אשי ישראל (שבת)· רבי ישראל איסר איסרלין
שבת - פרק ראשון
יציאות השבת שתים וכו'. והקשו התוס' דדיני הוצאה הי' לשנות אחר פ' כלל גדול. ולע"ד המשנה זו היא כמו הקדמה למסכת שבת דלא ללמוד על עצמו ר"ל דיני הוצאה יצא אלא על הכלל כולו בכל מלאכות שבת דאינו חייב עד שיהא אחד עושה את כולה אבל העושה מקצתה וכן שנים שעשאוהו פטורין. וניחא לי' לתנא להשמיענו חידוש זה דוקא בהוצאה ולא בשאר מלאכות. כגון בכתיבת שתי אותיות ואריגת שני חוטין כאחד כתב וארג את הראשון והשני את השני [דלכאורה מצינו דנכללין בסוג אחד בענין ידיעה לחצי שיעור לקמן (דף ק"ה) בהכותב שתי אותיות בשתי העלמות ע"ש. וכן בענין עקירה והנחה לקמן (דף ק"ב) בזורק שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד] משום דעיקר קרא דבעשותה ולא העושה מקצתה לא אתי אלא בהוצאה לאפוקי עקירה בלא הנחה דהוא חצי מלאכה כדפרש"י בפסחים (דף פ"ה). וכן משמע בתו' לקמן (דף צ"ג) ד"ה חד אבל בכותב אות אחת ואורג חוט א' אינו נקרא חצי מלאכה רק חצי שיעור כמו בהוציא חוט א' ואות אחת בעקירה והנחה דהמלאכה שלימה תדע דהא ר"ש א"ל שבועות (דף כ"א) כ"ש למכות בימים הקדמונים רק דאינו חשוב לחייב עליו קרבן. אבל מ"מ אסור מה"ת כדקיי"ל יומא (דף ע"ד) וכן גבי שבת קאמר בפשיטות לקמן (דף ע"ד) וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ע"ש אבל בחצי מלאכה אין בו מה"ת איסור כלל לכ"ע. והרבה אחרונים נתקשו בזה דנאסור עקירה בלא הנחה כמו חצי שיעור. ובתשובות חוות יאיר (סי' ט"ו) נתקשה עוד דנאסור לטלטל פחות מד' אמות ולילך פחות מתחום שבת משום חצי שיעור ונדחק בדרך רחוק מאוד ע"ש [והנה ראיתי בספר תפארת ישראל שתירץ דהא הטעם דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי לח"ש שאח"כ א"כ בהולכה פחות מד"א כיון שכבר עשה הנחה (או שעמד לפוש) א"א שיצטרף לו עוד ההולכה שאח"כ ורק מדרבנן אסור דדמי לח"ש. ולא ידעתי מאי קאמר הא גם באכילה לאחר ששהה בכדי אכילת פרס א"א לאצטרופי אבל אנו דנין על שעת אכילת חצי כזית ראשון דחזי לאכול עוד חצי זית בלא שהיה וה"נ בשעת העברת שתי אמות ראשונות הא חזי להעביר עוד שתי אמות בלא עמידה וטפי הל"ל דלא חזי לאצטרופי דלא היתה עקירה ראשונה לכך] אבל לע"ד האמת יורה דרכו ובחנם נדחקו כל האחרונים בזה. דעקירה בלא הנחה דמי ממש לאותו ואת בנו. האם נמי נימא דאסור לשחוט האם לבד דחזי לאצטרופי ולשחוט בנו אחריו והוא מבואר הביטול ויש לי הרבה כיו"ב בש"ס ואין כדאי להאריך בזה כי באמת לא קרב זה אל זה דח"ש בחשיבותא תליא כנ"ל תדע דהא אי אחשביה חייב בכ"ש כדתנן לקמן (דף צ') המצניע וכו' חייב בכ"ש. וכן בשאר איסורים עיקר טעמא דפטור בח"ש דלאו חשוב הוא כמ"ש הריטב"א מכות (דף י"ז) לר"ש דא"ל כ"ש למכות בימים הקדמונים דכיון דאכילה במזיד אחשביה ע"ש וזהו כוונת הגמרא שם ביומא דחצי שיעור אסור מה"ת דחזי לאצטרופי כלומר כיון דבחשיבות תליא אין לבטלו לגמרי כי במה נחשב הוא דחשיב קצת דהא חזי לאצטרופי. אבל פחות מד"א נקרא חצי מלאכה (דלא תליא בחשיבא) ומותר לכתחילה ועי' בפמ"ג בפתיחה. והכא במתניתין הא איירי בחצי מלאכה ומש"ה מתחיל בהוצאה:
ועוד דהתם בשתי אותיות אינו מוסכם לכ"ע דהא ר"א ס"ל לקמן (דף ק"ד. ק"ה) האורג חוט אחת על האריג וכתב אות אחת סמוך לכתב חייב דעל הכתב והאריג חוט א' ואות א' נמי חשיב ע"ש וא"כ ה"ה בשנים שכתבוהו בשבת לא גרע הוספת השני על הראשון מאלו הי' החוט והאות הראשון כתוב וארוג מבעוד יום דחייב לר"א. וכן ס"ל לר"א בכל מלאכות שבת בסוגיא דכריתות (דף י"ט) דקאמר התם דשמעינן ליה לר"א דגמר מלאכה חייב ע"ש ובפלוגתא לא קא מיירי. משא"כ בעקירה והנחה דלאו בחשיבות תליא דאם הי' העקירה מבעוד יום פוטר לכ"ע [וכיוצא בזה כתבתי בריש ב"מ (דף ב') במשנה שנים אוחזין בטלית דכתבו שם התו' דצריך טעם למה נשנית אחר ב"ק. וכתבתי שם דכמו משנה א' דב"ק ארבעה אבות נזיקין היא הקדמה לכל מילי דנזיקין דמס' ב"ק כן מתניתין דשנים אוחזין היא הקדמה כוללת לכל דיני משא ומתן והודאות. והוא עולה בקנה אחד עם לשונם ז"ל בב"ק (דף מ"ז) זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ובגמרא מדייק רק על יתור הלשון דזה כלל גדול ומשני ע"ש. אבל פשטות הלשון הוא יסוד לכל דיני ממונות וכמעט כל דיניו תלוים עליו . וזה היסוד יסדה ג"כ מתניתין דשנים אוחזין ביתר שאת דכל מה דתפיס האי דידי' הוא ומה דתפיס האי דידי' הוא ואידך הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה כמ"ש התוס' והרא"ש. וכן בריש מעילה (דף ב') מתחיל בקדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין שהוא בקדשים פסולין ולכאורה היה צריך להתחיל טפי מחטאת העוף מועלין משהוקדשו דפ"ב (דף ח') שהוא קדשים כשרין כמש"ש התוס'. וצ"ל ג"כ משום דקתני התם כלל אמר ר"י כל שהיתה שעת היתר לכהנים אין מועלין בו. שהוא יסוד דכל דיני מעילה. וכן בסדר נשים לא היה צריך להתחיל מיבמות בדיני יבום רק מדיני קדושין והוא ג"כ דשם נזכר כל העריות שאין קדושין תופסין בהן והוא יסוד גדול בסדר נשים ויבואר אי"ה כל אחד במקומו באריכות]. ובדרך סלולה זו ירוח לנו לקמן (דף צ"ג) בסוגיא דזה יכול דקאמר חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וכ"ש התוס' דכתב אות א' וחבירו אות השני לא אצטריך קר למעוטי אלא בהוצאה הא' דאהוצאה והכנסה קפיד רחמנא דאפילו בלא הנחה חייב עכ"ל. ולע"ד פשוט דכוונתם דאי לאו קרא ה"א דלא בעי הנחה כלל אפילו ביחיד כנ"ל מפרש"י דפסחים (דף פ"ה) משא"כ בכתיבת אות א' וודאי דאין סברא לחייב דה"ל חצי שיעור וממילא כשנעשית ע"י שנים פטורין ולפ"ז אי הוי פשיטא לן דבעי הנחה לא היה צריך קרא למעוטי בזה עוקר וזה מניח. והוא תמוה דהא בסוגיא (דף ג') פריך בפשיטות אמתניתין דשניהם פטורין והא איתעבידא מלאכה מבינייהו אף דפשיטא לן דבעי הנחה. ועוד יש לעורר ע"ז לכאורה במ"ש דכתיבת שתי אותיות פטור מסברא ולא צריך קרא למעוטי הא התם בסוגיא (דף צ"ג) מדמי לה מילי דשבת לנזיקין גבי הא דבעי התם אי בעינן שיעור הוצאה לזה ולזה או שיעור אחד לכולהו. ופשיט לה מהא דתנא השותפין שגנבו וטבחו ומכרו חייבין ואמאי ליבעי שיעור טביחה לזה ולזה. וע"ש בתוס' ד"ה ואמאי ובניזקין הא קיי"ל ב"ק (דף נ"א) בחופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב. וכן ב"ק (דף י') בהמרבה בחבילה דחייב וכן בחמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו וישב א' ושברו האחרון חייב דע"י ניזוק. כן בשבת יתחייב האחרון דע"י נתחלל שגמר המלאכה. ומהיכן פשיטא כ"כ דאינו נתחלל ע"י שנים והוא להיפך ממ"ש התוס' בעצמם (דף ג') ד"ה שניהם דאשני פריך שיתחייב דע"י נגמרה המלאכה ע"ש. אולם בזה יש לדחות דהתם במילי דנזיקין דמי ממש להא דתנן לקמן (דף ק"ו) גבי צידה ישב אחד על הפתח. ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב. דלא גרע ישיבת הראשון בשבת מאלו ישב מבעוד יום והשני מלאהו בשבת דחייב וגבי בור נמי הא לא בעינן שיהא חפירות כל העשרה באיסור דהא אפילו חור שחרוהו מים או שרצים או בעה"ב שחפר בור תשעה בחצירו ובא אחר והשלימו לעשרה חייב כמו לר"א בשבת באחת על האריג שארג מבעוד יום חייב. אבל לרבנן דבעי אריגת שני חוטין באיסור. א"כ ה"ה בשנים שעשאוהו פטור מסברא. אבל קושיתי הראשונה קמה וגם נצבה. ועוד קשה מדוע לא קאמר בפשיטות למעוטי עקירה בלא הנחה ביחיד ואין לדחוק דכוונתם ג"כ בשנים זה עוקר וזה מניח כי מלבד דאין הלשון סובל זה. גם איזה סברא יש לחלק בין כתיבה להוצאה. ועוד דא"כ דבריהן סותרין דברי עצמם (דף ג') שכתבו גבי הוצאה דפריך מסברא דהשני יתחייב דעשה הנחה. ודבריהן צ"ע. אבל לפי דרכנו כל מעיין בצדק ישפוט דכל מילי דשבת קרי ליה עקירה והנחה משום שהתחיל בו התנא במשנתנו:
אולם צל"ע דמשמע מפרש"י דפסחים (דף פ"ה) דלאו דוקא בשבת אלא דהוא כלל בכל החטאות דכל התורה דעשה מקצתה פטור. וכן מסתבר לכאורה דמנין לנו לחלק בין שבת לשאר חטאות הא האי קרא דבעשותה הוא כלל בכל החטאות. וכן כתוב בס' יד המלך הל' שבת (פי"א) ע"ש בחולין (דף כ"ט) בפלוגתא דר"י ור"ל אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומסיק דפליגי בשחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מיחייב ע"ש. וקשה נהי דמתחילתה נמי שם שחיטה עלה מ"מ הא ה"ל מקצת מלאכה. וכה"ג מצינו בב"ק (דף ע"ב) גבי דו"ה דבעי למימר דחייב אפורתא קמא ודחי לה הא וטבחו כולו אמר רחמנא ע"ש ולקמן (דף צ"ב) מדמי לה לשבת כנ"ל. ויותר מזה משמע לכאורה בזבחים (דף ק"ח) דאפילו שנים ששחטו בזה אחר זה שניהם חייבים דתנן התם שנים שאחזו בסכין ושחטו שניהם פטורין. ומפרש בסוגיא דכתיב ונכרת האיש ההוא אחד ולא שנים ע"ש. וקשה לכאורה מדוע אינו ממעט שנים ששחטו בזה אחר זה דמסתבר טפי למעט כדמשמע לקמן (דף צ"ג) דאפילו מאן דמחייב בזה וזה אינם יכולים פוטר בזה עוקר וזה מניח אלא ע"כ צ"ל דבזה אחר זה שניהם חייבין דלא גרע מקצת שחיטה דכל אחד ואחד ממקצתה בחוץ ומקצתה בפנים דחייב לר"י. וא"כ ה"ל שבת ושחיטת חוץ מהיפוך להיפוך דבשבת בבת אחת חייב וזה אחר זה פטור ובשחיטת חוץ להיפוך. ואין לומר דבשוחט אחר שוחט לא משכחת לה דחייב השני דכבר נפסלה בשחיטת הראשון וקיי"ל זבחים (דף קי"ב) דכל שאינו מתקבל בפנים אין חייבין עליו בחוץ. ז"א אלא בשאר פסולין אבל בשחיטת חוץ גופה קיי"ל זבחים (דף ק"ג) גבי השוחט ומעלה בחוץ חייב אף שנפסלה בשחיטה. ופרש"י שם בזבחים (דף ק"א) דבפסול שחיטת חוץ גופה רחמנא רביי' ע"ש. ועי' בזבחים (דף ק"ח) בתו' ד"ה שחיטת. וחילוק כזה מצינו בשני בני אדם דקיי"ל מנחות (דף נ"ו) דמחמץ אחר מחמץ חייב אף דנפסלה בראשון. ושם מנחות (דף נ"ז) במחמץ הפסולה שנפסלה ביוצא או ד"א פטור. ופסק הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות (פ' י"ב) להלכה ובחידושי לפסחים (דף פ"ה) גבי מוציא בשר פסח אינו חייב עד שינוח כבשבת. הקשיתי דהרמב"ם סותר דברי עצמו דפסק בהל' קרבן פסח (פי"ט) דמוציא אחר מוציא פטור נפסל בראשון. מ"ש מהא דפסק הרמב"ם בעצמו בהל' מה"ק (פ' י"ב) דמחמץ אחר מחמץ חייב ומצאתי בקרבן העדה שהקשה על הירושלמי דפסחים (פ"ז הל' י"ג) גבי מוציא מהירושלמי (פ"ה) דפסחים במחמץ ונשאר בקושיא ע"ש. ולע"ד אין כאן התחלת קושיא דהתם במחמץ אחר מחמץ כל אחד מוסיף על מעשה ראשון. וזה לא שייך במוציא בד"מ דאם הראשון הוציא אמה רחוק מהחבורה והשני הרחיק עוד אמה בזה ודאי אין סברא לחייבו דהא לא הוציא מהחבורה ולא משכחת לה אלא כשהכניסו והשני חזר והוציא א"כ לא הוסיף על הראשון כלום רק שהחזיר מעשה ראשון. ולפ"ז אם הראשון הוציא בלא הנחה והשני הוציא בהנחה ודאי עדיף טפי ממחמץ אחר מחמץ דחייב. ומה שיש עוד להקשות על הרמב"ם דהל' קרבן פסח (פ"ט) מסוגיא דשבת (דף ג') כתבתי שם בסוגיא תמצאנו) עכ"ל שם בחידושי ולפ"ז ה"ה בשוחט אחר שוחט בחוץ דהשני גמר השחיטה ג"כ עדיף טפי ממחמץ אחר מחמץ דחייב] ואין לומר נמי בזה נקרא פסול מחמת ד"א כמ"ש התוס' חולין (דף כ"ח) בחותך העור והבשר קודם הסימנין דאין לך מום גדול מזה ע"ש. דלע"ד זה אינו נקרא פסול מד"א דהא הכא ע"י שחיטה בעזרה היה כשר והפסול הוא משום שחוטי חוץ. ועוד לר"ע דא"ל זבחים (דף פ"ה) בדוקין שבעין אם עלו לא ירדו מאי איכא למימר דודאי לא עדיף חתיכת העור מדוקין שבעין דמתקבל בפנים הוא:
והנלע"ד בזה דהנה הרמב"ם לא הזכיר כלל אי מיחייב אשחיטת מקצת רק בהל' פסולי המוקדשין (פי"א) כתב שחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים פסול לא הזכיר חיוב והלא דבר הוא. לכן אני אומר דזה בזה תליא דכיון דפסלה בהמקצת שחיטה בחוץ נקרא מלאכה שלימה דשחוטי חוץ. [ואף שאין ראיה לדבר זכר לדבר דבעי בשבת (דף כ"א) זרק כזית תרומה לבית טמא והשלימה לכביצה מדחשיב לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת]. ולא דמי לההיא דב"ק (דף ע"ב) דקאמר וטבחו כולו אמר רחמנא דהתם בעינן טביחה שלימה אבל הכא דלא בעינן אלא מלאכה שלימה כמו בשבת שני חוטין מבגד שלם דנקרא מלאכה חשובה וה"נ כיון דפסלה נקרא מלאכה שלימה כדאמרינן שם בחולין (דף כ"ט) דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף שחט סימן אחד בחוץ חייב דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ. ורצונם בזה דהוא נקרא מלאכה שלימה. ולפ"ז י"ל דאפי' מאה ששחטו זה אחר זה כולם חייבין דכל אחד עשה מלאכה שלימה שהיא חשובה לפסול בהמה. כמו מאה שארגו בגד אחד כל אחד שני חוטין:
שם שתים שהן ארבע. וק"ל אמאי לא תני שתים שהן שש ולאשמעינן דינא דפשיטות יד ע"י אמצעי בלא עקירה והנחה כגון שהעני נתן ליד האמצעי והאמצעי הושיט ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה דהעני עשה העקירה והאמצעי עשה הפשיטות יד ובה"ב ההנחה וכן בכולהו. ולשיטת רש"י לקמן דבגופו וידו ברשות אחד עקירת ידו כעקירת חפץ ממקומו דמי משכחת לה שהושיט ידו לרשות אחר וקיבלה ותיכף כשהוציא לרשותו לקחן אחר דלא היה הנחת ידו כלל. ולשיטת ריב"א בסוגיא דלא חשיב במתניתין אלא פשיטו' יד א"ש דהוא בכלל משנתנו:
ועיין בתוס' עירובין (דף כ') ד"ה לא יעמוד ברה"י וישתה ברה"ר שכתבו בשם רש"י דפי' וידו ברשות אחר הוא מקום פטור ע"ש. ולפ"ז צ"ל דהא דנטל העני מיד בעה"ב אף שקיבל למקום פטור מ"מ חייב דלא הוה הנחה בידו כמו במושיט מחנות לפלטיא דרך סטיו דאמרינן לקמן (דף ו') דחייב לכ"ע ע"ש ולא דמי להא דתניא לקמן בעומד על האיסקופה ונוטל מבעה"ב ונותן לעני דשלשתן פטורין. משום דהתם נח כמ"ש רש"י לקמן (דף ט') ד"ה הכא נח ע"ש. ולכאורה יש לעיין לפ"ז לרבי יוחנן דא"ל בערובין (דף פ"ז) דברשויות דרבנן מותר להחליף דרך מקום פטור לכתחילה ע"ש. ופסק הרי"ף להלכה בערובין פ' חלון (דף ע"ז) וכן הוא לקמן פ' הזורק (דף ק"א) ע"ש. וכן שני דעות בש"ע הל' שבת (סי' שמ"ו) א"כ ה"ה הכא בשנים שעשאוהו דאינו אלא מדרבנן כמ"ש רש"י אמאי אסור לכתחילה הא קאזיל דרך מקום פטור. וכן לקמן (דף מ"ב) מדמי לה להדדי גבי קוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א ובכרמלית אפילו טובא. ובערובין (דף צ"ג) משמע דנעשית ע"י שנים במקום דלא אוושא מלתא עדיף מפחות פחות מד"א לכ"ע כדקאמר התם דזימנין דלאו אדעתיה ואתי לאתויי ד"א ע"ש. ואף אם נימא דיש מקום לדחוק ולחלק. לע"ד הענין בעצמו תמוה דבשלמא בעומד ברה"י וידו ברה"ר יש מקום לומר דהוא מקום פטור אבל להיפוך בעומד ברה"ר וידו ברה"י מהיכי תיתי לומר דהוא מקום פטור הא קיי"ל דרה"י עולה עד לרקיע. לכן אני אומר דהא דכתבו דהוא מקום פטור אין כוונתם דהוא בעצם מ"פ אלא כוונתם דהוא הנחת פטור דידו לא נייח ועי' בדו"ח דרע"א בערובין (דף ק'). אולם ברש"י שלפנינו בערובין (דף ק') לא נזכר שם כלל שהוא מקום פטור. וע"ש מ"ש בסוגיא:
שם בעל הבית חייב. והקשה התוי"ט הא ה"ל טעה בדבר מצוה במצות צדקה ופטור מקרבן. ומה שתירץ דלא ניתנה שבת לדחות אצל צדקה. הקשו עליו האחרונים הא בלולב נמי לא ניתנה שבת לדחות דלא אישתרי אלא טלטול ולא הוצאה וקיי"ל בסוכה (דף מ"א) דפטור. וכן העירותי לקמן (דף ק"ז) בכתב אות אחת והשלימו לספר והמגיהו אות א' דחייב ופרש"י דאסור לשהות ספר שאינו מוגה וקשה ג"כ הא ה"ל טעה בדבר מצוה דאורייתא דקאמר רבא בסנהדרין (דף כ"א) אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו דכתיב כתבו לכם השירה. ואפי' אם נדחק דמיירי דכבר קיים מצות כתיבת ס"ת מ"מ משמע ביבמות (דף ל"ד) דאפי' בכה"ג מיקרי טעה בדבר מצוה דפריך התם גבי שנים שקדשו שתי נשים והחליפו זה בזה חייבין משום אשת איש דהא טעה בדבר מצוה ע"ש ומאי קושיא דלמא מיירי דכבר קיימו מצות פריה ורביה וצ"ל דאף שכבר קיים מיקרי טעה בדבר מצוה וכן בענין עוסק במצוה פטור מן המצוה דמו להדדי בסוכה (דף כ"ה) קא פסיק ותני הכונס בתולה פטור מק"ש. משמע אף אם יש לו אשה ובנים. ושם בסוכה (דף כ"ו) כותבי ספרים תפילין ומזוזות ותגריהן ותגרי תגריהן פטורין מק"ש וכו' ובודאי לא גרע הכא הכותב ס"ת מתגריהן דנקר מצוה. [וצריך לחלק בין כתיבת ס"ת ופריה ורביה ללולב אחר שיצא בסוכה (דף מ"א) דחייב אף שעדיין מצוה לנענע] אולם לכאורה י"ל דאיירי במזיד ולמיתה בימים הקדמונים. ואין להקשות הא מיתה אינה אלא בהתראה וא"כ ה"ל חשוד לחלל שבתות בפרהסיא וקיי"ל חולין (דף ה') דחשוד לחלל שבת בפרהסיא ה"ל חשוד לכל התורה וקיי"ל גיטין (דף מ"ה) דס"ת שכתבה חשוד פסול. ונראה מדברי הרמב"ם בהל' תפילין (פי"א) שהוא פסול מה"ת שכתוב וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה שהוא מאמין הוא כותבו. וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ם דפסול מה"ת וא"כ לא תיקן כלום כדפריך פסחים (דף ע"ג) גבי פסח ששחטו שלא לשמו שהוא פסול מאי תיקן ע"ש. זה אינו דהא כתבו התוס' בחולין (דף ט"ז) דבפעם אחת לא נעשה חשוד. ואפילו לשיטת הרמב"ם שם בפירושו גבי שוחט בשבת דבמזיד גם אותה שחיטה אסורה משום שחיטת חשוד אינו אלא בשחיטה דנעשה מומר בתחילת שחיטתו דקעביד חבורה וזה לא שייך בכתיבת ס"ת. עוד י"ל דמיירי בשאר ספרים כגון נביאים וכתובים ואף שהוא דברי קבלה לא נקרא טעה בד"מ מה"ת. וכ"ז אינו שוה לי:
וכן יש לעורר לקמן (דף ב') ר' ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה ב"ה אביא חטאת שמנה. והוא היה ג"כ טרוד במצות קריאה ואף דהטית הנר אינה גופה של מצוה רק הכנה למצוה מ"מ לא גרע מהוצאת לולב דסוכה (דף מ"א) דמוקי לה התם כשהפכו ואינו יוצא בזה רק הכנה למצוה. ועוד קאמר בירושלמי דסוכה (פ"ז) דר"י ס"ל דגם במכשירי מילה ומצה ג"כ פטור. וכן הוא בירושלמי דפסחים (פ"ו) וירושלמי דשבת (פ' י"ט) ולא גרע הטית הנר ממכשירין. ואין לחלק דדוקא גבי לולב ותינוקות פטור דזמנו בהול. דמ"מ תקשה לר' יוחנן דאמר בפסחים (דף ע"ב) יבמתו נדה בעל פטור ומבואר בסוגיא שם דלא מחלק בין זמנו בהול ע"ש. והרבה יש לי לדבר בע"ז וכ"ז אינו אלא להעיר אוזן בלימודים:
ואשר אני אחזה בזה דהנה מצינו עוד דלא מהני טעה בדבר מצוה בכתובות (דף ו') הקשה בספר הפלאה בענין בעילה בשבת דתליא במקלקל בחבורה ואינו מתכוין הא ה"ל טעה בדבר מצוה דהא נשואין מצוה כדאמר ביבמות (דף ל"ד) וכיון להטות ולא הטה ע"ש. ועוד לקמן (דף קל"ט) ומנחות (דף ל"ז) היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת. אף דה"ל טעה בד"מ ציצית. וכבר עמד ע"ז בספר עמק יהושע (סי"ג). לכן אני אומר דדינא דטעה בד"מ ועשה עבירה הוא דוקא באופן שהעבירה והמצוה שטעה בה יהי' טירדתם על שיקול אחד דהיינו בחילול שבת שהיום גורם איסורו. בעינן נמי שתהי' מצוה שהזמן גורם וא"א לדחות עד למחר. ובדבר שאיסורו כל הזמנים שוים לא בעינן נמי שתהא המצוה נחוצה. ובדרך זו תלך בטח ולא תכשל. דלא מצינו טעה בד"מ בשבת אלא לקמן (דף קל"ז) גבי מילה ובסוכה (דף מ"א) גבי לולב. ובפסחים (ד' ע"א) גבי פסח ואימורי ציבור שזמנם היום. ובסוכה (דף מ"ב) גבי השוחט את התמיד שאינו מבוקר שהוא חובת היום. וכן במצוה ועבירה שבשניהם כל העתים שוים כמו בסוכה (דף מ"ב) גבי עולת העוף שסבר חטאת העוף היא ואכלה. ובפסחים (דף ע"ב) גבי אשתו או יבמתו נדה. וביבמות (דף ל"ד) גבי נשואין שנתחלף באשת איש. וההיא דפסחים (דף ע"ב) גבי נתחלף שפוד של נותר בשפוד של צלי הוא להיפך דהמצוה זמנו גורם בפסח והעברה אין זמנו גורם לאפוקי הכא גבי שבת שזמנה קבוע ומצות צדקה. וקריאת התורה וכתיבת ס"ת. וציצית ונשואין. שזמנם כל השנה אין בה דין טעה בדבר מצוה ועי' בספר חמדת שלמה חלק יו"ד (סי"א):
ברש"י ד"ה שתים שהן ארבע. ושתים מדבריהן. והקשה הפ"י מי הכריחו לרש"י דלמא ממעטינן מבעשותה רק מקרבן אבל באיסור דאורייתא לא נפיק. וצידד שכן דעת הרמב"ם בפרושו ע"ש. ולע"ד הוא מוכרח כרש"י מההיא דעירובין (דף צ"ה) בהמוציא תפילין רש"א נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד החצר החיצונה. ורש"י לשיטתו לקמן (דף ג') דגרס ידו לא נח. ואפילו אם ידו וגופו ברשות אחד לא הוי הנחה ביד כל אחד בפחות מד"א ומצטרפין עקירת הראשון עם הנחת האחרון ופטורין רק משום שלא עשה אחד מהם מלאכה שלימה. ואם היה איסור דאורייתא לא הוי שרינן משום כתבי קודש דלא שרי רק משום שבות. ועוד מבואר שם בסוגיא (דף צ"ג) דלר"ש הא עדיפא מלהכניס פחות פחות מד"א. ופחות פחות מד"א הוא ודאי דרבנן. ואפילו לשיטת התוס' דבידו וגופו ברשות אחד ה"ל הנחת יד הנחה. מ"מ מוכח מרב דמספקא ליה אפי' בהנחת ועקירת גופו דלא הוי הנחה ולא פשיט ממתניתין דעירובין דמותר בכה"ג בכ"ק וע"כ צ"ל דאפילו אם עקירת והנחת האמצעים לא הוי עקירה והנחה וה"ל הכנסה אריכא מ"מ מותר מה"ת משום שנים שעשאוהו. ועוד פריך בפשיטות לקמן (דף קנ"ג) גבי מי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו על החמור שמניח עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת. אי הכי אפילו חבירו נמי. ופרש"י דלא איסורא דאורייתא היא:
בתוס' ד"ה יציאות דממשנה זו שמעינן כ"ז ושנים שעשאוהו פטורין. לכאורה הל"ל נמי דשמעינן מבבא דרישא מותר לכתחילה ולפמ"ש לקמן (דף ג') דלמסקנא דלא חשיב רק פטורי דאתי לידי חטאת לא צריך לשנויי דבבא דרישא פטור ומותר ע"ש א"ש דלא שמעינן ממתניתין:
בא"ד אע"ג דלא שנה המלבן וכו'. וכתב המהרש"א הא דלא נקטו ג"כ מילתא דאין שורין דיו. דלאו משום אב מלאכה נגעו בה אלא משום שביתת כלים. ואין דבריו נראין דודאי אי לא היה שריית דיו מלאכה לא הוי שייך בה שביתת כלים כדמשמע לקמן (דף י"ח) דפריך מאן תנא נתינת מים לדיו היא שרייתן כמש"ש ע"ש:
בתוס' ד"ה פשט. דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני וחד לעשיר. ולכאורה כל דבריהם הם דחוקים דהניחו יסוד דהוצאה מלאכה גרועה היא ועליו בנוי כהרים תלוים בשערה דמש"ז בעינן תרי קראי לעני ולעשיר וגם בעינן שתהא במשכן הוצאה והכנסה אף דסברא היא. ולולא דבריהם הייתי אומר דתרוייהו איצטריך במתניתין עני ועשיר דתרי טעמי נינהו. דברישא גבי עני דהעקירה והנחה הי' ברה"י י"ל דאין הטעם דידו חשובה כד' אלא משום דרב חסדא דא"ל לקמן (דף ז') דברה"י לא בעינן מקום ד'. ופסקו הרמב"ם בהל' שבת (פי"ד) להלכה. ובסיפא גבי עשיר דהעקירה והנחה הי' בר"ה ע"כ צ"ל דידו חשובה כד'. ואפי' לפמ"ש הר"ן לקמן לחלק בין אדם לקנה. והמ"מ בהל' שבת (פי"ד) לחלק ברה"י בין עקירה להנחה. וע"כ צ"ל דברישא ג"כ טעמא משום דידו חשובה כד'. מ"מ י"ל דלא ילפינן מיני' לר"ה והוא בדרך לא זו אף זו. ומה שהקשו עוד למאי צריכין תרי קראי ושהיתה במשכן כתבתי בזה ישוב בפתיחתי:
ע"כ ידיעות הטומאה שנים שהן ד'. וה"ה דהוי מצי למיתני ב' שהן שש דזכור גם הטומאה והקודש רק ששכח דין איסור טומאה במקדש וקדשיו דהוא ג"כ בעולה ויורד כדמשמע בהוריות (דף ח') גבי אין ב"ד חייבין על טומאת מקדש וקדשיו דאין חייבין אלא בחטאת קבועה והא התם הוא טעות בדין. ואין לדחות כיון דלא ידע איסור טומאה במקדש א"כ במאי ידע ענין טומאה דמשכחת דשכח איסור טומאה במקדש וידע באכילת קודש וכן להיפוך או שלא ידע משניהם וידע איסורו בתרומה [ולא דמי לההיא דשבועות (דף י"ד) דבעי בנעלם ממנו הלכות טומאה. דהתם אינו יודע שהוא טמא] ולהאוקימתא בשבועות דידיעות קמייתא קחשיב א"ש דלא שייך למיחשב דהא גם בלא ידע מעולם איסור טומאה במקדש ג"כ חייב כההיא דהוריות והא דבעינן בשבועות (דף ה') ידיעת בית רבו היינו בדלא ידע מעולם שהוא טמא כמבואר שם אבל בידע שהוא טמא לא בעינן ידיעת בית רבו:
ובזה נ"ל ליישב קצת סוגיא דהוריות (דף ט') גבי קרבן עולה ויורד דר"א אומר הנשיא מביא שעיר שהוא חטאת קבוע דמסיק לא אמר ר"א אלא בטומאת מקדש דאיכא כרת כבקבוע:
והקשיתי ע"ז דלכאורה צריכין להבין על עיקר דינא דטומאת מקדש בשלמא בטומאת קודש חייב אף במתעסק שכן נהנה אבל בטומאת מקדש וכסבור בית הוא הא קיי"ל בכריתות (דף י"ט) דמתעסק פטור רק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. וה"ה במתכוין להיתר ונמצא שהוא איסור ג"כ פטור כמ"ש התוס' לקמן פ' כלל גדול (דף ע"ב) גבי כסבור שומן הוא ואכלו ע"ש ובשבועות (דף י"ט) ביארו היטב דעיקר פטור במתעסק הוא משום שאינו נהנה ע"ש. וע"כ צריך לחלק בין חטאת קבועה לקרבן עולה ויורד דחייב אפילו במתעסק. ומצאתי בתשו' הגאון רע"ק אייגר (סי' ח') שביאר יותר ליישב בזה לשון המשנה בשבועות (פ"ב) דקאמר ר"א על העלם טומא' חייב ואינו חייב על העלם מקדש. ומדוע לא קאמר דאינו חייב על העלם קודש. והיינו משום דבהעלם קודש חייב חטאת קבועה שכן נהנה משא"כ בהעלם מקדש פטור לגמרי משום מתעסק וכן כת' שם בתוס' רע"ק ק בשבועות (פ"ב) ואל תתמה ע"ז דלחייב קרבן עולה ויורד במתעסק דה"נ מצינו כיו"ב דחייב קרבן עו"י אף בטעה בדבר מצוה כמ"ש הרמב"ן בויקרא (פ"ה) דלהכי הקיל הכתוב בטומאת מקדש דסגי בעו"י אף שהוא בכרת הואיל דה"ל טעה בדבר מצוה דנתכוין למצות אכילת קודש ולהשתחוות במקדש ע"ש. אף דבכ"מ טעה בדבר מצוה פטור לגמרי א"כ י"ל דה"ה במתעסק. ולכאורה קשה לפ"ז קושיא עצומה ההיא דהוריות (דף ט') דקאמר ר"א דנשיא מביא בטומאת מקדש חטאת קבועה. והא ה"ל מתעסק ובפרט לפמ"ש הגאון הנ"ל דר"א פוטר בהעלם מקדש לגמרי מצד מתעסק קשיא דר"א אדר"א. ואין לומר דהעלם טומאה לא נקרא מתעסק כיון דיודע דמקדש הוא ור"א לשיטתו דאינו בעו"י רק בהעלם טומאה וע"ז קאמר דנשיא מביא שעיר. ז"א דהא התוס' כריתות (דף י"ט) כתבו דמתעסק נקרא היכא שמתכוין לדבר שהוא היתר לכ"ע אם היה כפי מה שהוא סבור. וא"כ ה"נ כיון שנעלם ממנו הטומאה הרי הוא היתר לכ"ע וה"ל מתעסק. ולפי הנ"ל י"ל דר"א בהוריות לא מיירי בהעלם טומאה אלא בטעות בדין איסור טומאה במקדש דלא הוי מתעסק ועדיין צ"ע. שוב נ"ל דעיקר הדבר שהחליט הגאון רע"ק ז"ל דבביאת מקדש לא שייך נהנה צל"ע קצת מסוגיא דפסחים (דף כ"ו) גבי משלשלין האומנין בתיבות שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. ועוד שם דפריך מהא דר"י בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ע"ש משמע דגם בביאת מקדש משכחת נהנה ואכמ"ל:
שם בגמ'. והא דומיא דמראות נגעים קתני. ופירש"י ותוס' הא דנקט מראות נגעים משום דבשבועות וידיעות גופייהו לא ידעינן אלא ממראות נגעים. ולכאורה יש לעיין הא משבועות שפיר יכול למילף דכולהו לחיובא אפילו בלא דומיא דמראות נגעים דהא קיי"ל בשבועות (דף כ"א) דאפילו לר' ישמעאל דאמר דאינו חייב אלא על העתיד לבא אבל מילקי לקי בימים הקדמונים דמה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ע"ש. אף בתר דמסקינן דמתניתין דשבועות דלא כר' ישמעאל משא"כ פטורי דשבת פטור לגמרי דאינה אלא מדבריהן כמ"ש רש"י ולענין קרבן הא גם ממראות נגעים ליכא למילף דהא אדרבה בשבועות (דף ד') בעי לאוקמי למלקות ובקוצץ בהרתו. עד דדחי לה מיציאות השבת מאי מלקות איכא הא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בימים הקדמונים ואין לוקין ע"ש. וי"ל דמשבועות ליכא למילף מלקות די"ל דאדרבה שנים דחיובא דהיינו להבא לית בהו מלקות באוכל ולא אכל לר"י משום דהוי לאו שאין בו מעשה ולר"ל משום התראת ספק כמבואר בסוגיא שם אע"ג דקאמר שם דהאי תנא סבר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו בימים הקדמונים. מ"מ ליכא למילף מינה דאיכא למידחי כנ"ל. ויתכן עוד דלפי האמת דאיירי לקרבן ס"ל דאין לוקין דלא תיקשי אר"י נמצא דשנים דלעבר הי' מלקות ופטור מקרבן ולא אוכל דלהבא חייב קרבן ופטור ממלקות דהוי לאו שאין בו מעשה. ואגב אדכרין מילתא מה שהקשה שם הפ"י אהא דפטור ממלקות דהוי לאו שאין בו מעשה הא לענין קרבן דשבועת ביטוי אליבא דכ"ע אפילו בהנך דלית בהו מעשה חייב והא משמע בפשיטות בכל הש"ס דאינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה כדמשמע בסנהדרין פ' ד' מיתות וע"כ דגלי קרא דלהרע או להיטיב והיינו כיון דלאו דלא תשא חמיר טובא א"כ בפשיטות יש לנו לומר דכ"ש חייב מלקות מה"ט והניח בצ"ע. ולע"ד יש לחלק בין חטאת קבועה לקרבן עולה ויורד. דאל"כ מה יענה בקרבן דשמיעת קול דהא לא חמיר לאו דלא יגיד מעדים זוממין וטעמא דמ"ד בכל התורה לאו שאין בו מעשה הי' לוקין גמר פ"ק דמכות (דף ד') מעדים זוממין דלאו שאין בו מעשה הי' לוקין וא"כ נגמר ג"כ לקרבן בכל התורה משמיעת קול דחייב קרבן אף שאב"מ. ואין לומר דשמיעת הקול הוא ג"כ משום חומר שבועה כדאמרינן שבועות (דף כ"ה) למאי אפקי' רחמנא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי ע"ש. ז"א רק כשמזכיר שבועה מפיו או עונה אמן אבל בלא"ה אינו בכלל שבועה כמ"ש הרמב"ם הל' שבועות (פ"ט) וחייב קרבן רק משום לא יגיד לבד. ועוד דגם בקרבן דטומאת מקדש וקדשיו ג"כ לא בעינן מעשה דתנן שבועות (דף י"ד) נטמא בעזרה ושהה כדי השתחואה חייב ובעי בגמרא (דף ט"ז) מי צריך שהיה למלקות וכתבו התוס' דהוא למ"ד לאו שאב"מ הי' לוקין עליו א"נ לענין איסור מלקות ולא לחייב ע"ש ועכ"פ בקרבן חייב לכ"ע אף בלא מעשה. וע"כ צ"ל דלענין קרבן עולה ויורד לא בעינן מעשה כמו דחייב בעולה ויורד בלאו שאין בו כרת. תדע דהא מצינו לר"א בהוריות (דף ט') בענין עולה ויורד הנשיא מביא שעיר ומפרש דקאי רק אטומאת מקדש דחמיר כחטאת קבוע שיש בו כרת. (ועי' בשבועות (דף כ"ד) גבי ד' חטאות דלא חשיב חטאת שא"ב כרת). עכ"פ חזינן דחטאת דעולה ויורד קיל דלא בעינן כרת ומעשה כמו בכל התורה אבל למלקות ודאי אין לחלק בין שבועת ביטוי לכל התורה דבעינן מעשה] ובדרך פשוט י"ל דהא לכאורה קשה לשיטת ר"ת שבועות (דף י"ט) לר"ע דפוטר העלם מקדש וקודש היינו מקרבן עולה ויורד אבל חייב חטאת קבועה ע"ש א"כ מאי פריך בשבועות (דף ג') אהא דמשני ר"ע היא ומהן לפטור הא דומיא דמראות נגעים דכולהו לחיובא. הא מ"מ חייב חטאת קבועה לכ"ע כמו חיוב דשבת הוא גם כן חטאת קבועה וע"כ צ"ל, דאין הכוונה בסוגיין ובשבועות דומיא דמראות נגעים בגופי ההלכות. דהא באמת רחוקין זמ"ז דשבועות הוא רק בלאו וידיעות הטומאה ומראות נגעים בכרת ושניהם בעולה ויורד ושבת חלוק מהם בקרבן שהוא חטאת קבועה וגם הי' מיתה אלא ע"כ הכוונה דומיא דמראות נגעים דשני התולדות שמרבה שוין להאבות בכל דיניהם בכל חד כדינו. ולפ"ז לא מצי למיפרך דומיא דשבועות קתני דהא בשבועות חלוק לרבי ישמעאל שנים דלעבר מלהבא בקרבן וא"כ לא נפלאת היא אם נאמר דבשבת שני התולדות פטורין לגמרי ואף דבסוגיא דשבועות משני דשנים דלעבר הוא רק למלקות ולא לקרבן. בהכרח קא דחיק הכי כדי לאוקמי מתני' כרבי ישמעאל אבל אי אפשר לעשות מזה קושיא. ועוד י"ל דמדומיא דשבועות היה צריך להאריך ולהביא ההיא דשבועות (דף כ"א) מר' יוסי הגלילי ופריך בקיצור:
בתוס' ד"ה ידיעות. אמאי לא קתני העלמות. ולולא דבריהן י"ל דנקט ידיעות משום דבכל הפרק דהתם בשבועות איירי בחילוק דיני כפרה דידיעות היינו בידיעת תחילה ולא בסוף בסוף ולא בתחילה לא בתחילה ולא בסוף ע"ש:
שם בד"ה והא יציאות משכחת לה ביציאות וכו' ופטור ומותר. לע"ד יתכן דאין כוונתם דגם המקשה ס"ל דהוא פטור ומותר דא"כ לא שייך כלל להכניסו במנין אלא דס"ל כהמקשה דלקמן מי איכא בפטורי דשבת פטור ומותר ועי' מש"ש ואפי' לדידן דהוא פטור ומותר מ"מ בעקירה שנטל העני מידו בחפץ של ישראל אסור גם לדידן כמש"ש התוס' ולא כתבו פטור ומותר אלא לסימנא מה דאנן קרינן ליה פטור ומותר:
בתוס' ד"ה בבא דרישא. וי"ל דמיירי בא"י
דף ג.
והחפץ של א"י וכו'. וק"ל הא תנן לקמן (דף י"ז) אין מגביהין עליו וכו' וב"ה מתירין עד השמש אבל משחשיכה אסור אף לב"ה וע"כ איירי בחפץ א"י דבחפץ ישראל אפי' בלא הגבהה אסור כדתניא בברייתא (דף י"ח) לא ישאילנו וכו'. וכן משמע מפרש"י דפירש דנראה במסייעו להוליך בשבת הרי דאסו' משחשיכה אפי' בלא עקירה דהא אפי' אם ישראל עושה העקירה מעל הארץ הא קיי"ל בהטעינו חבירו עקירת גופו כעקירת חפץ דמי וא"כ הא"י עושה העקירה:
ובאמת אני תמה מה דפשוט בפי כל דבבא דרישא פטור ומותר להלכה זולת הלאו דלפני עור דלע"ד יש לשדות בה נרגא דז"א אלא לפי ה"א אבל להמסקנא דפטור דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קחשיב יש לומר דגם פטורי דרישא פטור אבל אסור כדשמואל דכל פטורי דשבת וכו' ולא חשיב לה כמו פטורי דסיפא. וכן משמע לכאורה פשטות הסוגיא דקא"ל אביי לרב מתנא ולטעמיך שתסרי הוין כלומר לדידך דלא אסיק אדעתך דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא חשיב א"כ שתסרי הוין אבל לדידי דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא חשיב לא קשה כלל שתסרי הוין ור"מ משני ליה דהוא פטור ומותר והדר אקשי ליה משמואל וס"ל להלכה דגם פטורי דרישא אסור וקם סערת קושית התוס' לדממה. אולם בירושלמי קאמר נמי פטור דתנינן הוא פטור ומותר [לכאורה יש לעיין בירושלמי (פי"א) גבי המושיט פטור והזורק חייב וקאמר בירושלמי לית כאן פטור אלא מותר וביאר המפרש דלא גרסי במתניתין פטור אלא מותר ע"ש משמע דלהגרסא פטור הוא פטור אבל אסור והחילוק דמשני בתלמודין בין פטורי דאית ביה מעשה ללית ביה מעשה לא שייך לשנויי אלא אשמואל דלא קא חשיב לה בין הנך דאית בהו מעשה. אבל לשון המשנה פטור דמשמע אבל אסור לפי הירושלמי לא מתישב בזה ולשיטת הר"ן והרא"ש דאסור מט"א א"ש טפי ועי' מ"ש לקמן (דף צ"ג)] והר"ן והרא"ש תירצו דלא מיירי אלא באיסור שבת ולא בלפני עור. ובחידושי רעק"א הוסיף עוד דנפ"מ בין איסור שבת לשאר איסורים לענין שחיטתו לשיטת קצת פוסקים דאפילו מחלל שבת בדרבנן שחיטתו פסולה. משא"כ בשאר איסורים ע"ש. והנה ראשית הדבר תמיהני למה לו לידחק בפרצה דחוקה וכולו קמשונים. בענין שחיטה דשיטת רוב הפוסקים דעובר בדרבנן שחיטתו כשירה [ומ"ש הרמב"ם בפרושו בחולין (דף ט"ו) בשוחט במזיד בשבת שחיטתו פסולה דנעשה חשוד בתחילת שחיטה כתב ע"ז מורי זקני הגאון ר' חיים ברודא ז"ל בחיבורו דרך חיים בליקוטיו דלהרמב"ם גם בתחילת שחיטה עבר אדאורייתא ע"ש] ועוד דא"כ למ"ד דגם במחלל שבתות שחיטתו כשירה א"כ אין נפ"מ בין איסור שבת לבין לפני עור דאסור לכתחילה ותשאר קושית הגמר'. א"כ מאי פריך לשמואל דאמר כל פטורי פטור אבל אסור הא לשמואל לשיטתו בחולין (דף ד') דאפילו בחשוד לע"ג שחיטתו כשירה ע"ש א"כ כ"ש במחלל שבת דשחיטתו כשירה כדמוכח שם בסוגיא א"כ לדידיה בלא"ה ליכא למימר במתניתין דמותר לכתחילה דהא מ"מ אסור משום לפני עור דמאי נפ"מ בין שבת ללפני עור. וטפי היה לו להגאון הנ"ל לפרש דנפ"מ בדיני שבת לענין ביטול רשות דקיי"ל עירובין (דף ס"ט) דאפילו למ"ד החשוד לחלל שבת אינו חשוד לכל התורה אינו מבטל רשות ע"ש. ומבואר בש"ע הל' שבת (סי' שפ"ה) דאפילו מחלל שבת מדרבנן אינו מבטל ע"ש:
ובעיקר הדבר מה שהחליט דאין בו איסור מצד שבת יש לעיין דלכאורה לא עדיף ישראל מא"י דמבואר לקמן (דף י"ח) דאסור דלא שייך בו לפני עור וא"כ איסורו משום שבת ונקרא ישראל הנותנו חשוד לחילול שבת לענין שחיטה וביטול רשות ואטו במקבל ישראל דאיכא נמי לפני עור מיגרע גרע:
ועוד איתא בירושלמי (פ' ט"ו) שבת לה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף אתה שובת ממאמר והוא עולה בקנה אחד דאמרינן במכילתא פ' בא (פ"ט) לא יעשה ע"י אחרים ואף שהם אסמכתא מ"מ למדנו דמה שאחר עושה ע"י הוא בכלל חילול שבת:
ולכאורה י"ל דתליא במחלוקת הפוסקים בענין בשר בהמה טהורה בחלב טמאה לענין חתיכה נעשה נבלה דקיי"ל דאינו מה"ת אלא בבשר וחלב. דשיטת הטור ביו"ד הל' בשר בחלב (סי' פ"ז) נראה שם דגזרו בו איסור בשר בחלב וחתיכה נעשה נבלה כמו בחיה ועוף והב"י הקשה ע"ז דלמה לנו לאוסרו הא בלאו הכי אסור משום בהמה טמאה ע"ש וה"נ י"ל לשיטת הב"י וסייעתו כיון דבלא"ה יש בו איסור מצד אחר משום לפני עור ולמה לנו לגזור עוד איסור שבת. אולם יש לדחות דהתם אם הי' צריכין לגזור על בהמה טמאה היו צריכין לפורטו מפורש דהא בסתמא רצוננו כשגזרו על חיה ועוף אין טמאה בכלל וא"כ למה לנו לפורטו ולעשותו חנ"נ בחנם. אבל הכא כשגזרו שאסור לעשות איסור שבת ע"י אחר ממילא ישראל וא"י בכלל ואטו לרשיעי נעביד תקנתא ולפרוק עול שבת מעל צוארו להקל עליו שלא לעשותו חשוד גם על שבת:
וחילוק כזה מוכרחין להב"י דלכאורה מצינו דגזרו גזירתם אף במקום דאסור מצד אחר בחולין (דף ל"ה) דקאמר ר"י האוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול בתרומה ומותר ליגע ע"ש והיינו משום גזירה דלקמן (דף י"ד) דלמא שקיל משקין ופסיל להו אף דבלא"ה אסור לאכול תרומה טמאה מה"ת. ועוד אני אומר הא לכאורה קשה בסוגיא דהתם דקאמר ואיצטריך דעולא דקאמר האוכל שלישי של חולין הנעשה על טהרת תרומה נעשה שלישי לתרומה ואיצטריך דר"י דאי מדעולא ה"א דשל תרומה עצמה בנגיעה נמי אסור ע"ש. ולכאורה קשה דמצי למימר דאי מדעולא ה"א דשל תרומה לא גזרו כלל דלא שייך חשש דשקיל בפומיה כנ"ל וצ"ל דפשיטא להגמרא דליכא למיטעי בהא דלא פלוג ועוד נראה דאפילו בנבלות ושרצים דאסור מה"ת נמי גזרו טומאת גויה כדמשמע ביומא (דף פ') דבעי למימר ונטמתם בם מכאן לטומאת גויה מה"ת עד דמסיק דקרא אסמכתא בעלמא, ולכאורה ליכא למימר דאיירי באוכלין טמאים דבהא ודאי לא ס"ד דהוא מה"ת דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא ע"כ מיירי בטומאת נבלות ושרצים כמ"ש הפ"י לקמן (דף י"ד) וא"כ להמסקנא גזרו טומאה אף בנבלה ושרץ דאינו ענין לגזור עליהם וצ"ל ג"כ כיון דגזרו דאוכלין טמאים פוסלין הגוף ממילא תרומה ונבלה בכלל משא"כ בבשר בחלב דבהמה טמאה אינה בכלל חיה ועוף כנ"ל ואדרבה דוגמא לזו מצינו לענין חמץ בפסח דמיעט מקרא דעל חמץ של אינו יהודי והקדש אינו עובר (כמו דמיעט הכא עוף ובהמה טמאה) ואמרינן בפסחים (דף ו') דעל חמץ א"י גזרו לעשות מחיצה ועל של הקדש לא גזרו דבלא"ה בדילי מינה דאסור באכילה ואכמ"ל. ולפ"ז יש להסתפק להב"י הכא בשבת אם ישראל הוא בכלל א"י דאין צריכין לגזור עליו בפני עצמו כמו בטומאת גויה בתרומה טמאה ונבלה. או לדמותו לחמץ דהקדש אינו בכלל א"י. ובאמת מצינו שחילקו הכא בשבת בין ישראל לא"י שכ' הרא"ש (פ"ב) דביצה (ופ"א) דחולין דדבר הנעשה ע"י א"י צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמרו לו לעשות ובישראל לא גזרו ע"ש ולדינא צ"ע:
בגמרא פטורי דאתי לידי חיוב וכו'. עי' רש"י ותוס' והנה ראיתי בספר אלפי מנשה שפירש פטורי דאתי לידי חיוב היינו שנגמרה המלאכה רק שנעשה ע"י שנים ופטור מחמת ב' שעשאוהו חשיב לחדא. ולע"ד ד"ז נסתר מסוגיא דשבועות (דף י"ד) גבי ידיעות הטומאה דפריך תמני הוין ומשני א"ד ידיעות קמייתא לא קא חשיב וא"ד ידיעות בתרייתא לא חשיב ע"ש ומדוע לא משני ג"כ כהכא דידיעות קמייתא ובתרייתא חשיב לחדא:
בתוס' ד"ה בר. דלא חשיב שמואל אלא פטורין השנוין במשנה. עי' מ"ש לקמן פרק נוטל (דף קמ"ב):
שם בתוס' ד"ה הצד. הקשה בה"ג דשמואל אדשמואל דהכא סבר כר"ש וכו'. תמיהני מאי קושיא הא לקמן (דף ק"ו) איכא בזה תרי לישני דאיכא מ"ד הא דאמר רב הא מני רבי יהודה היא קאי אמלתא אחריתא ע"ש וא"כ י"ל דאותו לישנא ושמואל ס"ל דאתיא אפילו כר"י דהיינו בצידת נחש ברצו אחריו כדאמרינן לקמן (ד' קכ"א) דברצו אחריו מותר לד"ה. ובמפיס מורסא ס"ל דלהוציא ליחה לא הוי פתח כלל תדע דהוכיח לזה לקמן (דף ק"ז) מההיא דמחט ליטול בה הקוץ. והתם הא לא עשה פתח חדש לא נקרא פתח כלל וכן משמע בכתובות (דף ז') דפריך מהא דלהוציא ליחה פטור למאן דאסור לבעול בתחילה בשבת וטעמא דמאן דשרי מפרש התם משום דלדם הוא צריך ודם מיפקד פקיד ולא תליא כלל באינו צריך לגופו ואי הא דלהוציא ליחה פטור אינו רק לר"ש א"כ מאי פריך למאן דאסר דלמא ס"ל כר"י וע"ש בתוס' ד"ה ואם וכן מוכח דעת הרמב"ם דפסק (פ"י) דלהוציא ליחה מותר אף שפסק(פ"א) כר"י דמשאנ"ל חייב וע"כ דלהוציא ליחה מותר לכ"ע וע"ש במ"מ:
בתוס' ד"ה שניהם פטורין. אינו קאי אמתניתין וכו' אלא קאי אמאי דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב וכו' והקש' המהרש"א ובדו"ח מדוע לא פריך באמת אמתניתי' ולע"ד י"ל דאמתני' יש מקום לבעל דין לחלוק דבאמת חייבין להביא קרבן אחד בשותפות ועי' מנחות (דף ק"ד) והא דקתני שניהם פטורין היינו כגון שהלכו זה למזרח וזה למערב כההיא דכריתו' (דף ז') ואף דבאמת גם ע"ז היה קשה כמ"ש התוס' שצריך לחייב השני מ"מ ניחא ליה טפי למיפרך אהא דאמר פטורי דלא אתי לידי חיוב וכו'. דמשמע דפטורין לגמרי ואמאי הא איתעבידא מלאכה מבינייהו:
שם בתוס' בעשותה. אך קשה בפ' המצניע משמע דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש וכו'. ולע"ד נ"ל דיסוד דכל פטורין הללו בין בבת אחת בין זא"ז הוא מבעשותה דאתי לאפוקי עושה מקצתה רק מקרא דבעשותה לחוד לא ידעינן איזהו נקרא מקצת מלאכה להכי מצריכין בפ' המצניע (דף צ"ג) ג' קראי נפש אחת לאורויי דבין זה וזה יכול וזה וזה אינו יכול וזה עוקר וזה מניח הם כולם בכלל עושה מקצתה דממעטינן מבעשותה. ולזאת אינו מביא הכא אלא הכלל דעושה מקצתה פטור. ואידך פרושא זיל גמור בפ' המצניע ומה מאוד מאיר לנו לשון רש"י פסחים (דף פ"ה) ד"ה עד בדעבד ליה עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה דגבי שבת כתיב בעשותה את כולה ולא העושה מקצתה שבת (דף צ"ב) עכ"ל. והקשה בספר יד המלך דבפרק המצניע י ילפינן לשנים שעשאוהו אבל לא לעקירה בלא הנחה. ולפמ"ש דשנים שעשאוהו הוא בכלל עושה מקצתה א"ש. ועיקר הדברים מבואר אי"ה היטב בפ' המצניע כי שם מקומו:
בגמרא עקירת גופו כעקירת חפץ. מזה ק"ל על מ"ש הרמב"ם בהל' קרבן פסח (פי"ט) כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע לחבורה שלו ואוכל מה שבפיו. וקשה הא כיון שעומד למזוג חוץ לחבורתו ופסחו בפיו הנחת גופו כהנחת פסח חוץ לחבורה דמי וחייב משום לא תוציא כמבואר פסחים (דף פ"ה) דהוצאה כתיב בה כשבת ע"ש. ואפי' אם נדחק דפיו כיד דמי ולא נייח כדמשמע בתוס' עירובין (דף כ') ד"ה לא ע"ש. מ"מ קשה הא הרמב"ם לשיטתו כתב גם בהל' שבת (פי"ג) נתן לחבירו חפץ בידו והוציא ועמד שם חייב דעמידתו כהנחת חפץ דמי ואין לומר נמי דבפיו אין דרך הוצאה בכך כדתנן לקמן (דף צ"ב) ז"א דהא מבואר לקמן (דף ק"ב) דמחשבתו משוי ליה מקום גבי אם היתה שבת והוציאו בפיו ע"ש וצ"ע:
בתוס' ד"ה מאי טעמא וכיון דהוי הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו וכו'. והקשה המהרש"א א"כ תקשי להו דתפשוט ליה דעקירת גופו הוי עקירה ממתניתין כיון דהוי הנחה הרי כשעוקר גופו וכו'. וא"ז קושיא דהתו' לא הקשו אלא למסקנא דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי רק דידו בעצמו לא הוי הנחה הוכיחו שפיר מדמחייב העני אלמא דהוי הנחה. אבל בבעיא אם עקירת גופו כעקירת חפץ דמי מה ענין לזה דהיד בעצמו הוי הנחה דלמא בעינן עקירה ממקומו ולא מהני עקירת המקום גופא ועי' במהרש"א בד"ה קודם מזה. ואדרבה משמע במתניתין דעקירת חפץ מהיד חייב ועקירת היד עם החפץ פטור. ושיטת רש"י נראה דמחלק אף לע"ז אם היד גופא נקרא הנחה דאע"ג דהוי הנחה לע"ז שהעוקרו מידו חייב מ"מ בעוקר היד עם החפץ לא הוי עקירה. ולע"ד קצת דוגמא לזה (דף ה') דבעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים וכו' ע"ש. אלמא דאע"ג בעוקר הכלי עם האגוז פשיטא ליה דפטור מ"מ בעוקר האגוז מהכלי מספקא ליה. וחילוק זה נ"ל מבואר בתוס' עירובין (דף כ') ד"ה לא יעמוד ברה"י וישתה בר"ה שכתבו דפיו וידו ברשות אחר הוא מקום פטור וחזרו והקשו ע"ז מהא דהמוציא ידו מלאה פירות לחוץ דאמרינן לקמן משחשיכה דאי שדי לה אתי לידי חיוב חטאת ותירצו דלא חשיב הנחה במ"פ אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל התם שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור ע"ש. ולע"ד אין כוונתם מ"פ ממש אלא כוונתם הנחת פטור כדקאמר הכא ידו לא נייח כמ"ש במתניתין (וע"ש בדו"ח) הרי דחילקו בהנחת פטור בין הוציא היד עם הפורות בין נוטל לידו ממ"א. [ובחידושי לסוכה (דף מ"ב) כתבתי בענין זה ליישב קושית הגאון רע"א ז"ל בדו"ח גבי המוציא לולב בר"ה פטור מפני שהוציא ברשות דפריך והא מדאגביה נפיק ביה והקשה בדו"ח הא מ"מ בשעת עקירה היה בכלל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וא"א לחייבו על העקירה ומש"ה פטור דהוי כהנחה בלא עקירה עכ"ל וכתבתי שם ולע"ד נ"ל דלא הוי עדיף טעה בדבר מצוה מהטעינו חבירו שכתבו התוס' והרא"ש שבת (דף ג') דאם היה ידו וגופו במקום אחד והוציא לחוץ חייב דעקירת ידו כעקירת חפץ ממקומו דמי ע"ש. וה"נ כיון שנעקר לילך ממקומו ולולבו בידו כעקירת לולב ממקומו דמי וחייב דהא כבר יצא בו אחר שהגביהו קודם שעקר ממקומו] אולם התוס' בכתובות (דף ל"א) ד"ה רב אשי מתנגד לזה גבי שצירף ידו למטה מג' וקיבלה שכתבו דדוקא למטה מג' אבל למעלה מג' פטור דמיירי שגופו בפנים וידו בתר גופו גרירא ולא הוי הנחה ע"ש אף דהתם מניח לתוך ידו ממקום אחר. אבל אם כוונת התו' בעירובין כפשוטו דהוא מ"פ ממש הוי א"ש דאף דהוי הנחה מ"מ פטור למעלה מג' דהוי מ"פ. ובאמת הכל הולך אל מקום אחד דלהכי נקרא מ"פ משום דהוי הנחת פטור:
ע"כ בתוס' ד"ה היה טעון. דאי הוה נקיט משחשיכה משום עקירה ראשונה. והקשה בדו"ח דר"ע אייגר הא זהו ודאי מוכח ממתניתין דכשמונח ביד הוה הנחה לענין דהנוטל מידו הוה עקירה אלא דהאיבעיא רק מצד עקירת גופו וכו' וא"כ בטעון משחשיכה ועמד לפוש וחזר והוציא אם עקירת גופו לאו כעקירת חפץ דמי אינו חייב דהעקירה ראשונה נתבטל דהא אם אלו נעלו אחר מידו הוי עקירה ע"ש. ולענ"ד הא בהדיא דלא נתבטל עקירה ראשונה לע"ז דהא אמרינן בסמוך לענין אם היה ידו מלאה פירות והוציאן לחוץ דאם שדי להו חייב חטאת ע"כ אעקירה ראשונה. אף דאם אחר נטלו מידו והכניסן לפנים או שטלטל ד"א בר"ה היה חייב לשיטת רש"י דגופו וידו ברשות אחד או שני רשויות דין אחד להם וברשות אחד ודאי חייב בכה"ג כדתנן. דאם נטל העני מיד בעה"ב בפנים חייב העני וכה"ג כתבתי לעיל לחלק בין עקירת והנחת היד לעקירה מהיד:
בגמרא אמר אביי פשיטא לי וכו'. כר"ה לא דמיא מידו דעני. וגירסת בעל המאור להיפוך כרה"י לא דמיא מידו דעני ופירש דאינה כרשות שהיא פשוטה לתוכה מדפטר העני שהכניס לפנים. וכן הביא בחידושי רשב"ם בשם הגאונים ע"ש. והקשה הפ"י דהא זו היא מחלוקת דאביי ורבא לקמן (דף צ"ב) בענין אגד יד שמיה אגד ולמאי דקאמר שם אביי אמר חייב. א"כ הני תרי מימרי דאביי סתרי אהדדי ע"ש. וא"ז קושיא דהתם מיירי בהפרש בין יד לכלי ולא משכחת רק בתוך ג' דהוי כרשות שהיא פשוטה לכ"ע דכארעא סמיכתא היא ופליגי באגודו בפנים. והכא בהפרש בין יד לגוף דהוא למעלה מג' דקאמר לקמן (דף צ"ב) ולקמן (דף צ"ה) דקאמר כאן למטה מי' דאדם בטל לגבי רשות שעומד בה כמש"ש בח"ר די"מ דאפילו למעלה מי' כדאמר לקמן (דף ק') המוציא למעלה מי' חייב ע"ש ואלו אם יצא בעצמו והחפץ בידו למעלה מג' חייב דבטל לגבי רש"ה כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם (פי"ג) ובידו לחוד פטור ולאו משום אגודו בפנים אלא דהיד לא מיבטל לגבי רשות ולא נקרא רה"ר כלל ולהמסקנא שם דאביי אמר שמיה אגד באמת עולה בקנה אחד עם הך דהכא כמ"ש המאור דהכא טעמא דידו בתר גופו גריר:
שם. אידי ואידי למטה מי' ולאו ככרמלית דמי ומשחשיכה קנסוהו. ק"ק כיון דלאו מצד כרמלית קאתינן עלה רק קנסא בעלמא א"כ לאשמעינן גם להיפוך בעומד בחוץ ופשט ידו מלאה פירות לפנים יהא אסור להחזיר לחוץ משום קנסא וי"ל:
ברש"י ד"ה בשוגג לא קנסוהו ולאיסור נמי לא תפשוט דהתם ליכא למיחש דלמא לשדינהו. פי' דבמזיד יעמוד על עצמו ולא שדי כל היום כי יראה כי חייו תלוים לו מנגד אבל עד השתא דסבר דאיירי בשוגג דליכא מיתה הוי קרוב לוודאי דא"א לתפוס ידו כל היום. אולם ק"ל דא"כ בשנויא דבתרה דמשני. והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי הדק"ל דלמא שדי ליה דהא איירי בשוגג דליכא מיתה. ולע"ד נראה לפרש כל הסוגיא. דהנה במהר"ם דקדק למה ליה אריכות הלשון אדרבה איפכא מסתברא וכו'. ולמה לא קאמר בקיצור מדלא התירו משחשיכה תפשוט דרב ביבי:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דלכאורה קשה מדוע לא קאמר הכי ג"כ בעירובין (דף ק') גבי אילן דתני חדא אסור לירד ותני אידך מותר ומשני כאן מבעוד יום וכאן משחשיכה ע"ש אמאי לא התירו לו לירד שלא יבא לתלוש ואתי לידי חיוב חטאת. ואין לומר דהתם עיקר טעמא שמא בעליתו וירידתו יתלוש ממילא. ז"א דלזה לא חיישינן דה"ל דבר שאינו מתכוין כמבואר בעירובין (דף ק') גבי עשבים וע"כ צ"ל דחיישינן שמא יתלוש בידים וא"כ הדק"ל [ובחידושי לפסחים הארכתי דמצינו חמץ בפסח לשיטת התוס' כתובות דף ז') דאסור לשרוף בי"ט משום מוקצה. ופי' הכ"מ הל' חמץ ומצה (פ"ג) דהעמידו דבריהם במקום עשה ע"ש. ולא התירו לו מוקצה דרבנן שלא יבא לידי חיוב. חטאת אכילת חמץ בפסח משום שהוא ספק]. לזאת אני אומר דאם היה מבעוד יום ומשחשיכה דינם שוה לאסור להחזיר ליכא למיפשט כלל כמ"ש רש"י דהתם ודאי והכא ספק והכא ע"א הוא לפמ"ש בש"ע (סי' רנ"ד) דאם הדביק מבעוד יום דלא עביד איסורא התירו לרדותו לצורך שבת וא"כ לכאורה לא גרע חילול שבת דאורייתא מעונג שבת דה"ל להתיר. וצ"ל דבעי' דר"ב הוא דאפשר דמשחשיכה הואיל דעביד איסורא חמיר טפי אף דאתי לידי חיוב ממבעוד יום אף דלא אתי לידי חיוב. וזהו שמוכיח דחזינן בכה"ג הכא גבי ידו מלאה פירות דהחמירו משחשיכה יותר מבעוד יום. אבל השתא דמשני הא בשוגג והא במזיד ומבעוד יום ומשחשיכה דינם שוה ליכא למיפשט כלל ועי' בביאורי הגר"א (סי' שמ"ח) ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה בשוגג משנויא קמא נמי נפשוט דלא התירו דלמטה מי' אסור. ולמ"ש לק"מ דהא התם מבעוד יום ומשחשיכה דינם שוה. והשתא מיושב שפיר קושיתי מההיא דעירובין (דף ק') גבי אילן ואע"ג דלחד שנויא דהתם משחשיכה אסור לירד ומבעוד יום מותר דהא התם דלגבי תלושה דאורייתא אין נפ"מ בין עלה מבעוד יום ובין משחשיכה. א"כ בוודאי משחשיכה אית לן להחמיר טפי:
בתוס'. ד"ה מהו שתעשה ולא הוי כרמלית אלא לענין רשות שהגוף שם. לכאורה שפת יתר הוא דבל"ז א"ש במה שחלקו דהיינו דווקא בהוציא ידו מלאה:
בתוס' ד"ה בשוגג לא קנסוהו. אבל גבי רדית הפת לעולם אימא דהתירו. והקשה המהרש"א מה"ט דאסור ביד משחשיכה משום דהוי כחוכא וטלולא מה"ט גופיה תאסר רדית הפת במשחשיכה משום דהוי כחוכא וטלולא כיון דאסור מבע"י. ולע"ד י"ל דלא שייך הך סברא כחו"ט אלא בדבר שבקנסא משום שעשה שלא כהוגן וצריכין למיקנסיה יותר משחשיכה אבל ברדית הפת דלאו משום קנסא הוא לא הוי כחו"ט. וקושית התו' משנויא קמא נפשוט הוא לפי גרסתנו מי קנסוהו כמ"ש התוס' לעיל דמבע"י נמי הוי קנסא או עיקר סמיכתם אשנויא בתרא הא דבמזיד קנסוהו כמ"ש המהרש"א בעצמו לעיל:
דף ד.
ברש"י ד"ה מחשבתו. אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו ר"ל לפנותו מחצר זה. אע"ג דמה שרוצה לפנותו מחצר נקרא מלאכה שאינו צריך לגופה כדלקמן (דף צ"ד) במוציא המת לקוברו. מ"מ גזרינן טפי כמ"ש לקמן (דף י"ב) בשם הר"ן במלאכה שא"צ לגופה גזרינן גזירה לגזירה וכה"ג צ"ל אמ"ש התוס' ד"ה ומאי שנא דבדיוטא אחת שני ושני דאיכא חיוב במושיט אף דבאמת אינו מושיט גמור כמ"ש התוס' לעיל (דף ג') דבמושיט בעינן שיהא אחר מקבלו. ועוד הא עקירה הראשונה לא היתה על מנת להושיט. וצ"ל דכוונתם דאיכא למיגזר משום מושיט:
בגמרא ואלא דאהדר ואידכר מי מיחייב והתנן כל חייבי חטאות וכו'. ויש ל"ע בענין זה מבוכה רבה דמשמע דלא מיפטר אלא מחטאת אבל איסור חיוב חטאת יש בה. וכן כתבו התוס' ד"ה ואלא בהדיא וכן כתבו לקמן ד"ה קודם גבי סקילה. ואמאי לא נימא דאין כאן איסור דאורייתא כלל דקיי"ל ב"ק (דף כ"ו) גבי אבן מונחת לו בחיקו וכו'. בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ופרש"י דילפינן ממשכן ולקמן (דף י"א) בתוס' ד"ה שמא משמע בלא מחשבת אינו אלא דרבנן ע"ש. ועי' בתשובות הגאון רע"ק אייגר (סי"ח) וא"כ כמו לענין שגגה כיון דאידכר קודם גמר אפיה יצא מכלל שגגה כן נימא לענין מלאכת מחשבת דבעינן שתתקיים רצונו עד סוף אבל הכא כיון דבסוף לא ניחא ליה באפיתו דהא בא לשאול היתר לרדות את הפת שלא תאפה אינו מלאכת מחשבת וא"כ למה נתיר לו לרדותו הא אין כאן איסור דאורייתא כלל [וזה עדיף מפסיק רישי' דלא ניחא דנסתפקו בתוס' לקמן (דף ק"ג) דהא הכא לא ניחא ליה שיהא בתנור כלל] ועוד משמע ב"ק (דף ס') וב"ב (דף כ"ו) דעיקר חיובא דשבת הוא אמחשבתו דנתקיימה בסוף דקאמר התם גבי מזורה ורוח מסייעתו דלענין נזיקין פטור דגרמא בעלמא הוא ולענין שבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי נתקיימה מחשבתו ע"ש. ונראה לכאורה דאם תיכף לאחר זריתו קודם נשיבת הרוח המוץ נזכר וחזר בו ונשיבת הרוח היה נגד רצונו אין כאן איסור כלל דהא זריתו אינו אלא גרמא בעלמא וסיועת הרוח לא היתה מלאכת מחשבת כמו בזורק ונזכר לאחר שיצא מידו לענין שגגה. ועוד אפילו בשאר איסורים חוץ משבת דלא בעינן מלאכת מחשבת צ"ע דהא דין זה דגבי שגגה אינו חייב עד שיהא גם לבסוף הוא ג"כ בשאר איסורים וכן משמע ברמב"ם הל' שגגות (פי"ב) וא"כ באופן זה אין כאן איסור כלל דהא גמר אפיה בא לו בעל כרחו וקיי"ל פסחים (דף כ"ה) הנאה הבאה לאדם בעל כרחו מותר. ואולי י"ל כיון דלאחר אפיה יהא מותר דקיי"ל חולין (דף ט"ז) המבשל בשבת בשוגג יאכל א"כ יהא ניחא ליה אפיתו וסברא כזו כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ה) גבי עלה זכר ע"ש וצ"ע:
בתוס' ד"ה וכי אומרים. ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע אמרינן וכי אומרים וכו'. והקשה בדו"ח הא תירוץ עדיין אינו מספיק לההיא דעירובין דהא הע"ה הוא ג"כ פושע שאינו מעשר וע"כ קיימי גם בתירוצם דכיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן א"כ מאי הקשו בחצי שפחה דלמא מיירי בשחרר האדון חציה דבא האיסור ע"י ע"ש שהניח בצ"ע. ולע"ד י"ל דבזה התירוץ שפשע מספיק גם לההיא דעירובין דהתם לא פשע הע"ה כ"כ שסבר שהחבר עישרן כמ"ש התו' בעירובין [ובאמת ק"ל ההיא סוגיא דעירובין דפליג ע"ז רשב"ג ניחא ליה לחבר דלעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא זוטא לא לעביד. הא ממ"נ עביד איסורא זוטא במה שמוכר דבר שאינו מתוקן כנ"ל] אמנם לולא דברי התו' אין כל המקומות שהביא ענין להך דהכא דהעיקר תליא שאינו מחוייב לעבור עבירה לזכות חבירו רק שלא יהא חבירו נכשל על ידו והוא בגדר דלפני עור כההיא דעירובין שהע"ה יאכל טבל ע"י כמ"ש בעצמם וההיא דגיטין נמי אפילו באופן שלא שחרר הוא בעצמו להעבד מ"מ העבד נכשל ע"י זכותו שיש לו עליו ומחוייב לפרוק עולו מעל צוארו. וההיא דפסחים הא הקרבת הכפרה מוטל על הכהנים ואינם רשאים למשוך ידם מזה בשביל איסור קל כיון שחבירו יבא ע"י זה לאיסור כרת [ואל תטעה להשיבני מההיא דקדושין (דף נ"ה) וכי אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה. וא"כ לא עדיף מכשול חבירו מזכות עצמו דהתם אין להציל מאיסור חמור רק בעבור תקנת הקרבן משא"כ הכא ועי' במנחות (דף מ"ח) בתו' ד"ה חטא] וההיא דעירובין אינו ענין כלל להכא דכיון דלא גזרו על שבות במקדש אין כאן איסור כלל. ואף לפ"מ דבעי לאוקמי בעירובין (דף ק"ג) כר"א דמכשירי מצוה דוחין שבת. ג"כ אינו ענין כלל לענין לעשות איסור קל להציל חבירו מאיסור חמור דהא ס"ל לר"א לקמן (דף קל"א) דאפי' מכשירי מצה ולולב דהוא עשה בעלמא דוחה שבת החמורה וע"כ דשבת הותרה לגמרי אצל מצוה ואין כאן איסור כלל אבל הכא דאינו גורם לחבירו מכשול אינו מחוייב להכניס עצמו אפילו באיסור קל לזכות חברו. וראיה לזה דהא כתבו התוס' ב"ב (דף י"ג) שהקשו ליתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו משום לתאי דידה דאסורה להנשא לו מ"מ ולכאורה קשה שתעבור על ל"ת כדי לזכות העבד שיקיים פו"ר כמו שהאדון עובר על עשה דלעולם תעבודו וע"כ צ"ל דאינש דעלמא אינו מחוייב להכניס באיסור קל רק האדון דהוא הגורם כנ"ל:
בתוס' ד"ה מתני. ומתני בהדיא איבעיא. לדעתי נ"ל דהתוס' לשיטתם לעיל ד"ה ואי בעית. דלא גרסינן ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט. ונשאר הפשיטות דלא התירו ומש"ה א"א להו למגרס הכא בלשון פשיטות דהתירו לכן גרסו בלשון בעי:
בגמרא הא מני רבי עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא. וק"ל מדוע לא משני הכא בסוגיא הא מני רבי יהודה דא"ל לקמן קלוטה כהונחה דמי גבי זורק מרה"י לר"ה ועבר ד"א בר"ה דבין למאי דבעי התם למימר דחייב שתים ובין למאי דמסיק דאינו חייב אלא אחת ובאומר משתצא לר"ה תנוח ע"כ ס"ל דקלוטה כהונחה ובשלמא לרב יוסף דבעי לאוכוחי דבהנחה נמי לא בעינן ד' א"ש. דר"י לשיטתו לקמן (דף צ"ז) דאינו חייב אלא אחת. א"כ אינו מוכח אלא בהנחה. אבל לרבה קשה דהא מר"ע נמי אינו מוכח אלא אהנחה:
וי"ל לפמ"ש התוס' עירובין (דף צ"ח) גבי היה קורא בספר על האסקופה דמסיק דר"י סבר לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי לחלק לר"י בין אמר בכ"מ שתרצה בין אין רצונו שתפול שם לא אמרינן קלוטה ע"ש. וה"נ אין רצונו כלל שתפול לארץ רק שתנוח ביד העני לא אמרינן כמי שהונחה בארץ דמי. ועוד אני אומר דמחלוקת ר"ע ור"י בקלוטה אי בעינן דוקא שיהא ברצונו שתנוח שם לאו בפרט זה קמיפלגי אלא בעיקר סברת קלוטה. וקלוטה דר"ע ודר"י שני ענינים נינהו דלכאורה צריכין להבין לפי פשטות הענין דקלוטה הוא כמונח על הארץ דרחב הרבה א"כ האיך נשמע מזה במונח ביד או זיז כ"ש דלא בעי ד' הא בזה לא שייך כמונח על הארץ לזאת נראה דקלוטה דר"ע הוא לאו כהונחה בפועל דודאי כיון דאין רצונו שתנוח שם לא שייך לומר קלוטה דמלאכת מחשבת אסרה תורה אלא דר"ע סבר דלא בעי הנחה כלל וקלוטה כהונחה באויר הוא אבל קלוטה דר"י הוא כהונחה בארץ כדקאמר לקמן בדאמר עד דנפקא לר"ה תנוח דלר"י נתקיימה מחשבתו ולהכי בעי שתהא ברצונו שתנוח שם וא"כ לא תליא כלל בהנחה על מקום ד':
ובזה י"ל קושיא עצומה הא דאמרינן לר"ע קלוטה כמי שהונחה ברה"ר וחייב לא יהא חמור קלוטה לר"ע מנפילה בארץ בפועל דפרש"י לקמן (דף צ"ז) פ' הזורק גבי זריקה מגג לגג דרך רה"ר דלנפילה לא חיישינן דאפילו אם יפול ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא ולפמ"ש דלר"ע הוא כמונח באויר א"ש אבל א"ז שיטת התו' לקמן (דף ק') ועי' מ"ש לקמן דף ה': אולם לע"ד דבר זה תלוי דקאמרינן שם פשיטא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' היינו שם משמעון דחייב ודחי לה מהא דקאמרינן שם לר"י אי להכא קבעי לה וכו' ודקאמרת שם משמעון מי דמי וכו' ע"ש. וכתבתי שם דהוכחת הסוגיא הוא מדקאמרינן לר"י אי לסוף ד' בעי להכי תיכף ביציאתו לא בעי לה. היינו משום דבא"צ שתנוח שם לא ס"ל לר"י קלוטה. וה"ה לדידן דלא אמרינן קלוטה בכ"מ עש"ה:
והא דפרש"י גבי זריקה מגג לגג דבנפל לר"ה פטור היינו נמי לדידן דלית לן קלוטה. אבל לר"ע דאית ליה קלוטה דמי ממש לשם משמעון דהא בתחילה היתה כוונתו שתעבור דרך רה"ר בקלוטה אשר כהונחה דמי וא"כ אם נפל נתקיימה מחשבתו כדאמרינן שם לר"י משתצא תנוח נתקיימה מחשבתו במה שנקלטה שם. וכן מ"ש הרמב"ם בהל' שבת (פי"ג) דהזורק מרה"ר לרה"י ורה"ר באמצע אם עבר בג' טפחים סמוך לארץ חייב. ולא הזכיר שם שיהא אומר בכ"מ שתרצה תנוח ולפמ"ש הוא דוקא אם נתכוין לכך שתעבור בג' לארץ. אבל אין זה שיטת הרמב"ם ויותר נראה דהרמב"ם לשיטתו דפסק שם (פי"ג הל' כ"א) בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' חייב. ולכאורה הוא נגד דהא לקמן (דף צ"ז) מסיק ע"ז ולאו היינו דא"ל בכ"מ שתרצה תנוח ע"ש. וצ"ל דהרמב"ם מפרש דמ"ד נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' חייב לא חייש לאתקפתא דרבינא שם אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. וס"ל גם בדינא דר"י בזורק מרה"י ועבר ד"א ברה"ר חייב שתים אפילו בניחא שתנוח לסוף ד'. דאפילו אם היה נחה עד דנפקא לר"ה נמי היה חייב בכתב שם משמעון ומש"ה פסק הרמב"ם כמ"ד דלא בעינן בכ"מ שתרצה תנוח מסוגיא דהכא דחייב שתים לר"ע אפי' בניחא שתנוח לרה"י השני כנ"ל. וה"ה לדידן בעבר פחות מג'. אולם לפמש"ש בחידושי רשב"א להרמב"ם לחלק דלהכי לא חיישינן גבי זריקה מגג לגג שתפול לארץ משום דנתכוין להיתר ועלה בידו איסור פטור ע"ש. ע"כ צ"ל דהא דפסק בעבר בתוך ג' דחייב היינו דבתחילה נתכוין לכך דבלא"ה פטור אפילו אם נשאר שם:
והנה לכאורה תלוי בפלוגתא בדבר שאינו צריך לגופא דהא אינו צריך להעברת דרך ר"ה. ובאמת מצינו לכאורה לר"ע לשיטתו דס"ל דדבר שאינו צריך לגופא חייב בפסחים (דף ה') גבי שריפת חמץ בי"ט דקאמר התם מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"ש. והא התם אינו צריך לגוף הבערת חמץ. ואע"ג דשריפת חמץ מצוה היא מ"מ נקרא אינו צריך לגופא דהא קבורת מת נמי מצוה מה"ת כדקאמר ר' יוחנן סנהדרין (דף מ"ו) מנין לקבורת מתים מה"ת כי קבור תקברנו וכן כתב הרמב"ם בהל' אבות (דף צ"ד) פוטר ר"ש במוציא המת לקוברו ופרש"י דברצונו לא באה לו ע"ש. וה"נ גבי חמץ אלו לא היה לו חמץ היה טוב לו יותר. ולשיטת התוס' שם נמי אינו אותו צורך בשריפת חמץ כעין שהיו צריכין לה במשכן. וכן כתבו שם בד"ה מת. דהמוציא משמשי ע"ג נקרא אצ"ל ע"ש. ומדמחייב ר"ע גבי חמץ ש"מ דס"ל דדבר שאצ"ל חייב. ואין לומר דלהכי חייב בחמץ דס"ל כמ"ד לקמן (דף ק"ו) דמקלקל בהבערה חייב. דהא מ"מ צריך שיהא לגופא כמש"ש התוס' מסוגיא דסנהדרין (דף פ"ד) דאפילו ר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב במלאכה שאצ"ל פטור ע"ש. [ובחידושי לפסחים (דף ה') הקשיתי גבי הא דקאמר שם ש"מ מדר"ע תלת וכו' ע"ש. ה"ל למימר ש"מ ארבע דמלאכה שאצ"ל חייב] אולם נראה דעת הראב"ד דקלוטה נקרא צ"ל דהא הרמב"ם בהל' שבת (פי"ג) כתב דהזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע אם נחה בג' טפחים סמוך לארץ חייב. והראב"ד שתיק ליה אף שהראב"ד בהל' (פי"א) פסק דמלאכה שאצ"ל פטור ולכאורה מוכח ג"כ קצת בסוגיא דאל"כ מדוע לא מוקי פלוגתייהו דכ"ע ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי וקמיפלגי במלאכה שאצ"ל דר"ע מחייב וחכמים פוטרין. אולם בזה י"ל דרבה ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בקלוטה דרבה לשיטתו בזבחים (דף צ"ג) גבי העביר לגין של חטאת על גבי תנור טמא ר"ע מטמא וחכמים מטהרין דפליגי בקלוטה ע"ש. אולם יש להוכיח דהא רבא ס"ל בפ' נוטל (דף קמ"א) כר"ש ע"ש. ורבא גופא קאמר לקמן (דף ק') תוך ג' לרבנן דר"ע בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר צריך הנחה ע"ג משהו ע"ש. ודוחק לומר דמיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח. אלא צ"ל דזה נקרא צ"ל דכיון דניחא שתעבור דרך ר"ה וקלוטה כמי שהונחה הרי הוא כמו שהוא רוצה שתנוח בר"ה ותחזור ותעקור ותעבור ברה"י:
דף ד:
אבל למטה מי' ד"ה חייב. וק"ל הא איכא ברייתא בהדיא לקמן (דף צ"ז) בהזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע פחות מד"א פטור ומסיק דקמ"ל דלא אמרינן קלוטה גם רבנן דר"י שם לית להו קלוטה ע"ש. וי"ל דהא דקאמר ד"ה חייב אינו בדרך הכרח דאין לזה שום רמז אלא הכוונה דאין מבואר במשנה דינו ויכול להיות לד"ה חייב וכן כתב בדו"ח במערכה ב'. ובזה מיושב מ"ש בהגהת דפוס חדש לקמן (דף ה') מהא דתנן בסוף הזורק קלטה אחר וכו' פטור ולרבה ולר"ח דמיבעי להו אם לד"ה חייב דקלוטה כהונחה דמי הא מני. ולפמ"ש דאינו בדרך הכרח רק בפלוגתא דר"ע ורבנן אינו נזכר א"ש. וכן מוכח בתוס' ד"ה אבל למטה. אולם שיטת המהרש"א בתו' ד"ה אבל למעלה אינו כן:
בתוס' ד"ה אבל למעלה. ומיהו אינה הוכחה וכו' והקשה המהרש"א דאכתי יש הוכחה מאידך גיסא דפליגי למעלה מי' לימא אבל למטה מי' ד"ה פטור (ומה שתירץ המהרש"א ממתניתין כבר תמה עליו בדו"ח מערכה ב') ולע"ד במ"ש התו' דמ"מ הוי מצי למימר דפליגי למטה מי' בזה נגד זה נדחה גם ראית המהרש"א דמ"מ הוי מצי למימר דלמטה מי' בזו נגד זו ד"ה פטור:
בתוס' ד"ה אבל למטה מי' כשהחפץ בידו לא שייך קלוטה. לכאורה הוכרח מעצמו לפמ"ש התוס' בסמוך דלר"ע דיליף זורק ממושיט למעלה מי' ע"כ לית ליה קלוטה דא"כ הוי כמונח למעלה מי' במקום פטור. וא"כ אם נאמר קלוטה ביד לא משכחת כלל מושיט בידו למעלה מי' דהוי כמונח ביד למעלה מי' במק"פ. אולם התו' דהכא ע"כ לית להו הך סברא דא"כ מאי הקשו בסמוך דאי איכא ברייתא דלית ליה קלוטה הך ברייתא מני. הא לשיטה זו ע"כ לפי הצד דפליגי למעלה מי' ולמטה ד"ה חייב ע"כ לית ליה לר"ע קלוטה וא"ל דר"ע היא:
בא"ד אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן מקום ד'. והקשה בדרוש וחידוש הא לשיטתם ברייתא ערוכה היא לקמן (דף ז') (צ"ל דף ק') בזרק ונחה בחור כ"ש דפליגי בחוקקין להשלים אבל לכ"ע בעינן מ"ד והניח בצע"ג. ולע"ד אין כוונתם רק על הנחת מ"ד לחוד דע"ז לא קשה כ"כ מהא דאמרינן קלוטה כהונחה כמ"ש בסמוך די"ל דקלוטה עדיף מזיז כ"ש דבקלוטה אמרינן כמונח בארץ על מ"ד וזה לא שייך בזיז אלא כוונתם דאיכא ברייתא דבעינן דוקא הנחה על מ"ד וגם קלוטה לא מהני. אבל ק"ל הא גם זה איכא ברייתא ערוכה לקמן (דף צ"ז) כמ"ש בסוגיא:
בגמרא דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו. ופירש"י לשווי מקום ד'. וצלע"ק הא חזינן דהיד נזרק אחר הגוף יותר מהנוף בתר עיקרו לשיטת רש"י דהנוף הוי רה"ר כרשות מקום שהוא וביד אמרינן לעיל דבתר גופו גריר ואביי גופא קמיבעי לעיל מהו שתעשה כרמלית ובפרט לגרסת המאור לעיל ביד כרה"י לא דמי מידו דעני כלומר דנזרק אחר גוף העני העומד ברה"ר. ועוד כתב הרשב"א לקמן (דף ה') בענין כאן למטה מי' דלא הוי כרמלית דהיד בטל להאדם העומד למטה מג' בארץ ע"ש. וא"כ מאי פריך דלמא סבר רבי כי היכי דהעיקר מחשב לנוף למ"ד ה"נ הגוף המחזיק דמחשב להיד למ"ד. ואינו ענין להא דמסיק דידו של אדם חשוב כמ"ד דהתם הכוונה דהיד בעצמו חשוב אפי' בננס שכל הגוף אינו מחזיק ד'. ואולי רש"י לשיטתו דלא גרס לעיל ידו בתר גופו גריר:
שם זרק מרשות הרבים לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב בגיטין (דף ע"ט) גבי מחיצות התחתונות עודפות משמע דלא אמר ר' קלוטה כהונחה דמי רק בתוך המחיצות ודלא כרב ושמואל דבעינן דוקא מקורה ע"ש בתוס'. ולכאורה סמך מזה למ"ש התוס' יבמות (דף ק"ג) גבי מצורע שנכנס לבית כיון שנכנס רובו אע"פ שלא ישב אלא שהכניסו והוציאו טמא. אע"ג דאמרינן בקדושין (דף ל"ג) הטמא עובר תחת האילן טהור היינו דוקא באילן שאין שם מחיצות אבל בבית דאיכא מחיצות כאלו ישב תחתיו ע"ש. ומצינו בטומאה בכ"ד היכא דבעינן הנחה ילפינן משבת בזבחים (דף צ"ג) גבי אפר פרה דבעינן והניחו במקום טהור ואם העבירו למעלה מתנור טמא פליגי בזה ר"ע ורבנן בקלוטה כהונחה כבשבת ע"ש [ובההיא סוגיא ק"ל דקאמר שם ר"א בשיטת ר"ע דבהעביר למעלה ממקום טומאה טמא מטעם קלוטה והוכיח מזה דמי חטאת שנטמא כשר להזות שהרי נדה מזין עליה אף בהגיע למעלה ממנה נטמא מטעם קלוטה ע"ש מהא דתנן פרה (פ"י) קלל של חטאות שנתנו ע"ג שרץ ר"א מטהר שאינו מטמא מגבו ע"ש. ולא נטמא בקלוטה. הא אם היה טמא פסול להזות. ועוד הא ר"ע בעצמו א"ל שם אבל עומד הטהור ובידו כלי מים שאינן מקודשין ע"ג התנור ולא נטמא ואכמ"ל] וכן בענין הנחת גופו כהנחת חפץ דמי באבן המנוגעת בקדושין (דף ל"ג) אזלינן בתר האדם הנושאה דאם ישב טמא וילפינן מינה בכ"מ דרוכב כמהלך ועי' לקמן (דף ה') בתוס' ד"ה אגוז:
אמנם זה נסתר דהא חזינן דבקירו, אמרינן טפי כמאן דמליא דמי מבמחיצות דהא אפי' ברה"ר מקורה בעי למימר כמאן דמליא וא"כ גם תחת האילן נחשב הוא כאלו תחת מקורה וכמאן דמליא. ובלא"ה לא א"ש לרבנן. דגם בשבת לא מהני מחיצות ומקורה. וצריך לחלק בין שבת לטומאה. ועוד לע"ד אפילו לר"ע צריכין לחלק דהא כתבו התוס' לעיל דכשהחפץ ביד לא שייך קלוטה. והא התם בזבחים (דף צ"ג) הלגין בידו ואפ"ה ס"ל לר"ע קלוטה וצ"ל בין שבת לטומאה:
בתוס' ד"ה זרק. וי"ל דדוקא אקלוטה דר"ע דליכא הנחה כלל איכא למיפרך. והקשה המהרש"א הא ע"כ רבי לא בעי זיז כל שהו מההיא דזרק מרה"ר לרה"י וכו' ואכתי תיקשי דפרכינן לרבה לר"ע דהא מתניתין נמי בהנחת כ"ש איירי אלא כיון דלר"ע בלאו הנחת כ"ש סגי פרכינן ודלמא הנחה כו' ה"נ הכא לרבי וכו' ע"ש. ולע"ד י"ל דפירכת הגמרא אינה אלא לר"ע דלא ידעינן דלא בעינן הנחה על מ"ד אלא מקלוטה וכיון דבקלוטה אין לחלק מנין לנו לחלק בהנחה אבל לרבי י"ל קלוטה והנחה ע"ג כ"ש שני ענינים נינהו דאל"כ קשה מרבי ארבי דא"ל קלוטה ולא בעי הנחה כלל. והכא בזיז בעי עכ"פ משהו או דהעיקר מחשב לנוף למ"ד. לכן אני אומר דסבר רב יוסף דלאו הא בהא תליא דאפילו מאן דס"ל קלוטה יכול לסבור דבעי הנחה על מ"ד דסברת קלוטה כהונחה דמי היינו כמו שהונח למטה בארץ דרחב הרבה וזה לא שייך בהונח על הזיז. ובזה מדוקדק לשון רש"י דזרק מתחילת ד' לסוף ד'. ולכאורה מאי בעי בזה. ולפמ"ש י"ל דכוונתו דזרק ד"א מצומצמות דאי יותר מד"א כבר אמרינן קלוטה כמונח על הארץ דמי קודם שהגיע לזיז (ולפמ"ש התו' לקמן (דף ה') דבד"א לא אמרינן קלוטה א"ש בלא"ה) וכיון דאתינן להכי דהנחת כ"ש לא תליא בדין קלוטה שייך שפיר סברת תו' דאף דבקלוטה שייך לחלק בין עקירה להנחה מ"מ בהנחת כ"ש אין סברא לחלק ומיושב קושית מהרש"א:
בתוס' ד"ה באילן. ולרשב"א נראה דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברה"ר דמ"ש רצונם דוקא למעלה מהמחיצות לא שייך לאפלוגי בין רה"י לרה"ר כמבואר בגיטין (דף ע"ט) דר"ח איירי למעלה מהמחיצות דקאמר שם אהא דר"ח ה"מ לענין שבת אבל לענין גט הא לא מינטר ע"ש. אבל בתוך המחיצות ודאי שייך לאפלוגי כדקאמר שם בגיטין גבי מחיצות התחתונות עודפות על העליונות דאמרינן קלוטה בתוך המחיצות וע"ש בתוס':
בא"ד. ורש"י שפירש והוי כמונח בר"ה ע"ג מקום ד' אי אפשר להעמידה. לשיטת הפוסקים שהבאתי לקמן (דף ח') בעומד גבוה ט' דבעינן רחב ד' וכתבתי שם שג"כ שיטת רש"י ע"ש שפיר אפשר להעמידה. גם מ"ש דלרבי יוסי בר יהודה בזיז רחב ד' ולמעלה מעשרה הוי רשות היחיד. הוא נגד סוגיא דעירובין (דף ל"ג) דהיינו דוקא בהדרן מחיצות ופירש המהרש"א לשיטת התוס' דהיינו דאיכא היכר מחיצות כטרסקל ע"ש. וזה לא שייך בזיז. אולם בסוגיא לא משמע הכי כמ"ש בסמוך:
דף ה.
תו' ד"ה לא מחייב. דמשמע ליה מדלא נקט מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע. ולשיטת רש"י לעיל גבי שדי נופו בתר עיקרו דחשיב מקום ד'. א"כ בפשיטות נ"ל דשמואל מוכרח לומר הכי דלא תיקשי מרבי ארבי דנוף דבעינן ד'. ואם באנו לחלק בין רשות היחיד לרה"ר דמודה רבי דבעינן ד' כמ"ש לעיל לרב חסדא א"כ גם ראיתם דלא נקט רה"ר באמצע נדחית מה"ט. וצ"ל דהרשב"א לשיטתו לעיל דלא מחלק ר"ח בין רה"י לרה"ר. ולמ"ש לעיל לחלק בין קלוטה לזיז כ"ש א"ש:
בגמרא אמר רב המעביר ד"א ברה"ר מקורה פטור לשיטת רש"י עירובין (דף צ"ד) גבי אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה דרב ס"ל פי תקרה יורד וסותם מכל צד ע"ש. א"כ למה ליה למימר שאינו דומה לדגלי מדבר ת"ל דה"ל רה"י ואין לומר דהכא דניחא תשמישתיה אתי בקיעת רבים ומבטל מחיצה קלה כזו ע"י פי תקרה. ז"א דהא רבנן ס"ל עירובין (דף כ"ד) גבי פסי ביראות דאיכא שם מחיצות לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ע"ש. והא הכא פי תקרה טפי נקרא מחיצה ממחיצה של פסי ביראות דהא מחיצה של פסי ביראות לא הותר רק לעולי רגלים ומחיצה שלפי תקרה מותר בכ"מ וא"כ כ"ש דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה כזו. וצ"ל דמיירי דעביד כאורזילא דלא אמרינן פי תקרה וכו' כמבואר שם. עי' מ"ש לקמן פ' הזורק (דף צ"ח) א"נ דמיירי דהגג אינו רחב טפח כמ"ש התוס' עירובין (דף פ"ו) דבשאינו רחב טפח לא אמרינן פי תקרה ע"ש. ושאר אריכות דברים שיש לי בע"ז יבואר אי"ה בחידושי לעירובין:
שם בגמרא. עקר ממקומו וקבל פטור. לכאורה נראה דהוי כמו שנים שעשאוהו. ולאו דוקא בהוצאה דה"ה בכל המלאכות כגון בחבורה שזרק חץ וחבירו נעקר ממקומו וקבלה ונעשית בו חבורה פטור דעשה מקצת מלאכה. וק"ל א"כ למה צריך קרא במכות (דף ח') גבי גלות בלאחר שיצא האבן מידו והוציא הלה את ראשו וקבלה דפטור דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו ובגמרא שם פריך ע"ז מערכין דמצא מהשתא משמע ע"ש. ת"ל דבלא"ה פטור דאינו אלא גרמא וחבירו הרג את עצמו כמו הכא גבי שבת [וסוגיא דב"ק (דף כ"ו) דמחלק שם בין שבת לגלות אינו ענין להכא דהתם בכוונה והכא במעשה. דעכ"פ בעינן שיהא עושה כל המלאכה] ואדרבה מצינו ענין שבת, חמור לן שנים שעשאוהו דקיי"ל לקמן (דף צ"ב) דזה וזה אינו יכול בשבת חייב וגבי הריגה קיי"ל בסנהדרין (דף ע"ח) בהכוהו עשרה בני אדם בבת אחת ומת כולם פטורין ע"ש. ועי' בספר יד המלך הל' שבת (פי"א) ומסתמא חייב מיתה בימים הקדמונים במזיד וגלות בשוגג דין אחד להם. וכן יש לעיין בב"ק (דף ל"ב) קאמר רבא עלה דהוציא ראשו וקבלה דחייב בד' דברים ע"ש. וקשה הא אינו אלא גרמא כנ"ל. וכן בב"ק (דף ס') מדמי נזיקין לשבת בענין גרמא ע"ש. ודין זה דומה להא דתנן התם ב"ק (דף ל"ב) שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים (ופגעו) והזיקו זה בזה שניהן פטורין. וצ"ל דהכא טעמא משום דהזורק את האבן הוא משנה ורבא לשיטתו ב"ק (דף מ"ח) שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיקו זה בזה שניהן פטורין אחד ברשות ואחד שלא ברשות שברשות פטור ושלא ברשות חייב ע"ש. ולפ"ז נולד לן דין חדש דאם חבירו רץ וקבל האבן פטור הזורק דה"ל שניהן שלא ברשות. אבל ההיא דמכות לענין גלות קשה. והנה הרמב"ם בהל' שבת ופ' י"ג) מוסיף בה דברים דאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה עכ"ל. ואולי כוונתו דא"ז אלא בהוצאה דצירוף העקירה עם הנחה הוא שנקרא מלאכה שלימה וכיון שנשתנה בינתיים ה"ל כמו שנחלקה העקירה מן ההנחה. וכה"ג בעי למימר לקמן פ' המצניע (דף צ"א) מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה ע"ש ועדיין צ"ע. ועוד יש לי בע"ז הרהורי דברים מסוגיא דסנהדרין (דף ע"ז) בזרק חץ ותריס בידו וחזר וקדם וסלקו פטור דבעידנא דזרקיה מפסקיה גיריה. והא התם עדיף טפי דהנהרג היה עומד מטרה לחץ רק שהתריס הגין בעדו פטור כ"ש הכא דבעידנא דזרק לא היה שם אדם המקבל כלל דפטור ואכמ"ל:
שם לימא מתניתין דלא כר' יוסי בר"י דתניא נעץ קנה ובראשו טרסקל. לפמ"ש בעירובין (דף ל"ג) דלא קאמר ר"י אלא בהדרן מחיצות אבל בלא הדרן מחיצות לא לשיטת רש"י שם היינו שכשאין הטרסקל רחב ד' רק בהצטרפות האילן מודה ר"י ע"ש. וא"כ הוי מצי לשנויי הכא מיירי שאין הטרסקל רחב ד' רק בהצטרפות היד. ולשיטת התוס' והריטב"א דבאין לו היכר מחיצות כמו קורה אף שרחב ד' דהא בעינן עירוב על מקום ד' מודה ר"י בר"י דלא אמרינן גוד אחית ע"ש. א"כ הוי מצי לאוקי ג"כ הכא בכלי שרחב ד' ואין לו מחיצות רק דמשני האמת:
בתוס' ד"ה כגון. אפילו נתן בעה"ב לתוכה יהא חייב העני כשהוציא ללוי לא ידעתי אמאי לא הוכיחו בפשיטות דאי לא שמיה אגד אמאי פטור בעה"ב כשנטל העני מתוכה. וכן פריך לקמן פ' המצניע (דף צ"ב) למ"ד שמיה אגד וביד חייב ע"ש. דההנחה תליא באגד יד דלא יהיה נשאר אגודו בפנים. אבל הוכחת התוס' מפטור העני דהוא עקירה לא תליא כלל באגוד אלא בעקירת חפץ כדקאמר לעיל ידו לא נח:
בגמרא שני כחות באדם אחד וכו'. או דלמא כשני בני אדם דמי. ועי' מ"ש לעיל בשם הרמב"ם דא"ז אלא בהוצאה דאין הנחה גמורה עד שתנוח במקום שהיה לו לנוח בשעת העקירה ומיושב קושית הרש"ש: