אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון · דף יז:
דאפשר למיעבד חטה אחת כדשמואל. וכתב הרמב"ם הל' תרומות (פ"ג) דבזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש להפריש כ"ש לכתחילה. והקשה בביאורי הגר"א ביו"ד (סי' של"א) מאי שנא מחלה דפסק הרמב"ם בעצמו בהל' ביכורים דבזה"ז שאין העיסה טהורה מפרישין בכל ארץ ישראל א' ממ"ח ושורפין אותה והניח בצע"ג ע"ש. וכן הקשה השל"ה וכתב דלית נגר ובר נגר דיפרקינהו. ואנא לאו נגר ובר נגר. ולע"ד יש חילוק גדול ביניהם דבפירוש המשנה חלה (פ"ב) דתנן שיעור חלה א' מכ"ד ומ"ח כתב הרמב"ם והש"י אמר תתנו שיהא כדי נתינה משמע שיהא דרשה גמורה. וכן משמע במנחות (דף ע"ז) דפריך ונילף מתרומת חלה שהיא א' ממ"ח ובנ"ב מה"ת חלק יו"ד (סי' ר"א) שאלו הגאון ר' ישעיה פיק הא דכתב הרמב"ם בהל' ביכורים (פ"ה) דא' ממ"ח דרבנן מה"ת א"ל שיעור והשיבו בארוכה דתרי עניני נינהו דלאפקועי מטבל סגי בכ"ש אבל לקיים מצות נתינה צריך שיעור מה"ת רק מה"ת סגי בא' ממ"ח אפילו למאה עישרון לאפוקי מטבלה ע"ש. ולע"ד נראה מדברי הרמב"ם שא"ז רק בשיעור חלה אבל לא בתרומה ס' דרבנן. דבהל' ביכורים (פ"ה) כתב דאין לחלה שיעור מה"ת ומד"ס שמפרישין כדי שיהיה בה כדי מתנה שנאמר תתן לו וכו'. והנה ע"ז דמה"ת א"ל שיעור לא הביא קרא ועל שיעור נתינה הביא מקרא דתתן לו. ועתה ראה נא בהל' תרומה (פ"ג) הוא להיפוך דכתב תרומה גדולה אין לה שיעור מה"ת שנאמר ראשית דגנך כ"ש ולכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמים וכו' ולא הביא בזה שום אסמכתא מקרא אף דבאמת גם בזה יש סמך מקרא כדפרש"י חולין (דף קל"ז) דכתיב וששיתם האיפה מחומר חטים ע"ש. אלא צ"ל דדעת הרמב"ם דליכא למימר דשיעור נתינה מה"ת אלא בחלה דאיכא שיעור לעיסה החייבת דפחות מחמשת רבעים פטורה משא"כ בתרומה דהא אפילו באין בכל הטבל שיעור נתינה חייב להפריש וליתן לכהן ונ"ל להביא ראיה לסברא זו מהירושלמי ריש פיאה גבי דברים שא"ל שיעור מה"ת דפריך אמאי לא תני תרומה עמהן ומשני אמר ר' אמי מפני המחלוקת ופירש הר"ש שיש תרומות חולקות זו מזו כגון תרומת מעשר שיש לה שיעור ע"ש והקשיתי שם בחיבורי שם ישראל. ויאחלה לא תירץ כלום דא"ל שיעור מה"ת ואמאי לא תני לה ע"ש ואין לומר דהוא בכלל תרומה דא"כ לא הוי מקשה ג"כ אתרומה דהוא בכלל ביכורים דתני לה כדחשיב ב"מ (דף נ"ו) גבי חמשה חומשין בתרומה לחלה וביכורים לאחת כדתנן מעילה (דף ט"ו) התרומה והחלה והביכורים מצטרפין לאסור ומפרש בסוגיא דכולן תרומה מקרו. ולפמ"ש דתרומה אין לה שיעור מה"ת וחלה יש לה שיעור א"ש. ולפ"ז מיושב מאוד קושית הגר"א על הרמב"ם בתרומה וחלה של אור בזמן הזה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו. ולזאת בתרומה דעיקר שיעורה מדרבנן א"צ בזמן הזה שיעור כלל. אבל בחלה דעיקר שיעור מה"ת גם בזמן הזה נשאר כמקדם אף דנשרפת:
ועל דרך זה יש לפרש מחלוקת הרמב"ם עם התוס' והרא"ש במדינות אלו הרחוקים מארץ ישראל בחלה הנאכלת דהרמב"ם הל' ביכורים (פ"ה) פסק דמפרישין א' ממ"ח. והתוס' והרא"ש חולין (דף ק"ד) ובכורות (דף כ"ז) כתבו דא"ל שיעור. ולפמ"ש י"ל דהרמב"ם לשיטתו דשיעור מ"ח הוא דאורייתא. ובדאורייתא אין סברא לחלק בין הרחוקים להקרובים דאף דפטורה ממעשר כמ"ש הרמב"ם ה"ל תרומות (פ"א) מ"מ כיון דתיקנו בה חלה צריך להפריש כשיעור דעיקרה מה"ת כמו בחלת א"י בזה"ז דג"כ דרבנן כנ"ל וכפשטות המשנה (דפ"ד) דחלה דג' ארצות ולא ד' ארצות והא דקאמר בכורות (דף כ"ז) ושקיל לה בריש מסיה. דמשמע כ"ש כמ"ש התוס' והרא"ש לא קאי אלא אחלת האור. והתוס' לשיטתם שהוכיחו פסחים (דף ל"ג) גיטין (דף כ') ב"מ (דף מ"ז) מנתינה דתרומה דגם בכ"מ דכתיב ונתן לא בעינן כדי נתינה ע"ש. וכיון דעיקר נתינה דרבנן מסתבר דהקילו בח"ל. ושיטת רוב הפוסקים נראה דבעינן כדי נתינה מה"ת הלא המה רש"י עירובין (דף כ"ט) והריטב"א בקדושין (דף נ"ח) בתוס' רי"ד כמ"ש בסמוך. והרמב"ן והרשב"א בשם ר"ת כמ"ש לעיל (דף ט"ו):
ובזה יש ליישב קושית הר"ש חלה (פ"ד מ"ו) בחלת דמאי היכן מצינו דנחשדו על החלה והלא לא נחשדו את"ג ע"ש. ולפמ"ש י"ל דטעמא דלא נחשדו את"ג דחטה אחת פוטרת הכרי כמ"ש הרע"ב בריש דמאי משא"כ בחלה כנ"ל. ושיטת התוס' דלא בעינן כדי נתינה בחלה תמוה דהם בעצמם כתבו יומא (דף ט') דהלוקח מנחתום ע"ה צריך להפריש חלה דחשודין אחלה ע"ש. ותשאר קושית הר"ש מ"ש מת"ג וצ"ע:
ובזה יש ליתן טעם לשבח מ"ש הש"ך ביו"ד (סי' שכ"ב) דצריך טעם להמנהג דבכל השנה שורפין ובע"פ נותנין לכהן. והמ"א בהל' פסח (סי' תנ"ז) כתב לפי שהחלות מרובות ואם לא יתנו לכהן לא יחזיקנו לכהן. וכל מעיין למראה עיניו חלישת טעמו דאם היה המנהג לשרוף כל החלות גם בע"פ הכי יאמרו אין כהנים בישראל ח"ו. ותיקונו זה קילקולו שלקצתם נותנין ולקצתם אין נותנין יותר קרוב לומר שיאמרו הני כהני והני לא כהני. ולע"ד י"ל דכל השנה שהחלות מועטות אין בו כדי נתינה זולת בפסח. דהנה שיעור נתינה דאורייתא היותר גדול מצינו לארבעה הלא המה רש"י והריטב"א והרא"ש והגר"א דהתנבאו בסיגנון אחד דהוא חצי קב דפירש"י עירובין (ד' כ"ט) אההיא דאין פוחתין לעניים מחצי קב חטים דכתיב ונתת ללוי ובבציר מהכא לא מקרי נתינה. וכן כתב הריטב"א בקדושין (דף נ"ח) בתוס' ד"ה שהקשה אהא דחטה אחת פוטרת הכרי שהקשה הא בעינן לקיים מצות נתינה כדדרשינן בראשית הגז חמש סלעים כדי לעשות בגד קטן (ובמ"א הקשיתי בחולין (דף קל"ד) דקאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ דילפינן נתינה נתינה מתרומה ע"ש. מדוע לא גמרינן אהדדי לענין שיעור. ועוד לכמה דברים כמו אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה ואכמ"ל] ותירץ דה"נ צריך ליתן דבר חשוב כדאמרינן (פ"ח) דפיאה אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וכו' עד מדה זו אמורה בכהנים ובלוים ע"ש. וכן פירשו הרא"ש והגר"א (פ"ח) דפיאה ע"ש. ובסוגיא דחולין (דף קל"ז) ביארתי והוכחתי מלשון הרמב"ם הל' ביכורי' (פ"י) דתרי נתינה הוא דכ"מ מקרי שוה פרוטה ונתינה דכהנים בעינן נתינה המועלת בראשית הגז בגד שלם ובחלה כדי שביעה סעודה שלימה דכתיב ונתת ושבעו וכאן אין להאריך. ועי' בר"ש (פ"ח) דפיאה. ובמ"ל הל' מתנות עניים (פ"ו) וזה לא מתרחיש אלא בע"פ דאיכא הרבה עשרונות דבא' ממ"ח מהם יש כדי שביעה לקיים מה שנאמר ושבעו. משא"כ בכל השנה לית בה כדי שביעה:
שם אי הכי לר"מ נמי תשסרי הויין. והא דלא משני דר"מ ס"ל כר"ש ואפיק מרדע. כתבתי לעיל בסוגיא דצינור:
בתוס' ד"ה הניחא. רש"י חשיב אין פולין ואין קורין בתרתי. ולע"ד מוכרח כן דהא לעיל (דף י"ב) בעי למימר דטעמא דאין קורין שמא יטה ואין פולין שמא יהרוג וא"כ ע"כ תרתי נינהו. ובמספר די"ח דבר אין לחלוק בין ה"א למסקנא דהכל היו בקיאין כמ"ש התוס' לעיל (דף י"ד) ד"ה זימנין ועי' מש"ש:
בא"ד ולפ"ז אוכל ראשון ושני לחדא חשיב להו. וק"ל לשיטת רש"י והרמב"ם בפירושו דאוכל ראשון ושני חשיב לתרתי א"כ לר"א דס"ל לעיל דאוכל אוכל שלישי נעשה שלישי ה"ל למיחשב לתלת וה"ל טפי מי"ח. ואפילו לר"י דמאוכל שלישי נעשה שני לקודש וזה לא שייך למיחשב בי"ח דהא טעמא משום דטהרתו טומאה אצל הקודש. מ"מ קשה למ"ד חולין (דף ל"ד) דמאוכל שלישי נפסל גופו מלאכול בתרומה ע"ש א"כ ה"ל למיחשב. ואין לומר דלא שייך למיחשב בתרתי אלא ראשון ושני. דמראשון נעשה שני שהוא קל מהמאכל ומשני נעשה שני כהמאכל עצמו. אבל מה שנעשה משלישי שלישי כהמאכל עצמו לא שייך למיחשב בתרתי עם משני שני. ז"א דא"כ לר"א דמאוכל ראשון נעשה ראשון כהמאכל עצמו לא שייך למיחשב בתרתי עם מאוכל שני שני ועוד לפמ"ש לעיל (דף ב') ממתניתין טהרות (פ"א) דגם האוכל נבלות ושקצים שהן אב הטומאה גזרו עליו טומאת גויה. א"כ קא למיחשב בפ"ע לרש"י והרמב"ם:
בתוס' ד"ה אלא בכדי שיצודו ומיירי בע"ז שלא יוכלו ללכוד במצודה אלא א' או ב'. לע"ד אפילו ביכול לצוד ג' וד' רק בזה אחר זה אבל לא בבת אחת מותר לפמ"ש התוס' לעיל דעיקר חשש שמא בשעת פרישתו ילכוד. ואפילו בשבת גופיה אינו חייב על השניה ומותר בע"ש לכתחלה:
בתוס' ד"ה אין מוכרין. והיינו טעמא דאין נותנין עורות לעבדן. והנה לכאורה י"ל דב"ש ס"ל בנתינת עורות דהנתינה גופא בשבת אסור מה"ת וגזר מבעוד יום אטו משחשיכה דס"ל כרבי יאשיה במכילתא פרשת בא (פרשה ט') גבי י"ט לא יעשה לא יעשה גוי מלאכתך והא דפריך עליו ר' יונתן והלא ק"ו מה שבת החמורה אינו מוזהר על מלאכת גוי במלאכתך י"ל דר' יאשיה ס"ל דגם בשבת אסור כדדריש בירושלמי (פ' ט"ו) שבת לה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שובת ממאמר. והקשה בק"ע הא נ"ל מדבר דבר ע"ש. ולע"ד דתרי עניני נינהו דדבר דבר הוא דרבנן בפסוק שבנביאים ומיירי שאין האמירה מביא לידי מלאכה דאורייתא כגון שאומר אעשה למחר או שאומר לא"י לעשות למחר אבל הקרא דשבת לה' הוא קרא שבתורה וי"ל דהוא דאורייתא ומיירי שהאמירה מביא לידי מלאכה כגון שאומר לא"י לעשות מלאכה בשבת דומיא דמאמר הקב"ה שבדבר ה' שמים נעשו ועי' בתשובת רעק"א (סי' י"ז). וכן הביא הב"י (סי' רמ"ד) בשם הסמ"ג שצידד דהאמירה לא"י היא דאורייתא ע"ש. ואף דאנן לא קיי"ל הכי כמ"ש הפוסקים וכדפריך בפשיטות לקמן (דף ק"נ) אמירה לא"י שבות מ"מ אין תימא אם ב"ש יסבור דהוא דאורייתא וגזר מבעוד יום אטו משחשיכה. וי"ל דמשמע להו דטעמא דעורות הוא כטעמא דאין מוכרין ולא יטענו דהוא דרבנן וע"כ משום דמחזי כשלוחו. ועוד י"ל דהא תלמידי ב"ש גזרו לעיל על מי שהחשיך בדרך שנותן כיסו לא"י וע"כ הוא דרבנן. ועי' ברא"ם פ' בא ובפתיחה להפרי מגדים ומ"ש לקמן (דף נ"ד):