אור ברסלב
באר היטב (על התורה) באר היטב סדר ויקרא › סדר בחקותי

באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'

באר היטב סדר ויקרא · סדר בחקותי

סדר בהר

פרשה כז

(ב)

איש כי גו' בערכך נפשות גו'. עמש"נ בסדר קדישים נידון גמר בלבו ויובא עוד בסמוך הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים אבל טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין ומעריכין אבל לא נערכין שאינו נערך אלא הזכר וודאי נקבה וודאית חשו"ק נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין להם דעת משנה ריש מס' ערכין הכל מעריכין לאתויי מאי לאתויי מופלא סמוך לאיש והיינו בשנה שלפני גדלות שאם יודע לשם מי נדר ולשם מי הקדיש נדרו נדר הקדשו הקדש (נדה מ"ה ב') ועמש"ל פי"ט ס"פ י"ב בדיני שבועות נערכין לאתויי מאי לאתויי מנוול ומוכה שחין כי' (ערכין שם) בגמ' הא דעבדים נודרין ומעריכין הייני שמשלמין כשישתחררו עי' (ב"ק פ"ז א') כתבו התוס' דאע"ג דלכל מילי עבדים כנשים מ"מ לענין ערכין ערך עבד זכר כערך ישראל זכר ופשיט הוא דהא גבי נערך ליכא שום מצוה הא דחרש יש לו דמים עי' תוס' שהקשו ע"ז מהא דב"ק פ"ה ב' דאיתא שם חרשו נותן לו דמי כולו ותירצו דהכא ביכול להתרפאות ועוד כתבו נחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים דעדיף טפי וצ"ע פחות מבן חידש נידר אבננה נה נערך (שם ב' במשנה). ת"ר המעריך פחות מבן חודש רמ"א נותן דמיו וחכ"א נ"א כלום במאי קמיפלגי ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויודע שאין ערך לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה (שם) ובביאור זה שיטה א) דבאמר אח"כ שלא היתה כוונתו רק לערך וודאי פטור במיגו דשאלה והכא באמר שכוונתו היתה לשם דמים דחכמים ס"ל דלא מתחייב דאף שגמר בלבו להתחייב ומהני בקדשים כדאיתא (שבועות כ"ו ב') ע"ש והובא לעיל בסדר קדושים מ"מ ה"ל כגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא בשפתיו דנ"מ דלא היתה כוונתו להתחייב רק. ע"י דיבורו וזה ל"ח דיבור להתחייב ור"מ ס"ל כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"ל כהוציא בשפתיו חיוב דמים שיטה ב) דבאומר שבלבו היה לדמי וודאי חייב כיון שהוציא בשפתיו כפי מה שגמר בלבו והכא באומר שכיון לשם ערך דווקא דחכמים ס"ל דנאמן בזה ור"מ ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה וה"ל מיגו במקום עדים ועמ"ש בספרי עוד"ד (נזיר ט' א'):

הערה. עי' חו"מ סי' קצ"ה ס"ה בהגהה מה שהוכיחו מזה לענין דיני ממונות עובד כוכבים רמ"א נערך אבל לא מעריך ר' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך וזו"ז מודין שנודרין ונידרין (שם ה' ב') במשנה הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ר"ח בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובין ר' יוסי לומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב (שם ו' ב') רי"א נודר ומעריך כו' ות"ק מי קאמר דלא אלא בנודר ומעריך ומקדיש כו"ע נ"פ פי' דמצי כי פליגי באם הזיק תק"ס אם הזיק איני חייב בתשלומין ור' יוסי סבר אם הזיק חייב בתשלומין במאי קא מיפלגי א"ר יוסף במלוה ע"פ גובה מן היורשים קא מיפלגי כו' רבא אמר דכו"ע מליה ע"פ אינו גובה מן היורשים והכא במלוה הכתובה בתורה קמיפלגי (שם) ועי' (קדושין י"ג ב"ב קע"ה ב') ויש לתמוה מ"ש נודר ומעריך ממזיק ונהי דבאמת מלישנא דת"ק משמע דמודה דנודר ומעריך ולא מצי למימר דפליגי בהא מ"מ מ"ש הזיק מנודר ומעריך ונ"ל דבנידר ומעריך משכחת לה דל"צ לדינא דמלוה ע"פ גובה מן היורשים ומלוה הכתובה בתורה כו' והיינו כשאמר זה לנדרי זה לערכי דתו ל"צ למידי דה"ל כגבוי משא"כ בהזיק דחוב בעלמא הוה עלי' ועי' תוס' אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שויו (שם י"ג ב' במשנה) בישראל אין בעובד כוכבים לא נימא מתניתין דלא כר"מ כו' אפ"ת ר"מ כו' בתרי אומה לא מיירי כו' ואב"א כו' (שם י"ד א') דמיו של פלוני עלי ומת הנידר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים (שם כ' א') במשנה יתנו היורשים אי משום דמלוה ע"פ גובה מן היורשים או משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי או דאיירי בעמד בדין (גמ' שם) מת הנידר לא יתנו היורשים מפרשינן שם משום דמחוסר אומדנא ופי' התוס' דלא נידר אלא דמים שישיימוהו ב"ד והוא לא בא לידי שומא זו ולפ"ז נראה דה"ה דהנודר עצמו ג"כ פטור במת הנידר ונקט לא יתנו היורשין אגב רישא דקתני יתנו היורשין ערך ידי ערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי ערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלוי' בו נותן ערך כולו חצי ערכו עלי נותן חצי ערכו ערך חציו עלי נותן ערך כולו חצי דמי עלי נותן חצי דמיו דמי חציו עלי נותן דמי כולו (שם). ת"ר בערכך להביא ערך סתם כו' נפשות ולא המת אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה ד"א נפשות כו' אחד שהעריך מאה מנין ת"ל נפשות מאי ערך סתם דתניא האומר ערך סתם עלי נותן כפחות שבערכין כו' שלשת שקלים (שם ד' א' ב'):

(ג)

מבן עשרים שנה גו' כל הענין יום שלשים כלמטה הימנו שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנו שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה כו' מה שנת ששים כלמטה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה כו' רא"א עד שיהיו יתירות על השנים חודש ויום אחד (שם י"ח א' במשנה) ועמש"ל פ"א ד"ה מן הבקר דבעניני קרבנות כל שנתו נקרא בן שנה ועמ"ש ריש סדר בהר בענין שנות הראשונים שע"י אנו חושבין השנים של יצירה הערך בזמן הערך כיצד העריכו פחות מבן חמש ונעשה יתר על בן חמש כו' נותן בזמן הערך (שם י"ח א' במשנה) אבל אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כמו ששוה בשעת נתינה ערכין י"ח א' בגמ') דבערכין אינו כן ע"ש:

(ח)

על פי אשר תשיג גו' אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו פשוט דה"ה במעריך אחר ובנודר אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שקנה לשמן (ערכין כ"ד א' במשנה) ומפורש (ב"ק ק"ב ב') דלאו היינו משום דאין דעתו ע"ז אלא משום דכבר קנוי להם ועי' ח"מ סי' צ"ז ס' כ"ה וס' כ"ו ונ"ל דמ"מ בע"ח דאשתו ובניו ג"כ אינו יכול לגבות חובו מזה דאדעתא דהכי לא יהיב לי' עי' (ב"מ ע"ח ב') ועי' יו"ד ס"ס רנ"ג חייבי ערכין ממשכנין אותן (ערכין כ"א א' במשנה) פי' ומוכרין אותן בשויין אעפ"י שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חודש מטה מוצעת סנדליו ותפיליו לו ולא לאשתו ובניו אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין חרש נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות ר' אלעזר אומר אם היה אכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומר למכור את המרובה וליקח את המועט אלא נותנין לו שני מינין מהמרובה וכל שיש לי מן המועט המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו פי' פודה אותן (ערכין כ"ג ב' במשנה) ועי' (ב"מ קי"ג ב') בענין שמסדרין לבע"ח היה עני פי' בשעה שהעריך והעשיר פי' בשעה שבא ליתן עשיר והעני נותן ערך עשיר ר' יהודה אומר עני והעשיר וחזר והעני פי' עני בשעה שהעריך והעשיר והעני כשבא ליתן נותן ערך עשיר כו' וידובר להלן אפי' מת אביו והניח לו רבוא או ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בה כלום (שם י"ז ב' במשנה) הניח לו רבוא עשיר הוא אימא מניח לו רבוא פשיטא כשהיה אביו גוסס מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל ספינתו בים ובאה לו ברבואות עשיר הוא אר"ח כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים והאיכא שכורות שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ותיפוק ליה משום ספינה ה"מ ר"א היא דאמר אם הי' אכר נותן לו צמדו כו' אעפ"י שאמרו עבד נמכר בכסותו לשבח פי' כשנמכר לשלם לבע"ח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר מושבח מנה וכן פרה אם ממתינין לה לאיטליז מושבחת היא וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו (שם כ"ד א' במשנה) ונידון בהישג יד ומה שנוטל אח"כ יותר אין זה שייך להקדש וכן הדין באמר דמי עלי או דמי פ' עלי (שם י"ח א') אתה הקשת דמים לערכין מרגלית לקלים ולידון בכבודו כו' ומכאן מוכח לפי ענ"ד דחייבי דמים נידונין בהישג יד וידובר להלן בד"א במטלטלין אבל בקרקעות מכריזין עליהם ששים יום בבוקר ובערב ואח"כ מוכרין אותן לשון הרמב"ם ממתניתין דערכין כ"א ב' ע"ש בעי רבא ערכי עלי לגבי מזבח נידון בהישג יד או אינו נידון בהישג יד כו' (שם ה' א') נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע היו בידיו חמש סלעים רמ"א אינו נותן אלא אחד וחכ"א נותן את כולן (שם ז' ב') א"ר אדא בר אהבה היו בידיו חמש סלעים ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשני' ואחת לראשונה יצא ידי שניהן מ"ט בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה פי' במטלטלין בעידנא דיהיב לשניה משעבד לראשונה בעידנא דיהיב לראשונה תו לית לי' נתן ארבע לראשונה ואחת לשניה ידי שניה יצא ידי ראשונה לא יצא כולהו משעבדי לראשונה (ערכין ז' ב' ח' א') ואמר ערכו עלי פי' וחזר ואמר ערכו עלי בעידנא דיהיב לראשון לית ליה כתבו התוס' תימא דבעידנא דנדר לראשון היו לו ה' סלעים ואיך מפטר כשנתן לה אחת הא תנן היה עשיר פי' בשעת הנדר דערך והעני כשבא לפרוע לכהן כו' נותן ערך עשיר כנ"ל ותירצו דהא דהיה עשיר והעני נותן ערך עשיר היינו כשהעריכו הכהן בשעה שהיה עשיר והכא איירי כשהעריכו הכהן על השניה בתחילה ואח"כ על הראשון כו' ולכך נפטר מהראשונה כיון דלא הוערך עליה בעוד שהיו בידו החמש סלעים לראשונה ולפי ענ"ד לסברת התוס' בהא דהיה עשיר והעני היה די להם בישוב הקושיא דהכא איירי כשלא העריכו הכהן על הראשונה עד שנדר בערך בשניה דג"כ בשעה שהעריכו הכהן על הראשונה לא היו לו חמש לראשונה ומה שהצריכו לומר שהכהן העריכו תחילה על השניה י"ל משום דאם העריכו על הראשונה תחילה היה לו להעריך כל החמש לראשונה ולכך צ"ל שהעריך בתחילה לשניה והעריך פחות שבדין הישג יד דהיינו סלע כנ"ל וידובר עוד בסמוך מיהו הרמב"ם הביא דינא דהיה עשיר והעני כפשוטו ומשמע דהיינו אף שהעריכו כשהיה עני וכן נראה פשטא דמלתא ותי' הל"מ דדווקא כשהי' עשיר לשלם ערך שלם לא מפטר מערך שלם כשהעני אח"כ אעפ"י שלא העריכו הכהן עד שהעני אבל כשהיה עני לערך שלם מפטר אח"כ כשהעני יותר אף ששלם פחות ממה שהי' לו בשעת הנדר בעי רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבבת אחת נדר כי הדדי תפסין יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דילמא כולהו חזיין להאי וכולהו חזיין להאי (שם) ופי' התוס' דלפי הסברא השניה אי לא יהיב כולהו לאחת לא יצא ידי שתיהם ונ"ל כוונתם דהיינו דאף אחת מהן לא יצא ומיירי בנתן לשתיהן בבת אחת דאי בנתן זאח"ז ידי שניה וודאי יצא בק"ו מהא דלעיל ובראשונה הוא דאיכא לספוקי והתוס' כתבו דמיירי שהעריכו על שתיהם יחד ונ"ל דעתם משום שצריך ליתן לכ"א כפי הסכום שהעריכו הכהן וצ"ע. צ"ע לפי ענ"ד בע"ח אי ממעט בנכסים לענין דין הישג יד ונ"ל דבמטלטלין אינו ממעט ובקרקעות הפודה פודה ע"מ לשלם לבע"ח חובו כמו במקדיש (ערכין שם כ"ג ב') וע"ש האומר ערך סתם עלי נותן כו' פחות שבערכין שלשת שקלים ((ערכין ז' ב') ומייתינן ל"ה (שם א') מלשון ערכך ופרכינן (שם ב') אלא קרא למה לי אר"נ אמר רבה בר אבהו לומר שאינו נידון בהישג יד מ"ט כמפרש דמי איכא דאמרי אר"נ ארב"א נידון בהישג יד פשיטא מ"ד כמפרש דמי קמ"ל והרמב"ם כתב כל"ק אמר דמי עלי או דמי פ' עלי נ"ל לפי ענ"ד דנידון בהישג יד מהא דערכין י"ח א' דהוקשו דמים לערכין במרגלית לקלים כמוש"ל והא דאמרינן (שם כ' א') שהנדרים אין נידונין בהישג יד היינו בנדר למזבח מיהו רש"י פי' שם דבאמר דמי עלי אינו נידון בהישג יד והרמב"ם כתב דאינו נידון בהישג יד דה"ל כמפרש בערכין עשיר שאמר ערך פלוני עלי שחייב בערך עשיר ושמע עני ואמר מה שאמר פלוני עשיר עלי פלוגתא דרבי ורבנן (ערכין י"ז א') לרבי נותן ערך עשיר ולרבנן נותן ערך עני אבל עני שאמר ערך פלוני עלי שחייב בערך עני ושמע עשיר ואמר מה שאמר פ' עני עלי נ"ל דאף לרבי נותן ערך עשיר דאפי' בקרבנות הדין כן:

(ט)

ואם בהמה אשר יקריבו גו' שלשה מיני קדשים יש בפרשה זו קדשי מזבח קדשי בדק הבית וחרמי כהנים כמו שיתבאר הקדיש תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם (מנחות ק"א א' תמורה ל"ג ב') אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן ואם מתו יקברו רש"א קדשי בדה"ב אם מתו יפדו (תמורה ל"ב א') וביאור הא דאין משנין אותן כו' מייתינן שם ברייתא קדשי בדה"ב שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדה"ב לא עשה ולא כלום ומתניתין דמקדישין אותן הקדש עילוי אקדשי מזבח קאי וביאור הקדש עילוי יובא להלן אר"ה קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום מ"ט אמר קרא כל חרם ק"ק הוא לה' כל חרם דק"ק הוה ההוא לה' ליהוי פי' התוס' דהא דאמר ההוא לה' ליהוי היינו לקדשי בדה"ב כדבעינן למימר קמן בביאור זה דהקדש בדה"ב חל אקדשי מזבח והיינו כרבנן דריב"ב (ערכין כ"ח ב') ויובא להלן פסוק כ"ט דדרשו שם האי קרא בהקדש עילוי ורש"י פי' לה' ליהוי היינו דרק לה' ליהוי כמו שהיה מקודם אבל אין לו לכהן שום זכות מהם כשהחרימם ועמש"ל פסוק כ"ט ומותבינן עליה דר"ה מלשנא דמתניתין דתנן ומקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן דבהכרח אקדשי מזבח קאי כנ"ל ומתרצינן דה"ק בין שאמר עליהם לשון הקדש בין שאמר עליהם לשון חרם חל עליהם הקדש בדה"ב אבל אם פירש חרם לכהנים לאו כלום הוא ובסוף הסוגיא מסקינן מלתיה דר"ה בתיובתא אלא דגם חרמי כהנים חל אקדשי מזבח ומקשינן עלה והאמר עולא המתפיס עולה לבדה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין ובביאור לשון עיכוב גזברין ובביאור קושיא זו נ"ע כמו"ש התוס' דעיכוב גזברין היינו שמעכבין לשוחטה עד שישומו אותה כמה יתן עבורה לבדה"ב אלא דמ"מ מותר לשוחטה קודם פדיונה וביאור הקושיא לפי"ז דבשלמא הקדש דבדה"ב אתי שפיר דחל ע"ז אע"ג דאין לבדה"ב בה כלום דהא בדה"ב איכא בחיובא דגברא שמתחייב עצמו לבדה"ב כך וכך אלא חרמי כהנים איך אפשר דליחול אקרקפתא דגברא הא חרמי כהנים אין חלין רק אחפצא מטלטלין או מקרקעי אלא ע"כ צ"ל דאסור לשוחטה קודם פדיה וחל על העולה עצמה ומתרצינן דלעולא באמת אין חרמי כהנים חל אקדשי מזבח רק מדרבנן ובביאור הקדש עילוי איתא (ערכין כ"ח ב') במשנה שהבאתי לעיל מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהם ואם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אעפ"י שאינו רשאי אם נדר נותן דמיה פי' אמר הרי עלי ואח"כ הפריש ואמר זה לעולתי דחייב באחריותו נותן דמיו דכשלו דמי כיון דחייב באחריותו ואם נדבה היא דלא מחייב באחריותה נותן טובתה ומפרש כיצד כגון שאמר שור זה עולה דהיינו נדבה וחזר והחרימו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שכל אחד מישראל כשמוצא שור בזול הרבה לפי ערך שניו קונה אותו להקריבו עולה אעפ"י שאינו רשאי פירש"י ותוס' דהיינו אעפ"י שאינו חייב דתרגום דנושה רשיא ולפי ענ"ד נראה פשוט דהיינו אעפ"י שאינו רשאי לקנותו דעולה אינה נמכרת דלאו ממון בעלים היא ואינה מכפרת רק ע"ז שהופרשה בשבילו כמו"ש פ"א פסוק ג' אם מתו יקברו בטעמא דמלתא אין לומר משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור"ש ס"ל דבקדשי בדה"ב פודין להאכיל לכלבים דא"כ ה"ל למתני אם נעשו טריפה יקברו כדתנן תמורה ל"ב) ע"ש וכדאיתא (בכורות ט"ו א') אמתניתין דשם ואין לומר דבמתו תמימין איירי דמיתה לא חשיב מום ואין פדיון בלא מום וקדשי בדה"ב ג"כ בעו מום לרבנן משום דתמימין אין נפדין רק למזבח כמוש"ל דבאמת פלוגתייהו דרבנן ור"ש דמתניתין מפורש בברייתא כדבעינן למימר קמן דהיינו רק במתו בע"מ אבל בתמימין לכו"ע יקברו אלא טעמא דמתניתין משום דבעינן והעמיד והעריך וכל שאינו בהעמדה דהיינו שאינו חי אינו בהערכה פי' אינו נפדה ואעפ"י שנשחטו יקברו כדאיתא (שם ל"ג ב' בגמ') נשחטה ועודה מפרכסת צ"ע אי אית בה העמדה והערכה כשנשחטה כתיקונה והא דאמרינן (חולין ל' א') דבשחוטה איכא העמדה והערכה כל זמן שהיא מפרכסת י"ל דהיינו קודם גמר שחיטה כמו"ש התוס' (חולין פ"ד א') ד"ה בעינן העמדה והערכה ועי' תוס' (ב"ק ע"ו א') ד"ה שחוטה ועי' תוס' שם דשחיטה בתמימין ל"ח מים לענין פדיון ואף תחילת השחיטה ל"ח מום כיון דשייך לשחיטה א"ר יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה ור"ל אמר לרבנן קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה זו"ז מודה דלר"ש קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדה"ב נא היו בכלל העמדה והערכה וד"ה בע"מ מעיקרו פי' שקדם מומו להקדשו כדמוכח להלן לא היה בכלל העמדה והערכה (תמורה ל"ב ב') והיינו בקדשי מזבח לר"ש בין לר"י בין לר"ל ולרבנן לר' יוחנן והיינו כשהקדישו לדמיו למזבח אבל בקדשי בדה"ב אין שום נ"מ בזה ואף בקדם מומן להקדשן בעינן העמדה והערכה כפירש"י וכדמוכח שם בגמ' כמו שיתבאר להלן ותנא דבי לוי אמ' אפי' בע"מ מעיקרו פי' בקדשי מזבח ג"כ היה בכלל העמדה והערכה וכן תני לוי במתניתיה אפי' חיה אפי' עופות פי' שהקדישן לדמיהן למזבח כמו"ש מקודם (תמורה נ"ב ב' שם) תניא כוותי' דר' יוחנן אם בהמה אשר יקריבו ממנה בבע"מ שיפדו הכתוב מדבר כו' או אינו אנא בבהמה טמאה כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים אם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה שאינה קריבה כל עיקר יצחה זו שאינה קריבה היום אלא למחר ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה (שם נ"ב ב' נ"ג א') אם בהמה אשר יקריבו ממנה בבע"מ שיפדו אסיפא דקרא קאי דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר גו' הא מה אני מקיים אם כל בהמה אשר גו' דילגו בזה תיבת טמאה משום דמאשר לא יקריבו דריש וטמאה דקרא לפי"ז היינו טמאה למזבח דהיינו בע"מ והא לא מצי למדחי ה"מ ר"ש היא פירש"י משום דסתם ספרא היא וסתם ספרא ר' יהודה כדאיתא (בכורות ס"א א') והיינו בר פלוגתייהו דר"ש אי מייתינן שם ברייתא מתו תמימין יקברו בע"מ יפדו בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב בין תמימין בין בע"מ יקברו רש"א אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב תמימין יקברו בע"מ יפדו ביאור ברייתא זו מלתא דרבנן א"ש לר"ל וקשיא לר"י מיהו מלתא דר"ש קשיא לתרווייהו דבקדשי מזבח אמאי בע"מ יפדו והלכך מוקמינן לה שם בקדם מומן להקדשן דבזה לא בעי העמדה והערכה כנ"ל והשתא א"ש לר' יוחנן דתמימין שמתו יקברו לכו"ע בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדה"ב דכיון שהיו ראויין למזבח אין נפדין בלא מום ובבע"מ שקדם מומן להקדשן בקדשי מזבח לכו"ע יפדו דבזה לכו"ע לא בעינן העמדה והערכה כנ"ל ובקדשי בדה"ב פלוגתא דרבנן דס"ל דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה ס"ל בזה יקברו דבקדשי בדה"ב אף בקדם מומן להקדשן בעינן העמדה והערכה כנ"ל ולר"ש דס"ל דקדשי בדה"ב ל"ה בכלל העמדה והערכה יפדו וא"ת אכתי גם לר"י קשיא דכיון דבע"מ היינו בע"מ בשעת הקדש א"כ תם ונעשה בע"מ בכלל תמימין הוא וא"כ איך קאמר ר"ש אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב תמימין יקברו תם ונעשה בע"מ אמאי יקבר בקדשי בדה"ב לר"ש דס"ל קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העמדה והערכה וצ"ל דלא איירי רק בתמימין מתחילה ועד סוף ובבע"מ מתחילה ועד סוף ובתם ונעשה בע"מ לא איירי ובספרי עוד"ד כתבתי שגי' התוס' בדברי ר"ש אינה כמו שלפנינו אלא כהגירסא שבברייתא השני' דמייתי שם ר"ל בתר הכי וכמו שיתבאר בזה אבל לר"ל קשיא ממ"נ אי בקדם הקדשן למומן איירי לפלוג ר"ש בקדשי מזבח כנ"ל ואי בקדם מומן להקדשן קשיא מאי איריא קדם מומן להקדשן יפדו בקודשי מזבח לרבנן הא אפילו בקדם הקדשן למומן ג"כ יפדו לרבנן לר"ל דס"ל דלרבנן קדשי מזבח ל"ה בכלל העמדה והערכה ומתרצינן עלה דר"ל ס"ל דהא ברייתא משבשתא משום דתני במכילתא אחריתא בשינוי והכי תני במכילתא אחריתא מתו בין תמימין בין בע"מ יקברו בד"א בקדשי בדה"ב אבל בקדשי מזבח יפדו פי' בע"מ יפדו רש"א תמימין יקברו בע"מ יפדו פי' בקדשי בדה"ב ואברייתא זו ל"ק לפלוג ר"ש גם בקדשי מזבח דאף בע"מ יקברו די"ל כיון דאמר ר"ש דקדשי בדה"ב ל"ה בכלל העמדה והערכה ממילא מובן דהעמדה והערכה דכתיב בקרא היינו בקדשי מזבח אבל אברייתא קמייתא א"א לומר דר"ש פליג ג"כ בקדשי מזבח דשם קתני בהדיא בדברי ר"ש אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בזה לפי הגירסא שנראה מהתוס' בברייתא קמייתא בדברי ר"ש כמו"ש מקודם א"ל ר' ירמי' לר"ז לר"ל דאמר לרבנן קדשי מזבח ל"ה בכלל העמדה והערכה וקתני קדשי מזבח בע"מ יפדו ומוקמינן לה בשקדם הקדשן את מומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים פי' ולעיל ל"א א' ובכ"ד איתא בזה פלוגתא דתנאי הכא במ"ע בשעבר ושחטן א"ל ר' ירמיה לר"ז לר"ש דאמר קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העמדה והערכה אמאי תמימין יקברו משום דחזי להקרבה כו' והובא לעיל המקדיש פירות שובכו למזבח ומרדו לכו"ע לא פקעה קדושתייהו מינייהו הקדיש תרנגולת לבדק הבית רב ס"ל כיון דמרדה פקעה קדושתה מינה ושמואל ס"ל כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכן ס"ל לר' יוחנן ור"ל הוה ס"ל כרב ואח"כ הודה לר' יוחנן (חולין קל"ט א') ועמש"ל פרשה כ"ב פסוק י"ח ד"ה לכל נדריהם ועי' ב"ק י"ג ב' ומש"ש בספרי עוד"ד:

(י)

לא יחליפנו גו' דיני תמורה יתבארו להלן בסוף הסדרא בתמורה דמעשר:

(יא)

ואם כל בהמה טמאה גו' נתבאר לעיל דהיינו בע"מ וכן פירש"י בחומש:

(יב)

והעריך הכהן גו' זהו פדיון דקדשים שהוממו כנ"ל שומת הקדש לפדיון ר"א ב"י אומר עשרה אף במטלטלין (סנהדרין י"ד ב') ותנא דריש מכילתין דשם ס"ל דבשלשה במטלטלין ור' יהודה אומר אחד מהן כהן (שם) ולרבנן כהן דכתיב בקרא בזה קשיא (שם ט"ו א') כל הקדשים שקדם מים קביע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין נחילין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר וכל שקדם הקדשן את מומן אי מום עובר להקדשן ואח"כ נולד בהם מים קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב ועושין תמורה ואם מתו יקברו (בכורות י"ד א') במשנה טעמא דנפדו הא לא נפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכירה ומן המתנות ויוצאין לחולין ליגזז טעמא דנפדו הא לא נפדו אסירי בגיזה ועבודה מסייע לי' לר"א דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה אמרי לא קדושת דמים למזבח דמחלפת בקדושת הגוף למזבח גזרי בהו רבנן אבל קדשי בדה"ב לא ועמש"ל פ"ה פסיק ט"ו ד"ה מקדשי ה' דהיינו בלא הנאה או בהנאה דפחות משוה פרוטה ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן ה"ד אילימא דאיעבר ואתיילד לאחר פדיונן פשיטא חולין נינהו אלא דאיעבר לפני פדיונן ואתיילד לאחר פדיונן הא לפני פדיונן אסירי נפדין תמימין או אין נפדין תמימין ת"ש המתפיס בע"מ קבועין למזבח וילדו ימכרו וא"צ מים שאין קדושה חלה עליהם שלא יהא טפל חמור מן העיקר אבל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף פי' איני רשאי למוכרו אלא הוא עצמו יקרב עולה וה"ה נקבה לשלמים מסייע ליה לרבא כו' (שם א' ב') ואם מתו יפדו אבל בקדם הקדשן למומן אם מתו יקברו אף שנשחטו או למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והיינו כמ"ד קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה וכל שקדם הקדשן כו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד מנה"מ דת"ר תזבח (דברים י"ב) ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך כו' איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ה"ד אינימא דאיעבר ואתיילד לאחר פדיונן אמאי ולדי צבי ואיל נינהי אלא דאיעבר לפני פדיונן ואתיילד לאחר פדיונן הא לפני פדיונן מיקדש נמי קדשי ועמש"ל פ"ג פסוק א' וכמו שהדין בזה בולד תמורה כן הדין בולד בע"מ דלאחר פדיונן מה תהא עליהם אר"ה כונסן לכיפה והן מתים דהיכי ליעבד לקרבינהו מכח קדושה דחוי' קא אתו לפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אמרי במערבא כו' סמיך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותי זבח וטעמא מאי פי' אמאי כונסן לכיפה לר"ה א"ר לוי גזירה שמא יגדל מהם עדרים פי' ויבא לידי תקלה (שם ט"ו) והשוחטן בחוץ חייב הכי מתני רב הונא ומוקי לה בדוקין שבעין ואליבא דרע"ק דאמר אם עלו לא ירדו (שם ט"ז א') כל הקדשים שנעשו טריפה יקברו (תמורה ל' ב') טעמא דנעשו הא היו מעיקרא פודין אותן אף למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דלא נחתא להם קדושת הגוף כלל (תמורה י"ז א') מיהו שמואל ס"ל שם דנחתא להו קדושת הגוף והלכך למ"ד פודין קדשים להאכילן לכלבים צריכה מום קבוע לפדות עניו ולמ"ד אין פודין כו' ימותו (שם) הרובע והנרבע כו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן (תמורה כ"ח ב' בכורות מ"א א') במשנה וע"ש הסולת היין והשמן לאחר שקדשו בכלי אין להם פדיון (מנחות ק"ב) עופות אין להם פדיון (כריתות כ"ז ב') והובא לעיל פ"ה פסיק ז' אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות כי' (בכורות נ"א א') במשנה והובא ברמב"ם בהל' ערכין לענין פדיון כל ההקדשות רבי אומר בכל פודין כו' חוץ מן השטרות (שם) אמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל (ב"מ נ"ז) ובכ"ד וכתבו התוס' במס' (מנחות ע"א ב') ד"ה ומתירין דאין זה רק בבעלים שהקדישו איתו ההקדש ומוכח שם דאף לאחר שנמסר ליד גזבר הדין כן ואע"ג דאז ליכא שאלה בהקדש כמו"ש בספרי עוד"ד (ב"ב קע"ד ב') ד"ה חזקה וטעמא דמלתא נ"ל משום דאכתי בעלים נינהו דמצות גאולה בבעלים (בכורות י"ג א' ערכין כ"ז א') ומ"מ צריך לעשות לו דמים (ב"מ שם) ובכ"ד ופלוגתא דאמוראי שם ובמס' (תמורה כ"ז א' ב') אי הייני מדבריהם או מה"ת ואי היינו בביטול מקח או אפילו בכדי אונאה אמר עולא לא אמרו פי' הא דצריך להשלים אח"כ אלא בשמו בי תרי אבל שמו בי תלתא אע"ג דאתו בי מאה פי' ואמרי ששוה יותר לא הדר איני והא חמר רב ספרא היכא אמרינן תרי כמאה לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן ותו תלתא ותלתא נמי יד הקדש על העליונה קסבר עולא צריך לעשות לו דמים מדבריהם וכל דרבנן אקילו בה רבנן (תמורה שם) אין פודין הקדש בדמים אכסרה (ב"מ נ"ה) וע"ש רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה פי' במשיכה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קדושין כ"ח ב') במשנה ובמס' וב"מ מ"ז ב') פליגי ר"י ור"ל ר"ל אמר משיכה מפורשת מה"ת ורי"א דבר תורה מעות קונות כו' ע"ש משכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהא כת הדיוט חמור מהקדש פדאו במאתים ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט ונתן הכסף וקם לו פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדה ואינו נותן אלא מנה אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי (קדושין כ"ט א') ועי' תוס' שם מ"ש ע"ז מהא דגיטין נ"ב א' ומה שתירצו בזה. כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר פי' מעשר בהמה שהנותן לבעלים (בכורות ל"א א') במשנה:

(יג)

ואם גאל גו' פי' שהבעלים יגאלנה כבר הבאתי מקודם דמצות גאולה בבעלים (בכורות י"ג א' (ערכין כ"ז א') ויסף חמישיתו גו' פלוגתא דתנאי (בבא מציעא נ"ד) בחומש אי חומש מלגיו או חומש מלבר והובא בכ"ד בין המקדיש עצמו בין יורשו לאח"מ בין אשתו בין בהקדש דמקרקעי בין בהקדש דמטלטלי ובהמה מוסיפין חומש רמב"ם הל' ערכין פ"ה ה"ג ועמ"ל שם פ"ד ה"ה א"ר יב"ל על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש (ב"מ נ"ד ב') ותניא כוותיה (שם נ"ה א') פרה זו תחת פרה. של הקדש כו' על הקדש שני פי' כשבא לפדות הפרה השניה אינו מוסיף חומש ובמס' (תמורה ט' ב') אבעיא לי' לר' אבין א) הפריש אשם להתכפר בו והומם והוסיף עליו חומש וחללו על אחר והומם השני ובא לחללו אי מוסיף חומש על השני והיינו קדושה אחת בשני גופים ב) הפריש אשם להתכפר בו ונאבד ונתכפר באחר וניתק הראשון לעולה והומם ובא לחללו מוסיף עליו חומש או לא והיינו שתי קדושות בגוף אחד וע"ש בלשון הש"ס שצריך תיקון ויש בו אריכות אבעיא להו חומש מעכב או אינו מעכב (ב"מ נ"ד א') ומשמע שם דהיינו במע"ש ומייתינן שם תנאי דפליגי במע"ש לענין אכילה בנתן הקרן ולא נתן החומש ודחינן דכו"ע חומש אינו מעכב ופלוגתייהו בחיישינן לפשיעותא ומסקינן שם הכל מודין בהקדש בשבת דחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק (שם) וע"ש בעי רמי בר חמא מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש פי' כשאמר שור זה עולה בשביל פלוני שיתכפר בו ומסקינן שם מקדיש מוסיף חומש כשפודה אותו ולא מתכפר בעי רב"ח חומש מהו שיתחלל על הקרקע ומסקינן א"ק עליו לרבות חומשו כמוהו (ב"מ שם) חומש כתחילת הקדש דמי וכשבא לחלל את החומש מוסיף עליו חומש (ב"מ נ"ד ב'):

(יד)

ואיש כי יקדיש את ביתו גו' גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (ב"ק ס"ח ב' ס"ט א' ב"מ ז' א') משמי' דר' יוחנן ובב"ק שם איתא דר"ל ס"ל כצנועין דס"ל דנגזל יכול להקדיש אף שאינו ברשותו ע"ש וה"מ במטלטלי אבל במקרקעי דאינה נגזלת כשאינו יכול להוציאה בדיינין אינו הקדש וצ"ע אי היינו אף לר"ל וצנועין הא יכול להוציאה בדיינין הקדשו הקדש המשכיר בית לחבירו כו' הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש ליה איש כ"י את ביתו גו' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הכי קאמר הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש הקדישו משכיר היכי דייר בי' במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל בי' נפיק לי' שכר לחולין וגירסת רש"י כיון דמעל נפיק לי' לחולין פי' כל הבית דאמר לכשיבוא שכרו יקדש כו' והא מני ר"מ היא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (ערכין כ"א א') סוגיא זו תמוה הרבה א) למה לא יוכל השוכר להקדישו זכות שכירותו וכמו"ש התוס' מהתוספתא וע"ש ב) למה בהקדיש המשכיר קאי שוכר במעילה הא שכירות ליומי' ממכר הוא (ב"מ נ"ו ב') (ובכ"ד ומ"ש התוס' משום דיש להקדש שותפות בזה והרא"ש שלהי פרק הפרה הביא סעד לזה מהא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר לפי ענ"ד אינו נכון כלל דהתם זכות הדירה היא אצלם בשותפות משא"כ הכא והתוס' ג"כ הקשו ע"ז מהתוספתא שמפורש בה דהקדישה בעה"ב אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו ומ"ש לחלק עפ"י הירושלמי דפסחים בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו ג"כ אין בזה שום סברא כלל ומהירושלמי לפי הגירסא שלפנינו כמו"ש הרא"ש במס' ב"מ ק"א ג"כ אין שום ראי' לחילוק זה וכן הוא לשון הירושלמי מי המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם וביאורו נראה פשוט דוודאי המשכיר א"י לאוסרו על השוכר לכל משך שכירותו כלל כמו"ש אלא דהירושלמי ס"ל כר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וס"ל דא"צ לפרש לכשיבוא שכרו אלא נעשה כאומר לכשיבוא שכרו יקדש והלכך בלא הקדים לו שכרו מעלה שכר להקדש ובהקדים לו שכרו דר בו חנם ולפי"ז קשיא על הסוגיא דהכא גם מהירושלמי והנ"ל לפי ענ"ד דמוחלפת השיטה וצ"ל הקדישו הדר בו היכי דייר בי' במעילה קאי ה"ק הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש הקדישו משכיר היכי מצי מקדיש ליה איש כ"י את ביתו גו' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו כו' ותו מעלה שכר להקדש כו' והשתא א"ש בפשיטות הכל ובהקדישו משכיר ל"ק היכי דייר בי' די"ל דהשוכר לא ידע שהקדישו משכיר והא דפרכינן ותו כו' כיון דמעל בי' כו' היינו כלומר דאף את"ל דמשכיר יכול להקדיש מ"מ קשיא כיון דהשוכר וודאי במעילה קאי א"כ קשיא לשון דמעלה שכר להקדש ובביאור זה נ"ל כגירסת רש"י דנפיק לי' כולא ביתא לחולין וצריך לשלם דמי כל הבית וטעמא דמלתא עמש"ל פ"ה פסוק ט"ו ד"ה תמעול מעל דלפי טעם הא' שכתבתי שם באופן ה' בקולא דגזבר ודאי א"ש דהכא ליכא להקל משום דין גזבר ואף דלפי טעם הב' שכתבתי שם דבסתמא גזבר סבור שהוא שלו י"ל דגם בזה יש להקל שלא ימעול בכולו מפני שהרי הוא סובר שהדירה היא שלו מ"מ יש לומר דקשיא להו מת"ח דידע שהמקדיש יכול להקדיש גם לזמן השכירות באת"ל שהדין כן וא"כ הרי הוא כיודע שנהנה משל אחרים ומעל בכולו וזה לשון התוספתא שהביאו התוס' השוכר שדה מחבירו כו' עמד בעה"ב פי' בעל השדה והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנה ה"ז מקודשת עמד השוכר והקדישה ה"ז מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר להקדש וביאורה וכל מה שנהנה ממנה צ"ל וכל מה שיהנה ממנה פי' אם אמר שגם כל מה שיהנה ממנה יהיה הקדש ה"ז מקודשת פי' גם ההנאה מקודשת עמד השוכר כו' ומעלה שכר להקדש פי' קודם שמשתמש בה פודה זמן שכירותו ומעלה שכר להקדש ובזה לא קשיא היכי דייר בי' כמו דמקשינן בשמעתין דבתוספתא י"ל שפיר דאיירי שהקדישה השוכר קודם שנכנס לדור בהבית ולפי הגירסא שלפנינו דאיירי בשדה א"ש טפי דאינו משתמש בה קודם שפודה:

(טז)

ואם משדה אחוזתו גו' ת"ר מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה דבר ר' יהודה ור"ש רמ"א מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם משדה מקנתו גו' שדה שאינה שדה אחוזה יצאה זו שהיא שדה אחוזה לימא בהא קא מפלגי דרמ"ס קנין פרות כקנין הגוף דמי פירש"י ולמת אביו ואח"כ הקדישה נמי אצטריך קרא ור"י ור"ש סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ארנב"י בעלמא לר"ש ור"י קנין פירות כקנין הגוף דמי הכא קרא אשכחו ודרשי לכתוב רחמנא אם משדה מקנתו אשר לא שדה אחוזתו כו' מאי משדה אחוזתו שדה שאינו ראוי' להיות שדה אחוזה ערכין כ"ו ב' כ"ז א' גיטין מ"ח א') וע"ש ובמשנה גיטין שם איתא בשינוי לשון:

שם זרע חומר שעורים גו' לא כור זרע ולא כור תבואה מפולת יד ולא מפולת שוורים תני לוי לא מעובה ולא מודק אלא בינוני (ערכין כ א') שדה מה ת"ל לפי שנאמר זרע חומר שעורים אין לי אלא שהקדיש בענין זה מנין לרבות לתך פי' חצי כור חצי קד סאה תרקב פי' תרי וקב היינו שלשה קבין דהיינו חצי סאה וחצי תרקב דהיינו קב וחצי ת"ל שדה מ"מ (ערכין כ"ה א') בית סאה היינו חמשים אמה על חמשים אמה (ערכין כ"ג) ובכ"ד והא דלא קתני ג"כ פחות מחצי תרקב אין זה משום דבפחות מזה אינו נגאל רק בשויו או לא קדיש כלל דבהדיא מוכח שם מקושיית הש"ס מברייתא זו אמתניתין דשם דבכ"ש ג"כ הדין כן אלא משום דממילא מובן דה"ה פחות מכן אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסאות סבסטי נותן זרע ח"ש בחמשים ש"כ ערכין י"ד א') אמר ר"פ הקדיש ירשין פי' שאינם ראויין לזריעה פודן בשויין מ"ט בית זרע אמר רחמנא והני לא בני זרע נינהו כו' לא גאלה זוכה ביובל שדה א"ר כל דהו (שם ב') היו שם נקעים עמוקים יו"ד טפחים או סלעים גבוהין י"ט אין נמדדין עמו פחות מכן נמדדין עמה (שם כ"ה א') במשנה ומפרשינן שם דאיירי בנקעים מלאים מים דלאו בני זריעה נינהו דוייא דסלעים מיהו פחות מכן נמדדין עמה נגנאי דארעא מיקרו שדרי דארעא מיקרו היו נקעים עמוקים י"ט שאין בהם מים או מקומות גבוהין י"ט שראויין לזריעה נראה דפודה אותן לפי חשבון זרע ח"ש בחמשים ש"כ וא"כ אין ל בין נמדדין עמה לאין נמדדין עמה ועפירש"י שם וע' רמב"ם המקדיש את השדה הקדיש את כולה רש"א לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה פי' אבל לא שארי אילנות (ב"ב ע"א) הקדיש את כולה היינו כל הני חשיב שם דלא מכר במכר ופלוגתייהו דרבנן סברי מקדיש בעין יפה מקדיש ור"ש ס"ל בעין רעה מקדיש א"ר הוא הקדיש שדה מלאה אילנות כשהוא פודן פודה את האילנות בשויין פי' כמו שהן שוין ע"מ שיתקיימו בשדה ל זמן שלא יתייבשו רק שלא יטע אחרים במקומן וחוזר ופודה קרקע בית זרע ח"ש בחש"כ אלמא קסבר ר"ה מקדיש בעין יפה מקדיש פירש"י על דעת כן הקדיש שיפדה האילנות בפ"ע והקרקע בפ"ע איתיבי' ר"נ לר"ה אחד המקדיש כו' ואחד המקדיש בפרדיסאות סבסטי כו' א"ל ראוי' לפרדיסאות קתני איתיבי' בית זרע אין לי אלא בית זרע שדה גפנים שדה קנים שדה אילנות מנין ת"ל שדה מ"מ א"ל ה"נ פודה וחוזר ופודה איתיביה הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן כשהוא פודה פודה בית זרע ח"ש בחש"כ פחות מכן או יתר ע"כ ביאור זה יובא בסוף הסוגיא או שהקדישן בזא"ז ה"ז לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם ולא עוד אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואח"כ הקדיש הקרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשויין וחוזר ופודה בית זרע ח"ש בחש"כ כו' הא מני ר"ש היא דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש כנ"ל ופרכינן אי ר"ש ליזל בתר פדיון כו' דתניא מנין ללוקח שדה מאביו כו' הבאתי בד"ה שלפני זה וא"כ הקדיש אילנות ואח"כ הקרקע נמי לפרוק האילנות אגב ארעייהו ומסקינן דטעמיה דר"ש התם לאו משום דאזיל בתר פדיון אלא דר"י ור"ש קרא אשכחו ודרשי ופי' וגזה"כ הוא בענין דשם (ערכין י"ד א' ב') בביאור פחות מכן הו יתר ע"כ הנ"ל כתבו התוס' (ב"ב ל"ו ב') ד"ה ממטע עשרה לב"ס דקאי ארישא דהא ברייתא דמקמי הכי גרסינן בתוספתא קנה שלשה קנה קרקע וכמה יהיו קרובין זל"ז כדי שיהא הבקר עובר בכליו וכמה יהיו מרוחקין ממטע עשרה לבית סאה פחות מכן או יתר ע"כ כו' לא קנה את הקרקע כו' ושיעור כדי שיהא הבקר עובר בכליו מפרשינן (ב"ב פ"ג א') דהיינו ד' אמות ובביאור שיעורא דעשרה לב"ס דממעט פחות מיו"ד לאו היינו פחות משהו מיו"ד לב"ס אלא ממעט תשעה לב"ס דבזה יהיה בין אילן לאילן לבד מקום האילנות ט"ז אמה ובהכי הוה מפוזרות כדמוכח (ב"ב פ"ב ב' פ"ג א') ועי' רשב"ם שם ד"ה שש עשרה אמות ופי' פחות מכן יהיה לפי"ז היינו כשהקרקע שבין אילן לאילן הוא פחות מכדי שיהא הבקר עובר בכליו ופי' יתר ע"כ היינו שיש שם קרקע בין אילן לאילן יותר ממטע יו"ד לב"ס פי' אלא כמו במטע תשעה לב"ס דלא איירי רק במספרים דשלמים והשתא הא דקתני בברייתא דהקדש הנ"ל פחות מכן ויתר ע"כ כו' ג"כ הכי מתפרש כמו"ש התוס' שם ל"ו שם ועמש"ש בספרי עוד"ד (ב"ב ל"ו ב') ד"ה ממטע ושם פ"ב ב' ד"ה ועד ששה עשר. המקדיש שדה מקנה פלוגתא דר"א ות"ק דילי' (ערכין י"ד א') במשנה דת"ק ס"ל נותן שוי' ור"א ס"ל אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה נפדה בית זרע ח"ש בחמש"כ מה בין שדה מקנה לשדה אחוזה פי' לענין דין פדי' בזולת דין יציאה ביובל דלהלן שדה אחוזה נותן חומש ובשדה מקנה אינו נותן חומש (שם) ומפרש שם בגמ' דהיינו לכו"ע בין לר"א בין לת"ק כל פדיון קרקע בשוי' הוא עפ"י שומא דתשעה וכהן ריש מס' סנהדרין:

(יז)

אם משנת היובל גו' ביאור זה לענין אם יוכל להקדיש בשנת היובל עצמו איתא (ערכין כ"ד ב') דתליא בפלוגתא דרבי ורבנן (ברכות כ"ו) לענין חמץ בפסח דרבנן דס"ל שם דבלשון הכתוב מיום הראשון עד יום השביעי לא ראשון ולא שביעי בכלל ונפקא להו דראשון בכלל מהא דכתיב עד יום האחד ועשרים ה"נ משנת היובל ולא יובל בכלל דביובל עצמו אינו יכול להקדיש כלל אבל לר' דס"ל שם דראשון בכלל פלוגתא דרב ושמואל (ערכין שם) דרב ס"ל דהמקדיש בשנת היובל קדושה ונותן חמשים דה"נ יובל בכלל ויכול להקדיש בשנת היובל ושמואל אמר אינה קדושה כל עיקר מק"ו קדושה מכבר יוצאה שאינה קדושה אינו דין שלא תקדש וידובר להלן פסוק שלאח"ז הכהנים והלוים מקדישין אף לשמואל ביובל עצמו (שם כ"ז א') ועש"ה:

(יח)

ואם אחר היובל גו' כמה מגיע לכל שנה לפדות בגירוע איתא ערכין שם) דלרבי לרב דיכול להקדיש בשנת היובל א"כ יובל עצמו הוא בכלל השנים שהחמשים שקל מתחלקין עליהם הלכך לרבנן דס"ל דשנת היובל אינה עולה לכאן ולכאן כמוש"ל בדיני היובל עולה שקל לכל שנה ולר' יהודה דס"ל דשנת היובל עולה לכאן ולכאן עולה שקל וגם 1/49 שקל לכל שנה שהרי אין כאן רק מ"ט שנה וכיון שהשקל דהיינו סלע כמו שיתבאר להלן הוא כ"ד מעין כנ"ל בסדר בהר בדיני אונאה והמעה שני פונדיונין כנ"ל שם מהא דר"פ הזהב נמצא עולה לכל שנה יותר מסלע 46/49 מפונדיון ובמשנה (ערכין כ"ה א') איתא דנותן סלע ופונדיון לכל שנה ומפרשינן (בכורות נ' א') דהיינו קלבון לפרוטרוט ולשמואל דס"ל דגם לרבי בשנת היובל עצמו אינו מקדיש ופי' משנת היובל היינו אחר היובל א"כ לרבנן דס"ל דשנת היובל אינה עולה לכאן ולכאן עולה לכל שנה סלע ופונדיון בקירוב כנ"ל ולר' יהודה דס"ל דשנת היובל עולה לכאן ולכאן דלפי"ז ליכא מסוף יובל לתחילת יובל רק מ"ח שנים עולה לכל שנה סלע ושני פונדיונין בקירוב ולרבנן דרבי הדין כמו לשמואל אליבא דרבי תשלום ביאורים להנ"ל א) הא דפרכינן שם אי כרבי פונדיון מאי עבידתי' ט"ס הוא וצ"ל לרב פונדיון מאי עבידתי' ב) ביאור לשון ואם אחר היובל לרבנן דס"ל דבשנת היובל אינו מקדיש וכן לשמואל אליבא דרבי היינו שנה שניה אחר היובל ומאי אחר אחר אחר ג) בגמ' שם פרכינן עליה דרב דאמר קדושה ונותן חמשים מברייתא דתניא בשנת היובל לא יקדיש ואם הקדיש אינה מקודשת ומתרצינן דה"מ רבנן היא פי' רבנן דרבי הנ"ל אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה אחת אין מחשבין חדשים. להקדש אבל הקדש מחשב חדשים (ערכין כ"ד א') ורמינהו מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל כו' רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מקדישין לגאול בגירוע פחות משתי שנים פי' שאם הקדיש בפחות משתי שנים לפני היובל ובא לפדותה צריך ליתן חמשים (שם) וטעמא דבעינן עפ"י השנים הנותרות דמיעוטן שתים וטעמא דאין גואלין אחר היובל פחות משנה משום דבשנה ראשונה ליכא גירוע כיון שנשאר ממנה קצת שנכנס לרשות הבעלים ופרכינן שם בשלמא לשמואל דבשנת היובל אינה קדושה ותחילת הקדש היא בשנה ראשונה שאחר היובל א"ש דבשנה ראשונה שאחר היובל ליכא גירוע אלא לרב דאמר קדושה ביובל ושנת היובל עצמו נכנס בכלל השנים שהחמשים שקל מתחלקין עליהם כנ"ל א"כ כשפודה בשנה ראשונה שאחר היובל ג"כ איכא גירוע דהיינו שנת היובל עצמו ומתרצינן מאי אחר היובל באמצע יובל דכל כמה דלא מליא ליה שנה לא מגרע ליה פי' הא דקתני ולא גואלין אחר היובל שנה היינו דכשבא לפדות באמצע שנה אינו גורע עבור אותו הזמן שכבר עבר מאותה השנה כיון שאין בו שנה ופרכינן שם מאי קמ"ל דאין מחשבין חדשים עם הקדש הא בהדיא קתני אין מחשבין חדשים להקדש מה טעם קאמר מ"ט לא גואלין אחר היובל פחות משנה משום דאין מחשבין חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים פי' כשיחשב החדשים יהיה לטובת הקדש מחשבין חדשים ה"ד כגון דאקדיש בפלגא דארבעים ותמני דכשיחשב החצי שנה שיצא ליציאה לא ישתייר לפני היובל שתי שנים וכיון שאין פודין בגירוע קודם היובל פחות משתי שנים כנ"ל צריך ליתן כל החמשים וה"ל טובת הקדש לחשב חדשים שעברו ליציאה ולגירוע (שם) אר"פ כו' טרשין נגאלין בפחות משתי שנים לפני היובל מ"ט מספר שני תבואות אמר רחמנא והאי לאו בני תבואה נינהו (ערכין י"ד ב').

(יט)

ואם גאל יגאל גו' עמש"ל פסוק י"ג ת"ר מנין שאם אמרו בעלים הרינו נותנין דבר שנה בשנה שאין שומעין להם ת"ל וחשב גו' את הכסף עד שיהא כסף כולו כאחד (שם כ"ה א'):

שם חמישית גו' עי' מש"ל פי"ג דין החומש במקדיש שדה מקנה עמש"ל פסוק ט"ז סוף ד"ה זרע חומר שעורים:

(כ)

ואם לא יגאל גו' הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל גאלה אחר או אחד מן הקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל (שם כ"ה א') במשנה ת"ר אם לא יגאל את השדה בעלים אם מכר את השדה גזבר לאיש אחר ולא לבן (שם ב') בעי רבה בר אבהו בת מהו שתעמיד שדה לאביה כיון דלענין יבום בת ובן כי הדדי פטרי מוקמא או דלמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא לא מוקמא ת"ש דתני דבי רבי ישמעאל כל שהוא אחר במקום בן והא נמי במקום בן כי אחר דמיא (שם) וצ"ע אי היינו רק במקום בן לא מוקמא או דאפילו שלא במקום בן לא מוקמא וכן צ"ע בכל הקרובין כשאין קרוב יותר מהן וידובר בסמוך בעי ר"ז אשה מי מעמיד לה שדה אחוזה בעל מוקים לה שכן יורשה או דלמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק (שם כ"ה ב') ומכאן משמע דכל יורש שאין אחר יותר קרוב ממנו מעמיד שדה לבעלים הגיע יובל ולא נגאלה פי' וגם לא מכרה הגזבר הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה דברי ר' יהודה רש"א נכנסין ולא נותנין רא"א לא נכנסין ולא נותנין אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני הגיע יובל השנין ולא נגאלה נקראת רטושה רטושין עד היובל השלישי לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר (שם כ"ה ב') במשנה בהא דאמר שמואל המקדיש שדהו בשנת היובל עצמו אינה קדושה כל עיקר מק"ו כמוש"ל מפרשינן (שם כ"ד א') דשמואל כר"ש ס"ל דאמר נכנסין לתוכה ואין נותנין דמיה דלר' יהודה ליכא ק"ו לענין זה שלא

יהיה מזה להקדש כלום דהא קדושה מכבר אינה יוצאה מהקדש ביובל בלי פדיון ע"ש תניא לא יגאל יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה ת"ל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה אימת אילימא ביובל ראשון שדה אחוזה נמי הויא אלא פשיטא ביובל שני ולמאן אילימא לר"י ולר"ש לכהנים נפקא אלא לאו ר"א היא כו' ותסברא ר"י ור"ש האי עוד מאי דרשי ביה אלא הכא במ"ע בשדה שיצאה לכהנים והקדישה כהן ואתו בעלים למפרקה כו' (שם כ"ו א') אבעיא להו בעלים ביובל שני כאחר דמו פי' לר"א דאמר אין הכהנים נכנסין לתוכה ביובל כשלא נמכרה מקודם איך דין הבעלים כשגואלין אותה ביובל שני אי כאחר דמו ויוצאה ביובל לכהנים או לא והיינו לפי המסקנא דלעיל דברייתא דלעיל אתיא ככו"ע בשדה שיצאה לכהנים כו' ומהא דתנן שם במתני' לר"א לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר מפרשינן שם דליכא למפשט די"ל דבעלים ביובל שני קרי ליה אחר ת"ש רא"א גאלה בעלים ביובל שני יוצאה לכהנים ביובל איכא דאמרי רא"א נאנה בעלים ביובל שני אינה יוצאה לכהנים (שם כ"ו ב') בעי מיניה רב"ח מר"ח הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל שאינה נפדית בגירוע כנ"ל מהו שתצא לכהנים (שם כ"ה ב') ומסקינן שם דיוצאה לכהנים כהנים ולוים גואלין לעולם פי' אף לאחר היובל (שם כ"ו ב' במשנה כ"ז א' בגמ'):

(כא)

לכהן תהיה אחוזתו. למשמר שפגע בו יובל אבעיא להו פגע בו בשבת מאי אמר כו' נותנה למשמר היוצא (שם כ"ח א') אימת חייל יובל פלוגתא דרבנן ור"י בני של ריב"ב (ר"ה ח' ב') והובא (ערכין שם) לענין זה אי ר"ה חייל או ביוה"כ גאלה אחד מן הכהנים וה"ה תחת ידו לא יאמר הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל וה"ה ק"י ה"ה שלי אלא יוצאה מת"י ומתחלקת לכל אחיי הכהנים (שם כ"ה א') ועמש"ל פסוק כ"ט ד"ה לא ימכר ולא יגאל:

(כב)

ואם את שדה מקנתו גו' שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ערכין כ"ו ב') במשנה:

(כג)

וחשב לו הכהן גו'. אי פודה בשויה או בזרע ח"ש בחמש"כ עמש"ל פסוק ט"ז ד"ה זרע חומר שעורים ועמש"ל פסוק י"ג לענין חומש:

(כד)

לאשר קנהו מאתו גו' היינו לבעלים כדכתיב לאשר לו אחוזת הארץ שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן הקדישה לוקח וגאלה אחר יכול תחזור לבעלים הראשונים ת"ל לאשר קנהו מאתו (שם כ"ו א' ב'):

(כה)

שקל היינו סלע בלשון חכמים פשוט בכ"ד:

שם עשרים גרה גו' גרה היא מעה כדמתרגמינן עשרין מעין והובא (בכורות נ' א') נמצא דסלע דהיינו שקל דאורייתא היא שלשה דינרין ושליש שהרי הדינר הוא ששה מעין אלא שהוסיפו על המטבע חומש מלגיו ועשו סלע מכ"ד מעין דאורייתא (בכורות שם) אין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כ"ט א') המקדיש שדהו בזמן שאין היובל נוהג דפודה בשויו אומרין לו פתח אתה כו' (שם כ"ז א') וע"ש כל הענין וכבר הבאתי דכל פדיון קרקע בשויה צריך שיהיה בתשעה וכהן ריש מס' סנהדרין:

(כו)

לא יקדיש גו'. ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש כו' הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח (ערכין כ"ט א') במשנה ביאור הקדש עילוי הבאתי לעיל פסוק ט' ופרכינן שם בגמ' ורבנן פי' רבנן דדרשי הקדש עילוי מכל חרם כמו שיתבאר להלן איך מתרצי להני קראי ומתרצינן אל תקדיש מבעיא ליה ללאו ונ"ל דכיון דאי עביד לא מהני לא לקי ע"ז כמוש"ל בסדר אחרי פי"ח פסוק י"ז ד"ה לא תקח אלא כלומר ללאו שאינו יכול להקדישו תקדיש מבעיא ליה לכדתניא מנין לנולד בכור בעדר שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ור' ישמעאל כו' כיון דאי לא מקדיש ליה קדיש לא צריך לאקדשי' (שם):

(כח)

אך כל חרם גו' רישא דהאי קרא אע"ג דכתיב סתם מ"מ לכו"ע וודאי בחרמי כהנים איירי דאינה לא ימכרו ולא יגאלו קודם בואן ליד כהן כמו שיתבאר אבל חרמי בדק הבית הא כל עיקר לפדיון ומכירה קיימי אולם בסיפא דהאי קרא דכתיב כל חרם קודש קדשים הוא לה' צריך תלמוד כמו שיתבאר ריב"ב אומר סתם חרמים לבדה"ב שנאמר כל חרם קודש קדשים הוא לה' פי' דמשמע דהיינו לבדה"ב ומסתמא בסתם חרם איירי וחכ"א סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו א"כ למה נאמר כל חרם קודש קדשים הוא לה' שחל על ק"ק ועל קדשים קלים (ערכין כ"ח ב'). מחרים אדם את קדשיו כו' (שם) הובא לעיל פ"ט ושם נתבאר ביאור לישנא דחכמים למ"ד שהבאתי לעיל פ"ט דחרמי כהנים חל אקדשי מזבח היינו בחרמי כהנים והא דקשיא להו לישנא דכל חרם קודש קדשים הוא לה' היינו משום דלשון קודש קדשים משמע דהיינו קדשי בדה"ב ולא חרמי כהנים ומפרשי דלשון קודש קדשים לא קאי אדינא דחרם אלא הכי קאמר כל חרם שיחרים אדם את קודש קדשים היינו שיחרים קדשי מזבח הוא לה' כלומר יהיה לה' היינו לחרמי כהנים אולם למ"ד שהבאתי לעיל שם דחרמי כהנים אינם חלין אקדשי מזבח צ"ל דהא דדרשי חכמים קרא דכל חרם קודש קדשים הוא לה' שחל על קדשי מזבח היינו בחרמי בדק הבית ומה. שהוצרכו לדרש זה דאל"כ קשיא מאי קמ"ל האי קרא וכן הא דמסקי חכמים מחרים אדם את קדשיו אף לחכמים היינו מחרים לקדשי בדה"ב דאיירי מקמי הכי בשלמא רבנן כדקא מפרשי טעמייהו וטעמא דריב"ב פי' וטעמא דקרא דמייתי ריב"ב אלא ריב"ב האי כשדה החרם מאי עביד ליה מבעיא ליה לכדתניא כשדה החרם גו' מה ת"ל מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו פי' דה"ל גביה שדה אחוזה שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים פי' כשלא אגאלנה ויגאלנה אחר תצא לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לכ"ש ת"ל כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו כו' מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל יוצאה מת"י ומתחלקת לכל אחיו הכהנים אף שדה חרמו יוצאה מת"י ומתחלקת לכל אחיו הכהנים וריב"ב דחל אקדשי קדשים וקדשים קלים מנ"ל סבר לה כר' ישמעאל שהבאתי לעיל פסוק כ"ו דדריש הקדש עילוי מקרא דכתיב בבכור הבכור בין תם בין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודין אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן (ערכין כ"ח ב') במשנה שם הכהנים והלוים אין מחרימין דברי ר' יהודה רש"א הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהן והלוים מחרימין שאין החרמים שלהן א"ר נראין דברי ר"י בקרקעות שנאמר כי אחוזת עולם היא להם ודברי ר"ש במטלטלין שאין החרמים שלהם ערכין כ"ח א') במשנה ומפרשינן שם בגמ' דלר"י לוים אין מחרימין אף במטלטלין דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו מקיש מטלטלין לקרקעות ור"ש דאמר לוים מחרימין היינו במטלטלין והא דאמר רבי נראין דברי ר"י במקרקעי היינו נראין דר"י לר"ש במקרקעי שאף ר"ש לא נחלק עליו רק בטלטלין.

שם מכל אשר לו מאדם גו' מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו ואם החרים את כולם אינם מוחרמין דברי ר"א אר"א בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו (ערכין כ"ח ב') במשנה מנה"מ דת"ר מכל אשר לו ולא כל אשר לו נ"ל דהיינו ולא כל מטלטלין דאית ליה בזולת המבוארין להלן מאדם ולא כל אדם ונ"ל דבמתני' צ"ל מעבדיו ושפחותיו כו' דעבדים ושפחות מין אחד הם בכלל אדם ובהמה ולא כל בהמה ואע"ג דלא כתיב מבהמה מ"מ מם דמאדם שייך ג"כ לבהמה וצ"ע בבקר וצאן אי חשיב לענין זה מין אחד משדה אחוזתו ולא כל שדה אחוזתו יכול לא יחרים ואם החרים יהיו מוחרמים ת"ל אך דברי ר"א (שם) יכול יחרים אדם בני ובתו עבדיו ושפחותיו העברים ושדה מקנתו ת"ל ובהמה מה בהמה שיש לו רשות למוכרה כו' לעולם אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם (שם) אבל בתו קטנה אעפ"י שיכול למוכרה מ"מ הא א"י למוכרה לעולם ונ"ל דאע"ג דהאי קרא לכו"ע בחרמי כהנים איירי כמוש"ל ד"ה אך כ"ח מ"מ ה"ה בחרמי בדה"ב כדמשמע לישנא דראב"י מה אם לגבוה כו' אר"א בן עזריה כו' היינו ת"ק איכא בינייהו דר' אילא דא"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כי' (שם) ונראה ברור דהיינו רק במבזבז למצוה בעלמא אבל במקום פקוח נפשות נא אמרינן רק חייך קודמין באם יתן ימותו שניהם כמש"ל פכ"ה פסוק ל"ו רשב"י אומר אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומסקינן שם דהיינו רק במקרקעי דא"י אבל במטלטלין וכן במקרקעי דחוץ לארץ דנא שייך בהו דין יובל נוהג אף בזמן שאין היובל נוהג אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמה"ז כי' הבאתי לעיל בסדר אמור פכ"ב פסוק כ"א ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי' בפומבדיתא אתא לקמי' דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדי בנהרא ולשתרי לך אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל אימר דאמר שמואל שחיללו לכתחילה מי אמר ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דאיכא פסידא בזמה"ז אפילו לכתחילה א"ה פרוטה נמי משום פרסומי מלתא ערכין כ"ט א') והא דתניא אין מקדישין כו' ואם הקדיש כו' כסות וכלים ירקבו כו' כמוש"ל בסדר אמור עי' תוס' (עבודת כוכבים י"ג בכורות נ"ג) דהא דהתיר לחלל היינו רק במקרקעי דיש לחוש יותר לתקלה כיון דא"א לכלותם:

שם. לא ימכר ולא יגאל חרמי כהנים אין להם פדיון אנא נותנם לכהנים כתרומה (ערכין כ"ח ב' במשנה) ת"ר חרמי כהנים כו' כ"ז שהן בבית בעלים ה"ה כהקדש לכל דבריהם נתנן לכהן ה"ה לכל דבריהם כחולין שנאמר במדבר כ"ח) כל חרם גו' לך יהיה ולפי"ז פשוט דהא דתנן דאין להם פדיון היינו כ"ז שהן בבית הבעלים אלא נותנן לכהנים כתרומה א"ר חייא בר אבין החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר (שם כ"ח א' ב'):

שם כל חרם קודש קדשים הוא לה'. נתבאר לעיל בריש הפסוק:

(כט)

כל חרם אשר יחרם מן האדם גו' תניא מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי שלא אמר כלום ת"ל כל חרם כו' לא יפדה יכול אפילו לא נגמר דינו ת"ל מן האדם ולא כל האדם ולר"ח ב"ע דאמר נערך מפני שדמיו קצובין האי כ"ח מאי עביד לי' לכדתני ר"י בנו של ריב"ב אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם שנאמר אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן ת"ל כל חרם גו' לא יפדה אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה מיתות קלות שניתנה שגגתן לכפרה מנין ת"ל כל חרם (ערכין וא"ו ב'):

(ל)

וכל מעשר הארץ גו' מפורש בסדר ראה דברים י"ד:

(לב)

וכל מעשר בקר וצאן גו'. מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזע"ז בכבשים ובעזים ומתעשרין מזע"ז בחדש ובישן ואין מתעשרין מזע"ז כו' (בכורות נ"ג א') במשנה א"ה אפילו האידנא נמי ומסקינן אמר רבה משום תקנה כו' (שם) וכבר כתבתי בכ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה כדאיתא בכ"ד רמ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלולין מתעשרין בפ"ע ויתבאר בסמוך כל הנולדין מאחד בתשרי עד כ"ט באלול הרי אלו מצטרפין (בכורות נ"ז ב') במשנה. כל הנולדים מאחד בתשרי כו' היינו מדברי ר"א ור"ש שהוזכרו שם במשנה לפני זה ופליגי אר"מ וס"ל דבא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה ובן עזאי מספקא ליה אמר רבא לדברי בן עזאי נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי כונסן לדיר להתעשר ונוטל אחד מן האלולין והשאר פטורין ממ"נ אי באחד באלול ר"ה דאלול ודתשרי מצטרפין דאב פטורין אי באחד בתשרי ר"ה דאב ודאלול מצטרפין ודתשרי פטורין מאי אמרת לצטרפי לגורן אחר עשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק (שם) ולא עשירי ספק דהא הני דתשרי ספק נפטרו ספק לא נפטרו פשיטא מ"ד לגזור דלמא אתי למשקל מהנך קמ"ל (שם) צ"ע מאי גריעותא דשקיל מהנך מאינו מעשר כלל וצ"ל דבכה"ג שמתחיל לעשר נתחייב גברא במעשרן וה"ל כגוזל ממון הקדש מה"ת מעשר בהמה אינו טובל ומותר לשחוט קודם מעשר וחכמים אמרו שלש גרנות למעשר בהמה שעד שלא הגיע זמן הגורן מותר לשחוט הגיע הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור (שם נ"ז ב') במשנה וע"ש מזמני הגרנות ולקמן ידובר מדיני מכר אחר שהגיע זמן הגורן מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה וכמה היא רגל בהמה רועה ט"ז מיל היו בין אלו לאלו ל"ב מילין אין מצטרפין היה לו באמצע מביא ומעשרן באמצע (בכורות נ"ד ב') במשנה בטפי מט"ז מילין אין מצטרפין והא דנקט ל"ב מילין אין מצטרפין משום הא דמסיק היה לו באמצע כולן מצטרפין כיון דהאמצעים ראויין להצטרף עם כ"א שמשתי הקצוות וכמה א"ר חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע דהני חמש חזיין להכא ולהכא פי' ויכול ליקח למעשר מכל איזה שיזדמן והמותר יצטרפו לגורן אחר היה לו תשעה מכאן ותשעה מכאן ואחד באמצע ג"כ מצטרפין (שם נ"ה ח') אר"פ ולשמואל אפילו רועה מצרפן ואפילו כליו של רועה מצרפן בעי רב אשי כלבא דרועה מאי כו' (שם) רמ"א הירדן מפסיק למעשר בהמה (שם נ"ד ב') במשנה א"ר אמי לא שנו אלא שאין שם גשר אבל יש שם גשר מצרפן מיתיבי היה לו בשני עברי הירדן כו' אין מצטרפין ואצ"ל חו"ל וארץ והא חו"ל וארץ כמקום שיש שם גשר דמי וקתני אין מצטרפין ועוד מקשינן שם בתר הכי לר' אמי לתני לכולהו נהרות אלא כו' ה"ט דר"מ דא"ק והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפ"ע ומסקינן שם דפלוגתא דתנאי היא ע"ש א"ר יוחנן אין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה (שם) ומסקינן שם דהיינו למעשר בהמה ויתבאר בסמוך תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמיוס ומהלך בימה של סובכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול נ"ל פי' למטה מן הארץ ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה (שם) עליונו של נהר נקרא מקום מוצאו ותכלית תחתיתו היינו במקום שנופל לו הים כי הרי כל הנהרות נמשכין ממעלה למטה התחלת הירדן היא צפונית מזרחית א"י ומתחיל בשלשה מקומות בחלקו של נפתלי הראשון במקצוע צפונית השני במרחק ערך שעה מהראשון לצד מערב השלישי כערך שעה לצד מערב מהשני וכערך ד' שעות ממנו לצד צפון חוץ לכיבוש יהושע בתוך גבול דאלה מסעי ושלשה אלה נמשכין לדרום כמעט בלי התקרבות זל"ז ונכנסין בים סובכי ונקרא ג"כ ים סומכי והוא מי מרום במזרח נפתלי ומשם יורד לדרום נוטה קצת למזרח עד שנכנס לים טבריא הוא ים כנרת מזרח לזבולון ויששכר והירדן הולך בו ואינו מתערב בו ויוצא ממנו ויורד לדרום עד שנופל לים המלח וחמשה נהרות נופלין לתוכו לצד מזרח שלו וארבעה נהרות נופלין לתוכו לצד מערב שלו והאחרונה שבאותן התשעה היא האחרונה מהחמשה נהרות שנופלין לצד מזרח שלו והוא נופל ערך פרסה למעלה מיריחו והים המלח ארכו מצפון לדרום ופי' בית יריחו נ"ל דהיינו המקום שמיריחו ולמעלה לצפון עד מקום נפילת הנהר האחרון ששם הוא מתרחב משלמעלה מזה ומשם עד ים המלח יש לו דין ירדן לחלק בין עבר הירדן המזרחי לעבר הירדן המערבי ועי' תוס' שהאריכו בזה הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן 1 הכלאים 2 טריפה 3 יוצא דופן 4 מחוסר זמן 5 והיתום איזה הוא יתום כל שמתה אמו או שנשחטה ואח"כ ילדה ר' יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום (בכורות נ"ז א') במשנה כל שמתה אמו כו' עי' (ערכין ז' א') ומש"ש בספרי עוד"ד והשלח קיים פי' כשנולד כ"ז שעדיין היה העור קיים לא מקרי יתום וע"ש בגמ' בע"מ נכנס להתעשר וחל עליו דין מעשר כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע (בכורות שם בגמ') ת"ר הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולן נכנסין לדיר להתעשר ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר (שם) ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש מחוסר זמן פי' קודם שראוי להקרבה נכנס לדיר להתעשר (בכורות כ"א ב' נ"ו ב' נ"ז ב') הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה (שם נ"ה ב') במשנה מכר וחזר ולקחו כבר נפטר בלקוח (שם נ"ו א') בגמ' ונידון דין המכירה לפני זמן הגורן ואח"כ עי' (בכורות נ"ז ב') במשנה ומש"ל לענין שחיטה לקח עשרה עוברין במעי אמן נכנסין לדיר להתעשר (בכורות נ"ו א') ולא מפטר משום לקוח כיון דאין ראויין להתעשר בשעת לקיחתן לקחן מחוסרי זמן למ"ד מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר מפשר משום לקוח (שם) השותפין פטורין ממעשר בהמה אבל מה שנשאר ליורשים ממורישם בשותפות חייבין דכולהו כ"ז שלא חלקו ה"ל כחד במקום מורישן וירושה חייבת במעשר בהמה חלקו וחזרו ונשתתפו פטורין (בכורות נ"ו) במשנה בשינוי לשון ומתבאר שם מהגמ' כמו שיובא להלן דבקודם שנשתתפו ג"כ פטורין משום דאין ברירה וה"ל לגבי כל חד מינייהו כלקוח א"ר ענן ל"ש אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים כו' אבל חלקו גדיים כנגד גדיים כו' אומר אני זה חלקו המגיעו משעה ראשונה ור"נ אומר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרין כו' ור"א אומר ל"ש אלא שחלקו תשעה כנגד עשרה כו' ור' יוחנן אומר אפילו חלקי תשעה כנגד תשעה כו' (שם) ועי' (דמאי פ"ו מ"ח קדושין י"ז

שם כל אשר יעבור גו' באיזה צד מעשרין כלומר כיצד מעשרין כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחת אמותיהן מבחוץ והן מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן ומונה א' עד עשרה והיוצא בעשירי סוקרו בסקרא ואומר ה"ז מעשר לא סקרו בסקרא לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומדין הרי אלו מתעשרין היו לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל אחד פירש"י שנטל אחד מכל עשרה בלי מנין וכן מוכח בגמ' אין זה מעשר ר' יוסי בר"י אומר מעשר (שם נ"ח ב') לא קרא שמו עשירי מנין ת"ל יהיה קודש מ"מ (שם בגמ') אמר רבא עשירי ממילא קדוש (שם נ"ט א') פירש"י אעפ"י שלא יצא ולא מנאו רק שנשתייר בדיר וכן מוכח שם בגמ' אמר ר' יוחנן מנאן זוגות זוגות קנטרין קנטרין פירש"י מאות מאות עשירי למנינו קדוש למנינו מאי רב מרי אמר למנין שלו הוא קדוש רב כהנא אמר למנין בהמות הוא קדוש שם ס' א') מלתא דר' יוחנן משמע להדיא דהיינו שגם מנין העשירי היה שוה להתשעה מנינים שמנה מקודם ופלוגתייהו דר"מ ור"כ לפי הנראה שם בגמ' היינו במנה ד"מ ד' זוגות ואח"כ אחד וקראו חמישי ואח"כ אחד וקראו ששי דלמ"ד למנין שלו קדוש האי אינו קדוש כיון דל"ה עשירי במנין שלו דאיהו יציאות מנה ולמ"ד עשירי לבהמה קדוש וידובר בסמוך מנאן למפרע פי' עשירי תשיעי שמיני עד שאמר על העשירי אחד עשירי שבמנין קדוש ופרכינן שם מינה למ"ד למנין שלו הוא קדוש דהכא במנין שלו הח אחד קרי ליה ומתרץ רבא הואיל ואיתי' במנינא דפרסאה דקרי לעשרה חד פי' חד עשירית. אמר רבא מנין הראוי פוטר (שם נ"ט ב') ומסקינן שם תניא כוותי' דרבא היו לו יו"ד טלאים והכניסן לדיר ומנה חמשה ומת אחד מהם אם מן המנויים מת מונה ומשלים עליהם ואם משאינן מנויים מת מנויין פטורין פי' משום שנפטרו במנין הראוי ושאינם מנויין מצטרפין לגורן אחר ואמר רבא היו לו י"ד טלאים והכניסן לדיר ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח זה וארבעה נשתיירו שם אותם ארבעה אם בפתח הששה יצאו נוטל אחד מהם והשאר פי' הארבעה שיצאו בפתח השני מצטרפין לגורן אחר דלא נפטרו במנין הראוי דהא באותה שעה לא נשתיירו ששה בדיר להשלים אותו המנין ואם לאו פי' שיצאו הארבעה האחרונים בפתח שיצאו ארבעה הראשונים להם ששה פטורין פי' שנפטרו במנין הראוי וארבעה ארבעה מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה וששה בפתח זה ונשתיירו שם ארבעה אם אותן הארבעה בפתח הששה יצאו נועל מהם אחד והשאר פי' הארבעה הראשונים פטורין שנפטרו במנין הראוי ואם לאו פי' שיצאו בפתח הארבעה הראשונים ארבעה וששה פי' ארבעה הראשונים וששה הראשונים פטורין וארבעה פי' שיצאו באחרונה מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה ונשתיירו שם ששה אם אותן ששה יצאו בפתח אחד נוטל מהם אחד והשאר פטורין ואם לאו פי' שיצאו בפתח שלישי או שנשתיירו בדיר ארבעה פטורין פי' שתי הכתות הראשונים של ארבעה ארבעה פטורין שנפטרו במנין הראוי וששה מצטרפין לגורן אחר (שם) ופשוט הוא דאם הששה האחרונים יצאו בשני פתחים הראשונים כל אלו שיצאו בפתח אחד מהשני פתחים הראשונים קודם שיצא מהם אחד בפתח שני פטורין משום מנין הראוי ואמר רבא היו לו ט"ו טלאים לא יאמר אברור עשרה פי' ואכניסם לדיר ואטול מהם אחד והשאר פטורין אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר והתניא היו לו י"ט טלאים כו' והשאר פטורין תרגמא ר"ה כו' בדיר שיש לו שני פתחים ויצאו ע' בפתח זה וט' בפתח זה דההוא חד חזי להכי ולהכי ונפטרו כולם במנין הראוי (שם ס' א') קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו העשירי מעשר והי"א קרב שלמים ועושה תמורה דר"מ א"ר יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה פי' דס"ל דטעות מעשר הוה תמורה אמרו משום ר"מ אלו היה תמירה לא היה קרב (בכורות ס' א') במשנה לא היה קרב פי' דתמורת מעשר אינה קריבה כמו שיתבאר להלן ור"י צ"ל דס"ל שדין תמורת מעשר כדין תמורה בשארי קרבנות וכן מפורש בגמ' (שם ס"א א') ועי' גמ' (שם ס') דדרשינן קדישה דכולהו תלתא מקרא קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו פי' מהעשירי אין אחד עשר מקודש (שם במשנה) ר"א ברש"א לעולם אין אחד עשר מקודש עד שישתוק בתשיעי ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי (שם ב') אבל בהא דלעיל דקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי אין י"א קדוש ומפרשינן שם בגמ' טעמיה דס"ל כר"י הנ"ל דטעות מעשר תמורה וס"ל דאין ממירין וחוזרין וממירין בבהמה אחת ובביאור זה כתבו התוס' פי' א) דל"ד שישתוק בתשיעי אלא כל שלא קראו עשירי דכשקראו עשירי ה"ל גביה די"א טעות שני ולא קדיש אבל כשקרא לתשיעי תשיעי וקרא לעשירי תשיעי ולי"א עשירי קדושין העשירי והי"א דאין כאן רק טעות אחד בזולת המעשר פי' ב) דדוקא שישתוק בתשיעי אבל קרא לו תשיעי כי קרא אח"כ לעשירי תשיעי לאו כלום הוא וה"ל כקרא עשירי וה"ל כמו שלא נעקר שם עשירי מהעשירי ואין אחד עשר קדוש ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש אף התשיעי אינו קדוש אלא א"כ נעקר שם עשירי ממנו פי' מהעשירי (שם נ"ט א' ב') קרא לעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי אין י"א קדוש דברי רבי ר"י בר"י אומר י"א קד ש והתניא כלל אמר רבי כל שלא נעקר שם עשירי הימנו פי' מהעשירי אין י"א מקודש פי' הא בכה"ג דנעקר שם עשירי מהעשירי אחד עשר מקודש ומתרצינן הכא במ"ע כגון דאית ליה בהמות טובא דאמרינן חד עישורא קאמר פי' הא דאמר אחד עשר היינו עשירית אחד דמשום דבעי לממני עוד עשיריות אומר השתא חדא עשירית וה"ל לא נעקר שם עשירי מעשירי (שם ס' ב') אמר רבא יצאו שנים בתשיעי קראן תשיעי עשירי וחולין מעורבין זב"ז עשירי מאליו קדוש לתשיעי תשיעי קרי ליה קראן עשירי עשירי ותשיעי מעורבין זב"ז פי' שהדין בהם כמו תערובות דעשירי עם תשיעי שקראו עשירי מ"ט עשירי קרי להו לתרווייהו יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי וי"א מעורבין פי' דהדין בהם כמו בתערובות דעשירי עם י"א שקראו עשירי שדינו ליקרב שלמים אלו היה מבורר קראן אחד עשר עשירי וחולין מעורבין זב"ז (בכורות ס' ב') אמר מר יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי י"א מעורבין תני חדא ירעו פי' עד שיפול בהם מום ותני חדא יקרבו ותני חדא ימותו לא קשיא הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קודשין לבית הספול פי' באשם שנתערב בשלמים הבאתי בסדר ויקרא בדיני אשם וה"נ אם הן קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהן ולהפריש מהם חזה ושוק לכהנים ומתוך שאין להם אוכלין מרובין באין לידי פסול דנותר והא דקתני יקרבו ר"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפסול ועי' תוס' שם נידון דין סמיכה ונידון שם המתן דמים ועמש"ל בסדר ויקרא בדיני תערובות דמים והא דתני ימותו מסקינן שם במעשר בזמה"ז כנ"ל מ"מ אי עישר קדוש (תוס' שם) יצאו שנים כאחת מונה אותן שנים שנים נ"ל דתיבת שנים השני מיותר מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין (שם ס' א') במשנה ומשמע להדיא דהיינו שיצאו שנים כאחד קודם העשירי ויש לעיין הא תשיעי דמנינו ה"ל כקרא לעשירי תשיעי ועשירי למנינו ה"ל כקרא לאחד עשר עשירי והדין שהעשירי לבהמת מעשר והי"א לבהמת שלמים כנ"ל ועי' רש"י ותוס' בביאור זה בקצת אריכות אתמר האומר לשלוחו צא ועשר עליר"פ משמיה דרבא אמר קרא אחט לתשיעי עשירי קדוש ולאחד עשר עשירי אינו קדוש ורב ורב פפא אמר אפילו קרא לתשיעי עשירי אינו קדוש דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומ"ש מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום כו' פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אמרי התם כו' אמר להכי אמדתיך הכא טעותא היא אמר לא אבעי לך למטעי (שם ס"א א') קפץ אחד מן המנויין לתוכן הרי אלו פטורין מן המעושרין לתוכן פי' מהעשרות עצמן כולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים (שם נ"ח ב') קפץ אחד מן המנוין כו' היינו לאו דווקא מאותן מנויין שכבר הופרש עליהם ונפטרו אלא אפילו מהמנויין שעדיין לא הופרש עליהם ג"כ כולן פטורין דמ"מ המנויין אף שנתבטל המעשר אח"כ מ"מ נפטרו במנין הראוי כנ"ל (שם נ"ט ב') וטעמא דמלתא דכל אותן שנשארו בדיר פטור עי"ז האחד היינו משום ספק וכמו שיתבאר והתוס' במס' ב"מ ו' ב' הקשו דאמאי לא יתבטל הא' ברוב והא דקיי"ל דאין הרשות מתבטל במצוה להיות מצוה ולא בחיוב בע"ח חשיבי ולא בטלי היינו רק מדרבנן ולפי מ"ש בכ"ד דאין הרשות מתבטל במצוה להיות מצוה ולא בחיוב להיות חיוב א"ש וכיון דלא בטל ה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי וכולן פטורין מספק ובגמ' ב"מ שם מקשינן לעשר ממ"נ דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא לפטרו במנין הראוי ביאור זה יובא בגמר הענין ומוכחינן מזה דעשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דכל ספק רחמנא פטרי' וא"צ תיקון מספק בהא דפרכינן ואי לאו בר חיובא הוא לפטרו במנין הראוי הקשו התוס' שם דמנין הראוי לא שייך רק במת אחד מהם אחר שיצאו וליכא במה להשלים המנין אבל בכה"ג יקרא שם לעשירי עשירי ולי"א עשירי מספק וה"ל תערובות או תערובות דתשיעי שקראו עשירי עם עשירי או תערובות די"א שקראו עשירי עם עשירי או תערובות דחולין ועשירי וזה באמת קושיא עצומה ונ"ל קצת בישוב זה דאם קרא לתשיעי עשירי והתהיל למנות אח"כ א' ב' מחדש אע"ג דתשיעי ל"ה מעשר מ"מ כולן נפטרו במנין הראוי והלכך פרכינן דאף שלא יקרא עשירי רק לעשירי למנינו ולא יקרא גם להי"א עשירי מתוקן ואותו המעשר יקדישו לשלמים מספק אם הוא הפטור טעות מעשר דהיינו תמורת שמו אינו חל אבעל מום (תמורה י"ג ב') ישראל שהיה לו פטר חמור בביתו שנפל לו בירושה מבית אבי אמו כהן שנפל לו לאותו כהן מבית אבי אמו ישראל דאותו הכהן היה צריך לפדותו כיון שנתחייב בפדיה אצל אבי אמו ישראל והפדיון היה שלו כיון שהוא כהן הלכך בן בתו שירש ממנו ג"כ פודה בשה והשה שלו בתורת ירושה ונכנס לדיר להתעשר (בכורות י"א א') מימרא דר"נ אמר רבה בר אבהו בעשרה פ"ח ע"ש ישראל שהיה לו ספק פטר חמור פודהו בשה להפקיע איסורו והשה שלו דהממע"ה ואותו השה נכנס לדיר להתעשר (שם) ול"ד לספק לקוח דפטור ובמס' (ב"מ שם) מוכחינן מזה דבכ"מ דקתני הממע"ה אי תפיס מפקינן מיניה דאי לא מפקינן מיניה נמצא זה פוטר ממוני בממון כהן פי' באם שבאמת הוא של כהן כשנעשה ממעשר ונתנו לכהן לשם מעשר פוטר ממונו בממון כהן לא פקע רשות כהן ממנו אם באמת הוא של כהן אבל אי דעדיין אבל אי תקפו כהן מוציאין אותו מידו כבר פקע רשות כהן ממנו אף אם הוא באמת של כהן דה"ל כזוטו של ים דמשוי ליה הפקר לכו"ע ולפו"ר קשה דדלמא רק בפדיון פ"ח דינא הכי דאיכא על השה חמ"ק אבל לא בשארי ענינים דדיינינן דינא דהממע"ה משום דה"ל מוחזק כגון בספק בכור בהמה טהורה ונ"ל דכיון דתנן ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורה בין טמאה הממע"ה וודאי חד דינא להו ספק בכור שאינו בכור פטור אף משום ספק דעשירי וודאי האר רחמנא וצא עשירי ספק כמוש"ל (ב"מ ז' א')

שם העשירי יהיה קודש גו' המעשר אם היה תם מעלהו לירושלים ונשחט בעזרה וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד ומקטירין אימוריו והבשר נאכל לבעלים כשאר קדשים קלים ואינו צריך ליתן לכהן החזה והשוק כנ"ל בענין יצאו שנים בעשירי ואם היה בע"מ נאכל בכ"מ (זבחים נ"ו ב) ע"ש בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי במעשר פי' במעשר בהמה נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ (בכורות ל"א ב') ואיתא שם דמה"ת נמכר לאחר שחיטה ורק רבנן גזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה ע"ש כל פסולי ההמוקדשין נמכרין באיטלן ונשחטין באיטליז ונשקלין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים (בכורות ל"א א') הבכור והמעשר שהוממו אין נפדין לצאת לחולין (תמורה כ"א א') במשנה דלכל דבר ה"ה כחולין ממילא וא"צ פדיון לקנות בדמיהם אחרים ול"מ להו פדיון לענין זה שיוכל למוכרן אח"כ:

(לג)

ולא ימירנו גו' הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים פי' הכל מתפיסין בתמורה וסופג את הארבעים (תמורה ב' א') בעי רב"ח מופלא סמוך לאיש דהקדשו הקדש כנ"ל פסוק ב' מדאקדושי מקדיש חמורי נמי ממיר או דלמא כיון דלאו בר עונשין הוא לא מתפיס בתמורה (שם ב') וע"ש נידון עובד כוכבים אי עושה תמורה וע"ש באופן הספק שבזה עפ"י הדינים שיתבארו להלן חייב מלקות על כל בהמה ובהמה כדמוכח להדיא (תמורה כ"ז א') וע"ש כמה בעיות בענין זה התוס' ריש מס' תמורה הקשו למה לא מחייב תרתי משום לא יחליפנו ומשום לא ימירנו וע"ש ונידון איך לקי ישאל על התמורה עמש"ל פי"ט ס"פ י"ב ועמש"ל דלר"י בר"י אין שאלה בתמורה אין אדם מתפיס בתמורה אלא בהמה שלו פשוט דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואין אדם מתפיס בקרבן שאינו שלו ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתי יביא וימיר יכיל כל אדם לעשות תמורה בבהמתו לאותו קרבן (שם ט' א') בשינוי לשון. יורש סומך יורש ממיר דר"מ רי"ח יורש אינו סומך יורש אינו ממיר (ערכין ב' א' תמורה ב' א' הכהנים ממירין בשלהם ישראלים ממירין בשלהם אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם פי' שנתנו להם להקרבה ולא בבכור אמר ריב"נ מפני מה אין ממירין בבכור א"ל רע"ק כו' והיה הוא ותמורתו יהיה קודש היכן קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים (שם ז' ב') ממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן כו' מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים מן התמימין על בע"מ ומן בע"מ על התמימין שנאמר לא יחליפנו גו' טוב ברע או רע בטוב ואיזה הוא טוב ברע בע"מ שקדם הקדשן את מומן (שם ט' א') ומוכח להדיא (שם כ"ז א') דאף בהמיר על קודש בע"מ שיכול לחללו מ"מ כי אמר בלשון תמורה לוקה. הציבור והשותפין אין עושין תמורה (תמורה י"ג ח' במשנה) ונ"ל לברור עפ"י מש"ל פי"ח פסוק י"ז ד"ה לא תקח דלא מחייבי במלקות ועי' ברמב"ם העופות והמנחות אין עושין תמורה (שם) קדשי בדה"ב אין עושין תמורה (שם). ת"ר המקדיש נקבה לעולתו ולאשמו ולפסחו עושה תמורה רש"א לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא הרועה להסתאב א"ר אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח הואיל ומותר פסח קרב שלמים (תמורה כ' ח') וע"ש:

תוכן העניינים

באר היטב (על התורה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה