אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף יח.
מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתו אמר רב יוסף רבי היא. והקשה הגאון רעק"א בדרוש וחידוש האר"י לשיטתי' כדמסקינן דס"ל אליבא דב"ש משום שביתת כלים אף בלא עשה מעשה. א"כ מאי ראיה דנתינת מים היא שרייתו הא י"ל דהטעם דאח"כ כשיעשה השרייה בשבת יהיה אסור משום שביתת כלים עכ"ל. ולא ידעתי מה ק"ל דהא לר"י דאינו חייב עד שיגבל אפי' בשרי לה כולה יומא רק שלא גבל פטור באדם. ואפי' לגבל על יד מבואר לקמן (דף קנ"ו) דשרי ע"ש. א"כ בכלי מותר לכתחלה כדאמרינן לקמן (דף קנ"ג) גבי שביתת בהמתו כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה ע"ש. כמ"ש הגאון הנ"ל בעצמו בסמוך. וכן מצאתי בתשובות מהר"ם:
ובזה יש ליישב קושית התוס' בסמוך ד"ה אונין. הא דנקיט אונין טפי מדיו וסממנין וכרשינין ע"ש. ולפמ"ש י"ל דמדיו וכו' לק"מ דר"י לשיטתו דנתינת מים היא שרייתו ועיקר חיובו ארגע הראשון אנתינת המים ושוב אין שרייה אחר שרייה נמצא דלא עביד הכלי מידי כמבואר בש"ע הל' שבת (סי' שכ"א) דלמ"ד אנתינת מים חייב אם היו נתונים המשקין מבעוד יום מותר בשבת לערב ולגבל ע"ש. והרמב"ם הל' שבת (פ"ח) יש לו דרך אחרת בסוגיא. ולפמ"ש צ"ל בסמוך ע"ב בהא דפריך קדירה מ"ט שרו ב"ש לשיטת הפוסקים דאין בישול אחר בישול דקאי אקדירה חייתא כמ"ש בסמוך:
בתוס' ד"ה ולימא. אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה משום שביתת כלים. והר"ן פירש דבאיסור דרבנן לא אסרו בשביתת כלים. ובדרוש וחידוש דרעק"א הביא ראיה לזה מההיא דלקמן (דף קנ"ג) בשביתת בהמה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה. ואני אומר ערבך ערבא צריך דאדרבה לכאורה משמע שם דלא התירו זה רק בכיס כדפריך שם מ"ט התירו ליתן כיסו לא"י ומסיק דאי לא שרית ליה אתי לידי איסור דאורייתא עבור ד"א בר"ה. והא לא"י עדיף מלהניח על חמורו כדקאמר שם א"י אינו מצווה על שביתתו. ומשמע דעדיף אף בכה"ג שמניח כשהוא מהלך דהוא דרבנן ואפ"ה לא התירו רק בכיסו ולא במציאה. ובהכרח צ"ל להרא"ש שהביא הירושלמי (פ"ה) דביצה דאין רוכבין על בהמה משום שביתת בהמתו אף דקיי"ל לקמן (דף צ"ד) דבאדם לכ"ע חי נושא את עצמו ופטור מה"ת וכן מוכח מפרש"י שם גבי מכירת בהמה גסה לאינו יהודי דא"י הרוכב על בהמת ישראל איכא איסור דרבנן ע"ש. וע"כ משום שביתת בהמתו דמשום טעם דמבואר ביצה (דף ל"ו) שמא יחתוך זמורה להנהיגה לא שייך בא"י ועי' במ"א (סי' רמ"ו ורס"ו) ולשיטת הפוסקים (סי' ש"ה) דא"י הרוכב על בהמת ישראל אין בו משום שביתת בהמה משום דאיסור רכיבה הוא דרבנן וצ"ל הא דאסור לקמן (דף קנ"ג) במציאה הוא משום כיון דמניח עלה כשהיא מהלכת ועושה העקירה ה"ל כשנים שעשאוהו הוא ובהמתו אבל עכ"פ אין ראיה משם להיפך דבאיסור דרבנן ליכא בבהמה ולקמן (דף נ"ג) הוכחתי עוד לזה ע"ש:
בא"ד דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים ב"ש וכו' ומצודות דמתניתין בלחי וקוקרי. והקשה בדו"ח היכן מצינו רמז דין שביתת כלים בפלוגתא דב"ש וב"ה ולכן פי' שם דבמצודה ליכא משום גזירה שאף בשבת אינו חייב אף אם יצוד כמ"ש התוס' לעיל אלא מיירי בסתם מצודה דעבד מעשה ולא בלו"ק ואיסורו משום שביתת כלים ע"ש שהאריך בזה ותמיהני דא"כ הד"ק התוס' לדוכתין למה ליה לרב יוסף לאתויי ברייתא וה"ל לאקשויי ממתניתין גופא דאסור לב"ש במצודה משום שביתת כלים ובאמת לפמ"ש לקמן (ד' י"ט) דאיסור דש"כ אינו אלא בבאה ע"י אדם שגורם בע"ש שהכלי תעשה מלאכה בשבת ע"ש א"כ י"ל דלא שייך במצודה שביתת כלים דאין נפ"מ בש"כ אלא דאסור אף בע"ש מה דאסור בשבת אבל כיון דמה"ת מותר אף בשבת לא שייך בזה שביתת כלי דהא בשעת פרישה אין בו איסור דאפשר שלא יצוד כלל ואף אם יצוד אח"כ אינו חל עליו האיסור מעיקרא כמו שאינו חל עליו איסור הצידה ממש. ומה שהקשה היכן מצינו רמז בפלוגתא דב"ש וב"ה בשביתת כלי. כבר כתבתי שם רמז לזה מהתוספתא ממאי דתנא בש"א ששת ימים תעשה שתהא כל מעשיך עשויה מע"ש דהיינו שלא תעשה הכלי מלאכה בשבת ואף דלענין גזירה הוא אסמכתא בעלמא מ"מ לענין הכלי הוא דרשה גמורה: