אור ברסלב
באר היטב (על התורה) באר היטב סדר ויקרא › סדר מצורע

באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'

באר היטב סדר ויקרא · סדר מצורע

סדר תזריע

פרשה יד

(ד)

שתי צפרים צפרים דרור (נגעים פי"ד) שדרות בבית כבשדה שאינן מקבלין מרות ביצה כ"ד מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד אעפ"י שאינן שוות כשרות לקח א' היום וא' למחר כשרות שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשני' הראשונה מותרת באכילה שחטה ונמצאת טרפה יקח זוג לשניה הראשונה מותרת בהנאה נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם (שם פי"ד מ"ה):

שם. ועץ ארז ושני תולעת ואזוב עץ ארז ארכו אמה ועביו כרביע כרע המטה אחד לשנים ושנים לארבעה (שם מ"ו) עשרה מיני ארזים הן (ב"ב פ' ב') עפ"י הפסוק אתן במדבר עץ ארז ישעיה מ"א וע"ש שני תולעת שלשה לשונות הן של פרה משקל עשרה זוז של שעיר המשתלח משקל שני סלעים ושל מצורע משקל שקל (יומא מ"ב א') וע"ש אזוב לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי לא אזוב רומי לא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לוי (נגעים פי"ד מ"ו) שיעור אזוב טפח (נדה כ"ו א') ועיין בדיני אזוב דלענין הזאת מי פרה במס' פרה פי"א נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון (נגעים פי"ד מ"א) ד' מינים אלו מעכבין זא"ז (מנחות כ"ז):

(ה)

ושחט גו' אחר השחיטה ומצוי הדם קוברה בפניו (שם פי"ד מ"א) דאסורה בהנאה ואפרה אסורה שלהי תמורה וע"ש שחטה שלא באזוב שלא בעץ ארז שלא בש"ת ר' יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה רש"א הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת ע"כ ל"פ אלא דמ"ס שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ומ"ס שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה דכ"ע מיהו מחיים לא מתסרא (קדושין נ"ז א') ומסקנא דתנא דבי ר' ישמעאל פליג וס"ל דנאסרת מחיים:

שם אל כלי חרש חדשה (נגעים פי"ד מ"א) שלא נעשה בה מלאכה (סוטה ט"ו):

שם אל מים חיים מביא מים שדם צפור ניכר בהן וכמה רביעית (סוטה ט"ז ב') וכן הוא (נזיר ל"ח א' מנחות פ"ח א') רביעית מים למצורע מיהו במסכת (סוטה שם) איתא דרק ר' ישמעאל הוא דס"ל הכי אבל רבנן פליגי עליה וכתבו התוס' דרבנן מודו דבפחות מרביעית לא סגי אלא דס"ל דנותן לתוכה חצי לוג דיש גורסין כך במשנה דנגעים הא דבעינן שיהא דם צפור ניכר בהן בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה שנדחית את המים ולא קטנה שנדחית מפני המים (סוטה שם) ועיין תוס' שם שכתבו דהאי ניכר היינו שיהא ניכר ממשו של הדם דמראה בעלמא ודאי ניכר ביותר מרביעית וכ"כ התוס' (מנחות כ"ב א') הבאתי בפרשה א' פסוק ה' ד"ה את הדם:

(ו)

ואת הצפור גו'. הקיף להן ראשי הגפים וראש הזנב של שני' (נגעים פי"ד מ"א):

(ו)

על המטהר לאחר ידו של המצורע וי"א על מצחו (שם):

שם ושלח את הצפור החיה גו' אינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר שנאמר כו' אל פני השדה (נגעים שם מ"ב) שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים בגבת ויזרקנה למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה (קדושין נ"ז ב') ופי' התוס' דלאחר כפרה היה הכהן או שלוחו נושאה לעיר ומשלחה חוץ לחומה הצפור המשולחת מותרת באכילה (קדושין נ"ז א') דרשינן שם מקרא רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה שלחה וחזרה חוזר ומשלח אפילו מאה פעמים דשלח משמע אפילו מאה פעמים (ב"מ ל"א א'):

(ח)

וכבס גו'. במשנה ב' דפי"ד דנגעים איתא בא לו לגלח את המצורע העביר תער על כל בשרו וכבס בגדיו וטבל:

שם. וגלח גו' שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו בו שערות לא עשו כלום (נגעים פי"ד מ"ד) בתגלחת ראשונה לכו"ע מגלחו כדלעת (סוטה ט"ז א' ב') ומשמע שם דמ"מ שער בית החוטם א"צ לגלח ועמש"ל בתגלחת שני' בנזיר ממורט איכא פלוגתא דב"ש וב"ה (נזיר מ"ו ב') בש"א א"צ להעביר תער על ראשו ובה"א צריך ובמסכת (יומא ס"א) מתניא איפכא ובמס' (נזיר שם) איכא פלוגתא דאמוראי בביאור דברי ב"ש וב"ה ומשמע שם דה"ה דפליגי בהעברת תער דמצורע:

שם ורחץ במים טבילת מצורע ומצורעת ביום (יומא ו' א' ב'. פסחים צ"ב):

שם וטהר: טהור מלטמא בביאה וה"ה מטמא כשרץ נכנס לפנים מן החומה (נגעים פי"ד מ"ב) במחנה לויה ג"כ מותר מה"ת מיהו מתקנת יהושפט ודאי אסור דוודאי לא קיל מט"י. עי' (יבמות ז' ב' פסחים צ"ב א'):

שם וישב מחוץ לאהלו גו' מנודה מביתו ש"י ואסור בתה"מ (נגעים שם) ובימי חלוטו אי אסור מק"ו או לא פלוגתא במסכת (מ"ק ז' ב') האשה מותרת בתה"מ (כריתות ח' ב'):

(ט)

והיה ביום השביעי יגלח גו' ר' ישמעאל דדריש כללי ופרטי דריש הכי כל שערו כלל את ראשו גו' פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כינוס שער ונראה אף כל מקום כינוס שער ונראה מה רבי רבי שער הרגלים פי' בית הבושת מאי מיעט מיעט שער בית השחי וכולא גופא רע"ק דדריש ריבוי ומיעוט ריבה הכל מאי ריבה ריבה דכולא גופא מאי מיעט מיעט שער שבתוך החוטם ולבד זה מגלח כדלעת (סוטה ט"ז א' ב'):

שם

וטהר טהור מלטמא כשרץ וה"ה טבול יום אוכל במעשר פי' במע"ש העריב שמשו אוכל בתרומה (סם מ"ג) ועמש"ל ביולדת:

(י)

וביום השמיני גו' טבל בשביעי וגילח בשמיני אינו מביא קרבנותיו בשמיני אלא בתשיעי דמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו (נזיר שם) כפי' התוס' וע"ה מש"ש שם אם היינו מפני שאסור במחנה לויה או דגזה"כ הוא ונראה מזה דאם גילח בשביעי ולא טבל בשביעי ג"כ אינו מביא קרבנותיו בשמיני. מצורע שחל שמיני שלו להיות בעה"פ וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אעפ"י שאין ט"י אחר נכנס הוא נכנס מוטב שיבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ואמר ר' יוחנן ד"ת אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמד יהושפט גו' לפניי חה"ח מאי חצר חדשה שחידשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס למחנה לויה ואמר עולא מ"ט פי' איך מכניס ידיו לבהונות כו' הא ביאה במקצת שמה ביאה הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו (יבמות ז' ב' פסחים צ"ב א)

שם ושלשה עשרונים גו'. לשלשתן ושלשתן צריכין נסכים ובזה משונה חטאת ואשם מצורע משארי חטאות ואשמות (מנחות צ' ב' צ"א א'):

(יא)

פתח אהל מועד המצורע טבל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער נקנור ר' יהודה אומר לא היה צריך טבילה (נגעים שם מ"ח) שער נקנור בסוף עזרת נשים למערבה ושער נקנור בכלל עזרת נשים שהיא מחנה לויה (פסחים פ"ה ב'):

(יב)

לאשם. אינו בכסף שקלים כאשמות דלעיל פרשה ה' שהרי כבש בן שנה הוא (פרה פ"ג) ובא בסלע (כריתות י' ב') ומ"מ משפטו כאשם (שם) ועמש"ל פסיק י"ד בדיני שלא לשמו:

שם והניף גו'. אין לך תנופה חיים אלא זה ושלמי צבור דעצרת (מנחות ס"א א') צריך להניפן יחד הניף זה בפ"ע וזה בפ"ע יצא (מנחות שם):

(יג)

ושחט את הכבש גו' בא לו אצל האשם סמך שתי ידיו עליו ושחטו (נגעים פי"ד מ"ק) כל הסמיכות שהיו שם קירא אני עליהן תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם פי' למקום שחיטתו של האשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ואשמו ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעל ידי' ולסמך אמר רב יוסף ה"מ ר"י בר"י היא דאמר מרחק צפין פי' זה עמש"ל פרשה א' פסוק י"א איכא דאמרי אר"י כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ"ט בכל כחי בעינן הלכך לא אפשר (זבחים ל"ג א') ופרכינן שם אי קסבר סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאירייתא ליעל ולסמך להדיא דרחמנא אמר אמר ר"א בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות וא"ד שם דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא (שם) ועיין תוס' (זבחים ע"ו ב') ד"ה סמיכה. רש"י (נדה ע' ב') ד"ה שחיטתו (מנחות צ' ב'):

(יד)

ולקח הכהן קבלו ב' כהנים את דמו אחד בכלי ואחד ביד זה שקבלו בכלי בא וזרקו על קיר המזבח וזה שקיבל ביד בא לו אצל המצורע (נגעים שם יומא ס"א ב') וע"ש:

שם ונתן על תנוך גו' הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו תנוך הביא הר"ש מהת"כ שהוא גדר האמצעי שבאוזן ידו ונתן על בהן ידו רגלו ונתן על בהן רגלו ר' יהודה אומר שלשתן היה מכניס כאחד אין לו בהן יד בהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית רא"א נותן הוא על מקומן רש"א אם נתן על של שמאל יצא (שם מ"ט) וכן היא הגי' (סנהדרין דרין מ"ה ב') רק דבדברי ר"ש איתא נותן על שמאלו ויוצא ולפי"ז חכמים בעו קרא כדכתיב ור"א לא בעי קרא כדכתיב ומשמע שם דבלא היה לו תנוך ובהן מקודם שנצטרע לכו"ע נותן על מקומן. ובמס' נזיר מ"ו ב' הגי' היא כך אין לי טהרה עולמית דברי ר"א רש"א יניחו על מקומו ויצא וחכ"א יניח על של שמאל ויצא ושם משמע דאין חילוק בין היה מקודם בין לא היה מקודם ועיין תוס' סנהדרין (שם) שהביאו כמה סוגיות הפוכות אמר ר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש לר"מ כו' יביא אחר וישחוט ולר"א ור"ש כו' אין לו תקנה ורב חסדא פליג וס"ל דלכו"ע אין לו תקנה תניא כוותיה דר"י אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו לבהונות ה"ז עולה לגבי מזבח וטעין נסכים וצריך אשם אחר להכשירו ור"ח א"ל מאי צריך צריך ואין לו תקנה (יומא ס"א ב') ועיין (מנחות ה' א' צ' א') ועמש"ל פרשה ב' פסוק י"ד בדיני מנחת העומר אשם מצורע ששחטו קידם זמנו פי' קודם יום השמיני פשוט דפסיל ועמש"ל פרשה י"ז נידון שחוטי חוץ:

(טו)

ויצק גו' חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו משיצק יביא אחר בתחלה דברי רע"ק רש"א חסר הלוג עד שלא נתן פי' שבע מתנות ימלאנו משנתן יביא אחר בתחלה (נגעים שם מ"י) נעל מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חבירו ואם יצק לתוך כף עצמו יצא. טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים על כל הזיה טבילה.

(יח)

והנותר בשמן גו' יתן על ראש המטהר גו' אם נתן כפר לא נתן לא כפר דברי רע"ק ריב"נ אומר שירי מצוה הן בין שנתן בין שלא נתן כפר ומעלין עליו כאלו לא כפר (נגעים שם) והנשאר כלי אחרי כל מתחלק לכהנים (זבחים צ"א א'):

(כ)

וכפר עליו הכהן גו'. שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם קרב קרבנו של אחד מהם ומת אחד מהם זו ששאלו אנשי אלכסנדריא א"ר יהושע וא"ל יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (שם פי"ד מי"ג) דחטאת העוף באה על הספק כנ"ל והא איכא אשם אמר שמואל כשקרב אשמו אמר רב ששת גברא רבה כשמואל לימא כי האי מילתא כמאן אי כר' יהודה הא אמר אשם קבעה במס' נגעים (שם מי"א) ואי כר"ש דאמר חטאת קבעה אע"ג דלא קרב אשם ליתי אחר דהא שמעינן לי' לר"ש דאמר ליתי וליתני דתניא אר"ש למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ומעמידו בשער נקנור ומתנה עליו ואומר אם מצורע הוא הרי אשמו ולוגו עמו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה ואותי אשם טעון שחיטתו בצפון וטעון מתנות בהונות וסמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה ולא הודו לו חכמים לר"ש מפני שמביא קדשים לבית הפסול שמואל ס"ל כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא (נדה ע' ב') ועיקר פלוגתייהו דר"ש וחכמים (זבחים ע"ה ב') הובא בדיני אשם):

(כא)

ואם דל גו' מצורע שהביא קרבנו והעשיר עשיר והעני הכל הולך אחר החטאת דר"ש ר' יהודה אומר אחר האשם (נגעים פי"ד מי"א) ושארי דינים בזה הבאתי בדיני קרבן עולה ויורד דבפרשה ה':

(לד)

נגעי צרעת בבית ארץ גו' שיעור נגעי בתים כשני גריסין אורך ברוחב גריס כדבעינן למימר לקמן חו"ל וירושלים אין מיטמאין בנגעים (נגעים פי"ד מ"ד) ותניא אחוזתכם אחוזתכם מטמאה בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים דלא נתחלקה לשבטים א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד (יומא י"ב א') דס"ל ירושלים נתחלקה לשבטים וכתבו בתו' שם והתוס' במסכת ב"ק פ"ב ע"ב די"ל טעם בהא דמקדש משום דדושנה של יריחו לא נתחלק ונתנהו עבור מקום מקדש בית הכנסת בית השותפין בית האשה מטמאין בננעים כו' והתניא יכול יהו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו ל"ק הא ר"מ הא רבנן כו' ואב"א הא והא רבנן ול"ק הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה ואב"א הא והא דלית בה ב"ד הא דכרכים והא דכפרים ודכרכים אין מטמאין בנגעים והתניא אר"י אני לא שמעתי אלא מקום מקדש הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין אימא אר"י אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד כל הבתים מטמאין בנגעים חוץ משל עו"ג הלוקח בית מן העו"ג תראה בתחנה (נגעים פי"ב מ"א) בית שצדו א' עו"ג וצדו א' ישראל צדו א' בארץ ישראל וצדו א' בחו"ל אינו מטמא בנגעים תוספתא הובאה ברמב"ם הבתים מטמאין בין שאינם צבועין בין צבועין (שם פי"א משנה ג') בית עגיל בית טריגין בית הבנוי בספינה או באסקריא על ד' קורות פי' היוצאות מבנין ותלויות באויר אינו מטמא בנגעים על ארבעה עמודים פי' תקועים בארץ מטמא בנגעים (שם פי"ב מ"א) בשינוי לשון ועיין בא"ר בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש אחד בסלע פי' בין שמחופה בסלע ועיין בא"ר ואחד בלבנים ואחד בעפר פי' גוש עפר שלא נגבל להיות טיט טהור (שם מ"ב) אין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים עצים ועפר פי' מגובל לטיט (שם). בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר ונראה בו נגע ואח"כ הביאו לו אבנים עצים ועפר טהור (שם). וכן בבגד שלא ארג בו גע"ג (שם) כמה אבנים יהיו בו ר' ישמעאל אומר ארבע שהיה רי"א עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים או על אבן אחת רעק"א שמונה שהיה רעק"א עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים לא על אבן אחת ר"א בר"ש אומר עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים בשני כתלים בזוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס (שם מ"ג). עצים כדי ליתן תחת השקוף פי' בכל כותל רי"א כו' עפר כדי ליתן בין פצים לחבירו קירות האבוס וקירות המחיצה אין מטמאין בנגעים (שם פי"ב מ"ד):

(לה)

כנגע נראה לי בבית אפילו ת"ח ויודע שהוא נגע לא יאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית:

(לו)

ופנו את הבית. ואפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים דברי ר' יהודה רש"א עסק הוא לפינוי אר"מ וכי מה מטמא לו א"ת כ"ע כו' מטבילן ע"מ חסה תורה על כ"ח כו' (שם פי"ב מ"ה) וצ"ע מה שלא הזכירו או"מ ואולי או"מ מצניע לימי טומאה אבל כ"ח טמאין אין דרך לקיימן משום דאפשר בכ"מ:

(לז)

וראה את הנגע גו' בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות את נגעו (שם פ"ב מ"ג):

שם. ירקרקות גו'. הבתים מיטמאין בשלשה שבועות כמו שיתבאר בשלשה סימנים בירקרק באדמדם ובפשיון. בירקרק ובאדמדם בתחלה פי' להסגיר בסוף ש"ר בסש"ש בסש"ש לאחר הפטור פי' קודם טהרת צפרים כדאיתא (שם פי"ג מ"א) בפשיון בסוף ש"ר כו' ומיטמאין בג' שבועות שהן י"ט יום אין בנגעים לא פחות משבוע ולא יותר על ג"ש (שם פ"ג מ"ח):

(לח)

והסגיר. אינו הולך לביתו ומסגיר ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר (שם פי"ב מי"א):

(לט)

פשה הנגע גו' החילוק שבין פשה ללא פשה היינו שבלא פשה בראשון מסגיר את הבית שנית בלי חליצה כמוש"ל פסוק מ"ד הפשיון הסמוך כ"ש הרחוק כגריס (שם פי"ב מ"ז):

(מב)

אבנים אחרות אינו נוטל אבנים מצד זה ומביא לצד אחר ולא עפר מצד זה ומביא לצד אחר ולא סיד מ"מ אינו מביא לא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש תחת ארבע מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכני שניהן חולצין שניהן קוצעין שניהן מביאין את האבנים אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר ועפר אחר יקח וטח גו' אין חבירו מטפל עמו בטיחה (שם פי"ב מ"ו):

(מד)

ובא הכהן גו' פשה הנגע גו'. אין זה פשיון בשיעור הנגע שהחוזר א"צ פשיון כמו"ש בבגדים וכדמשמע מפסוק שלפני זה אלא פשטיה דקרא דהחזרה שהיא ענין מחודש מקרי פשיון ושיעורו בבתים כשני גריסין (שם פי"ב מ"ז) והיינו אורך ב' גריסין ברוחב כגריס כמו שהדין בתחלה כנ"ל אלא דחכמים דרשו מלשון פשה דאיירי בפשה בשני דהיינו שעמד בראשון שדינו להסגירו שנית וכשפשה בשני הוא טמא היינו שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ נא חזר טעון צפרים ואמרו שמקרא זה נכתב שלא במקומו כמו"ש רש"י בזה ובמס' עירובין (נ"א א') בשם הת"כ באורך והין כוונת חז"ל שבאמת ח"ו נתחלפו בזה סדר המקראות אלא דרך דרש הוא דהיינו כוונה שניה וצדדות שבתורה לבאר דין ענין הבלתי מפורש בתורה כדרכם בכל המקומות עפ"י הדרכים שהיו מקובלים אצלם חמשה חלוקות בבתים המנוגעים ובכ"א מהחלוקות שני אופנים והיינו ששנינו (שם פי"ג מ"א) עשרה בתים הן. ואלו הן חלוקה א) 1 הכהה בראשון 2 ההולך לו קולפן והוא טהור (שם) ולא אתפרש לא בש"ס ולא בת"כ מקור דין זה ונ"ל דאף בפשה הדין כן דבכהה לא מהני פשיון כמוש"ל בבגדים ומשמע דהיינו אף בלא כהה רק למראה שני ובזה משונה מדין הבגדים. חלוקה ב) 1 הכהה בשני 2 ההולך לו היינו שעמד בראשון שדינו להסגיר שנית כנ"ל וכהה בשני או שהלך לו קולפו והוא טעון צפרים (שם) נדרש בת"כ והובא בר"ש וכבר כתבתי דאין פשיון בכהה וכהה היינו אף למראה שני. חלוקה ג) פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הסגר 1 חזר ינתץ 2 לא חזר טעון צפרים מפורש כנ"ל. חלוקה ד) עמד בראשון מסגירו שנית יכשפשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע להסגר שלישי 1 חזר ינתץ 2 לא חזר טעון צפרים ת"כ כנ"ל. חלוקה ה) עמד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע להסגר שלישי 1 חזר ינתץ 2 לא חזר טעון צפרים נדרש בת"כ והובא בר"ש אם עד שלא טהרו בצפרים נראה בו נגע ה"ז ינתץ ואם משטהרו בצפרים נראה בו נגע יראה בתחלה (שם) הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית פי' להבית הראשון חולץ את האבנים חזר על האבנים הבית הראשון ינתץ והאבנים ישמשו. את הבית השני בסימנין (שם פי"ג מ"ה). ופי' מוסגר היינו לאחר שחלץ וקצה וטח והסגירו שדינו לנתיצה בחוזר קודם טהרת צפרים ועמ"ש בנגעי בגדים בענינים אלו:

(מה)

ונתץ גו'. האבן שבזוית פי' שדרכה להיות גדולה וכשהיא בכותל שותפין חציו שלו וחציו של חבירו בזמן שהוא חולץ חולץ את כולו בזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו נמצא חומר בחליצה מבנתיצה רא"א בית הבנוי ראש ופתין נראה בראש נוטל את כולו נראה בפתין נוטל את שלו ומניח את של חבירו (סם פי"ג מ"ב) היתה עליה ע"ג נותן את הקירות לעליה נראה בעליה נותן הקורות לבית לא היתה עליה ע"ג אבניו עציו ועפרו ניתצין עמו ומציל על המלבנים ועל שריגי החלונות ר' יהודה אומר מלבן הבנוי ע"ג ניתץ עמו אבניו עציו ועפרו מטמאין בכזית ר"א חסמא אומר במה שהן (שם מ"ג):

(מו)

והבא אל הבית גו'. בית המוסגר מטמא מתוכו והמוחלט מתוכו ומאחוריו פי' בנגיעה זו"ז מטמאין בביאה (שם פי"ג מ"ד) כל דיני ביאה דבית שמטמא ע"י מצורע או בגד מנוגע או אבן של בית המנוגע שבתוכו ודינים שבבית המנוגע דשייכין ג"כ בענינים הנ"ל ודיני בית המנוגע שבתוך בית אחר נתבארו לעיל פרשה י"ג פסוק ג' ד"ה וטמא אותו וכאן הנני לבאר דיני ביאה השייכים רק לבית המנוגע הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד דגם בגדיו כשאין האדם לבוש בהם הם בכלל דין והבא אל הבית שטמא מיד היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פי' על אצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהו כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין מיסב ואוכלן בלפתן (שם מ"י) דהא דכתיב והאוכל בבית היינו לשיעור כדי אכילת פרס לטמא בגדים שלבוש בהן. ת"כ הובא ברש"י ובר"ש וכיוצא בזה לעיל פרשה י"א פסוק מ' והענין בזה נפלא בשיעור הפרס פלוגתא דתנאי עירובין פ"ב ב' ע"ש היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו פי' באצבעותיו אם שהה כדי א"פ טמאות הי' עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר' יהודה מטמא מיד וחכ"א עד שישהה כדי א"פ א"ל לר"י מה אם בזמן שכל גופו טמא לא טימא את מה שעליו עד שישהה כדי א"פ בזמן שאין כל גופו טמא אינו דין שלא יטמא מה שעליו עד שישהה כדי א"פ (שם מ"י) הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אעפ"י שנכנס כולו חוץ מחוטמו טהור (שבועות י"ז ב') ועמש"ל בסדר אמיר בדיני טומאת כהנים בביאור הסוגיא דנזיר מ"ב ב':

(נא)

והזה אל הבית גו'. היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ שם פי"ד מ"ב:

פרשה טו

(ב)

זב מבשרו. אמר ר"ה זוב דומה למי בצק של שעורים בא מבשר המת כו' דיהה ודומה לגובן ביצה המוזרת (נדה ל"ה ן אינו מטמא באודם (נדה ל"ב ב') לח מטמא ואינו מטמא יבש (נדה מ"ג ב') ומטמא בכ"ש (שם מ' א' (ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה (שם מ"ג ב') שיעורא דכחתימת פי האמה ומוכח לפו"ר (פסחים ס"ז ב') כמ"ש התוס' שם דהוה טפי מכגריס ודבר תימא הוא והנלפע"ד בשם דכיון דבעי שיעורא אף דבציר מכגריס דהיינו שיעורא דמצורע מ"מ ל"ח חמיר משום זה כיון שאין הענינים שוין מיהו י"ל דכגריס דנגעים אינו רק שעת וזיבה דכחתימת פי האמה דיש לו עובי אפשר לעשות ממנו שטח גדול ועיין תוס' שם. אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ (שם מ' א') זובו חדא רר בשרו תרי את זובו תלת לימד על זב בעל ג' ראיות שחייב קרבן מזובו טמא מקצת זובו טמא לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב (נדה מ"ג ב') ר' סימאי אימר מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ועיקר דין זה איתא בפ"ק דמסכת זבים תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים (ב"ק כ"ד א') ההפסק שבין הראיות כדי שיטבול ויסתפג (זבים פ"א מ"ד) ונראה דהיינו עם הראי' כמו שנראה מדין שלאח"ז ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמן גד יון לשילוח שהן כדי ב' טבילות וכשני ספוגין ה"ז זב גמור פי' לקרבן ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן אמר ר' יוסי נא אמרו אחת מרובה אלא א"כ יש בה כדי שלש (שם מ"ה) ראה אחת היום ושתים למחר שתים היום ואחת למחר שלש לשלשה ימים או לשלשה לילות ה"ז זב גמור (שם מ"ג) ראה אחת היום ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים כו' בש"א זב גמור ובה"א מטמא מו"מ וצריך ביאת מ"ח ופטור מן הקרבן אמר ר"א בר' יהודה מודים ב"ש בזה שאינו זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים כו' היום ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת בש"א זב גמור ובה"א מטמא מו"מ וצ"ב מ"ח ופטור מן הקרבן (שם מ"א) ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לקרבן ולטומאה (שם מ"ו) פי' אף שאינה גדילה כל כך כשיעור שתי ראיות הנ"ל ומשכחת לה לר' יוסי דס"ל ביה"ש כהרף עין (שבת נ"ד) ואפילו ר' יוסי דפליג לעיל באחת מרובה כשתים מודה בזה דבשני ימים לא בעינן שיעורא נחלק כדאיתא בתוספתא שהובאה בר"ש ורמב"ם אם ספק שמקצת הראיה מן היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה ב' ימים ביהש"מ ספק לטומאה ולקרבן פי' שראה בבהש"מ שני בשעה מאוחרת מראיה דבהש"מ ראשון די"ל שמא הראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה ואיכא הפסק יום אחד וי"ל תרוייהו יום או תרוייהו לילה וי"ל דאחד מהן מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה ועי' ר"ש ועי' תוס' (שבת לד ב') אחד ביהש"מ ספק לקרבן (שם) הכל מיטמאין בזיבה אף הגרים אף העבדים בין משוחררין בין שאינם משוחררין חש"ו סריס אדם סריס חמה טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי איש וחומרי אשה מטמאין בדם כאשה ובלובן כאיש וטומאתן ספק שם פ"ב מ"א). תינוק בן יום א' מטמא בזיבה (נדה נ"ב ב') אין הזב נעשה זב ע"י ראיות דאונס דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו (נדה ל"ה א') ובכ"ד בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה פי' דתלינן באונס במאכל במשתה במשא בקפיצה בחולי במראה בהרהור, הרהר עד שלא ראה או שראה עד שלא הרהר ר' יהודה אומר אפילו ראה בהמה חיה ועוף מתעסקין זע"ז אפילו ראה בגדי צבע האשה רע"ק אומר אפילו אכל כל מאכל בין רע בין יפה ושתה כל משקה אמרו לו אין כאן זבים מעתה אמר להן אין אחריות זבים עלינו (זבים פ"ב מ"ב) בגמ' מס' (חולין נ"א ב') בעינן לאוכוחי מהא דתינוק בן יומו מטמא בזיבה דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דא"כ ה"ל מחמת אונס ודחי הכא במ"ע כגון שיצא דרך דופן ראיה ראשונה בודקין אותו בשניה בודקין אותי בשלישית אין בודקין אותי רא"א אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן (שם) אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס שנאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה ש"ז מטמאה באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס (נדה ל"ה א') ומסקינן שם דהא דתנן ראיה ראשונה בודקין אותו היינו לקרבן ולא לטומאה ואע"ג דלענין ראיה שלישית ס"ל לרבנן דלענין קרבן אין נ"מ בין אונס לאינו אונס התם בקראי פליגי כדמפרשינן שם אבל בראיה ראשונה מודה דיש חילוק לענין קרבן בין אונס לאיני אונס ועיין תוס' שם ד"ה מכלל דלפי מ"ש א"ש הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל"ע ר' יוסי אימר יומי עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מיד הוא מטמא בזיבה (זבים פ"ב מ"ג) וצ"ל דטעמא דקרי מטהר את הזיבה דלאח"כ לאו הייני משום אונס דא"כ אין לחלק כלל בין ראה קרי קודם שנתגייר לראה קרי אח"כ אלא גזה"כ הוא עיין שלהי נזיר ומש"ש ואיירי במל מקודם שנתגייר דאל"כ ה"ל אונס משום מילה דהוה אונס כמ"ש הרמב"ם מהתוספתא הרואה ראיה אחת של זוב בש"א כשומרת יום כנגד יום פי' שאף שטבלה בשני מ"מ הכל בספק שמא תחזיר ותראה ותטמא למפרע וה"נ הכל בספק שאם יראה ראיה שניה יהיה דינו כזב למפרע ובה"א כבעל קרי (זבים פ"א מ"א) ועיין (נדה ע"ב ב') ואיתא בתוספתא הובאה בר"ש דמודים ב"ש שטובל ואוכל פסחו לערב כבעל קרי והטעם נ"ל דצ"ל דבמקום מצוה ל"ח שיראה פעם שנית:

שם טמא הוא הזב עצמו מטמא אדם נטמא בגדים בין בנגיעה כדלהלן (פסוק ז') בין במשא בכלל הכתוב להלן פסוק י' (זבים פ"ה מ"ו נדה נ"ה ב') המשא היינו שהזב נושא ע"י הטהור ודין משאו כדין משא נבלה (זבים פ"ד ופ"ה) נושא מקצת הזב טמא לכו"ע (זבים פ"ה מ"ד) ואפילו נישא אצבעו של זב כדמוכח מדין אבן מסמא דלהלן ודין מגעו שוה לדין משאי שמטמא אדם לטמא בגדים והיינו שבשעת המגע או המשא הטהור מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד (שם כ"ה מ""ו וכמו"ש בדיני משא נבלה וכבר כתבתי שם דאין משא בכלים פי' שהכלי שמסיט את הזב בלי נגיעה טהור כשאין ראויים למשכב ומושב כדבעינן למימר לקמן (זבים פ"ד מ"ו פ"ה מ"ב) וכלים שנוגעין בזב אינם רק ראשון אף בשעת מגען (זבים פ"ה מ"ו אהלות פ"א מ"ה) הזב מטמא במשא לאדם טהור הנושאו כנ"ל אף שלא ניסט ואפילו ע"י אבן מסמא היינו אבן שאינו מק"ט מונח ע"ג יתדות ומפסיק בינו לבין הטהור כיצד אצבעו של זב על האבן ואצבעו של טהור תחת האבן נטמא הטהור משום דין נושא את הזב (זבים פ"ה מ"ב כלים פ"א נדה נ"ה א' ועיין נדה ס"ט ב') ונראה דמ"מ בעינן שאצבע הטהור יהא נוגע להאבן כמו שהדין במי"מ (טהרות פ"ח מ"ב) הזב בכף מאזנים ואדם טהור כנגדו וכרע הטהור טמא משום נושא את הזב (זבים פ"ד מ"ו) יעמש"ל בדין היסט הזב ובדיני מו"מ הזב כו' שמתו מטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר מדרבנן (נדה ס"ט ב').

(ד)

אשר ישכב גו' כלי שאינו מיוחד למו"מ טהור משים דין מו"מ (נדה מ"ט ב') ובכ"ד היה הכלי משמש לשכיבה עם מלאכתו טמא משום מו"מ (כלים פכ"ד מ"ד) מדרס כלי חרס טהור (שבת פ"ד עירובין ק"ד ב' בכורות ל"ת א') כופת שאור שיחדה לישיבה מטמא מדרס חולין קכ"ט א') ואע"ג דזרעים אין מיטמאין טימאה חמורה היינו להיות אב (שם קכ"א א') ואפילו לממני בהו ראשון ושני ג"כ ל"ה אב הטומאה כדאיתא (זבחים ק"ה ב') בכה"ג שאני דכששימש מעשה עץ שימש (חולין שם) ועיין תוס' (שבת פ"ד א') ד"ה לאפוקי כ"ח שהקשו ע"ז דהא בעינן שיהיה לו טהרה במקוה ותירצו משום דיש במינם טהרה במקוה היינו בכלי עץ. עשר טליות זו על גבי זו ישן על גבי העליונה כולן טמאות (זבים פ"ד מ"ה) ואפילו הן תחת אבן מסמא (שם פ"ה מ"ב) ודוקא בנוגעין באבן (טהרות פ"ח מ"ב) הזב מטמא את המו"מ לטמא אדם לטמא בגדים בחמשה דרכים עומד יושב שוכב נתלה נשען (שם פ"ב מ"ד) בכל הני חמשה דרכים בעינן ריבו של זב (שם פ"ד מ"ד מ"ה) הזב בכף מאזנים ומו"מ כנגדו כרע הזב טהורין פי' משום דין מו"מ למיהוי אב אעפ"י שטמאין משום היסט הזב דהיה ראשון כמוש"ל כרעו הן טמאין משום מו"מ (שם פ"ד מ"ה) וצ"ע למה בכרע הזב טהורין משום משכב ומישב שלא כרע עד למטה לגמרי רק הכריע מעט דאכתי הרי הוא נישא ע"י המו"מ שאלמלא הן היה נופל עד למטה הזב והטהור שישבו בספינה או באסדא או שרכבו ע"ג בהמה אעפ"י שאין בגדיהם נוגעין ה"א טמאין מדרס (שם פ"ג מ"א). דאיידי דמתמוטט אימא כרע הטהור את הזב וה"ל נתלה הזב על הטהור ועל בגדיו ועשאן לבגדים מו"מ לשון הא"ר והא דבעינן רובו של זב צ"ל דשני דברים המכריעין את הזב חשיב כ"א מהם כמכריע רובו של זב ישבו על הנסר על הספסל על הגשיש של מטה ועל האכלינס בזמן שהם מחגירין פי' שהן נכפפין ומתמוטטין עלו באילן שכחו רע בסוכה שכחה רע באילן יפה כו' טמאין ר' יהודה מטהר שם הטהור מכה את הטמא טהור הטמא מכה את הטהור טמא שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל (שם מ"ג) זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים כו' לארכן פי' שארכו לאורך הספסלים טמאין פי' משום מדרס דלפעמים נסמך רובו על זה ולפעמים ע"ז לרחבן טהורין דבכ"א מהם ליכא רובו ישן ספק שנתהפך עליהן טמאין היה מוטל על ששה כסאות שתי ידיו על שתים שתי רגליו על שתים ראשו על א' גופו על א' אין טמא אלא זה שתחת הגוף עומד על ב' כסאות רש"א אם רחוקין זה מזה טהורין (שם מ"ד) היה יושב ע"ג המטה וארבע טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאות מפני שא"י לעמוד על שלש ר"ש מטהר היה רוכב ע"ג בהמה וארבע טליות תחת ארבע רגלי בהמה טהורין מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה היתה טלית אחת תחת שתי ידיו תחת שתי רגליו תחת יד ורגל טמאה ר' יוסי אומר הסוס מטמא ברגליו והחמור בידיו שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו דיני מדרס בבגדים ועורות שקים ומפצים נתבארו לעיל בסדר שמיני בכלל דיני טומאת שרץ ונבלה סנדל של סיידין פלוגתא דתנרי (שבת ס"ו א') אי מקבל טומאת מדרס ופירש"י והר"י בתוס' שהיא של עץ שנועלין אותו על מנעליהם בשעת מנחכתם בסיד להציל על מנעליהם שלא ישרפו מהסיד דמ"ד טהור משום דלאו להילוכת עביד ומאן דמטמא מפני שלפעמים מטייל בו עד שמגיע לביתו והרשב"א מפרש דאינו עשוי כלל לנועלו רק לטוח בו ע"ש קשירי טהורה (שבת שם ב') והיינו לפירש"י ור"י כלי עץ שעשויין להלך בהם במקום הטיט וצ"ע לפי ענ"ד בכ"ז למה טהורין ממדרס כיין שכל גופו נשען ע"ז קב של הקטע אם יש לו בית קיבול כתותים טמא (שבת שם א') במשנה בשינוי נשין אמר אביי טמא טומאת מת ואינו טמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס שם בגמ' ועש"ה כפה שהיא טמאה מדרס נחנתי לספר יא ש יא ויא שישב טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת (כלים פכ"ח מ"ה) ובגמ' (סנהדרין מ"ה א') איתא טמא מגע מדרס ויתבאר בסמוך ושם ובכ"ד איכא פלוגתא דאביי ורבה אי הזמנה מילתא וא"צ לכריכה או הזמנה לאו מילתא היא וצריך כריכה ובלי כריכה טמאה מדרס שלשה על שלשה שנטמא מדרס ונחלק טהור מן המדרס (כלים פכ"ז מ"ו) ולענין טומאה קלה אם דרס עליו הזב יחף או נעול בנעל כיון דהבגד קיבל בבת אחת טומאת מדרס וטומאת מגע הזב או מגע המדרס ודאי כשנחלק ונטהר ממדרס מ"מ נשאר עליו טומאת מגע (מנחות כ"ד ב') דמודה ר"י בשני סדינין תוס' (חולין ע"ב ב') ד"ה טהור אבל אם בשעה שקיבל טומאת מדרס היה חוצץ ביניהם פשוטי כ"ע או שא"ד דלא מקבלין טומאת מדרס ואח"כ נחלקה ר"מ ס"ל דטמא מגע מדרס לפי שנגע בעצמו ומגע בית הסתרים ס"ל דמטמא (כלים שם חולין ע"ב) ועמש"ל פרשה י"א פסוק ל"ב יבזה ג"כ ליכא למימר שבעה לה טומאה דמגע דבעצמו ה"ל בבת אחת עם טומאת מדרס ור' יוסי מטהר משום דנגיעת עצמו בעצמו ה"ל טומאת בית הסתרים וס"ל דטומאת בית הסתרים אינו מטמא והיינו כשלא היה מכופל בשעה שנטמא מדרס דבהיה מכופל אתי ליה טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס בבת אחת כנ"ל תוס' (חולין ע"ב כ') ד"ה אבל גע"ג נטמא מדרס ע"י חציצת דבר שאינו מטמא בדין מדרס ואח"כ נגע בו הזב או שנתכפל בעי' דרבא (מנחות כ"ד א') אי אמרינן שבעה לה טומאה שלש אצבעות על שלש הבאות מבגד גדול שנטמא מדרס מודה ר' יוסי דבשעת פרישתן מאביהן היינו הבגד גדול שנשאר בו ש"ט על ש"ט מקבלין טומאה מאביהן (חולין שם ועיין (כריתות ט"ו ב') בניתז בכל כחו בבת אחת ועיין תוס' חולין שם) ד"ה בשעת פרישתן סנדל שנפסקה אחת מאזניו עדיין טמא מדרס תיקנו האוזן החדשה ג"כ טמאה מדרס כיון שמחובר נטמא מדרס (כלים פכ"ו מ"ד שבת קי"ב ב' עירובין כ"א א') נפסקה שניה ותיקנה טהור ממדרס (שם) דפנים חדשות באו לכאן (שבת שם עירובין שם):

וכולו טמא מגע מדרס (שם) דהאוזן הראשונה קבלה טומאת מגע מדרס בשעה שחברה וכל המחובר לטמא כטמא (שם) ועיין תוס' (שבת שם עירובין שם) שהביאו בזה עוד פירושים אחרים. מטה שהיתה טמאה מדרס נטלה קצרה ושתי כרעים טמאה ארוכה ושתי כרעים טהורה ר' נחמי' מטמא (כלים פי"א מ"ח) מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותקנה טמאה מדרס נשברה שניה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמאה מגע מדרס לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנשברה שניה טהורה (שם מ"ו) וע"ש מ"ח כה"ג לענין תפילין טמאין מת ועמש"ש מטה שנטלו שתי ארוכות שלה ועשה לה חדשות ולא שינה את הנקבים נשתברו חדשות טמאה ישנות טהורה שהכל הולך אחר הישנות (שם פי"ט מ"ו).

(ה)

ואיש אשר יגע במשכבו גו' המשכב והמושב מטמא אדם לטמא בגדים כדין משא נבלה בשבעה דרכים 1 עומד 2 יושב 3 שוכב 4 נתלה 5 נשען מפסוק שלאח"ז 6 במגע 7 במשא היינו כשהאדם נושא את המו"מ (זבים פ"ב מ"ד פ"ה מ"ו ומ"ח) בחמשה דרכים הראשונים בעינן רובו של טהור כמו דבעינן בפסוק שלפני זה רובו של טמא (זבים פ"ה מ"ה) בכל אותן הדרכים לבד מגע מטמא באבן המסמא (כלים פ"א מ"ג זבים פ"ה מ"ה). כיצד המו"מ תחת האבן ורובו של טהור על האבן טמא לטמא בגדים כמו שהדין בנושא נבלה ע"ש אצבעו של טהור תחת האבן והמו"מ על האבן טמא משום נושא מו"מ שם וכן המו"מ מטמאין ע"י כף מאזנים כיצד הטהור או רובו בכף מאזנים ומו"מ כנגדו כרעו המו"מ את הטהור טמא משום נתלה על המו"מ מן אצבעו של טהור בכף מאזנים ומו"מ כנגדו כרע אצבעו את המו"מ טמא משום נושא מו"מ מבואר מכל הנ"ל ועיין (זבים פ"ה מ"ח) אין המו"מ מטמאין שום כלי ולא אוכלין ומשקין אלא בנגיעה דמשום נושא את הטומאה בלתי מטמא רק אדם כמו"ש בענין משא נבלה מהא דזבים פ"ד מ"ו פ"ה ב' ומשום והיושב גו' ג"כ אינו טמא אלא אדם שאין משכב עושה משכב פ"ק דכלים הכלים ואוכלין ומשקין הנוגעין במו"מ ראשון לטומאה (זבין פ"ב מ"ו):

(ז)

והנוגע בבשר גו' לפו"ר היה נראה לומר פשטיה דקרא ע"ד זב מבשרו ע"ד בשר חמורים גו' ומשום לכלוכי זיבה או דבכ"מ שנוגע בזב ה"ל כמו נוגע בבשרו ואפקי' רחמנא בלשון בשרו כדי לרמז על חומר טומאתו ולפי"ז היה א"ש קרא דלהלן וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף גו' כפשטי' מיהו מטומאת משא דלהלן מוכח דאינו כן אלא ודאי שמטמא בנגיעה אף שלא ע"י שום לכלוך וביאור הכתוב דוידיו ל"ש גו' יובא להלן ע"ש צפרנים ושערות בכלל בשרו הוא כמו"ש התוס' ב"ק כ"ה ב' ד"ה ומה פכין וד"ה שטהורין אלא בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשיראים ולא בנזמים ולא בטבעות ואעפ"י שאין יוצאין ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו הר"ש פ"ק דכלים בשם הת"כ וע"ש דבמו"מ אין הדין כן דחבורי מו"מ כדין מו"מ:

(ח)

וכי ירוק גו' פי' כשירוק במה שביד הטהור דהיינו משא (נדה נ"ה ב') ואם צריך שיסיט הטהור את הרוק או כשהרוק נישא ע"י הטהור סני עמש"ל בדיני משא דנבילה הרוק מטמא את האדם במגע ובמשא לטמא בגדים כמו במשא נבילה (כלים פ"א נדה נ"ה ב' זבים פ"ה מ"ז). וכבר כתבתי דאין דין משא רק באדם שנושא וגם דחומרא דמגען של אלו במה ששוה מגען למשאן אינו רק באדם שהרוק מטמאו לטמא בגדים. תשעה משקין דזב הן 1 הזיעה 2 ליחה סרוחה 3 רעי טהורין מכלום 4 דמעת עינו 5 דם מגפתו 6 חלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית דה"ל ראשון משום נוגע בזב (כריתות י"ג נדה נ"ה ב' ט"י פ"ב מ"א) וטומאתן דרבנן (חולין פ"ח א') ע"ש ונלפע"ד דלא קאי שם רק אדמעת עינו ודם מגפתו דל"ח משקה מה"ת אבל חלב האשה מק"ט מה"ת כמוש"ל פרשה י"א פסוק ל"ג ד"ה וכל משקה וכולן היינו דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה אינם טמאין עד שיצאו לרצון וחלב האשה סתמא לרצון (כריתות י"א א' ב') 7 זובו 8 רוקו 9 ומי רגליו מטמאין טומאה חמורה (כריתות י"ג נדה נ"ה ב') כיחו וניעו בכלל רוקו (נדה שם). מי האף הבאין דרך החוטם פלוגתא שם מעינות הזב שמטמאין טומאה חמורה אין מטמאין באבן מסמא (כלים פ"א מ"ג נדה נ"ה א') לחין מטמאין יבשין אין מטמאין (נדה א' ב') ומשמע להדיא (נדה שם כריתות שם) שמעינות הזב מטמאין כ"ש ועיין (נדה מ"ג ב) שכבת זרעו רא"א אינו מטמא במשא רי"א מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה (נזיר ס"ו א' ב"ק כ"ה א') ותנא דמס' כלים פ"א מ"ג ס"ל דש"ז עצמה ה"ל מעין ומטמא במשא. ב"ק שם ראי' עצמה של זב ראשונה ה"ה כש"ז שאינה מטמאה במשא ואינה מטמאה אדם לטמא בגדים ומטמאה באונס מיהו אע"ג שדינה כש"ז מ"מ אפילו דקטן בן יומו מטמאה אע"ג דש"ז שלו אינה מטמאה (נדה ל"ד ב' ל"ה א') ראי' שני' מטמאה אדם לטמא בגדים כמו"ש מקודם במעינות הזב ובגמ' (נדה ל"ה א') מרבינן מקרא דראי' שני' של זב מצורע ג"כ מטמאה במשא אע"ג דלא גרמה טומאה להזב ועמש"ל פרשה י"ג פסוק ג' ד"ה וטמא אותו ראי' שני' אינה מטמאה באונס ומשמע להדיא שם דאפילו כש"ז אינה מטמאה ראי' שלישית ורביעית כדין הזב עצמו לענין אונס (נדה נ"ה ב') ועיין (נדה ל"ה ב' ל"ז א' ועמש"ל פסוק ב' ד"ה זב מבשרו:

(ט)

וכל המרכב כלי עשוי' לישב עליו בפישוק רגלים כדמוכח (פסחים ג' א') ועיין (עירובין כ"ז א') תוס' ד"ה אי דיתיב עלה ושם בגמ' איתא דהתפוס טמא מרכב ונ"ל דהיינו כלי אחרת זולת האוכף שהרוכב תופס בה בעת רכיבתו בפישוק רגלים אבל האוכף לפעמים יושב עליו בלי פישוק רגלים ודין המרכב משונה מדין המו"מ להקל בזה שמגעו דמרכב אינו מטמא אדם לטמא בגדים אלא דין מגעו כדין מגע שרץ כן מוכח (כלים פ"א זבים פ"ה מ"ח ומ"י):

(י)

וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו גו' אמרכב קאי שמגעו אינו מטמא אדם לטמא בגדים כנ"ל ובמס' (נדה ל"ג א') איתא מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב מואיש אשר יגע במשכבו נפקא אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליונו של זב (והנושא נמי כו') נתקו הכתוב מט"ח והביאו לידי טומאה קלה לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אימר נתקו הכתוב מט"ח דלא מטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים לטמא אמר קרא יטמא טומאה קלה במשמע וכ"ז תמוה למאד וביותר תימא מאי שייכות דטומאת ערב לענין אוכלין ומשקין ועיין תוס' שם שהביאו בזה גי' שונות וכולן לענ"ד בלתי עולות לנכון והנ"ל לפי ע"ד כגי' רש"י בקצת שינוי היינו דצ"ל אלא כל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו עליונו של זב נתקו הכתוב כו' וה"פ דודאי קרא אמרכב קאי וכמוש"ל אלא דהש"ס מדייק דה"ל למכתב והנוגע בו או והנוגע במרכבו וא"כ מאי תחתיו דדייק קרא ואין לומר דאתא לרבויי משכבו דמשכבו הא ידעינן מואיש אשר יגע במשכבו ואדרבה משכב עדיף כנ"ל אלא בא הכתוב לנתק כל אשר יהיה הזב תחתיו דהיינו עליונו של זב מט"ח לט"ק וה"ק קרא כל אשר יהיה תחתיו דזב הוא דמטמא אדם אבל כל שהזב תחתיו אינו מטמא אדם ונתקו דנקט לא קאי אנוגע אלא אעליונו של זב דבלא מיעוטא ה"א שדין עליונו כדין תחתונו וכי נתמעט לא נתמעט רק מט"ח ולא מט"ק ויותר נ"ל דבלא מיעוטא באמת היינו מטהרין עליונו לגמרי אלא כיון שמיעטה תורה עליון בלי צורך אמרינן דהכתוב בא להורות לנו דלא נשתנה העליון מהתחתון רק מט"ח אבל טומאה קלה מטמא ובזה מדויק לשון נתקו כו' והביאו כו' ופריך אימא נתקו הכתוב מט"ח דלא לטמא אדם לטמא בגדים כו' פי' אימר מרכב נמי מטמא אדם לטמא בגדים ע"י נגיעתו דמרכב ובא הכתוב בדיוק לשון תחתיו למעט עליונו מלטמא אדם לטמא בגדים אבל אדם או בגדים לטמא ומשני יטמא ט"ק במשמע פי' מדלא כתב כיבוס בגדים כבאינך ע"כ משמע דמרכב בנגיעתו אינו מטמא ט"ח דהיינו לטמא אדם לטמא בגדים אלא טומאה קלה היינו לטמא אדם או כלים והלכך כי מעטי' לעליונו ע"כ מעטי' מלטמא אדם או כלים ולא הביאו הכתוב רק לטמא או"מ כנ"ל:

שם והנושא אותם אכל הני דלעיל קאי אמו"מ הזב עצמו ומעינותיו כנ"ל:

(יא)

וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים גו' במס' (נדה מ"ג א') איתא זהו היסטו של זב שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולה ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה לומר לך דהיסט ונגיעה בידיו מה התם מאבראי אף הכא מאבראי לאפוקי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור דטהור משא"כ בקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הטמא דהיינו משא הזב דטמא דמשא בה"ס מטמא שם בשינוי לשון ובהכרח צ"ל כן דלנגיעה ממש ל"צ דהא כבר כתיב והנוגע בבשר גו' כמו"ש רש"י ופי' נגיעה זו לפי"ז נ"ל דהיינו ע"י ד"א דבנוגע בבשר הטהור ע"י ד"א סתמא דמילתא בשר הטהור ניסט עי"ז כמו"ש החסיד בריש מס' כלים הבאתי לעיל בסדר שמיני ובביאור הא דכתיב וידיו לא שטף במים איתא ((חולין ק"ו א') אמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מה"ת א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא טבילה בעי אלא ה"ק ואחר שלא שטף טמא וזה תמוה מאד והנראה לפי ענ"ד דלא מקרי שטיפה אלא כשהמים מנקין את הלכלוך אבל אם אינן מנקין אף שהטיל מים עליהן ל"ח שטיפה והאי וא"ו דוידיו לא שטף במים הוא כמו המכסה אני גו' ואברהם היו גו' כלומר הרי אברהם יהיה לגוי גדול וכמו ועבדיך באו לשבר אכל כלומר הרי עבדיך באו לשבר אכל וה"נ פי' הכתוב וכל אשר יגע בו הזב בידיו הרי ידיו לא שטף במים כלומר דע"י נטילת מים על ידיו לא נשטפו ולא נטהרו ידיו מטומאתן הלכך נטמא זה שנגע בו הזב בידיו וצריך ג"כ כיבוס בגדים וזהו ג"כ פי' דברי רבה (ב"ק מ"ו א') ולא ישמרנו שוב אין לו שמירה לזה אלא דאביי מקשה לי' מולא יכסנו דע"כ א"א לפרש בכה"ג דאף את"ל דל"מ שמירה וכיסוי מ"מ שמור הוא ומכוסה הוא אבל הכא כ"ז של סרה הזוהמא ה"ל ממש לא שטף ואין להקשות לפי מש"ל דהא נגיעה היינו היסט א"כ מאי נ"מ דשטיפה לענין היסט דודאי כיון דדין ההיסט כדין הנגיעה לכל דבר כנ"ל א"ש דכתיב הרי ידיו לא שטף במים דאי הוה סלקא להו שטיפה לענין מגע הא לא היה מיטמא גם בהיסט ולפי כ"ז א"ש הא דדרשינן (חולין שם) מכאן סמך לנ"י מן התורה דה"ק ואחר שלא שטף כו' דלפיכך הזכירה תורה בזה הרי ידיו לא שטף במים משום דבאחר אם שטף טהור ואם לא שטף טמא וצ"ל לפי כ"ז דהיסט הזב אין ללמוד מעליונו של זב ומבואר מכ"ז שהאדם הניסט ע"י הזב דינו כדין נושא נבילה (זבים פ"ה) וכלים או אוכלין ומשקין הניסטין ע"י הזב המה ראשון לטומאה (זבים שם). הזב מטמא בהיסטו ע"י כף מאזנים כיצד אצבעו של הזב בכף מאזנים אדם וכלים ואו"מ כנגדו וכרע הזב טמאין האדם טמא לטמא בגדים ושא"ד ה"ל ראשון לטומאה (זבים פ"ד מ"ה) וע"ה מש"ש כרעו הם האדם טמא לטמא בגדים משום נושא הזב המשכב ומושב שכרעו לאצבע הזב טהור דלענין מו"מ הא בעינן רובו של טמא כנ"ל ואם היה רובו של זב בהכף מאזנים המו"מ שכרעו טמא כנ"ל בד"ה אשר ישכב אוכלין ומשקין שכרעו רובו של זב טהורין (זבים שם) הזב מטמא מדין היסט באבן מסמא כיצד אצבע הטמא תחת האבן אדם כלים או"מ על האבן טמאין האדם טמא לטמא בגדים כלים או"מ ראשונים (זבים פ"ה מ"ב) וכבר כתבתי דבאבן מסמא בעינן שיהיה הטהור והטמא נוגעין באבן היינו שלא יהיה ריוח בין האבן לא להטהור ולא להטמא עי' (טהרות פ"ח מ"ב זבים ספ"ד). כשהזב נושא מקצת הטהור ר"ש מטהר וחכמים מטמאין (זבים פ"ה מ"ד) ולחכמים אצבעו של זב תחת האבן ואצבע הטהור על האבן טמא לטמא בגדים אצבע הזב בכף מאזנים ואצבע הטהור בשניה וכרע הזב טמא לטמא בגדים:

(יב)

וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר גו' הזב מטמא בהיסטו אפילו כלי חרס ואפילו מוקף צ"פ (נדה ה' ב' ו' א' גיטין ס"ד ב' עדיות פ"ב מ"ב) ומשמע שם דהיינו אפילו במשא בלי היסט ואפילו ע"י אבן מסמא פכין קטנים שאינם ראויין לנגיעת בשר הזב אף שראויין לנגיעת שער הזב אינו מטמא בהיסטו כיון דלא אתי לכלל מגע בשר הזב (שבת פ"ד ב' ב"ק כ"ה ב') כמו שהדין לענין נבילה לטמא אחרים ואע"ג דקולית סתומה דיה בנקיבה כ"ש כחוט השערה (חולין קכ"ה א') צ"ל דקולית שאני דכיון שניקבה כ"ש עומדת להפתח כולה וכ"ח המוקף צ"פ וההיא דעדיות צ"ל דחשיב עומד להפתח כולה ואתי לכלל מגע כמ"ש התוס' (שבת וב"ק שם):

(יג)

וכי יטהר גו' מזובו גו' מזובו ולא מזובו ונגעו (מגילה ח' א') ופירש"י דיכול לספור ז"נ בתוך ימי חלוטו וכשיתרפא מצרעתו יטבול לצרעתו ולזיבתו ולפענ"ד אף קודם שנתרפא מצרעתו טובל ואינו מטמא בהיסט ואינו עושה מו"מ לפי"ד הסוברים דמצורע אינו עושה מו"מ אב הטומאה ועיין רש"י (נדה ל"ז א') ד"ה ולא מנגעה דיכולה להביא קרבנותיה עוד מצינו טבילה לטומאת זבה וצרעת בעודו טמא לטומאת מת ולענין ד"ת (ברכות כ"ו א') וכה"ג מצינו נדה מזין עליה (מנחות צ"ג א'):

שם

וספר לו שבעת ימים דיני ספירה בזה וביאורו בדיני ספירה דזכה ראה זיבה אפילו רק פעם אחת קודם שהשלים ספירתו סותר כל הימים שעברו (זבים פ"א מ"ב) ראה ביום השביעי אחרי טבילתו שהרי הוא טובל ביום כדלהלן לר' יוסי (פסחים פ"א א') אינו סותר למפרע וכולהו תנאי לבד ר' יוסי ס"ל דסותר ומטמא למפרע ונ"ל דלר' יוסי אף קודם טבילה אינו סותר דאל"כ מאי פרכינן שם זבה גמורה היכי משכחת לה ראיית אונס סותרת (זבים שם נדה ל"ה א') ברביעי לכו"ע אקשי' רחמנא לנקבה ולפיכך לר"א דס"ל כמוש"ל דראי' אונס בשלישי אינו מביא לידי קרבן צ"ל דאע"ג דאונס אינו גורם מ"מ סותר אבל לרבנן כל שאינו גורם אינו סותר (נדה ל"ז א') זיבה שלאחר קרי אחר שנזקק לטומאה תורת זיבה עליו לכ"ד (נזיר ס"ו א') ועמש"ש הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו בש"א סתר ב' ימים שלפניו ובה"א לא סתר אלא יומו (זבים פ"א מ"ב) והיינו אף למ"ד שא"א בלא צחצוחי זיבה (נדה כ"ב א') ר' ישמעאל אומר הרואה בשני סותר שלפניו (זבים שם) והיינו אף לב"ה רעק"א אחד הרואה בשני ואחד הרואה בשלישי שבש"א סתר שלפניו ובה"א לא סתר אלא יומו ומודים ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו זבים שם בקצת שינוי:

שם ורחץ בשרו במים חיים גו' זב בעל שתי ראיות צריך מ"ח (זבים פ"א מ"א) כ"ז שלא טבל ה"ה בטומאתו (שבת ס"ד ב') בנדה וה"ה בזב וזבה ויולדת אין לך שצריך מ"ח אלא זב אבל זבה א"צ מ"ח עיין תוס' (שבת ס"ה ב') ד"ה שמא ירבו כו' הזב והזבה טבילתן ביום (יומא וא"ו ב'):

שם וטהר אי ט"י של זב כזב שלא יכנס למחנה לוי' עיין (נזיר מ"ד ב') ומש"ש ועיין תוס' (יבמות ז' ב' ד"ה ר"י):

(יד)

וביום השמיני יקח לו שתי תורים גו' כל הראיות שראה בתוך ימי ספירתו שסתר עי"ז ספירתו פטורין מקרבן ואפילו בזב בעל שתי ראיות (כריתות ח' א') ראה ליל ח' וביום ח' קודם שהביא קרבנותיו עיין כריתות שם ועמש"ל בדיני יולדת. היו עליו חמש זיבות מביא קרבן א' ואוכל בזבחים והשאר עליו חובה עיין (כריתות ח' א') ומש"ל בדיני יולדת לא טבל ועשה הערב שמש בשביעי אינו מביא קרבנותיו בשמיני אפילו ע"י אחר (נזיר מ"ד א') וע"ה מש"ש בספרי עוד"ד:

שם ובא לפני ה' היינו במחנה לויה דבמחנה לויה מותר אפילו שהוא מחוסר כפורים לזיבתו אבל במחנה שכינה מחו"כ אסור כמוש"ל בדיני יולדת א"צ לבוא בעצמו שהרי חטאת העוף אינה טעונה סמיכה (גיטין כ"ח ב') ופי' ובא עמ"ש במסכת (נזיר מ"ד א'):

(טז)

ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע קטן אינו מטמא עד שיהי' בן ט' שנים ויום א' (נדה ל"ב ב') ועיין (נדה מ"ד ב' תוס' שם) ועמש"ל בספר שמות פרשה י"ב פסוק ג' ומש"ל פרשה י"ח פסוק ו' הרואה קרי כמגע שרץ (זבים פ"ה מי"א) רואה קרי מוכח (פסחים ס"ז ב') דטמא משום ראי' ולא משום נוגע גרידא והלכך לר"נ דבעי בזב כחתימת פי האמה אתקש ב"ק לזב כדאיתא שם ולחכמים דר"נ דזב בכ"ש ה"נ בכ"ש וכן הוא לפי הסוגיא דנדה מ"ג ב' עש"ה ובשיעור ש"ז לנוגע איתא במס' (נדה מ"ג) פלוגתא דאמוראי ר"פ ס"ל דהא דש"ז מטמא אדם במגע ילפינן מאו איש דכתיב גבי שרץ והלכך פלוגתא דתנאי בשיעורה לנוגע מ"ד בעלמא דון מינה ומינה ה"נ מה שרץ מטמא אדם בנגיעה אף ש"ז בנגיעה ומינה מה שרץ בכעדשה אף ש"ז בכעדשה ומ"ד דון מינה ואוקי באתרא מה שרץ בנגיעה אף ש"ז בנגיעה ואוקי באתרא מה ראיה בכ"ש לחכמים דר"נ אף נגיעה בכ"ש ור"ה ברי' דר"נ ס"ל דש"ז דמטמא אדם ילפינן מאו איש דב"ק גופי' ולכו"ע מה ראיה במשהו אף נגיעה במשהו אבל הסוגיא דנדה כ"ב א' ס"ל דב"ק משום נוגע הוא ולפי"ז נראה דלכו"ע שיעורן שוה וצ"ע אי בכעדשה או בכ"ש ועיין תוס' (שם כ"ב) הא דאצטריך רואה דב"ק ועיין תוס' פסחים שם דמ"ש דהסוגיא דנדה מ"ג ב' פליגא אסוגיא (דפסחים שם) צ"ע דהא אדרבה סוגיא דנדה מ"ג ס"ל כסוגיא דפסחים דרואה ונוגע תרי מילי נינהו קרי מטמא באונס (נדה ל"ה א') והיינו הני דחשיבי אונס לענין זיבה כנ"ל ב"ק אינו טמא עד שתצא טומאתו לחוץ (נדה מ' א') ראה קרי בקיסם בעי' בגמרא (נדה כ"ב א') ופשטינן שם דב"ק משום נוגע הוא והא לא נגע כפי' התוס' (שם) וכבר כתבתי דהסוגיא דפסחים שם ודנדה מ"ג ס"ל דרואה קרי אינו משום נוגע מיהו לע"ע צ"ע נעקרה ויצאה שלא בהרגשה נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה עיין גמ' (נדה מ"ג א') לחה מטמאה ואינה מטמאה יבשה (נדה נ"ד ב') ש"ז אינה מטמאה אדם לטמא בגדים ואינה מטמאה במשא (כלים פ"א). עו"ג אין ש"ז שלו מטמאה (מקואות פ"ח מ"ד) ואפילו מדרבנן טהורה (נדה ל"ד א'). אלו ב"ק שהן צריכין טבילה ראה מים חלוקים או עכורים בתחלה פי' בתחלת השתן טהור באמצע ובסוף טמא מתחלה ועד סוף טהור לבנים נמשכים טמא ר' יוסי אומר לבנים כעכורים (מקואות פ"ח מ"ב) וכתב הר"ש מהתוספתא דהא דבאמצע ובסוף טמא היינו מדרבנן המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא דברי ר"א חסמא. המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו אם טמא (מקואות שם מ"ג) ומפרשינן (נדה מ"ג) למ"ד דאין ש"ז מטמאה כשיצאה שלא בהרגשה דהיינו במשמש מטתו בחלומו ב"ק שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא ר' יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור (מקואות שם מ"ד) ולמ"ד דש"ז אינה מטמאה רק ביצאה בהרגשה שאני הכא דעיקרה בהרגשה (נדה שם):

שם ורחץ במים וגו' לחולין לא בעי כוונה (חגיגה י"ט א') רחיצה האמורה בתורה בכ"מ אין זו משום ניקוי דא"כ הוי סגי לזב לרחוץ מיד אחרי פסיקת הזיבה קודם ספירת ז"נ אלא כמו שעיקר ענין הטומאה הוא ענין סגולי כן ענין הרחיצה שבתורה הוא רק ענין סגולי להעביר הטומאה רחיצה האמורה בתורה היינו רחיצת כל גופו בבת אחת דהיינו טבילה כמו"ש בנעמן טבל חצי גופו ואח"כ טבל חצי השני פשוט בכ"ד דל"ה טבילה ומפורש בספרי הובא ברא"ש בהלכות מקואות ופשוט בכ"ד דה"ה בכלים ועיין (מקואות פ"ז מ"ז) ואפילו ידים אין טהורין לחצאין (גיטין ט"ו ב'). את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם בב"א וכמה הן אמה על אמה ברום שלש ושיערו חכמים שיעור מקוה ארבעים סאה (פסחים ק"ט) ואע"ג דקומת אדם בינוני הוא שלש אמות בלא הראש במקוה סגי בג"א דכשטובל עולין המים למעלה ומיירי כשהחלל גבוה מג"א דאל"כ כשיכנס למקוה יצאו המים ויחסרו ממ' סאה תוס' שם וכ"ז צע"ג דא"כ בפחות ממ' סאה ודאי סגי וצ"ל דכך היא בקבלה דבענין אחר ל"ח כל גופו עולה בהן כל אמות שאמרו חכמים באמה בת ששה טפחים ובלבד שנא יהיו מכוונות עירובין ד' א') ע"ש אר"פ טפח דאורייתא ד' בגודל שיח בקטנה חמש בתילתא (מנחות מ"א ב') הא דבעינן מ' סאה מה"ת היינו רק לאדם דאפילו לקטן בעינן מ"ס משום דאין המקוה מטהרת את האדם רק כשיש בה מים כדי שיעלה בהם כל גופו של ל אדם בינוני אבל לכלים ברביעית סגי מה"ת (פסחים י"ז ב') והיינו פשוט עפ"י הנ"ל שהמים מכסים את כולה אלא דרבנן בטלו לרביעית הצריכו מ"ס אף לכלים קטנים כדאיתא (נזיר צ"ח ב') ופשוט בכ"ד מ"ש דלטבילת כלים סגי מה"ת רביעית היינו לטבינת כלים מטומאתן אבל לטבילת כלים חדשים שנקנו מן העו"ג צריך מ"ס כדאיתא במס' ע"ג ע"ה ב' האדם וכלי בעת הטבילה תחת המים שהם נוגעין בשרץ בצד א' ובאוכלין בצד השני מק"ט ומטמאין להאוכל וכל כן מוכח במס' (מקואות פ"י מ"י) ועיין (תענית ט"ז ח' נדרים ע"ה ב') ונידון הגמ' (דזבחים כ"ב א') דאם קדח בו רביעית מטבילין בי מו"צ יתבאר להלן קודם ענין המניח כלים תחת הצנור ח"ר אלו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכיל אפילו הביא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחלה יהי' טהור ת"ל מעין מה מעין בי"ש אף מקוה בי"ש אי מה מעין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש ת"ל אך מעין מעין מטהר בכ"ש והמקוה בארבעים סאה אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין מעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן ת"כ בסדר זו הובא ברא"ש ריש הלכות מקואות ועיקרי דינים אלו מפורשין במס' מקואות ובכ"ד ופי' מעין מטהר בזוחלין היינו אף בזוחלין ומקוה באשבורן היינו רק באשבורן פשוט בכ"ד הא דמעין מטהר בכ"ש י"א דהיינו רק לטבילת כלים אבל לטבילת אדם אף במעין בעינן מ"ס מה"ת ומביאין ראי' מהא דחגיגה כ"ב א' דאיתא שם דהא ארעא כולה חלחולא מחללא ובעינן מ"ס וע"כ היינל במעין שגידי המים מתחברין תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ"ס וצ"ל דהיינו באדם דאף במעין בעינן מ"ס מה"ת ולפי"ז הא דקתני מעין מטהר בכ"ש ומקוה במ"ס היינו לכלים ואין זה מה"ת דאין זו דרשא גמורה והרמב"ם והראב"ד כתבו דאף לאדם מעין מטהר בכ"ש כשכל גופו עולה בו בב"א ולפי"ז הא דמעין מטהר בכ"ש ומקוה במ"ס היינו לאדם ומה"ת. הרא"ש שם ובקושיא דחגיגה נ"ל דצ"ל שם דהא ארעא דחלחילא מחללא ובעינן מ"ס פי' דאף בשני בורות סמוכין זל"ז שביניהן ארעא מחולחלת שעי"ז גובה המים שביניהם שוה ומ"מ צה מצטרפי תרוייהו למ"ס ועיין מזה בביאור הגר"א ביו"ד והעיקר נראה לפי ענ"ד כהרמב"ם והראב"ד ולפי"ז נ"ל דטעמא דמעין מטהר בכ"ש היינו מכום דמחובר למי תהום שהן הרבה ואעפ"י שאינו מחובר רק ע"י גידין דקים מש הנביעה חשובה כשפה"נ שהוא שיעור עירוב מקואות כדבעינן למימ לקמן ולכך איצטריך אך מעין דבנא קרא ה"א דל"ח חיבור. ולפי"ז א"ש ההיא דמקואות פ"א מ"ז כמו שיתבאר להלן ובביאור כ"ש דמעין י"א דהיינו ל"פ מרביעית וי"א דהיינו כ"ש ממש היא בב"ה בטור ר"ס ר"א. בביאור פסילא דש שאובין בעת הר"י היבא בתוס' (ב"ב ס"ה פסחים י"ז ב') וברא"ש בהלכות מקואות דהיינו רק מדרבנן אבל מה"ת אפי' ולו שאוב כשר ידרשא דת"כ ל"ה רק אסמכתא בעלמא והביא כמה ראיות ע"ז ועיקר הראיה מהאי דפסחים ש גבי משקין בית מטבחיא דבקרקע טהורין דה"ל מקוה דחזי להטביל בהו מחטין וצנורות ברביעית מה"ת ומשמע להדיא שם דבשאוב איירי מדלא מפליג רק בין כלים לקרקע ובין מים לשארי משקין ועוד דסתם מים דנית מטבחיא א שאובין הן והקשו שם למה פסלו את השאובין מדרבנן ותירצו משום גזירה שלא יטביל בכלים דבכלים נכו"ע ניכא טבילה מה"ת משום דמה מעין במחובר אף מקוה במחובר ובביאור מחוברין שכתבו אין לומר דהיינו שהדבר שמחזיק המים יהיה במחובר דא"כ קש יא מים של שלמה לרבנן דדף של נחתומין דס"ל כדאיתא ב"ב (ש ם וכמיש"ש דתנוש ולבסוף חברו הוי תלוש מה"ת אלא היינו שהמים יהיו מחוברין לקרקע או למים שמחוברין לקרקע כמו שהיה בים של שמא כמו"ש התוס' פסחים ק"ט) מהירושצמי ובשיעור החיבור לקרקע צ"ע אי היינו במשהו כמו במחובר למים דסגי בחבור כ"ש לענין ק"ט כמו"ש מקואות פ"ו מ"ח או דבמחובר לקרקע ולא נמים בעינן שרוב שטח המים יהיה מחובר או דסגי בכשפופרת הנוד שהיא שיעור עירוב מקואות וכ"ז יתבאר נהנן ומעליותא דמחובר לקרקע נראה היינו משום דעי"ז ה"ל ל השרשה וה"ל כמחוברין מעולם אבל הרשב"א ור"ת הובא בתוס' ורא"ש שם ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת דההיא דרשא דת"כ הוה דרשא גמורה והא דבקרקע טהורין משים מקוה (פסחים שם) הביאו התוס' שם בשם הרש א דהיינו שלא היו מעולם בכלים עוד הביאו שם דהיינו ע"י המשכה ע"ג קרקע קודם שיגיעו נמקוה דהמשכה מבטל פסול שאיבה וההיא דתמירה וי"ב א') דבעינן המשכה ורביה היינו מדרבנן והא דאמרינן במס' ב"ב (שם) שאני שאיבה דרבנן י"ל שאני התם דנ"ה שאובין ממש בידי אדם ואע"ג דע"י כנים מתהוין שאובין משום ש שלא בי"ש נשין למימר לקמן י"ל דאין זה מה"ת כמו"ם במס' מקואות פ"ד מ"ה ד"ה השוקת ועוי"ל דהצנור כולו אף שמק"ט ע"י הבית קיבול שלו מ"מ נ"ח כילו כלי המקבל וכלי שאינו מקבל מים אינו פוסל מים שבו משום שלא בידי שמים כמו"ש מקואות שם ד"ה נקבה למטה וכמוש"ל ועוי"ל דשם לא איירי רק לענין אם פוסל את המקוה בג"ל ועמש"ל בדיני הויה ע"י טהרה. והנ"ל בזה לפענ"ד דטבילה במים תלושין ודאי ליכא מה"ת בלא דרשא שכתבו התוס' דמה מעין במחובר כי' דדרשא זו לא הוזכרה בש"ס ואין לנו עסק בדרשות אלא דלמ"ד מים מק"ט מה"ת ודאי א"א לטבול בתלושין דהא מיד ע"י נגיעת הטמא בהן נטמאו וא"כ נהי דמשקין אין יורם לעמא אדם וכלים מ"מ אין סברא כלל לומר שהטמאין יטהרו ועמש"ל פרשה א' פסוק ז' ד"ה וחללה בענין פגום לכ לכהונה ואפילו למ"ד דמים אין מק"ט מה"ת מ"מ כבר נגזרה עליהם טומאה מימי ציים ודינם עכ"פ לענין זה כשל תורה ולפי"ז נ"ל דמ"ש רש"י שם דפי' מהוה מקוה מים יהיה טהור היינו דמים הכשרים לטבילה אין מק"ט אין זה נכון דהא פשיטא וא"צ קרא אלא ודאי פי' מקוה מים היינו כינוס מים כתרגומו וגלי לן קרא דמים מכונסין שבקרקע אין מק"ט והיינו ודאי אפילו שאובין דע"י חבור לקרקע ה"ל כזרעים מחוברין לקרקע דאין מק"ט וגם עולין מטומאתן ע"י השרשה ואין סברא כלל לומר דאם נתלשו בי"ש ונתחברו לקרקע אין מק"ט ואם נתלשו בידי אדם ונעשו מחובר לקרקע מק"ט ולפי כ"ז הא דברביעית מטבילין מחטין וצנורות ממילא ידעינן מהכא דכיון שאין מק"ט כשרין לטבילה ובפחות מרביעית הלמ"מ דל"ח כינוס מים לענין מקוה וא"כ ל"ח כינוס מים גם לענין ק"ט והא דאמרינן שם דבמחוברין טהורין משום דחזי להטביל בהו מו"צ היינו משום דבפחות מרביעית ילפינן דין ק"ט מדין טבילה כמו"ש ולפי כ"ז נ"ל קצת להכריע דדרשא דמה מעין בי"ש ל"ה דרשא גמורה דאי הוה דרשא גמורה לענין טבילה צ"ל דהוה ג"כ ד"ג לענין דין ק"ט דהא עיקר קרא בדין ק"ט איירי כמו"ש אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בר אבא אך מעין גו' יהיה טהור הוייתן ע"י טהרה תהא (זבחים כ"ה) ופי' רש"י כשאתה מהוה אותם להיות מקוה כו' הוי מהוה אותם בדבר שאינו מק"ט ומוכח שם בגמרא דהיינו רק כשבאו לתוך המקוה ע"י דבר שמק"ט אבל אם באו להמקוה ע"י המשכה ע"ג קרקע ביני ביני ליכא פסולא דע"י טהרה בעינן וכן פסקו בשו"ע יו"ד סימן ר"א סמ"ט בעיקר דין פסול דשלא ע"י טהרה יש קושיות הרבה והחמורה שבהן לפי ענ"ד מההיא דחגיגה י"ט א' דמבעיא להו מהו להטביל מחטין וצנורות בראשו של ראשון והב"י בטור יו"ד סי' ר"א כתב בשם הרמב"ם דל"ב הויה ע"י טהרה רק במי חטאת הובא בתוי"ט במס' מקואות ספ"ה והמרדכי כתב בשם הרא"מ הובא בטור יו"ד שם דהויה שלא ע"י טהרה אינו מבטל רק תורת מעין ולא תורת מקוה וכ"ז דברי תימא לענ"ד ולפו"ר היה נ"ל דבעי' דחגיגה הנ"ל היא אם טובלין בראשו ש"ר בזולת דינא דהויה ע"י טהרה ונ"מ כשנפל להמקוה דבר שאינו מק"ט ויצא בענין שקצתו נוגע במים אם מותר לטבול במים שעליו בקצה העליון או נ"מ כדבעינן למימר לקמן אבל עדיין קשה לפי זה א) מהא דמקואות פ"ו מ"ח דמטהרין את המקואות ע"י סלונות של אבר שמק"ט ב) ממתניתין דשם ספ"ז דמוליך ומביא במים בידיו ומעביר הגל על המחט והיא טהורה ובביאור כ"ז שיטת הרא"ש הובא בטור יו"ד סי' ר"א וביו"ד שם סמ"ט דאין דין זה נוהג בממשיך ממעין ומקוה שלמה באופן שהמקוה שעושה מחוברת להמעין ולמקוה שלמה שמשך ממנה דהכא לא איירי רק בממשיך מים כשרין באופן שהמקוה שעושה היא מופסקת ממעין וממקוה שלמה שהוייתה ע"י טהרה כמו במי חטאת שנעשין ע"י הפסק ממי המעין ועמ"ש במס' מקואות פ"ד מ"ה ד"ה נקבה למטה מה שיש לפקפק בזה ממ"ש התוס' (פסחים ק"ט) מהירושלמי שרגלי השוורים היו נקובין כמוציא רמון ויובא להלן אבל שיטת כל הפוסקים זולתם דבכ"ע איכא פסולא דהויה שלא ע"י טהרה וביאור כל הנ"ל ומה שיש לעיין מזה עוד בשארי ענינים יתבאר הכל להלן בדברינו פסולא דהויה שלא ע"י טהרה לפי"ד הסוברין דפסילא דבידי אדם אינו מה"ת הא ודאי ג"כ אינו מה"ת ולפי"ד הסוברין דבידי אדם פסול מה"ת נראה דזה ג"כ מה"ת ולפי מש"ל דע"י כלים שהונחו בכונה איכא פסולא דבידי אדם ושהונחו שלא בכונה ליכא אפילו פסולא דהויה ע"י טהרה בעינן מ"מ אצטריך דרשא דהויה ע"י טהרה בעינן בענין שהטה הזחילה ע"י דבר המק"ט דבכה"ג ליכא פסולא דע"י אדם כיון שלא נכנסו המים לתוך כלי המקבל מים כמוש"ל ולפי"ז הא דאמרינן ב"ב ס"ה שאני שאיבה דרבנן אע"ג דהצינור מק"ט ע"י כלי קיבול שלו י"ל דהא דכולו מק"ט אין זה מה"ת או דשם לענין לפסול בגל איירי ועוד נ"ל דשם הולכת המים הוא רק ע"י חלל הצינור וחלל הצינור אינו דבר המק"ט ומה שפוסל את המים היינו משום דע"י הבית קיבול שלו חשיב כולו כלי עשויה לקבל' מים ופוסל משום ע"י בני אדם ונידון קושיא דפסול דע"י אדם עמש"ל. יש לעיין למה לי דרשא דמה מעין בי"ש כו' ת"ל דבעינן הויה ע"י טהרה ושאובין אע"ג דלאחר שנעשו מחוברין לקרקע אין מק"ט כמו"ש (פסחים י"ז ב') וכמוש"ל מ"מ הא היו מק"ט מעיקרא וי"ל בדוחק דדרשא דמה מעין כו' היינו למ"ד דמשקין אין מק"ט מה"ת מיהו קשה ע"ז מהא דקנקנים שהניחן לנגבן דהמים כשרין למקוה כדאיתא במס' מקואות פ"ב מ"ז ונ"ל דלפי מש"ל פרשה י"א פסיק ל"ג ד"ה וכל חזקה דאין שום משקה מק"ט רק ע"י מחשבה דלפי"ז נראה דמחשבה לשם מחובר ל"ה מחשבה כמו שהדין לענין הכשר ולפי"ז מי הקנקנים באמת אינם כשרין למקוה רק בלא חישב עליהן לשם תלוש ומה שחושב עליהן למקוה היינו למחובר כיון דבמקוה יהיו מחוברין לקרקע או למים כשרים ולפי"ז א"ש דרשא דמה מעין לפסול מים דכלים שהניחן תחת הצינור לשם מי מקוה דאין מק"ט ולפי מש"ש פ"ד מ"ה דבמניח תחת הצינור ג"כ אין המים פסולין מה"ת משום שאובין בידי אדם צ"ל דאף שאובין גמורין ששאבן לשם מקוה שיעשה ע"י חיבור לקרקע ג"כ אין מק"ט עכ"פ מה"ת ולפי מש"ל דמים דפסולין מה"ת משום שאובין ע"י אדם י"ל דאף מה"ת בלתי מתכשרין ע"י המשכה גרידא אם נאמר כן א"ש דרשא דמה מעין כו' לפסול מים שאובין גמורין שכבר היו ראויין לק"ט אף שבאו למקוה ע"י המשכה דבע"י המשכה ליכא פסולא דהויה ע"י טהרה בעינן כמוש"ל ואם נאמר דבלא אשבורן נ"ח מחובר לקרקע וא"כ המים מק"ט עד שבאים לבור וליכא המשכה מ"מ נ"מ כשנעשו אשבורן ואח"כ ירדו לבור דהוה ליה המשכה ועמ"ש במס' תמורה י"ב דמעלה דהמשכה היא משום טהרה דע"י חיבור לקרקע דמוכח מזה דבלא אשבורן ג"כ חשוב מחובר לקרקע מיהו יש לחלק מקוה מ"ס אין מ"ש פוסלין אותה אפילו ברוב מ"ש והמ"ש מצטרפין למ"ס כשחזר ונטל אח"כ מהתערובות אף שבהמ"ס שנשארו הוה רוב מ"ש כדמוכח מהא דמקואות פ"ו מ"ח דהשאובין נעשין כמחוברין מעולם ע"י חיבורן להמים שבמקוה ונ"ל דמה"ת הדין כן אף במקוה שיש בה רביעית דכשרה לטבילת כלים כמוש"ל ובמעין דמטהר בכ"ש הדין כן אף מדרבנן כדמוכח מקואות ספ"א ורפ"ה אבל מדרבנן מקוה שאין בה מ"ס ונפלו לתוכה ג"ל מ"ש נפסלת ואפילו נפלו אח"כ לשם הרבה מים כשרין מעט מעט כל שלא נפלו לשם מ"ס בב"א הרי היא פסולה מבואר בכ"ד רא"א רביעית מ"ש בתחלה פוסלין את המקוה ושלשה לוגין ע"פ המים וחכ"א בין בתחלה בין בסוף שיעורו ג"ל (מקואות פ"ב מ"ד) היה ר' יהושע אומר כל מקוה שאין בה מ"ס ונפלו לו ג"ל וחסר אפי' קורטוב כשר מפני שחסרו לו ג"ל וחכ"א לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד שם פ"ג מ"א ויש בזה דינים רבים ומפני שכולן דרבנן לא הבאתי מהן במהדורא זו אשר עיקרה ביאור דינים דמה"ת רק מעט כפי המצטרך לצורך ביאורי הדינים דמה"ת מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר כו' אם רוב מן הכשר כשר ואם רוב מן הפסול פסול מחצה ע"מ פסול אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה היו מקלחין בתוך המים אם ידוע שנפל לתוכו מ"ס מים כשרין עד שלא ירד לתוכו ג"ל מ"ש כשר ואם לאו פסול (שם פ"ד מ"ד). וכ"ז מדרבנן אבל מה"ת כשיש רביעית בבור מתכשרין כל השאובין שמגיעין לשם כמוש"ל מיהו ע"י מי גשמים הזוחלין נראה דל"ה השרשה מה"ת. התוס' במס' תמורה י"ב כתבו דנתערבו לאו דוקא רק לאפוקי שבאו למקוה שלא ע"י המשכה וכן נראה מפי' הרמב"ם אבל כשבאו למקוה ע"י המשכה ניתר ברביה והיינו כראב"י תמורה שם מיהו עיקר נראה כהמפרשים דלתנא דמתניתין אינו כשר אלא ע"י ג' תנאים המשכה עירוב בשעת המשכה ורוב כשרים בשעת המשכה ולפי"ז לפי הגי' שלפנינו במס' תמורה (שם) שלש מחלוקות בדבר. א) תנא דידן דס"ל דהמשכה בלי עירוב מקודם לא מהני כלום ופוסל את המקוה בג"ל. ב) ראב"י דתמורה (שם) דס"ל דהמשכה ורביה אף שלא בשעת המשכה מהני אף להצטרף למ"ס ג) רבנן דמייתי רבין תמורה (שם) דהמשכה מהני להכשיר לגמרי אף בלי רוב כשרים. ולפי"ז נ"ל דע"כ נ"פ אלא מדרבנן אבל מה"ת לכו"ע השאובין מתכשרין ע"י המשכה גרידא. מיהו כ"ז לפי ענ"ד אינו נכון דלא הוזכר בגמ' שם כלל בהא דכי אתא רבין אר"י משמי' דאיזה תנא אמרה דמשמע שהוא ידוע והנ"ע כמו"ש החסיד בביאורו ליו"ד שגי' הרמב"ם ז"ל בהא דתמורה ראב"י היא דתניא ראב"י כו' ברביה ובהמשכה וכן כי אתא רבין אר"י שאובין שהמשיכה כשרה רבה אמר כו' ולפי"ז רבין משמי' דר"י ג"כ ברבי' קאמר וכראב"י ולפי"ז י"ל דלכו"ע המשכה גרידא לא מהני כלל אף מה"ת וע"ה מש"ל בענין דהויה ע"י טהרה בעינן ועפ"י גי' זו פירשתי בספרי עוד"ד הסוגיא דתמורה שם באופן אשר תתפרש עי"ז המשנה דשם כפשוטה בטוב טעם ודעת

הערה. בדיני ההמשכה י"א דבעינן ע"ג קרקע שיכולה לבלוע וי"א דסגי על דבר שאינו מק"ט ושיעור ההמשכה ג"ט ועיין יו"ד סימן ר"א סמ"ה וסמ"ו. הא דבעינן שיהיה ידוע שלא נפלו ג"ל מ"ש קודם שנתמלאו מ"ס ולא מכשרינן מספק כמו בכל ספק דרבנן דקיי"ל להקל וכדתנן שם פ"ב מ"ג דספק מ"ש כשר נ"ל משום דספק בשיעור חמיר טפי כמו"ש במס' כריתות (י"ז א') ע"ש. מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מ"ש שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש (מקואות פ"א פ"ז) לפי מ"ש בכ"ד דאין הרשות מתבטל במצוה להיות מצוה א"כ קשה איך אמרינן בזה ביטול ברוב הא מי גשמים אין מטהרין בזוחלין ואיך יקנו הכשר זוחלין ע"י ביטול ברוב וי"ל דמי גשמים ג"כ היו מקודם מי תהום דה"ל מעין וה"ל כנפסלו והפסול מסתלק מעליהן ע"י ביטול מיהו קשה דהא משמע דבמע"מ מטהר בזוחלין וכן משמע (שבת ס"ה ב') והא במע"מ ליכא ביטול והנ"ל דבענין זה לא בעינן כלל לבטל המי גשמים והמ"ש שמתכשרין ע"י השקה להמעין אלא שלא יתבטלו המי מעין מחשיבותם שמטהרין בזוחלין ואף כשהיה בענין שלא היה אפשר לטבול במי המעין לבדם מפני שאין גבוהין כ"כ מ"מ אין לחוש דהמ"ג ומ"ש נחשבין כעצים ואבנים בעלמא שמגביהין מי המעין וטעמא דמלתא דמ"מ מטהרין בכ"ש כבר כתבתי לעיקר משום דהא דמעין מטהר בכ"ש היינו משום שהוא מחובר למי תהום המרובין דנביעה משהו חשיבא כשפופרת הנוד מעין שהוא משוך כנדל פי' שמימיו זוחלין במקומות הרבה כשרץ נדל שיש לו הרבה רגלים והיינו ע"י מקומות הגבוהין שבין מקומות הזחילה ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש (שם פ"ה מ"ג) פי' ריבה והמשיכו כתב הר"ש דהיינו שעשה בריכות במקומות הגבוהין שלא היו שם מים מקודם וה"ה כמו שהיו פי' דאינו מטהר בזוחלין רק במקומות שהיה מושך מקודם ולפי"ז מעין שהמשיכו ע"י חפירות חדשות אין באותן החפירות תורת מעין ולפי ענ"ד הוא דבר תימא וכל לשון העברה דבמשניות הקודמין משמע להדיא דהיינו ע"י חפירות חדשות ומוכח שם דבלא כלי תורת מעין עליו והנ"ע כמו"ש כל המפרשים זולתו דהיינו ריבה מי גשמים או מ"ש שמתכשרין ע"י המעין. ובביאור לשון ריבה שיטה א) דהיינו שנעשו הרוב ממ"ג ומ"ש דמ"מ תורת מעין עליו במקום שהיו מושכין וזוחלין מעיקרא והא דלעיל פ"א מ"ז שהבאתי מקודם דכשרבו מים שאובין על המעין אינו מטהר בזוחלין י"ל לפו"ר דהיינו במקום שלא היה זוחל בלא"ה דאין לחלק בין מ"ש למ"ג לענין זה כיון דהמ"ס מתכשרין ע"י השרשה ולפי"ז ההיא דשבת ס"ה דחייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין היינו במקום שלא היו זוחלין בלא"ה דבמקום שהיו זוחלין בלא"ה היה קשה להן לטבול מפני עומק המים דשם וריחוקן משפת הנהר מיהו קשה ע"ז ממתני' ה' דלהלן שם דלא מכשרינן רק ברוב זוחלין אבל במע"מ משמע להדיא דאינו מטהר בזוחלין ומהרמב"ם משמע כמו"ש הב"י דיש חילוק בין ריבה לגומת המים עצמו לריבה במקום המשכת המים אבל אין זה נראה כלל לפי ענ"ד גם אין נראה לחלק ולומר דהתם בדליכא מ"ס ממי המעין דכ"ש דמעין כמ"ס במקוה כמוש"ל והנ"ל לפי שיטה זו דהכא במקום שהיה אפשר לטבול בלא"ה וההיא דלעיל במקום שהיה זוחל בלא"ה ולא היה אפשר לטבול בו דבזה במע"מ סגי וההיא דלהלן במקום שלא היו זוחלין בלא"ה דבזה בעינן רוב זוחלין וההיא דשבת היינו במקום שהיו זוחלין ולא היו יכולין לטבול (שם) שיטה ב) דצ"ל דלשון ריבה דהכא היינו הוסיף ואיירי לכל היותר במע"מ ומתניתין דריבה עליו ודלעיל פ"א איירי במקום שהיה נמשך בלא"ה דאף בשם אינו מטהר בזוחלין רק במע"מ לכל היותר וכן ההיא דשבת (ס"ה) דחייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין הא במע"מ משמע דמטהרין בזוחלין היינו במקום שהיו זוחלין בלא"ה ומתניתין דלהלן דבעינן רוב זוחלין היינו במקום שלא היה זוחל בלא"ה כמו"ש הר"ן במס' (נדרים מ' ב') ע"ש ובתוספתא שמביא הר"ש לפי ב' השיטות הנ"ל נ"ל דצ"ל ריבה עליו כמוהו והרחיבו מטהר כו' והיינו ריבה מ"ג ומ"ש מע"מ דבמקום שהיה זוחל בלא"ה מטהר בזוחלין ובמקום שלא היה זוחל בלא"ה אינו מטהר בזוחלין ופי' היה עומד כו' היינו אפילו במקום שהיו שם המים מקודם ג"כ אינו מטהר בזחילה כיון שלא היה רק עומד ולא היה לו דין טהרה בזחילה העבירו פי' למעין ע"ג בריכה והפסיקו ה"ה כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת עד שידע שיצאו הראשונים (שם פ"ה מ"א) פי' הר"ש ע"ג בריכה שהיא מלאה מ"ג והפסיקו היינו הפסיק בין המעין לבריכה וכתב הב"י דלפ"ז בריכה ריקנית אף שהפסיקה י"ל דדין מעין על הבריכה שנתמלאה מהמעין והרמב"ם לפי מה שביאר הב"י דעתו מפרש ג"כ בבריכה מלאה מ"ג ולשון והפסיקו מפרש שהפסיק קילוח המעין לבלתי יתמשך חוץ לבריכה ודינה כמקוה אעפ"י שלא הפסיק הבריכה מהמעין וחזר והמשיכו פי' שעשה להמעין יציאה וזחילה מהבריכה לחוץ ולפי"ז כתב הב"י להסתפק בלא היו מים בבריכה ונתמלאה ממי המעין ואין המים יוצאין לחוץ אי יש לה דין מעין אף כשהבריכה מחוברת להמעין וכ"ז אינו נכון כלל לפי ענ"ד גם ק"ל על פי' דבבריכה מלאה מ"ג איירי הכי ה"ל למתני העבירו ע"ג בריכה פסול לזבים כו' הפסיקו ה"ה כמקוה פי' ואינה מטהרת בזוחלין ולא בפחות ממ"ס ע"כ נ"ל דאיירי בבריכה ריקנית ונתמלאה ממי המעין ופי' והפסיקו היינו הפסיק הבריכה מהמעין ולכך בלא הפסיק ודאי תורת מעין עליו לכ"ד ולכך תני ברישא דינא דהפסיקה דה"ה כמקוה לכ"ד ובחזר והמשיכה אינה רק פסולה לזבים כו' אבל מ"מ מטהר בכ"ש כמעין כמוש"ל ומטהר ג"כ בזוחלין כיון שהזחילה היא ע"י מי המעין כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים גו' דר"מ ר' יהודה אומר הים הגדול כמקוה כו' לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר' יוסי חומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מ"ח (שם פ"ה מ"ד) הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרין ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפינו קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל ר' יוסי אומר כ"ד שהוא מק"ט אין מזחילין בו (שם פ"ה מ"ה) פי' הזוחלין כמעין היינו שכל הנהרות הזוחלין ה"ה כמעין ומטהרין בזוחלין ובכ"ש ופי' הנוטפין כמקוה כתב הרמב"ם דהיינו מעין הנוטף טיפין טיפין שהמים המתאספין ונמשכין עי"ז אין להם דין מעין לטהר בכ"ש ולטהר בזוחלין ולפי"ז פי' נוטפין שעשאן זוחלין היינו שעשה תחבולה להנוטפין שיתהוו זוחלין אפילו ע"י מקל וקנה שזחילתן מועטת כשרין אפילו לטבילת זב שצריך מ"ח וזבה נקט אגב זב ור' יוסי ס"ל דכל דבר המק"ט אין מזחילין בו ופליג אדר' יהודה דמקל מק"ט מדרבנן ובספר א"ר פי' אפילו זב וזבה סומכין את המקל בשעת הטבילה ול"ח להויה שלא ע"י טהרה אע"ג דזו"ז מטמאין בהיסט וצ"ל ויורד וטובל ולפי"ז א"ש פלוגתא דר' יוסי ולפי ענ"ד נ"ע כפי' שארי כל המפרשים דנוטפין היינו מי גשמים כההיא דשבת ס"ה ונוטפין שעשאן זוחלין ל"ד שעשאן אלא כלומר שנעשו זוחלין וסומך מקל או קנה היינו לעכב הזחילה ואפילו זו"ז יכולין לעכב הזחילה ע"י המקל או ע"י עצמן ולא מפסל בכה"ג לר' יהודה משום הויה ע"י טהרה בעינן ואע"ג דודאי אפילו מ"ס נפסלין משום הויה שלא ע"י טהרה אף לפי שיטת הרא"ש הנ"ל בענין זה מ"מ ס"ל דלא בעינן הויה ע"י טהרה רק לענין הכנסת והבאת המים אבל בעיכוב הזחילה שאינו רק להכשר המקוה ס"ל לר' יהודה דא"צ הויה ע"י טהרה וצ"ל ויורד וטובל כמו"ש מקודם לשיטת הא"ר ובביאור רבותא דמקל וקנה כתב הרא"ש אעפ"י שהן כלי והתוי"ט כתב אעפ"י שראויין לק"ט כשיעשה בהן בית קיבול וכ"ז דחוק למאד והנלענ"ד די"נ דרבותא דמקל וקנה היא אע"ג דבסתמא דמלתא אין מעכבין את הזחילה לגמרי ועוד י"ל דהרבותא היא דאע"ג דהעמדת הזחילה היא רק לרגע בעלמא ואינה עשויה להתקיים מ"מ חשוב אשבורן בכה"ג ויותר נ"ל משום דסתם מקל וקנה אינו עומד רק ע"י אחיזת אדם שאוחזו בשעת הטבילה וקמ"ל דזה נ"ח הויה שלא ע"י טהרה ובביאור אפילו זו"ז לר' יהודה י"ל א) דהיינו דאפילו זו"ז יכולין לעכב הזחילה בגופן ולפי"ז אף ר' יוסי דפליג מ"מ מודה דזו"ז יכולין להעמיד המקל אף בשעת טבילה שלא יפול ול"ח הויה שלא ע"י טהרה. ב) דהיינו אפילו זו"ז סומכין המקל בשעת טבילה ול"ח הויה שלא ע"י טהרה ולפי"ז ר' יוסי פוסל אף בכה"ג ובביאור דברי ר' יוסי לפי' כל המפרשים הנ"ל בזולת הרמב"ם כתבו דהפי' הוא אין מעכבין בו הזחילה ויותר נ"ל לפי ענ"ד דה"ק כל דבר שמק"ט אין עושין בו זחילה שאם הטה מי מעין ע"י דבר שמק"ט למקוה בענין שבלא"ה לא היו באין לשם פסול וא"כ ממילא מובן דה"ה שאין עושין אשבורן ע"י דבר שמק"ט גל שנתלש ובו מ"ס ונפל על האדם ועל הכלים טהורין (שם מ"ו) הב"י בשם מהרי"ק הקשה הא זחילה היא וכיון שנפסק אפילו ממעין אין לו דין מעין כדאיתא (שם רפ"ה) ותי' כיון דאכתי זוחלין הן מכת נביעת המים ה"ל כמו שלא הופסקו שוב הקשה ע"ז דא"כ למה לי מ"ס הא מעין מטהר בכ"ש וכתב דצ"ל דלאדם אפילו במעין בעינן מ"ס ולפי מש"ל דהא דמעין מטהר בכ"ש היינו משום דמחובר למי תהום לק"מ בהא דבעינן מ"ס אלא שעיקר סברתו דחוק ועוד דסתם גל גדול שנתלש הוה מים וקשיא לר"מ דס"ל כל הימים כמקוה ואפילו לר' יהודה ה"ל לפרש שנתלש שלא מים הגדול והנ"ע לפי ענ"ד דנפילה מלמעלה למטה ל"ה זחילה ויותר נראה דאיירי שהגל עמד באשבורן רגע א' על האדם והכלים ועמ"ש (מקואות פ"א מ"ז) בש"א מטבילין בחרדלית בה"א אין מטבילין ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהן וכלים שגודר בהם לא הוטבלו (שם) פי' חרדלית היינו זחילת מי גשמים ונ"ל דאיירי כשעדיין הגשמים יורדין וס"ל לב"ש דבכה"ג דין מעין על החרדלית לטהר בזוחלין ואולי אף לטהר בכ"ש ולפי"ז נ"ל דאף מודו דמטהר. בזוחלין מה"ת ולפיכך א"ש דמודים ב"ש דגודר בכלים אף לר' יוסי דלעיל (שם מ"ה) לפי' כל המפרשים דדבר שמק"ט אין מעכבין בו הזחילה החסיד בביאורו ליו"ד הוכיח מכאן דיציאת מים ע"י נקבים קטנים אינה מבטלת תורת אשבורן דהא לא קתני שמחבר בסיד ויותר נ"ל להוכיח כן דהכא ע"כ איירי בלא נתעכבו המים לגמרי ולכך יש מים גם למטה מהכלים שעי"ז כל הכלים הן בתוך המים דאל"כ ל"ה אצטריך לאשמעינן דכלים שגדר בהן לא הוטבלו עירוב מקואות כשפה"נ כעוביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן ספק כשפה"נ ספק שאינה כשפה"נ פסולה מפני שהיא מן התורה כו' כל שיעמוד בשפה"נ ממעט רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור (שם פ"ו מ"ז) עירוב מקואות היינו שאין בשום א' מהן מ"ס להכשיר את שניהם או שאין בא' מהם מ"ס ובשניה יש בה מ"ס להכשיר אותה שאין בה מ"ס לאדם מה"ת ולכלים מדרבנן והא דתנן במס' טהרות ספ"ח והובא גיטין ט"ז ע"ג ע"ב. הנצוק כי' ומשקה טופח אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה היה אשבורן חיבור לטומאה ולטהרה דמשמע ודאי אף אשבורן משהו אומר ר"ת הובא בתוס' גיטין שם יבמות ט"ו א' דרק נקב בעינן כשפה"נ כו' ואין זה נראה לר"י כו' גם תמוה לפי ענ"ד דא"כ כל שיעמוד בשפה"נ אמאי ממעט וכתב הר"י דהתם בעינן השקה דמים טמאין למקוה שלמה טהורה וה"ה להשקה דשאובין כדאיתא (מקואות פ"ו מ"ח) כתב הרא"ש דר' יהודה דשם מ"ה פליג וס"ל בגדולה ד"ט ובקטנה רובה ולפי ענ"ד אין הדבר כן דא"כ קשיא לר' יהודה מים של שלמה ומהשוירים כמו שיתבאר להלן במעשה דשוקת יהוא שתי אצבעות שאמרו בבינונית של כל אדם ולא מארבע בטפח תוספתא הובאה בר"ש ופי' הר"ש דהיינו אצבע האמצעית כדמוכח (מנחות מ"א) הא דספק טמא נ"ל דהיינו אף ברה"ר כיון דאיכא חזקת טומאה ודלא כהרע"ב בזה ועיין ריש נדה ומשמע דאף בכלים דל"ב מ"ס מה"ת ויש בכ"א רביעית לפחות מ"מ דינא הכי ובטעמא דמלתא יש לומר דאתי כר' יוסי דפ"ב מ"ב דמקואות דס"ל דבספק טבילה טמא אף בדרבנן והא דתני מפני שהיא מה"ת היינו משום דאי הוה מדרבנן ה"ל תרי דרבנן וטהור מיהו באמת משמע דאף בטבילת כלי טמאה מדרבנן דודאי הוי תרי דרבנן ג"כ דינא הכי לר' יוסי משום דלא פליגי רבנן בין אדם לכלים והא דהוצרך לטעמא שהוא מה"ת לר' יוסי הנ"ל נ"ל משים דאל"כ היינו מטהרין באדם שאינו טמא רק מדרבנן וכ"ש בכלים שאין טמאין רק מדרבנן ולת"ק דר' יוסי דשם היינו לטמא וכלים טמאין מה"ת מקוה שחלקה בסל וגרגותני שיש בהן נקבים רבים אם אין בשום אחד מחלקיה מ"ס שניהן פסולין היה בא' מהן מ"ס גם החלק השני כשר (חגיגה כ"ב א') או משום דהנקבים מצטרפין בכה"ג לכשפה"נ או משום דאין שום א' מחלקיה מעמיד המים בפ"ע כותל שבין שתי מקואות שנסדק לשתי מצטרף ולערב אין מצטרף עד שיהא במקום א' כשפה"נ ר' יהודה אומר חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפה"נ (מקואות פ"ו מ"ט) שלש מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים שאובין והשאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקואות טהורין והטובלין טהורין היה השאוב באמצע וירדו ג' וטבלו בהן ונתערבו המקואות כמו שהיו והטובלים כמו שהיו (מקואות פ"י מ"ג) ברישא המקואות טהורין היינו אף השאובה דכיון שטהרה שעה אחת לעולם היא בטהרתה ועיין ר"ש וא"ר והנה לפי ענ"ד דרישא איירי בידוע שלא נחסרו משתי הכשרות ממ"ס ביחד ע"י תערובת ברוב בהשאובה קודם חבור הכשרות וגם אינו ידוע שנכנסו ממי השאובין להכשירה בלי רביה והמשכה קודם חיבור הכשרות ואם ידוע שנכנסו מעט ידוע שלא נכנסו לשם ג' לוגין דאל"כ יש להחמיר אף בספק מדרבנן כמוש"ל וכמוש"ש פ"ב מ"ה ד"ה אם ידוע וסיפא ג"כ איירי בכה"ג שאיני ידוע שנכנסו ממי השאובין לשום א' מהכשרות בלי רביה והמשכה ואם ידוע שנכנסו מעט ידוע שלא נכנסו לשם ג' לוגין ויותר נ"ל דעירוב דהכא היינו חיבור גרידא וקמ"ל סיפא דבחיבור החיצונות ע"י השאובה האמצעית ל"ה חיבור לטהר ושאין הכשרות נפסלות מהשאובה ע"י נגיעה גרידא ויש לתמוה בכ"ז מהא דבעינן הויה ע"י טהרה לפי שיטת כל הפוסקים שהבאתי לעיל בענין הויה ע"י טהרה דלא כשיטת הרא"ש ואשר י"ל בזה א) דל"ח להויה שלא ע"י טהרה רק בענין שכניסת המים להמקוה שטובל בה היא שלא ע"י טהרה אבל בחיבור מקואות ל"ח להויה שלא ע"י טהרה ב) דבכה"ג שהדבר המק"ט הוא רחוק קצת ממקום התהוות המקוה דהיינו בנידון דידן מקום חיבור המקואות הדין כמו ע"י המשכה דל"ח כלל להויה שלא ע"י טהרה כמוש"ל ג) י"ל משום דהו"ל שלא בכוונה ובשלא בכוונה ליכא פסולא דהויה שלא ע"י טהרה כמו שכתבתי לעיל בענין המניח קנקנים ע"מ לנגבן שלש גוממיות פי' גומות בנחל פי' שיפול הרום העליונה התחתונה והאמצעית העליונה והתחתונה של עשרים עשרים סאה והאמצעית של מ"ס וחרדלית של מי גשמים עוברת ביניהן פי' ומחברתן ר' יהודה אומר מאיר היה אומר מטביל בעליונה כו' ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה תוספתא הובאה במס' (חגיגה י"ט א' ב'). ביאור פלוגתייהו דר"מ ס"ל דאמרינן גוד אסיק מהאמצעית להעליונה וה"ל כמו שיש בעליונה מ"ס וכ"ש שטובלין בתחתונה משום גוד אחית ואע"ג דקטפרס ל"ה חיבור שאני הכא דיש באמצעית מ"ש שלמין ור' יהודה ס"ל גוד אחית אמרינן גוד אסיק לא אמרינן תוס' שם. מקוה שיש בה מ"ס מכוונות ירדו שנים וטבלו זאח"ז ראשון טהור והשני טמא ר' יהודה אומר אם היו רגליו ש"ר נוגעות במים אף השני טהור (מקואות פ"ז מ"ו) אר"נ אמר רבה בר אבהו מחלוקת במעלות דרבנן אבל מטומאה לטהרה ד"ה השני טמא א"ד אר"נ כו' מחלוקת מטומאה לטהרה אבל במעלות דרבנן ד"ה השני טהור (חגיגה י"ט א') טעמיה דר' יהודה משום דס"ל דאמרינן גוד אחית כדלעיל וכתבו התוס' (חגיגה שם) דמ"מ מודה ר"י דקטפרס אינו חיבור ושאני הכא דהמים שבראשו ש"ר סופן ליפול להמקוה ובמס' (חגיגה י"ט א') מבעיא לן מהו להטביל מחטין וצנורות בראשו של ראשון לר' יהודה ופשטינן מההיא דשלש גוממיות דלר' יהודה גוד אחית אמרינן גוד אסיק לא אמרינן וכתבו התוס' דשני אלו הענינים אין דומין לגמרי אלא דבהא דגוממיות איכא מעלה שיש באמצעית מ"ס שלימות ובהא דראשו של ראשון איכא מעליותא שהמים שבראשו עתידין ליפול כנ"ל ולכך ס"ל להש"ס שהדין שוה בשני הענינים ומה שיש לתמוה בזה מנידון הוי' ע"י טהרה בעינן לשיטת כל הפוסקים בזולת הרא"ש נ"ל דצ"ל כמוש"ל בענין דשלש מקואות בתירוץ הג' קשה לי למה לא מבעיא להו לענין אם נגע הטובל בטומאה בעוד רגליו במקוה אי סלקא לי' טבילה ע"י המים שעליו לאחר ביטול הנגיעה ונ"ל דהבעיא היא רק בשיש בראשו ש"ר רביעית במקום אחד שהוא שיעור מקוה מה"ת לכלים כמוש"ל אבל להאדם דבעי מ"ס וגם דעל כל גופו ליכא רק טופח ע"מ להטפיח ודאי ל"ח טבילה מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו (מקואות פ"ו מ"ח) פי' הרחוק מן הקרוב היינו הרחוק מהאדם המטהר מהקרוב להמטהר ולא חיישינן שמא יבוא איזה ויפסיק ההשקה ובביאור מעשה הסילון ותחבולותיו בבא לטהר העליון מן התחתון ע"ד המפרשים לא מצאתי לפי ענ"ד דבר מתקבל והנ"ל בזה דתחתון ועליון לאו היינו משום שיפוע הקרקע אלא המלא נקרא עליון והבלתי מלא נקרא תחתון בזה וענין החיבור בזה הוא שממשיך מים מבור העליון הפסול להתחתון הכשר ועי"ז החיבור מתכשר העליון אלא שאם ימשוך דרך חריץ וצינור בלי שום תחבולה הרי לא יתחבר העליון להתחתון רק ע"י ניצוק וזה ל"ה חיבור ולכך עושה חריץ בקרקע מעליון לתחתון ונוטל שפופרת דהיינו קנה חלול עקומה וכפופה כעין ד' או כ' אשורית וזה קרוי סינון ולפי שצריך להיות עקום וכפוף כנ"ל עושין אותו משל חרס ומשל אבר ומניח חצי אחד ממנו לתוך החריץ הנ"ל וחצי השני כפוף לתוך הבור הכשר ופי הסילון נכנס לתוך המים ומניח ידו תחת פי הצינור שבתוך המים הכשרים עד שיתמלא מים מהעליון הפסול ואז כל המים הנמשכין נעשין עומדין ואשבורן ואינם ניצוק וכשנוטל ידו מתחת פי הסילון שבמקוה הכשרה מיד משיקין המים זל"ז וה"ל באותה הרגע השקה שלא ע"י ניצוק ומתטהר העליון ופי' מושכו ומשיקו היינו מושך מי הסילון והצינור ומשיקי עי"ז ואולי דקאי אמקוה דג"כ מזכיר בכ"ד בלשון זכר והא דסגי בהשקה דכחוט השערה אע"ג דקיי"ל עירוב מקואות כשפה"נ כבר כתבתי דעירוב מקואות היינו לענין מקוה חסירה והכא בשלימה איירי אלא שהיא פסולה משום שאיבה ודעת הר"ש והרא"ש והטור הובא ביו"ד סי' ר"א סנ"ב דלפי מאי דס"ל שאובין פסולין מה"ת בלא ריבוי כשרין והמשכה לא איירי הכא רק בענין דפסולה מדרבנן דהיינו ברוב כשרין ובלא המשכה או בנפסלה ע"י ג"ל מ"ש ונתוספו כשרין להשלים המ"ס וכ"ז איני נראה לפי ענ"ד ויש לתמוה נהי דל"ח שאובין בכה"ג משום שלא בידי שמים כיון שלא עשה מעשה בגוף המים לתלשן והסילון אינו עשוי לקבלה אעפ"י שמק"ט כמו"ש מקואות פ"ד מ"ה וכדבעינן למימר לקמן מ"מ הא כיון דסילון של אבר הא ודאי מק"ט וא"כ קשה מהא דהויה ע"י טהרה בעינן לשיטת כל הפוסקים בזולת הרא"ש כנ"ל ואשר י"ל בזה א) כמוש"ל בענין ג' מקואות שנתחברו ע"י הטובלין דבחיבור מקואות לא אכפת לן בהויה שלא ע"י טהרה ב) כמוש"ל דהולכת המים דרך צינור שבקרקע ל"ח הויה שלא ע"י טהרה שהרי הולכת המים היא ע"י חלל הצינור וחלל הצינור אינו דבר שמק"ט ודופני הסילון בלתי נצרכים להמשכת המים דבלא"ה לא היו המים מתפזרין ע"י כותלי חריץ שבקרקע ומה שכותלי הסילון מעמידין המים שנא יתהיי ניצוק זה ל"ח הוי' שלא ע"י טהרה דהא גם בלא"ה היו המים באין להמקוה התוספתא שהביא הר"ש בזה קשה להולמה ולפי מ"ש בכ"ז א"א ליישבה כלל בלי תיקון הגי' ונתבארה בספרי עוד"ד ועיקר השנוי שם שמביא סילון של רכובה מתאים למ"ש ונידון הא דקתני שם נכפף הסילון כ"ש טמא עמ"ש במס' (מקואות פ"ד מ"ג) ד"ה סילון הי' בעליון מ"ס ובתחתון ולא כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ"ס (שם פ"י מ"ח) לפי"ד המפרשים בהא דלעיל לשון עליון ותחתון בזה בלתי מתישב כלל דמה לי עליון ותחתון מה לי זה בצד זה ולפי מ"ש נ"ל דבר שחללו עמוק יותר קרוי תחתין ולא חשיב חלל לענין זה רק המרוקן גם ממים ובדרך כלל שהבור שיכול להמשך ממנו קרוי עליון וזה שממשיך אליו נקרא תחתון וכבר כתבתי דמקוה שיש בה מ"ס כל מ"ש שמתחברין לה נעשין כשירין לגמרי משום השרשה אף מדרבנן ומה"ת הדין כן במקוה שיש בה רביעית מים כשירין ובמעין שיש בו רביעית הדין כן אף מדרבנן וכמו"ש (מקואות רפ"ה) וכדבעינן למימר לקמן מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסת החמור המעורבת בבקעה (שם פ"ה מ"ג) הא דקתני פרסת החמור ל"ד וה"ה רגלי אדם ואורחא דמלתא קתני שע"י רגלי החמור נעשה בור ובעינן מעורבת כשפה"נ מדרבנן דבעינן לכלים ג"כ מ"ס כל המעורב למקוה כמקוה חורי המערה וסדקי המערה מטביל בהם במה שהן עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ היתה נקובה כשפה"נ א"ר יהודה אימתי בזמן שהיא מעמדת עצמה אבל אם אינה מעמדת עצמה מטבילין בה במה שהיא (שם פ"ו מ"א) ופי' חורי וסדקי המערה היינו המפולשין להמקוה בלי שום הפסק דאף שאין בשטח החור והסדק שלצד המים כשפה"נ ג"כ מטבילין בה כמו שהיא ועוקת המערה נ"ל דהיינו חור גדולה יותר משפה"נ שהיא עשוי' כעין משולש שהולכת ומעוקה לצד המקוה וחודו של חללה נוגע במי המקוה ועומדת בצד המקוה דאע"ג שאין כותל ממש מפסיק בין העוקה לחלל המקוה מ"מ כיון שאין כל שטח חללה פתוח למקוה בעינן כשפה"נ ובשיעור העוקה כתב הש"ך בסי' ר"א ס"ק קכ"ו דצריך שתהיה לפחות רביעית וכן בחור לפי דעתו ויתבאר להלן בהא דזבהים כ"ב א' ע"ש וביאור הא דאר"י אימתי פלוגתא דאמוראי (סנהדרין כ"ה עירובין פ"א גיטין ו' א') היינו לחלוק או לפרש ועמש"ל פרשה י"ז פסוק י"ג בכיסוי הדם ופי' מעמדת עצמה נ"ל דהיינו שעשויה להתקיים גם כשלא יהיו מים בעוקה כפי' המפרשים לפי דרכם מחט שהיא נתונה ע"ג מעלת המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליו הגל טהורה ספ"ז דמקואות ומה שקשה ע"ז מהא דהויה ע"י טהרה בעינן לפי"ד הפוסקים זולת הרא"ש צ"ל כמוש"ל בענין הג' מקואות שנתחברו ע"י הטובלין בתי' הב' ע"ש מקוה שמימיו מרודדין כובש חבילי עצים וקנים כדי שיטפחו המים ויורד וטובל (שם) מטבילין בראשין ואין מטבילן בכיפין לפי שאין מטבילין מאויר (חגיגה י"ט א') פי' גל שנתלש והוא כעין קשת ד"מ היינו חצי עיגול שתי קצותיו על הארץ והמותר באויר וטובל בראשון היינו בחלק הגל שאינו באויר מקוה שמימיו צלולים אלא שהן סרוחין עד שאין הפרה שותה מהן כשרין לטבילה (חולין ק"י א') עשה מקוה שיש בה מ"ס מים וטיט רא"א מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט מטבילין בטיט שהמים צפין ע"ג היו המים מצד אחד מודה ר"י שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט באיזה טיט אמרו כו' ספ"ב דמס' מקואות ובמס' (זבחים כ"ב) איתא דפרה שוחה ושותה מהם תליא מלתא אלא דבביאור שיעור זה איתא שם במס' זבחים כמה פלוגתות ולכו"ע טיט הנדיק או טיט הנרוק מצטרף למ"ס כדאיתא במס' (סוכה י"ט) ע"ש וכן משמע מהמשנה והיינו אף הטיט עצמי מצטרף יש מעלין את המקוה ולא פוסלין פוסלין ולא מעלין לא מעלין ולא פוסלין אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור הגליד והמלח וטיט הנרוק וי"ג טיט הנדוק (מקואות פ"ז מ"א) ונראה דטיט הנרוק ל"ד לאינך דאינך אף בתלושין מעלין כדאיתא שם אבל טיט הנרוק בתלוש נראה דנהי דאינו פוסל מ"מ אינו מענה וע"ש אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאין בין טהורין מי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ כו' אבל שאר משקין ומי פירות והציר והמוריס והתמד משהחמיץ לא פוסלין ולא מעלין כו' שם כגי' הא"ר פסול דמשקין וכל הני דחשיב בתר הכי פשוט דהיינו מה"ת כמו"ש התוס' (יבמות פ"ב ב') ע"ש מיהו ק"ל מ"ש משקין מטיט הנרוק דאף הטיט עצמו מצטרף למ"ס ואין סברא כלל להקל בהטיט עצמו יותר משום דלא נתלש כמו"ש מקודם כיון דמ"מ עצם הטיט ל"ה מים כלל ובוודאי לא עדיף ממשקין תלושין והנ"ל דשאני טיט שאינו מק"ט משא"כ משקין דמק"ט וה"נ הויה שלא ע"י טהרה ואע"ג דלבתר שנפלו למקוה נתבטלו ואין מק"ט מ"מ היו מקודם מק"ט ואע"ג דמי פירות אין מק"ט צ"ל דלא פלוג רבנן במשקין ועיין מ"ש בסמוך היו בו מ"ס נתן סאה ונטל סאה כשר שם עפ"י הסוגיא (דיבמות פ"ב) דאיתא שם אר"י עד רובו מ"ל דנשתייר רובו לא דלא נשקיל רובו:

תוכן העניינים

באר היטב (על התורה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה