באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'
באר היטב סדר ויקרא · סדר אמור
פרשה כא
(א)
הכהנים בני אהרן בני אהרן ולא בנות אהרן (קדושין ל"ה ב' יבמות פ"ה) ובכ"ד ובספרי איתא יכול חללים ת"ל הכהנים בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ר"ח חזיא לההוא גברא דהוה קאי בבה"ק א"ל לאו בן איש פלוני כהן אתה א"ל אין אבוה דההוא גברא גגבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחיללו (סנהדרין ה' ב'):
שם לנפש לא יטמא בעמיו על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו (נזיר מ"ט ב') במשנה על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש כו' אלא כדאמר ר"י ל"נ אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין רבא אמר ל"נ אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהן רובע עצמות גמ' שם ביאור נצל ע' גמ' שם שיעור מלא תרווד רקב ע' גמ' שם ביאור כל אלה בסדר חוקת אבעי' להו שדרה וגולגולת תנן או דלמא או שדרה או גולגולת תנן (שם נ"ב א') עצמות שנדכו עד שאין בהם עצם כשעורה אין הנזיר מגלח על מגען ומשאן כשהן פחות מחצי קב (שם נ"ג ב') פחות מחצי לוג דם אף על מגעה ומשאה אינו מגלח (שם נ"ו ב') אעפ"י שרובע עצמות ורביעית דם כל אחת מהם מטמא באוהל כדאיתא בפ"ב דאהלות מ"מ הנזיר אינו מגלח רק בחצי קב עצמות וחצי לוג דם כדמוכח מהנ"ל ומפורש (שם נ"ד א') במשנה הא דכלים שנטמאו במת ה"ה כמת לטמא אדם טומאת שבעה כדאיתא ריש מס' אהלות היינו במגע אבל באוהל ובמשא נחלקו הראשונים ועי' תוס' (נזיר נ"ד ב') והא"ר בפ"ק דכלים הסכים להקל במגע ובמשא חומרא דכלים מאדם כנ"ל תורה היא אצל תרומה אבל הנזיר אינו מגלח ע"ז אף במגע ובמשא (נזיר נ"ד א') ועי' ר"ש פ"ק דאהלות ומבואר בטוב בספרי עוד"ד (נזיר נ"ו ב') ודין הכלים לגבי נזיר כדין אדם כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עלי' ברייתא במס' שמחות פ"ד הלכה כ"א הובאה בתוס' (ברכות י"ט ב') ד"ה מדלגין ובתוס' (נזיר נ"ד ב') ד"ה ת"ש ומזה ויש להעיר בזה א) התוס' שם הקשו ע"ז מהא דחולין ע"ב א' רעק"א מנין לרביעית דם משני מתים שהוא מטמא באוהל שנאמר ועל כל נפשות מת ל"י שתי נפשות ושיעור אחד ועי' תוס' שם ולפי ענ"ד נ"ל דוודאי שיעורא דטומאת דם לגבי כהונה בחצי לוג ומדכתיב נפשות ש"מ דהיינו אף בחצי לוג משני מתים וילפינן מינה לענין טומאה דעלמא דשיעור הדם הוה רביעית דהיינו ג"כ אף בבאה משני מתים. ב) מ"ש הרר"ח כהן אי זה בית אשר תבנו לי דהא אין לך בית בלי כלים והן בחזקת ט"מ והן כמת עצמו לק"מ לפי"ז אף לפי"ד הסוברין דכלים מטמאין באוהל כיון דמ"מ אין הנזיר מגלח ע"ז ועי' תוס' (ברכות שם נזיר שם). ג) אר"א משום ר' יהושע כל טומאה מן המת כו' שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עליה על ביאת מקדש אר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ (נזיר נ"ו ב') במשנה ביאור דעתו דת"ק עפ"י כל הנ"ל פחות מחצי לוג דם כפחות מרביעית לענין טומאה דעלמא פחות מחצי קב עצמות כפחות מרובע עצמות לענין טומאה דעלמא וכלים שנטמאו במת לא אלימי מאב. הטומאה דעלמא לענין זה והנוגע בהם וטבל בו ביום והעריב שמשו ונכנס למקדש וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם ט"מ או אפילו שנגעו בכלים ט"מ ונכנס למקדש אף בלא טבילה פטור דהא אותן הכלים שנגע בהם האדם בזולת חומרא דכלים ל"ה רק ראשון לטומאה ואין מטמאין אדם וכלים וחומרא דכלים מאדם אינה תורה לא לנזיר ולכהן כדינייהו דבעינן שיעשו אב הטומאה ולא לענין טומאת מקדש וקדשיו כדינייהו דסגי כשמתהוה ראשון לטומאה כמגע שרץ ואפילו מלקות ליכא בזה לפי מסקנת הירושלמי דשם ועש"ה דאיכא בזה פלוגתא דאמוראי ובספרי עוד"ד הארכתי בזה קצת בביאור המשנה דשם ובביאור הירושלמי שהבאתי שם ולפי כל הנ"ל צ"ל דר"מ לא פליג כלל בכלים רק בפחות מחצי לוג דם ובפחות מחצי קב עצמות דבזה ס"ל דהנטמא באוהל שלהן דינו כטמא שרץ וע"ש במשנה שלאח"ז אבל בטומאת כלים דליכא סברא זו דלא תהא זו קלה מן השרץ דלכל הטומאות אין שום חומרא בכלים מודה ר"מ לת"ק וע"ש בכל ענין דבבהמה הוה נבלה מחיים כנ"ל פ' י"א פסוק כ"ד בד"ה בנבלתם באדם כה"ג ה"ה כמת לענין טומאה עי' (חולין כ"א א') האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס אהלות פ"א מ"ו ועי' (יבמות ק"כ ב') ועי' (נזיר מ"ג א') דנר"ל לרבי עובר על הגוסס משום להחלו וגי' בה"ג הוא רבא במקום ר"ל ואביי במקום ר' יוחנן דשם הובא בב"י בטור בב"י יו"ד סי' ש"ע ונ"מ דהלכתא כרבא לגבי אביי פשוט הוא דאסור לכהן להכניס אצבעו באוהל המת דעי"ז נטמא כולו כמו ע"י מגע ומפורש (נזיר מ"ג א') ויובא להלן במס' (שמחות פ"ד הי"ג) איתא כהן הדיוט שהוא מטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים אפילו בו ביום כו' ושם ה' ט"ז איתא נטמא בו ביום ר"מ מחייב רע"ק פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודין שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד והובא בתוס' (שבועות י"ז א') ובמסכת (מכות כ"א א' נזיר מ"ב א') איתא במשנה היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל או"א וי"ל בדוחק דאף רע"ק מודה בזה כיון דטומאה הראשונה היתה באיסור ולפי ענ"ד אין לחלק כלל בזה אלא העיקר דסתמא דלא כרע"ק ופשוט הוא דהלכה כסתם מתניתין עכ"פ בכה"ג דהברייתא לא הובאה כלל בעיקר הש"ס ועי' תוס' (מכות כ"ב) ד"ה ל"צ דהא דבחדא התראה אינו חייב אלא אחת אין זה משום דמצי אמר אשתלי דהא התחיל לעבור מיד אלא משום דכל דבשוגג אינו חייב אלא חטאת אחת במזיד בחדא התראה אינו חייב רק מלקות אחת אבל בענין דבשוגג ג"כ היה חייב על כל או"א חטאת אחת במזיד וחדא התראה אה ג"כ חייב מלקות על כל או"א כדמוכח (קדושין ע"ז א' ב') ועמש"ל פסוק ז' בעי רב אשי נזיר בקבר צריך שיהוי למלקות או אינו צריך בפנים גמירי שהי' בחוץ לא גמירי שהי' או דלמא ל"ש כו' תיקו (שבועות י"ז א') ומפרשינן לה (נזיר י"ז) דהיינו בנכנס לבה"ק בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע את המעזיבה ופשיט דהי' יכול לאבעי' במת עליו מת בפתע פתאום וכתבו התוס' (שבועות שם) דבעי' זו א"ש אף לרע"ק דמס' שמחות הנ"ל כגון שע"י השהי' תמשך טומאתו לתחילת ליל יום שני והא דמספקא לי' אי צריך שהי' היינו בשיעור השתחוי' אבל שיעור ליציאה וכניסה וודאי בעי דאל"כ הא הוא נמצא עדיין במקום הטומאה ע"י כניסתו הראשונה כמו"ש התוס' וכמוש"ל פ' ה' בענין שיהוי דטומאת מקדש ועמש"ל שם ולעיל בסדר קדושים בענין כלאי בגדים מנידון הא דקיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואשר י"ל בזה א) דהיינו למ"ד לוקיי אלאו שאין בו מעשה ב) דהיינו לענין איסור מלקות ולא למלקות ממש ג) דכיון דזה בא ע"י מעשה דבתחילה שהי' חשיבא מעשה וקצת נראה דתליא בפלוגתא דרב ביבי ורב אשי (מכות כ"א) דלרב אשי ה"ל מעשה ולרב ביבי ל"ה מעשה אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבוא להזהיר על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא פירש"י ותוס' דלרבה בנזיר איירי ולפי עניות דעתי יש לומר דבכהן איירי וקרא דלא יבוא היינו דכתיב בכהן גדול דלמתים דעלמא הדיוט וכ"ג שוין ורב יוסי אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר פי' או מת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מטמא וקאי אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר נ"ל דצ"ל והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב תלמוד לומר ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד פירש"י דנזיר וכהן הוקשו לטומאה וכ"כ התוס' שם ד"ה איתיביה ע"ש א"ל ותקשי לך מתניתין דתנן נזיר שהיה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמר לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל או"א ואמאי הא מטמא וקאי אלא קשיא אהדדי ל"ק כאן בחיבורין באן שלא בחיבורין (נזיר מ"ב ב') פי' דכאן בחיבורין וכאן שלא בחיבורין מבואר שם בגמ' דקודם שפירש מטומאה הראשונ' פטור מטומא' שניה אבל אחר שפירש מטומאה הראשונה חייב אטומאה שניה וטעם הפטור בטומאה בחיבורין דהיינו קידם שנפרש מטומאה הראשונה לפי הסברא שכתבתי מקודם דשהיה ה"ל לאו שאין בה מעשה א"ש דכיון דאשהיה דטומאה ראשונה לא מחייב משום דאין בה מעשה אשניה נמי פטור דאין כאן שום תוספת טומאה כלל ולפי הסברא שכתבתי דשהיה חשיבא מעשה י"ל כמו"ש התוס' (שבועות י"ז א') ד"ה נזיר בקבר דאיירי דנגע בשני בעוד שלא היה לו פנאי להשליך מת הראשון מעליו ולפי ענ"ד היה להם לומר להשליך כו' ולחזור וליקחו דמקמי הכי הא לא מחייב אשהיה כמוש"ל ונידון השלכה בדרך בזיון יתבאר להלן ויותר נ"ל דמ"מ כיון שלא התרו בו שנית על מת הראשון ואינו לוקה על שהייתו משום זה גם על המת השני שמתרין עליו אינו לוקה דבהאי שני לאו מידי עביד כיון דליכא ביה שום תוספת טומאה הא דמסיק רב יוסף אמימרי' דמשמיה דר"ה אמאי הא מטמא וקאי אלא ש"מ אר"ה אפי' טומאה וטומאה היא ללא צורך דהא מימרי' דר"ה שהביא היינו בפירוש כדבריו אלא שבא לפרש טעם דבריו וזה מצוי בש"ס ולפי מש"ל דרבה בכהן איירי ורב יוסף נמי לפי"ז בכהן איירי י"ל דמסיק הכי להוכיח מדינא דנזיר לדינא דכהן ומעתה הנני בביאור שיטתייהו דהני אמוראי אביי מחלק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין ולפיכך ל"ק ליה כלל ברייתא דמייתי אמתני' רב יוסף ס"ל דאין לחלק כלל בין בחיבורין בין שלא בחיבורין כיון דמ"מ ליכא תוספת טומאה על טומאתו והלכך מחייב אפילו בטומאה וטומאה בטומאה בחיבורין כמתני' דאל תטמא אל תטמא כו' וברייתא כתבו התוס' דס"ל דסמי ברייתא מקמי מתני' ולפי ענ"ד נראה יותר דס"ל דברייתא היינו כרע"ק דמס' שמחות הנ"ל ומתני' כר' טרפון דשם ור"ה דאמר כמתני' דהיינו כר' טרפון ובביאור דעתיה דרבה נפלה מחלוקת בין הראשונים רש"י והראב"ד בפ"ה מהל' נזירות ס"ל דרבה ג"כ לא מחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין וכשפוטר בטומאה וטומאה היינו אף בזאח"ז וכברייתא דמייתי אביי ומתני' כתב הראב"ד דמוקי לה בטומאה וביאה ומשמע דעתו דבזה חייב לרבה אפילו בזאח"ז ודלא כדבעינן למימר קמן בביאור הא דטומאה וביאה וזה דוחק גדול לפי ענ"ד והנ"ל לפי ענ"ד דלפי"ז צ"ל דמתני' היינו כרבי טרפון כמו"ש מקודם לרב יוסף ואיהו ור"ה כרע"ק וכברייתא דמייתי אביי ודלא כמתני' דהיינו כרבי טרפון אבל שיטת התוס' והרמב"ם דרבה ג"כ מחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין כאביי והא דאמר אבל טומאה וטומאה לא היינו בחיבורין והנה אף דלפי מ"ש גם שיטת הראב"ד היא נכונה מ"מ מ"ש דקיי"ל כרבה ולרבה אין הכהנים חייבין על הטומאה בזמה"ז דהכל בחזקת טמאי מת קיימי ומשמע דעתו דאפילו בביאה ליכא איסורא לא יכולתי לירד לסו"ד בזה דהא הא דמחייב רבה אטומאה וביאה ומתני' בכה"ג איירי צ"ל לדידיה דהיינו אף בזאח"ז דהא מתני' בזאח"ז איירי וגם עיקר דבריו דברי תימא הן לפי ענ"ד דהא דאנן בחזקת ט"מ אנן היינו משום דוודאי לא סגי בלא"ה שכל אדם האהיל על הקבר וכיון שאין לנו הזאה כולנו ט"מ אנן אבל מ"מ דלמא בו ביום לא האהיל על המת וליום שני לכו"ע חייב כמו"ש מהברייתא דמס' שמחות אלא דמ"מ נ"ל דאף לשיטת התוס' והרמב"ם מ"מ לרבה ליכא מלקות אטומאה בזמה"ז דדלמא בשעה שמטמא למת דלמא מאהיל על המת וה"ל בחיבורין ופטור ואנן קיי"ל כרבה לגבי רב יוסף כדאיתא (ב"ב קי"ד ב') וגם דברייתא מסייע ליה מיהו איסורא דאורייתא נ"ל דודאי איכא דלא קיל מספק איסור בענין דאקבע איסורא הובא לעיל בסדר ויקרא הא דמחייב רבה בטומאה וביאה מפרשינן שם בגמ' כמו שהזכרתי מקודם דהיינו כשהטומאה והביאה לאוהל המת באו יחד בבת אחת דבכה"ג מחייב שתים ומשכחת לה כשכפף גופו לצד פניו וצמצם ידיו לגופו שלא נכנס ממנו לא חוטמו ולא אצבעות רגליו קודם כניסת גופו או שנכנס בשידה תיבה ומגדל לאוהל המת ואח"כ פרע את המעזיבה וצ"ע למה לא מפרש בנכנס דרך אחוריו ואולי משום דדרך אחוריו ל"ח ביאה כדאיתא (שבועות י"ז ב') לענין בית המנוגע וה"נ אין זה בכלל אל יבוא אף לרב יוסף דמחייב בטומאה וטומאה אפילו בחיבורין נ"ל די"ל דמ"מ כהן שבא לקבור מתו וא"א לו בלי טומאה דמאהיל על הקבר רשאי לקבור דכל טומאה הותרה לו לכהן בשביל קרוביו ואפילו כשיצטרך להאהיל על הקבר לאחר שיפרוש ממתו ג"כ י"ל דמותר דכל שם טומאה הותרה לו לצורך קרוביו ובמס' שמחות שם איתא היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא מיהו הרמב"ם ספ"ב מהל' אבל כתב להחמיר אף בעודו מחובר למת שהיא קרובו ועי' ביו"ד סי' שע"ג ס"ו במס' עדיות פ"ח מ"ז איתא העיד יוסי בן יועזר כו' ועל דיקרב למיתא מסאב וקרי ליה יוסי שריא ומפרשינן לה במס' (עבודת כוכבים ל"ז ב') קמיה דרבא משמיה דר"נ דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טומאת שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו אינהו וגזור אפילו שלא בחיבורין טומאת שבעה ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא דאורייתא מאי היא דכתיב הנוגע במת גו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא פי' דמשמע טומאת שבעה כדלעיל וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין פי' דבחיבורין גם השני למת טמא שבעה כאן שלא בחיבורין פי' דבזה השני טמא רק טומאת ערב אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ הכי אמר ר"נ ספק טומאה ברה"ר התיר להם ע"ש וכתבו התוס' דרבא ג"כ מודה דטומאה בחיבורין דאורייתא טומאת שבעה אלא דסבר דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי ובמס' נזיר שם אהא דמתרץ שם אביי כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין כנ"ל מקשינן וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כו' ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ביאור קושיא זו נראה כמו"ש המ"ל בפ"ה מהל' טומאת מת דס"ל דאין לחלק לענין חיוב טומאה שניה בין שהיתה בעודו מחובר למת ללא היה מחובר למת רק אם נאמר דבעודו מחובר למת מטמא לאדם הנוגע בו טומאת שבעה משא"כ כשפירש דאז אינו מטמא אלא טומאת ערב והלכך כשפירש מטומאה ראשונה כשנוגע בשני איכא תוספת טומאה דהא טומאה בחיבורין חמורה טפי ובביאור התירוץ שבזה לפי"ד התוס' דמס' עבודת כוכבים שם כתב המ"ל שם דאף המתרץ ס"ל דאין לחלק לענין חיוב טומאה שניה בין בחיבורין לשלא בחיבורין רק ע"י סברא הנ"ל אלא דה"ק דהא דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים היינו בשלישי שנוגע במת בחיבורין ד"מ ראובן שמעון לוי דאף ראובן שהוא שלישי למת טמא טומאת שבעה מדרבנן ודברי תימא הן לפי ענ"ד ע"כ נראה עיקר כשיטת הרמב"ם דהשני למת ג"כ אינו טמא מה"ת רק טומאת ערב ואביי דמתרץ כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת לא ס"ל כסברת המקשה שהבאתי מקודם אלא דאף דטומאה בחיבורין ל"ה מה"ת לטומאת שבעה מ"מ כשפירש מן הטומאה כי הדר נגע במת שנית דמשוי ליה טומאה בחיבורין איכא תוספת טומאה דהא כ"ז שנוגע במת אינו מתחיל למנות שבעה והא דאמר רבא במס' עבודת כוכבים שם לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ היינו דלא כהתוס' אלא דבאמת פליג אעיקר חומרא דחיבורין דס"ל דמה"ת ליכא שים חומרא בחיבורין כפשטא דשמעתתא דהכא ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה ששמע ותוס' ב"מ ק"ה ב' ד"ה על אדם בתוספתא דמס' נזיר איתא שם ג"כ פלוגתא דרע"ק ור"ט דבמס' שמחות שהבאתי מקודם ושם איתא להיפוך רע"ק מחייב ור"ש פוטר ויהיב רע"ק טעמא למלתיה משום טומאה בחיבורין כנ"ל הובא בכסף משנה ספ"ב מהל' אבל וצ"ל לפי"ז דהגהות המעתיקים שלטו שם בזה ויש לעיין מאי מקשינן שם בנזיר וא"א דאורייתא מ"ש הא מצינו רביעית דם ורובע עצמות וחומרא דחרב ה"ה כחלל דתורה היא אצל תרומה וקדשים ואינן תורה לנזיר וצ"ל לפי ענ"ד דהני נמי אף דאינן תורה לנזיר ולטומאת מקדש כנ"ל מ"מ לעושה פסח תורה הן ולפי כ"ז נראה לברור דאין לחוש לטומאה בחיבורין בכהנים דאף באת"ל דהוה מה"ת מ"מ נזיר וכהן שאני כנ"ל הכהנים מותרין להטמאות למת מצוה ויתבאר להלן בדיני כהן גדול דין כבוד הבריות בטומאת כהן עי' יו"ד סי' שע"ב ס"א בהגהה ומקור דין זה ברכות י"ט ב' הבאתי בסדר קדושים בדיני כלאי בגדים ולפי ענ"ד נראה לי להקל בזה אף בטומאה דאורייתא אף בקום ועשה עכ"פ במקום בזיון גמור כמו במת מצוה דהא לא מחלקינן (ברכות שם) בין בזיון דמת לבזיון דחי ולא דמי לכלאים דפושטן אפילו בשוק בכלאים דאורייתא דשאני איסור טומאה שאינו שוה בכל ולא גמרינן מיניה כמו"ש התוס' (שם כ' א') ד"ה שב ואל תעשה שאני ולפי"ז מ"ש התוס' שבועות י"ז א') ד"ה נזיר בקבר כו' שלא היה לו פנאי להשליכו הבאתי לעיל דמשמע דהיינו אף דרך בזיון ודאי אינו נכון דלענין בזיון ודאי לא גרע ממת מצוה ועי' תוס' ב"מ ל' ב' ד"ה אלא לזקן וכ"ש לפי מ"ש מקודם דאין לוקין על טומאה דבזמה"ז משום דה"ל טומאת ספק במס' (יבמות קי"ד ב') איתא בג' מקומות הזהירה תורה הגדולים על הקטנים בשרצים בדם בטומאת כהן ומספקינן שם אי היינו להפרישם או דלא ליספולהו בידים הבאתי בספר שמות פ' י"ב והנה באכילה דשרצים ודם אף בספי להו בידים וכן בטומאה ואת"ל דלהפרישן איירי נ"ל לוודאי דמלקות ליכא בזה רק איסור בעלמא כמו בחצי שיעור לר' יוחנן וכמוש"ל בסדר קדושים בדין איסור הנאה לפי"ד הרמב"ם מיהו בדין הטומאה לטמא בידים י"ל דאיכא חיוב מלקות כמו בדין המקיף את הקטן לרב הונא (נזיר נ"ז ב') ולפי"ז צ"ל דהמטמא את הגדול וודאי לוקה וכן כתב הרמב"ם בהל' אבל פ"ג ה"ה אלא שכתב דהיינו רק כשזה הכהן שנטמא הוא שוגג אבל כשהנטמא מזיד הנטמא לוקה והמטמא עובר משום ולפני עור וכ"כ בדין המלביש את חבירו כלאים והוכרח לפטור כשהנטמא מזיד עפ"י הגמ' דנזיר (מ"ד א') דבנזיר לא עשו מטמא כמיטמא וטומאת כהן ונזיר ילפינן מהדדי כדמוכח מהסוגיא דשם מ"ב ב' שהבאתי לעיל כמו"ש שם ובאמת י"ל דרק במקיף דכתיב לא תקיפו הדין כן אבל במטמא ומלביש כלאים בכ"ע המטמא והמלביש אין עוברין רק משום ולפני עור גו' הש"ך ביו"ד סי' שע"א ס"ק א' הביא בשם הרוקח דאשה מעוברת מכהן מותרת ליכנס לאוהל המת דספק נ' ל ואת"ל בר קיימא ספק נקבה ולפי ענ"ד א"צ לזה דלמ"ד עובר ירך אמו הוא ה"ל כאשה עצמה ולמ"ד עובר לאו יר"א הוא הא אדם מציל על הבלועין (מקוואות פ"ו מ"ח חונין ע"א ב'):
(ב)
כי אם לשארו גו' שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא טמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה יבמות כ"ב ב' צ"ב) וע"ש אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה (שם כ"ט ב') והרמב"ם בפ"ג מהל' אבל כתב דהא דמטמא לאשתו היינו מד"ס והטעם דכיון שהוא יורשה ה"ל כמת מצוה וסברא זו הוזכרה בגמ' (שם פ"ט ב') באשתו קטנה שנשואי' ל"ה רק מדרבנן והתוס' שם הוכיחו דאין זה מת מצוה ממש דהא יש שם ישראלים ועוד דא"כ כהן גדול ונזיר יטמאו לנשותיהן דהא גם הם טמאין למת מצוה אלא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה בדבר הדומה כי הכא דדמיא למת מצוה מיהו מהגמ' שם משמע להדיא דטעמא דאשתו גדולה אינו משום מת מצוה:
שם לאמו כתב הרמב"ם מהת"כ אפי' שנעשית חללה:
שם לאביו ולבנו ולבתו ולאחיו אפילו ממזרים (יבמות כ"ב א') במשנה עפ"י ביאור הגמ' חוץ מבנו ובתו ואחיו הבאין מן השפחה וכותית (יבמות כ"ב א') דהנולד משפחה וכותית אינו מיוחס אחר אביו אלא הרי הוא כמוה (שם כ"ב א' ב') אחיו ואחותו היינו מאביו מפורש בת"כ ומוכח להדיא מ"ק כ' ב' אינו מטמא לנפלים רמב"ם ורא"ש מהת"כ ומוכח להדיא מהגמ' דשבת קל"ו א' עפ"י הגמ' דמ"ק כ"ג דהיכא דליכא אבילות ליכא טומאה ויובא ג"כ להלן תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל (שבת קל"ה ב') יום שלשים רע"ק מספקא לי' אי כשלפניו או כלאחריו ות"ק דרע"ק פשיטא ליה דכשלפניו (בכורות מ"ט א') ומודה רשב"ג בקים לי' שכלו חדשיו דל"ח נפל (שבת קל"ו א') בגמ' שם מבעי' להו להש"ס אי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג או לא ואפשט דפליגי ועי' תוס' שם דרשב"ג תרתי קאמר דאפילו בידוע שהוא בן ח' כששהה ל' יום יצא מכלל נפל דהאי בר שבעה הוא ואשתהי כמו שיתבאר בזה וחכמים ס"ל דלבן ח' לא מהני ל' יום ועמ"ש בספר שמות פרשה י"ב פסוק ג' ובסתם וולדות ס"ל דלא אזלינן בתר רוב וולדות דל"ה נפלים עד שישהה שלשים יום וחכמים ס"ל דאזלינן בתר רוב וולדות ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בזה תו איתא בגמ' שבת שם אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא כי פליגי שפיהק ומת מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא למאי נ"מ לפטור את אשתו מן היבום ונ"ל דרבותא קאמר דאף דאפשר בחליצה ואיכא חזקת איסור מ"מ אמרינן דחי הוא וכ"ש לענין טומאת כהן ור"פ ור"ה ברי' דר"י ס"ל דכשפיהק ומת ד"ה מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי ע"ש איזה הוא בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא, ואשתהויי הוא דאשתהי (יבמות פ' ב') ומפרשינן שם דהיינו כרשב"ג וכמוש"ל:
(ג)
ולאחותו גו' ת"ר אחותו ארוסה ר"מ ור"י אומרים מטמא לה ר' יוסי ור"ש אומרין אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד"ה אינו מטמא לה מוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר"ש שהיה רש"א א כו' שאינה ראויה לכ"ג אינו מטמא לה ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם (יבמות ס' א') ארוסה שנתגרשה מטמא לה (שם) ונמצא שנמנו בזה שבעה מתים 1 אשתו 2 אמו 3 אביו 4 בנו 5 בתו 6 אחיו 7 אחותו עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכ"ד כו' אין קורעין עליו כו (שמחות פ"ב מ"א) איזה הוא מאבד עצמו דעת כו' זה שאמר הריני עולה לראש גג כו' ואפיל א"ע ואמות ורואין אותו שעלה כו' ונפל ומת שם ה"ב מעשה בבנו של גורגוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתיירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור ושאלו את רע"ק ואמו אין מונעין ממנו דבר שם הלכה ד' מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא מלקהו מיד או ישתוק שם ה"ו הרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהן נתבאר לעיל בסדר קדושים כל הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו בכל דבר שם ה"י ת"ר כל האמור בפ' כהנים שכהן מטמא להן אבל מתאבל עליהם כו' (מ"ק כ' ב') ומשמע מזה להדיא דכל הני דאין מתאבלין עליהן אין מטמאין להן וכן נראה מצד הסברא בלי ספק והובא ביו"ד סי' שע"ג ס"ח:
שם. לה יטמא עד מתי מטמא להם רמ"א כל אותו היום רש"א ג' ימים רי"א משום ר"ט עד שיסתם הגולל (שמחות פ"ד) והובא ביו"ד שם תניא רי"א לה מטמא ואינו מטמא לאברים שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו כלומר אפילו של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו נזיר מ"ג ב') תו איתא שם בשם ר"א ב"י לה מטמא ואינו מטמא לאברים פרט לכזית מן המת כו' יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מנינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת כו' תו איתא שם ברייתא מעשה שמת אביו של ר' יצחק וי"ג של ר' צדוק הכהן בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג"ש ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו פי' שהי' רוצה ליקחו מקברו ולקברו בקברי אבותיו ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ומקמי כל הני מייתי ברייתא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברי' לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה וע"כ ס"ל להאי תנא דעכ"פ מטמא לחסר משהו ומוקמינן שם כר"י אר"ח אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט א"ק לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ומפרשינן שם דס"ל כברייתא דר' יצחק או ר' צדוק הכהן הנ"ל וכתב הרא"ש דהא דאינו מטמא לחסר היינו אף כשהחסרון מונח אצלו וכתב בשו"ע ע יו"ד סי' שע"ג די"א דהרוג אינו מטמא לו דמקרי חסר וכן משמע שם בסוגיא כתב הר הרמב"ן דהא דאינו מטמא לחסר היינו רק בנחסר בשעת מותו או לאח"כ אבל אם חסר ממנו אבר בחייו מטמא לו לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל רעק"א חובה (זבחים ק' א' סוטה ג' א') ואיתא שם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ערה"פ ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בע"כ והיינו דלא כתנאי דס"ל דאונן אינו מביא ק"פ הבאתי ריש סדר ויקרא ובמס' (זבחים שם) מוקי לה קודם חצות אבל לאחר חצות נדחה מצות טומאה מפני ק"פ וע"ש וכתבו הפוסקים מהספרא והובא ביו"ד סי' שע"ג דמצוה דטומאה לרע"ק חלה ג"כ אאשה דאשה ג"כ מחוייבת ליטמא לקרובי' ופשוט הוא דנוהגת ג"כ בכל ישראל כתב הרמב"ן דמטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך והובא ביו"ד שם דלפי"ז כהן מטמא למתו בשבת לשומרו וכה"ג והתוס' (פסחים ט' א') סוד"ה בשפחתו כתבו בפשיטות דשלא לצורך המת אינו מטמא ונ"ל לברור דהיינו רק בענין דשם דלא בא רק לראות אם זכר אם נקבה לענין טומאת אמו אבל כשבא לטמאות לשם המת דזהו כבודו מותר בכ"ע ומ"ש בש"ע יו"ד בשם תוס' משנ"ץ שאינו מותר לטמאות רק לצורך קבורה אינו נראה כלל לפי ענ"ד מההיא עובדא דיוסף הכהן הנ"ל:
(ד)
לא יטמא בעל בעמיו נתבאר לעיל דהיינו דאינו מטמא לאשתו פסולה:
(ה)
לא יקרחו קרחה בראשם: ת"ר לא יקרחו יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה בראשם מה ת"ל לפי שנאמר לא תתגודדו ול"ת קרחה ב"ע למת (דברים י"ד) יכול לא יהא חייב אלא בין העינים בלבד מנין לרבות כל הראש ת"ל בראשם כו' ואין לי אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתרות ישראל מנין נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים אף להלן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על כל הראש כבין העינים ומה להלן על מת אף כאן על מת הני ד' וה' קריחות ה"ד אילימא בזאח"ז ובחמשה התראות פשיטא אלא בחד התראה מי מחייב והתנן נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת כו' ל"צ דסך חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דה"ל התראה לכל חדא וחדא (מכות כ' ב') כך היא גי' רש"י וגי' התוס' היא בלשון הקושיא אלא בבת אחת וחדא התראה ע"ש והתוס' שם תמהו בזה דמאי עדיפותא דבת אחת בסך חמש אצבעותיו נשא מבזה אח"ז כיון דמ"מ חדא התראה הוא דהוה דהא גם בזאח"ז כשהיתה עבירה הראשונה מיד ל"מ אמר אשני' אשתלי כדמוכח להדיא (קדושין ע"ז א') ויובא להלן פסוק ז' בגופין מחולקין ותי' דהכא גזה"כ היא ובאמת בבת אחת לאו דווקא ודבריהם דחוקים לפי ענ"ד מאד ועוק"ל אמאי לא מקשינן הכי אהא דשריטה דחייב על כל שריטה ושריטה והסמ"ג כתב דהא דחייב בשריטה על כאו"א היינו בהתרו בו על כאו"א וקשיא לפי ענ"ד כדמקשינן בזה א"כ פשיטא והנ"ל לפי ענ"ד דכך היא הלכה כעין גזה"כ דבזאח"ז בחדא התראה לא מחייב אלא אחת דה"ל חדא עבירה אריכתא אבל כי עביד כמה זמני בבת אחת בהתראה אחת חייב על כל או"א והלכך בשריטה לק"מ דפשוט הוא דמתוקמא שפיר בעביד בבת אחת אבל בקרחה ס"ד דלא משכחא להו בבת אחת דלא חשיבי חמשה רק כשיש הפסק ביניהם וא"כ ס"ד דלא משכחת לה בבת אחת ומתרץ דמשכחת לה בבת אחת דסך חמש אצבעותיו נשא והא דלא מוקי לה באחז שער מחמשה מקומות והניח השערות שביניהם ותלשן בבת אחת דבכה"ג כיון דע"י כח אחד עשה כולן וודאי אינו חייב אלא אחת כתב הטור והרא"ש כיון דלא רבינן בגמ' קרחה אחת על חמשה מתים לחייב על כל או"א כמו דרבינן בשריטה מוכח דבקרחה באמת אינו חייב אלא אחת אף על חמשה מתים כמה שיעור קרחה כו' א"ר יהודה בר חביבא פליגי בה תלתא תנאי חד אמר כגריס וח"א כדי שיראה מראשו וחד אמר כשתי שערות ואיכא דמפיק שתי שערות ומעייל בכעדשה וכתב הטור דהרא"ש פסק דבשתי שערות חייב ומיהו איסורא איכא אף בשער אחד ונ"ל דהיינו לכו"ע כדין כל חצי שיעור דקיי"ל כר"י דאסור מה"ת כתב הרמב"ם הקורח בראשו של חבירו הדין כמו בלאו דהקפה וכן במשרט בבשרו של חבירו עמש"ל בסדר קדושים בדיני שריטה איסי תני אף בל יקרחו נשים פטורות מ"ט דאי סי דדריש הכי בנים אתם לה' אלהיכם גו' ולא תשימו קרחה גו' (דברים י"ד) בנים ולא בנות (קדושין ל"ה ב') ומפורש שם דמודה בגדידה ושריטה ומוכח שם להדיא דיחידאה הוא אבל לכולהו תנאי ס"ל דאף האשה חייבת בקרחה כאיש וכן הביאו הפוסקים מהירושלמי:
שם ופאת זקנם לא יגלחו עי' לעיל פרשה י"ט פסוק כ"ז.
שם ובבשרם לא ישרטו שרטת ע"ל שם פסוק כ"ח:
(ו)
קדושים יהיו גו' היינו עשה לאיסורי כהונה ועי' [יבמות כ' ב' סנהדרין נ"ג ב') ועי' תוס' (ב"מ ל'
א') ד"ה הא אין עשה כו' אי קאי רק אאיסור טומאה או גם אאיסור דנשים:
שם הם מקריבים והיו קדש לרבות בעלי מומין לקדושה (סנהדרין נ"א ב') ע"ש ועמש"ל פסוק א':
(ז)
אשה זונה גו' תניא זונה זונה כשמה דברי ר' אליעזר רעק"א זונה זו מופקרת ר' מתיא בן חרש אומר אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה ר' יהודה אומר זונה זו איילונית וחכ"א אין זונה אלא גיורת מכותים ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ר' אל אלעזר אומר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה (יבמות ס"א ב') זונה כשמה פירש"י דהיינו א"א שתועה מבעלה לאחרים מופקרת פירש"י אפילו פנוי' שהפקירה עצמה לכל והיינו אף שלא נבעלה לאסור לה ע"י נשואין אפילו הלך בעלה להשקותה כו' יש לעיין מאי איריא בא עלי' הא בלא"ה נמי סוטה פסולה לכהונה כשלא השקוה אח"כ כדאיתא (סוטה כ"ח א' כ"ט א') וכיון שבא עליה בדרך שוב לא ישקנה דאין המים בודקין אותה ונ"ל דבלא"ה ליכא מלקות רק עשה כמו"ש התוס' (יבמות ס"ט א') ד"ה כי תהיה (סוטה שם) ד"ה מה ת"ל אבל כי בא עליה בדרך ה"ל כבא עלי' איסור עשה וודאית דהוה זונה וכמו שיתבאר להלן בדברינו וע' תוס' (סוטה כ"ח א') ד"ה מה ת"ל דזה הוה כעשה וודאית ואף שהיא יודעת האמת שלא נבעלה מ"מ בתר דידי' אזלינן וה"ל כנבעלה לחייבו עשה בביאור גיורת ומשוחררת איתא (שם ס' ב') והובא (קדושין ע"ח א') תניא רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג"ש ויום א' כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף גו' החיו לכם והרי פנחס עמהם ורבנן לעבדים ולשפחות א"ה בת ג"ש ויום א' נמי ליכשר פי' לרשב"י כדר"ה וכו' וכל הטף גו' אשר לא ידעו מ"ז גו' הא ידעו הרוגו כו' בראוי' ליבעל הכתוב מדבר פי' אע"ג שלא נבעלה כדמוכח שם להדיא ומה שפירש"י (שם ס"א) דטעמא דגיורת משום שנבעלה בהיותה כותית צע"ג לפי ענ"ד בעו מיני' דרב ששת פצוע דכה כהן מהו בגיורת ומשוחררת בקדושתי' קאי ואסור או לאו בקדושתיה קאי ושרי (יבמות ע"ו א') ומסקינן שם דשרי מהא דתנן שם דפצוע דכה ישראל מותר בנתינה אלמא דאפילו ישראל לא קאי בקדושתי' ולית ביה משום לא תתחתן בם דקאי אגיורת משבע עממין ובביאור ושנבעלה בעילת זנות דעת התוס' שם והרא"ש שם עמוד א' במשנה דאין בעילת זנות רק בחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין ודלא כברייתא דשם ס"ח א' ועי' מהרש"א (גיטין פ"ט א') בתוס' ד"ה בעולה ולפי ענ"ד אין זה נכון כלל מהמשנה דיבמות נ"ג ב' ומהמשנה (דיבמות ע' א') דפצוע דכה פוסל בביאתו ואולי התוס' והרא"ש לא איירי בפסולי קהל ועמש"ל ד"ה וחללה ולפי כ"ז נ"ע כפירש"י שכתב כגון אחד מכל העריות וכגון בת ישראל לנתין ולממזר והנה בחייבי כריתות מפורש (שם מ"ד ב') דכיון שבעלה עשאה זונה ועי' תוס' שם דהיינו אף לר' יהושע דס"ל דאין ממזר מחייבי כריתות ואף חייבי כריתות דע"י קדושין דל"ה זר אצלה מעיקרא מ"מ נעשית זונה ויתבאר להלן ונידון שארי איסורי ביאה איתא (שם ס"ח א') בן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי היינו חייבי לאוין מצרי ואדומי איסורי עשה כדאיתא (כתובות ל' א') דלאו הבא מכלל עשה עשה עובד כוכבים היינו מגזרת ב"ד של שם במס' (עבודת כוכבים ל"ו ב') ע"ש נתין באיסור לאו (מכות י"ג) ועי' (יבמות ע"ט א') ותוס' שם ד"ה ונתינים חלל וממזר שבאו על הכהנת לוי' וישראלית פסולה ר' יוסי אומר כל שזרעו פסול פוסל וכל שאין זרעו פסול אינו פוסל רשב"ג אומר כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו וכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו צ"ע למה לא הוזכר בזה פצוע דכה וכרות שפכה שפוסלין בביאתן כדאיתא (יבמות ע' א') במשנה מה"מ אמר רב יהודה אמר רב א"ק ובת כהן כי תהי' לאיש זר גו' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה כו' אשכחן כהנת לוי' וישראלית מנלן כו' בת ובת כמאן כרע"ק דדריש ווין אפילו תימא רבנן כולה ובת קרא יתירא הוא אשכחן לתרומה לכהונה מנלן אטו לוי' וישראלית לא לכהונה מרבינן להו דאי לתרומה בנות מיכל תרומה נינהו אלמה לא משכחת נה דאכלה בשביל בנה כו' אלא לכהונה ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה וכי מזהירין מן הדין גילוי מלתא בעלמא הוא ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות כי תהי' אמר רחמנא הנך דאית בהו הוי' חייבי כריתות לאו בני הוי' נינהו א"ה עובד כוכבים ועבד לא לפסלי הנך פסלי מדר' ישמעאל דאמר ר' יוחנן משום ר"י מנין לעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל ועל כהנת ולויה שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה גו' מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה אשכחן כהנת לוי' וישראלית מנלן כו' בת ובת כמאן כרע"ק כו' כולה ובת קרא יתירא הוא כו' ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר אצלה מעיקרא כו' פי' ולכך אינה נפסלת לתרומה עי"ז חלל דלאו זר אצלה הוא לא לפסול כן היא גי' רש"י אמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל אף זרעו נמי פוסל מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי א"ר יוחנן מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה תק"ס מה כ"ג באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל אף הא נמי פוסל ור' יוסי סבר דכ"ג באלמנה מה כ"ג שזרעו פסול פוסל אף כל שזרעו פסול פוסל לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול דכתיב בנים כו' מאי איכא בין ר' יוסי לרשב"ג אמר עולא גר עמוני ומואבי איכא בינייהו כו' רי"ס מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול פוסל כו' ורשב"ג סבר מה כ"ג באלמנה שכל זרעו פסול פוסל אף כל שכל זרעו פסול פוסל לאפוקי עמוני ומואבי דאין כל זרעו פסול דאמר מר עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית (יבמות ס"ח ב' ס"ט א') פסול זונה לגבי תרומ' היינו מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כמו"ש התוס' (שם מ"ד ב') ד"ה ה"נ כיון דבעלה עשאה זונה ע"ש פסולא דע"י בעילת חייבי כריתות לכהונה היינו משום זונה דקרא בלי דרשא דקרא דובת כהן כי תהיה גו' ואפילו באותם דע"י קדושין דל"ה זר אצלה מעיקרא כמו"ש התוס' שם פסול דע"י בעילת חייבי לאוין ואיסורי עשה לכהונה מק"ו מגרושה דהיינו רק גילוי מלתא כנ"ל דעת התוס' שם ושם ל"ה א' ד"ה אעפ"י ושם ס"ח ב' ד"ה עובד כוכבים דאין זה משום זונה ולפי ענ"ד נראה עיקר דע"י דרשא דובת כהן גו' דנפסלת לתרומה וע"י ק"ו דגרושה ה"ל גילוי מלתא דגם כל אלו ה"ל בכלל זונה דקרא ולפי"ז א"ש כל מה שנדחקו התוס' בשם ופסולה דקתני הכא בחלל היינו משום חללה כמו שיתבאר להלן ובכל החייבי לאוין ואיסורי עשה ועובד כוכבים ועבד היינו משום זונה דפסולה לתרומה במס' (סנהדרין ע"ז) משמע דרבא שם לית ליה סברא דג"מ בעלמא וצ"ע אי פליגי גם בגילוי מלתא דהכא לפי מ"ש דהיינו בכלל זונה הא דפרכינן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ערש"י שם שהעלה דהיינו ולא חייבי לאוין דחייבי כריתות וודאי פסלי משום זונה בביאור הא דפרכינן א"ה כותי ועבד לא לפסלי נ"ל דתיבת א"ה היינו להפי' שדחה רש"י דלפי התירוץ שלפני זה חייבי כריתות לא פסלי כיון דלאו בני הוי' נינהו וע"ש ס"ט א' שרש"י משבש שם הגירסא בקושיא דחלל לא לפסול אבל להפי' האמת שפי' רש"י כנ"ל ל"נ א"ה אלא הכי גרסינן עובד כוכבים ועבד לא לפסלו פי' משום דליכא בהו באקראי לא איסור לאו ולא איסור עשה רק גזרת ב"ד של שם בעובד כוכבים כנ"ל ועי' תוס' (יבמות ט"ז ב') ד"ה עובד כוכבים שקידש ובעבד באקראי נ"ל דליכא איסור תורה משום עבד כמו בשפחה באקראי דליכא איסור תורה משום שפחה כמוש"ל פ' י"ט פסוק כ' בענין ש"ח רק איסור פנוי' בעלמא איכא דהיינו עשה מקרא דכי יקח איש אשה בביאור הא דאמרינן בטעמי' דר' יוסי במצרי שני משום דאין זרעו פסול וטעמי' דרשב"ג בעמוני ומואבי משום דאין כל זרע פסול נראה לברור דהיינו פסול קהל דאי בפסול כהונה ממאי פשיטא להו ועוד דהא קראי דמייתי היינו בפסול קהל אבל קשה דאיך דחי עי"ז ילפותא דמכ"ג באלמנה דל"ה רק פסול כהונה והנ"ל משום דר"י ס"ל (קדושין ע"ז א') דגר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה כמו שיתבאר להלן ורשב"ג צ"ל דג"כ ס"ל כוותי' והלכך מצרי שני שנשא מצרית שניה וגר עמוני שנשא גיורת עמונית בתו בשרה ג"כ לכהונה כמו שכשרה לקהל והא דאמרינן דמה כ"ג באלמנה שזרעו פסול וכל זרעו פסול היינו זרע זרעו דהיינו בת בנו שנשא ישראלית דהבת נולדה שלא בעבירה כמו בת גר מצרי שני שנשא מצרית שניה ובת גר עמוני ועמונית יעי' תוס' (יבמות ע"ז א') ד"ה רל"א פסולה שדבריהם שם אינם נכונים לפי"ז נבעלה למי שאינו איש אעפ"י שהיא בסקילה כשרה לכהונה דאין זנות לבהמה (יבמות נ"ט ב') נבעלה נדה אינה נעשית זונה (שם ס' א') יבמה שנבעלה לזר למ"ד דאין קדושין תופסין בה (יבמות צ"ב ב') נראה שדינה כחייבי כריתות דהוי' זונה אף באינו זר אצלה מעיקרא כמוש"ל ולמ"ד דתפסי בה קדושין נראה דאינה נפסלת כיון דל"ה זר אצלה מעיקרא כמו במחזיר גרושתו וצ"ע בנולד לאחר שהוזקקה ליבם אי הוי לגבי דידי' זר אצלה מעיקרא ועמש"ל בד"ה וחללה בסוגיא דיבמות מ"ד ב' א"ר עמרם כו' אשת ישראל שנאנסה אעפ"י שמותרת לבעלה פסולה לכהונה פי' משום זונה (יבמות נ"ו ב') אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה היה לוקה עליה משים זונה כו' איכא דאמרי כו' בעלה לוקה עליה משום טומאה פי' כישראל ברצון משום טומאה אין משום זונה לא אלמא באונס לא קרינן בה זונה (שם) כל ביאה הפוסלת אין חילוק כו' (יבמות נ"ג ב') במשנה ועי' גמ' (שם נ"ו ב') וכבר נתבאר בכל הנ"ל דביאת פחות מבן ט' שנים ויום א' ופחותה מבת שלש שנים ויום א' ל"ח ביאה ועמש"ל בסדר אחרי פ' י"ח פסוק ו' אמר שמואל שחוף מקנין על ידו ופוסל בתרומה פשיטא מהו דתימא ושכב גו' שכבת זרע אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא כו' ולא יחלל זרעו אמר רחמנא דאית לי' זרע כו' קמ"ל (סוטה כ"ו ב') ודעת הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פ"א הוא דשחף כו' ואף עפ"י שהמשמש מת בעריות פטור מ"מ אוסר האשה לבעלה ופוסלה לתרומה ונראה דה"ה לכהונה וע' כ"מ הל' תרומות פ"ו מ"ז אמר אביי זונה כותית אתננה אסור כו' וכהן שבא עליה היה לוקה משום זונה מ"ט דא"ק ולא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא כותי שאין זרעו מיוחס אחריו זונה ישראלית אתננה מותר דהא קדושין תופסין בה וכהן שבא עלי' הי' לוקה משום זונה כו' ורבא אמר אחת זו ואחת זו אתננה אסור וכהן שבא עלי' היה לוקה משום זונה (תמורה כ"ט ב') וכתבו התוס' דל"ק עליה דאביי מהא דגיורת ומשוחררת פסולה לכהונה דשאני כותי שאין זרעו מיוחס אחריו דליכא חילול זרע כדמפרש טעמיה שוב הקשו התוס' עליה דרבא מפלוגתא דסנהדרין פ"ב עבודת כוכבים ל"ו ב' אי גזרו על כותית משום נשג"א או משום נשג"ז דע"כ לא פליגי רק אי איכא חיוב זונה משום גזרת ב"ד של חשמונאי אבל מה"ת משמע דלכו"ע ליכא משום זונה ותי' במס' תמורה דלמ"ד משום נשג"א מודה דאיכא משום זונה אלא דס"ל דמשום זונה איכא מה"ת למלקות ובמס' (סנהדרין שם עבודת כוכבי' שם) כתבו דרבא בוודאי בבעולה איירי ופלוגתא דשם היינו באינו ידוע שנבעלה ויותר נ"ל דפלוגתא דשם היינו בידוע שלא נבעלה אבל באינו ידוע סתם גדולה ה"ה בחזקת בעולה ולקי עליה משום זונה ולפי"ז א"ש הא דנקטינן (תמורה שם) זונה כותית ולא נקט סתם כותית ולפי"ז אף לרבא יש קולא בכותית מבגיורת בלא נבעלה דגיורת שלא נבעלה נראה להדיא (שם ס' ב') כמוש"ל דחייב עליה משום זונה וכ"כ הב"ש בש"ע אה"ע סי' ט"ז ס"ק ג') מיהו לפי ענ"ד תמוה דכיון דרבא אינו מיקל בכותית יותר מבגיורת בנבעלה משום דלא ס"ל להקל משום זה שאין זרעו מיוחס אחריו א"כ למה הוא מיקל בכותית יותר מבגיורת בלא נבעלה והנ"ל לפי ענ"ד דזונה כותית דאמר רבא (תמורה שם) היינו אף בלא נבעלה ונקט זונה כותית משום דכל כותית אף שלא נבעלה הוה לה זונה ועוי"ל משום דאתננה אינו אסור רק בנבעלה דלענין אתנן בנבעלה תליא מלתא וע' ח"מ סי' וא"ו ס"ק ט"ו ובביאור נבעלה דלשיטת התוס' נראה מהתוס' (סנהדרין פ"ב א' עבודת כוכבים ל"ו ב') דהיינו נשואה שנבעלה לאחר והעיקר נ"ל כדמשמע מפירש"י דהא דאמרינן שם נשייהו לא מפקרו היינו דמשום זה יש בה משום א"א אבל זונה הוי' ג"כ משום בעילת פנויה משום שנבעלה לכותי כמו שפירש"י (יבמות ס"א ב') ד"ה אלא גיורת:
שם וחללה איזו היא חללה כל שנולדה מפסול כהונה (קדושין ע"ז א') ויליף שם מהא דחללה למה נאמרה ע"ש והיינו מחייבי לאוין לכו"ע ומאיסורי עשה כגון בעולה לכ"ג פלוגתא דתנאי לרב אשי (יבמות ס' א') אי הוה חלל או לא וכתבו התוס' (יבמות ע"ז ב') ד"ה מחלל דחייבי עשה דבחלל דאיסורי עשה ליכא לאו רק עשה וצריך לחלק לפי"ז בין ענין זה להא דנבעלת למצרי ואדומי לתנא דברייתא (יבמות ס"ח א') דנפסלת לכהונה דמשמע להדיא שם דהיינו בל"ת ככל חייבי לאוין מקרא דובת כהן כו' ולפי ענ"ד אין דברי התוס' שבשם מוכרחים דנראה ע"פ קושית התוס' שם בד"ה שכן יש בהן צד כרת דמה להצה"ש שהן בלאו לא הוה פירכא דמ"מ יש ללמוד עשה מעניני עשה ורק מה להצה"ש שכן יש בהן צד כרת הוה פירכא וע"ל בדיני כ"ג לענין בעולה האשה שנבעלה לפסול לה מאיסורי כהונה נעשית חללה ונפסלת לכהונה ולתרומה כזונה (קדושין ע"ז א') אעפ"י שהיא מתחללת ע"י ביאה פסולה דאיסור כהונה מ"מ הכהן עצמו אינו מתחלל עי"ז כדמוכח להדיא (בכורות מ"ה ב') ומפורש (קדושין ע"ז א') אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כו' נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות (יבמות נ"ו ב') וע"ש נ"ז ב' ונראה דהא דמן הנשואין פסולות היינו משום דכיון דנשאת ה"ה בחזקת בעול' אבל בידוע שלא נבעלה וודאי לא נפסלה וכן מפורש (יבמות נ"ט א') לשויה חללה לא מבעי' לי דביאה הוא דמשוי לה חללה ועי' רמב"ם בפי"ט מהל' א"ב ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה (קדושין ע"ז א') במשנה מחניתין דלא כר' דוסתאי בר' יהודה דתניא ר' דוסתאי בר' יהודה אומר כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים (שם בגמ') ונ"ל דצ"ל דלר' דוסתאי בר"י חלל אינו פוסל בביאתו דהנולד מחלל וחללה וודאי הוה חלל בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם שם במשנה פירש"י בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות ואף לר' דוסתאי בר"י משכחת לה בחלל שנשא חללה דבנו שנשא בת חלל וחללה הוה חלל ואם נשא בת דבן ובת דחלל וחללה בתו פסולה וכן עד סוף כל הדורות ר' יהידה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה וגר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה אבל גר שנשא גיורת בתו פסילה לכהונה אחד גר וא' עבדים אפילו עד י' דורות עד שתהא אמו מישראל ר' יוסי אומר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה (קדושין ע"ז א') במשנה ופשוט הוא דכל הני תנאי דנא כרשב"י (יבמות ס' ב') והובא לעיל דמכשיר בגיורת פחותה מבת ג"ש ויום אחד וכולן מקרא אחד דרשו אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כ"א בתולות מזרע ב"י (יחזקאל מ"ד) ר' יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל ראב"י סבר מזרע אפילו מקצת זרע ר' יוסי סבר מי שנזרעו בישראל רשב"י סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל א"ל ר"נ לרבא האי קרא רישא בכ"ג וסיפא בכהן הדיוט א"ל אין כי' (קדושין ע"ח א' ב') וע"ש לר' יהודה דבת גר זכר פסולה ה"נ דהוא פוסל מן הכהונה בביאתו (קדושין ע"ח א') כי אתא רבין א"ר יוחנן בת גר עמוני ובת מצרי שני רי"א כשרה רל"א פסולה רל"א רל"א פסולה דיליף לה מכ"ג באלמנה רי"א כשרה דתני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן כ"א בתולה מעמיו יקח אשה להביא גיורת מכנה שהיא כשרה לכהונה גיורת מכנה פירש"י ממכונה כלומר שאביה ואמה מעם א' ונולדה בקדושה וא"ל אני שונה עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ואת אמרת גיורת מכנה ותו לא (יבמות ע"ז א' ב') ונראה דוודאי פלוגתייהי הוא להני תנאי דס"ל דגר עמוני ומצרי שני פוסל בביאתו דאל"כ ליכא למילף מאלמנה דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת אמר רב יוסף אמר ר"ש בר' הכל מודין במחזיר גרושתי שהולד פגום לכהונה מאן הכל מודים שמעין התימני דאע"ג דאמר אין ממזר מחייבי לאוין נהי דממזר לא הוה פגום מיהו הוה מק"ו מאלמנה ומה אלמנה לכ' שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום איכא למפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ועוד היא תועבה כתיב ואין בניה תועבין כו' היא תועבה ואין צרתה תועבה אבל בניה תועבין אלא אלמנה קשיא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת אלא אי אתמר הכי אתמר אר"י אר"ש בר' הכל מודין בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מאן הכל מודים ר' יהושע דאע"ג דאמר ר"י אין ממזר מח"כ נהי דממזר לא הוה פגום מיהו הוה מק"ו מאלמנה כו' ואי תימא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ה"נ כיון שבעלה עשאה זונה (יבמות מ"ד א' ב') ה"מ במחזיר גרושתו משנשאת צ"ע אי היינו רק לר"ל דפוסל בבת גר עמוני ומצרי שני כנ"ל לפני זה אבל לר"י דמכשיר בשם יליף גם מחזיר גרושתו משם או דפיסל אף לר"י דמכשיר שם דרק בשם ס"ל להכשיר משום גזה"כ דבתולה מעמיו כנ"ל עי' תוס' שהקשו למה לא אמר סתם הכל מודים בחייבי לאוין ותי' דחוק ומצינו חייבי לאוין בזולת איסורי כהונה שבנותיהן כשרות לקהל גר עמוני ומואבי שומרת יבם למ"ד יבמות צ"ב) דתפסי בה קדושין ככל חייבי לאוין סוטה וודאית לחכמים דר' יוסי בן כיפר (יבמות י"א ב') דס"ל דה"ל בלאו אנוסת אביו ומפותת אביו לר' יהודה כדאיתא (יבמות מ"ט א') דלא היה רק לאו וקושייתם בגר עמוני ומואבי היינו לר"ל דפוסל בבתו מישראל כנ"ל והנ"ל לפי ענ"ד דבגר עמוני ומואבי כיון דלית ליה דרשא דבתולה מעמיו פשיטא ליה דבתו פסולה כיון דהיא נפסלת כאלמנה כדלהלן ס"ח א' ב' אלא דקמ"ל דאף מחזיר גרושתו דהיא עצמה אינה נפסלת כיון דלא הוה זר אצלה מעיקרא כדלהלן ס"ט א' עפ"י סוגיא זו מ"מ ולדה פסול ובשומרת יבם לא איירי משום דבפלוגתא לא מיירי דלמ"ד אין קדושין תופסין ביבמה ה"ל כחייבי כריתות וכן בסוטה בפלוגתא לא מיירי דלר"י בן כיפר הא ליכא לאו בסוטה ועוד דחדא מתרי ותלת נקיט וכן נראה כמו"ש מהא דמותבינן עלה מה לאלמנה לכ"ג שכן היא עצמה מתחללת מיהו קשה דא"כ למה מסיק אלא אי אתמר הכי אתמר ה"מ בחייבי כריתות כו' לימא בחייבי לאוין שזרים אצלה מעיקרא שהילד פגום ואשר י"ל בזה. א) דרב יוסף בגר עמוני ומואבי כר' יוחנן ס"ל דבתו מישראלית כשרה משום גזה"כ דבתולה מעמיו ואולי י"ל דס"ל כר"ל דשם אלא דבאיסורי קהל לא איירי ובשומרת יבם אין הולד פגום דהיא אינה מתחללת כיון דנא הוה זר אצלה מעיקרא ובסוטה ג"כ אין הולד פגום מה"ט ואע"ג דסוטה פסולה וקיימא מ"מ ע"י איתה הביאה אינה נפסלת מיהו קשה דלימא בשומרת יבם שנבעלה לנולד אחר שנפלה ליבם דהוה ליה זר אצלה מעיקרא וכן אנוסת אביו כו' שנבעלה לבן שנולד אחרי שנבעלה לאביו ויש לומר דבפלוגתא לא קא מיירי ויותר נ"ל דכיון דמשכחת לה לעיקר האיסור באין זר אצלה מעיקרא בכ"ע הדין כמו באינו זר אצלה מעיקרא וקצת דוגמא לענין זה עי' (כריתות י"ד) בענין איסור מוסיף הבאתי לעיל פ' ד' פסוק כ"ז ועי' שם ב) לפי"ד התוס' במס' (יבמות ל"ה ב') ד"ה אעפ"י ובכ"ד דפסול דחייבי לאוין בק"ו דגרושה ע"י דרשא דובת כהן כי תהיה לאיש זר לאו היינו משום זונה י"ל דמכל מקום מצי למפרך דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת דה"ל זונה אבל בחייבי כריתות דה"ל זינה לא מצי למפרך הכי דזונה וחללה שוין הן ג) לפי הסברא שכתבתי לעיל דלרבא במס' (סנהדרין ע"ז) דלית לי' סברא דגילוי מלתא בעלמא ה"נ דליכא מלקות בפסול דחייבי לאוין א"ש דמצי למפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת וקיימא במלקות ד) הרש"ל כתב משום דבחייבי לאוין אף בזר אצלה מעיקרא פליגי תנאי בפרק אלמנה לכ"ג אי נעשית זונה ונ"ל דעתו דקאי בשיטת התוס' (שם ס"א א') ד"ה ושנבעלה בעילת זנות והרא"ש שם כמוש"ל דנראה דס"ל דחכמים דבמשנה וברייתא שם דאמרי ושנבעלה בעילת זנות ולא אמרי שנבעלה לפסול לה כוונתם רק ח"כ דכיון דלא תפסי בהו קדושין מקרי בעילת זנות ופליגי אברייתא דשם ס"ח א' וע"ל שם ס"ג ב' במשנה ס"ט ב' במשנה והא דתנן (כתובות י"ג א') בחזקת בעולה לנתין ולממזר כתב המהרש"א (גיטין פ"ט א') בתוס' ד"ה בעולה דהיינו כמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וכתב דגם הברייתא דלהלן ס"ה א' יש ליישב כן ואע"ג דר"א דלהלן ס"א ב' דאמר זונה כשמה היינו רק א"א כפירש"י וא"כ חייבי כריתות ג"כ לא פסלי י"ל דליחידאה לא חייש והא דמעיקרא הוה אתי שפיר לשנא דה"מ במחזיר גרושתו נ"ל דוודאי לפי הס"ד דולד מחזיר גרושתו פסול אע"ג דהוא וודאי לא מפסלא לתרומה כיון דלא הוה זר אצלה מעיקרא א"ש לומר דהכל מודין אבל לבתר דמסקינן דפסול בתו תליא בפסול דידה א"א לומר הכל מודין בחייבי לאוין כיון דחכמים ס"ל דהיא עצמה אינה נפסלת ע"י חייבי לאוין מיהו כ"ז אינו נראה כלל לפי ענ"ד כמוש"ל בד"ה אשה זונה דכל פסולי קהל וודאי פוסלין בביאתן מנידון מה שיש להקשות בח"כ מהא דר' יוחנן מכשיר בבת גר עמוני ומואבי עי' מש"ל בענין עובד כוכבים ועבד יש לעיין איך ולד דחייבי כריתות פגום לכהונה הא קיי"ל (קדושין ע"ז ב') מהא דחללה למה נאמרה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ודוחק לומר דהפי' הוא דאין חלל מחייבי לאוין אלא מאיסורי כהונה ועוד דעלה מסיק (קדושין שם) הלכך כהן שבא על אחותו זינה משוי לה חללה לא משוי לה ועוד דאכתי ה"ל למפרך אלישנא קמא דולד דח"ל פגום הא קיי"ל אין חלל אלא מאיסורי כהונה ולבר מן כל דין קשיא למה אמרו בזה פגום ולא אמרו חלל והנ"ל כמו"ש בביאורי הגר"א בשו"ע אה"ע סי' וא"ו ס"ק כ"ג וסי' ז' ס"ק נ"ז דפגום היינו רק בבת אבל בן אינו כחלל ובתו כשרה לכהונה דאהני דרשא דחללה לבן ח"כ וכן אינו פוסל אשה בביאתו ואהני ק"ו לפגימה דלא שייך רק בבת והא דאמרינן בזה אינו דין שבנה פגום לכהונה וכן איתא (יבמות כ"ג א') בנולד מעובד כוכבים ועבד ישראל פסול מקרי וכן איתא (בכורות מ"ז א') לוי פסול מקרי ע"ש תוס' נ"ל לפי ענ"ד דגם הזכר פגום הוא לענין זה שאם נשא חללה הולד חלל דמ"מ ל"ה מקוה טהרה לחללות ועי' מש"ל פ' ט"ו פסוק ט"ז בריש דיני מקוה מיהו לפי"ז לר' דוסתאי בר' יהודה דאמר כשם שב"י מקוה טהרה לחללות כן בנות ישראל מקוה טהרה לחללים אין נ"מ בין חלל לפגום והא דאמרינן (יבמות ס' א') ואי אתה עושה חלל מנדה נ"ל דהיינו ל"ד חלל אלא פגום שוב נתיישבתי דיותר נראה דלכל אלו הדברים דינו כחלל והנ"מ שבין פגום לחלל הוא דפגום שאביו כהן דינו ככהן לענין איסור טומאה ואיסור נשים האסורות לכהן דחלל מותר בכ"ז כמוש"ל ריש פרשה זו ולהלן בזה בד"ה לא יקחו:
הערה אע"ג דהכא מסקינן דבת מחזיר גרושתו כשרה לכהונה דל"ד לאלמנה דהיא עצמה מתחללת מ"מ אין זה מוסכם עי' יבמות י"ד ב' ט"ו א') ועי' תוס' שם ד"ה נעשה כדברי ב"ש כו' כי אתא רב דימי אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבינו כותי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ר' יהושע בן לוי אומר הולד מקולקל כו' לכהונה דכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום לכהונה מק"ו מאלמנה לכ"ג כו' מה לכ"ג באלמנה שכן היא עצמה מתחללת ה"נ כיון שנבעלה לפסול לה פסלה דא"ר יוחנן כו' א"ל אביי מאי חזית דסמכת אדר"ד סמוך אדרבין דכי אתא רבין אמר ר' נתן ור' יהודה הנשיא מורו בה להיתרא כו' (יבמות מ"ה א') התוס' להלן ע"ז א' בד"ה רי"א כשרה בבת עמוני מישראל הקשו לר' יוחנן איך ילפינן לפסול בת ח"כ מק"ו מאלמנה נימא בת גר עמוני ומואבי יוכיחו דאע"ג דהיא עצמה נפסלת מ"מ הולד כשר וה"ה דקשיא לפי"ז אהא דפסלינן בת ח"כ וצ"ל דשאני התם דגזה"כ הוא ולא ילפינן מינה עכ"פ לענין ח"כ וכותי ועבד דלא תפסי בהו קדושין ת"ר אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא א' פי' מלקות פעם אחת דחטאת הא ליכא בהני גרושה גרושה גרושה אינו חייב אלא אחת אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר חייב על כל או"א זנתה ונתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב אלא א' (קדושין ע"ז א') הא אלמנה ה"ד אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי אמאי אינו חייב אלא א' הרי גופין מחולקין והרי שמות מחולקין פי' התוס' דשמות מחולקין בכדי נקט דה"ה בשלש אלמנות של אדם אחד כמו בשלש נדות (כריתות ט"ו ב') עמש"ל פסוק ה' ד"ה לא יקרחו ק"ב אלא שבא על אלמנה אחת שלש ביאות ה"ד אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת אלא דאתרו בי' אכל חדא וחדא אמאי אינו חייב אלא אחת והא דתנן נזיר שהי' שותה יין כו' ל"צ שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון שהיתה אלמנת לוי מהו דתימא הרי שמות מחולקין קמ"ל גופין מחולקין בעינן וליכא אלמנה גרושה חללה זונה חייב על כאו"א האי תנא מאי קסבר אי קסבר איסור חל על איסור אפכא נמי ואי קסבר אין איסור חל על איסור אפילו כסדר הזה נמי לא אמר רבא האי תנא איסור חל על איסור לית לי' איסור מוסיף אית לי' אלמנה אסורה לכ"ג ושריא לכהן הדיוט ה"ל גרושה מיגו דאתוסף לה איסורא לגבי כהן הדיוט אתוסף לה איסורא לגבי כ"ג ועדיין שריא למיכל בתרומה הוה לה חללה מיגו דאתוסף איסורא למיכל בתרומה אתוסף איסורא לגבי כ"ג אלא זונה מאי איסור מוסיף בה א"ר הונא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל (שם ב') תני תנא קמי' דרב ששת כל שהוא ביקח ה"ה בלא יקח כל שאינו ביקח אינו בלא יקח פרט לכ"ג שבא על אחותו אלמנה א"ל דאמר לך מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור כו' אפילו תימא רבנן כי אמרי רבנן איסור חל על איסור איסור חמור על איסור קל אבל איסור קל על איסור חמור לא חייל (שם) התוס' שם הקשו דהא אלמנה ה"ל איסור מוסיף לכהן משוח מלחמה שהוא ג"כ אסור באלמנה כדאיתא בת"כ והובא ברמב"ם וצ"ל די"ל דהיינו בדליכא משוח מלחמה ומשום כ"ג ומשוח מלחמה שיהיה אח"כ לא הוי איסור מוסיף כדמוכח (כריתות י"ד ב') דבדליכא ברא לסבא ל"ח מוסיף איכא דאמרי הא מני רבנן היא כו' דאי ר"ש השתא איסור חמור על איסור קל לא חייל איסור קל על איסור חמור מבעיא מהו דתימא איסור כהונה שאני קמ"ל (שם) ועי' תוס' שם חללה למה נאמרה פי' בכ"ג אין חללה אלא מאיסור כהונה כו' אמר רב אשי כו' כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עלי' עשאה חללה (שם ע"ז ב' ע"ח א') ערש"י שהנ"מ הוא לענין מלקות כשהתרו בו משום חללה ונ"ל דצ"ל דהיינו כמ"ד איסור חל על איסור דלמ"ד אין איסור חל על איסור הא אין איסור חללה חייל אאיסור זונה כמו שהבאתי מקודם ועוי"ל דנ"מ לקוברו בין רשעים גמורים כדאיתא (יבמות ל"ב ב' ל"ג ב') הקשה הריטב"א בביאה ראשונה נמי משהערה עשאה זונה ובגמר ביאה תעשה חללה ותירץ דהא דהעראה שמה ביאה היינו בפירוש אבל בגמר ביאתו העראה לא חשיבא ביאה דדעתו על הגמר ולפי ענ"ד סברא זו דדעתו על הגמר לא שייך רק לענין קנין כדאיתא (קדושין יו"ד א') דבדעתו הדבר תלוי אבל לא לענין שלא תתחשב עי"ז לבעילה וכן מוכח להדיא (קדושין שם) מהא דאמרינן שם נ"מ לכ"ג דקני בתולה בביאה וכדבעינן למימר קמן בדיני כ"ג ע"ש והנראה לפי ענ"ד דצ"ל דכל שלא היתה זונה קודם תחילת אותה הביאה אינה נעשית חללה:
הערה יש עוד נ"מ בין ביאה ראשונה לשניה זולת דין מלקות שתלוי בדין דאיסור חל על איסור היינו לענין הולד בכהן שבא על אחותו למ"ד אין ממזר מח"כ לפי מ"ש מקודם דבן חייבי כריתות בתו כשרה לכהונה דלפי"ז בן הנולד מביאה ראשונה בתו כשרה ובן הנולד מביאה שניה שכבר נעשית זונה מקודם דאיסור זונה חייל אאיסור אחותו משום מוסיף כנ"ל הוה ליה חלל ובתו פסולה לכהונה אבל בביאת כהן בחייבי לאוין דקיי"ל דאין ממזר מחייבי לאוין לא משכחת לה האי חילוקא דגרושה משנשאת ויבמה לשוק למ"ד דתפסי בה קדושין אינה נפסלת לתרומה ולכהונה כיון דלא הוה זר אצלה מעיקרא כנ"ל המל"מ בפ' י"ט מהל' איסורי ביאה נסתפק בכהן שבא על מצרית ואדומית שניה. אי חל עלה איסור זונה די"ל דהא דאמרינן לעיל דאיסור זונה חל אאיסור גרושה היינו משום דאינה אסורה בקהל ואיכא איסור מוסיף משא"כ בזו שאסורה בקהל:
שם לא יקחו. לכולהו תנאי לבר מרע"ק ס"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין בזולת יבמה לשוק ולא ילפינן להו מיבמה וטעמא דמלתא אר"פ חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה גו' וכי יש שנואה לפני המקום כו' אלא אהובה אהובה בנשואיה שנואה שנואה בנשואיה וקאמר רחמנא כי תהיין ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין כי תהיין במאי מוקים לה באלמנה לכהן גדול וכר' סימאי דתניא ר' סימאי אומר מן הכל היה ר' עקיבא עושה ממזר חוץ מאלמנה לכהן גדול שהרי אמרה תורה ולא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרות ולר' ישובב דאמר בואו נצוח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר הניחא לר' ישובב אי לאפוקי מדר' סימאי קא אתי פי' ומודה באיסורי עשה שפיר פי' מוקי לקרא באיסורי עשה כגון מצרי שני אדומי שני בעולה לכ"ג אלא אי טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה במאי מוקים לה בבעולה לכ"ג ומ"ש משום דה"ל עשה שאינה שוה בכל (קדושין ס"ח א') עמש"ל פסוק י"ד מנידון קידש ולא בעל ובעל ולא קידש א"ר יהודה א"ר לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין כו' מתיב רבין בר נחמן לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש אמר רבא כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא לא מוזהר היא לא מוזהרת והא מהכא נפקא מדרב יהודה א"ר נפקא כו' איש או אשה כו' השוה הכתוב אשה לאיש כו' אי מההיא ה"א כו' לאו שאינו שוה בכל לא כו' (יבמות ס"ד ב') חלל ה"ה כישראל לענין נשים כמו לענין תרומה עי' אה"ע סי' ז' סעיף כ' וכתב בביאורי הגר"א מהא דקדושין ע"ז ב' זרעו חולין:
שם ואשה גרושה גו' בין מן הנשואין בין מן האירוסין (יבמות נ"ט א') בגמ' אפי' לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה (גיטין פ"ב ב') אלא מאישה פירש"י דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם חלוצה אינה אסורה מה"ת אלא מדרבנן והתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא (יבמות כ"ד א'):
(ח)
וקדשתו. לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון ליטול מנה יפה ראשון (גיטין נ"ט ב'):
(ט)
ובת איש כהן כי תחל לזנות גו' לרבנן נשואה היתה יוצאה לשריפה ולא ארוסה דס"ל סקילה חמורה משריפה ולא בא הכתוב להקל עליה לר"ש אחת ארוסה ואחת נשואה יוצאה לשריפה דר"ש ס"ל שריפה חמורה מסקילה (סנהדרין נ' ב') ור' ישמעאל ס"ל ארוסה בשריפה אבל הנשואה בחנק כבת ישראל (שם נ"א ב') בת כהן שניסת לישראל כו' ומיתתה בשריפה ניסת לאחד מן הפסולים כו' ומיתתה בחנק דברי ר"מ וחכ"א זו וזו כו' ומיתתן בשריפה (תרומות פ"ו מ"ב) הובא (סנהדרין נ"א א') היא בשריפה ואין בועלה בשריפה היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה (סנהדרין שם):
שם את אביה היא מחללת. היה רמ"א מה ת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומר ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצא זו מחלציו א"ר אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפילו לרשיעא בר צדיקא כי האי תנא (שם נ"ב א') וע"ש:
(י)
והכהן הגדול מאחיו עמש"ל פ' ד' פסוק ג' משוח מלחמה ג"כ אסור באלמנה ת"כ והובא ברמב"ם ובתוס' (קדושין ע"ז ב'):
שם את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. נתבאר פרשה יו"ד פסוק וא"ו:
(יא)
לאביו גו' כ"ג שהוא נזיר והולך לשחוט פסחו או למול בנו מטמא למת מצוה (זבחים ק' א') ובכ"ד לעולם אינו מת מצוה עד שימצא ראשו ורובו ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הן רובו ברייתא במס' שמחות הובא ביו"ד סי' שע"ד. מצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת וקברו חוזר אף על אבר ממנו (יו"ד שם) הובא מהירושלמי פכ"ג איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה (יבמות פ"ט ב') ובכ"ד ובביאור זה דעת הר"י כל שקורא המת כשהוא חי ואטמי כל שקורא ישראלים בחייו וי"א כל שקורא לקרוביו ואין באין ודעת הרמב"ן כל שהמוצא קורא לישראלים כד דמיך ר' יהודה הנשיא אכריז ר' ינאי אין כהונה היום (ירושלמי פרק כ"ג) ואמרו שם עשו אותו כמת מצוה ועי' (כתובות ק"ג א') אותו היום שמת רבי בטלה קדושה וי"ג בטלה כהונה ובמס' (פסחים ע' ב') איתא כגון שמת נשיא ואטמי ליה רוב ציבור:
בירושלמי מבעיא תלמיד מהו שיטמא לרבו ולא אפשטא ועי' יו"ד סי' שע"ד:
(יב)
ומן המקדש לא יצא במס' (סנהדרין י"ח א') שנינו כ"ג כו' שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ויוצא עמהן עד פתח שער העיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ובגמ' (שם ב') איתא שפיר קאמר ר' יהודה א"ל ר"מ א"ה לביתו נמי לא אלא ה"ק כו' מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למינגע ור"י אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע ובמס' (זבחים ט"ז א') איתא אונן מנלן פי' דמחלל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש"י דא"צ לצאת שאינו מחלל עבודתו הא אחר מחלל וצ"ע בישוב ב' הסוגיות יחד ועמש"ל פ' י' פסוק וא"ו:
(יד)
אלמנה וגרושה גו'. לא נאמר גרושה בכ"ג ותיתי בק"ו מכהן הדיוט כו' כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך חלוקה בכ"ג פשיטא מגרע גרעה אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך אלמנה חלוקה מגרושה וחללה זונה בכ"ג חללה למה נאמרה אין חללה אלא מאיסורי כהונה זונה למה נאמרה נאמר כאן זונה ונאמר להלן זינה מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין (קדושין ע"ז ב') עי' רש"י ונ"ע כמו"ש הריטב"א כשם שלוקה על גרושה לחוד אעפ"י שאינה חללה וזונה וה"ה על זינה לחוד ועל חללה לחוד כי באה זו ללמד על אלו ה"נ לוקה כ"ג על האלמנה לחוד הא לא"ה הוה אמינא שאינו חייב עד שיהיו כולן בה וצ"ע לר' יונתן (סנהדרין ס"ו א' פ"ה ב') והובא בכ"ד דלא בעי או לחלק מה כאן זרעו חולין כו' פי' לחלל הנבעלת וזרעו וגם שאינו מוזהר על הטומאה ועל הנשים האסורות לכהן כמוש"ל ועמש"ל פ"א פסוק ה' ד"ה והקריבו אי חלל מחלל עבודתו כ"ג לא ישא אלמנה בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין ולא ישא את הבוגרת ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת (יבמות נ"ט א' במשנה) ת"ר והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה פי' התוס' נתמעטו קצת דברי ר"מ ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת במאי קא מפלגי ר"מ סבר בתולה ואפילו מקצת בתולה משמע בתוליה עד דאיכא כל הבתולים בבתוליה בכדרכה אין שלא כדרכה לא ור"א ור"ש סברי בתולה בתולה שלמה משמע בתוליה אפילו מקצת בתוליה בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין בשלא כדרכה (שם בגמ') ת"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי (שם ב') אמר רב הונא א"ר ומוציא בגט ואלא הא דתנן ואם נשא נשוי א"ר אחא ב"י לומר שאינו משלם קנס במפותה פי' מפתה שכנס דמפתה שכנס אינו משלם קנס כדכתיב (שמות כ"ב) אזל רב גביהה כו' א"ל הא רב ור' יוחנן דאמרי תרווייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו סופה להיות מוכת עץ תחתיו פי' שתאבד בתוליה בהיתר כמו"ע ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו פי' סופה להיות בעולה ממנו תחתיו קשיא (יבמות נ"ט ב' ס' א') ע"ש ולפי זו המסקנא מוכח דצ"ל דבכל הני תלתא בעולת עצמו בוגרת ומוכת עץ לכתחילה לא ישא ואם נשא יקיים ובביאור איסור זה הנה מהא דמקשינן (שם עמוד א') ותיפוק ליה דהוה לה בעולה פי' בעולת עצמו ע"ש מוכח דהאי לא ישא היינו מה"ת ולפי"ז מוכח לפו"ר דבדאורייתא ג"כ יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד ועי' תוס' (פסחים י"א א') ד"ה אבל קוצרין ומ"ש בספרי עוד"ד (פסחים ז') ד"ה המקדש (שם מ"ד ב') ד"ה יליף מנכ"מ (שם ל"ה) ד"ה יכול ועי' טו"א (מגילה כ') והנ"ל בזה לפי ענ"ד דהאיסור בהני הוא רק על הביאה הראשונה לאחר הנשואין אבל אח"כ לא שייך שום איסור מאלו משום סברא דסופה להיות בוגרת מו"ע ובעולה ממנו תחתיו והלכך כיון שנשא ובעל מאי דהוה הוה ומותר לקיימה הא דנקטינן דמוכת עץ לא ישא מוכח (שם נ"ט ב') דהיינו אף לר"א דמכשיר בבוגרת והא דאמרי בוגרת ומוכ"ע נ"ל דנקט בוגרת לרבותא דלא ישא לכתחילה כר"מ ומו"ע לרבותא דאם נשא יקיים מוכת עץ שלא כדרכה כברה לכו"ע (שם נ"ט ב') אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל וחכ"א הולד כשר (שם נ"ט ב') ובעינן למימר דטעמיה דראב"י משום דס"ל פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ודחינן שם ומסיק רב אשי דפלוגתייהו ביש חלל מאיסורי עשה הובא לעיל בדיני חללה עש"ה אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס כו שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כה"ג אעפ"י שעשה בה מאמר ה"ז לא יכנוס (שם ס"א א') ת"ר מנין שאם אירס את האלמנה כו' ת"ל יקח אשה א"ה שומרת יבם נמי אשה ולא יבמה (שם) ופשיט הוא דכ"ש אם אירס את הבוגרת ואח"כ נתמנה להיות כ"ג וכ"ש אם אירס קטנה ובגרה ואח"כ נתמנה להיות כ"ג בעי מיניה ר"ח ב"י משמואל כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו כו' קיחה דקדושין בעינן או קיחה דנשואין בעינן א"ל כו' תניתוה אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס שאני התם דכתיב יקח אשה ה"נ כתיב אשה אחת ולא שתים ומה ראית הא אשתני גופה פי' בכ"ג שקידש את הקטנה אשתני גופה קודם הנשואין הא לא אשתני גופה פי' בהא דאירס את האלמנה לא אשתני גופה קודם הנשואין אחר האירוסין (יבמות נ"ח ב' נ"ט א') ועי' תוס' שם אבעיא להו תחילת ביאה קונה פי' אשה שנקנית בביאה או סוף ביאה קונה נ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אי נמי לכ"ג דקני בתולה בביאה מאי פי' דאי סוף ביאה קונה אסיר דמשהערה בה קודם הקנין נעשית בעולה ובעולת עצמו אסירה אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על הגמר (קדושין יו"ד א') וצ"ע בביאור זה לענין קנין ביאה בבתולה לכהן גדיל די"ל דלפי"ז אסור דאף כ"ג כיון שגומר לא חשיבא העראה ולא קני רק בגמר ביאה או דכ"ג וודאי אין דעתו על גמר ביאה וקני בהעראה כיון דלא סגי ליה בלא"ה ונ"ל לפי ענ"ד דאף למ"ד ביאה אירוסין עושה שרי כיון דלאחר האירוסין לא אשתני גופה דע"י הגמר ביאה ל"ח אשתני גופה ועי' תוס' (יבמות נ"ט א') ד"ה הא לא אשתני גופה א"ר יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל פי' שהוא מחלל את האלמנה ולילקי נמי משום ונא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו (קדושין ע"ח א') אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום ולא יחלל רבא אמר בעל לוקה פירש"י בעל אחר הקידושין לוקה שתים ואיני יודע מנין לו לרש"י הא דלמא רבא לית ליה מלקות כלל משום לא יקח ודלא כרב יהודה וכן נראה מהא דמתיב רבא שם בגמ' אהא דרב יהודה ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה לקחתה להיות לו לאשה אמר רחמנא ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך לקוחין אסרה תורה (קדושין ע"ח א') ועמש"ל פ' י"ח פסיק י"ד דיה לא תקח מיהו לרע"ק דאמר אין קדושין תופסין בח"ל צ"ל דלקחתה לאו דוקא ומסתברא דכ"ג בגרושה זונה וחללה הדין כמו באלמנה ובכהן הדיוט בגרושה חללה וזונה פירש"י דג"כ הדין כמו בכ"ג באלמנה דהא הוקשו זל"ז לענין חילול האשה וחילול זרעו כדלעיל (שם ע"ז ב') הובא לעיל מה כאן זרעו חולין אף להלן זרעו חולין מיהו הרמב"ם בפי"ז מה' איסורי ביאה כתב דרק כ"ג באלמנה לוקה בבעל ולא קידש אבל בגרושה וחללה זונה בין כהן הדיוט בין כ"ג אינו לוקה בבעל בלא קידושין וכ"ש בכ"ג בבעילה שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה וכ"כ בפ' י"ט מה' איסורי ביאה דדווקא ע"י קידושין עושה חללה בבעולה למ"ד דמאיסורי עשה הוה חלל דהכי קיי"ל אבל בלא קדושין אינו עושה חללה וכתב המ"מ דכ"ג אינו מוזהר על הבעולה בלא קדושין יותר מישראל ולפי ענ"ד דכ"ג בבעולה דמשוי חלל אותה ואת זרעו אין לחלק בין אלמנה לבעולה כיון דולא יחלל זרעו קאי ג"כ אבעולה מיהו לפי"ד התוס' (יבמות ע"ז ב') דבחלל מחייבי עשה ליכא רק עשה הבאתי לעיל בדיני חללה צ"ע:
(טז)
אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב גו' אחד מום קבוע וא' מום עובר (בכורות מ"ג א' במשנה) עבר מומו כשר כמו בבהמה דכשר להקרבה כדאיתא (יומא ס"ד א') ובכ"ד ובת"כ פ"ג ה"ו מייתי לה מקרא דכתיב בזה מום בו בעל מום רבי אומר במיתה וחכ"א באזהרה (סנהדרין פ"ג א') עבר ועבד עבודתו פסולה (זבחים ט"ו ב' בגמ') מדכתיב להלן פסוק ט"ו ולא יחלל להקריב גו' אין לי אלא תמידין שהן קרויין לחם כו' שאר כל הקרבנות מנין ת"ל שוב לחם פי' עוד פעם אחת לתם מנין לרבות את הדם פי' זריקת הדם ת"ל להקריב כו' מנין אימורי חטאת אימורי אשם אימורי קדשי קדשים אימורי קדשים קלים ת"ל לא יגש להקריב מנין הקומץ והלבונה הקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ת"ל לא יגש להקריב מנין היציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות והמליקות הקבלות וההזיות פי' דפר כהן משיח ופר הע"ד של ציבור ופר יוה"כ והשעיר ת"ל לא יגש להקריב יכול יהא חייב על כולן ת"ל לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינם משום עבודה (ת"כ) והנה בכל הני דקתני איכא שלשה מינים א) עבודה שהזר חייב עליה מיתה היינו עבודה תמה פי' שאין אחריה עבודה באותו דבר ואינה עבודת סילוק והן ד' עבודות לרב היינו זריקה הקטרה ניסוך היין בכל השנה ניסוך המים בחג כדאיתא במס' (יומא כ"ד א') ע"ש ב) עבודה שאינה תמה שאין הזר חייב עליה אלא שצריכה כהונה ג) עבודה שכשרה בזר דהא היציקות והבלילות כשרות בזר ולפי"ז אף דלענין עונש בעל מום קיל לחכמים מזר דזר ששימש במיתה (סנהדרין פ"ג א') ובעל מום באזהרה וכן לענין ביאה ריקנית כמוש"ל מ"מ לענין איסור עבודות הללו בע"מ חמיר מזר מיהו לענין חיוב נראה דאינו חייב רק בעבודה תמה שאינה עבודת סילוק כמו שהדין בזר לענין מיתה ונראה דכל עבודה שאינו חייב עליה אינו מחלל אותה ועי' רמב"ם וצ"ע בענין ביאה ריקנית איתא (כלים פ"א מ"ט) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו פי' מעזרת הכהנים שאין בע"מ ופרועי ראש נכנסין לשם ועמש"ל פ' יו"ד פסוק ו' ד"ה ראשיכם א"ת ובזה קילי בע"מ מזר דאלו זרים אסורים בעזרת כהנים שלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה ולתנופה ובע"מ מותרין ולענין איך אפשר לכמה עבודות מהנ"ל בלי ביאה ריקנית עי' (שבועות ז' ב') ועי' תוס' (סנהדרין פ"ג א') ד"ה ולא משום טומאה ובענין זה משכחת לה שנתהוה בע"מ במקדש יכול לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים ת"ל אך אל הפרכת ל"י אך חלק מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בע"מ מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסין טמאים אידי ואידי כהנים אין ישראלים נא אבעיא להו טמא ובע"מ איזה מהן נכנס ר"ח ב"א אמר רב טמא נכנס כו' ר"א אומר בע"מ נכנס כו' (עירובין ק"ה א'):
(יח)
איש עור בין סומא בשתי עיניו בין סומא באחת מעיניו חוורר פי' רש"י טיפות לבנות בעין שמונעין ראייתו והמים פירש"י שעיניו נוטפות מים הקבועין מנין ת"ל איש עור איזה הוא חוורר קבוע איזה הוא מום הקבוע ע"ש ל"ח ב' בדיני מומי בהמה אמר רבא כל מחמת כהיותא פירש"י שאינו רואה אתיא מאיש:
שם פסח נ"ל דהיינו בלי שום שינוי בחלקי הרגל וקישורה לגוף אלא שאינו שולט ברגלו כמו שצריך להילוך יפה פסח בין חיגר בשתי רגליו בין חיגר ברגלו אחת רגלו חלולה או עקומה ודומה למגל מנין ת"ל פסח ת"כ:
שם חרום. שחוטמו שקוע חוטמו סולד פירש"י קצר בארכו חוטמו בולם פירש"י נסתמו נקביו חוטמו נוטף מנין ת"ל או חרום ר' יוסי אומר אין חרום אלא שכותל שתי עיניו כאחת א"ל הפלגת אעפ"י שאינו כוחל שתי עיניו כאחת (בכורות מ"ג ב'):
שם שרוע שנשמטה ירכו. ת"כ והובא במשנה (בכורות מ' א') במומי בהמה ופי' רש"י דהיינו בלא איעכל ניביה דבאיעכל ניבי' טריפה (חולין נ"ז ב') והקשו בתוס' שם למ"ד דטריפה אף בלא איעכל ואף בלא אפסק ותי' דנשמטה מתחילת ברייתה וצ"ע מה בין זו לשארי טריפות דאף שנוצרו כך טריפות עי' (חילין ע"ד א') וי"ל דטריפת שמוטת ירך היינו ע"י הכאב וכשהיא לך מתחילת ברייתה ליכא כאב ועי' (תמורה ז' א') דשרוע וקלוט בע"מ מעיקרו הוא ובגמ' שם איתא שרוע שנשתרבב לו ירכו ונראה קצת לפי ענ"ד דהיינו שמקום האסיתא היא נמוכה מהסדר וצ"ע במשנה שם איתא והשחול והכסול איזה הוא שחול שנשמטה ירכו כסול שאחת מירכים גבוהה מחברתה פירש"י מקום בוקא דאטמא של ירך זו עולה למעלה על הגב יותר מחבירו ומשמע דשחול וכסול היינו שרוע ורש"י פי' שאחד מאבריו גדול מחבירו וצ"ע:
(יט)
שבר רגל או שבר יד נשבר עצם ידו עצם רגלו אעפ"י שאינו ניכר (בכורות מ' א') במשנה אינו ניכר מי קא הוה מומא אר"פ אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה (שם בגמ') אין לי אלא שבר רגל מנין לרבות הקישן והעיקל והקולבן ת"ל או שבר רגל תנא בעל הפיקון והשופנר אר"י כי' בעל הפיקון שיש לו כסתות הרבה שופנר שאין לו כסתות כל עיקר (בכורות מ"ה א') שבר יד אין לי אלא שבר יד אצבעות מורכבות למעלה או קלוטות למעלה מן הפרק כו' ולא חתכן מנין ת"ל או שבר יד (שם) היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצה פסול וא"ל כשר (שם במשנה) א"ר בב"ח אר"י והוא שנספרת ע"ג היד שם וע"ש דרק בכה"ג פסיל בחתך יתר בידיו וברגליו שש שש כ"ד ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלין השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין שם מ"ה א') איטר בין ביד בין ברגל פסול (שם ב') וצ"ע בהני אם הפסול משים מים או משום שאינו שוה בזרעו של אהרן כמו שיתבאר להלן:
(כ)
אי גבן. אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה (בכורות מ"ג ב' במשנה) ובגמ' מפרש דגבין היינו שיש נו גבינין הרבה והני דמתניתין דרשינן מאו גבן פי' גבינין נראה לברור דהיינו השער שבסוף המצח נגד העינים דליתנייהו בבהמה והעור המכסה העין נקרא עפעף והן ריסי העינים שישנם בבהמה ר' דוסא אומר שגביניו שוכבין פירש"י ששערות גביניו גדולים ומוטנין על פניו וצ"ל שאם יגזוז אותם יהיה ניכר ומשונה ולפי ענ"ד נ"ל דהייני שהבשר של מקים השערות מקופל ותלוי למטה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות (שם מ"ג ב' במשנה) למימרא דחי כו' בשדרתו עקומה פי' ודומה כמו שני גבין שם: