אור ברסלב
אשי ישראל (שבת) שבת - פרק ראשון › דף יח:

אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין

שבת - פרק ראשון · דף יח:

דף יח.

ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. ובירושלמי (פ"ג) רא"א במזיד וכר"מ דאמר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ר"י אמר בשוגג וכר"י דאמר בשוגג יאכל למוצ"ש ע"ש. אולם לפי תלמודין גיטין (דף נ"ג) הוא להיפך דבדרבנן ר"מ קניס שוגג אטו מזיד ור"י לא קניס ע"ש. ועי' מ"ש לקמן (דף ל"ח):

שם וניחוש שמא מגיס בה. ופירש"י וחייב משום מבשל וכן תניא בהדיא ביצה (דף ל"ד) אחד שופת הקדירה ואחד נתן המים ואחד תבלין ובא אחר והגיס כולן חייבין ובתוספתא (פי"ב) דשבת הגרסא אחד נתן המים ואחד הבשר וכו'. וק"ל לשיטת הפוסקים בש"ע (סי' שי"ח) דלאחר בישול כמאכל בן דרוסאי. שוב אינו חייב משום מגיס דאין בישול אחר בישול וע"כ ברייתא דביצה מיירי דהגיס קודם מאכל ב"ד. וכן כתב הרא"ש פ' כירה (סי' י"א) ע"ש. מהא דגרסינן מנחות (דף נ"ו) נתן בשר ע"ג גחלים הפך בו חייב לא הפך פטור ואסיקנא דאם לא היה הופך לא היה נצלה כמאכל ב"ד ע"ש. וא"כ היכי משכחת לה דשנים חייבין על בישול בשר אחד כמאכל ב"ד ממנ"פ דאם בלא הגסת השני לא היה נתבטל כמאכל ב"ד לא עבד הראשון כלום כההיא דמנחות ולאחר מאכל ב"ד פטור השני. ואי משום שקירב בישולו א"כ ה"ל כשנים שעשאוהו דפטורין בריש מכילתין. ולכאורה דמי לההיא דלעיל (דף ה') בזרק חפץ וחבירו עקר ממקומו וקיבלה פטור אף דבלתי קבלת השני היה מונח בעצמו. אולם ברמב"ם הל' שבת (פ' י"ג) משמע דאינו רק בהוצאה שלא נח במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה. אולם לע"ד דמיא לדסנהדרין (דף ע"ח) בהכוהו עשרה בני אדם זא"ז דהראשון פטור לכ"ע אף ביש בו כדי להמית וסוף היה מת ממכתו בלבד רק דהאחרון קירב את מיתתו. ובשלמא בשני המגיס י"ל דאינו תליא בפלוגתא דבן בתירא ורבנן אם האחרון חייב. דהתם פליגי במשמעות הכתוב אם כל נפש או נפש כל דהו ע"ש. אבל מהא דהראשון פטור לכ"ע אפילו למ"ד נפש כל דהו משום דבעת המיתה היתה מכח השני. וה"נ בעת גמר הבישול היה מכח המגיס וכן ב"ק (דף כ"ו) בזורק תינוק מגג ובא אחר וקיבלו בסייף תליא במחלוקת דר' יב"ב ורבנן ע"ש. [ואל תטעה לדמותו לב"ק (דף ס') בהזורה והרוח מסייעתו דחייב בשבת. דהתם בשעת זרייה כבר נשב הרוח וכן באחד מביא האור ואחד העצים בבת אחת חייב כמ"ש הכ"מ הל' שבת (פ"ט) אכל הכא הא בא המגיס בסוף כמש"ש הכ"מ מלשון ובא אחר והגיס] וי"ל בדוחק כגון שהיה כמה גרוגרות ובלא הגסה נתבשל גרוגרת א' או שנים להרמב"ם הל' שבת (פ"ט) בישול שלם ולהראב"ד אף כמב"ד ובהגסה נתבשל כולו וה"ל כאחד בישל גרוגרת א' והשני גרוגרת הנשאר דשניהם חייבין. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה בחידושי רשב"א הקשה האיך מותר להוציא המאכל מהקדרה הא מגיס ע"ש. ולולא דבריו הייתי אומר דהענין מגיס הוא ענין ניעור את הקדרה חולין (דף ק"ח) דדרך הבישול שמקצתו ברוטב ומקצתו חוץ לרוטב והמגיס מנער כולו לתוך הרוטב או מהפך מה שחוץ הרוטב לרוטב ואיכא למיחש דמה שברוטב נתבשל ומה שחוץ לרוטב לא נתבשל או אפילו אם נתבשל הוא בכלל צלי. ושיטת כמה פוסקים בש"ע (סי' שי"ח) אף דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי. והשתא א"ש גם ברייתא דביצה דהראשון הוא צולה והמגיס מבשל:

ברש"י ד"ה גיגית וקדרה שאי אפשר שלא יצטמק בשבת. לע"ד דרש"י לשיטתו בסמוך גבי שמא מגיס דהוא משום מבשל ויש בישול אחר בישול וצ"ל דקושית הגמרא מתנור שאינו גרוף דמותר עכ"פ במצטמק ורע לד"ה כמבואר בריש פ' כירה אבל בגרוף וקטום ע"כ אינו מבשל כלל לרש"י מדשרי ב"ה בריש כירה להחזיר ולב"ש אינו אסור רק משום דמחזי כמבשל כדפירש"י שם אבל מבשל ממש לא הוי אבל לשיטת הפוסקים (סי' שי"ח) דאין בישול אחר בישול א"כ לא קעביד הכלי מידי וצ"ל דקושית הגמרא מקדירא חייתא דמבואר בסמוך דמותר. ובאמת לע"ד יש להוכיח דאין בישול אחר בישול מהא דבעי למימר בסמוך דההיא דלא תמלא אשה קדרה וכו' דב"ש היא וע"כ משום גזירה או שביתת כלי א"כ מ"ט שרי לקמן גבי צליית בשר לאחר שיצלו ובחררה לאחר שיקרמו פניה. הא מ"מ מבשל גם בשבת וכן בריש פ' כירה שרו ב"ש גופא בחמין ולא גזרו ולא אסרו משום ש"כ וכה"ג הקשו התוס' לעיל גבי צידה אלא ע"כ דאין בישול אחר בישול:

בתוס' ד"ה דמפקרא אע"ג דאמר בנדרים דבעינן הפקר בפני ג'. עי' בחיבורי שם ישראל (פ"ו) דפאה שכתבתי ישוב על קושיתם:

בתוס' ד"ה גזירה תיקשי לי' מתני' דבשר בצל וביצה לכאורה לפמ"ש בעצמם בסמוך בשם בה"ג דבצלי אסור אפילו חייתא א"כ י"ל דמש"ה לא אקשי מבשר בצל וביצה דהתם בצלי ואסור אפילו חייתא אבל בהא דעססיות ותורמסין פריך שפיר דבישול הוא וה"ל להתיר בחייתא. ורש"י דחק בזה דכל הלילה אינו די להן. וא"כ י"ל דהמקשה לא ידע מזה תדע דהא הרמב"ם (פ"ג) כתב להיפך דאין צריכין בישול רב:

בא"ד שאין דבר מפסיק בינו לגחלים. והקשה בגליון הש"ס הא מ"מ תקשי מתני' דריש פ' כירה בחמין ותבשיל דקדרה מפסיק דהטעם ע"כ משום חיתוי ע"ש. ולפמ"ש לעיל דעיקר קושית הגמרא משום דהכא מיירי בחייתא מיושב גם קושיתו דהתם מיירי בבשיל ולא בשיל כמש"ש התו'. ועוד יש מקום לומר דבההיא דריש כירה מתורת הטמנה נגעו בה כשיטת רש"י שם אבל בהא דתורמסין ליכא למימר משום הטמנה דהא צונן הוא ותנן לקמן (דף נ"א) דמותר להטמין את הצונן ופירשו הפוסקים דאפילו להחם מותר ע"ש ומה שהקשה עוד מהא דמוגמר וגפרית כבר קדמו בקרבן נתנאל ואין להאריך בזה:

בתוס' ד"ה התם בבישרא וי"ל דמיירי שהתנור פתוח עי' מהרש"א ותירוצו אינו מובן מנ"ל להקשו' לרב ירמיה מדפתי אימא דר"י ס"ל נמי בגדיא ולא שריק אינו מותר רק כשהתנור אינו פתוח ושם מיירי בפתוח כמו לר"א בגדיא. אבל להרמב"ם (פ"ג) דבגדי שרי דלא חיישינן שמא יחתה שיחדך הבשר ע"ש וא"ש טפי דלא שייך בזה לפלוגי בין בישרא אגומרא או התנור פתוח ופריך שפיר לר"י:

תוכן העניינים

אשי ישראל (שבת)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה