטבל שיש בזה לצד צפון ד"מ יהיה מעשר ועשירית ממנו שלצד צפון תרומה וכן בת"ג ועי' מס' דמאי פ"ז מ"ז ומש"ש בספרי עוד"ד שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו א"ר אליעזר וכי היאך העני מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שבולת אחת ונותן לו (שם מ"ב) ויש לבאר בזה [א) הא דהשבולת אינה בטלה ברוב משום דממונא לא בטל ועי' שלהי מס' ביצה ב) אע"ג דלשיטת הריב"ם במס' (ב"מ ס"ח א') בתוס' שנ"ע לקוח קודם מרוח פטור ממעשר מה"ת מ"מ מדרבנן חייב לעשר אף מספק ג) צ"ע אם צריך למרח הכל שיתחייב או מפריש כמו שהן דהמפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו הוה תרומה כדאיתא במס' (תרומות פ"ב מ"י) והיינו מן התורה עי' ר"ש שם. ד) בירושלמי מקשינן איך מתקנה ע"י שבולת אחרת שמא אותה האחרת שקובע בה מעשרותי' היא של הלקט ומסקינן שם דמביא שני שבלים זולת זו שנותו להעני ותובע מעשרותיה באחת מיוחדת מהם ואומר אם היא לקט יהיו מעשרותיה בשני ה) יש לעיין מאי מקשה ר"א היאך מחליף הא כיון דליכא בזה ביטול ברוב כמו"ש ה"ל קבוע אף שאין האיסור ידוע במקומו כדמוכח בכ"ד וה"ל כמחצה על מחצה וא"כ כי נותן אחת לעני ה"נ ספק השקול אי יש כאן לקט ביד בעה"ב או לא והממע"ה וכן מצינו הדין לכו"ע בענין ספק בכורות במס' בכורות מ"ח א' וצ"ל דהיינו משום צדק משלך ותן לו והא דבבכורות שם לא אמרינן כן א"ש לפי המסקנא דחולין שם לפי מש"ש דבמתנות כהונה לא אמרינן כן ולפי הס"ד צ"ל דמשמע ליה לר"א דעי"ז החליפין מפטר בעה"ב מאותה השבולת אף כשמתברר אח"כ שהלקט נשאר אצלו ובירושלמי מקשינן מ"ט דת"ק ומתרצינן דס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה ויכול העני להחליף אף בלי זכיה ובספרי עוד"ד הארכתי בזה ו) בביאור הענין היאך מזכה להעני אותה השבולת לר"א יש לעיין הרבה דא"א לומר דהיינו בהגבהה דה"ל מנא דלא שויא חבוליה בכסף אינו רשאי ע"י חליפין ואגב קרקע א"א כיון דבעה"ב אין לו בהלקט אף טובת הנאה דדין הלקט בשלל כמו שיתבאר להלן וי"ל דהיינו על ידי חצרו בתורת שליח ואין לומר שהוא מקנה להעני קרקע הגדיש והעני קונה ע"י החצר דלשון מזכה בגדיש לא משמע כלל הכי ואף על גב דבתרומה ומעשרות אין בעה"ב יכול לזכות להכהן ולהעני על ידי חצרו כדאיתא בפ"ק דמס' בבא מציעא מעובדא דר"ג וזקנים ממתניתין דמס' מע"ש פ"ה מ"ט שאני תרומה ומעשר דיש לבעה"ב זכות טובת הנאה בגוייהו ולכך א"י לזכות לאחר ע"י עצמו משא"כ בלקט שאין לו שום זכות בזה ומה שקשה בזה למ"ד דעשיר לעני לכו"ע לא מצי זכי כדבעינן למימר קמן עמ"ש מזה בספרי עוד"ד בעי אלפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהיה הפקר פי' אף לעשירים דהא וודאי יכול להפקיר כל תבואתו ופטור מלקט נקט הוי או הפקר הוה לקט הוה שכן קדושתו בי"ש א"ד הפקר הוה שכן זוכין בו עשירים כעניים (תמורה כ"ה א') ומסיק אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

(י)

וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט איזהו עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף יש לה כתף או נטף של בעה"ב אם ספק לעניים עוללת שבארכובה, אם נקרצת עם האשכול ה"ה של בעה"ב ואם לאו ה"ה של עניים גרגר יחידי ר"י אומר אשכול וחכ"א עוללת (שם פ"ז מ"ד) איזהו פרט הנושר בשעת הבצירה היה בוצר עקץ את האשכול הוסבך בעלים נפל לארץ ונפרט ה"ה של בעה"ב המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר ה"ז גוזל את העניים ע"ז נאמר אל תסג ג"ע (שם מ"ג) כרם שכולו עוללות רא"א לבעה"ב רעק"א לעניים המקדיש את כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו בו העוללות העוללות לעניים ר' יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש (שם מ"ז) המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כך הוא מדל בשל עניים דברי ר' יהודה רמ"א בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים (שם מ"ה):

שם לעני ולגר תעזוב אותם. ולא לעורבים ולא לעטלפים שאם אין שם עניים פטור מלשו"פ (חולין קל"ד ב') א"ר חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ"ט אב"א דכתיב זה ואב"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין (חולין ק"ל ב') וה"ה מתנות עניים כדאיתא שם להלן והיינו קודם שבא ליד כהן וליד עני (שם) ולקמן ידובר עוד מזה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שו"פ ומעשר עני היה לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת ה"ז יטול היו ממושכנים לבע"ח או לכתובת אשתו ה"ז יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו (שם פ"ח מ"ח) מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול וכל מי שא"צ ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו (שם מ"ט) וכתבו ביו"ד סי' רנ"ג ס"ב די"א דבזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא וב"ב מהריוח בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה יטול וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר"א וחכ"א עני היה באותה שעה (שם פ"ה מ"ד) ונראה לי פשוט דהיינו רק באינו מוצא ללוות דמוצא ללוות וודאי לא הוה עני כיון דיש לו במה לפרוע במס' חולין שם פרכינן מר"א עליה דרב חסדא ומתרץ ר"ח מדת חסידות שנו כאן אמר רבא תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות ועוד מדר"א ליקום וליתיב אלא מסיפא וחכ"א כו' טעמא דעני הא עשיר משלם אמאי כו' אר"ח מדת חסידות שנו כאן וביאור לשון זה קשה מאד ע"ש רש"י ותוס' ולפי ענ"ד נ"ל דתיבת ועוד מיותר וצ"ל ומדר"א ליקום וליתיב ולפי"ז לר"א לרבא וודאי לית ליה דר"ח ומלתא דר"ח הוא אליבא דחכמים אלא שיש לעיין מנ"ל לר"ח לחדש פלוגתא בזה ונ"ל דס"ל דאי אוכל מ"כ חייב מן הדין ל"ה פטרי רבנן בבא לצאת י"ש ומלישנא דעני היה באותה שעה משמע דפטור לגמרי הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה פשוט דה"ה לקט שו"פ ה"ד אי דזל ארעתא דכו"ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפילו טובא נמי לספי ליה אלא דאוקיר ארעתא דכו"ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה אפילו פורתא נמי לא לספי ליה כו' ל"צ דביומי ניסן יקירא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא דכו"ע נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואצטרכו ליה זוזי זבין כדהשתא עד פלגא אורחיה למיזל טפי לאו אורחיה למיזל (ב"ק ז' א' ב') גי' זו קשה לפרשה והנ"ע כגי' האלפסי הובא בתוס' דה"ג אי דזל ארעתא כו' אפילו טובא נמי לא לספי ליה אלא דאוקיר כו' אפילו פורתא נמי לספי ליה והפי' דאיירי ביש לו אף הרבה והרבה יותר ממאתים זוז אלא שאינו מוצא למוכרן במקח השוה מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה פי' עד שיוכל למוכרן בחצי דמיהן וע"ז מקשה אי דזל ארעתא דכו"ע אפילו הוזל הרבה נמי לא יטול כשיכול ליקח בעדם מאתים זוז אלא דאוקיר כו' אפילו פורתא פי' אפילו לא הוזל שלו רק מעט נמי יטול ויש גורסין אי דזל כו' אפילו פורתא נמי לא לספי ליה ואי דאוקיר כו' אפילו טובא נמי לספי ליה ויהיה פי' פורתא וטובא על דמי המקח שהוא יכול ליקח עכשיו ומסיק ל"צ כו' וע"ש בגמ' הפרט והעוללות כו' הלקט והשכחה והפאה כו' כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו (חונין קל"א א') ועי' (גיטין י"ב א') א"ר יהודה תבוא מארה למי שנותן פאה ומעשר עני לאביו (ירושלמי שם פ"ה קדושין ל"ב א') ואפילו להעדפה (שם) והיינו בבן עשיר אבל בשניהם עניים שרי (שם) המקבל שדה לקצור אסור בלקט שו"פ ומעשר עני א"ר יהודה אימתי בזמן שקיבל ממנו למחצה לשליש ולרביע אבל א"ל שליש שאתה קיצר שלך מותר בלקט שו"פ ואסור במעשר עני (שם פ"ה מ"ה) טעמא דר"י בסיפא דאינו זוכה בשלו רק לאחר קצירה ועי' (סנהדרין כ"ה א') אימתי ובמה דר"י אם היינו לפרש או היינו לחלוק שנים שקבלו שדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני שם מקודם ופשוט דבלקט שו"פ של אותה השדה שניהם אסורין המוכר את שדהו המוכר מותר והלוקח אסור (שם מ"ו) מתניתין בשמכר לו שדה וקמתה אבל מכר לו קמה ושייר לו שדה אצל זה אני קורא שדך ואצל זה אני קורא קצירך (ירושלמי שם) הפאה ניתנת במחובר לקרקע אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלוק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה בדלית ובדקל בעה"ב מוריד ומחלק לעניים רש"א אף בחלוקי אגוזים אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה (שם פ"ד מ"א ומ"ב) בקצת שינוי הסדר דע"י ביזה יכולין לבוא לידי סכנה לא ישכור אדם את הפועל ע"מ שילקט בנו אחריו (שם פ"ה מ"ו) משום דפוחת עי"ז משכרו ונוטל דמי פאה מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהם ה"ז גוזל את העניים ע"ז נאמר א"ת גבול עולם (שם) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו ר' יוסי אומר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו (ב"מ י"ב א') ומבואר שם דפלוגתייהו בקטן וטעמא דר"י אי משום דקטן יש לו זכיה מה"ת אי משום דעשו שאינו זוכה כזוכה מ"ט עניים גופייהו ניחא להו כי היכי דכי אגרי לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו (שם בגמ') שלש אבעיות ביום פי' ג"פ מתגלה בעל השדה בשדהו שילקטו עניים בשחר בחצות ובמנחה רג"א לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו רעק"א לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו (שם פ"ד מ"ה) מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון (שם פ"ד מ"ט) עיקר טעמייהו דחכמים דלא מהני בזה דין שליחות אף דמהני במקום שאינו יכול לזכות לעצמו כמו בגט ושחרור משום דבמקום שחב לאחרים ליכא דין שליחות והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני ובביאור פלוגתא זו פלוגתא דאמוראי (ב"מ ט' ב') רב נחמן אמר דפלוגתייהו מעני לעני וטעמיה דר"א או דס"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קני דמהני שליחות אף בכה"ג ג או משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ולפי"ז מעשיר לעני י"ל דאף ר"א מודה דלא קני והא דקתני יתננה לעני הנמצא ראשון ולא קתני יקח לעצמו משום דלקט בשביל אחר מסתמא עני הגון שדוחק עצמו שלא ליטול מן הצדקה כענין ששנינו סוף פאה והבאתי לעיל מיהו י"ל דלדידיה אין נ"מ בין עשיר לעני דאין חילוק בין חד מיגו לתרי מיגו וריב"ל ס"ל דמעני לעני ד"ה זכי משום מיגו ופלוגתייהו מעשיר לעני ודכו"ע תופס לבע"ח כי' לא קני וטעמיה דר"א משום דאיכא למימר מיגו דאי בעי הוה מפקיר נכסיה והוה עני ומיגו דהוה זכי לנפשיה זכי לחבריה וחכמים ס"ל תרי מינו לא אמרינן מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות בפרט ובעוללות משילכו העניים בכרם ויבואו ובזיתים משתרד רביעה שניה א"ר יהודה והלא יש שאין מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה איסרות (שם פ"ח מ"א) טעמא דכל הני דבכל כה"ג כבר נתייאשו העניים וה"ל הפקר לכל (ב"מ כ"א ב') ופרכינן שם לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש נהי דעניים דהכא מייאשי איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מייאשי אמרי כיון דאיכא עניים הכא הני מעיקרא איאושי מיאש ואמרי עניים דהתם מלקטי ליה מאי נמושות א"ר יוחנן סבי דאזלי אתגרא ר"ל אמר ליקוטי בתר ליקוטי בתוס' רעק"א הקשה הא איכא עניים קטנים דלגבייהו ה"ל יאוש שלא מדעת כדאיתא (שם כ"ב ב') ותי' עפ"י מ"ש התוס' (ב"ב קמ"ג ב') ד"ה ואם דבמה שלא בא עדיין לידם מחלי ולא עמד בזה ולפי ענ"ד י"ל דלגבי קטנים ה"ל כזוטו של ים ושלוליתו של נהר דקיי"ל שם דהוה יאוש לכו"ע אף בעומד וצוח עוד הקשה שם כיון דה"ל הפקר תזכה לו שדהו לבעל השדה ואע"ג דה"ל בלתי משתמר מ"מ תקשי מהכא למ"ד ב"מ י"א דחצר שאינו משתמר ג"כ קונה שלא מדעתו והניח בצ"ע ואני כתבתי ב"מ שם דחצר שאינו משתמר לכו"ע לא קני שלא מדעתו ועוי"ל עפ"י מ"ש התוס' (שם כ"ו א') ד"ה דשתיק ועוי"ל דבחצר נמי כיון דבאיסורא אתא לידיה ל"ק עי' ש"ך ח"מ סי' רס"ח אבל העיקר לפי ענ"ד דלק"מ דוודאי יאוש גרע טפי משלא מדעת דאף את"ל חצרו קונה שלא מדעת היינו בענין דאי הוה ידע לא היה מיאש חבל בכה"ג דהוה יאוש השתא עניים דאית להו זכותא בהאי לקט שו"פ פקע זכותייהו ע"י היאוש בעה"ב דלית ליה זכותא בגוייהו אינו דין שלא יזכה בזה כיון דלגבי דידיה נמי ה"ל ביאוש כמו לגבי עניים:

(יא)

לא תגגבו גו' ת"ר לא תגנבו בגונב ממון הכתוב מדבר כו' צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו (סנהדרין פ"ו א') ולא תגנב דעשרת הדברות בגונב נפשות ג"כ נלמד מענינו שם בשינוי לשון והנה כל דיני גניבה וגזילה השוין בשניהם והחילוקים שביניהם מקומם בסדר משפטים וכאן ראיתי לבאר בדיני גניבה וגזילה א) אין לוקין אלאו דלא תגנבו ולא תגזל דכיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם (מכות ט"ז א') ע"ש תוס' בביאור זה ועי' גמ' שם נידון לאו הניתק לעשה פלוגתא דר"י ור"ל ב) פחות משוה פרוטה נראה דאף לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת מ"מ בזה אסור מה"ת משום דמ"מ בשעתיה אית ליה צערא אבל השבה ליכא ביה משום דניתן למחול ממילא (סנהדרין נ"ז א') ועי' רמב"ם ועמ"ש בספרי עוד"ד (פסחים ל"ה ב') ד"ה יכול יצא אדם י"ח כו'. ג) ג) אפילו ע"מ לשלם תשלומי כפל או ע"מ למיקט (ב"מ ס"א ב'). ד) פשוט הוא שבלתי ישראל שבזמן הזה דינו לענין ממון כישראל בלי שום חילוק ומה שמצינו פלוגתא דתנאי בגזל נכרים היינו באותן שלפי דתם היה גופו של בעל דת אחרת וממונו מותר דזה וודאי שאינו בכלל אחיך עמיתו ורעך והטועה בזה א"י בדיני התירה בין ימין לשמאל ואפילו ברשעים הנ"ל כשהישראל דר בארצם כיון שכרתו ברית עמו בנימוסם ג"כ נראה לברור דה"ה כישראל לענין דיני ממונות:

שם ולא תשקרו גו'. אזהרה לשבועה דכפירת ממון ב"ק ק"ה ב' ע"ש:

(יב)

ולא תשבעו גו' לשקר ארבעה מיני שבועות הן 1 שבועת העדות 2 שבועת הפקדון 3 שבועת ביטוי נתבארו לעיל פרשה ה' שבועת שוא או שקר שבזולת הנ"ל שבועת ביטוי חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד שבועות כ"ז ב') במשנה שבועה שלא אוכל ואכל חייב מלקות ואינו יכול לומר שכחתי שבועתי כיין שעדים מתרים בו שבועה שאוכל ולא אכל ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אינו לוקה רי"א אינו לוקה דה"ל לאו שאין בו מעשה אבל התראת ספק הוה התראה ורל"א איני לוקה דה"ל התראת ספק והתראת ספק לא שמה התראה אבל לאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו (שבועות כ"א א' מכות ט"ז א') משום מאי חייב כי אתא ר"ד אר"י אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתו ולא תשבעו גו' (שבועות כ' ב') כי אתא רבין כו' אר"י אוכל ולא אוכל עובר משום לא יחל דברו (שם כ"א א') שלא אכלתי ואכל שאכלתי ולא אכל לוקה אף למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דאמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא שבועות ג' ב' כ' ב' כ"א א') והיינו כשעדים מעידין בו קודם שבועה דא"י לומר שכחתי משום מאי לוקה כי אתא ר"ד אר"י אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתו (שמות כ') לא תשא כי אתא רבין כו' אר"י אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתו ולא תשבעו גו' (שם) שבועה שאתן לפ' שלא אתן שנתתי שלא נתתי שאזרוק צרור שלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי בכלל שבועות הנ"ל (שם כ"ה א') שזרק פ' ושלא זרק שיזרוק ושלא יזרוק נתבאר לעיל פרשה ה' שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור שם כ"ז ב' איזו היא שבועת שוא. א) נשבע לשנות את הידוע (שם כ"ט א') במשנה אמר עולא והיא שניכר לשלשה בני אדם אבל בלא"ה הוה שקר שם בגמ' וכתב הרמב"ם דכשאינו ידוע רק לחכמים הוה שקר ופשוט הוא דבכל שבועת שקר פטור בשוגג כמו בשוא דאין שבועת ביטוי רק על איזו פעולה ב) ש נשבע על דבר שאי אפשר כגון שראיתי גמל פורח באויר כו' (שם) נשבע שלא יישן ג' ימים ג"כ הוה בכלל זה (שם כ"ה א') ג) נשבע לבטל את המצוה (שם כ"ט א') ד) נשבע על דבר הידוע כמו שהוא ידוע ג"כ הוה שבועת שוא ירושלמי דשבועות הובא ברא"ש ורמב"ם וכתב דהיינו ג"כ בידוע לג' בני אדם כנ"ל נשבעין לקיים את המצות (נדרים ח' א') ואין בזה משום שביעת שוא כל כינויי כו' שבועות כשבועות משנה ריש מס' נדרים אלה ארור שבועה שבועות ל"ו א') א"ר אליעזר לאו שבועה הן שבועה בשלמא לאו שבועה דכתיב ולא יהיה עוד המים גו' וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלא הן שבועה מנלן סברא היא מדלאו שבועה הן נמי שבועה אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זמני והוא דאמר הן הן תרי זמני דכתיב ולא יכרת גו' ולא יהיה גו' ומדלאו תרי זמני הן נמי תרי זמני (שבועות ל"ו א') וכתב הראב"ד דהיינו בנתכוון ללאו לאו שאמר ה' וצ"ל לפי"ז בהן הן דהיינו במתכוין שיהיה כמו אלו אמר השם הן הן ימין שמאל שבועה (נזיר ג' ב') וכתב הראב"ד דהיינו במתכוין לימין ושמאל דהשם ת"ר מבטא שבועה פי' אם אמר מבטא שאוכל הוה כאומר שבועה שאוכל איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאי פטור (שבועות כ' א') אם אתה אומר איסר שבועה והא אמרת איסר שבועה היא אמר אביי ה"ק כי' איסר מתפיס בשבועה איסור איסר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור (שם) כן הוא גי' רש"י ובביאור זה. פי' א) פירש"י איסר מתפיס בשבועה אם אמר איסר ככר זה הדין כמו בנשבע על ככר וחזר ואמר על ככר אחר ה"ז כזה ר"ל דין הככר שאמר עליו איסר כדין ככר שהתפיסו בככר שנשבע עליו בלשון שבועה איסור איסר פירש"י ומהו איסורו של איסר זה מבאר התנא שהוא כך את"ל דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו ואם אכלו חייב ה"נ האומר איסר ככר זה עלי חייב אם אכלו שאיסר לשון התפסה בשבועה היא וא"ל שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע אף האיסור אינו כנשבע ופטור אם אכלו. פי' ב) פי' התוס' לגי' רש"י ב' ועיי"ל באחרונה איסר מתפיס בשבועה כלומר הא דכתיב איסר בקרא אין זה שאמר בלשון איסר אלא היינו שהתפיס ככר אחד בככר אחר שכבר נשבע עליו היינו שאמר על השני ה"ז כזה דבכה"ג וודאי הוה שבועה איסור איסר כלומר אם התפיס ככר שלישי באותו שני שאמר על השלישי ה"ז כזה השני דין השלישי תלוי בזה את"ל דהתפסה דשני הוה ממש כמוציא שבועה מפיו עליו חייב ג"כ על השלישי ואת"ל דשני אע"ג דלגבי דנפשי' הוה שבועה כמו"ש מ"מ אין זה כנשבע עליו ממש פטור על השלישי גי' שהובא בתוס' כמוציא שבועה מפיו וחייב ביח"ו ובביאור איסר מתפיס בשבועה גם לפי גי' זו כתבו כמו לגי' הראשונה כנ"ל ובפי' איסור איסר כו' כתבו פי' א) דה"ק והאיסור של איסר זה דכתיב בקרא אם אתה אומר כו' כלומר אם לא אמר איסר ככר זה אלא התפיסו באחר שכבר נשבע עליו שאמר ה"ז כזה הדין דהוה כמוציא שבועה מפיו וחייב ואם לאו שלא התפיסו כנ"ל אלא שאמר איסר ככר זה עלי פטור כשאכלו פי' ב) ואיסור איסר כלומר ודין איסור כל זה הככר השני שהתפיסו כנ"ל הוא כך אם אתה:

אומר מתפים בשבועה כלומר אם אמר בלשון שבועה היינו שאמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כזה. הדין כמוציא שבועה מפיו וחייב ואם לאו שלא התפיסו בלשון שבועה אלא שאמר הרי עלי ככר זה כזה פטור שאין זה לשון שבועה רבא אמר ה"ק כו' איסר שבועה כלומר אם אמר איסר ככר זה הוה כשבועה אסרי' דאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה כלומר ודין איסור של איסר זה כך הוא הוציאו בלשון שבועה פירש"י שאמר איסר שלא אוכל ככר זה חייב משום שבועה ואם הוציאו בלשון נדר נדר פירש"י שאמר איסור ככר זה עלי פטור משום שבועה ול"ה רק נדר ונ"מ דפטור מקרבן באכל בשוגג אבל מתפיס בשבועה כנ"ל וודאי פטור וכתב הרמב"ם דמ"מ איסורא איכא וכ"כ הרא"ש בשם הר"י מיגש והראב"ד והרי"ף והרמב"ן כתבו דאפילו איסורא ליכא לרבא שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך כתב הרמב"ם בהל' שבועות פ"ח ה"ח דה"ל מתפיס בשבועה. בכל השבועות שחייבין עליהם נחלקו הפוסקים הרמב"ם שם כתב דבלשון שבועה לחוד בלי הזכרת השם ליכא קרבן ומלקות רק איסורא איכא וכתב הכ"מ דהיינו מדברי קבלה ע"ש בדבריו ואינו חייב בקרבן ומלקות רק כשהזכיר ג"כ אחד מהשמות שאינם נמחקין ללשון שבועה ולפי"ז צ"ל דהא דקתני (שם ל"ה א') בשמים וארץ פטורין באלף דלית ביוד הי כו' חייבין היינו בצירוף ללשון שבועה דלעיל שם ומה שמצינו (עבודת כוכבים כ"ח א') דאר"י לאלקא דישראל לא מגלינא ובנדרים כ"ב א' מרא כולה לא אכילנא דהוה שבועה בלא לשון שבועה צ"ל דאין זה לענין חיוב אלא לענין איסר והראב"ד שם כתב דלענין חיוב קרבן שבועת העדות ושבועת הפקדון אינו חייב רק בנשבע בשם ולענין שבועת ביטוי לקרבן ולאיסור בל יחל גו' הוה שבועה אף בלי הזכרת שם ולענין מלקות בשבועת ביטוי שוא ושקר אינו חייב רק כשהזכיר השם ולפי"ז י"ל דבהזכרת שם הוה שבועה לחיוב כנ"ל אף בלא לשון שבועה אמר במי ששמו חנון רחום ארך אפים וכיוצא באלו הוה כמוציא מפיו אחד מהשמות שאינן נמחקין (שם ל"ה א') ובאומר סתם חנון וכיון למי ששמו חנון צ"ע ועיין לחם משנה פ"ב מהל' שבועות כל כינויי כו' שבועות כשבועות ריש מס' נדרים שבותה זקוקה כו' במוהי הרי אלו כינויין לשבועה (שם יו"ד א') אתמר כינויין רי"א לשון אומות הן רל"א לשון שבדו להם חכמים כו' (שם) ומוכח שם דלשון אומות לכו"ע הוה מדאורייתא מושבע מפי אחרים וענה אמן כמוציא שבועה מפיו שבועות שם כ"ט ב') והיינו כשא"ל חבירו משביע אני עליך מצוה אני עליך בשבועה ואמר אמן כמו בשבועת העדות (שם שם ל"ח א') ועמש"ש בספרי עוד"ד אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו (שם כ"ו ב') ואע"ג דלענין תרומה וקדשים מהני גמר בלבו שאני התם דכתיב כל נדיב לב (שם) גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין ל"ה שבועה ופשוט דהיינו לא לחטין ולא לשעורים גמר בלבו להוציא לפת חטין והוציא פת סתם הוה שבועה לפת חטין (שם) והתוס' שם הקשו ע"ז מהא דנדרים כ"ז נודרין להורגין כו' ומפרש בגמ' דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינו של בית המלך ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא מפיו סתם ומוכח שם דהיינו רק באונס אבל שלא במקום אונס לא מהני דבריו שבלב ותי' א) דשם בע"ה שלא ינהג קלות ראש בנדרים ב) דסתם פת הוה דחטין ולפי כ"ז אפילו כשגמר בדעתו להוציא מפיו פת סתם ג"כ אינו אסור אלא בשל חטין מיהו הר"ן במס' נדרים שם והרא"ש בשם הרמב"ן במס' שבועות שם כתבו דהא דהוציא פת סתם דהכא היינו דאתקיל בלישניה היה בדעתו לומר פת חטין אבל בל"ה אסור בכל פת וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ר"י ס"ק ב' סי' רל"ב ס"ק ל"ד ולפי כ"ז לק"מ מההיא דנדרים נאמן אדם ע"י עצמו לומר שלא היו פיו ולבו שוין רמב"ם בפ"ב מהל' שבועות עפ"י התוספתא ממס' טהרות פ"ז התרו בו שלא יעבור על שבועתו וכפר שלא נשבע ובאו עדים והעידו עליו שנשבע ואמר שלא היו פיו ולבו שוין אינו נאמן ולוקה רמב"ם שם בשם התוספתא דשם וכן כשאמר אחר שבועתו שהיו פיו ולבו שוין או שקבל התראה ולא טען בשעת התראה שלא היו פיו ולבו שוין לוקה רמב"ם שם ודווקא בכה"ג אבל לפרש דבריו באופן דלא משתמע הכי לא מהימן (נדרים כ"ה א') ע"ש וכן מוכח (שם כ"ח א') וכן הוא (שבועות כ"ט א') ע"ש דבכה"ג דברים שבלב לא הוה דברים נשבע בחלום עי' יו"ד סי' ר"י ס"ב חזרה תוך כ"ד מהני בשבועה ב"ב קכ"ט תמורה כ"ו ובכ"ד וע"ש נידון תוך כ"ד קטן ותוך כ"ד גדול ומש"ש בספרי עוד"ד חזרה דבלב ל"ה חזרה אף בתוך כ"ד רמב"ם ספ"ב מהל' שבועות וכמו"ש בספרי עוד"ד תמורה שם ד"ה דרמ"ס ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין נדרי זריזין כיצד היה מוכר חפץ וא"ל קונם שאיני פוחת מסלע והלה אומר קונם שאיני מוסיף על השקל שניהם רוצין בשלש דינרין ומותרין (נדרים כ"א א') וע"ש בעי' בגמ' אם אמר טפי מסלע וזה פחות משקל נדרי הבאי כיצד קונם פירות עלי אם לא ראיתי בדרך זה כפלים כיוצאי מצרים כו' (שם כ"ד ב') נדרי שגגות כיצד קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי כו' ונודע לו שלא גנבה כו' (שם) נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר ה"א נדרי אונסין פי' ומותר בדבר שאסר על עצמו בקונם אם לא יאכל אצלו ועי' יו"ד סי' רל"ב אי דווקא אונס דלא שכיח בענין וע"ש מנידון אונס ממון אמר קונם בדבר פ' אם לא עשיתי דבר פ' וסבור הי' שעשה נראה מהגמ' (שבועות כ"ו א') דג"כ הוה נדרי אונסין ע"ש נודרין להורגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אעפ"י שאינן תרומה של בית המלך אעפ"י שאינן של בית המלך בש"א בכל נודרין חוץ מבשבועה ובה"א אף בשבועה ויתבאר להלן בש"א לא יפתח לו בנדר ובה"א אף יפתח לו בש"א במה שהוא מדירו ובה"א אף במה שאינו מדירו כיצד א"ל אמיר קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי בש"א א"מ ובניו אסורין ובה"א אלו ואלו מותרין (שם כ"ז ב' כ"ח א') במשנה והא"ש דינא דמלכותא דינא אר"ח אר"כ במוכס שאין לו קצבה דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו שם בגמ' היכי נדר א"ר עמרם א"ר באומר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך כיון דאמר יאסרו אתסרו עלי' כו' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דס"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני גמ' שם ועמש"ל בענין גמר בלבו להוציא פת חטין כו' ואם מכריחו שיאמר לעולם כתבו הפוסקים הובא ביו"ד סי' רל"ב בש"ך ס"ק ל"ג דיחשוב בלבו איזה תנאי אחר ומשמע מכ"ז דבלא חישב בלבו איזה תנאי חל הנדר ואם הכריחוהו לאמר ע"ד המקום ע"ד רבים ע"ד המאנס או לעולם בלי שום תנאי נ"ל דמ"מ הוה בכלל נדרי אונסין ורק היכא דאפשר לתקוני בתנאי שבלב ואינו מתקן אסור ועי' יו"ד שם סי' י"ב בהגהה ע"ז שם ס"ק כ"ט אונס דאחר נ"ל פשוט דהוה כאונס דנפשי' ועי' יו"ד שם סי' י"ד בהגהה מניעת ריוח ל"ה אונס יו"ד שם סי' ב' בהגהה וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ד דלא מהני מסירת מודעה ולענין שבועה בכל אלו הענינים שבועות זריזין לא הובא בש"ס בבלי ובירושלמי איתא להתיר שבועות הבאי אסורין (נדרים כ"ד ב') ונחלקו המפרשים בזה אי היינו מה"ת או מדרבנן ויש גורסין מותרין שבועות שגגות מותרין (שם שבועות כ"ה ב') שבועות אונסין כבר הובא מתניתין דהוה פלוגתא דב"ש וב"ה וידוע דהלכה כב"ה ופי' שבועת אונסין דמותרת היינו ג"כ שנשבע לאסור באיזה דבר שהוא מותר כשחשב בלבו איזה תנאי כנ"ל (ועי' ט"ז שם ס"ק כ"ז וש"ך שם ס"ק נ"א וכ"ז בענין דליכא למיחש לחילול השם אבל בדאיכא חילול השם כתבו ביו"ד שם סי"ד בהגהה דאסיר מהא דאענש צדקיהו (נדרים ס"ה א') ואם מודיע לו מקודם שיעבור מותר (יומא פ"ד א') מי שאנס את חבירו ויסרו ביסורים עד שנשבע לו לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש יו"ד סי' רל"ב סט"ו ואע"ג דגבי נודרין להורגין כו' מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דאין ההורג והמוכס מוסרין ומכין אותו אלא רוצין לחטוף מידו הפירות אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטלה שביעה לגמרי ואפילו אמר ע"ד המקום לא מהני. ט"ז שם ס"ק כ"ט וכ"ש אם קבלו חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינה כלום יו"ד שם בהגהה והש"ך כתב דצ"ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די"ל ביה אגב אונסא גמר ומקני כענין שאמרו ריש הניזקין והיינו כשנשבע שלא יאכל פירות שבעולם וכה"ג אם היה כך וכך שלא אוכל ואכל כל שהוא רע"ק מחייב וחכמים פוטרין (שם י"ט ב') במשלה דחכמים ס"ל דכמו דבעלמא פחות מכזית ל"ה אכילה ה"נ לענין נדרים וכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' שבועות דה"נ לענין שתיה השיעור ברביעית בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה ואת"ל במשהו שבועה שלא אוכל חרצן דמתאכל ע"י תערובות בכמה תיקו שם בגמ' אמר רבא במד"א בסתם אבל במפרש כ"ש חייב לכ"ע מ"ט מפרש כבריה דמי ואמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום ד"ה בכ"ש (שם) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור (שם כ"ב ב') שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות כו' חייב ור"ש פוטר (שם) ופרכינן שם כ"ג ב' מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב ומתרצינן סיפא במפרש ופרכינן אכתי מושבע ועומד ואין שבועה חלה בכה"ג לכו"ע כמו"ש בסדר ויקרא בשם התוס' רי"ש ור"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ורבנן לטעמייהו דס"ל איסור חל על איסור באיסור כולל ור"ש לטעמיה דס"ל בכ"ד אין איסור חע"א אף באיסור כולל (שם כ"ד א') ור"ל אמר אפילו מאן דמחייב באיסור כולל בעלמא פוטר באיסור הבא ע"י עצמו וכבר הבאתי מזה בסדר ויקרא וע"ש והכא במפרש חצי שיעור או בסתם לרע"ק כנ"ל ובביאור זה י"ל לפו"ר דר"ל לטעמיה דס"ל (יומא ע"ג) חצי שיעור מותר מה"ת מיהו יש לומר דאף למ"ד ח"ש אסור מה"ת כיון דליכא מלקות חלה שביעה ע"ז וע"ה תוס' (שם כ"ג ב') ד"ה דמוקי לה כד"ה וטעמיה דר"ש דפוטר היינו משום דס"ל בעלמא כ"ש למלקות והלכך אף בכ"ש ה"ל מושבע ועומד מה"ס ודווקא במפרש ח"ש אבל בלא"ה לא אמרינן דמסתמא לח"ש נתכוין דאל"כ למה נשבע גמ' שם כ"ב ב' אמר שבועה שאוכל ואכל דברים שאינם ראוין לאכילה עי' תוס' שם ד"ה אלא כדרבא ור"ן שם אמר שבועה שאכלתי ואכל אוכלין שאינן ראוין כיון דאכלינהו מעיקרא אחשבינהו ואם אמר שנא אכלתי חייב משום שבועת ביטוי ע"ש אין שבועה חלה על שבועה (שם כ"ז ב') והיינו בלאו על לאו אף לריב"ב דשם כ"ז א' למ"ש התוס' שם דבלא אוכל מודה ריב"ב ובנשבע שאוכל תרי זמני צ"ע לריב"ב ואע"ג דאין שבועה חלה על שבועה מ"מ אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו (שם כ"ז ב') שתי שבועות אין מצטרפות (שם כ"ב א') ובקונמות פלוגתא ועש"ה נשבע שלא יאכל היום ואכל מינים הרבה אינו חייב אצא אחת (שם כ"ב ב') במשנה וכן בשתיה (שם) וכולן מצטרפין לכזית רמב"ם פ"ד מהל' שבועות מהא דר"י גבי שבועת הפקדון (שם כ"ג ב') שביעה שלא אוכל פת חטין פת כוסמין ופת שעירים חייב על כל או"א (שם כ"ב ב') ופרכינן דלמא למפטר נפשיה באחרנייתא מפרש ומתרצינן ה"ל למימר פת חטין כוסמין ושעורים ודלמא לכוס דה"ל למימר פת חטין ושעורין וכוסמין ודלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס דהל"ל פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין ודלמא ע"י תערובות לימא וכן של שעורין וכן של כוסמין פת פת ל"ל ש"מ לחלק שבועה שלא אשתה יין שמן ודבש ושתה חייב על כל או"א (שם כ"ב ב') במשנה ופרכינן (שם כ"ג ב') דלמא למפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי אר"פ הכא במונחין לפניו עסקינן שהיה לו לומר שבועה שלא אשתה אלו ודלמא אלו הוא דלא שתינא אחרינא שתינא כו' אימא שלא אשתה אלו ומינייהו רב אחא בריה דרב איקא אמר במסרהב ביה חבירו עסקינן דא"ל בא ושתה:

עמי יין שמן ודבש דהל"ל שבועה שלא אשתה עמך יין שמן ודבש ל"ל לחייב על כל או"א (שם כ"ג ב') וכתב הרמב"ן דבכה"ג אין המינין מצטרפין אלא צריך שיאכל מכל מין כזית א"ר חייא ב"א א"ש שבועה שלא אוכל ושתה חייב דשתיה בכלל אכילה אב"א סברא אב"א קרא כו' (שם כ"ב א' כ"ג א' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים (שם כ"ב ב') במשנה אמר רבא אף אנן נ"ת פי' דשתיה בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת כו' אי אמרת שתיה לאו בכלל אכילה שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה מי אצטריך לאשמעינן דא"ח אלא אחת א"ל אביי אלא מאי שתיה בכלל אכילה אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים כיון דאמר שלא אוכל אתיר ליה בשתיה כי אמר שלא אשתה אמאי חייב שתים אלו אמר לא אשתה תרי זמני מי מחייב תרתי א"ל התם דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל כו' א"ה אדתני רישא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה א"ח אלא אחת לשני שלא אוכל ושלא אשתה א"ח אלא אחת וכ"ש שלא אוכל לחודיה אלא לעולם כדקתני ושאני הכא כיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידתא היא (שם כ"ג ב') שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה כו' ואכלה אינו חייב אלא אחת (שם כ"ז ב') במשנה טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה דלא מחייב אלא חדא אבל אמר שלא אוכלנה. והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא דא"ר שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה שם בגמ' ופסקו ביו"ד סי' רל"ח דאם לא שייר רק פחות מכזית חייב ויובא להלן בדיני התרת שבועות שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע הלכך נשרף ונשאר ממנו כזית חייב לאוכלו שאוכלנה נשרף מקצתה א"צ לאכול המותר (יו"ד שם) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב (שם כ"ח א') כך היא הגי' שלפנינו לבירור דברינו בזה יש להקדים אמר שבועה שלא אוכל ככר זו הגדולה אם אוכל ככר זו הקטנה ככר הקטנה נקרא בגמ' להלן ככר התנאי וככר הגדולה נקרא ככר האיסור ובביאור הגמ' בזה שיטה א) היא שיטת ר"ת דראשונה היינו ראשונה לאכילה ושניה היינו שניה לאכילה והוצרך לזה עפ"י הא דלהלן כמו שיתבאר ולפי"ז בין שהיתה הראשונה ככר התנאי בין שהיתה הראשונה ככר האיסור כשאכלה בשוגג אין השבועה חלה כלל משום דבעינן האדם בשבועה כמוש"ל בסדר ויקרא ולפי"ז שניה פטור ומותר וכשאכל הראשונה במזיד אף שהיא היתה ככר האיסור ואכל אח"כ ככר התנאי בשוגג חלה שבועה ואע"ג דוודאי דלא מחייב מלקות אמזיד דככר האיסור כיון דמ"מ לא נעשתה העבירה במזיד וכדבעינן למימר קמן מ"מ הדין בזה כמו אלו אכל ככר האיסור בשוגג אחרי אכילת התנאי במזיד וחייב קרבן על אכילת הככר דאיסור משום שבועת ביטוי כמוש"ל בסדר ויקרא ומשמע דלפי ר"ת אין חילוק בין שוגג דשכחת השבועה לשוגג בהככר דסבור שהוא ככר אחר וידע השבועה שיטה ב) היא שיטת התוס' שם דככר התנאי נקראה ראשונה וככר האיסור נקראה שניה ואין נ"מ איזו מהן אכל בראשונה דבכל ענין חיילות השבועה תלויה באכילת ככר התנאי שאם אכלה בשוגג אין השבועה חלה על ככר האיסור אף שאכלה בשניה ואם אכלה במזיד אף שאכלה בשניה חלה שבועה למפרע על ככר האיסור שאכלו מקודם והלכך אם אכל לככר האיסור בשוגג חייב עליו קרבן אף שאכלו מקודם כיון שאכל ככר התנאי במזיד אף שאכלו אח"כ נהי דמלקות לא מחייב כדבעינן למימר קמן מ"מ קרבן מחייב אלא שבביאור זה י"ל דהיינו דווקא כשבשעה שאכל אח"כ ככר התנאי שכח שאכל מקודם ככר האיסור אבל אם היה זכור בשעת אכילת ככר התנאי אחר כך שאכל מקודם ככר האיסור ליכא קרבן משום דה"ל אינו שב מידיעתו דליכא קרבן בכה"ג כמו"ש בסדר ויקרא מיהו י"ל דמשום זה לא מקרי אינו שב מידיעתו דאכילת ככר האיסור חמור לאינשי מאכילת ככר התנאי דהא בכ"ע לא מחייב עלי' מלקות וכמוש"ל שיטה ג) היא שיטת רש"י דאיהו ס"ל דלא מחייב בזה רק כשאכל ככר התנאי בתחילה במזיד דבכה"ג הוא דחיילא שבועה ולפי"ז יש בזה ג' אופנים לפטור א) אכל ככר התנאי תחילה בשוגג דל"ה האדם בשבועה ב) אכל ככר האיסור בתחילה במזיד ואח"כ ככר התנאי בשוגג והטעם משום דככר התנאי היה בשוגג ול"ה האדם בשבועה וגם משום דבעינן שגגה באכילת ככר האיסור ג) אכל ככר האיסור מקודם בשוגג ואח"כ ככר התנאי במזיד ג"כ פטור משום דכיון דהאכילה ראשונה היתה בשוגג ל"ה האדם בשבועה ומפרש ראשונה היינו ככר התנאי ושניה היינו ככר האיסור כשיטת התוס' ולפי"ז הא דאמר ראשונה בשוגג שניה במזיד פטור היינו אופן א' מהג' אופנים הנ"ל וה"ה לאינך תרי אנפי הנ"ל ולאו דווקא קאמר אלא נקט האי לישנא משום דסיפא דאמר ראשונה במזיד שניה בשוגג חייב היינו דווקא ולשון רש"י כולו דחוק ובלתי מובן עי' רש"ל ותוס' בביאור דבריו כי לא יכולתי להאריך בזה כ"כ ועי' תוס' שכתבו דלרש"י יש חילוק בשגגת אכילת הככר בין שכחת השבועה דבכה"ג ל"ה האדם בשבועה ובין שגגת הככר יזכור השבועה דבכה"ג חייב קרבן אף כשאכל ככר האיסור בתחילה בשוגג וגם ככר התנאי דלאח"כ בשוגג והרבה צ"ע בכ"ז וגי' הר"ח והרמב"ם לפי הגי' שלפנינו בספרו כמו"ש מפרשיו הוא היפך הגי' שךפנינו וה"ג אכל את הראשונה בשוגג ואת השניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור ובביאור זה שיטה א) היא שיטת ר"ח שהוא סובר כשיטת התוס' דחיילות השבועה תלויה באכילת ככר התנאי ואם אכל ככר התנאי בשוגג לא חיילא שבועה וקורא ראשונה לככר האיסור ושניה לככר התנאי והיינו שיטת התוס' לדינא שיטה ב) היא שיטת הרמב"ם כנ"ל וס"ל דראשונה היינו ככר התנאי ושניה היינו ככר האיסור כשיטת התוס' ולענין מלקות איירי והשבועה חלה אף שאכלו לככר התנאי בתחילה בשוגג וידובר מזה להלן ומעתה נשובה לסיומא דמילתי' דרבא שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכלי' לתנאה והדר אכלי' לאיסורא מחייב אכליה לאיסורא והדר אכלי' לתנאה פלוגתא דר"י ור"ל למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב למ"ד התראת ספק ל"ש התראה פטור (שם) ויש להעיר בזה א) מדמשמש הכא בלשון תנאה ואיסורא ומקודם בלשון ראשונה ושניה מוכח כשיטת ר"ת דראשונה היינו ראשונה באכילה ושני' היינו שני' באכילה ולכל אינך השיטות צ"ל דלא דק בלישני' כמו"ש התוס' ב) אכל ככר האיסור במזיד תחילה ואח"כ ככר התנאי בשוגג פשוט הוא לפי ענ"ד כמו"ש מקודם דליכא מלקות וכמו"ש התוס' והיינו אף למ"ד התראת ספק שמה התראה והל"מ טען בזה ולפי ענ"ד זה אין צריך לפנים ג) אכל האיסור בשוגג בתחילה ואח"כ אכל התנאי במזיד נראה מצד הסברא ומלשון הש"ס דלכו"ע פטור ממלקות אף לפי"ד הסוברין דבאכילת התנאי תליא חיילות השבועה תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה פי' שידע שהיא ככר האיסור בתנאי דאכילת חברתה ושכח שהיא ככר התנאי לאיסור אכילת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטיר זו בשגגת עצמה וזדון חברתה וזו בשגגת עצמה וזדון חברתה חייב (שם) כן היא הגי' שלפנינו ובביאור דברים אלו יש לבאר א) לשיטה הא' בהנ"ל שהיא שיטת ר"ת דבאכילת הראשונה לאכילה תליא חיילות השבועה נ"ל לברור לפי ענ"ד דאין הגי' כמו שלפנינו אלא ה"ג אכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה על הראשונה חייב ועל השני' פטור דלגבי איסורא דראשונה ה"ל ראשונה במזיד ושני' בשוגג ולגבי איסורא דשני' ה"ל ראשונה שוגג ושני' במזיד זו בשגגת עצמה וזדון חברתה וזו בשגגת עצמה וזדון חברתה על הראשונה פטור ועל השני' חייב והתוס' נדחקו נפרש לפי הגי' שלפנינו ואין זה נראה כלל ב) לשיטה הב' בהנ"ל שהיא שיטת התוס' דככר התנאי נקראה הראשונה וככר האיסור נקראה השני' וחיילות. השבועה תליא בככר התנאי א"ש כפי הגי' שלפנינו דרישא ה"ל בתרוייהו ראשונה בשוגג ושני' במזיד וסיפא ה"ל בתרוייהו ראשונה במזיד ושני' בשוגג ג) לשיטה הג' שהיא שיטת רש"י רישא א"ש דלגבי איסורא דראשונה ה"ל שני' במזיד ואח"כ ראשונה בשוגג דפטור ולגבי איסורא דשני' ה"ל ראשונה בשוגג ושניה במזיד דפטור מיהו בסיפא נ"ל דצ"ל על הראשונה פטור ועל השניה חייב דלגבי איסורא דראשונה ה"ל שני' במזיד וראשונה בשוגג דפטור ולגבי איסורא דשני' ה"ל ראשונה במזיד ושניה בשוגג דחייב ורש"י קיים הגי' שלפנינו וכתב דחייב דסיפא היינו אשניה ד) לפי הגי' השניה בהא דלעיל לשיטת הר"ח שהיא כשיטת התוס' א"ש הגי' שלפנינו כמו"ש באות הב' ה) לשיטת הרמב"ם לפי הגי' שלפנינו בספרו צ"ל הגי' ברישא להיפוך ממ"ש לשיטת ר"ת באות הא' וכצ"ל על הראשונה פטור ועל השניה חייב ובסיפא צ"ל פטור דהיינו פטור על שתיהן דבשתיהן לא עבר רק בשוגג והוא ז"ל בספרו לאהבת הקיצור שינה בזה מלשון הש"ס ולא ראיתי להאריך בביאור דבריו ו) אכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון חברתה ושגגת עצמה או להיפוך זו בשגגת עצמה וזדון חברתה וזו בשגגת חברתה וזדון עצמה לגבי איסורא דאחת מהן ה"ל שתיהן במזיד ולגבי איסורא דחברתה ה"ל שתיהן בשוגג ומעתה נשובה לסיומא דלשון הש"ס שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מחייב אראשונה פלוגתא דר"י ור"ל ופי' שוגג סתמא דהכא היינו שוגג דידה ודמברתה ומזיד היינו מזיד דידה ודחברתה א"ר מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד קונם פי' בדבר פלוני אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאני אוכל שאני שותה פי' רש"י קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום שכח ואכל ושתה מותר ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין (שם) ויש לתמוה על הרמב"ם לפי הגי' שלפנינו בספרו איך הוא מפרש בזה וכל מפרשיו לא הזכירו מזה ונ"ל דיש לו בלשון המשנה גי' אחרת ול"ה נדרי שגגות רק כשהתנאי שתלה בו כבר עבר והי' בטעות אצלו ודייק מהמשנה דשם דרק בכה"ג הוה נדרי שגגות ולפי ענ"ד נראה שספרי הרמב"ם אינם מתוקנים וצ"ל בהל' ט"ז דשם פטור ובהל' י"ז חייב ובהל' י"ח פטור ובהל' י"ט חייב ויהיה לפי"ז שיטת הרמב"ם כשיטת רש"י אתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אר"י א"ר אל יישן היום שמא יישן למחר ור"נ אמר י יישן היום ול"ח שמא יישן למחר ומודה ר"י באומר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום שיישן היום כי לא מזדהר בתנאה אבל באיסורא מזדהר (נדרים י"ד ב') לשיטת הסוברין דכשאכל ככר התנאי בשוגג אף שאכלו אחר ככר האיסור שאכלו במזיד לא חיילא שבועה דה"ל נדרי שגגות צ"ל דלא מזדהר בתנאה היינו דחיישינן שיישן במזיד ועי' תוס' (שם כ"ה ב') ולע"ע צ"ע עיפא תני שבועות בי רבה פגע בי' אבימי אחוה א"ל שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי מהו א"ל אינו חייב אלא אחת א"ל אשתבשת הרי יצאה שבועה לשקר פי' ולא שייך לומר אין שבועה חלה על שבועה רק בלהבא שבועה שלא אוכל תשע ועשר פי' שאמר ג"כ שבועה שלא אוכל עשר מהו חייב על כל או"א פי' חייב שתים כשאכל כולן א"ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל פי' דכיון שאין שבועה חלה על שבועה בתשעה הראשונים תו לא מחייב אעשירי משום שבועה שני' דהא לא אכיל עשרה באיסור שבועה שני' שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו פי' שנשבע שתי שבועות כנ"ל אינו חייב אלא אחת א"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהו אכיל פי' ולכך חיילא שבועה שני' ג"כ אמר אביי זמנין דמשכחת להא דעיפא כדמר דאמר רבה כו' ה"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן ואח"כ אכל עשירית ה"ל עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מחייב (שם כ"ח ב' כ"ט א') אמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים כו' מיגו דחלה שבועה על ענבים חלה נמי אתאנים (נדרים י"ז ב') ורב הונא פליג שם וס"ל דלא חלה שבועה כלל וכתבו התוס' שבועות שם דהא דלא אמרינן לרבה סברא דמינו בשבועה דתשע ועשר משום דאכל תשע מהעשר מחייב משום שבועה ראשונה ואין כאן אף אחת שאינה בכלל שבועה ראשונה אמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים ה"ל ענבים חצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור (נדרים שם) דינים התלויין בלשון השבועה בכוונת ומטרת השבועה ודיני זמני השבועה ואם לא קיים בזמנו שקבע יתבארו בדיני נדרים בסדר מטות מתירין כו' כדאיתא (שבועות כ"ז ב' כ"ח א') אגב גררא כו' כדמסקינן הלכתא נדרים כ"ב ב') האב והבעל מפירין שבועות כמו שמפירין נדרים רמב"ם פי"ג מהל' נדרים וכדכתיב בסדר מטות וכל שבועת אסר אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עלי' (שבועות כ"ז ב') ה"ד אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי' לאיסורא אי דאמר שלא אוכלנה מאי איריא כזית אפילו כ"ש נמי אב"א שלא אוכל כו' מיגו דמהני לי' שאלה אכזית בתרא מהני כו' אכזית קמא אב"א שלא אוכלנה אי שייר כזית חשיב לאתשולי עלי' ואי לא לא חשיב לאתשולי עלי' (שם כ"ח א') הפוסקים כתבו עפי"ז ביו"ד סי' רל"ח דבשבועה שלא אוכלנה ושייר ממנה פחות מכזית חייב ולפי ענ"ד א"י מנ"ל הא דלא אמרו אלא דלא חזי לאתשולי עלי' אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עלי' אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דא"ש כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ (שם) כל דיני התרת שבועות כדיני התרת נדרים ויתבארו בסדר מטות דיני קטנות וגדלות לכל המצות ולעונשין נתבארו בספר שמות פרשה י"ב עונת נדרים ושבועות שנה קודם גדלות ואז נדריו נבדקין אם יודעין לשם מי נדרו נדריהם נדרים (נדה מ"ה ב') בשינוי לשון ודין שבועתם כדין נדריהם ואם נשבע קודם גדלות מחויב לקיים גם כשיגדל דין הקדשם כדין נדריהם פשיט שם וכמו שיתבאר הביא שערות אחר י"ג שנים ויום אחד השנה דקודם גדלות היינו קודם הבאת שערות פשוט בתוס' שם מ"י ב' ד"ה ר"י ור"ל ע"ש הקדיש הוא ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין כו' מופלא סמוך לאיש דרבנן ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו לוקין כו' מופלא סמוך לאיש דאורייתא (שם) וכתבי התוס' דזה ל"ח התראת ספק שמא לא יביא שערות בי"ג שנים ויום א' משום דאזלינן בתר רובא א"ר הונא הקדיש ואכלה לוקה שנאמר איש כי יפליא גו' ולא יחל גי' כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל (שם מ"ו א') ואע"ג דלגבי כל המצות אינו בר עונשין מ"מ לנדרים הוה בר עונשין רש"י שם ופשוט דהיינו למ"ד אכלו אחרים לוקין ופשוט הוא בכ"ד שדין השבועות כדין הנדרים ועמש"ל בסדר ויקרא בדין המעילה ת"ר למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות ולערכין (נזיר ס"ב ב') ומסקינן בביאור זה אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות פירש"י דבלא כפית רבו חלה עליו נזירות וא"צ לכפותו לנדרים וא"צ לכפותו לשבועה כו' שאין הרשות בידו שם:

(יג)

לא תעשוק את רעך. כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו ועשה משום בל תעשוק א"ר ומשום בל תגזול ומשום בל תעשוק שכיר עני ומשום בל תלין ומשום ביומו תתן שכרו ומשום לא תבוא עליו השמש הני דאיכא ביממא ליכא בלילא ודאיכא בלילא ליכא ביממא א"ר חסדא שם שכירות בעלמא איזהו עושק ואיזהו גזל אר"ח לך ושוב לך ושוב זה הוא עושק יש לך בידי ואיני נותן לך זה הוא גזל מתקיף לה ר"ש כו' אלא אר"ש נתתיו לך זהו עושק יש לך בידי ואיני נותן לך זהו גזל מתקיף לה אביי כו' אלא אמר אביי לא שכרתיך מעולם זה הוא עושק נתתיו לך זהו גזל רבא אמר זה הוא עושק זה הוא גזל ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין (ב"מ ק"י א'):

שם ולא תגזול עמש"ל פסוק י"א ויש לבאר בזה גזלן דיהיב דמי והנגזל אינו אומר רוצה אני כתבו התוס' במס' ב"ק ס"ב ב' ב"מ ה' ב' סנהדרין כ"ט ב' דאין זה בכלל גזל וחמס דקרא ולפי ענ"ד הוא דבר תימא מאד דמ"מ גוף הדבר הוה אצלו בגזלה וגם פשט הסוגיא דב"ק קי"ט א' לא משמע כלל הכי והנ"ל לדבר פשוט מבורר דבלא אמר רוצה אני הוה גזל וחמס גמור וכ"כ הב"י בטור בשם המישרים ובההיא דסנהדרין שם צ"ל דלענין קושיא דמדאורייתא היא סמיך אקושיא דמקשה שם מקמי הכי אגזלנים ועמ"ש מזה בספרי עוד"ד ב"מ ה' ב' ד"ה אלא הא דאר"ה וסנהדרין שם:

שם לא תלין פעולת שכיר גו' שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום (ב"מ ק"י ב') במשנה כל היום פשיט דהיינו עד שקה"ח כדכתיב לא תביא עליו השמש וכל הלילה משמע דהיינו עד עלות עה"ש ועי' תוס' שם ד"ה יצא בלילה ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה ת"ל לא תלין פ"ש אתך עד בוקר ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנאמר ביומו תתן שכרו ואימא איפכא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ח"ר ממשמע שנאמר ל"ת פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בוקר מת"ל עד בוקר מלמד שאינו עובר אלא עד בוקר ראשון בלבד מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהה אמר ר' יוסף מאי קרא אל תאמר גו' לך ושוב גו' שם בגמ' תניא שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה דברי ר' יהודה רש"א שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום (שם קי"א א') טעמי' דר"ש שהיום הולך אחר הלילה ומתניתין הנ"ל דיצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום כר"ש והא דקתני שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום לאו היינו לצדדין אלא בשכיר שעות דלילה איירי שם בגמ' ע"ש ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים שניהם אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו (שם קי"א א') ומפרשינן שם דא"ל שכרכם על בעה"ב אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בו משום לא תלין גו' (ב"מ קי"א א') במשנה. ר' יוסי בר' יהודה אומר כו' בהמה וכלים אין בהן אלא משום בל תעשוק בלבד (שם קי"א ב') בגמ' אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו (שם קי"א א') במשנה ח"ר לא תלין גו' יכול אפילו לא תבעו ת"ל אתך לדעתך יכול אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך כו' (שם קי"ב א') אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי פשוט דהיינו אף ביש לו אבל משום בל תשהה עובר (שם קי"א א') פירש"י מיום השוק ואילך כשיש לו מעות המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו (שם קי"א א') פשוט דהייני כשחוזר ותובעו בתוך זמנו אין בעה"ב עובר משום בל תלין (שם קי"א א') במשנה אבעיא להו חוזר או אינו חוזר ר"ש אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר אמר רבה מנא אמינא לה מדקתני אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא מהדר הדר ור"ש מאי אינו עובר אינו בתורת לעבור (שם קי"ב א') בביאור זה כתבו התוס' בחד פירושא דהא פשיטא להו דפועל חוזר בו לתבוע שכרו מבעה"ב כדבעינן למימר קמן ופלוגתייהו לענין לעבור על בל תלין דר"ש ס"ל דאינו עובר כיון דניתק מחיובי' דבל תלין שעה אחת שוב אינו חל עליו ורבה ס"ל דמחייב משים בל תלין כשחוזר ותובעו והא דקתני אינו עובר עליו היינו דווקא כ"ז שעומד אצל שולחני והכי דייק לישנא דמתניתין לרבה וכ"ז תימא וביותר לא יכולתי להבין כלל כוונתם דהא הא דקתני אינו עובר עליו ע"כ בתובעו איירי דבלא"ה בשום ענין אינו עובר ע"כ צ"ל בהכרח דאדרבה הא פשיטא להי דמשום בל תלין אינו עובר אלא דרבה ס"ל דמעבר משום בל תלין הוא דאינו עובר מכיון שניתק שעה אחת כנ"ל אכל מ"מ הפועל חוזר בו ויכול לתבוע שכירתו מבעה"ב ולפי"ז א"ש בפשיטות דיוקא דיליה ממתניתין ור"ש ס"ל דאיני חוזר כלל על בעה"ב ובביאור זה כתבו התוס' דא"א לומר דהיינו בפטרו בפירוש אף אם החנוני לא יפרעני דוודאי מחילה א"צ קנין כמו"ש התוס' בכמה דוכתי ו ממילא גם החנוני מתחייב בתורת ערב בשעת מתן מעות וכמו"ש בח"מ סי' קכ"ו ס"ב סי' קכ"ט ס"ג בהגהה ואשר י"ל בביאור זה כתבו א) דאיירי שלא פטרו בפירוש אלא בסתם ומספקא להו אי הוה כפטרו בפירוש לגמרי ושוב א"י לחזור בו על בעה"ב וממילא נתחייב החנוני וא"י לחזור בו או דל"ה כפטרו בפירוש לגמרי ויכול הפועל לחזור על הבעה"ב וממילא גם החנוני יכול לחזור בו פי' ב) שא"ל שהוא פוטרו לבעה"ב אם יפרענו החנוני ומבעיא להו אם יכול הפועל לחזור בו ולתבוע מבעה"ב כ"ז שלא חזר בו החנוני דר"ש ס"ל דאינו חוזר דה"ל כמחל לי כ"ז שלא יחזור בו החנוני בעו מיניה דרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר עליו משום בל תלין אומן קונה בשבח כלי והלואה היא או אין קונה בשבח כלי ושכירות היא א"ל רב ששת עובר לימא מסייע ליה הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום בל תלין נתנה לו בחצי היום מששקעה החמה עובר עליו משום ב"ת כו' א"ר מרי כו' בגרדא דסרבלא כו' דקא אגרי' מיני' לבטושי בטשא ובטשא במעתא פי' רש"י דאין זה קבלנות אלא שכירות (שם קי"ב א') ובמס' ב"ק צ"ט א' איתא דר"ש מצי סבר אומן קונה בשבת כלי ור"ש איירי בשליחא דאגרתא וכתבו התוס' דלשון הבעיא שהיה לפני ר"ש לא היה בלשון הש"ס לפי"ז א"א סתמא בעו מיני' והש"ס הוא דמפרש הכי במס' ב"מ משום דס"ל אין אומן קינה בשבת כלי תניא לא תעשוק שעו"א מאחיך פרט לעובדי כוכבים כבר כתבתי לעיל פסוק י"א דפשוט הוא דהיינו בעובדי כוכבים שלפי דתם זמו וממונו של בעל דת אחרת היה מותר גרך זה גר צדק בשעריך זה אוכל נבלות כי' וכולן עוברין עליהם בכל השחית הללו כו' משום ביומו תתן שכרו ויש בהן משום בל תלין גו' ר' יוסי ברי"א גר תושב יש בו משים ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין (שם קי"א ב') וכן ס"ל לתנא דבי ר' ישמעאל (שם קי"א ב') ועמש"ל פרשה כ"ה פסוק ל"ה בענין גר תושב:

(יד)

לא תקלל חרש. באומללין שבעמך הכתוב מדבר (סנהדרין ס"ו א') וה"ה לכל אדם (שם) ובספר שמות כ"ב איתא ונשיא בעמך ל"ת ודווקא בעושה מעשה עמך (מכות ח' ב' ב"מ מ"ח ב' פ"ב ל) ובכ"ד המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת (שבועות ל"ה א') בכולן היינו באלף דלית ביוד הי בשין דלת יר בחנון ורחום בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויין דתני שם מקמי הכי למימרא דחנון ורחום שמות נינהו ירמיהו כו' הגדול הגבור הנורא האדיר כו' חנין ורחום ארך אפים ורב חסד ה"א נמחקין אמר אביי מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר (שם בגמ') ר' חנינא בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף לא תשבע בשם מה קלל בשם אף לא תקלל בשם (שם ל"ה ב') אבל ככנויין נטורתכה ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה (שם ל"ה א') במשנה יתיב ר' כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן א"ל כנה יתיב ההוא מדרבנן ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח א"ל כנה תרתי ל"ל מ"ד ה"מ מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן קמ"ל אל יככה יברך וייטיב לך פ' בתנאי כך וכך ר"מ מחייב וחכמים פוטרין (שם ל"ה א') טעמיה דר"מ דמכלל לאו אתה שומע הן וחכמים ס"ל דל"א מכלל לאו אתה שומע הן ומסקנא דהש"ס שם ל"ו ב' לפי גי' רש"י ור"ח שנ"ע דבאיסורא לכו"ע אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דהא דשתוי יין ופרוע ראש במקדש היה חייב מיתה (סנהדרין פ"ג ב') היינו רק משום דמכלל לאו אתה שומע הן ופלוגתייהו בשבועת העדות דהיינו לענין ממון ואיפוך ר"מ פוטר וחכמים מחייבים דבממונא בעי ר"מ תנאי כפול דל"א מכלל לאו כו' ורבנן לא בעו תנאי כפול והקשו בתוס' דהא בנדרים דה"ל איסורא גרידא ס"ל לר"מ דל"א מכלל לאו אתה שומע הן במס' נדרים י"ג ב' וכתבו לחלק בין איסור חמור לאיסור קל וצ"ע לע"ע:

שם

ולפני עור לא תתן מכשול הבא לשאול עצה ממך תן לו עצה הוגנת ת"כ א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מה"ח לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול (עבודת כוכבים וא"ו ב' פסחים כ"ב ב') ומסקינן עבודת כוכבים שם דקאי בתרי עברי דנהרא דבלא הושטה ל"ה מצי למשקל בעצמו דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן וכתבו התוס' שם דדוקא בכוס יין לנזיר דחיישינן שמא ישכח וישתהו כיון דכו"ע שתו חמרא אבל נבלה וכל האיסורין מותר להושיט דאין לחושדו שמא יאכל כשיודע שהוא איסור וצ"ע בזה א) אי לוקין על לאו זה למ"ד התראת ספק שמה התראה אי כשידוע שיעבור ועי' תוס' נדה מ"ו ב' ד"ה ר"י דלא בעינן בירור גמור ב) אי איכא לאו זה בענין עשה ונ"ל לקולא בב' הענינים דאל"כ בכל איסורי נשים חייבי לאוין לילקי שתים וגם בחייבי עשה ילקו וכן בשפחה חרופה ילקה גם הוא ובמס' כריתות י"א פירש דאינו לוקה ומשמע דאינו לוקה כלל ועי' רא"ש ריש מס' שבת שכתב דאע"ג דבלא תרי עברי דנהרא ליכא ל"ת מ"מ איסורא דרבנן איכא ע"ש הרואה חבירו עושה דבר איסור מחויב להפרישו עי' ברכות י"ט ב' ועי' יו"ד סי' ש"ג ועמש"ל ריש סדר אמור בדין המטמא את הכהן:

(טו)

ולא תהדר פני גדול מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך (סוטה מ"א ב') ואר"א כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו ואר"א כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם כו' ואר"א כל המחניף לרשע לסוף נופל בידו כו' (שם) ואר"א כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה כו' ואר"א כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה כו' אמר ר' ירמיה ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשה"ר (שם מ"ב א') דרש ר' יהודה בר מערבא כו' מותר להחניף לרשעים בעוה"ז כו' (שם מ"א ב') פי' בזמן הגלות בין אומות הפרסים ועי' מש"ל פסוק י"ז:

שם בצדק תשפוט גו' ר"ל רמי כתיב בצדק תשפוט וכתיב צדק צדק גו' הא כיצד כאן בדין מרומה כאן בדין שאין מרומה (סנהדרין ל"ב א') פי' דבדין מרומה צריך לדקדק בדרישה וחקירה רב אשי אמר כו' אחד לדין ואחד לפשרה כדתניא צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו ב"ז אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות בזא"ז שתיהן עוברות וכן שני גמלים עונים במעלות בית חורון כו' הא כיצד טעונה ושאינה טעינה תדחה שאינה טעונה כו' קרובה ושאינה קרובה תדחה קרובה כו' היו שתיהן קרונות שתיהן רחוקות הטל פשרה ביניהם ומעלות שכר זל"ז (שם) ת"ר בצדק תשפוט גו' שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד א"ל קצר דברך ד"א בצדק תשפוט גו' הוי דן את חבירך לכ"ז תני רב יוסי בצדק תשפוט גו' עם שאתך כו' למישרא בתגרי' (שבועות ל' א') פירש"י שאם באו שני דינים לפניך תפסוק הדין של הת"ח בתחילה:

(טז)

לא תלך רכיל בעמיך. זה הטוען דברים מזה ומספר לזה אעפ"י שאינם דברי גנות ויש בכלל זה המספר על חברו דברי גנות אעפ"י שהוא אמת עי' רמב"ם בהל' דעות פ"ז אזהרה למוציא שם רע מנלן ר' אלעזר אימי מלא תלך רכיל ר' נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע וכו' ור"נ מ"ט לא אמר מהאי ההוא אזהרה לב"ד שלא יהא רך לזה וקשה לזה (כתובות מ"ו א') ת"ר מנין לכשיוצא לא יאמר הריני מזכה וחבירו מחייבין כו' ת"ל ל"ת רכיל גו' במוציא ש"ר כו' נמצא האומר בפיו חמור מהעושה מעשה וכן מצינו שלא נחתם גז"ד על אבותינו במדבר אלא על לשה"ר כו' ערכין ט"ו א') במשנה אר"י משום ר' יוסי בן זמרא כל המספר לשה"ר כאלו כפר בעיקר כו' (שם ב') אמר ר' חמא בר"ח מה תקנתו של מספר לשה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו' ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו ר' אחא בר"ח אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברה"ק שנאמר יכרת ה' גו' אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי הורג למספרו למקבלו ולאומרו (שם) ה"ד לישנא בישא אמר רבה כגון דאמר איכא נירא בי פלניא א"ל אביי מאי קעביד כו' אלא דמפיק בלישנא בישא דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרא וכוורי (שם) אמר רבא כל מלתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא א"ל אביי כ"ש חוצפא ולישנא בישא אל אנא כר' יוסי ס"ל דאמר ר"י מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי (שם) אמר רבה בר רב הונא כל מלתא מתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ"ט חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה כי אתא ר"ד אמר מאי דכתיב מברך רעהו בק"ג גו' כגון דמקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעין אינשי ואזלין אנסין ליה (שם ט"ז א') תני ר"ד אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו (שם) א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשה"ר שפיכות דמים שבועת שוא ג"ע גסות הרוח גזל וצרות עין (שם) טוביה חטא אתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דר"פ נגדיה לזיגוד א"ל טוביה חטא וזיגוד מנגיד א"ל אין דכתיב לא יקום ע"א באיש ואת לחודיך אסהדת ביה (שם) רע בעלמא הוא דמפקת ביה (פסחים קי"ג ב') א"ר שמואל בר יצחק ומותר לשנאותו פי' רש"י אע"פ שאסור להעיד מ"מ מותר לשנאותו רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאותו אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא לי' לרבי' למשני' א"ל אי ידע דמהימן לרבי' כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה (שם) א"ר מוסיא מנין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור ת"ל מאה"מ לאמר כו' (יומא ד') אר"ש כו' כל המספר לשה"ר והמקבל לשה"ר והמעיד עדות שקר בחבירו ראוי הוא להשליכו לכלבים כו' (פסחים קי"ח) אמר רבא האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי למיחש מיהא בעי (נדה ס"א א') וע"ש ועמש"ל בד"ה שלאח"ז בדברים הניכרין רשאי להאמין (שבת נ"ו) מותר לומר לשה"ר על בעלי מחלוקת שנאמר ואנכי א"א ומלאתי את דבריך (ירושלמי פאה פ"א) מפרסמין את החנפים משום חילול השם (יומא פ"ו ב') סי' ללה"ר אסכרה (שבת ל"ג א'):

שם לא תעמוד על דם רעך ת"ר מנין לרודף אחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד ע"ד רעך והא להכי הוא דאתי האי מבעי לי' לכדתניא מנין שאם ראית את חבירך טובע בנהר או לסטים וח"ר באין עליו שאתה חייב להצילו ת"ל ל"ת ע"ד רעך אין ה"נ ואלא הי' ניתן להצילו בנפשו מנלן אתיא בק"ו מנערה המאורסה כו' ונערה מאורסה גופא מנלן כדתני תנא דבר"י דתנא דבי ר' ישמעאל ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכ"ד שיכול להושיע לה גופא מנין לרואה בחבירו שטובע בנהר כו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מנין ת"ל והשבותו לו אי מהתם ה"א ה"מ בנפשי' אבל מטרח ומיגר אגורי לא קמ"ל (סנהדרין ע"ג א') ע"ש דינים הרבה בענין הצלה דבנפשיה בעריות ושארי עבירות הב"י בטור חו"מ סי' תכ"ו הביא מהירושלמי דמחויב להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו וכתב הב"י הטעם משים שזה ספק וזה ודאי תניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל פי' לא הציל באחד מאבריו אלא בנפשו היה נהרג עליו (שם ע"ד א') א"ר הונא קטן הרודף ניתן היה להצילו בנפשו קסבר רודף א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן איתיביה ר"ח לר"ה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש (אהלות פ"ז מ"י) ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפו לה (שם ע"ב ב') וע"ש דלחד אב"א איתא פלוגתא דתנאי אי צריך התראה מומר אוכל נבלות לתאבון עוברין עליו משום ל"ת ע"ד רעך רמב"ם בפ"ד מה' רוצח מהש"ס עבודת כוכבים כ"ז וכן הוא במס' גיטין מ"ז א' לענין פדיון שבויים ע"ש הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטיל נפשא אתו לקמי' דר"ט א"ל לטמרינן מר אמר להי היכי נעביד אי לא אטמרייכו חזו יתייכו אטמרייכו הא אמרי רבנן הא לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי מיחש לי' מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו (נדה ס"א א') כל ספק נפשות דוחה את השבת (יומא פ"ג א') במשנה ועי' גמ' שם בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן (מנחות ס"ד א') ופשטינן פשיטא דשלש מייתינן ע"ש:

תוכן העניינים

באר היטב (על התורה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה