אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף יט.

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף יט.

דף יח:

נותנין מזונות לפני הכלב נטלו ויצא אין נזקקין לו. משמע אבל ליתן ע"מ להוציא אסור. וכן הוא להדיא בירושלמי (ה' ל"ח) אין נותנין לכלב ע"מ לצאת נטלו ויצא וכו'. וק"ל מ"ש איסור הוצאה מאיסור תלישה ממחובר דאמר ר"ה לקמן (דף קכ"ב) מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים מחוברים בשבת ע"ש. ואולי יש לחלק הא דאסור ליתן ע"מ להוציא. היינו לגרשו מחצר ולא להניח לו לאכול בחצר דטעמא דתלישה ממחובר כתבו התו' לקמן דדרשינן במכילתא יכול לא יניחנו תלוש ת"ל למען ינוח וא"ז נוח אלא צער. וזה לא שייך אלא בתלישה דא"א לאכול בלא תלישה אבל בהוצאה יכול לאכול בחצירו ואינו בכלל דרשה דמכילתא. ולזאת אסור ליתן לו ע"מ להוציא משום שביתת בהמתו. אבל אם הכלב נוטלו מעצמו ויוצא להנאתו א"כ הוא בכלל דרשה דמכילתא דנוח הוא לו. והנה לפמ"ש דאסור ליתנו להוציא משום שביתת בהמתו הוא דבאמת סברא רחוקה היא לומר בבהמה דמחזי כשלוחו. אם כן לכאורה מיירי ע"כ בכלב שלו דמצווה על שביתתו ובלא"ה מוכרחים לומר דמיירי בכלב שלו דבלא"ה אסור ליתן לו מזונות כדגרסינן לקמן (דף קנ"ה) נותנין מזונות לפני הכלב ואין נותנין לפני החזיר מה הפרש בין זה לזה זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך דאסור לגדל חזירים. משמע דהא דלכלב נותנין דמותר לגדל אותו כגון שהיה קשור בשלשלת או בעיר סמוך לספר כמבואר ב"ק (דף פ"ג) וכן משמע ברמב"ם הל' שבת (פ' כ"א) שכתב מאכילין לבהמה חיה ועוף בד"א במי שמזונותיו עליך כגון חיתו ובהמתו ואפילו לפמ"ש המ"א (סי' שכ"ד) דאפי' אם אינו מגדלו בביתו מותר. כבר כתב עליו המחצית השקל דהיינו דוקא בדברא אבל במתא לא. ועוד דקאמר בסמוך מהו דתימא האי רמי עליה והאי לא רמי עליה. ואי בשאינה שלו אדרבה א"י רמי עליה טפי כדאמרינן גיטין (דף ס"א) מפרנסין עני א"י עם עני ישראל משום ד"ש. ועי' בתוס' ד"ה נותנין. אולם לפמ"ש הר"ן בע"ג (דף ט"ו) דאיסור מחמר ממש חייב אפי' בבהמת א"י ע"ש א"כ דהכא כשנותן להוציא ה"ל מחמר ממש דאסור אפילו באינה שלו. אולם לפ"ז לא הוי דומיא דא"י דאסור אף אם יוצא מעצמו:

בתוס' ד"ה לא ישכיר. אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפי' בד' וה' נמי אולם שיטת הרי"ף שהשמיטה כתב הר"ן דמפרש כב"ש משום שביתת כלי והשיג עלה דא"כ אפי' בדו"ה נמי אולם שיטת הרמב"ם (פ"ו) ג"כ כהרי"ף והנני מוסיף להקשות לשיטת הרי"ף והרמב"ם מהא דבעי למימר פ"ק דע"ג (דף ע"ו) לענין שביתת בהמה דשכירות לא"י קניא ואין הישראל עובר משום שביתת בהמה ע"ש. ומדוע לא פשיט מברייתא דהכא בכלי דהישראל עובר אלמא שכירות לא קניא. ונלע"ד ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם דלכאורה לב"ש גופא אסור שכירת כלי מה"ת אפילו לשיטת התוס' א"כ מדוע לא אסרו לב"ש מכירת כלי אטו שכירות ושאלה כמו דאסרו מכירת בהמה גסה בפ"ק דע"ג (דף ט"ו) וכה"ג פריך שם גבי כלי זיין א"ה אפילו חיטי ושערי ושם (דף ט"ז) מרא וחצינא נמי ע"ש וגבי שבת ניחא ליה ולא פריך מידי. ולע"ד צ"ל דבשביתת בהמתו עיקר האיסור מצד הבהמה גופא שאסורה לעשות מלאכה אפילו ע"י אינו יהודי אבל בש"כ לב"ש עיקר האיסור הוא מצד האדם דאסור ליתן בכלים בע"ש והכלי תגמר בעצמה בשבת. והוא עולה בקנה אחד עם הא דקאמר בירושלמי (פ"א) טעמא דב"ש דכתיב ששת ימים תעשה מלאכה שתהא כל מלאכתך עשויה מע"ש. רק דלהירושלמי אסור לב"ש באם שהמלאכה נגמרת בשבת בעצמה אפילו בלא כלי ולתלמודין אינו אסור לב"ש רק באופן שהכלי גומרת המלאכה. ובזה י"ל מה דלכאורה קשה בסוגיא דלעיל (דף י"ח) דפריך והשתא דאמרת לב"ה א"ל ש"כ אונין של פשתן מ"ט שרו. ולכאורה מאי פריך הא לא איירי רק מדין מלאכה ולא מיירי מדין ש"כ ודלמא מיירי בכלי שאינה שלו דלא שייך בה דין ש"כ. ולפמ"ש דהאיסור הוא מצד שהוא בעצמו עושה מלאכה עם הכלי יש מקום לומר דאסור אפילו בכלי שאינה שלו כמו בשביתת בהמה דכ"ש הר"ן והמ"א בשם הריב"ש (סי' רס"ו) דבמחמר אחריה אסור אפילו בבהמה שאינה שלו [אולם מש"ש הר"ן גבי נסיוני דבלא שמעא לקליה אינו עובר משום ש"ב דכל כה"ג ברשות לוקח הוא כדאמרינן ב"ב (דף פ"ח) ונדרים (דף ל"א) הלוקח כלי לבקרו ונאנס' בידו חייב דהוי כלוקח ע"ש. ויש לעיין הא תינח למ"ד דבא"י קונה ג"כ במשיכה כישראל אבל למ"ד בכורות (דף י"ג) דא"י רק בכסף ע"ש א"כ לא עדיף הא דלוקח לבקרו ממשיכה ממש דלא מהני בלא מעות והא בנסיוני עדיין לא נתן מעות ועי' מ"ש בחיבורי שם ישראל דמאי (פ"ב) ובמ"א הארכתי בזה] ועל ד"ז י"ל לב"ש דאסרו שכירות כלי דכל לא"י משום כללא דאמירה לא"י שבות כמו בשבת גופא כל שאסור לעשותו אסור לומר לא"י לעשות וגבי הכלי דין ע"ש שוה לשבת דאסור להניח בה שתגמר מעצמה בשבת כנ"ל וא"כ ממילא להשכיר לא"י ג"כ אסור שיניח בה ותגמר מעצמה בשבת אבל בדו"ה מותר דמה שיניח בדו"ה בודאי נגמר בע"ש. ועוד כיון שהוא מדרבנן לא גזרו בדו"ה. והשתא אתי שפיר דלא אסרו מכירה אטו שכירות. כיון דשכירות טפא הוא רק מדרבנן. והשתא א"ש ג"כ הא דלא הוכיח מכאן בע"ג (דף ט"ו) דשכירות לא קניא דאפילו אי שכירות קניא לא מהני כמו דאסור להשכיר בשבת גופא לכ"ע:

בגמרא והלא קצץ. והקשה המהרש"א מאי קושיא אימא דאתי כת"ק דפליג אר"ע לעיל וסבר הכי לב"ה כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה במכירה דהוי כמו קצץ. ולע"ד ליישב קצת דלא ניחא ליה לאוקמי הכי דא"כ למה ליה לב"ש דוקא קצץ כיון דיכול להגיע לביתו ממש מבעוד יום ומודה ב"ש דמותר אף בלא קצץ ולא אסיק אדעתיה עדיין החילוק בלא קביע בי דואר ויצטרך לילך בשבת:

שם הא דלא קביע בי דואר במתא. ואין משלחין כלל אפילו יכול להגיע. והקשה המ"א (סי' רמ"ז) מ"ש מכל הדברים דשרי כל שאפשר לעשות בע"ש אף שעושה אח"כ בשבת ע"ש. ותמיהני הא כיון שאינו יודע אם ימצאנו דומה ממש למצודה שכתבו התו' לעיל דאם אינו יודע מתי תבא החיה אסור לב"ש בקצץ אף שאפשר לצוד מבעוד יום וה"ה לב"ה בלא קצץ דבאמת מקרי שאינו בידו דלאו בדעתו תליא וה"ל כמי שאינו יכול להגיע למי ששלחו לו. ולפ"ז צל"ע בכ"מ שא"י אם מותר בדלא קביע בי דואר:

שם אין צדין. על עיירות פחות מג' ימים קודם השבת. ופירש הרי"ף משום מצות עונג שבת דלא מתהני להו מיכלא ומישתא משום פחדא דליבא ע"ש. ונ"ל להביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בירושלמי (ה' ל"ח) הדא דתימא במלחמת רשות אבל במלחמת חובה מותר. וכן הוא לשון התוספתא עירובין (פ"ג) מחנה היוצא למלחמת הרשות אין צדין וכו'. ולפי טעם הרי"ף י"ל משום דעוסק במלחמת מצוה פטור ממצות עונג שבת כדאמרינן בסוטה (דף מ"ד) גבי מלחמת מצוה לחובה דאפילו חתן יוצא מחדרו דגם בשאר מצות פטורין דהעוסק במצוה פטור ממצוה ע"ש. וכן כתב הרי"ף גבי ספינה. ועי' במ"מ הל' שבת:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה