באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'
באר היטב סדר ויקרא · סדר בהר
פרשה כה
(ב)
כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה גו' באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות (ר"ה ב' א') התחלת מנין השמיטין היתה שנה שאחרי ארבע עשרה שנים שכבשו וחלקי (ערכין י"א ב') ע"ש והנני להביא בזה ביאור המנינים מהענינים שאנו מינין להם והעיקר הוא המנין לב"ע עפ"י הסוגיא דעבודת כוכבים ט' א' ויש להקדים בזה א) המנין שאנו מונין לב"ע היינו למולד בהר"ד שקודם אדה"ר שנקרא מולד תוהו וביאור המנין לב"ע אשר יתבאר בדברינו לפי סדר הדורות היינו למולד ר"ה של אדה"ר שהוא מולד וי"ד והיינו שנה אחת אחר מולד בהר"ד כמו"ש בספרי עוד"ד במס' ר"ה וכמו שנתבאר בספרי זה בספר שמות ד"מ שנה זו היא שנת תרכ"ה לפי מניננו והיא שנת תרכ"ד לאדה"ר ב) כל הכתוב בספר בראשית ויהי פ' או ויחי פ' וכה"ג ויולד את פ' הייני שחי כך וכך קודם השנה שהוליד אותו פ' ולכך א"ש דלא אמרינן שכל שנה שבין הפרקים תעלה לכאן ולכאן:
מנין השטרות הוא משפשטה מלכות יון ומתבאר עפ"י כל הנ"ל א) חורבן בית שני הי' בשנת 380 לשטרות והלכך הבא למנות לחורבן ואינו יודע רק מנין השטרות יפחות 380 ממנין השטרות ויתחיל מנינו או יוסיף עליו 20 ויחסר 400 והבא למנות לשטרות ואינו יודע רק מנין של חורבן מוסיף עליו 380 או פוחת 20 ומוסיף 400 ועי' עבודת כוכבים שם בשינוי קצת ב) משכבשו וחלקו עד חורבן בית ראשון 836 ג) שנת 4000 ליצירה דהיינו שנת4001 למנין שאנו מונין היתה 172 לחורבן בית השני ושנת 552 לשטרות ולקמן בדיני היובלות יתבאר שהשנים 410 של בית הראשון היו עם השנה שחרב בו והשנים 420 של בית השני היו בזולת השנה שחרב בו כמו"ש התוס' (ערכין י"ב ב') ד"ה ה"ל בשיתא ומעתה אשובה לדרכי בביאורי הדינים והסוגיות שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מא"י ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל ולא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד (שביעית פ"ו מ"א) ומשמע להדיא דאף בזמן הזה דינא הכי וידובר בסמוך הא דמקילינן בארץ שלא כבשו אותה עולי בבל רק עולי מצרים יותר מבארץ שכבשוה עולי מצרים ועולי בבל אף בזמהנ"ז היינו אי משום דהיינו כר' יוסי (יבמות פ"ב ב' נדה מ"ו ב') דירושה ראשונה ושני' יש להן שלישית אין להן דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ושני' קדשה לעתיד לבוא או דשביעית בזמה"ז דרבנן כדבעינן למימר והחמירו יותר בהארץ שהיו ב"י בבית שני בדין השביעית בזמה"ז מצינו במס' (מ"ק ג' א') דרבי ס"ל דשביעית בזמה"ז דרבנן וידובר להלן בדיני יובלות ושם יתבאר דהיינו אף למ"ד קדושה ראשונה קדשה לע"ל או דקדושה שני' קדשה לעתיד לבוא משום דאין יובל נוהג רק בזמן שכל יושבי' עלי' וכשאין היובל נוהג גם השביעית אינה נוהגת מה"ת בביאור לא נאכל ונאכל פי' א) דהיינו אי נאכלין הפירות שגדלו בעבר ועבד פי' ב) דהיינו אי נוהג ביעור או לא פי' ג) דהיינו לענין איסור ספיחין לרע"ק יובא להלן בחריש ובקציר תשבות רעק"א א"צ לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך גו' אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית פי' שיועילו לגידולי שביעית וקציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית ומוקי לקרא בשביעית משום אינו ענין לשבת ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה פי' שדוחה את השבת דר"י מוקי לי' לקרא בשבת כפשוטו (שביעית פ"ד מ"ד) איסור חרישה דערב שביעית היינו משום תוספת על קדושת שביעית (מ"ק ג' ב' ד' א') ומסקינן שם דלר' ישמעאל תוספת שביעית הללממ"ס הוא דיני התוספת אינם שוים בכל הענינים ודיניו מפורשים במס' (שביעית פ"א ופ"ב) ויובא במהדורא תנינא ולקמן ידובר עוד מדין התוספת אי לקי עליה לרע"ק:
(ד)
ובשנה השביעית גו' משונה שנה השביעית מיום השביעי דשנה השביעית היינו לאחר כיבוש וחילוק כנ"ל משא"כ יום השביעי שהוא שביעי למעשה בראשית והשם גילה לנו אותו ובירר אמתותו ע"י ירידת המן ולפיכך כתוב לשון נתינה בשבת:
שם שדך לא תזרע גו' ארבע מלאכות מפורשות בזה שתים מהן אבות והן הזורע והקוצר ושתים מהן תולדות זמורה תולדה דזורע בצירה תולדה דקצירה (מ"ק ג' א') בשינוי לשין ופירש"י דזריעה וקצירה הן אבות מפני שהיו במשכן כאבות דמלאכות שבת על אלו הארבע מלאכות פשוט דלוקה ועובר ג"כ בעשה דשבת שבתון גו' כדלהלן ודיני שארי מלאכות יתבארו בדברינו אתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור"א חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה לימא בדרבי אבין אר"א קמיפלגי דאר"א כו' כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל מאן דאמר לוקה לית ליה דר"א ודרשינן כעין הפרט ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דר"א דה"נ כלל דבתחילה בעשה וכלל דבסוף בל"ת לא דכולי עלמא לית להו דר"א מ"ד לוקה שפיר ומ"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר לך דאהני תולדות הוא דמחייב אתולדה אחרינא לא מחייב (מ"ק שם) מאן דאמר לוקה לית לי' דר"א כו' גירסת התוס' בזה היא להיפך דס"ל דכללא בתרא אינו שייך להפרט מכיון שהוא בפסוק אחר והביאו כן מהירושלמי ע"ש אתולדה אחרינא לא מחייב לפירש"י הנ"ל דאב דבזה הוא כמו בשבת דהוה במשכן תימא מה ענין חורש לתולדה ומפירש"י נראה קצת שהוא גורס אהני הוא דמחייב אמידי אחרינא לא מחייב ובאה הגי' שלפנינו עפ"י לשון הש"ס בענין שלפני זה בגמ' כמו שיתבאר בדברינו להלן ולפי הגי' שלפנינו בזה נ"ל דכל מה שאינו מפורש בתורה בענין זה ה"ל תולדה ומהמפורשים בזה איכא אבות ואיכא תולדות והנה לפו"ר נראה לוודאי דע"כ ל"פ רק למלקות אבל בעשה לכו"ע עובר אחרישה ולפי"ז הוה א"ש הא דרע"ק אוסר חרישה בתוספת שביעית מה"ת כנ"ל אף למ"ד בזה דפטור על החרישה וידובר להלן הנוטע המבריך והמרכיב נ"ל פשוט דהיינו בכלל זורע וחייב ע"ז ועי' ר"ש פ"א דשביעית שהביא בשם ר"ח לפטור למאן דפוטר בחורש ודחה דבריו אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע א"ל אביי לרבה לדידך קשיא לרב יוסף קשיא לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא (שם ב' ב') ונראה מהתוס' דרבה ור"י פליגי אדרב כהנא תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד משום טרחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן אלא שביעית בין למ"ד משום זורע בין למ"ד משום חורש זריעה וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמה"ז ורבי היא כו' רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב ובשנה השביעית גו' מכדי זמורה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר לך אהני תולדות הוא דמחייב אתולדה אחרינא לא מחייב (מ"ק שם) אתולדה אחרינא לא מחייב ופי' ומשקה מים לזרעים תולדה היא ומוכח מזה דבתולדה אפילו איסור עשה ליכא ומשמעות הש"ס שם שדין החרישה למאן דפוטר עלה כדין כל התולדות ונידון מאי דקשיא לפי"ז מדרע"ק דאוסר בחרישה בתוספת שביעית כנ"ל ידובר עוד בסמוך ופרכינן שם אדרבא ואמאן דפוטר בחרישה מהא דתניא שדך לא תזרע אין לי אלא זריעה וזימור מנין לניכוש עידור כיסוח ת"ל כו' מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן ת"ל כו' מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן ת"ל כי' יכול לא יקשקש תחת הזיתים פירש"י היינו עידור דבזיתים מקרי קשקוש ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה אוגיות לגפנים ת"ל כו' ומתרצינן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וקשקוש בשביעית מי שרי והכתיב והשביעית תשמטנה גו' תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל א"ר עוקבא ב"א תרי קשקושי הוו כו' אברויי אילן אסור סתומי פילי שרי (שם ג' א') ופירש"י דעידור אעידור לא קשיא דיש חילוק בין חדתי לעתיקי כמו דמחלקינן להלן ד' ב' באוגיות וצ"ע כי אתא ר"ד אמר יכול ילקה על התוספת ונסיב לי' הש"ס לפטורא ולא ידענא מאי תלמודא ומאי תוספת רא"א חרישה וה"ק יכול ילקה על החרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל פי' בשביעית עצמה ונסיב ליה הש"ס לפטורא דא"כ כל הני פרטי למה לי ור"י אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ר"ה ונסיב ליה הש"ס לפטורא כדבעינן למימר קמן ונ"ל לברור דמהכא תסתיים דר"א ס"נ דאינו לוקה על החרישה ור"י ס"ל לוקה על החרישה דבשביעית עצמה ועי' תוס' שם ולר"א דס"ל אינו לוקה צ"ל דפלוגתא דר"א ורע"ק בקרא דבחריש ובקציר בתוספת זמן שביעית היינו באסמכתא דעלמא והא דאמרינן כמוש"ל דתוספת שביעית הוה מה"ת מקרא דבחריש ובקציר צ"ל דהיינו לר' יוחנן ועי' תוס' שם האורז והדוחן הפרגים והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ופשוט הוא שאף שכל גידולין בשביעית אין בהם משום קדושת שביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה שביעית פ"ב מ"ז) רשש"ז אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחילה כיוצא בהן רש"א אפונין הגמלונין כיוצא בהן רא"א אפונין הגמלונין משתרמלו כיוצא בהן (שם מ"ח) משתרמלו פי' שנתקשו ונעשו כעין כיס ובמס' ר"ה י"ג ב' איתא אהא דאורז ודוחן כו' דשמואל ס"ל הכל הולך אחר גמר פירי וצ"ל דתני הכי בברייתא הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה ושלי בעל שמנע מהם מים שתי עונות דברי ר"מ וחכ"א שלש (שם מ"ט) הדלועין שקיימן לזרע אם הוקשו לפני ר"ה ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית התמרות שלהן פי' שהוציאו בשביעית לאחר שנתקשו אסורות בשביעית (שם מ"י) אמר רבא אילן בתר חנטה ירק בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש (ר"ה י"ג ב') והיינו לענין זה שאין מתעשרין משנה זו לשנה אחרת ובאילן לענין ערלה ורבעי ובכולן לענין שביעית ועי' תוס' שם ועי' ר"ש) שביעית פ"ב מ"ז) שיעורים אלו מוכח (ר"ה שם) דהיינו בין להקל בנכנס מששית לשביעית ואף שהיה רוב גידולן בשביעית הכל מותר כמו בהשרשה הנ"ל בין להחמיר בנכנס משביעית לשמינית ומשמע דחשיב הכל כגופו של איסור ולא כתערובות ועי' רמב"ם ועמש"ל בדיני הספיחין אתרוג שוה לאינן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד כו' שוה לאילן בערלה ורבעי ושביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר"ג ר"א אומר שוה לאילן בכ"ד (בכורים פ"ב מ"ו) אר"י בן אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים כו' אתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית (ר"ה ט"ו א' ב') בנות שוח שביעית שלהן שני' מפני שעושות לשלש שנים ר' יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח (שביעית פ"ה א') ועי' ברכות מ"ב ב') דבנות שוח היינו תאני חיוורתי ועי' רש"י ותוס' (ר"ה ט"ו א') ושם הובאה ברייתא דר' נחמיה ס"ל דאילן שעושה בריכה אחת לשנה פי' שהפירות שלו נגמרין כאחת כגון דקלים זיתים חרובין לא אזלינן בהו בתר חנטה ופירש"י דאזלינן בהו בתר לקיטה מכיון שנלקטין כאחת שביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך וכן בתרומה ומעשר שני כו' קלה מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר (שביעית פ"ח מ"ב) והא דכתיב לא תקצור לא תבצור היינו בתורת שלך בלי הפקר ועמש"ל בענין הספיחין ונ"ל דהדלקה מותרת אף בראויה לאכילה דבאינה ראויה לאכילה וודאי דאף בתרומה מותר כלה לחי' מן השדה כלה לבהמה מן הבית (פסחים נ"ב) וזהו עיקר דין ביעור המוזכר בכ"ד ויתבאר להלן והרמב"ן הובא בתויו"ט פ"ט מ"ב נסתפק בזה אי הוה מה"ת אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור (שם פ"ח מ"ז) יובל היא קודש תהיה לכם מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קידש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין ת"ל תהיה בהווייתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים נכנס יין ביין שמן יצא יין ונכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נתפס בקדושת שביעית ופירי עצמו אסור (עבודת כוכבים נ"ד ב'). א"ר אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח וממכר ור' יוחנן אמר בין דרך מקח וממכר ובין דרך חילול כו' ת"כ דר"א ות"כ דר"י כו' (סוכה ט' ב') א"ר אשי מחלוקת בפרי ראשון אבל בפרי שני ד"ה בין דרך מקח וממכר בין דרך חילול (שם מ"א א') ומקשינן שם עליה מברייתא ומסקינן אלא אמר רב אשי מחלוקת בפרי שני אבל בפרי ראשון ד"ה דרך מקח וממכר אין דרך חילול לא (שם) ומבואר שם דמעות שביעית כפרי שני תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותן בחורבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה אין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רש"א אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה (שביעית פ"ח מ"ו) וכתבו המפרשים דהיינו הכל משום שינוי שלא יתנהג במנהג דכל השנים ולפי ענ"ד נ"ל דהיינו שלא יעשה רק מעט מעט ונ"ל דכ"ז היינו רק מדרבנן אבל הרמב"ם כתב דלוקה ע"ז אין מבשלין ירק שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ר"ש מתיר (שם פ"ח מ"ז) דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל מבושל לא יאכלנו חי והיינו משום הפסד דלאכילה ולא להפסד כדאיתא (פסחים נ"ב ב') ומ"מ אינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד ופת שעפשה אין שולקין אוכלי בהמה רמב"ם פ"ה מהלכות שביעית מהירושלמי כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואצ"ל לבהמה ושאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חישב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חישב עליו לעצים ה"ה כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית (שם פ"ח מ"א) תניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה פי' שריית פשתן ולא לכבוסה ור"י אומר נותנין כו' כמאן אזלא הא דתניא לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטוזין כמאן כר"י דאי כרבנן הא איכא משרה וכבוסה (ב"ק ק"ב ב') מ"ט דר' יוסי אמר קרא לכם לכל צרכיכם ורבנן נמי הא כתיב לכם לכם דומיא דלאכלה במה שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן ור"י נמי הא כתיב לאכלה א"ל ההיא מבעיא ליה לכדתניא לאכלה ולא למלוגמא (שם) אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת ואצ"ל שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה ואם לקח אוכלי בהמה באוכלי אדם ה"ה כאוכלי אדם ואין עושין מהם מלוגמא לאדם רמב"ם מהתוספתא וירושלמי אין מוציאין כו' ופירות שביעית מארץ לחו"ל אר"ש שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא כו' (שביעית פ"ו מ"ה) אין מאכילין אותן לא לעובד כוכבים ולא לשכיר ואם היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה או שקצץ מזונותיו עליו ה"ה כאנשי ביתו ומאכילין את האכסניא פירות שביעית רמב"ם מהתוספתא מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגים משיזריחו אוכל מהם פתו בשדה ביחלו כונס לתוך ביתו כיוצא בו בשארי שני שבוע חייבין במעשרות (שביעית פ"ד מ"ח) זיתים משיכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו שליש כותש בשדה וכונס לתוך ביתו כו' ושאר שני שבוע חייבין במעשרות ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית (שם מ"ט) מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית בש"א כל אילן משיוציא בה"א החרובין משישלשלו הגפנים משיגריעו הזיתים משינצו ושאר כל אילן משיוציא וכל האילן כיון שבא לעונת המעשר מותר לקוצצו (שם מ"י) א"ר אסי הוא בוסר הוא גרוע כו' שיעורו כפול הלבן (ברכות ל"ו ב') מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא רבנן הבאתי לעיל בדיני ערלה בסדר קדושים וקתני שאר האילנות משיוציאו דהיינו סמדר (שם) ועמש"ל בדיני ערלה שם פירות שביעית אסורין בסחורה (שביעית פ"ז מ"ג) והא דתנן (שם פ"ט מ"א) בכ"ד דנלקחין מכל אדם ולא חיישינן למשומר דמוכח עכ"פ דמאינו משומר מותר לקנות היינו מעט מעט ומוקמינן לה (סוכה ל"ט א') בכדי מן שנו פי' בכדי מזונותיו ואיתא שם דהיינו מזון ג' סעודות ועונ"ל דאיסור סחורה היינו ללקוט לכתחלה ע"מ למכור להרויח ובכה"ג אף מעט מעט אסור כדמוכח (שביעית פ"ז מ"ג) פירות שביעית אין נותנין אותן לא לבייר פי' חופר בורות מים ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות פי' כשחופר לשם מים לשתיה ורישא בחופר לכביסה ורחיצה ולכולן הוא ניתן מתנת חנם (שם פ"ח מ"ב) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית ואם הביא יאכל כנגדן (שם פ"ח מ"ח) הא דקתני בזה דמי שביעית משום דתקנתא דיאכל כנגדן לא הוה רק בדמי שביעית דפירי עצמו לעולם אסור כנ"ל יש לתמוה דהא לפו"ר ה"ל דרך חילול וקשיא לר"א דלעיל ואע"ג דהברייתות חלוקין בזה מ"מ היה להם להש"ס להביא מתניתין ונ"ל דצ"ל דכיון שהפירות נכנסין לקדושת שביעית ע"י מקח וממכר אע"ג דנ"ה דרך מקח וממכר של הדמי שביעית שפיר דמי. אין סכין כלים בשמן של שביעית ואם סך יאכל כנגדו (שם) עור שסכו בשמן של שביעית רא"א ידלק וחכ"א יאכל כנגדו (שם מ"ט) כתבו, המפרשים דהא דקתני לעיל כלים שסך בשמן של שביעית יאכל כנגדן היינו דלא כר"א אנא כחכמים ולפי ענ"ד נ"ל דהתם בסתם כלים שאין בולעין בצונן ויש לעיין מאי מהני יאכל כנגדן לפירות שביעית הא פירי עצמו לעולם אסור ואשר י"ל בזה א) דהיינו בשמן שקנאו בדמי או בפירות שביעית והא דידלק לר"א צ"ל דחשיב כמו דליתי' בעינא ול"מ לי' פדיון כמו"ש הר"ש במס' מע"ש פ"ב מ"א ועי' פסחים כ"ו א' ועמ"ש בספרי עוד"ד במס' מע"ש ובמס' פסחים שם ב) נ"ע כפשטא דמילתא דהיינו בשמן של שביעית עצמו וטעמייהו דחכמים דלא ידלק משום דמה"ת חשוב כמבוער ויאכל כנגדו היינו משום שלא יהא חוטא נשכר אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר יאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בקדושת שביעית (סוכה צ"ט א' ב') ועמש"ל בענין דיאכל כנגדן התוס' שם בד"ה מעות הללו הקשו למ"ד (ב"ק ס"ח) גבי כרם רבעי שאינו יכול לחלל מה שביד חבירו וע"ש מ"ש בזה ולפי ענ"ד לק"מ דהתם היינו רק כשא"א לחלל בתורת שליחות כמו"ש התוס' קדושין נ"ו א') ד"ה מתקיף ודלא כהתוס' (ב"ק ס"ח ב') ד"ה הוא דאמר כצנועין הניחו שם בתימא ובספרי עוד"ד שם הקשיתי ע"ד התוס' דקדושין שם ותירצתי ב"ה בטוב טעם ואין דרכי להאריך בענין המתגלגל בענין אחר בד"א בלוקח מן המופקר כלומר בד"א שמותר ליקח פירות שביעית ממי שלקטן כשיודע שזה שלקטן לקטן מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפי' בכחצי איסר אסור (סוכה נ"ט א' ב') ומוכח מזה דגם מה שגדל בשביעית במשומר מותר אפילו מדרבנן רק לקנות מזה שגידל במשומר אסור מדרבנן כדמוכח בכ"ד וע"ש תוס' שהאריכו בזה והביאו די"א דבמשומר אסור מה"ת מי שיש לו סלע של שביעית וביקש ליקח לו חלוק כיצד יעשה ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בסלע פירות ונותן לו וחוזר ואו"ל הרי פירות הללו נתונים לך במתנה והוא אומר לו הא לך סלע זו במתנה והלה לוקח בו מה שירצה (סוכה מ"א א') רי"א ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה רש"א כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין (שם פ"ט מ"א) והקשו הראשונים דהא במס' שביעית מבואר בכ"ד דירק מותר לכו"ע וקשיא לחכמים ועי' (פסחים נ"ב ב') בפני אכיל כו' עוד הקשו דבמס' פסחים נ"ב איתא דינא דספיחים לר"ש בהיפוך והכי איתא שם תניא רש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכ"א כל הספיחין אסורין ותרווייהו אליבא דרע"ק דארע"ק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו גו' מכיון שאין זורעין איך אוספין מכאן לספיחין שאסורין מה"ת ובכרוב במאי פליגי מ"ס גזרינן כרוב אטו ספיחין דעלמא ומ"ס לא גזרינן ובביאור כ"ז שיטה א) היא שיטת ר"ת והר"ש במשנה זו דהתם במס' פסחים איירי בגדלו בשביעית ואסורין מה"ת לרע"ק כדבעינן למימר קמן והכא בגדלו בששית ונכנסו לשביעית דמשום איסור ספיחי שביעית ליכא אף בנגמרו בשביעית רק דהפלוגתא היא אי צריך לנהוג בזה קדושת שביעית והא דקיי"ל ירק בתר לקיטה נ"ל כמו"ש הר"ש בלשון שמא דבנגמר לגמרי בששית עד שאינו גדל עוד כלל בשביעית לא אזלינן בתר לקיטה. והכא איירי שנגמרו לגמרי בששית אם צריך לנהוג קדושת שביעית בספיחין אלו מדרבנן או לא דבספיחי כרוב החמירו לכו"ע שמא יביא מן האיסור ובשארי כל הספיחין דבכה"ג פליגי במתניתין והא דמשמע בכ"ד דירק נאכל בקדושת שביעית היינו בנזרע בששית ונגמר בשביעית כמו"ש בגליון רעק"א דמשום ספיחין ליכא כמו"ש ומשום קדושת שביעית וודאי איכא ועי' תוס' ור"ש שם שהאריכו בזה ואני לא כתבתי בזה רק מה שראיתי יותר נכון לפי שיטה זו שיטה ב) בספר ש"א בשם החסיד כתב דחכמים דפליגי אדרע"ק (פסחים שם) ס"ל ספיחין מותרין אף מדרבנן לאכול בקדושת שביעית ופלוגתא דהכא אליבא דרבנן דרע"ק לענין לוקח מע"ה משום חשש משומר ויש לבאר בזה לשתי השיטות הנ"ל א) איסור ספיחין דשביעית לרע"ק היינו מה"ת כדמוכח (פסחים שם) והיינו קודם זמן הביעור כמו"ש התוס' שם ואילנות לא מקרי ספיחים כדמוכח מהתוס' שם וכמו"ש הר"ש והתוס' תענית י"ט ב' ד"ה ארשב"ג וכרוב דומה בדין זה מה"ת לאילן כמו"ש התוס' שם ויש לעיין קצת הא בקרא כתיב ספיחי קצירך גו' ענבי נזירך גו' וכיון שאנו מפרשין ענבי נזירך לא תבצור היינו לא תבצור בתורת שלך פי' בלא הפקר א"כ גם פי' ספיחי קצירך ל"ת ג"כ וודאי הכי הוא מיהו באמת לק"מ דקצירך שהספיח ממנו היינו קציר ששית שבוודאי היה שלך וכיון דלא כתיב שלך בספיח גופי' הפי' הוא לא תקצור כלל אבל ענבי נזירך דלשון שלך דכתיב בהו קאי על אותן הענבים עצמן כלומר הענבים הנזורים מב"א לך בשביעית לא תבצור היינו לא תבצור בתורת שלך אבל רשאי לבוצרן בתורת הפקר ב) כתב הר"ש בזה דלרע"ק בתבואה ליכא דין ביעור כלל וכן בירק ליכא דין ביעור רק בשל ששית שנכנס בשביעית כנ"ל ג) הא דכתיב בספר שמות פרשה כ"ג פסוק י"א ואכלו אביוני עמך צ"ל דהא דכתיב בסיפא דקרא שם כ"ת לכרמך ולזיתך קאי אהא דואכלו אביוני עמך כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב פי' דאף אלו הן בכלל אוכלי אדם בשביעית ומאכל בהמה החוחים והדרדרים פי' דאף אלו הן בכלל אוכלי בהמה ממין הצובעין ספיחי אסטיס וקוצה יש להן שביעית כו' פי' שאלו אין צבען יפה כ"כ ((שביעית פ"ז מ"א) ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואיזה הוא עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבין והחלבצין והבוכריא וממין הצובעין הפואה והרכפה יש להן שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ואין לדמיהן ביעור רמ"א דמיהן מתבערין עד ר"ה אמרו לו להן אין ביעור ק"ו לדמיהן (שם מ"ב) הלשון שהעתקתי הוא לשון נ"א וגי' הרמב"ם כמו שלפנינו היא כל שאינו מאכל אדם ועי' מפרשים הא דר"מ מחמיר בדמיהן היינו משום דלא מנכרו קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין פי' שהן ג"כ ממיני הצובעין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית (שם מ"ג) דיני הצביעה יתבאר בסמוך במס' ב"ק ק"א איתא רבא רמי תנן ממין הצובעין כו' אלמא עצים יש בהן משום קדושת שביעית ורמינהו עלי קנים עלי גפנים שגבבן בחבא ע"פ השדה לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית לקטן לעצים אין בהם משום קדושת שביעית ומשני אמר קרא נאכלה במי שהנאתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן פירש"י דהנאתן דהיינו חימום ובישול בא כשנעשו גחלים אבל צביעה הנאתן וביעורן שוה ויתבאר להלן והאיכא עצים דמשחן פירש"י שמדליקין אותן להאיר כנר דהנאתו וביעורו שוה אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדין ופירש"י ולא להאיר הלכך עצים נינהו ומעיקרא לא חיילא עלייהו קדושת שביעית משא"כ במיני הצובעין דלהכי קיימי ועצים להסקה תנאי היא דתניא אין נותנין פירות שביעית לח לתוך המשרה ולא לתוך הכבוסה ור' יוסי אומר ניתנין כו' שם רש"י לא גריס ועצים להסקה תנאי היא אלא גריס תנאי היא ופי' דפלוגתא דר"י וחכמים היינו בענין אי מהני כוונת לקיטה נגד מה שעומדין לכך בסתמא או לא ואין זה נראה כלל וגם צריך לדחוק לפירושו דלר' יוסי מהני מחשבה דלקיטה למשרה וכבוסה ולא מהני למלוגמא ע"כ נראה עיקר כהגירסא שלפנינו שהיא גירסת התוס' וח"ש שדין ההסקה ודין משרה וכבוסה שוה דבכולהו הנאתן אחר ביעורן כדאיתא ב"ק שם ונ"ל דלא איירי רק בעלין ועשבים וכה"ג שלא הי' מהם כלים קודם ר"ה אבל נטיעות ואילנות יודאי גם התוספת מותר לכו"ע כמו בתבואה שהביאה שליש לפני ר"ה כמוש"ל ויש לי לבאר בזה ענין א) מין הצובעין דנוהג בהו דין שביעית וכן בעצים להסקה למ"ד דנוהג בהן דין שביעית צ"ע לפי ענ"ד אי היינו רק בראויין למאכל בהמה ולכך הוא דיש להן ביעור ורק שאין עומדין למאכל בהמה או דאף שאין ראויים כלל למאכל בהמה ג"כ נוהג בהם דין קדושת שביעית וביעור ענין ב) מין הצובעין שאינו ראוי למאכל אדם פשוט דמותר לצבוע בו כלים ובגדים כדלהלן מ"ג דוודאי סתמא בכה"ג איירי ולא בצביעת אוכלין וגוף אדם ועוד דהא צביעה ה"ל דומיא דלאכלה כנ"ל ועוד דאי אסור בצביעה אין סברא לומר שינהג בזה דין שביעית משום שראוי לצביעה ובראוי למאכל אדם כשאינו עומד גם לצביעה וודאי אסור משום הפסד שביעית ובעומד גם לצביעה דעת הרמב"ם להתיר ולפי ענ"ד אין זה נראה דא"כ אמאי לא הני (שם פ"ח מ"ב) קלה מהם שביעית שנתנה להדלקה ולצביעה ובביאור כ"ז שיטה א) היא שיטת התוס' (ב"ק שם) ד"ה שהנאתן אחר ביעורן דהא דצביעה הנאתן וביעורן שוה היינו בשעת שמוש ולבישת הבגדים ולפי"ז צ"ל דאף קודם זמן הביעור לא הותרה צביעה רק בהני דכלין לפני זמן הביעור אי באופן שידלק כשיגיע זמן הביעור או במינים המתקיימים בארץ שא"צ ביעור ולפי זה א"ש ההיא דב"ק שם דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אף בצבע קודם זמן הביעור שיטה ב) היא שיטת רש"י ז"נ דבשעת קליטת הצבע בבגד חשיב ביעור ומ"ש התוס' א"כ בגד שצבעו בקליפי שביעית אמאי ידלק הא ה"ל כמבוער נ"ל דיש חילוק בענין הביעור בין קודם זמן חיובו לאח"כ דכשצבע קודם זמן הביעור לא חייל חובת ביעור על הצבע כיון דל"ה בעין ממש והלכך בשעת צביעה ה"ל כמבוער אבל כשצבע אח"ז הביעור כיון דהוזקק לבער לא יצא בזה י"ח ביעור כמו שמצינו (פסחים כ"א ב') בענין חרכו קודם זמנו ע"ש וכן מצינו לענין ביעור דשביעית בענין טעם הבלוע באוכלין כדלהלן שם מ"ז בענין וורד חדש לפי' א' ויובא להלן. ענין ג) לענין הסקה במיני הצובעין לפי המסקנא דב"ק וודאי דהסקה אסורה כמו בכל פירות שביעית דאסירי להסקה כמו למשרה ולכבוסה ולפי הס"ד דשם נראה דמותרין להסקה כמו כל אוכלי שביעית דהיו מותרין להסקה אי לאו דומיא דלאכלה ויש להעיר בזה א) מ"ש רש"י ז"ל (ב"ק שם) דאסור לצבוע בהם ומותרין להסקה קודם זמן הביעור דהוה דומיא דלאכלה הוא תמוה ונ"ל דצ"ל להיפוך דמותרין לצבוע דהוה דומיא דלאכלה ואסורין להסקה והיינו לפי המסקנא דשם דדומיא דלאכלה בעינן ומ"ש רש"י שם בטעם איסור הסקה משום דהויא דומיא דסחורה כוונתו בזה שהדין בזה לאסור כמו שהדין בלסחורה כלשונו (שם ק"ב א') ד"ה לתוך המשרה ב) מ"ש התוס' שם ד"ה ולדמיהן ביעור שלקט מתחילה לאכילה א"י כוונתם דכשלקטן לאכילה לאו משום צביעה חיילא עלייהו קדושת שביעית ג) דין סיכת כלים ועורות צ"ע לפי ענ"ד אי הדין כמו בצביעה או דגרע מצביעה ואסור בכ"ע ועמש"ל מענין זה לולבי זרדים והחרובין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית אין להן ביעיר ולא לדמיהן ביעור אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהם (שם פ"ז מ"ה) הורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהם שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי אוכלין על המופקר אבל לא על השמור ר' יוסי מתיר אף על השמור אוכלין על הספיחין ועל הדופרא אבל לא על הסתווניות ר' יהודה מתיר כ"ז שבכרו עד שלא יכלה. הקיץ (שם פ"ט מ"ד) רבי שמעון בן גמליאל אומר אוכלין על בין הכיפין ואין אוכלין על בין השיצין (פסחים נ"ג א') ויובא להלן שלש ארצות לביעור יהודה עבר הירדן והגליל ושלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק פי' הן השלש שבגליל מכפר חנניא ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון ומכפר חנניא ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טבריא העמק וביהודה ההר השפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך מבית חורין ועד הים מדינה אחת (שם פ"ט מ"ב) ויתבאר בסמוך תניא רשב"ג אומר סימן להרים מילין לעמקים דקלים לנחלים קנים לשפלה שקמה (פסחים נ"ג א') ולמה אמרו שלש ארצות שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה רש"א לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר כל הארצות כהר המלך וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים (שביעית שם מ"ג) בביאור דיני הארצות שיטה א) היא שיטת רש"י ז"ל דשלש ארצות שבכל אחת מהארצות הכוללות כאחת חשובין לענין ביעור לת"ק והא דנקט לשלש ארצות שבכ"א היינו לרבותא דאף שיש בכ"א שלש ארצות הר שפלה ועמק מ"מ כולן אחת היא ור"ש פליג וס"ל דלא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה והן באמת חלוקות זו מזו לענין ביעור ושארי כל הארצות שבעבר הירדן והגליל כולן סומכין על האחרון שבהר המלך דהיינו ביהודה שיטה ב) היא שיטת התוס' שבכלל א"י יש תשעה ארצות לת"ק ואין שום אחת מהן אוכלת על סמך ארץ אחרת דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל פי' אפילו מהר להר ומשפלה לשפלה ומעמק לעמק ובביאור הא דשפלת לוד כו' נראה מהרמב"ם דהיינו ביאור לשלש ארצות שבעבר הירדן אבל אי אפשר לומר כן שהרי לוד היא בחלק בנימין כדאיתא ד"ה א' ח' י"ב ובית חורין היינו ג"כ בכיבוש יהושע כדאיתא (יהושע יו"ד) ועד הים היינו ים הגדול וצ"ל דשלש ארצות דעבר הירדן לא נתפרשו בזה מפני שאין בהם ענינים שצריך ביאור ועיקרן ידוע מהני תרתי ההר השפלה והעמק ובירושלמי הן מפורשין ע"ש ובתשלום ביאור משנה זו נ"ל דשפת לוד וההר שלה ומדינת בית מורין עד הים מפסיק בין יהודה והגליל כנראה ג"כ מהיוסיפון ואחר שפירש התנא ארצות יהודה והגליל פירש ארצות שביניהם שדינם שוה לארצות יהודה ופי' מבית חורין עד הים איתא בירושלמי שגם שם יש שפלה הר ועמק אלא שהשפלה שלה כשפלת לוד וההר שלה כהר של לוד והעמק ג"כ שוה בשניהם ושוין לעמק יהודה ולפי ששוין עם של יהודה לא חשיב להו ארץ אחרת ולפי כ"ז א"ש סדר לשון המשנה יהודה עבר הירדן והגליל דבתר יהודה תני עבר הירדן דסמוך לו ואח"כ גליל שסמוך לעבר הירדן ואח"כ מפרש דין הארצות של יהודה ושל גליל ושל הארצות שביניהם וצ"ע לענין חזקה (ב"ב ל"ח) ולענין נשואין (כתובות ק"י) אם הארצות שבין יהודה וגליל הם מדינה אחת בין עם יהודה בין עם גליל או של ענינים אלו דינם כיהודה כמו לענין ביעור וצ"ע (גיטין ע"ו א' ב') בענין אנטיפרס וכפר עותנאי וצ"ל דבמקום אחד היו קרובין זה לזה ועמש"ל בספר במדבר בסדר אלה מסעי שוב הראוני בספר הנפלא ש"א שכתב קרוב לזה פירות שביעית שיצאו מא"י לחו"ל מתבערין בכל מקום שהן רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו (פסחים נ"ב ב') המוליך פירות ממקום למקום ושמע שכלו במקומו עי' (פסחים נ"ב א') ומש"ש בספרי עוד"ד מי שהיו לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור (שביעית פ"ט מ"ח) ויש גורסין בדברי ר' יוסי אין אוכלין אחר הביעור וידובר בסמוך בביאור ענין הביעור כתב הראב"ד בהל' שמיטה פ"ו דשני ביעורים הן כשכלו פירות העיר ותחומה מוציאין מן הבית לאוצר של ב"ד שבעיר והן מחלקין מזון ג' סעודות לכל אחד מבני הבית בכל יום כדאיתא בתוספתא והוזכר בירושלמי וכדבעינן למימר קמן ואם אין שם ב"ד ואוצר מוציא בעצמו ומפקירן וחוזר וזוכה בהן וכן עושין עד שיכלו מכל הארץ כנ"ל וכשכלה מכל הארץ הנשאר באוצר אי הבעה"ב צריך לבער הכל מן העולם ודבר תימא הוא לפי ענ"ד לחדש שני ביעורים וגם מהא דמקשינן (שם פ"ט מ"ג) כמובא למעלה א"כ למה אמרו ג' ארצות. מוכח דלא כוותי' דא"כ נימא דג' הארצות הכוללות היינו לענין זמן ביעור דשריפה והג' ארצות הקטנות הן לענין זמן ביעור הראשון והעיקר פשוט לפי ענ"ד כשיטת כל המפרשים זולתו דליכא רק חד ביעור ובביאור ענין הביעור מה היא דעת רש"י (פסחים נ"ב ב') דהיינו ביעור מן העולם שנותנין אותו למרמס חי' ובהמה והרמב"ם כתב דשורפין אותו דאסורין לגמרי אחר הביעור כמו ספיחין לרע"ק קודם הביעור ונראה דצ"ל דפסקו כר' יוסי הנ"ל וגירסתם בדברי ר' יוסי אין אוכלין אחר הביעור דלר"י וכן לר' יוסי לפי הגירסא שלפנינו דאוכלין אחר הביעור הא אי אפשר לומר כן ודוחק לומר דיאכלו אחר הביעור מבין השיצין דאינו חייב בביעור מן העולם כיון שלא הוכנס לבית ומ"מ מקרי כלה לחי' מן השדה כדאיתא (פסחים נ"ג א') ולפי ענ"ד אין הסברא נותנת כלל לומר כן דכשמוציא מן הבית לשדה הא הדר ה"ל כמו לא כלה לחי' מן השדה וה"ל כמו קודם הביעור ע"כ נ"ע דהגי' בדברי ר' יוסי כמו שלפנינו אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור והביעור הוא הוצאה מן הבית והפקר לכל כמו"ש התוס' פסחים שם מהתוספתא וכן הוא בירושלמי ולאחר ההוצאה וההפקר משמע מדבריהם דיכול להכניס הכל לביתו ולאכול עד שיכלו ויותר נ"ל לפי ענ"ד דאין רשאי להכניס בבת אחת רק כדי מזון ג' סעודות לכ"א מבני הבית כנ"ל ובסמוך ידובר עוד מנידון ענין האוצר שהבאתי מקודם ומקודם אשובה לביאור המשנה והגיע זמן הביעור מחלק מזון ג' סעודות לכ"א אם נאמר דהיינו שכבר בא ועבר זמן הביעור צ"ל דעשירים דינם כעניים בהני ג"ס לר' יהודה ובדברי ר' יוסי הגירסא בהכרח כמו שלפנינו אחד עניים והחד עשירים אוכלין לאחר הביעור ולפי הגירסא דאין אוכלין צ"ל דהחלוקה דמזון ג"ס היינו שיאכלם קודם שיכלה לחי' מן השדה לגמרי וזמן הביעור קרי יום א' קודם שיכלה לחי' לגמרי וכבר כתבתי דהעיקר כה גירסא שלפנינו עניים אוכלין אחר הביעור התוי"ש הביא בשם הכ"מ בשם הרמב"ן דעניים היינו שהפירות שלהם משדות אחרים ועשירים היינו שהפירות שלהן משדות שלהן ולפי ענ"ד עשירים אף בשל שדות אחרים דינם כעשירים כמו בלשו"פ מיהו נראה לי דעשיר דהכא לאו היינו עשיר בממון אלא עשיר בתבואה ופירות וא"י מנ"ל להרמב"ן לחלק בין שדות של עצמם לשדות אחרים כיון דכל השדות הפקר הן בשביעית בירושלמי איתא תני רש"א אוכלין מן האוצר אחר הביעור והיה נ"ל לפי ענ"ד דכשהגיע זמן הביעור לאחר שמחלקין הג"ס כנ"ל מכניסין הכל לאוצר שבעיר תחת יד ב"ד והר"ש הביא מהתוס' דב"ד היו עושין אוצר קודם הביעור ופליג אר' יוסי דר"י ס"נ דעשירים אוכלין לאחר הביעור אף שלא מן האוצר במקום דליכא ב"ד ואוצר ור"ש ס"ל דדווקא מן האוצר אוכלין מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה (שם פ"ט מ"ז) דכיון דאלו היה בשדה מה שהכניס כבר היה מתקלקל פקע איסור הפסד שביעית מיהו צ"ע לפי ענ"ד באוכלי אדם. ת"ר אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל אם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהן אוכלין בזיתים עד שיכנס אחרון שבתקוע רא"א עד שיכלה אחרון של גוש חלב כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע אוכלין בגרוגרות עד שיכלו פגי בית היני אמר ר"י לא הוזכרו פגי בית היני אלא לענין מעשר כו' אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער רשב"ג אומר אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלין על של בין השיצין ורמינהו אוכלין בענבים עד הפסח בזיתים עד עצרת בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים וא"ר ביבי ר' יוחנן תרתי בתרייתי מחליף אידי ואידי חד שיעורא הוא ואב"א הא קתני בהדיא אם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהן (פסחים נ"ג א') אוכלין בענבים עד הפסח לאו היינו דשביעית אלא דשמינית שהרי באילן בתר חנטה אזלינן וזמן הבציר הוא תשרי כמו"ש התוס' ר"פ חזקת הבתים וא"כ וודאי ענבים שגדלין בשביעית נכנסין לשמינית ועי' תוס' (ר"ה ט"ו א') ד"ה שאין לך דבר ועי' ר"ש שביעית פ"ט מ"א) וזיתים מאוחרין לענבים כמו"ש התוס' ר"פ חזקת הבתים וכ"כ הרע"ב (שביעית פ"ח משנה ט') ע"ש ועי' תוס' (פסחים נ"ב ב') בענין ספיחים וא"כ חנוכה ופורים דגרוגרות ותמרים היינו ע"כ קודם לענבים וזיתים דוודאי אין נמשכין לתשיעית וגם שהתאנים קודמין לענבים כמו"ש התוס' והא דנקט חנוכה ופורים לבתר פסח ועצרת נ"ל משום דניחא ליה לתנא למתני בתחילה ענבים וזיתים שהן היותר חשובין שבפירות האילן ואר"ב ר"י תרתי בתרייתי מחליף פירש"י ה"ג ואר"ב כו' שאין זה שייך לא לקושיא ולא לפירוקא ויותר נ"ל לפי ענ"ד דצ"ל אר"ב כו' ותירוצא הוא דהקושיא לא היתה רק מהא דבהא ברייתא זמן תמרים מאוחר מזמן תאנים והש"ס ידע דזמן גרוגרות דברייתא קמייתא הוא מאוחר מזמן תמרים דההיא ברייתא ועלה מתרץ אר"ב ר"י תרתי בתרייתי מחליף ואידי ואידי חד שיעורא מיהו לפי"ז בלתי מתחוור כלל פירוקא דאב"א דלפי האב"א משמע דכל שיעורי דברייתא בתרייתא היינו בסתמא דמלתא וכל הני שיעורי דברייתא קמייתא מאוחרות הן ובידוע איירי דבידוע שיש מאוחרות מאלו אוכלין עליהן והנ"ל דתרתי קשיא להו חדא כמו"ש ואידך דמשינוי לשון הזמנים משמע דלאו חד שיעורא הוא וקשיא אכולהו כפירש"י ומתרצינן אקושיא קמייתא ר"י תרתי בתרייתי מחליף ומנידון קושיא השני' מתרצינן אידי ואידי חד שיעורא ואב"א היינו עוד תירוץ אחר אקושיא שניה מיהו איני נח בזה דמ"ש בביאור קושיא הראשונה אינו מרווח ביותר קשה לי דהא תמרים חשיבי מתאנים כדאיתא (ברכות מ"א ב') והא דמספקינן במס' (עירובין כ"ט ב') אי גרוגרות עדיפי מתמרים נ"ל משום דגרוגרות שהן יבשין י"ל דעדיפי דקב גרוגרות יבשין אית בהו טפי טובא קודם שיבשו ועי' (דמאי פ"ה מ"ה) בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל דקתני תמרים מקודם וא"כ קשיא כיון דלפי מאי דמפיך ר"י תרתי בתרייתי דברייתא בתרייתא זמן תמרים קודם לזמן גרוגרות א"כ אמאי נקט בברייתא קמייתא תמרים בתר גרוגרות והנ"ל לפי ענ"ד דצ"ל בברייתא בתרייתא בתמרים עד החנוכה בגרוגרות עד הפורים והשתא א"ש טפי קושיא קמייתא דמלשון קמייתא דנקט תמרים בסוף מוכח דזמן תמרים מאוחר מזמן גרוגרות וקושיא שניה היא כמו"ש מקודם ומתרצינן ר"י תרתי בתרייתי מחליף אקושיא ראשונה ותרי פירוקי אקושיא שני' ולפי כ"ז לפי מאי דמחליף ר"י הזמנים הן בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים וא"ש דנקט תמרים בסוף משום דזמנן מאוחר ולפי כ"ז א"ש לשון פסק הרמב"ם שלפנינו שפסק בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים כמו שלפנינו בברייתא הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רא"א אוכלין על הראשון ר' יהושע אומר אף על האחרון רג"א כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית והלכה כדבריו רש"א כל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה (שביעית פ"ט מ"ה) בביאור פלוגתייהו דג' כבשים שיטה א) היא שיטת רש"י ותוס' דראשון היינו שכלה ראשון מן השדה ואחרון היינו שכלה באחרונה מן השדה ופלוגתייהו דר"א ס"ל דאוסרין זא"ז ע"י תערובות הטעמים בכדי נתינת טעם גם לענין חיוב ביעור ור' יהושע ס"ל דאף זה המין שכלה מן השדה אינו חייב בביעור בכה"ג שיש בו בלוע ממין שלא הגיע זמן ביעורו ור"ג ס"ל דטעם הבלוע חשוב כמבוער לענין חיוב ביעור דשביעית והממש אינו ניצול מחיוב ביעור עי"ז שיש בו בלוע ממין שלא הגיע זמן ביעורו ועי'. תוס' (פסחים נ"ב א') שהביאו מהירושלמי דפליגי בקראי כנ"ל שיטה ב) היא שיטת הר"ן עפ"י הירושלמי דראשון היינו שניתן ראשון לכבישה ואחרון היינו שניתן באחרונה לכבישה ור"א ס"ל ראשון נ"ט באחרון והטעם מחייב בביעור ואין אחרון נ"ט בראשון ור' יהושע ס"ל דגם האחרון נ"ט בראשון והטעם מחייב בביעור כר"א ור"ג ס"ל דהטעם חשוב כמבוער והממש אינו ניצול מחיוב ביעור ע"י טעם הבלוע בו ממין שלא הגיע זמנו לביעור דיני התערובות בשביעית בנתערב ממשו בממשו לכו"ע וכן בנתערב טעם בממשו להני תנאי דלעיל דס"ל דטעם הבלוע באוכלין לא חשיב מבוער במין באינו מינו בנ"ט ככל האיסורין ובמין במינו איתא במס' (שביעית פ"ז מ"ז) דאוסרת במשהו והיינו למ"ד דמה"ת מין במינו ברובא בשביעית החמירו במשהו מדרבנן ע"ש ועי' (נדרים נ"ח א') ומש"ש בספרי עוד"ד ויתבאר במהדורא בתרא שמן הבלוע בירק צריך תלמוד אי הדין כמו בטעם הבלוע דחשיב מבוער לר"ג הנ"ל או דזה ה"ל כתערובות דממשו ועי' שביעית שם בענין דוורד והארכתי שם בספרי עוד"ד ואין כאן מקומו הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה כו' וחייב בשביעית ר"ז בשם ר' יוחנן אמר ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו ר' חייא בר אבא בעי ר' מנא לאוכלו בלי פדיון א"א שא"א להקדש לצאת בלי פדיון לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קרדום בדמי שביעית ח"ל הגזבר מחליפו ביד אחר אמר ר' מתנא כו' מפני שקדם הפקרו להקדשו ירושלמי ספ"ז דמס' פאה כלוקח לו קרדום בדמי שביעית נ"ל כמו"ש המפרש ביתר ביאור דהקושיא היא דהא מצות גאולה בבעלים היא (בכורות י"ג א' ערכין כ"ז א') וכיון שהוא עושה מצוה בפדיונו קנין המצוה א"ל כקנין קרדום ונראה דצ"ל לפי"ז מצות ליהנות נתנו ומתרץ דמחליפי ביד אתר דליכא מצוה ובמה שהדמים שנוטל ההקדש נכנסין לקדושת שביעית אין חשש דהא ההקדש עצמו אינו מצווה על השביעית ואם קדשי בדק הבית הוא יכול לעשות בהם צרכי בדק הבית ואם קדשי מזבח הוא מקיצין בו את המזבח ואין בזה משום משקה ישראל דווקא המותר לישראל דהעיקר דשביעית מותר לישראל לאכיל בקדושת שביעית אף לאחר הביעור כנ"ל ועוד דהי' לו שעת הכושר כמו"ש התוס' (חולין ק"מ א') ד"ה למעוטי צפרי עיר הנדחת ועוד דכיון דמותר לישראל ע"י חליפין ה"ל משקה ישראל ואולי רק אפירי עצמה דהקדש היא דחלה קדושת שביעית אבל לא על חליפי שביעית דהקדש ופי' דברי רב מתנא היינו דאין הקדש חל כלל אפירי שביעית דה"ל הפקר מעיקרא וע"ש במפרש בשל בלתי ישראל ועובד כוכבים אי איכא דין שביעית נראה דתלי בפלוגתא דאי יש קנין לעובד כוכבים בא"י להפקיע מידי מעשר ועי' רמב"ם הנ' שמיטה ויובל ספ"ד וכ"מ שם:
(ט)
והעברת שופר תרועה גו' נתבאר לעיל פכ"ג בדיני תקיעות ושופר דר"ה ע"ש:
(י)
וקדשתם גו' במס' (ר"ה ט' א') איתא פלוגתא דתנאי בשנת היובל דרבנן ס"ל דשנת החמשים אינה מן המנין פי' למנות משנות הששה שני שמיטה החדשה ור' יהודה אימר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן פי' לשעבר ליובל ולהבא לשנה ראשונה של שמיטה משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושבי' עלי' ולא בזמן שגלו מקצתן יכול היו עליה והן מעורבין כו' ת"ל לכל יושבי' בזמן שיושבין כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין (ערכין ל"ב ב') וצ"ל דהערבוב שמתהוה ע"י העברת נחלה ע"י ירושת הבעל את אשתו וירושת הבן את אמו ל"ח ערבוב ואחלי משום דאין זה רק ע"ד המיעוט ומסקינן (שם ל"ג א') דלרבנן דאמרי שנת החמשים אינה מן המנין מנו יובלות לקדש שמיטין אלא שלא הי' יובל נוהג לענין חזרת שדות לבעליהן ולענין עבד עברי ורק לר' יהודה לא מנו אז יובלות כלל ובמסקנא דשם מייתינן דא"ר יוחנן דירמיהו החזירן לשבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה ויאשיהו מלך עליהם ומשחזרו הותחל מנין היובלות לר' יהודה היינו שאותה השנה שחזרו התחילו למנותה ראשונה לשמיטה וליובל דכיון דמקמי הכי לא מנו יובלות כלל כי חזרו הוכרחו למנות מחדש ליובלות והוכרחו עי"ז למנות ג"כ מחדש לשמיטין אבל לרבנן אף כשחזרו מני לשמיטין וליובלות כמקודם וקידשו שנת החמשים לפי מנינם ליובל לכל הדברים חזרת השני שבטים ומחצה הי' בי"ח ליאשיהו ומלך עליהם י"ד שנים ויהויקים וצדקיה מלכו כ"ב שנים הרי בשלשים וששה שנים אחרי שחזרו חרב הבית תוס' (ערכין י"א ב') ע"ש בבית השני איתא (ערכין ל"ב ב') שלא הי' דין יובל כיון שלא היו עלי' כל יושבי' דכתיב כל הקהל כ"א ארבע רבוא אלפים תר"ס והתוס' במס' (גיטין ל"ו ב') בד"ה בזמן כתבו דלפי מאי דמסיק ר' יוחנן דשבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה חזרו בבית הראשון הי' יובל נוהג בבית שני דאע"ג דלא היו שם רק ארבע רבוא גו' מ"מ הן היו מכל הי"ב השבעים ובכה"ג ה"ל כל יושבי' עלי' ומה שאמרו שם שלא הי' יובל נוהג בבית השני היינו לפי הס"ד דלא ידע מחזרת השני שבטים וחצי דחסרו להו שני שבטים לגמרי ובסו"ד הקשו ע"ז דזיל קרי בי רב הוא דהא מפורש הוא בקרא בחשבון אותן שעלו מבבל שעלו מכל הי"ב שבטים וא"כ צ"ל בהכרח דכיון דלא עלו כולם לא חשיב כל יושבי' עלי' וא"כ אין חילוק בין הס"ד להמסקנא ואני בעניי לא ידעתי היכן מפורש בכתוב שעלו מכל הי"ב שבטים ואדרבה בקרא כתיב וישובו לירושלים וליהודה איש לעירו ומשמע שם שלא נמצאו רק כהנים לוים ומיהודה ובנימין תניא ר' אומר וזה דבר השמטה שמוט גו' בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים פי' ול"ה ככל חובת הגוף שנוהג בין בארץ בין בחו"ל הא ברייתא מייתינן לה במס' (גיטין ל"ו א') לענין זה דלרבי שמיטת כספים בזמה"ז דרבנן ובמס' (מ"ק ב' ב') מייתינן לה לענין זה דלרבי שביעית בזמה"ז אף לענין שמיטת קרקע ל"ה רק דרבנן דהא דאמר רבי בזמן שאי אתה משמט קרקע ע"כ בזמה"ז דמה"ת ליכא שביעית ופירש"י במס' גיטין שם דטעמי' דרבי בהא דאין שביעית בזמה"ז מה"ת היינו עפ"י הא דאיתא בירושלמי מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר גו' אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית וצ"ל דרבי תרתי דרש שוב הקשו ע"ז מהת"כ דאיתא שם דשביעית נוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג וכתב דתנאי היא והסוגיא דערכין נ"ב דמנו יובלות לקדש שמיטין היינו כההיא ברייתא דת"כ הנ"ל ועי' תוס' ערכין שם) תניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה פי' שנה ראשונה לשמיטה כו' וכן בשני' (ערכין נ"א ב') ביאור זה בענין הבית ראשון לרבנן דאמרי שנת החמשים אינה מן המנין אתי שפיר אף את"ל דלא נתבטל מנין השמיטות ע"י גלות שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה דמשכבשו וחלקו עד חורבן בית ראשון הי' 836 שנים כנ"ל הוצא מהם ששה עשר יובלות פש להו 36 הוצא מהן 5 שמיטות 35 שנים פש לך חד ולר' יהודה דס"ל שנת החמשים עולה לכאן ולכאן צ"ל דהנך שנין דאגלינהו סנחריב לא חשבו מה"ת דס"ל דכיון דליכא יובל ליכא שמיטה אף לר' יהודה דמה יובל אין נ"מ למנין השמיטין וכשחזרו התחילו למנות שמיטין ויובלות ושהו 36 שנים כנ"ל ונמצא שהי' החורבן במוצאי שביעית ונמצא שחורבן הבית ראשון הי' בשנת הת"י לבנינו כמו"ש התוס' (ערכין י"א ב') וצריכין לומר שגלות בבל הי' ד שנים לבד שנת החורבן ואהא דקתני וכן בשני' מקשינן (ערכין י"ב ב') מכדי בית שני כמה קם ת"כ שנה וא"כ בשלמא לר' יהודה שפיר דהבית חרב בשנת תכ"א לבנינו כמו"ש התוס' שם ד"ה ה"ל בשיתא אבל לרבנן פש להו שיתא ה"ל בשיתא בשבוע פירש"י ותוס' בשיתא בשבוע כלו הת"כ שנים ונמצא שחרב הבית בשביעית עצמה ומסיק רב אשי (שם י"ג א') דשית שני עד דסליק עזרא וקידש לא קא חשיב ונמצא ששנת ת"כ לבנינו היתה שנת 414 מהתחלת מנין השמיטות וכי חרב בשנת תכ"א כנ"ל אשתכח דבחד בשבוע חרב דהיינו במוצאי שביעית ויש לעיין דמלשון המקשה בהא דחורבן בית שני הוה בשיתא מוכח דבבנין בית שני הותחל מנין שמיטין ויובלות מחדש וכן מוכח מפירוקא דרב אשי ואמאי הא למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא לפי הסוגיא דילן דמנו יובלות לקדש שמיטין הא לא נתבטל כלל מנין השמיטין והיובלות בגלות בבל ולפי חשבון זה שנת ת"כ לבית שני היה בחמשה שהרי משהתחילו למנות שמיטין ויובלות עד שנת ת"כ לבית שני היה 426 + 410 + 70 + 420 = 1326 ונ"ל דהיינו משום דר' יוסי ס"ל במס' (יבמות פ"ב ב' נדה מ"ו ב') ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד וקדושה שניה קדשה לעתיד ולכך בחורבן בית ראשון בטלה קדושת הארץ לגמרי ויש לבאר א) לרבנן דשנת חמשים אינה מן המנין ושביעית נוהגת מה"ת אף בזמן שאין היובל נוהג מנינן יובלות כדי לקדש שמיטין ולא מצינו שום סברא לומר דמה"ת מנינן אז שמיטין בלא יובלות ב) למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא למ"ד דשביעית נוהגת אף כשאין היובל נוהג ומנינן יובלות לקדש שמיטין לרבנן דר' יהודה לא נתבטל כלל המנין שהותחל אחר שכבשו וחלקו בימי יהושע מיהו לר' יהודה כיון דלאחר חורבן הבית הראשון לא מנו יובלות כלל יש לומר דכי חזרו אח"כ שהוכרחו להתחיל מחדש ליובלות ולכך הוכרחו ג"כ להתחיל מחדש מנין השמיטין כמוש"ל ג) לרבי שאין שביעית נוהגת מה"ת בזמן שאין היובל נוהג או למ"ד דקדושה ראשונה וכן שניה בטלו ורק מדרבנן נוהגת שביעית בזמה"ז י"ל דאף לרבנן דר' יהודה לא גזרו רק למנות שמיטין גרידא בלא יובלות וידובר להלן ד) כשמונין שמיטין בלי יובלות אין חילוק בין כשמתחיל המנין מתחילת חורבן בבל בין כשמתחיל מתחילת בית שני בין כשמתחיל מחורבן בית שני דחורבן בבל שהוא 70 ובית שני שהוא 420 כ"א מהם עילה בשבעה שבעה. ה) לפי הסברא שכתבו התוס' כנ"ל דנהג יובל בבית שני הותחל מנין השמיטין בני יובלות מדרבנן כנ"ל מחורבן בית שני ולפי הסברא דלא נהג לר' דאין שביעית נוהגת כשאין יובל נוהג נראה דהותחל המנין מתחילת הבית שני קודם שעלה עזרא כיון דגם אח"כ לא הוה רק מדרבנן ואין נ"מ בזה כלל כמו"ש ו) לר' יהודה דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן למ"ד שביעית נוהגת אף כשאין היובל נוהג למ"ד קדושה ראשונה בטלה הותחל מנין השמיטין משנה דסילוק עזרא כנ"ל ז) שנת ארבעה אלפים ואחת למנין שאנו מונין דהיינו למולד בהר"ד דהיינו ארבעה אלפים ליצירה שהיתה 172 לחורבן בית שני 552 לשטרות כנ"ל בתחילת ענין השביעית לפי הסוגיא שלנו לר' יוסי לרבנן דשנת חמשים אינה מן המנין דנראה דכוותייהו קיי"ל לגבי ר' יהודה היתה שנה ראשונה לשמיטה הששית ליובל הי"ב למנין שהותחל כשעלה עזרא ושנת 4936 למולד בהר"ד דהיינו 4935 ליצירה שהזכירה הרמב"ם שהיתה 1107 לחורבן דהיינו 1487 לשטרות היתה שנת השמיטה 21 ביובל השלשים ואחד כמו"ש הרמב"ם ולמ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא לפי הסוגיא שלנו דשביעית נוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג ומנו יובלות לקדש שמיטין שנת ארבעה אלפים לאדה"ר היתה שנה ששית לשמיטה השביעית ליובל השלשים ושנת 4935 לאדה"ר הנ"ל היתה שנה חמישית לשמיטה החמישית ליובל המ"ט וסו"ד זה יתבאר עפ"י הסוגיא דעבודת כוכבים ט' ב' דאיתא שם האי מאן דלא ידע כמה שנין בשבוע הוא עומד נטפי חד שתא ונחשוב כנלי פי' המאות ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל מאה תרי ונשדי אפרטא ונחשבינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני הוא בשבוע וסימנך כי זה שנתים הרעב גו' נטפי חד שתא פירש"י על שנות החורבן דהמנין מתחיל מהחורבן דבית שני ובמנין שאנו מונין לחורבן אין מונין שנת החורבן ומנין השמיטין הותחל משנה שהיה בה החורבן שאותה השנה היתה ראשונה לשמיעה כדאיתא (ערכין י"ב ב') דבמוצאי שביעית חרב הבית אבל התוס' הקשו ע"ז והוכיחו כמוש"נ דהחורבן היה בשנת תכ"א לבנינו והוא בכלל המנין שאנו מונין לחורבן שהרי אנו מונין זמן בית שני רק ת"כ שנים ע"כ נראה עיקר כגירסת התוס' נבצר תרתי שנין או נוסיף חמש שנין וסימנך כי זה שנתים כו' ועוד חמש שנים גו' וקאי אמנין דשטרות ומנין זה היא כמנין לחורבן בית שני תו נבנין בית שני כשמיטין שמיטין בני יובלות והטעם מבואר בטיב עפ"י מ"ש מקודם באות הג' ועמש"ש אות ד' ה' ולפי"ז עולה הענין והחשבון כמנהג א"י עפ"י הגאונים כמו"ש הרמב"ם שאין מונין יובלות כלל רק שמיטין גרידא ושנת 4936 דהיינו 4935 לאדה"ר היא שנה ראשונה לשמיטה ושנת חמשה אלפים תרכ"ה למנינו דהיינו שנת חמשה אלפים תרכ"ד לאדם הראשון דהיינו שנת 2216 לתחילת בית שני היא שנה רביעית לשמיטה:
שם יובל היא תהיה לכם גו'. ת"ר יובל היא אעפ"י שלא שמטו אעפ"י שלא תקעו יכול אעפ"י שלא שלחו ת"ל היא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יובל היא אעפ"י שלא שמטו אעפ"י שלא שלחו יכול אפילו לא תקעו ת"ל היא כו' אר"ח בר אבא אר"י זו דברי ר"י ור"י אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו (ר"ה ט' ב'):
שם ושבתם גי' ואיש אל משפחתו תשובו באחד בתשרי ר"ה כו' וליובלות יובלות באחד בתשרי הוא בי' בתשרי הוא דכתיב ביוה"כ תעבירו שופר הא מני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא דתניא וקדשתם את שנת גו' מה ת"ג לפי שנאמר ביוה"כ תעבירו שופר יכול לא תהא מתקדשת אלא ביוה"כ ת"נ וקדשתם גו' מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה מכאן אר"י בני של ריב"ב מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יוה"כ תקעי ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן ורבנן פי' דס"ל יובל מיוה"כ חייל מאי עבדי בקרא דוקדשתם גו' ומתרצינן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים (ר"ה ח' ב' י"א א') מקדש חדשים פירש"י כר"א (שם כ"ד א'):
(יד)
וכי תמכרו גו' או קנה גו' כל דיני הקנינים וכל דיני ביטול מקח ומקח טעות וכל הענינים המסתעפים בזה מקומן בסדר משפטים:
שם אל תונו איש את אחיו אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם הונאה (ב"מ נ"א א') האונאה פחות משתות נקנה מקח יתר על שתית בטל מקח שתית קנה ומחזיר אונאה דברי ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר יד מוכר על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי או תן ני מה שאניתני זו"ז בכדי שיראה לתגר או לקרובו (ב"מ נ"ב ב'). פחות משתות נקנה מקח פי' והאונאה הוה מחילה. מפורש שם בגמ' יתר על שתות בטל מקח פי' ושניהם חוזרין בהם היינו שאין שום א' מהם ר"ל לא המאנה ולא המתאנה יכול לכוף את חבירו לקיים המקח בשויו ולהחזיר האונאה (שם נ' ב') ובענין אם יכול המאנה לחזור בו כשהמתאנה אינו תובע אונאתו ידובר להלן שתות קנה ומחזיר אונאה פי' שכל אחד מהם יכול לכוף את חבירו לקיים את המקח בשויו ולהחזיר האונאה ר"י הנשיא אומר יד מוכר על העליונה כו' בנתאנה מוכר איירי ובאונאה שתית איירי כדמוכח להדיא (שם נ"א א') וה"ה בנתאנה לוקח דיד לוקח על העליונה כדמפרש רבא ורב אשי שם דאיהו ס"ל דהמתאנה בידו לקיים המקח בשויו ולגבות אונאתו או לחזור בו לגמרי מהמקח זו"ז בכדי שיראה לתגר או לקרובו יש לפרש בין שתות בין יתר על שתות ויש לפרש דבשתות איירי וה"ק בין כשבא נחזיר בו ובין כשבא לתבוע אונאתו וידובר להלן א"ר נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר בו (ב"מ נ' ב') הא דפחות משתות היה מחילה נ"ל לברור דהיינו אף בדאיכא מקח מצומצם מבורר וכן משמע להדיא (נדרים ל"א א') והא דאמרינן (ב"ב צ"ה א') פחות משתות לא ידיע במנה היינו שכל א' יודע שהוא עליל לטעות בפחות משתות וה"ל מחילה שנא בטעות אבל שתות דלא ידיע דאיתי' אונאה ה"ל מחילה בטעות עי' (ב"מ ס"ז א') ויש להסתפק בהא דקיי"ל ר"פ הזהב דע"י זה שהלוקח קונה המקח מתחייב בדמי המקח אי מתחייב באונאה דפחות משתות ומשמעות לשון מחילה דבגמ' היינו דמחילה הוא דהוה אבל חיובא ליכא ואת"ל דלא מתחייב צ"ע אם המקח קיים בע"כ של המאנה כמו באונאה שתות או דחוזר המקח ועי' (ב"ק קט"ז א') בענין טול דינר והעבירני ועמש"ל בזה בדין הדברים שאין להם אונאה להסתפק ג"כ בזה ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בזה ועי' בספר הנפלא מחנה אפרים שג"כ נסתפק בענין חיוב דפחות משתות אי מותר להונות בפחות משתות עי' ח"מ סי' רכ"ז ס"ו שנסתפק בזה אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר (ב"מ נ"ו ב') ובנתאנה המוכר ואפשר בחזרה או בנתאנה הלוקח ואפשר להשלים המקח קיים והיכא דאי אפשר בחזרה כגון בקרקע כשלא יהיה להמוכר כשיעור ארעא או בדליכא להשלים בנתאנה לוקח יש בזה כמה חילוקי דינים במס' ב"ב בפרק בית כור ובספרי זה מקומן בסדר משפטים ועי' (קדושין מ"ב ב' ב"ב צ' א' ק"ד א' מנחות נ"ז א') האונאה ארבע כסף מכ"ד כסף לסלע פי' הסלע ד' דינרין והדינר ששה מעין כסף דהיינו שתות למקח עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו הורה ר"ט בלוד האונאה שמונה כסף מכ"ד כסף לסלע שליש למקח ושמחו תגרי לוד א"ל כל היום מותר לחזור אמרו לו יניח לנו ר"ט במקומנו וחזרו לדברי חכמים (ב"מ מ"ט ב' במשנה) וכבר נתבאר דלרבנן פחות משתות מחילה יתר על שתות ביטול מקח ולר"ע לא הוה ביטול מקח רק ביתר על שליש ואיך הדין לדידיה בשתות ויתר על שתות יתבאר להלן אתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו שוי שיתא בחמשא שוי שיתא בשבע כו"ע ל"פ דבתר מקח אזלינן כי פליגי שוי חמשא בשיתא ושוי שבע בשיתא לשמואל דאמר בתר מעות נמי אזלינן אידי ואידי אונאה הוה דכי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הוה לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשא בשיתא ביטול מקח שוי שבעה בשיתא מחילה הוה (שם מ"ט ב') בקצת שינוי בסדר הלשון ומסקינן שם דתניא כוותה דשמואל לשון שתות למקח דמתני' לשמואל צ"ל דמעות ג"כ נקרא מקח ומ"ש התוס' לשתוק משתות מקח נ"ל דפי' שתית למקח היינו שתות מלגיו ופרושי קא מפרש מהפרט דד' כסף לסלע לכללא דמלתא דהאונאה היא שתות מלגיו הא דקתני האונאה ד' כסף מכ"ד לשמואל לאו היינו דזבן כ' בכ"ד אלא דזבן כ"ד בכ"ח אבל אי אפשר לפרש דזבן כ"ד בכ' ונתאנה מוכר דהא מסקינן עלה דחוזר עד בכדי שיראה כו' ומוכר לעולם חוזר בו כדאמר ר"נ כמוש"נ וכן הא דהורה ר"ט ח' מכ"ד נשמיהל לאו היינו שוה ט"ז בכ"ד אלא דזבן שוה כ"ד בל"ב דא"א לאוקמי דזבן שוה כ"ד בט"ז ונתאנה מוכר דמוכר הוא לעולם חוזר כמו"ש היכא דמצד א' הוה ביטול מקח ומצד א' מחילה פסקו בח"מ סי' רכ"ז דאזלינן בתר מקח וכתב הסמ"ע שם ס"ק י' הלכך מכר שוה ס' בנ"א ונתאנה מוכר תשעה דלמקח הוה פחות משתות ולמעות הוה יתר על שתות הדין דהוה מחילה ובמכר שוה נ"א בס' דנתאנה לוקח תשעה דלמקח ה"ל יתר על שתות ולמעות הוה ליה פחות משתות הדין דהוה ביטול מקח וכבר עמד ע"ז המהרש"א בפי' להתוס' נ"א ב' ד"ה שני פונדיונין ותוכן דבריו ביתר ביאור הוא דבמכר שוה נ"ט וחצי בנ"א הוה אונאה דהא שמונה וחצי הוא שתות מעות השתא דנתאנה יותר שמכר לי שוה ס' בנ"א הוה מחילה וכן במכר שוה נ' בס' נ"ה ביטול מקח דה"ל שתות מעות השתא שאנה אותו בפחות שמכר לו שוה נ"א בס' הוה ביטול מקח והעיקר דבכה"ג קנה ומחזיר אונאה ועי' סמ"ע שם ס"ק ה' הא דקתני עד מתי מותר להחזיר כו' אאונאה שתות קאי דמתניתין רבי יהודה הנשיא היא דסבירא ליה שם מי שהוטל עליו ידו על העליונה כדאיתא (שם נ' א' נ"א א') ולענין זמן תביעת האונאה לא הוזכר במשנה בפירוש וגם הא דקתני בברייתא זי"ז בכדי שיראה כו' גם כן כבר כתבתי די"ל דהיינו בין יתר על שתות בין שתית כשבא לבטל המקח מיהו מהש"ס דבעינן למימר קמן מוכח להדיא דאחר זמן דבכדי שיראה לרבנן וכל היום לר"ט אף אונאתו אינו יכול לתבוע אבעיא להו פחות משתות לרבנן לאלתר הוה מחילה או בכדי שיראה לתגר או לקרובו ואם תמצי לומר בכדי שיראה כו' מאי איכא בין שתות לפחות משתות איכא דאנו שתות ידו על העליונה פי' כר"י הנשיא ואלו פחות משתלת קנה ומחזיר אונאה מאי כו' (שם נ' א') ונ"ל דה"ה דהוה מצי לאבעי' בשיעור אונאה דר' טרפון לר"ט אלא ניחא להו למנקט שתות ואליבא דרבנן אבעיא להו ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר או בכדי שיראה כו' ואת"ל בכדי שיראה כו' מאי איכא בין שתות ליתר על שתות איכא דאלו שתות מי שנתאנה חוזר ואלו יתר על שתות שניהם חוזרין מאי (שם ב') נ"ל דוודאי ה"מ לאבעי' בביטול מקח סתם בין לרבנן בין לר"ט אלא דנקטי לרבנן משום דבעו לאסוקי או בכדי שיראה כי' ולא רצו להאריך וכל היום לר"ט בפשיטותא דהני תרי בעיי יש אריכות בלשון הש"ס והנני להביא שיטות הש"ס העולין בזה מתמצית סוגיא זו לפירש"י שנ"ע לפי ענ"ד שיטה א) היא שיטת הש"ס לפי מאי דסברי בתחילה דפחות משליש לר"ט כפרות משתות לרבנן דה"ל מחילה ולפי"ז צ"ל בהכרח דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה כו' הוא דהוה מחילה דאי לאלתר הוה מחילה אמאי חזרו בהם תגרי לוד מדר"ט לרבנן כנ"ל הא בכל פחות משליש ניחא להו טפי בדר"ט דמשוי לי' מחילה לאלתר ושליש ודאי נא שכיח אלא בכדי שיראה כו' הוא דהוה מחילה ומעיקרא שמחו משום דניחא להו בקיום המקח בע"כ של הלוקח המתאנה שיטה ב) לפי מאי דדחינן שם מי סברת כו' לא משתות ועד שליש לר"ט פי' ועד בכלל כשתות עצמה לרבנן דמי ופליגי בדין ביטול מקח ביתר על שתות עד שליש ועד בכלל דלרבנן שניהן חוזרין ולר"ט המתאנה ידו על העליונה ובדין שתות עצמה שיטה א) דשתות עצמה לר"ט כפחות משתות לרבנן דהוה מחילה ולפי"ז בשתות עצמה וודאי שמחו וא"כ חזרו בהו ע"כ משום יתר על שתות עד שליש ועד בכלל ולפי"ז צ"ל דביטול מקח לרבנן בכדי שיראה כו' דאי לעולם א"כ מאי אכפת להו דר"ט הא אדרבה לר"ט עדיפא להו דלר"ט אינו יכול לחזור רק כל היום ותו לא שיטה ב) דשתות עצמה לר"ט כיתר על שתות ולפיכך בלא דינא דשיעור זמן החזרה לית להו לא שמחה ולא עצב בדר"ט וע"כ גם השמחה גם החזרה לא היתה רק משום זמן החזרה ולפי"ז צריכין לומר בהכרח דביטול מקח לרבנן לעולם חוזר והלכך שמחו משום יתר על שתות עד שליש ועד בכלל דלרבנן לעולם חוזר ולר"ט רק בכדי שיעור חזרה דאונאה וחזרו בהם משום שתות עצמה דלרבנן בכדי שיראה ולר"ט כל היום ומה שיש להם טובה בדר"ט ביתר על שתות לא חשיב להו כ"כ דביטול מקח לא שכיח וגם שיאחר חזרתו יותר מכדי שיראה לא שכיח אבל אונאה שתות שכיח ויש בידיהם ליזהר שלא יונו ביותר על שתות א"ר חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דא"ל אי לא איניתן לא הוה מצית הדרת בך השתא דאיניתן מצית הדרת בך ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ואר"ח מכר לו שוה שש בחמש והוזל ועמד על שלשה מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דא"ל אלו לא איניתן כו' ותנא תונא רעות ונמצאו יפות כו' מאי קמ"ל מתני' היא אי ממתני' הוה אמינא כו' (ב"ב פ"ג ב' פ"ד א') ר"מ וודאי ס"ל כשמואל דשתות מעות נמי שנינו דאי רק בתר מקח אזיל א"כ למה בנתאנה לוקח איירי בביטול מקח ובנתאנה מוכר איירי באונאה שתות וס"ל כר"י הנשיא דהמתאנה שתות יכול לחזור בו מהמקח לגמרי ובביאור זה עי' רא"ש די"א דבהני תרי אנפי הדין כמו בלא נשתנה המקח והמתאנה גובה אונאתו ולפי ענ"ד אין זה נראה. א) כיון דגובה האונאה א"כ מאי קאמר השתא דאיניתן מאי נ"מ ממה שאנה אותו כיון שזה גובה אונאתו ב) דא"כ למה נקט ועמד על שמונה כי עמד על שבעה ג"כ הא הוקר בשיעור ביטול מקח דמה שמחזיר ה"ל כמו שלא לקח ג) דא"כ אין ראיה ממתני' הא מתני' משמע באינו תובע אונאתו ע"כ נראה עיקר כהסוברים דבכל כה"ג אין המאנה צריך להחזיר האונאה דהא דבאונאה שתות נגמר המקח בע"כ של המאנה היינו רק באופן שהמאנה אינו רוצה לחזור בו אבל כשהמאנה רוצה לחזור בו ע"י שינוי המקח אין המקח קיים בע"כ של המאנה רק כשלא יגבה המתאנה אונאתו ולפי"ז נ"ל דאף שלא נשתנה המקח רק בשיעור האונאה היינו שנתהוה המקח כפי המקח שהיה ביניהם ג"כ א"י לתבוע אונאתו דכ"ז שהמתאנה תובע אונאתו שדינן שינוי המקח לטובת המאנה דהייני בהני תרי אנפי הנ"ל היוקר והזול למוכר וכשנשתנה השער בחצי האונאה נ"ל דגובה חצי אונאתו ונ"ל דמדלא אמר ר"ח למלתי' בנתאנה הראשין בשיעור ביטול מקח משמע קצת כתי' הא' של התוס' דבכה"ג אף לנ"ר המאנה ג"כ חוזר בו אף כשהמתאנה אינו תובע אונאתו ולפי"ז לרבנן דר"י הנשיא דס"ל דבאונאה שתות אין שים א' מהם יכול לחזור בו וודאי דבכל כה"ג ג"כ המקח קיים והמתאנה גובה אונאתו כיון שכבר נגמר המקח מעיקרא משני הצדדין ובהיתה האונאה הראשונה בשיעור ביטול מקח שניהם חוזרין בהם כמו"ש ואין נ"מ מדינא דר"ח ועי' תוס' ורא"ש כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רי"א אין אונאה לתגר (ב"מ נ"א ב') במשנה משום שהוא. תגר אין לו אונאה אר"נ א"ר בתגר סרסור שנו מ"ט מידע ידע זבינתיה כמה שוה ואחילי אחיל גביה כו' משום דאתרמי ליה זבינתא אחריתא כו' רב אשי אמר מאי אין לתגר אונאה אינו בתורת אונאה דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר (שם) ותניא כוותיה דר"נ (שם) ההוא גברא דהוה נקט ורשכי לזביני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל אתא ההוא גברא ואמר אי יהיבנא ליה אמשא ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעי' לדינא אתא לקמיה דרבא א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה (שם) ומייתינן שם עוד עובדא כזו בכיפי גביה דרב חסדא ואמר ג"כ כרבא ופרכינן והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר מאן הדיוט לאי בעה"ב אר"ח בצרדינייתא פירש"י בגדי קנבוס העומדים לימכר אבל מאני תשמישתיה דיקירי ליה לא מזבן להו אי לאו בדמי יתירי (שם) ויש לעיין דמהא דאמרינן לעיל בתגר מוכח דאיירי בנתאנה התגר ובעה"ב נמי בנתאנה הבעה"ב מיירי וא"כ לא קשיא כלל להא דהכא דהבעה"ב הוא המאנה ואין לומר דבכל גוונא איירי דהא דאר"י אין לתגר אונאה וודאי הא לא איירי רק בנתאנה התגר ונ"ל דדייק מדלא קתני ג"כ בד"א בנתאנה בעה"ב ותגר אבל בנתאנה הלוקח מהם בעה"ב אין לו אונאה משמע דבעה"ב ג"כ יש לו דין אונאה אף כשאנה להלוקח ממנו. כתב הרא"ש דהא דבעה"ב שמכר כליו אין לו אונאה אונאה אין לו אבל ביטול מקח יש לו ולפי ענ"ד נ"ל דאף בשיעור אונאה הא דאין לו אונאה לבעה"ב היינו רק שאין לכופו להחזיר האונאה ולקיים המקח אבל מ"מ הלוקח שנתאנה יכול לחזור בו כשבעה"ב ב המוכר אינו רוצה להחזיר אונאתו מיהו דעת הרא"ש נראה דאינו יכול לתבוע כלל אונאתו ולכך כתב דהיינו רק בידע הלוקח שהמוכר הוא בעה"ב שמוכר כליו וכשלא ידע נ"ל דאף להרא"ש הדין כמו"ש האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה ע"מ שאין בו אונאה עי' (ב"מ נ"א ב') ויתבאר בדיני התנאים הנושא ונותן באמנה כו' אין לו עליו אונאה (ב"מ נ"א ב') ופי' התוס' דהיינו שמאמינו בכמה קנה ונותן לו כך ויותר מעט דבזה ליכא דין אונאה פי' ואף שנתאנה זה שנישא ונותן באמנה אין להלוקח ממנו עליו דין אונאה כ"כ בהג"א ונ"ל דמ"מ אין זה רק כשזה שנושא ונותן באמנה אינו יכול לחזור על המוכר שלו ולא לתבוע ממנו אונאתו ונ"ל לעיקר דהיינו רק באופן הנ"ל אבל ספסירא דזבין מהכא ומזבין להכא שלא באמנה אלא במקח חדש אעפ"י שנתאנה א"י להונות כדמוכח (ב"מ מ"ב ב') בענין מום במקח מהא דמשלם ספסירא ליתמי וכמו"ש בחו"מ סי' רל"ב סי"ח בהגהה בשם יש חולקין דלא כהב"י שם ת"ר הנושא ונותן באמנה ה"ז לא יחשוב הרע באמנה ואת היפה בשוה אלא או זו"ז באמנה או זו"ז בשוה (ב"מ נ"א ב') פי' התוס' וכן הוא בחו"מ שאם קנה י' יריעות בי' דינרין ויש מהן שאין שוין דינר ויש מהן שוין יותר מדינר לא יחשוב הרעות בדינר כ"א מהן ואת היפות ביותר מדינר אלא או כולן בשוין או כולן בדינר מיהו נ"ל דהיינו רק במוכר כולם יחד או במוכר זוג זוג ונותן לו שכר כתף שכר גמל שכר פונדק שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה אר"פ בצרדויי דיהיב ארבע למאה (שם) חמש פרוטות הן ההודאה ש"פ כו' (ב"מ נ"ה א') במשנה ונתני נמי האונאה פרוטה אמר ר"כ ז"א אין אונאה לפרוטות פירש"י אלא איסור לפחות דהיינו שיעור אונאה למטבע כמו שיתבאר ובש"ע פסקו דרק בפרוטה ליכא דין אונאה אבל ביותר מפרוטה איכא דין אונאה ולוי תני במתניתיה חמש פרוטות הן אונאה פרוטה כו' אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות פירש"י גזבר שמכר של הקדש או המוכר עולתו שהוממה רש"א קדשים שהוא חייב באחריותן יש להם אונאה כו' ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה א"ל לא אמרו אלא את אלו (ב"מ נ"ד א') במשנה אמר רבא אמר רב חסא בעי ר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם כו' ופשיט ר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם (ב"מ נ"ז א') ומייתינן שם לחלק בין הקדש לאינך וע"ש נידון צריך לעשות לו דמים והתוס' שם הקשו ע"ז מכ"ד דאף במחצה על מחצה ליכא אונאה בקרקעות וכתבו דביטול מקח דהכא היינו ביותר ממחצה והרבה מהראשונים אמרו דקיי"ל כאינך סוגיות דאף ביטול מקח אין להם כלל ור' חסדא ס"ל דהקדש אינו בתורת אונאה דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר ועמש"ל פכ"ז פסוק י"ב ד"ה והעריך שם פסיק כ"ה ד"ה מכל אשר לו ולא ראיתי לבאר ענינים אלו במהדורא זו וצ"ע לפי ענ"ד בכל אלו איך הדין בלא נתן עדיין המעות אי מתחייב ע"י קנין דידהו בדמים כפי מה שפסק ובספרי עוד"ד הארכתי בזה ועמש"ל בזה בדין פחות משתות בעי ר' זירא שכירות יש לה אונאה או אין לה אונאה א"ל אביי כו' האי נמי ביומו ממכר הוא (ב"מ נ"ו ב') ביאור בעי' זו י"ל דהיינו להקל בדברים שיש להם אונאה במכר וי"ל דהיינו להחמיר בדברים שאין להם אונאה ולפי מאי דאפשט דשכירות ביומו ממכר הוא כללא הוא דאין חילוק בין שכירות למכירה בשום ענין ועי' תוס' שם ולפי"ז בשכירות פועל ליכא אונאה שכר פועל עם סוס משערין כמה מגיע לפי ערך המקח לשכירות הסוס ובזה יש דין אונאה ח"מ סי' רכ"ז סל"ג בהגהה ולפי"ד הפוסקים דדין דביטול מקח ג"כ אין להם עכ"פ עד פלגא צ"ע איך הדין בענין זה כשא"א לקיים השכירות בהפועל בלי הסוס כשהי' שם שיעור ביטול מקח להסוס אי איכא דין אונאה בקבלן עח"מ סי' רכ"ז סל"ו מכירת שטרות משמע מלשון משנתנו דהוה מה"ת ועי' תוס' שם מ"ש בזה מהגמ' דב"ב קמ"ז ב' ובספרי עוד"ד במס' ב"ב קכ"ה ב' ד"ה ואין הבכור העליתי דמכירת שטרות דרבנן ושם קמ"ז ב' כתבתי עפ"י הסוגיא דשם דאף דמכירת שטרות דרבנן אי מתנת ש"מ דאורייתא בכל הדברים גם בשטרות הוה דאורייתא דכיון דהקנין נגמר בזה בדברים אין חילוק בין דברים שגופן ממון לשטרות תניא ריב"ב אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהם חיי נפש (ב"מ נ"ח ב') וצריך לחלק בין זה להא דטול דינר והעבירני דהכא פליגי רבנן אריב"ב ובמס' ב"ק שם פסקו הפוסקים דאם הקדים לו שכרו א"י לחזור ולגבות ממנו ונ"ל דהתם בידוע אאינו שוה כ"כ והכא באונאה שאני ונ"ל דריב"ב איירי אף בענין שהמוכר אין צריך לכך ועי' חו"מ סי' רס"ד ס"ז בהגהה כמה תהא הסלע חסרה ולא יהיה בה אונאה רמ"א ארבע איסרות איסר לדינר היינו אחד מכ"ד לדינר שהדינר ששה מעין והמעה שני פונדיונין והפונדיון שני איסרין כדאיתא ריש הזהב רי"א ארבעה פונדיונות פונדיון לדינר ורש"א שמונה פונדיונות שני פונדיונות לדינר (ב"מ נ"א ב') במשנה וע"ש בגמ' עד מתי מותר להחזיר בכרכום כדי שיראה לשולחני בכפרים עד ערבי שבתות אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש מקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומות (שם) וע"ש בגמ' וקיצרתי בזה במהדורא זו: